ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא
דף יד.
וב"ה אומרים תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן. הך כדרכן הוא שפת יתר שהרי גם ב"ש לא בעי שינוי רק שידוך בשל עץ וכמו שפירש"י בדברי ב"ש בד"ה מדוך וכו' וא"כ הוה לב"ה רק למימר תבלין נידוכין במדוך של אבן. והנה אם נימא דפלפלין אפילו לב"ה בעי שינוי היה אפשר לומר דהכוונה הוא למעוטי פלפלין, וידוע דפלפלין רוב דרך דיכתן הוא ברחיים, ולהכי אמרו ב"ה תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן והיינו אותן שזהו דרכן לדוכן במדוך, לאפוקי פלפלין שדרכן ברחיים אפילו אם ירצה לדוכן במדוך אינו רשאי בלא שינוי. ואמנם התוס' בשמעתין התירו אפילו פלפלין ועיין בדברינו לקמן, ואולי כוונת המשנה דאפילו שינוי זוטא דהיינו אצלי אצלויי אינו צריך בתבלין ולכן קאמר כדרכן, ואף שגם שמואל לקמן אמר שנידוכין כדרכן אפילו מלח ואפ"ה בעי שינוי זוטא דהיינו אצלויי. ונראה דשמואל דלא הזכיר מדוך של אבן לכן אמרינן דכוונתו באמרו כדרכן היינו אפילו במדוך של אבן, אבל במשנתינו שהוזכר של אבן בפירוש אמרינן דכדרכן היינו שאינו צריך אפילו אצלויי. ובזה ניחא מ"ש בגמרא ודלמא תבלין הוו, דלכאורה קשה מנ"ל להגמרא דתבלין לא בעי אצלויי ודלמא רב אחא ברדלא דאמר לבריה כי דייכת אצלי אצלויי גם על תבלין אמר כן. והרי"ף [ו.] הוכיח באמת מכח קושיית הגמ' שהקשה ודלמא תבלין הוו דרב אחא דאמר כי דייכת וכו' ולא אמר רק על מלח ולא על תבלין עיין ברי"ף, אבל על המקשן גופיה קשה ודלמא ר"א גם על תבלין אמר כן. ולפי מ"ש ניחא דתבלין מוכח ממשנתינו דאין צריך אפילו אצלויי:
שם חד אמר כל הקדירות כולן צריכות מלח וכו' וחד אמר כל התבלין מפיגין וכו'. הנה הראשון נקט תחלה הטעם על מלח דבעי שינוי והשני נקט תחלה הטעם על תבלין דלא בעי שינוי, ואולי כמו דאמר תחלה כל הקדירות והקדים דבר הכולל ה"נ אמר כל התבלין שהוא דבר הכולל. אלא דלשון זה גופא דקאמר כל התבלין קשה הלא במשנתינו שנינו תבלין ולמה קאמר כאן כל התבלין ומה ריבה בלשון כל. והנלע"ד דודאי גם המקשה ידע הפרש בין דבר המפיג טעם לדבר שאינו מפיג טעם, אלא שהיה סבור דעיקר ההיתר הוא אם מפיג טעם, והיה סבור שמוריקא אינו מפיג טעם כלל, ובמשנתינו שנינו סתם תבלין נידוכין ולא חילק בין מוריקא לשאר תבלין ואפילו מוריקא לא בעי שינוי כמו מלח, וע"ז היה קשה לו למה יוגרע מלח ממוריקא ולמה מלח לכ"ע בעי שינוי, וע"ז באו רב הונא ורב חסדא לשנויי חד אמר וכו' ואין כל הקדירות צריכות תבלין ולכך אפילו מוריקא קיל ממלח, וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן חידש לו באמרו כל שגם מוריקא מפיג טעם שאף שאינו מפיג טעם גמור מ"מ מפיג טעם קצת, וכמ"ש התוס' במס' שבת דף קמ"א ע"א [ד"ה הני פלפל] דגם מוריקא מפיג טעם קצת אבל מלח אינו מפיג טעם כלל, וגם הפגת טעם קצת מועיל היתר לדוך בלי שינוי ולכך מוריקא לא בעי שינוי:
והנה נולד לנו ספק בהאי מאן דאמר הראשון דקאמר כל הקדירות צריכות מלח וכו', אם איהו לא אזיל לגמרי בתר הפגת הטעם כי הפגת טעם לחוד לא מהני לדידיה ועיקר ההיתר במה שאין הקדירות צריכות תבלין, או דלמא דגם לדידיה הפגת טעם גמור ודאי מהני אך בשביל שבמשנתינו כל התבלין מותרים, שהרי לא חילקה משנתינו רק בין תבלין למלח וא"כ גם מוריקא מותר, ובשביל היתר המוריקא שאינו מפיג רק טעם קצת והפגת טעם קצת לחוד לא מהני ולזה הוצרך לתלות ההיתר במה שאין כל הקדירות צריכות תבלין, אבל בשאר תבלין שמפיגין טעם גמור גם לדידיה אין צריך להיתר שאין כל הקדירות צריכות תבלין, ודבר זה יתבאר בדברינו בהאיכא בינייהו: שם דידע מה קדירה בעי לבשולי. ויש לדקדק א"כ נפלוג וניתני בדידיה בתבלין גופייהו בין ידע מה קדירה בעי לבשולי ללא ידע ושוב נדע ממילא במלח אסור ק"ו מתבלין, אבל השתא דמחלק בין תבלין למלח איכא למטעי ולמימר דחומר המלח הוא מטעם הפגת הטעם. ובשלמא אם נימא כדרך השני שכתבתי לעיל בכונת המאן דאמר כל הקדירות וכו' שגם הוא מודה דהפגת טעם גמור לחוד מהני ולא הוצרך לחדש טעם כל הקדירות אלא בשביל מוריקא לחוד, לכך לא היה יכול תנא דמשנתינו לחלק בתבלין גופייהו בין ידע מה קדירה וכו' שהרי רובה דתבלין מותרים אפילו ידע מה קדירה בעי לבשולי, אבל לדרך הראשון שכתבתי דלהאי לישנא הכל תלוי בלא ידע מה קדירה בעי לבשולי אבל הפגת טעם לחוד לא מהני בשום תבלין הדרא קושין לדוכתא דנפליג בתבלין גופייהו. ונראה דעל כרחך צריך למתני מלח דגם מלח מותר עכ"פ ע"י שינוי דלא נימא דבמלח אפילו שינוי לא מהני:
שם א"נ במוריקא. לפי מה שפירשתי לעיל דהאי מאן דאמר כל התבלין מפיגין טעמן כוונתו דגם מוריקא מפיג טעם ולכן גם מוריקא לא בעי שינוי נסתר הך נ"מ דמוריקא שהרי גם מוריקא מותר לכל הטעמים דלעיל. ונראה באשר נדקדק עוד באמרו במוריקא מהו חידוש הביא בזה ומה היה חסר אם היה אומר א"נ מוריקא שהרי מוריקא הוא הנ"מ בינייהו. ולכן נלע"ד דאדרבה מזה סייעתא לפירושי, וההוא מאן דאמר דאמר כל התבלין מפיגין טעמן להקל בא ולהתיר הכל אפילו ידע מה קדירה ואפילו במוריקא ולא בא להחמיר כלל רק להקל, ואמנם הראשון שתלה הטעם בכל הקדירות צריכות מלח וכו' כבר כתבתי [בד"ה חד אמר] שיש לנו ספק בכוונתו אם לא מהני הפגת טעם לדידיה כלל ובכל התבלין הוא מחמיר שאינו מותר בלי שינוי אלא בלא ידע מה קדירה בעי לבשולי, או דמודה בכל שאר תבלין שמותרים בכל גווני אבל במוריקא לחוד שאן בו הפגת הטעם גמור הוא שהחמיר שאינו מותר אלא בלא ידע מה קדירה בעי לבשולי: ובזה תבין דברי האיכא בינייהו כאן דאמר איכא בינייהו דידע מה קדירה וכו', והיינו לדרך הראשון הנ"ל ויש איכא בינייהו זה בכל התבלין, דלההוא מאן דאמר דכל הקדירות צריכות מלח ועיקר ההיתר של תבלין הוא שאין כל הקדירות צריכות תבלין א"כ יש איכא בינייהו זה בכל מיני תבלין, דלההוא מאן דאמר אין כל הקדירות צריכות תבלין א"כ היכי דידע מה יבשל כל התבלין אסורים בלי שינוי כמו מלח. ואח"כ אמר אי נמי ורצונו א"נ כהדרך השני שגם הוא מודה דהפגת טעם גמור לחוד מהני ולא חידש לנו במה דאמר כל הקדירות וכו' אלא לחלק בין מלח למוריקא, וא"כ בכל שאר מיני תבלין לא שייך הך איכא בינייהו דידע מה קדירה וכו' וע"ז קאמר א"נ במוריקא, ורצונו לומר שעכ"פ נשאר הך איכא בינייהו דידע מה קדירה וכו' במוריקא שהרי עכ"פ במוריקא בידע מה קדירה בעי לבשולי אסור לההוא מאן דאמר דתלי הטעם בכל הקדירות צריכות מלח מוריקא אסור היכי דידע מה קדירה בעי לבשולי, ולההוא מאן דאמר כל התבלין מפיגין טעמן ומהני הפגת טעם קצת לחוד, מותר אפילו מוריקא ואפילו ידע מה בעי לבשולי:
ודע שלפי העולה מדברינו ההוא דאמר כל התבלין מפיגין טעמן ודאי להקל בא ואינו מחמיר שום חומרא, וראוי להיות הלכה כמותו כפי כללי הש"ס שבדברי סופרים הלכה כדברי המיקל. ובזה נסתרו דברי התוס' בד"ה א"ב (ועיין בדברינו בדברי התוס'), ואף שלמסקנא קיי"ל כשמואל וכברייתא דאפילו מלח מותר לדוך במדוך של אבן, מ"מ כיון דמלח בעי עכ"פ אצלי ואצלוי ותבלין לא צריכי הצלאה, צריכין לפלפל מה טעמא דמחמרינן במלח ושייך פלוגתא דרב הונא ורב חסדא גם למסקנא ולהכריע הלכה כמי, כי לכל אחד לפי דברי רש"י ותוס' יש חומרא בצד מה וקולא בצד מה, ורבינו הגדול הרי"ף [ו.] השמיט לגמרי טעמים הללו ולא הביא רק דברי שמואל דכל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח, והביא דברי רב לרב אחא ברדלא כי דייכת אצלי אצליי ומסיק דהיינו דוקא במלח אבל תבלין לא בעי הצלאה, ולא חילק כלל בין מוריקא לשאר תבלין ולא ידע מה קדירה בעי לבשולי ללא ידע, ובאמת השיגו הרז"ה והרמב"ן במלחמות וכן הר"ן [ד"ה וכתבו התוס'] נדחק ליישב דבריו. אבל לפי פירושי הנ"ל הכל ניחא, דלמ"ד כל התבלין מפיגין טעמן באמת אין חילוק בין מוריקא לשאר תבלין ולא בין ידע מה בעי לבשולי ללא ידע והכל מותר בלי שום שינוי, ולכן סתם הרי"ף ההיתר בתבלין בלי שום חילוק כלל כי בדברי הסופרים הלכה כדברי המקיל. גם רבינו הגדול הרמב"ם [פ"ג מיו"ט הי"ב] הביא הטעם דמפיגין טעמן וגם כן לא חילק כלל בין מוריקא לשאר תבלין ולא החמיר רק במלח לחוד שיטה המכתשת, ולדברינו דכיון דנקט הטעם שמפיגין טעם באמת גם מוריקא מותר. ועיין עוד בדברינו במסקנא [בסד"ה הבא] ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם:
שם לצלי ולא לקדירה. הנה דבר זה טעמא בעי, בשלמא החומרא בגוף הדיכה ניחא כיון שדיכה הוא כמו טחינה החמירו שיעשה בשינוי שלא יהיה דומיא דאב מלאכה דטחינה דגם כותש בכלל טוחן הוא ועיקר המלאכה במשכן היה כתישת סממנין, אבל אחומרא שידוך רק לצלי ולא לקדירה לכאורה אין לו הטעם, ואם נפשו חשקה לאכול בי"ט מבושל ולא צלי למה יאסר לו הדיכה לקדירה. והנלע"ד טעמייהו דב"ש דהחמירו כ"כ במלח הוא לפי שכל הקדירות צריכות מלח וגם אינו מפיג טעם כלל, ולכן דרכו לדוך מלח הרבה בפעם אחת לימים הרבה שהרי הוא צריך בכל יום ויום ואינו מתקלקל, ולכן חיישינן שאם ידוך בי"ט ידוך הרבה גם לצורך חול, ולכן החמירו ב"ש בגוף הדיכה שידוך בשינוי בפך ובעץ הפרור וגם לא ידוך רק מעט לצלי, אבל אם נתיר לו לדוך גם מה שצריך לקדירה לפעמים יאכל בי"ט צלי ונשאר מותר המלח לצורך חול ונמצא שטרח בי"ט לצורך חול. וב"ה לא חיישי כלל שיעשה לצורך חול ולכן התירו לכל דבר אפילו לקדירה וממילא שמותר גם במדוך של אבן כיון דלא חיישי שירבה לדוך יותר מכדי צרכו:
ובזה ג"כ ניחא מה שהתירו ב"ש לדוך מלח עם התבלין יחד בלי שום שינוי, והרמב"ן [שם במלחמות] נדחק בזה, ולדידי ניחא דכיון שנידוך עם התבלין הרי לא ירבה לדוך תבלין יותר מצרכו היום שהרי אינו יודע אם יצטרך למחר וליומא אוחרא תבלין כלל וגם חושש להפגת טעם התבלין ממילא גם המלח אינו דך רק כפי צרכו היום. ובזה נוכל לומר מ"ש ב"ה במשנתינו תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן, ודקדקתי לעיל [ד"ה ובה"א תבלין] למה הוצרך לומר כדרכן ועיין בדברינו לעיל במשנתינו. ולפי מ"ש כאן הקולא של תבלין הוא משום שאין דרך לדוך תבלין הרבה לימים הרבה רק לפי צרכו לשעתו, א"כ ב"ה רמזו טעמייהו על שמקילין כ"כ בתבלין לדוך אפילו במדוך של אבן, הוא משום שתבלין נידוכין כדרכן שהדרך לדוך בכל פעם רק לצורך שעתו, לכן איך צורך לשנות למדוך של עץ ומותר אפילו בשל אבן:
ועל פי דברינו אלה נוכל לומר פירוש חדש בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בריש הסוגיא שבאו לתת טעם על חומרא של מלח יותר מתבלין, ולפי פירושינו כאן דחומרא הוא שדרך המלח לדוך לימים הרבה ותבלין אין דרכן לדוכן לימים הרבה, ובאו רב הונא ורב חסדא לתת טעם למה המלח יותר דרכו לדוכן לימים הרבה, חד אמר כל הקדירות צריכין מלח וא"כ ודאי שיהיה צריך לו גם למחר ולימים הרבה לכך חיישינן שידוך היום לימים הרבה, משא"כ תבלין שאין כל הקדירות צריכים תבלין אין דרכו לדוך יותר מצרכו ביומו. וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן ולכך אינו דך רק לצורך היום ומלח אינו מפיג טעם לכן דרכו לדוך בפעם אחד לימים הרבה: אלא דלפ"ז נסתר האיכא ביניהו דאמר בריש הסוגיא, דאיכא בינייהו דידע מה קדירה בעי לבשולי, דמה בכך שידע מערב י"ט מה יבשל בי"ט הרי עכ"פ אינו יודע מה יבשל ביום שאחר י"ט ואינו דומה למלח. ולומר שהפירוש דידע מה קדירה בעי לבשולי היינו שיודע עתה בי"ט מה קדירה בעי לבשולי למחרת יום טוב ג"כ אי אפשר לפרש כן, שאף שאנו מחלקים בין מלח לתבלין מטעם זה שמלח הוא צורך כל הקדירות ולכן חיישינן שידוך בי"ט לימים הרבה, משא"כ בתבלין היינו דרך כלל טעם על החכמים שחששו במלח יותר ממה שחששו בתבלין, היינו משום שמלח דרכו לדוך לימים הרבה גזרו בו הרחקה משא"כ תבלין דלא שכיח לא חששו לגזור בו. אבל לומר בתבלין חילוק באדם פרטי שאם אינו יודע מה קדירה יבשל למחרת י"ט מותר לו לדוך בי"ט, אבל אם יודע בי"ט שלמחרת י"ט יבשל ג"כ קדירה דבעי תבלין אסור לו לדוך בי"ט, דממ"נ אם הוא יודע שאסור לדוך בי"ט לצורך חול א"כ בודאי לא ידוך יותר מצרכו לבו ביום, ואם אינו יודע מה מועיל לו כאן שאינו יודע ידוך שהרי אינו יודע שזה איסור ורואה ששארי אינשי דכים בי"ט גם הוא ידוך, ואם יבוא אצל חכם לשאול הלא החכם יכול לומר לו שידוך רק לבו ביום, ולכן אין שום שייכות בזה לחלק בין יודע מה בעי לבשולי לאינו יודע:
ואמנם בתחלת הסוגיא דקאמר הך איכא בינייהו היינו קודם שזכינו לדברי הברייתא דמחלקי ב"ש בין צלי לקדירה ולא אסקינן אדעתן הטעם שחיישינן שידוך לימים הרבה והוה מפרשינן טעם השינוי משום חומר הדיכה מצד עצם המלאכה, והיה מוכרח לנו לפרש דברי האומר כל הקדירות צריכות מלח כפרש"י שכיון שכל הקדירות צריכות מלח א"כ ידע מאתמול שיהיה צריך מחר למלח והיה לו לדוך מאתמול, ומינה דגם בתבלין אם ידע מערב י"ט שיבשל למחר קדירה דבעי תבלין היה לו לדוך מערב י"ט ושפיר קאמר דאיכא בינייהו דידע מה קדירה בעי לבשולי. אבל כאשר זכינו להברייתא וראינו שב"ש מחולקים בין צלי לקדירה ועל כרחך הטעם משום דחיישינן שידוך לימים הרבה, איתגלי לן הפירוש של הך מ"ד דאמר כל הקדירות צריכות מלח כפירושי החדש הנזכר, וממילא בטל הך איכא בינייהו הראשון ומותרים תבלין בכל גווני אפילו ידע מערב י"ט מה קדירה בעי לבשולי בין לר"ה ובין לר"ח, ולא נשאר בינייהו רק מוריקא דלהאי דאמר הטעם שכל הקדירות צריכין מלח גם מוריקא מותר שהרי אין כל הקדירות צריכין מוריקא וא"כ אין דרכו לדוך מוריקא מיום לחבירו רק כל היום הצריך ליומו ולכן אין צריך שינוי, אבל למ"ד שתבלין מפיגין טעמן ולכך אין דרכן לדוך רק הצריך לבו ביום, א"כ מוריקא שאינו מפיג טעם שפיר דרכו לדוך בפעם אחד לימים הרבה וגם מוריקא צריך שינוי כמו מלח:
וכיון שלההוא דאמר כל הקדירות צריכין מלח ליכא שום צד חומרא ולההוא מאן דאמר כל התבלין מפיגין טעמן יש חומרא במוריקא, הדרינן לכללי הפסק דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ומתורץ שיטת הרי"ף שלא חילק כלל בין ידע ללא ידע ולא בין מוריקא לשאר תבלין. ואמנם הרמב"ם שכתב בפירוש הטעם של היתר התבלין משום דמפיגין טעמן אם ידוך מאתמול ולא חילק בין מוריקא לשאר תבלין, כבר ביארנו לעיל [ד"ה ודע] דבריו ולקמן [ע"ב ד"ה הא לן] יתבאר עוד יישוב לדבריו:
שם ודלמא תבלין הוו. ולכאורה קשה ודלמא רב ששת מפרש החילוק בין מלח לתבלין כההוא דאמר כל הקדירות צריכין מלח ולההוא טעמא גם תבלין היכי דידע מאתמול מה קדירה בעי לבשולי גם תבלין הם כמלח, ודלמא רב ששת ידע מה קדירה בעי לבשולי ובביתו גם תבלין היו צריכין הצלאה ולכן אמרו לאו היינו מגואי דביתאי. ועל כרחך צ"ל דלמסקנא שזכינו לדברי הברייתא נדחה הך איכא בינייהו הראשון לגמרי ושפיר הקשה ודלמא תבלין הוו. ובזה עמדנו על דברי הרי"ף שהביא ראיה דלמסקנא תבלין לא בעי הצלאה מדפריך הגמרא ודלמא תבלין הוו. ולכאורה דבריו תמוהים ודלמא הגמרא פריך ודלמא תבלין הוו ולא ידע מאתמול מה קדירה בעי לבשולי אבל בידע מה קדירה בעי לבשולי גם תבלין בעי הצלאה כמו מלח. ועוד אכתי מנ"ל להרי"ף דמוריקא לא בעי הצלאה והגמרא פריך ודלמא תבלין הוו היינו דלמא שאר תבלין הוו. ולפי מ"ש ניחא דאכתי קשה מאי פריך הגמרא ודלמא תבלין הוו שמא רב ששת ידע קדירה בעי לבשולי ולכך אמר לאו מגואי דביתאי דבביתו אפילו תבלין בעי הצלאה דסובר כמאן דאמר כל הקדירות צריכין מלח, אלא ודאי דידע הגמרא דהשתא שזכינו לדברי הברייתא דמחלק בין צלי לקדירה ממילא בטל הך איכא בינייהו דידע מה קדירה בעי וכמו שכתבתי ושפיר פריך ודלמא תבלין היו, וכיון דאידחי הך איכא בינייהו ולא נשאר איכא ביינהו רק מוריקא, ממילא הלכה כדברי המיקל ומותר אפילו מוריקא: ואמנם ראיה דחויה היא, דהרי יש לדקדק גם לאידך גיסא מאי מקשה הגמ' ודלמא תבלין הוו ושמא ר"ש ידע שבביתו מבשלים היום קדירה שאין צריך תבלין ולכך אמר האי לאו מביתאי, אלא ודאי שלא בחנם אמר רב ששת כן, רק להוציא ביתו מחשד וגם לגנות את הבית ההוא שעושים שלא כרצון חכמים, וע"ז מקשה הגמרא דלמה ענין אמר ר"ש כן הלא אם יסברו שהוא בביתו גם כן לא יהיה חשד שיאמרו תבלין הוא. וכן אם לגנות הבית ההוא שדכו בו גם כן למה ידונו אותה לגנאי ודלמא תבלין הוא, ואם כן ממילא אין ראיה מזה שגם בידע מה קדירה בעי לבשולי שלא יהיה צריך שינוי: ולכן נלע"ד שאין כוונת הרי"ף להביא ראיה שאין חילוק בתבלין בין ידע ללא ידע ובין מוריקא לשאר תבלין, כי לזה א"צ ראיה וכפי מה שביארנו לעיל טעמו של הרי"ף שהשמיט פלוגתא דרב הונא ורב חסדא, אבל כוונת הרי"ף כיון שמבואר בהך ברייתא דלב"ה מלח ותבלין שוים שאפילו מלח מותר לדוך במדוך של אבן ואפילו לקדירה כמו תבלין, וא"כ האי דאמר רב אחא ברדלא כי דייכת אצלי אצלויי מסתברא גם על תבלין אמר כן שהרי מבואר בהך ברייתא דמלח שוה בדיני דיכה לתבלין, ואם כן אם מחמיר ר"א ברדלא להצריך עכ"פ שינוי זוטא ג"כ נימא שבין מלח ובין בתבלין אמר כן, ע"ז מביא הרי"ף ראיה שעל תבלין לא אמר חומר זה מדמקשה ודלמא תבלין הוו, זהו הנלע"ד פשוט בכוונת הרי"ף. ובזה מתורץ מה שסיים הרי"ף דהכי איפסקא הלכתא בהלכות גדולות [ל"ו ע"ד], ותמהו על הרי"ף שהרי בה"ג פסק דמוריקא צריך שינוי כמו מלח. ולפי מ"ש ניחא שהרי"ף לא הביא ראיה מה"ג רק על זה דמה דאמר כי דייכת לא קאי על תבלין:
שם תבלין נבוחי מנבח קלייהו. והקשה הט"ז בסס"י תק"ו סוף סק"א להנך פוסקים דאפילו מוריקא לא צריך הצלאה אכתי קשה ודלמא מוריקא הוה שגם מוריקא לא מנבח נבוחי, ומתוך כך רצה להחליט דמוריקא צריך שינוי כמו מלח, ולענ"ד קושיא מעיקרא ליתא דמוריקא הוא רך ואין דרכו להנתז במכתשת ממקום למקום ונשאר במקומו, וכיון שמפסיק בין המדוך למכתשת אין קולו צלול וכיון דמשמע דצליל קליה ידע דלאו מוריקא הוא:
תוס' ד"ה בה"א וכו' אבל מלח (שלום) [של ים] צריך שינוי לדוך אותו גרעין גרעין. דברי התוס' הללו תמוהים הם בעיני שהחמירו במלח חומרא יתירה לדוך גרעין גרעין והרי אפי' ב"ש דמחמירי לא החמירו אלא לדוכו בפך ובעץ פרור ולצלי אבל גרעין גרעין מאן דכר שמיה. וכ"ש דהלכה כב"ה ומותר עכ"פ במדוך של עץ למשנתינו ולברייתא שמביא בגמרא מותר אפילו במדוך של אבן ולא צריך אלא הצלאה, ולא ראיתי מי שהרגיש בתמיה זו מכל מפרשי הש"ס:
ולולא דמסתפינא אמינא שחומרא זו שהחמירו במלח לדוך גרעין גרעין בשבת מיירי, וכך איתא שם במס' שבת [קמ"א.] אר"י הני פלפלא מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסור רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי, וכיון שכתבו התוס' דשם איירי בשבת מסקי על זה דמלח לא שרי רק חדא חדא גרעין גרעין:
בד"ה איכא בינייהו ומיהו מהאי פיסקנא לא נפקא לן מידי דהא קיי"ל כשמואל. והקשה מהרש"א דאף דקיי"ל כשמואל מ"מ מלח בעי שינוי זוטא דהיינו אצלי אצלויי, וא"כ עדיין אנו צריכין לידע מה חומרא דמלח מתבלין וע"כ מהני טעמי דהני אמוראי, וא"כ שפיר נפקא לן מהאי פיסקא. ואני אומר שיש לנו עוד דקדוק בדברי התוס' שכתבו מהאי פיסקא לא נפקא לן מידי וה"ל למימר דמהאי פלוגתא לא נפקא לן מידי:
ולכן נראה דכוונת התוס' ע"פ מה שכתבתי בדברי הגמ' [ד"ה לצלי] ותרצתי שיטת הרי"ף דלמסקנא שזכינו לדברי הברייתא שב"ש מחלק במלח דדוקא לצלי וכתבתי הטעם דגזרינן שידוך לימים הרבה, וכתבתי שעפ"ז יש לפרש פלוגתא דרב הונא ור"ח דחד אומר כל הקדירות צריכות מלח ולכן דרכו לדוך בפעם אחד לימים הרבה וחד אמר מלח אינו מפיג טעם ולכן דרכו לדוך לימים הרבה. וכתבתי שעפי"ז נתבטל האיכא בינייהו דידע מה קדירה בעי לבשולי ונשאר רק איכא בינייהו חדא דהיינו מוריקא, ואם כן האי לישנא דכל הקדירות צריכות מלח אין בו שום צד חומר והאי דאמר כל התבלין מפיגין מחמיר במוריקא, ונסתרו דברי ר"י בתוס' שפסק כיון דבכל אחד יש קולא וחומרא עבדינן לחומרא, דהרי לפי פירושינו אין בדברי האומר כל הקדירות צריכין מלח שום חומרא וממילא הדרינן לכללי הפוסקים דבשל סופרים הלך אחר המיקל. וזהו כוונת התוס' דודאי גוף הפלוגתא דהני אמוראי שייך גם במסקנא דהיינו למר מוריקא צריך הצלאה ולמר מוריקא הוא כשאר תבלין וא"צ הצלאה, אבל מהאי פיסקא של ר"י דהיינו היכי דאיכא בכל חד צד חומר וצד קל דאזלינן לחומרא לא נפקא לן מידי דכאן ליכא חומר רק בההוא דאמר תבלין מפיגין וכו' ואזלינן לקולא. והא דתלו הטעם דקיי"ל כשמואל ולא כתבו משום ששנינו ברייתא חילוק בין צלי לקדירה, היינו משום שהיה לנו לדחות דברי הברייתא בשביל דברי המשנה כדאמרינן בכל דוכתא רבי לא שנאה ר' חייא מנ"ל, ולכך כתבו דקיי"ל כשמואל וחזינן דשמואל אחז הברייתא יותר עיקר מהמשנה:
בד"ה בכל דבר וכו' כגון סילי וזיירי וכו'. דבריהם סותרים למה שכתבו בדף י"א ע"א בד"ה אין נוטלין וכו' דב"ה מתירין אפי' סיכי וזיירי משום שמחת יום טוב, והרגיש בזה בספר שער המלך בחלק ראשון דף מ"ד ע"א [פ"ב מיו"ט הי"ח ד"ה ובהכי] וכתב דשאני לקצב עליו בשר דאי אפשר מאתמול משום מיכמר בשרא, משא"כ דיכת המלח אפשר מאתמול דמלח אינו מפיג טעם לא שרינן טלטול מוקצה. ושוב הקשה ע"ז מהא דלקמן דף ל"א ע"ב שפוחת לכתחלה ומטלטל מוקצה משום צורך אוכל נפש אף שהיה אפשר מאתמול, ומסיק וכתב לכן נראה כמ"ש המג"א בסי' תק"ט סק"ו דטלטול מוקצה התירו משום שמחת יום טוב אבל להשתמש במוקצה אסור לצורך שמחת יו"ט: ואני תמה על המחבר הזה דהרי לעיל דף י"א טלטולו הוא להשתמש בו לקצב עליו בשר ואפ"ה התירו ב"ה משום שמחת יום טוב, והמג"א באמת כתב שם דדבר שהוא כלי שאני והתירו אפילו להשתמש בו לצורך שמחת יום טוב ע"ש במ"ש, ואם כן כאן הדרא קושיתנו לדוכתא דלעיל התירו אפי' סיכי וזיירי לצורך שמחת יום טוב וכאן קמתמה בכל דבר ס"ד, ולכן צריכין אנו לצרף גם החילוק בין אפשר מאתמול וכך הוא המדה, דטלטול לחוד מה שאינו משמש מותר משום שמחת יום טוב אפילו במה שאינו כלי ואפילו אפשר מאתמול אבל להשתמש בו במה שאינו כלי אסור אפילו לצורך שמחת יום טוב אפילו אי אפשר מאתמול, כן מוכח מדברי המג"א שם, ומה שהוא כלי אפילו מוקצה מחמת חסרון כיס כגון סיכי וזירי מותר אפילו להשתמש בו לצורך אוכל נפש משום שמחת יו"ט אם הוא דבר שאי אפשר מאתמול, אבל אם הוא דבר שאפשר מאתמול אפילו הוא כלי אם הוא מוקצה אסור להשתמש בו אפילו יש בו לצורך שמחת יו"ט: