אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף יד:

דף יד.

הא לן הא להו. עיין פירש"י, והרמב"ם בפ"ג הלכה י"ג פירש הא לן לבני בבל מותר לפי שהתבואה אינה טובה ומתקלקל והא להו לבני א"י שהתבואה שלהם טובה אסור אפילו בקטנה שאף אם יעשוהו מערב י"ט לא מתקלקל, והקשה הלחם משנה ולמה יוגרע מדיכת מלח שודאי אינו מתקלקל ואפ"ה מותר ע"י שינוי, ותירץ כיון דכל הקדירות צריכות מלח ואי אפשר בלא מלח לכך התירו אותה ע"י שינוי, אבל כתישת הריפות שיכול לאכול מאכלים אחרים אין בזה מניעת שמחת יום טוב לכן לא התירו אפילו ע"י שינוי כיון שהיה יכול לכתשן ערב י"ט, זהו תירוץ הלח"מ:

ואני אומר שיש עוד לנו לתרץ קושיא זו באופן אחר, והוא עפ"י מ"ש המגיד משנה בפ"א הלכה ה' שהקשה שאסרו בי"ט הקצירה מפני שאין בה הפסד אם נעשית מערב י"ט ואסרו גם תלישת ירק ממחובר אף שיש בו הפסד אם נקצר מערב יו"ט, לפי שלא רצו לחלק בין תלישה שהוא תולדה דקצירה ובין קצירה ולמה התירו שחיקת תבלין הואיל ויש בהם הפסד והרי הוא תולדות טחינה האסורה, ומה הפרש יש בין תלישת ירק שאסרוהו אף שיש בו הפסד ובין שחיקת תבלין שהתירו אף שהוא תולדות טחינה, ותירץ המגיד משנה כיון שהתבלין אינן נאכלין בעצמן ואין המכוון בהם אלא לתקן דברים אחרים הקילו בהם יותר ממה שהקילו במה שהוא עצמו אוכל הנאכל, ולכך אסרו תלישת ירק שהוא עצמו נאכל והתירו שחיקת התבלין ע"ש במ"מ. וממילא מתורץ קושיית הלח"מ הנ"ל שהמלח אינו נאכל הוא עצמו ועקרו לתקן מאכלים אחרים לכן לא החמירו בו והתירוהו ע"י שינוי אף שאינו מתקלקל אם נדוך מערב י"ט, אבל הריפות שהם נאכלים בעצמם החמירו בו לאסור אפילו ע"י שינוי:

והנה בריש הסוגיא דתבלין דפליגי רב הונא ורב חסדא בטעם הקולא דתבלין והחומרא דמלח חד אמר כל הקדירות וכו' וחד אמר כל התבלין מפיגין טעם וכו', ולכל חד יש להקשות נפליג בתבלין גופייהו דהיינו למ"ד כל הקדירות צריכין מלח נפליג בתבלין גופייהו בין ידע מה קדירה בעי לבשולי ובין לא ידע, ולההוא מ"ד דתבלין מפיגין טעמייהו נפליג בין מוריקא לשאר תבלין, וכבר דברתי מזה בתחלת הסוגיא [ד"ה דידע מה]. ואמנם לפי דברי הלחם משנה נוכל לומר דמלח כיון שעל כל פנים א"א בלא מלח לכן אף שידע ודאי אתמול שיצטרך מלח אפ"ה לא יכלו לאסורו לחלוטין שיש בזה מניעת שמחת יום טוב כי האוכל תפל בלי מלח, לכן התירוהו ע"י שינוי, אבל תבלין אם ידע מאתמול מה קדירה בעי לבשולי אסרוהו לחלוטין אפילו ע"י שינוי. וכן למאן דתלי הטעם בהפגת טעמן גם כן מלח אף שאינו מפיג טעם לא רצו לאסרו לחלוטין כי א"א בי"ט בלי מלח, אבל מוריקא כיון שאינו מפיג טעם וגם אפשר לו ביו"ט בלי מוריקא אסרוהו לחלוטין אפילו ע"י שינוי:

והנה כל זה ניחא במשנתינו שהצריכו עכ"פ שינוי גמור במלח אפילו לב"ה שצריך לדוכו דוקא במדוך של עץ, אבל למה שזכינו בבריתא שהכל מותר לגמרי רק שינוי מעט צריך במלח דהיינו הצלאה, ודאי קשה מה קולא יש במלח יותר מכתישות הריפות בתבואה של ארץ ישראל, ואין לומר כתירוץ הלח"מ שאי אפשר לאסור המלח לגמרי, דתינח שלא לאסרו אבל עכ"פ למה התירוהו בלא שינוי גמור, ולמה יהיה עדיף אפילו מתבואה של בבל שודאי מתקלקל ואפ"ה הצריכו שינוי גמור שדרכו במכתשת גדולה והם אסרו בגדולה והצריכו דוקא במכתשת קטנה, אלא ודאי שאין הטעם כדברי לח"מ רק כתירוצי ע"פ דברי הרב המגיד שהקילו במה שאינו נאכל בעצמו יותר ממה שהקילו במה שהוא עצמו נאכל, ואם כן גם תבלין הם לענין זה כמלח שהרי אינם עשוים אלא להטעים דברים אחרים, והדרא קושיא לדוכתא על משנתינו אדמחלק בין תבלין למלח נפליג בתבלין גופייהו בין ידע מה קדירה בעי לבשולי ללא ידע או בין מוריקא לשאר תבלין לכל מר לפי (שטרח) [שטתו]. וע"כ צריך לומר שאין הדבר תלוי בידע מה קדירה אלא בהפגת טעם, וגם צריך לומר דלא בעינן הפגת טעם גמור וסגי בהפגת טעם קצת ובזה גם מוריקא בכלל שגם מוריקא עכ"פ מפיג טעם קצת, ונדחה מה שאמרו בתחלת הסוגיא דאיכא בינייהו מוריקא, וכל התבלין מותרים אפילו ידע מה קדירה בעי לבשולי תמיד מותר בלי שינוי כלל, ויפה פסק הרמב"ם שנקט הטעם משום הפגת הטעם ולא חילק בין מוריקא לשאר תבלין:

שם ב"ש אומרים בורר אוכל ואוכל. נראה דכוון בזה עוד לחומרא אחרת שגם שבורר אוכל ומניח פסולת אעפ"כ לא יברור ויניח אפילו לבו ביום אלא בורר אוכל ואוכל מיד, ועיין במס' שבת דף ע"ד ע"א באוקימתא דאביי, וב"ה דאמרי בורר כדרכו וכו' לדעת הרב המגיד בפ"ג מהלכות יו"ט הלכה ט"ו רמזו ב"ה באמרה כדרכו היינו אפילו שלא לאכול לאלתר, ופליגי ב"ה על ב"ש בתרתי חדא דבית שמאי אסרי לברור פסולת מתוך האוכל וב"ה שרו, ועוד דבית שמאי מצריכי לאכול מיד וב"ה מתירים אפילו לא יאכל לאלתר רק שיאכל עכ"פ בו ביום. ולדעת הרשב"א [בעבוה"ק ש"א ס"ה] שהביא המ"מ שם אף ב"ה לא התירו כי אם לאכול לאלתר אבל לבו ביום כיון שבשבת חייב חטאת אסור ביו"ט, והשיג עליו הרב המגיד דהרי ב"ה התירו פסולת מתוך האוכל והרי בפסולת מתוך האוכל בכל גווני שבורר אפי' בידו ואפילו לאכלו מיד חייב חטאת בשבת ואפ"ה מותר ביום טוב, כמו אפיה ובשול שכל אלה חייבי חטאת הם בשבת, ואפ"ה מותרים שיום טוב אפילו שלא לאכלו מיד רק שיאכלו בו ביום:

ואני אומר ליישב דעת הרשב"א דודאי מותר ביום טוב אוכל נפש אפילו במלאכות שיש בהם בשבת חיוב חטאת, וגם לא משגחינן באוכל נפש עצמו במה שאפשר לעשותו מאתמול, ומה שאסרו לגבן היינו משום שדרך לעשותו לימים הרבה, ולכן כיון שאפשר לעשותו מאתמול ואינו מתקלקל כלל אסרוהו לעשות ביום טוב, ועיין במג"א סי' (תק"ז) [תק"י] סקי"א או משום שטובה יותר כשהיא מאתמול כמ"ש הט"ז שם סק"ו, ואמנם במה שיש לעשותו עכשיו בגווני שאין בה חיוב כל כך ואין בזה לא טורח ולא שום קושי צריך לעשות במה שקיל יותר, ולכן בברירת פסולת מתוך האוכל שרי לבית הלל אף שיש בשבת בזה חיוב חטאת, ואם היה בורר אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר אין בו חיוב חטאת, מ"מ התירו ב"ה כדי להקל על הטורח שיש יותר בברירת האוכל מתוך הפסולת, אבל בברירת הפסולת עצמו אף שבזה בכל גווני יש בשבת חיוב חטאת, מ"מ כיון שחזינן שיש הפרש בשבת בין לאלתר לבו ביום בברירת אוכל מתוך פסולת שלאלתר מותר ולבו ביום חייב חטאת, לכן ביום טוב אף בברירת פסולת לא יברור כי אם לאכול לאלתר דמה הפסד או טורח יש בדבר אם ימתין עד שיגיע עת שיאכל ויברור אז יאכל לאלתר, ולכן סובר הרשב"א שבאמת גם ב"ה לא התירו כי אם לאלתר: ואמנם מה שהתירו ב"ה אפילו בקנון ותמחוי אף שיכול לברור בידיו מצינו לענין שבת שקנון ותמחוי חמירי, מ"מ כיון שלא מצינו שום חומר בשבת בקנון ותמחוי שיהיה חמירי יותר מידו חומר שיש בו חיוב חטאת, דממ"נ אם ברירת פסולת מתוך אוכל אפילו בורר בידו לאכול לאלתר חייב חטאת ואם ברירת אוכל מתוך פסולת אם לבו ביום תמיד יש חיוב חטאת אפילו בורר בידו, ואין הפרש ביניהם אלא בבורר לאכול לאלתר שאז בבורר ביד מותר אף לכתחלה, ובורר בקנון ותמחוי פטור אבל אסור כיון שגם בקנון אין בו חיוב של תורה לא החמירו בי"ט, זהו כוונת הרשב"א לענ"ד ומסולק ממנו תמיהת המגיד משנה:

ולענ"ד הך פלוגתא שבין הרשב"א להמ"מ הוא מבואר בירושלמי, וז"ל הירושלמי [ה"י] על משנתינו רבי יונה בעי עשה כן בשבת, על דב"ש מהו שיהא חייב, א"ל ר' יוסי ולמה לא אלו עשה כן על דב"ה שמא אינו חייב והכא חייב, אמר רבי מנא יאות אמר ר' יונה אבא לא אתייא אלא על דב"ש למה הותר מכלל ברירה ביום טוב לא הותר מכלל ברירה בשבת עכ"ל הירושלמי. ונראה דכך פירושו, דרבי יונה מסופק אם בית שמאי דאמר בורר אוכל כוונתו שאפילו לבו ביום מותר וא"צ שיאכל לאלתר, (ודע שבמשנה שבירושלמי אין הגרסא בדברי לב"ש בורר אוכל ואוכל והגרסא הוא ב"ש אומרים בורר אוכל אוכל ובזה בשבת חייב חטאת אפילו בורר אוכל מתוך הפסולת ואפ"ה מותר ביום טוב, או דלמא דבית שמאי לא התירו אלא בורר אוכל ואוכל לאלתר שזה גם בשבת מותר, וזה שאמר ר' יונה עשה כן בשבת על דב"ש מהו שיהא חייב היינו אם ב"ש התירו אפילו לבו ביום שבכה"ג בשבת חייב או שאין בית שמאי מתירים אלא לאלתר ובזה גם בשבת מותר. וע"ז השיב ולמה לא והרי ב"ה ודאי התירו אפילו מה שבשבת חייב שהרי התירו פסולת מתוך אוכל ושמא אינו חייב והוא לשון בתמיה והרי ודאי חייב. והכא חייב, נ"ל שחסר וכצ"ל הכא והכא חייב כלומר בין לאכול לאלתר ובין לבו ביום חייב בשבת, ואם כן ב"ה ודאי התירו אפילו לבו ביום הכי נמי בית שמאי מתירים אפי' לבו ביום, כי למה נעשה פלוגתא חדשה בין בית שמאי לב"ה, שעד כאן לא מצינו דפליגי אלא בענין הברירה אם דוקא אוכל מתוך פסולת או אפילו פסולת מתוך אוכל, אבל אם בעינן לאלתר או לא מצינו דפליגי, וע"ז השיב ר' מנא בנו של רבי יונה להצדיק דברי אביו דלא אתיא אלא על דב"ש, דבשלמא לב"ה כיון שחס על הטרחה ביו"ט והתיר פסולת מתוך האוכל על כרחך הוצרך להתיר מה שחייב בשבת א"כ שוב התיר בין לאלתר ובין לבו ביום שהרי גם לאלתר הוא דבר שחייב חטאת, אבל לב"ש כיון שלא התירו רק אוכל מפסולת למה הותר מכלל ברירה ביום טוב מה שלא הותר בשבת, הלא אין כאן מניעת שמחת יו"ט ולא שום טורח אם ימתין מלברר עד עת האוכל, זהו הנלע"ד בפירוש דברי הירושלמי וממילא הוא כדברי המגיד משנה: שם תניא ר"ש מתיר בתבואה וכו'. כתב הרא"ש [סי' כ"ד] מדהביא רב אלפס בברייתא זו משמע דפסק הלכה כר"ש ולא ידענא טעמא מאי עכ"ל הרא"ש. ועיין לעיל דף י"ב ע"ב בסוגיא דמוליכין חלה ומתנות [ד"ה והנה] כתבנו יישוב לזה, ועיין בדברינו בסמוך:

שם חטין לעשות מהם לודיות. רש"י במשנתינו פי' שמא יבשלם בקדירה ויכתשם במכתשת קטנה, ואם נימא דלודיות היינו (בעשה) [מעשה] קדירה של חטים כתושים קשה למה הזכירם בלשון לודיות שאינו נזכר בש"ס יותר, הוה ליה למימר לעשות מהם מעשה קדירה או לומר לעשות מהם דייסא שהוא דבר שנזכר בכמה מקומות בש"ס: וכן מוכח מדברי הרא"ש [שם] שלודיות אף שהוא מאכל אדם אינו כל כך מאכל מאכל כמו קטנית שהרא"ש פירש טעמייהו דרבנן דאסרי תבואה הוא לפי שאינו כל כך מאכל כמו קטניות ויעויין בדברי הרא"ש, ואם הוא חטים כתושים כפירש"י א"כ הוא מאכל הראוי לכל אדם:

ואמנם על דברי רש"י שפירש שיכתשם במכתשת קשה לי, דהרי רבא לעיל קאמר הא לן והא להו והיינו דבני א"י אסורים לכתוש אפילו במכתשת קטנה, והרי ר' שמעון בא"י היה ואיך התיר לשלוח תבואה והרי שם אסור לכתוש במכתשת, ועל כרחינו צריכין אנו לדחוקי נפשן שאף ר' שמעון היה בא"י אמר דינו לבני בבל שבבבל מותר לשלוח תבואה:

ועיין בברכות דף מ"ד ע"א בתוס' ד"ה אינהו מיכל וכו', וגם צריכין אנו לומר דחכמים דפליגי על ר"ש שאמרו אבל לא תבואה אפילו לבני בבל אסור, וגם כן הוא דבר תימא למה יהיה אסור והלא ראויים הם לעשות הריפות ודייסא ומעשה קדירה, וצריך לדחוקי שאף שמותר לכתוש במכתשת קטנה לא שכיח הוא שיעשו כן כי למחר יכתשו בגדולה ויהיו יותר יפים:

ואמנם כל אלו הדחוקים צריכין אנן לפירש"י, אבל לפי הקדמתינו שהקדמנו והוכחנו שלודיות לאו היינו חטים כתושים והוכחתי ג"כ כן מדברי הרא"ש, א"כ רויח לן עלמא בפירוש המשנה ונהפוך הוא וחכמים ור"ש בא"י מיירי כי שם מקומן של התנאים ושם אסור לכתוש אפילו בקטנה, ולכן הוצרך לפרש בברייתא דר"ש שהתיר הוא מטעם שראוי ללודיות וממילא ידעינן דרבנן דאסרי לפי שמאכל זה אינו ראוי כמו קטנית, ועכשיו נוכל לומר דעד כאן לא פליגי אלא בא"י אבל בבבל כ"ע מודו דמשלחין שהרי בבבל ראוים הן לכתשם במכתשת קטנה ולעשות מהם הריפות ומעשה קדירה ודייסא. וע"פ הקדמה זו אין אנו אחראין לדברי הרא"ש שהרי"ף מדהביא ברייתא זו ש"מ שפוסק כר"ש, ואני אומר לא כן הוא ומן הסתם כחכמים פוסק, ואמנם שלא תטעה לפרש טעמיה דר"ש כפירש"י שראוים לכתשם במכתשת קטנה ומינה דלבני בבל הוא דהתיר וא"כ חכמים אסרי אפילו לבני בבל, ולהסיר מכשול הטעות הזה הביא הרי"ף ברייתא זו דמפרש טעמיה דר"ש שראוים ללודיות, ואם כן על כרחך בא"י מיירי ששם אינן ראוים רק ללודיות כדי שמזה נלמד לחכמים דהא דאסרי היינו בא"י אבל בבבל גם חכמים מתירים:

רש"י ד"ה הא לן דלית לן עבדי וכו'. הגם דהך בבריתא ששנויה לאיסור הובא בסוגיא בראשונה הסיב רש"י לפרש ההיתר לן ולא פירש להיפך הא לן לבני בבל אסור ולהו לבני א"י מותר שהוא לפי סדר הברייתות שהובאו בסוגיא, ואמנם הדבר מוכח בגמ', שהרי מר שמואל שבבל היה ואפ"ה מקשה ודלמא במכתשת קטנה עבדוה ש"מ שבבבל הותר במכתשת קטנה, וגם לפי הטעם האיסור משום דעבדי מזלזלי ובארץ ישראל יש להם עבדים. ואמנם הרמב"ם [פ"ג הי"ג] מפרש טעם ההיתר בבבל וטעם האיסור בא"י הוא משום שתבואה של א"י היא טובה ואינה מתקלקלת אם יעשנה מערב י"ט, אבל תבואה של בבל (וכן שאר כל המדינות) לא היתה טובה כתבואה של א"י ומתקלקלת אם יעשה מערב י"ט לכן מותר בי"ט. וז"ל המגיד משנה ותירץ רבא הא לן והא להו פי' לן מותר בקטנה וכן מוכח בגמ' שם, הנה הוכרח להביא ראיה מדברי הגמ' משום שאפשר לפרש בהיפוך שבני א"י שתבואה שלהם טובה אפילו בקטנה נידוכים יפה ולא חיישינן שיקולו גם בגדולה, אבל בבל שתבואה שלהם אינה טובה אינה נידוכית יפה בקטנה לכך חיישינן שיעשו בגדולה ויאמרו בקטנה עשינו, ולכן הוכרח להביא שמשמעות הגמרא שההיתר הוא לן, וכוונתו על האי עובדא דמר שמואל כמ"ש:

והראב"ד [בהשגות שם] פירש טעם ההיתר לבני בבל הוא ששם רגילים הרבה במאכל הריפות ודייסא ורגילין לכתוש הרבה במכתשת גדולה, ולכן כשכותשים בי"ט במכתשת קטנה הרי הוא להם שינוי גדול, אבל בא"י לא היו רגילים כ"כ בהריפות ודייסא ותמיד די להם בקטנה ואין הקטנה מחשב להם שינוי, וג"כ צריכין אנו לסמוך על עובדא דמר שמואל ובזה ידעינן שההיתר הוא לן דג"כ איכא לפרש איפכא דלן דרגילין הרבה בהריפות ודייסא דרכן לעשות בפעם אחד לימים הרבה לכן אסרוהו לחלוטין אפי' בקטנה, אבל בא"י שאינן רגילים בזה רק לעתים רחוקים אין דרכן לעשות לימים הרבה ולכן מותר במכתשת קטנה, ולכך צריכין אנו להכריע שההיתר הוא לבני בבל מעובדא דמר שמואל:

ובזה נלע"ד טעמו של הרי"ף שהביא הך עובדא דמר שמואל, והבית יוסף סי' תק"ד אחר שהביא דברי הרמב"ם כתב ולפי דבריו בתבואת ח"ל אע"פ דאיכא עבדי שרי, ומיהו מדברי הרי"ף [ז.] משמע דס"ל דהיכי דאיכא עבדי אסור, שכתב הא דאיתא בגמ' רב פפי איקלע בי מר שמואל וכו' ואיבעית אימא שאני בי מר שמואל דאיכא פריצותא דעבדי אלמא דס"ל דהיכא דאיכא עבדי חיישינן עכ"ל הב"י:

ולפי מה שכתבתי אין מזה ראיה ועיקר טעמו של הרי"ף שהביא עובדא לפי שהביא ברייתא דת"ר אין עושין טסני וכו' ותריצנא הכי קאמר מ"ט אין עושין טסני וכו' והא מתניתא אוקימנא לבני א"י אבל לדידן כותשין במכתשת קטנה דתניא וכו' ואוקמינא לבני בבל, רב פפי איקלע לבי מר שמואל וכו', וכוונתו הוא למה שכתב דברייתא האוסרת אוקימנא לבני א"י וברייתא המתרת הוא לבני בבל, ושלא תאמר מנין לנו זה שהרי רבא סתם קאמר הא לן הא להו, לכן הביא עובדא דר"פ דאיקלע בי מר שמואל וכו' ודלמא במכתשת קטנה וכו', ומזה מוכח שההיתר של קטנה הוא לבני בבל, ואגב שהביא עובדא [דנא] העתיק כל דברי התלמוד עד דאיכא פריצותא דעבדי, ולא לפסוק שהיכי דאיכא עבדי אסור אבל רב פפי מדת חסידות יתירא עשה בזה, ותדע שמר שמואל בעצמו לא חש לזה:

תוס' ד"ה מפני מה וכו' ומיירי במשקה דזב וזבה וכו'. בודאי טעות נפל בדפוס דמשקה זב וזבה איננו ולד הטומאה רק אב הטומאה של תורה, אבל כך צ"ל ומיירי במשקה (דשום ולד הטומאה אינו מטמא כלי רק משקה שגזרו משום משקין דזב וזבה). ואמנם גוף הדבר הוא שלא לצורך דאף אם יהיה איזה ולד שירצה וכי איזה ולד אפילו של מת מטמא באוהל, והרי לפי תירוץ הזה אין הפרוכת מקבל שום טומאה רק טומאת אוהל המת. שוב פקחתי עיני וראיתי שמהרש"ל הרגיש בזה וכתב שאין זה חבור לענין הקושיא אלא שמפרש מהו ולד הטומאה עכ"ל, ואפשר לומר דהרי איכא למימר דעד כאן לא הוצרכנו לטעם שהשמש מתחמם אלא שיקבל טומאה דאורייתא שהיה לנו לעשותו כאחד ממחיצת הבית כפירש"י [ד"ה מפני מה], אבל מדרבנן שפיר מקבל טומאה אפילו בלא טעם שהשמש מתחמם ומקבל טומאה אפילו מולד הטומאה, לכך הוצרכו התוספת להקדים שהרי אין שום ולד הטומאה מטמא כלי רק משקה גזירה משום משקה זב שמטמא כלי מן התורה, וכיון שהפרוכת אינו מקבל טומאת התורה ממשקה זב עצמו ממילא אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן מולד הטומאה:

בא"ד ובה"ג גריס וילון אסור וכו'. לכאורה לא ידענו מה רצו התוס' בהביאם גרסת בה"ג [ל' ע"ג] ובדחייתם הגרסא, שלפום ריהטא אין לו שייכות לדבריהם של מעלה וזה לדעתי גרם למרן הב"י בי"ד סי' ש"א [רמ"ח. ד"ה וילון] הטעות שטעה, והיה סובר שהתוס' כאשר דחו גרסת בה"ג סוברים לחלוק על גוף הדין ולומר שוילון אינו אסור משום כלאים, וכבר השיגו עליו מהרש"א ומהר"ם שי"ף ורש"ל בים של שלמה [סי' מ"ה]. ואמנם באמת שייכים דברי התוס' לדבריהם הקודמים שפלפלו למה פרוכת שבמקדש מקבל טומאה כיון דלא שייך שם טעם חימום השמש, וכל זה הוא לפי הגרסא דידן שמפרש טעם קבלת הטומאה משום חימום ידים של השמש והיינו דאל"כ היה לנו למחשביה כאחד ממחיצת הבית, אבל בה"ג גריס מפני מה וילון אסור, אבל על קבלת הטומאה אין צורך לטעם חימום השמש שבלא"ה מקבל טומאה כיון שאינו קבוע לחלוטין בפתח ויכולין להסירו אינו נחשב כמחיצת הבית, וא"כ גם פרוכת שבמקדש מקבל טומאה:

ודע דאף לפי פירושינו יש מחלוקת לדינא בין גירסת בה"ג ובין גרסתינו, דלגרסתינו שטעם קבלת הטומאה הוא משום חימום ידי השמש א"כ אם הוילון נעשה לתלות גבוה למעלה מתשמיש אדם ולא שייך שם טעם זה, א"כ וילון זה הרי הוא כמחיצת הבית ואינו מקבל טומאה כשם שוילון התלוי גבוה כזה אין בו איסור כלאים כמ"ש רש"ל ביש"ש סי' מ"ה, ה"נ לענין קבלת הטומאה דמאי שנא כיון שטעם אחד לשניהם. אבל לגירסת בה"ג לא נאמר זה אלא לענין איסור כלאים אבל לענין קבלת טומאה בלא"ה מקבל טומאה שאינו נחשב כמחיצת הבית כלל א"כ אפילו הוא תלוי גבוה עשרה קומות מקבל טומאה:

ולפ"ז נראה לענ"ד שרבינו הגדול הרמב"ם גורס כגירסת בה"ג, שאם היה גורס כגרסתינו איך אפשר שלא הביא בכל ספר הי"ד טעם קבלת הטומאה של וילון הוא מפני שהשמש מחמם בו ידיו, כיון שיש נפקא מינה לדינא בטעם זה אין דרכו להשמיט. ובהלכות כלאים פ"י הלכה י"ד לענין איסור כלאים הביא טעם זה וכתב וכן הפרוכת שהיא כלאים אם היתה רכה אסורה שמא יסמך לה השמש ותעלה על בשרו ואם היתה קשה שאינה נכרכת מותרת, אבל לענין קבלת טומאה לא מצאתי טעם זה בכל הלכות כלים, אבל קבלת טומאה שפיר נזכר בדבריו בפרק כ"ז מהל' כלים הלכה י"ב ג' סדינין הם העשוי לשכיבה טמא מדרס והעשוי לפרוכת טמא טומאת מת וכו', ולא חילק בין קשה לרכה ובין תלוי בגבוה או לא, זה הנלע"ד לדעת רבינו, ולדעת בה"ג אין הוילון מקבל טומאה אלא בתלוי למטה מקומת אדם, ואף שהיא הלכתא למשיחא לא נמנעתי מלכתוב הנלע"ד:

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה