ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא
דף טו:
משנה אבל מבשל הוא ליו"ט וכו'. לכאורה היא משנה שא"צ כיון שמיירי בלא הערמה א"כ פשיטא שמה שהותיר מותר לשבת ואטו שבת גרע מיום חול, ונראה דודאי הוה אמינא דגרע מיום חול דסעודת חול לא בעי הכנה אבל סעודת שבת דבעי הכנה והרי תבשיל זה עכ"פ לא הוכן מיום חול, ואף שאין כאן חשש איסור מלאכה בי"ט שהרי בישולו היה ליו"ט, מ"מ הוה אמינא שאסור בשבת כמו הכנה ממילא כגון ביצה שנולדה, קמ"ל דמותר וזה לא מקרי הכנה וכמ"ש התוס' בריש מכילתין דף ב' ע"ב בד"ה והיה ביום וכו':
שם אכלו או שאבד וכו'. אפילו לרבא דמפרש טעם העירוב כדי שיברור מנה לשבת אתי שפיר לפי שאינו משים לבו לברור לשבת אלא א"כ העירוב קיים עיין שיטה מקובצת. ומ"מ נלע"ד דזה שייך אם נאכל או נאבד קודם שבישל לי"ט ואז יש לחוש כיון שאין העירוב קיים אין שבת עולה על זכרונו ויש לחוש שירבה בסעודת י"ט ולא ישאיר לשבת לפי כבוד השבת, אבל אם נאכל או נאבד אחר שכבר אכל סעודת י"ט אף שעדיין לא בישל לשבת אין שום טעם לאסור לו לבשל לשבת, שהרי בשעה שבישל לי"ט היה העירוב קיים וממילא בירר אז מנה יפה גם לשבת, וכל זה לטעמיה דרבא אבל לטעמיה דרב אשי כיון שעדיין לא בישל לשבת בשעה שנאבד אסור לו לבשל לשבת, ויש לנו נפקא מינה בין רבא לרב אשי מלבד הנ"מ שכתב הרא"ש [סי' א'] עיין עליו: גמרא זכרהו מאחר שבא להשכיחו. עיין פירש"י והיינו אליבא דאוקימתא כרבא, ועיין פירוש הר"ן [ח. ד"ה זכרהו], ולפי פירושו אתיא דשמואל בין לאוקימתא דרבא ובין לאוקמיתא דר"א ועיין מהרש"א. ונראה כפירוש הר"ן דעל כרחך הך מ"ט על דברי שמואל קאי, דאי על משנתינו הוה להגמרא לאתויי הך ותנא מייתי לה מהכא קודם הך מ"ט, דהרי האי ותנא מייתי וכו' שייך על דברי שמואל וכמו שפירש"י בד"ה ותנא וכו', ומדאיחר בהך ותנא מייתי עד שמפרש דברי רבא ור"א ש"מ שרבא על מימרא דשמואל סובבים. ונראה דרבא מפרש כפירש"י ורב אשי מפרש כפירוש הר"ן והך מ"ט על דברי שמואל קאי שאמר שבא להשכיחו מ"ט בא להשכיחו כלומר באיזה אופן הוא החשש שבא להשכיחו, ומפרש רבא כדי שיברור מנה יפה וכו' והיינו כפירש"י שאלמלא העירובי תבשילין היה מרבה מאד בסעודת י"ט ולא היה זוכר להשאיר גם לשבת. ורב אשי מפרש כפירוש הר"ן שאיסור י"ט יהיה גורם לשכוח השבת שהרי יהיה אסור לבשל מי"ט לשבת:
שם מאי אריא מעי"ט וכו'. לפי מה שכתב הרא"ש [סי' א'] שיש נפקא מינה בין רבא לרב אשי דלרבא צריך לערב מערב י"ט ואינו רשאי להקדים ולעשות העירוב קודם ערב י"ט, ולרב אשי רשאי להקדים. יש להקשות מנ"ל להקשות על רבא מאי אריא וכו' ודלמא משנתינו דתני ועושה תבשיל מערב י"ט היינו לאפוקי שלא יקדים לעשותו מקמיה ערב י"ט ולא בא למעוטי שלא יעשנו בי"ט. ואולי סמך אסיפא דתנן אכלו או שאבד וכו', ולעיל במשנתינו [ד"ה אכלו או] ביארתי דלרבא [היינו] שנאכל או נאבד קודם שבישל לי"ט, וא"כ קשה למה פירשה משנתינו האיסור ולא פירשה לנו ההיתר וכך הוה ליה למתני אכלו או שאבד יערב עוד ויבשל, אלא ודאי שאפילו לרבא אינו יכול לערב בי"ט אפילו קודם שבישל לי"ט, ושפיר הקשה למה לא יהיה רשאי לעשות העירוב בי"ט והוצרך לשנויי שהטעם גזירה שמא יפשע. וע"פ דברינו אלה יתבאר דאפילו בדיעבד אסור לערב בי"ט אפילו לרבא:
והנה הרב ב"י בסי' תקכ"ז [רס.] הביא בסוף הסימן דברי המרדכי [סי' תרע"א] בשם הר"ש מבונבורג שהורה לעשות עירובי תבשילין עכשיו בי"ט שני ופוסק בדברי הסופרים אחר המיקל והלכתא כרבא דאמר כדי שיברור וכו', ופריך אפילו בי"ט (שני) נמי ומשני שמא יפשע הא לאו הכי יכול להניח אפילו בי"ט עצמו וכיון דשכח ואין כאן פשיעה יניח בי"ט עצמו עכ"ל. ולפי שהוכחנו שבנאכל ובנאבד אינו יכול להניח עירוב אחר בי"ט אפילו לרבא, מוכח דלא כדברי הר"ש, ואף דבנאכל מצינו למימר שאכלו בפשיעה וכן משמע לשון אכלו ולא קאמר נאכל, מ"מ או שאבד דוחק לאוקמי שאבד בפשיעה דהיינו שאיבדו בידים דא"כ הוה ליה למימר שאבדו. ולכן צריך לומר דקתני אכלו היינו ברצון ובמזיד ואבד והיינו בשוגג, ובכל אחד קמ"ל רבותא דאפילו במזיד מהני אם נשתייר ממנו ואפילו בשוגג לא יבשל עליו בתחלה, ועכ"פ דין אחד לשוגג ולרצון ואינו יכול להניח עירוב אחר בי"ט ודלא כמו שהתיר הר"ש: וראיתי בשער המלך פ"ו מהל' י"ט [ה"א] כתב הנה לכאורה נראה דלפי טעם רבא אם שכח ולא עירב מערב י"ט יכול לערב בי"ט כיון דהטעם הוא גזירה שמא יפשע וכו' בעבר ושכח דליכא גזירה שפיר דמי, אמנם בדברי הרא"ש ז"ל לא משמע הכי שכתב ויראה דנ"מ בין אלו ב' טעמים דלרבא צריך לערב בערב י"ט דוקא ולא קודם ערב י"ט ולרב אשי יכול לערב אפילו קודם ערב י"ט, ומדלא כתב נמי הך נפקותא משמע דס"ל דלרבא נמי אפילו שכח אינו יכול לערב בי"ט דגזרינן שוגג אטו מזיד. ולענ"ד הכרעתו שאפילו לרבא גזרינן שוגג אטו מזיד מדלא כתב הרא"ש גם נ"מ זו, אינו הכרע, דהרי כבר הוכחנו לעיל נ"מ בין רבא לר"א אם נאכל העירוב בי"ט אחר שכבר סעד סעודת י"ט ועדיין לא בישל לשבת דלרבא מותר לבשל ולרב אשי אסור, והרא"ש לא קאמר נפקותא הזאת, ואטו כרוכלא לחשב והרא"ש נקט חד נפקותא והוא הדין דאיכא אחריני, והרא"ש אחז נפקותא שהוא שייך לכתחלה דלרב אשי יכול לערב לכתחלה קודם ערב י"ט:
אמנם אעפ"כ הדין של הר"ש ודאי נדחה עפ"י דברי הרא"ש, דהר"ש כתב דבדברי סופרים הלך אחר המיקל וכוונתו כיון דרבא מיקל ורב אשי מחמיר הלכה כרבא: וכיון דלדברי הרא"ש יש אופן דרב אשי מיקל ורבא מחמיר דהיינו לערב קודם ערב י"ט, וכיון דלכל מר יש קולא ויש חומרא שוב גם בדברי סופרים לא אזלינן בתר המיקל, וצריכין לנהוג חומרי דמר וחומרי דמר כמבואר לעיל דף י"ד ע"א בסוגיא דתבלין בתוס' בד"ה איכא ביינהו וכו'. והנה גם הבית יוסף דחה דברי הר"ש הנ"ל בשתי ידים, וגם אני תמה איך אפשר לומר בפלוגתא זו אזלינן בתר המיקל כיון דר"א בתרא הוא ומאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי, ורב אשי בתרא הוא: ודע שלשונו של הר"ש שהביא הב"י צריך קצת ביאור, שכתב שהורה לעשות עירובי תבשילין עכשיו בי"ט שני, וכוונתו במה שאמר ביו"ט שני הוא משום דבי"ט ראשון ודאי שיכול להניח עירובי תבשילין ומתנה כדלקמן דף י"ז ע"א אמר רבא מניח אדם עירוב תבשילין מי"ט לחבירו ומתנה נקט בי"ט שני. ואמנם אכתי מצינו ג"כ דינו של הר"ש גם בי"ט ראשון אם חלו שני ימים טובים בערב שבת ובשבת שאז לא שייך תנאי, ולומר שעד כאן לא התיר הר"ש אלא בי"ט שני שהוא רק מדברי סופרים ולזה כיון באמרו דבשל סופרים הלך אחר המיקל והיינו בי"ט שני הוא מדברי סופרים, קשה ואטו בי"ט ראשון יש איסור תורה, ואם היה איסור תורה איך מהני עירובי תבשילין שהוא תקנת חכמים להתיר איסור תורה. וע"כ צ"ל שגוף הבישול מי"ט לשבת אינו איסור תורה דממ"נ או שמדאורייתא צרכי שבת נעשים ביום טוב או משום הואיל ומקלעי אורחים חזי ליה לרבה ולרב חסדא בפסחים דף מ"ו ע"ב לכל מר כדאית ליה, וא"כ אין הפרש בין י"ט ראשון לשני בזה. ואמנם הב"י העתיק דברי הר"ש בקצרה והמעיין במרדכי הוא מעשה כך היה, שהר"ש שכח מלהניח עירובי תבשילין ערב י"ט ולא נזכר עד י"ט שני, וע"ז אמר שהורה לעשות עירובי תבשילין עכשיו בי"ט שני אף שכבר אי אפשר בתנאי הורה לעשות בלי תנאי, ובאמת הה"ד בי"ט ראשון כשהוא עצמו איקלע בערב שבת שא"א להתנות היה מורה להקל:
ונחזור לדברינו הראשונים שאני תמה על דברי הר"ש איך שייך לדחות דברי ר' אשי בשום אופן, ואמינא אנא אפתח פיתחא לקיים דינו של הר"ש ודוקא בי"ט שני. ותחלה אמינא שיש מקום לומר נפקותא בין טעמא דרבא ובין טעמא דר"א, דלטעמא דרבא שהוא משום כבוד השבת אין חילוק בין י"ט ראשון הסמוך לשבת ובין י"ט שני הסמוך לשבת, דתמיד איכא למיחש שמתוך שמרבה סעודת י"ט לא ישאיר מנה יפה לשבת, ולכך צריך עירובי תבשילין כדי שיזכור ויברור מנה לשבת, אבל לרב אשי שהטעם כדי שיאמרו וכו' איכא למימר כיון שהטעם שלא יבוא לבשל מיו"ט לחול איכא למימר דדוקא בי"ט ראשון שאז אם יבשל לחול עשה איסור תורה ולכך צריך עירובי תבשילין, אבל יום טוב השני הסמוך לשבת שאז אפילו יבשל מיו"ט לחול ליכא איסור תורה לא גזרו כלל ואין צריך עירובי תבשילין, כך עלה במחשבה לפני. אבל באמת אי אפשר לומר כן דלרב אשי לא יהיה צורך עירובי תבשילין כי אם כשיו"ט ראשון הוא סמוך לשבת, דהרי לעיל דף ו' ע"א רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזי דעציב וכו' דלא אותיבת ע"ת וכו', ולא תימא שזה דוקא בר"ה אלא גם בשאר ימים טובים שהרי השיב רב אשי שם לרבינא אימור דאמר רבא בשני יו"ט של גליות וכו'. ואמנם אם נעזוב דברי הרא"ש שפסק דלר"א רשאי לעשות עירובי תבשילין קודם ערב י"ט, איכא למימר דגם רב אשי אית ליה טעמיה דרבא:
ועיין פני יהושע [ד"ה בגמ' מנא הני מילי] ג"כ כדרך זה, אלא שהוא רוצה לומר דלא פליגי כלל ומר אמר חדא וכו' יע"ש, אבל אני אומר שגם ר"א אית ליה טעמיה דרבא ולהוסיף בא, לטעמיה דרבא היה מותר לעשות עירובי תבשילין גם ביו"ט עכ"פ בשוכח כדברי הר"ש ולכן הוסיף טעם שיאמרו ק"ו מי"ט לחול, ולכן אסור להניח עירובי תבשילין בי"ט, וכשחל י"ט שני ע"ש שאז ליכא טעמו דר"א שהרי מיו"ט לחול עצמו הוא מדרבנן ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה, אעפ"כ צריך עירובי תבשילין עכ"פ מטעמיה דרבא שיברור מנה יפה לשבת אלא שאז יכול עכ"פ בשוכח להניחו בי"ט שני עצמו:
והנה סברא זו שהמצאתי להתיר בי"ט שני להניח עירובי תבשילין מטעם כיון שביום ההוא עצמו אפילו לחול אינו מן התורה, לכאורה יש להשיב דלפי"ז כל השבותים יהיו מותרים בי"ט שני והא ודאי ליתא, וצ"ל שלא חילקו בין יו"ט שני לראשון בשום איסור רק לגבי מת וגם למכחל עינא ועיין בסי' תצ"ו ובמ"א סי' תצ"ז סק"ד, א"כ הה"ד בעירובי תבשילין. ואמנם באמת אין הנידון דומה דבשלמא גבי שאר דברים נתנו לי"ט שני כל דיני י"ט ראשון דלא לזלזלו בו, אבל לענין נידון דידן הרי לא שייך כאן זלזול יום שני לגבי ראשון שהרי בי"ט ההוא שחל בחמישי ובששי מותר לערב עירובי תבשילין גם בראשון שמערב על תנאי, וא"כ כשמתירין גם בשני להניח עירובי תבשילין אין כאן זלזול. וכל זה בימים טובים של גליות אבל בשני יו"ט של ר"ה שחלו בחמישי ובששי כיון שלכל הדברים דינייהו כיומא אריכתא אף שזהו מדרבנן, מ"מ כיון שדינם כיום אחד הוה כאילו י"ט ראשון סמוך לשבת וצריך עירובי תבשילין מטעמיה דר"א לחוד אף בלי טעמא דרבא, ואז כשם שלענין לערב על תנאי אינו רשאי כך אפילו בשוכח אסור לערב כשם שאסור ביום ראשון של י"ט שחל בערב שבת, ולכך לעיל דף ו' ע"א בעובדא דר"א שהיה בר"ה שפיר הוה עציב על ששכח להניח עירובי תבשילין:
פירות הנושרין מהפלפול הנ"ל שהחזקנו הוראתו של הר"ש מבונבורג על כל פנים בי"ט שני להניח עירובי תבשילין לפי ששכח מלערב בערב י"ט, וגם בי"ט ראשון שכח מלערב בתנאי ונזכר בי"ט שני קודם שסעד סעודת י"ט רשאי להניח אז עירובי תבשילין. ואמנם אף שכתבנו הנלע"ד לא עבדינן עובדא להקל ובפרט לפי מה שהוכחנו שגם לטעמיה דרבא אין מערבין בי"ט אפילו באבד, אבל עכ"פ היוצא מזה להחמיר ודאי מיחש חיישינן, וכגון בעיר שיש גדול העיר שאז מי ששכח מלהניח עירובי תבשילין יכול לסמוך על עירובו של גדול העיר, ואם אירע שזה השוכח מלהניח בערב י"ט נזכר בי"ט שני ערב שבת קודם סעודת י"ט צריך להניח אז עירובי תבשילין, שהרי אם יכול אז להניח ולא הניח ה"ל פושע ואינו יכול לסמוך על גדול העיר, לכן צריך להניח אז אבל בלא ברכה:
והנה ראיתי בהרא"ש [שם] ובהר"ן [ח.] הגרסא אמר רבה כדי שיברור וכו' ולא כפי גרסתינו רבא באל"ף רק רבה בה"י. ואם הגירסא כן נוכל לומר פרפרת אחת, דהנה לפי מה שהארכנו לעיל דבי"ט שני לא שייך למתקן עירובי תבשילין מטעמא דרב אשי, שהרי אז אף אם יבשל לצורך חול אין כאן איסור תורה, ולפי"ז למאן דאית ליה הואיל ומקלעי אורחים וכו' א"כ גם ביו"ט ראשון ליכא איסור תורה אפילו לצורך חול ממש ולא מצינו למימר כלל טעמיה דר"א, אבל למאן דלית ליה הואיל אלא דס"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשית בי"ט אבל לצורך חול אסור מן התורה שפיר שייך טעמיה דר"א, ובפסחים דף מ"ו ע"ב פליגי רבה ורב חסדא דרבה סבר אמרינן הואיל, וא"כ איהו לשטתו לא היה יכול לפרש טעם עירובי תבשילין מטעמיה דרב אשי, ולכך הוצרך לפרש הטעם משום כבוד שבת שיברור וכו', ורב אשי ס"ל כרב חסדא ולכך מפרש הטעם כדי שיאמרו וכו'. ולפ"ז רבינו הגדול שמפרש טעם העירוב כרב אשי כמבואר בדבריו ר"פ ששי ע"כ כר"ח ס"ל ודלא כמג"א בריש סי' תקכ"ז:
ובירושלמי [ה"א] אמר ר' אבוה בדין היה שיהיו אופין ומבשלין מיום טוב לשבת, אם אומר את כן אף הוא אופה ומבשל מי"ט לחול, איתא תמן מציעין מי"ט לשבת ואין אופין ומבשלין מי"ט לשבת, א"ר אילא ולמה מציעין מטות מי"ט לשבת שכן מציעין המטות מלילי שבת לשבת, ויאפו ויבשלו מי"ט לשבת אין אופין ומבשלין מלילי שבת לשבת. כוונת הירושלמי שלמה לא גזרו על הוצעת מי"ט לשבת כשם שאסרו לבשל מי"ט לשבת. ולפי מ"ש לעיל אין כאן קושיא שהרי אף אם יציע מי"ט לחול ממש אין כאן איסור תורה ואולי זה בכלל מה שאמר שמציעין מלילי שבת לשבת והיינו לפי שאין בזה שום איסור מלאכה. הבאתי דברי הירושלמי שלמדנו מזה דדבר שמותר לעשותו בשבת ואינו מלאכה מותר לעשותו מי"ט לשבת משא"כ מי"ט לחבירו עיין במג"א ריש סי' תק"ג. ואולי הירושלמי ס"ל כרב חסדא דמדאורייתא צרכי שבת נעשים בי"ט, אבל להפוסקים כרבה שהוא איסור תורה ועיקר ההיתר מטעם הואיל ומקלעי אורחים, א"כ אם ההכנה הוא במה דלא שייך מקלעי אורחים או שכבר הוא סמוך לחשיכה גם מי"ט לשבת אסורה הכנה אפילו בדבר שאינו מלאכה, ואעפ"כ אין הדבר מוחלט אצלי לאיסור כיון שבירושלמי ההיתר מפורש:
רש"י ד"ה אלא על האפוי בחמישי בשבת. רמז לנו רש"י בזה שדוקא בערב י"ט עושין עירובי תבשילין אבל קודם ערב יו"ט לא, ודלא כדעת הרא"ש דלרב אשי מותר לעשות העירוב אף קודם ערב יו"ט:
ד"ה התחילו וכו' וכ"ש עלינו. ואף שהרי הוא עצמו דרש ולא פסק לסעוד סעודת יו"ט, היו סבורים אף שהוא עושה כשטתו ששמחת יו"ט רשות אין רצונו שאחרים יסמכו עליו, וכדרך שאמר עקיבא לבנו סוף פ"ה דעדיות אני שמעתי מפי המרובים וכו' אבל אתה שמעת מפי היחיד וכו':
ד"ה אכלו משמנים מקרא הוא בספר עזרא עד כי חדות ה' היא מעוזכם. לכאורה תמוה מה בישר לנו רש"י בזה שהוא מקרא וגם הגביל שעד חדות כו' הוא המקרא: ונראה דהא דצוה לשלוח מנות למי שלא הניח עירובי תבשילין, יש לנו לדקדק כיון שזה היה בי"ט ואם היה אז חל יו"ט בערב שבת קשה למה הצריכם לשלוח מנות משלהם די שיטרחו עבורם ואותן שלא עירבו יקנו קמחם לאותן שערבו וכן בשר שלהם והם יאפו ויבשלו עבורם כמבואר לקמן דף י"ז ע"א, וע"כ צריכין אנו לומר שעובדא דא היה בשבת ששוב לא אפשר לבשל ור"ה היה, ויום הששי היה יום שלשים של אלול והיה מצפים לעדים והיו צריכין הכל להניח עירובי תבשילין בחמישי אולי יתקדש מחר ויהיה יו"ט ויבשלו ע"י עירובי תבשילין, ואותן שלא הניחו עירוב לא היו רשאים לבשל ביום הששי לצורך שבת כי אולי יתקדש היום ואין אופין ומבשלין מיו"ט לשבת בלא עירובי תבשילין, ואירע שלא באו עדים ונתקדש יום המחרת, וצוה לשלוח מנות לאין נכון דהיינו למי שלא רשאי אתמול להכין לפי שלא הניח בחמישי עירובי תבשילין. ועכ"פ זה המאמר ושלחו מנות היה ביום שבת קודש, והנה אם לא היה דבר זה כתוב בקרא רק שהיו דברים אלו דברי ר' אליעזר שהוא אמר זה שישלחו מנות למי שלא הניח עירובי תבשילין, א"כ ע"כ יום זה שדרש היה יום שבת קודש, א"כ הדרא קושיית הגמרא לדוכתא איך אמר שעוסקים בחיי שעה, ואי משום שסובר שמחת יו"ט רשות, הלא בפסחים דף ס"ח ע"ב אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם: ולכן פירש"י שמקרא הוא בספר עזרא ועל עזרא קאמר כאן שאמר ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח עירובי תבשילין אבל ר"א לא צוה על זה, אלא דקשה א"כ למה אמר ר"א לתלמידיו הך ושלחו ודי שהיה אומר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה' הוא מעוזכם, ולכן פירש"י מקרא הוא בעזרא עד כי חדות הוא מעוזכם ולא היה יכול לדלג באותו פסוק לומר תחלת הפסוק וסופו ולדלג אמצעי, לכך אמר להם כל המקרא כמו שהוא בספר עזרא: