אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף טז.

דף טו:

מאי משמע דהאי חק לישני דמזוני הוא. ובמס' ר"ה ריש פרק ראוהו ב"ד [כ"ה.] דריש האי חק על קידוש החודש אפילו קיבלו עדות מבעוד יום אין מקדשין בלילה, אף שבדיני ממונות גומרין בלילה גלי רחמנא חק שהוא גמר דין דהיינו מקודש שג"כ צריך להיות ביום. וכבר הרגיש בזה הפני יהושע שם במס' ר"ה [ד"ה שם בגמ' ואימא] ואמר דרב תחליפא באמת על דרשה דשם פליג, והא דאין מקדשין בלילה היינו משום דסובר דקידוש החודש דינו כדיני נפשות שגם גמר דין אינו בלילה: ואני אומר דהאי דרב תחליפא ודאי תליא באשלי רברבי, דלמ"ד הכל נידון בר"ה א"כ מאי אריא מזונות, ועיין במהרש"א בחידושי אגדות כאן, וא"כ הך דר"פ ראוהו ב"ד דדריש האי חק על קידוש החודש סבר כהאי תנא דהכל נידון בר"ה, ורב תחליפא באמת לא דריש האי חק על קידוש החודש, והא דאין מקדשים החודש בלילה איבעית אימא דס"ל כר' מאיר בסנהדרין דף ל"ד ע"ב דאף דיני ממונות אין גומרין בלילה דמקיש ריבים לנגעים, או דבאמת ס"ל דגם קידוש החודש גומרין בלילה ואם נתקבל העדות ביום מקדשין בלילה, ועיין בחידושינו לקמן דף י"ז ע"א:

שם לא ליענשו נכרים וכו'. הקשה מהרש"ל דהיכי אשכחן שנענשו נכרים על השבת ותירוצו דחוק, ומהרש"א תירץ דקיי"ל עכו"ם ששבת חייב מיתה והיינו לשם מצות שבת כמו שפירש הרמב"ם בהלכות מלכים, וכיון דלא ידעי נכרים דאיכא מצוה בשמירת שבת לא ליענשו אם שבת, ע"כ דברי מהרש"א. ואני תמה על דבריו ואטו הא דגוי ששבת פירושו (דשם) [לשם] מצות שבת בראשית אתמהה, והלא בפירוש אמרו שם בסנהדרין דף נ"ח [ע"ב] דאפילו בשני בשבת, וכוונת הרמב"ם בפ"י מהלכות מלכים [ה"ט] הוא ששובת לשם חג, לאפוקי אם שבת מחמת שלא היה לו שום מלאכה וישב בטל אינו חייב, אבל אם שובת באיזה יום שיהיה מחמת שרצונו לעשות לו יום זה יום חג חייב, ומה לי אם יודע ממצות שבת בראשית או אם אינו יודע והוא מעצמו עושה לו יום חג לשבות בו, ואם כן נסתר תירוצו של מהרש"א:

אבל הנלע"ד דהרי קיי"ל [סנהדרין נט.] נאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבן נח, וכיון דמה שנאמר יום ולילה לא ישבותו [בראשית ח' כ"ב] לא נשנית בסיני היה לנו לומר דלישראל נאמרה האזהרה זו ולא לבן נח: אלא דאי אפשר לומר כן שהרי ישראל אדרבה הוזהרו לשבות בשבת, וזה דוקא מכח מצות שמירת שבת, אבל שביתת המועדים יכול להתקיים עם אזהרת יום ולילה לא ישבותו, שהרי כמה מלאכות אוכל נפש שהותרו וכן קיי"ל בהרבה מלאכות [לעיל יד.] מתוך שהותרו לצורך הותרו שלא לצורך א"כ יכול לקיים מצות המועד ואעפ"כ יכול לקיים יום ולילה לא ישבותו, וכן אפילו ביוה"כ אם אמרינן אין עירוב והוצאה ליוה"כ א"כ יכול לקיים מצות יוה"כ ואעפ"כ לקיים אזהרת לא ישבותו שהרי גם הוצאה מלאכה נחשבת, אבל ממצות אזהרת שבת שניתנה לישראל חזינן שאזהרת יום ולילה לא ישבותו לא לישראל נאמרה ונשארה לבני נח, אבל כיון שאין העכו"ם יודעים ממצות שבת שניתנה לישראל הם סוברים שאזהרת יום ולילה לא ישבותו לישראל נאמרה ולא לב"נ א"כ לא ליענשו עכו"ם אם שבתו:

שם אם צלאן נכרי וכו' עיין בפ' אין מעמידין [ע"ז] דף ל"ח ע"א לא גרסי התוס' [ד"ה דגים] נכרי, ועיין מהרש"א שם שכיון שכבר אמר שאין בה משום בישולי נכרים והם מותרים באכילה מהי תיתי לא יהיה סומך עליהם משום עירובי תבשילין, ועיקר הרבותא דאף דקודם בישולם ג"כ ראוים לאכול מחמת מלחם אפ"ה מקרי תבשיל ע"י הבישול, ואין בזה שום רבותא יותר בצלאן נכרי מצלאן ישראל:

ואני אומר שיש לקיים הגרסא ורבותא יותר יש בצלאן נכרי, משום דאיכא למימר דספוקי מספקא ליה אם זה מקרי תבשיל כיון שגם קודם שצלאן ג"כ היו ראוים מחמת מלחן, ולכך לענין בישולי נכרים שרי לאכלן דבאיסור דרבנן אזלינן לקולא ואמרינן דאין הצלי עושה בישול אחר המליחה וכן אם ישראל צלאן, ולענין עירובי תבשילין שהוא ג"כ מדרבנן אזלינן לקולא ואמרינן שמקרי תבשיל וסומך עליו משום עירובי תבשילין, אבל אם צלאן נכרי ולסמוך עליהם משום עירוב תבשילין א"א לנו למעבד תרי קולי דסתרי אהדדי, שהרי ממ"נ אם מקרי תבשיל הרי הם אסורים באכילה משום בישולי גוים, ואם לא מקרי תבשיל ומותרים משום בישולי גוים אינו ראוי לעירובי תבשילין, קמ"ל שאפילו צלאן נכרי סומך עליהם משום עירוב וכמ"ש הר"ן [ח. ד"ה סומך עליהם] כאן, וז"ל הר"ן סומך עליהם וכו' שאע"פ שאין בו משום בישולי גוים לאו משום דלא הוי תבשילן אלא דהתם משום אקרובי דעתא הוא, וכל שהוא נאכל חי אין בבישולו משום אקרובי, ומ"מ כיון דתבשיל מיהא הוו סומכין עליו משום עירובי תבשילין. שוב ראיתי בשיטה מקובצת כתב שקמ"ל אף דהוה כתרתי דסתרי אהדדי יע"ש, והוא כמ"ש אלא דאני הסברתיו דאי הוה קמ"ל כל חדא בפני עצמו הוה אמינא דספיקא הוה וכנ"ל:

שם אלא מידי דמלפת וכו'. כל הפוסקים פסקו כלשון שני, וצריכין אנו לעיין אם ללשון זה בעינן תרוייהו שיהיה מידי דמלפת וגם לא שכיח, או אם ללשון זה הכל תלוי במידי דמלפת ואם הוא מלפת אף דשכיח מערבין בו, ואם נימא כן א"כ יש בכל אחד מהלשונות קולא וחומרא ולא שייך כאן לומר בדרבנן הלך אחר המיקל וצריכין אנו לחוש לחומרי שני הלשונות כמבואר בדף י"ד ע"א בתוס' ד"ה איכא בינייהו יע"ש, וכאן הפוסקים לא הזכירו רק מידי דמלפת הרי"ף [ח.] והרמב"ם [פ"ו ה"ג] והרא"ש [סי' ה']. ואם נימא דלשון שני מחמיר ומוסיף על לישנא קמא ולא שכיח ודאי בעינן אלא דבעינן גם שיהיה מידי דמלפת, א"כ היה לנו למיזל בתר לישנא קמא דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ובפרט דלישנא בתרא הוא בלשון איכא דאמרי והרי ריב"א במס' ע"ז דף ז' ע"א בד"ה בשל תורה וכו' סובר דכל איכא דאמרי שבש"ס הוא לגבי לשון ראשון כטפל לגבי עיקר וכאן פסקו כאיכא דאמרי. ונלע"ד דכיון דאמרינן בתר הכי שמנונית שעל גבי הסכין גוררו וסומך עליו, והרי זה דבר השכיח שסתם סכין אינו נקי ונשאר עליו שמנונית, ש"מ דלא בעינן מידי דלא שכיח וסגי במה דמלפת כאיכא דאמרי, ועיין במג"א סי' תקכ"ז סס"ק ב', ועיין בדברינו בסמוך בדברי רש"י:

ודע דעל איכא דאמרי יש לדקדק כיון שאמר אביי שאין מערבין בדייסא א"כ ק"ו שאין מערבין בפת ולמה הוצרך אביי למימר אבל בפת לא. וראיתי להרז"ה [ח. ד"ה הא דתנן] דאיהו סובר דבעינן פת ותבשיל שאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל שכתב ואביי דאמר לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא, לומר שאינו יוצא בפת משום תבשיל דבעי מידי דמלפת דומיא דתבשיל ואין צריך לומר שאינו יוצא בתבשיל משום פת שהוא עיקר חיי הנפש עכ"ל הרז"ה, ומעתה אצטריך אביי לומר אבל פת לא שלא תאמר דפת עדיף מדייסא דפת אף דלא מלפת כיון שהוא עיקר חיי הנפש קמ"ל אביי דאפ"ה אין מערבין בו:

ודע שאני מסתפק אם אינו רוצה לבשל כלל רק לאפות אם יכול לצאת ידי עירוב בפת. והר"ן [י'. ד"ה אמר רבא] כאשר דחה דעת ר"ת דסובר כשטת הרז"ה דבעינן פת ותבשיל מכח דברי אביי דאמר לא שנו אלא תבשיל וכו', כתב ואע"פ שאפשר לדחוק דה"ק דאפילו מי שאינו צריך אלא לאפות פת לא מהני ליה פת משום דליכא היכרא אינו במשמע עכ"ל הר"ן. ולכן אני מסתפק לדעת רוב הפוסקים דסגי בתבשיל לחוד לכל דבר ואביי קאמר לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא, אם כוונתו דפת לא היינו שאינו מהני לכל דבר כדרך שמהני תבשיל לכל דבר אבל עכ"פ לאפות פת לחוד מהני, או דלמא מאמר מוחלט קאמר אבל פת לא שאינו מהני לשום דבר. ונלע"ד להכריע כן שאינו מועיל, דאי ס"ד שלאפות לחוד מערבין בפת רק לבשל אמר אין מערבין בפת, א"כ קשה דקאמר מאי שנא פת דלא אילימא דמלפת בעינן והא דייסא וכו' ואמר ר"נ וכו' מערבין בדייסא וכו', ומאי קושיא הא דאמר מערבין בדייסא היינו אם אינו רוצה רק לאפות שבזה מערבין בפת קאמר רב נחומי דהה"ד בדייסא שהרי הוא כמו פת שגם פת אינו מלפת אבל אם רוצה לבשל בעינן מידי דמלפת, ולכן אין מערבין לא בפת ולא בדייסא. והיינו אפילו מרויחים בזה דלא הוי תרי לישני דרב נחומי משמיה דאביי סתרי אהדדי ותרוייהו איתניהו, דהא דאמר מערבין בדייסא היינו אם אינו רוצה לבשל רק לאפות פת, והא דאמר אין מערבין בדייסא היינו אם רוצה גם לבשל. אלא ודאי דמה דקאמר אבל פת לא היינו אפילו אינו רוצה אלא לאפות יחד:

רש"י ד"ה ופת לא מלפתא וכו' שהרי בכל יום יש (להם) [לחם]. דברי רש"י נאחזים בסבך ועיין מהרש"א. והנלע"ד דרש"י קאי בשטת ר"ת דלקמן דף י"ז ע"ב בתוס' ד"ה אמר רבא דתנא דמייתי מהכא שהובא בריש פרקין מוסכם הוא בלי חולק שצריך פת ותבשיל, ולפ"ז מימרא דאביי דאמר אבל פת לא הוא מיותר שהרי כבר מבואר בברייתא ההיא שאין מבשלין אלא על המבושל, ועיין בספר מלחמות להרמב"ן [ח. ד"ה אמר הכותב וכו']. ולכן סובר רש"י דמה דקאמר אביי אבל פת לא אין כוונתו על פת לחוד אלא גם על הדומה לפת אפילו הוא תבשיל לא מהני, וע"ז הוא הספק בהני תרי לישני במה יהיה דומה לפת, ולישנא קמא סובר שעיקר הדמיון הוא אם הוא שכיח ואיכא דאמר סובר שהדמיון הוא שאינו מלפת. ואמנם עיקר תטעם שאין אופין על המבושל ואין מבשלין על האפוי סובר רש"י כסברת התוס' שהבאתי שמה שאין אופין על המבושל הוא פשוט שפת הוא יותר עיקר מתבשיל שעל הלחם יחיה האדם:

ואמנם מה שאין מבשלין על האפוי צריך טעם, ומדוע מבשלין וצולין ומחמין חמין וטומנין הכל על מין תבשיל אחד יהיה מבושל או צלי או שלוק ולמה יגרע האפוי: ונראה דאבוהון דכולהו הוא פת והוא דבר שישנו בכל יום ולכן ודאי אינו ניכר שהוא בשביל שבת, לכן תיקנו שכל הדומה לפת לא יבשלו עליו, וללישנא קמא אם הוא דומה לפת שהוא שכיח, ואף שאינו שכיח כמו פת שפת בכל יום ישנו וזה אף ששכיח מ"מ אינו בכל יום ומצד עצמו היה ראוי לעירוב, אבל כיון שדומה לפת שעכ"פ שכיח היא לכן אין מערבין בו. ולאיכא דאמרי אם הוא דומה לפת שאינו מלפת, ומ"מ אבוהון דכולהו הוא פת ופת גופיה הטעם לפי שישנו בכל יום, ולכן פירש"י בד"ה ופת לא מלפתא הטעם שבכל יום יש (להם) [לחם] לפי שזה עיקר הדבר, ואף למ"ש דלאיכא דאמרי אזלינן רק בתר דמלפת ולא משגחינן במה דשכיח, מ"מ בעינן עכ"פ שלא יהיה דבר שישנו בכל יום וכמ"ש לעיל המג"א בסוף סק"ב:

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה