אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף יג.

דף יב:

הא רבי הא ר' יוסי ב"ר יהודה. יש לדקדק דאטו מי הקשה ברייתות או משניות אהדדי דמשני הא רבי והא רבי יוסי, והלא לא מצינו בשום משנה או ברייתא שאמרו שתרומה זכאי בהרמתה, אבל הגמרא הקשה על רבא שאמר מוללין וכו' א"כ מצינו שזכאי בהרמתן ואנן תנן אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתן, וה"ל לשנויי הא מני ר' יוסי ב"ר יהודה היא אבל מה דאמר הא רבי אינו מדוקדק ואיזה ברייתא או משנה דמוקים כרבי: והנלע"ד דלעיל דף ט' ע"ב רמו אהדדי הך דהשוחט והך דתריסין דכאן משמע דב"ש בשמחת י"ט לקולא וכאן משמע דב"ה בשמחת יו"ט לקולא ומשני מוחלפת השטה, ונחלקו שם רש"י ור"ת איזה מהן מחליף ולרש"י במסקנא נשאר ב"ש לקולא בשמחת יו"ט וב"ה לחומרא ולר"ת נהפוך הוא וב"ה בשמחת יו"ט לקולא, ועכ"פ בין למר ובין למר מחלוקת ב"ש וב"ה הוא בשמחת יו"ט אם לקולא ואם לחומרא, ואם אין הכרע בין פירש"י לפירוש ר"ת א"כ אנן לא מסיימי מי המקיל ומי מחמיר. ורבא דאמר כאן מוללין מלילות בי"ט ופירש"י כיון דבשבת ליכא רר איסור דרבנן ביו"ט לא גזור ויש בידינו לומר הטעם משום שמחת יו"ט, ולפי"ז היינו למאן דמקיל בשמחת יו"ט אבל למאן דמחמיר באמת אין מוללין מלילות, ולפי"ז איכא למימר דמאן דקאמר בתרומה אינו זכאי בהרמתן איהו סובר בשמחת יו"ט לחומרא ואין מוללין ולכך אמר שאינו זכאי בהרמתן, אלא דכיון דלר' יהודה ואחרים ב"ה אמרו שאינו זכאי בהרמתן ולר' יוסי ב"ש אמרו שאינו זכאי בהרמתן, וכיון דעל כרחנו חד מנייהו סובר בשמחת יו"ט לקולא וממ"נ קשיא על רבא אי ב"ה בשמחת יו"ט לקולא ואפ"ה אמרו במשנתינו שתרומה אינו זכאי בהרמתן מכלל דס"ל דלמלול מלילות לא מהני שמחת יו"ט אף שמהני בשאר דברים, וקשיא על רבא מדברי ר' יהודה ואחרים דהיינו משנתינו, ואם ב"ש בשמחת יו"ט לקולא קשיא על רבא מדברי ר' יוסי בברייתא דב"ש אמרו לא אם אמרתם במתנות וכו' תאמרו בתרומה שאינו זכאי בהרמתן, הרי דאף מאן דאית ליה שמחת יו"ט לקולא אפ"ה אין מוללין מלילות בי"ט וע"ז משני הא רבי וכו', ונאחז דרך משל שיטת רש"י דב"ש בשמחת יו"ט לקולא וקאמר הא רבי דהיינו משנתינו דב"ה אמרו בתרומה שאינו זכאי בהרמתן, אבל ב"ש לכך ילפי מתנות מתרומה לפי שהם לשטתייהו דאזלי בשמחת יו"ט לקולא ומוללין מלילות ביום טוב וזכאי בהרמתן רבי היא. והא היינו ר' יוסי דברייתא דב"ש אמרו שאינו זכאי בהרמתן אף דב"ש בשמחת יו"ט לקולא לר"י בר יהודה ולכך אף שמוללין ביו"ט אפ"ה אינו זכאי בהרמתן. ולשיטת ר"ת דב"ה בשמחת יו"ט לקולא יש לפרש הא רבי היינו ברייתא דר' יוסי והא ר' יוסי ב"ר יהודה היינו משנתינו. ולפי מה שפירשו התוס' [ד"ה הא ר' יוסי] הא רבי דלרבי אינו זכאי בהרמתן א"כ לשטת ר"ת הא רבי היינו משנתינו וכנ"ל: ובלימוד הישיבה הארכתי דר' יהודה ואחרים עם ר' יוסי פליגי בפלוגתא דרש"י ור"ת בסוגיא דמוחלפת השטה, דר"י ואחרים קיימי בשטת רש"י דב"ש בשמחת יו"ט לקולא וב"ה לחומרא ולב"ש מוללין ביו"ט וגם תרומה זכאי בהרמתן ושפיר השוו מתנות לתרומה, וב"ה לשטתייהו דאזלי בשמחת יו"ט לחומרא ואין מוללין מלילות ביו"ט, ולכך שפיר השיבו לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתן, ור' יוסי סבר כשטת ר"ת וב"ה סברי בשמחת יו"ט לקולא וא"כ מוללין מלילות בי"ט ונמצא גם תרומה זכאי בהרמתה כשם שזכאי במתנות, ולכך שפיר ילפי תרומה ממתנות כשם שמוליכין מתנות כך מוליכין תרומה, וב"ש לשטתייהו דסברי בשמחת י"ט לחומרא ואין מוללין מלילות ביום טוב ולא משכחת תרומה שיהיה זכאי בהרמתה ושפיר השיבו תאמרו בתרומה שאינו זכאי בהרמתה:

שם לימא מסייע וכו' מאי לאו ר' יוסי ב"י היא:

ולכאורה קשה ודלמא מיירי שהכניסן לעשות מהן כרי ונמלך עליהן למוללן שגם ר' יוסי ב"ר יהודה מודה דטבלן כדאמרינן לעיל דלר"י בר' יהודה נמי משכחת וכו'. וצריך לומר שעיקר כוונת הלימא מסייע דאי בהכניסן לעשות מהן כרי א"כ מאי אריא תלתן אפילו שבלים נמי כדמסיק דאי רבי מאי אריא וכו', ועיין בדברינו בסמוך ועיין בתוס' בסוף ד"ה איכא דאמרי:

שם מאי לאו טבל טבול של תרומה וכו'. בכאן הדרא קושייתנו לדוכתא ודלמא מיירי בהכניסן לעשות מהן כרי, וכי היכי דבשבלים דלר' יוסי לא טבלא ואפ"ה בהכניסן לעשות מהן עיסה טבלא ה"נ בקטניות, דאף דאמר אביי דברי הכל לא טבלא היינו בהכניסן סתם אבל בהכניסן לעשות כרי מודה אביי דאפילו בקטניות טבלא, והך ברייתא מיירי בהכניס לעשות כרי וכנ"ל, וכאן לא שייך לדחות דא"כ מאי אריא קטניות, דהרי להאי לישנא אדרבה קטניות הוא רבותא יותר משבלים. וצ"ל דתלתן אין דרכו בשום פעם להכניסן לעשות כרי שאין דרכן לעשות מהן כרי ומירוח, וכמו שפירש"י בד"ה לאשמעינן וכו' דשאר מיני קטניות הרבה עושין מהן כרי ומירוח אבל תלתן דרכו רק לתת מעט מעט בקדירה. אלא דלפי"ז קשה לעיל בלישנא קמא דאמר אלא מאי ר' יוסי לאשמעינן שאר מיני קטניות, הרי אי הוי נקט שאר מיני קטניות לא הוה שמעינן דאסורייתא טבלא אלא הוה מוקמינן לה שהכניסן לעשות מהן עיסה ונמלך עליהן למלילות, להכי נקט תלתן שודאי לא הכניסו לכרי ואפ"ה הוא טבל ושמעינן דבקטניות אסורייתא טבלא. ונראה דאפ"ה שפיר הקשה לאשמעינן שאר מיני קטניות ואפ"ה הוה ידעינן דלא מיירי בהכניס לעיסה, דאי בהכניס לעיסה א"כ קשה מאי אריא קטניות אפי' שבלים נמי, דהרי ללישנא קמא שבלים הוא יותר רבותא מקטניות, אלא ודאי דלא מיירי בהכניס לעיסה ואפ"ה אסורייתא טבלא בקטניות והוה ידעינן מכ"ש בתלתן, ולהכי הוצרך לתרץ תלתן איצטריך ליה:

שם כותש למה וכו'. הדבר תמוה דהרי להכי כותש שבזה מרויח שמפריש רק על הזרע ואינו מפריש על העץ, ואם לא היה כותש היה מפסיד גם העץ כמפורש שם בסיפא דמתני' אם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ וכו' יעו"ש:

וכאשר נתקשיתי בזה בינותי בספרים ומצאתי שהר"ש בפירושו במשנה וי"ו פ"י דתרומות הרגיש בזה וכתב וקצת קשה דבביצה מסקינן דכותש קנסא הוא דמוקי לה בטביל לתרומת מעשר והכא משמע דהוא טובת הבעלים, וי"ל דמשמע ליה התם כותש חייב לכתוש עכ"ל, והוא דוחק:

ולענ"ד נראה דגם מה ששנינו שאם הפריש שנותן העץ עם הזרע ג"כ אינו מן הדין אלא קנסא, ותדע שכן הוא שהרי אף שהפריש עם העץ וקרא עליו שם תרומה אפ"ה אין שם תרומה חל עליו ואין בו שום קדושה וכמפורש בתיו"ט שם במשנה, וא"כ למה יהיה חייב ליתנו לכהן, אלא ודאי שכל זה קנס. והנה מתחלה כאשר היה סבור שהמשנה מיירי בטבול לתרומה גדולה כיון שדין תרומה גדולה שיפריש דגן ולא שבלים וכמו שאמרו כאן בסמוך כשם שתרומה גדולה אינה נטלת אלא מן הדגן ופירש"י דכתיב דגן תירוש ויצהר, וא"כ כיון שעבר והפריש שבלים קנסוהו שיתן לכהן גם העץ כדי שיהיה נזהר ולא יפריש שבלים, אבל כשמוקי לה בתרומת מעשר ומן הדין יכול ליתן כך לכהן כשם שיהבו לו כך יהיב לכהן ושפיר הקשה כותש למה יפרוש כך ואם ירצה אח"כ יטול העץ לעצמו, וגם על סיפא היה קשה לו למה יצטרך ליתן גם העץ לכהן, ומשני קנסא על זה גופיה על שהקדים ליקח בשבלים ולעבור על דברי תורה ושינה סדר המעשרות: ודע דמה דקאמר כשם שתרומה גדולה אינה נוטלת אלא מן הגורן כך תרומת מעשר וכו', לאו שהם שוים בזה ע"פ הדין אבל תרומה גדולה היא כן מן הדין ותרומת מעשר הוא רק משום קנס:

שם אמר רבא קנסא. נראה מדשני רבא לישנא בתרא דאביי הלכה כלישנא בתרא אף שהוא לקולא, וכן פסק רבינו הגדול בפרק ג' מהלכות מעשר [ה"ה] כלישנא בתרא: וגם בלא דברי רבא ג"כ נראה דהלכה כלישנא בתרא דמיקל, שהרי מעשר קטניות הוא מדרבנן דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר הוא דחייבים, ואפילו לדעת הרמב"ם בריש פרק ב' מהלכות תרומות [ה"א] שחייבים מן התורה, מכל מקום הרי לדעתו מימות עזרא ואילך אין שום חיוב תרומה מן התורה כמבואר בדבריו סוף פרק א' שם. ולכן אני תמה על הר"ש בפ"י ממסכת תרומות משנה ו' שנראה שהכריע כלישנא קמא: ואולי דעת הר"ש כדעת ריב"א שהביאו התוס' במס' ע"ז דף ז' ע"א בד"ה בשל תורה וכו' דכל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר:

ודע דבין לשיטת הרמב"ם ובין לשיטת הראב"ד ויתר הפוסקים קשיא לי סוגיא דהכא, דלשיטת הראב"ד [פ"א ממעשרות ה"ט] דמעשר קטניות הוא מדרבנן, קשיא בלישנא קמא דקמקשה אי רבי מאי אריא תלתן אפילו שבלים נמי, ודלמא נקט תלתן לרבותא ולא מבעיא קאמר לא מבעיא שבלים שהוא דאורייתא דטבלי אלא אפילו תלתן שהוא מדרבנן אפ"ה אסורייתא טבלי. וקושיא זו היא ג"כ לשטת הרמב"ם דמעשר תלתן אפילו לדעת הרמב"ם הוא רק מדרבנן כמבואר בדבריו בפ' י"א מהלכות תרומות הלכה ט' ובפ' י"ב הלכה ז', שמבואר שאינו מאכל אדם אלא על ידי הדחק ומותר לעשות מעשיהם בטומאה והיינו לפי שאינו תרומה של תורה:

ועוד נוסף ע"ז קשה לשיטת הרמב"ם דקאמר אלא מאי ר' יוסי לאשמעינן שאר מיני קטניות וכ"ש תלתן, ולדעת הרמב"ם אין כאן כ"ש ואדרבה אי הוה אשמועינן קטניות הוה אמינא דוקא קטניות משום שהם חייבים מן התורה, לכך נקט תלתן שאף שהוא מדרבנן אפ"ה אסורייתא טבלי, וכעת צ"ע:

רש"י ד"ה ואין מפריש וכו' מדקתני חבילין של טבל אלמא אסורייתא טבלי. הא דהוצרך רש"י להוכיח מדקרו להו טבל והרי מפורש שצריך לפרוש מהן תרומה דהרי קתני מפריש מן הזרע וכו', לכן נראה דגם רש"י מודה דאפילו לר' יוסי ב"ר יהודה דאמר לעיל בברייתא ר' יוסי ב"ר יהודה פוטר היינו באכילת עראי אבל אכילת קבע אסור לאכול עד שיתרום ויעשר, וא"כ איכא למימר מפריש היינו ממה שרוצה לאכול בקבע, ולהכי הוצרך רש"י להוכיח מדקרי להו חבילין של טבל מכלל שמצד עצמה המה טבל, ומזה ראיה שגם רש"י מודה שאפילו לר' יוסי ב"ר יהודה אסור אכילת קבע ודלא כמו שדימו התוס' בד"ה הא רבי יוסי, ועיין בדברינו בסמוך בדברי התוס': תוס' ד"ה הא ר' יוסי וכו' משמע לפירושו דלר"י אפילו אכילת קבע וכו'. כבר ביארתי לעיל [ד"ה ואין] והוכחתי שאין זה דעת רש"י וגם רש"י מודה דאכילת קבע אסור עד שיתרום, ואמנם אינו רשאי לתרום כמות שהן וחייב לדוש וליתן הדגן לא כשהוא בתוך השבלים כי עדיין לא נגמרה מלאכתו, אלא שאכילת קבע אסור והרוצה לאכול קבע מוכרח הוא לדוש וליתן הדגן לכהן, וכמו שמבואר בדברי רש"י בשמעתין בד"ה כותש למה וכו' אי אמרת בשלמא בישראל וכו' דכתיב דגנך ע"ש ברש"י, והרי בי"ט אסור לדוש והאיך זוכה בהרמתן, ומסולק תלונה זו מעל רש"י: בא"ד ועוד קשה לרבי נמי היכי מצינו וכו' א"כ נתחייבו מעי"ט וכו'. ולענ"ד נראה דגם לרבי הכנסתן בשבלים הוא גמר מלאכתן היינו לענין שאסור אפילו אכילת עראי, אבל לענין הפרשתן כיון שאינו יכול ליתן לכהן שבלים דראשית דגנך כתיב, וכיון שלא מללן מאתמול עדיין לא נתחייב בהפרשתן עד עתה בי"ט כשמוללן והוציא הדגן אז חל לגמרי חיוב ההפרשה, וממילא זכאי בהרמתן בי"ט:

ד"ה א"ד וכו' והקשה הר"ש מקוצי וכו' שהוא להיפך לגמרי מן הראשון וכו'. ואני מוסיף על קושייתו שלא זו שהוא בעסק הדין לגמרי ההיפוך אלא שגם בדבר שהחוש יכול לידע שללשון ראשון קטניות שכיח יותר הכנסתן למלילות מתבואה, ו[ל]לשון שני אדרבה קטניות סתמן למירוח וכרי יותר ממה שתבואה עומד למירוח. ולכן הנלע"ד שאין בזה שום מחלוקת ולכל הלשונות קטניות עומדים יותר למלילות ממה שתבואה עומד למלילות, והחילוק שבין לשון ראשון ללשון שני הוא דלשון ראשון אזלי בתר השכיח יותר ולכן כיון דקטניות שכיחי הרבה למלילות מודה ר' יוסי דאסורייתא טבלי, ולאיכא דאמרי לא אזלינן בתר השכיח אבל אזלינן בתר מה שהוא של תורה, ולכן בשבלים שחיוב מעשרות שלהם מן התורה סבר רבי דאם הכניסן למלילות טבלי ומחויב לעשרן, אבל בקטניות שגוף חיוב מעשרות שלהם הוא מדבריהם לדעת הראב"ד וסייעתו לכן אפילו רבי מודה דאסורייתא לא טבלי:

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה