ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא
דף יב:
הבערה ובישול אינו משנה. הנה בברייתא שנייה בישול קודם הבערה ור' יוחנן הפך הסדר והקדים הבערה לבישול. ונראה דודאי כל מה שאפשר לנו לתרוצי הברייתא דלא תיתי דוקא כב"ש תרצינן אף בדוחקא קצת כדי לקיימה כב"ה, אבל אם כבר חזינן דהך ברייתא ב"ש הוא שוב אין עלינו למשכוני נפשין בשום דוחקא בהך ברייתא. והנה התוס' בד"ה ה"נ וכו' הקשו וא"ת מה צורך איכא במבשל גיד כיון שהוא אסור, וי"ל כיון שהיה בדעתו של זה לאכלו היינו צורך י"ט עכ"ל התוס', ואומר אני שאם לא היה קשה לנו אליבא דב"ה בהך ברייתא רק בישול, יותר היינו נכנסים בדוחקא ולאחוז קושיית התוס' לנכון ולומר כיון שגיד אסור באכילה לא מקרי צורך היום כלל:
אבל ההבערה בשעה שעשה האש יש בידו לבשל בו היתר ודאי מקרי צורך היום קצת, וכיון שאנו מוכרחים ממילא לאוקמי חיוב ההבערה כב"ש שוב נקטינן תירוץ התוס' דגם גיד מקרי צורך היום והא דהוה מחייב עלה מלקות היינו לב"ש, נמצא שעיקר הוכחתו של ר' יוחנן הוא מחמת הבערה לכן התחיל בהבערה, ובזה ניחא מה דהתחיל בהבערה ובישול וסיים בחדא דאי ב"ה וכו' הכא נמי אמרינן מתוך שהותרה הבערה וכו' ושבקיה לבישול, משום דבישול אפשר לאוקמי כב"ה ולמימר דבישול זה מקרי שלא לצורך כלל:
עוד נלע"ד מה דפתח בתרתי וסיים בחדא, ואומר אני שגוף דברי התוס' הנזכרים שכיון שבדעתו של זה לאכלו היינו צורך י"ט קשיין לי, דממ"נ אם אזלת בתר דידיה הרי לא המחשבה לבד היתה לאכלו אבל גם המעשה שהרי באמת אכלו שהרי היה לוקה על אכילתו וא"כ הוא אוכל נפש ממש, וגם לב"ש למה לוקה, ואם לאו בתר דידיה אזלינן אלא אמרינן כיון שהיה אסור באכילה אין זה אוכל נפש א"כ אין בו צורך היום כלל וגם לב"ה לוקה. ואמנם כשם שקושיית התוס' היא על הבישול כך היא ג"כ על ההבערה אם לא בישל אצל אש הזה רק גיד זה א"כ מה צורך היום היה בהבערה זו, וע"ז שייך התירוץ כיון שהיה כוונתו של זה לאכלו היינו צורך י"ט והיינו שהרי הוא הבעיר האש לדעתו לבשל אצל אש הזה ולאכול אף שלבסוף בישל בו דבר האסור הרי היה יכול ג"כ לבשל באש הזה דבר המותר, ולכן מקרי ההבערה צורך היום, אבל על הבישול שהוא מבשל גיד בחלב ודאי חייב גם לב"ה זה הנלע"ד. ואולי גם כוונת התוס' כן שהרי רשמו דבריהם על ההבערה, ולפ"ז נשאר לנו בתימה דברי ר' יוחנן שאמר גם על הבישול שאינו משנה:
ולכן נלע"ד פי' אחר בדברי ר' יוחנן, שמה שאמר הבערה ובישול אינו משנה אין כוונתו על הבישול מחמת דאמרינן מתוך אבל כוונתו הבערה ובישול שאתה מחייבו שתי מלקיות בשביל י"ט חדא משום הבערה וחדא משום בישול אינו משנה, דחילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות בי"ט:
ורש"י באמת נשמר כאן ופי' בד"ה משום הבערה וכו' וקא סבר יש חילוק מלאכות לי"ט וכו', ובמס' מכות דף כ"א ע"ב דשם אמר רבא יש חילוק מלאכות ואין חילוק מלאכות לי"ט באמת אותביה אביי מהך דהכא דהיה לוקה חמש ואם איתא אהבערה לא לחייב דהא חייב משום בישול ומסיק באמת דאפיק הבערה וכו', וזה היה ג"כ כוונת ר' יוחנן הבערה ובישול אינו משנה. והמפרש במס' מכות [ד"ה ואין חילוק] פירש הטעם שאין חילוק מלאכות לי"ט דמאן דאמר הבערה לחלק יצאה היינו בשבת ובי"ט לא יצאה הבערה, ומאן דנפקא ליה חילוק מלאכות מן יעשה אחת מהנה הני מילי באיסור דכתיב בהו חיוב חטאת וכו' יעו"ש. ואני אומר אי מהא לא אריא ואם גלי רחמנא חילוק מלאכות בחד מקום ילפינן אידך מינייהו וכי היכי דגלי רחמנא לענין חטאיות הה"ד לענין מלקות, וגם הרי חזינן שם שאביי ס"ל יש חילוק מלאכות לי"ט: ולכן אני אומר דבר זה אם יש חילוק מלאכות ביו"ט או לא במחלוקת שנויה, למאן דיליף [שבת ע.] חילוק מלאכות מלא תבערו [שמות לה, ג] הרי שם כתיב לא תבערו וגו' ביום השבת וגלי קרא דדוקא בשבת יש חילוק מלאכות ולא ביו"ט, אבל מאן דיליף מועשה אחת מהנה [ויקרא ד, א] ושם ליכא מיעוטי אמרינן גלי רחמנא בחטאיות והה"ד במלקיות בי"ט, אמנם המגיד משנה בפ"א מהלכות י"ט הלכה ד' כתב טעמו של הרמב"ם דסובר בהבערה מתוך שהותרה וכו', אף שהבערה אינו באוכל נפש עצמו היינו משום דגלי רחמנא לא תבערו אש וגו' ביום השבת ודרשינן ביום השבת למעוטי י"ט שמותר להבעיר אף שלא לצורך אוכל נפש, ומעתה אני אומד דמאן דיליף חילוק מלאכות מלא תבערו והבערה לחלק יצאה, אז די אם ממעטינן מיום השבת למעוטי י"ט מחילוק מלאכות, אבל גוף איסור ההבערה לא ממעטינן והרי הבערה בי"ט שוה לכל מלאכות, אבל מאן דס"ל לא תבערו ללאו יצאה ולא לחלק א"כ על כרחך ביום השבת דכתיב בהבערה למעוטי גוף ההבערה בי"ט ולמימר דהבערה מתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך, ולפי"ז כל שאר מלאכות אמרינן גם גבי י"ט שיש חילוק מלאכות ואם עשה הרבה מלאכות חייב מלקות על כל אחת:
פירות הנושרין מדברינו לחייב בי"ט מלקות על הבערה שלא לצורך אוכל נפש ולחייב ג"כ שתים על מלאכה שעשה עמה הוא תרתי דסתרי אהדדי, שהרי ביום השבת דכתיב גבי לא תבערו עכ"פ למעוטי איזה דבר אתי:
ואלה הדברים הן הן דברי ר' יוחנן הבערה ובישול לחייב ב' על הבערה ובישול משום חילוק מלאכות ולחייב על הבערה שיש בה צורך קצת, כגון זו שהרי היה לדעתו לצורך בישול אינה משנה, שממ"נ או שאמרינן בהבערה מתוך שהותרה וכו' או שאין חילוק מלאכות ביו"ט, ואת"ל משנה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן בהוצאה מתוך וכו', אף דגם גבי הוצאה כתיב בירמיה ביום השבת ואיכא למימר למעוטי י"ט אפ"ה לא אמרי ב"ש מתוך, וא"כ ב"ש לא שייכי כלל למימר דיום השבת למעוטי שום דבר אתי, וממילא דגם ביום השבת דכתיב גבי לא תבערו לא דייקי כלל ושפיר לא אמרינן בהבערה מתוך וגם שפיר אמרינן חילוק מלאכות לי"ט:
ובזה יובן מה שלא אמר ר"ע היא דיותר ה"ל למימר ר"ע דאיירי מהבערה גופה ועי' לעיל [ע"א] בדברינו בדברי התוס' ד"ה השוחט וכו', ולפי דברינו כאן דמר"ע לא שמענו דאינו דורש ביום השבת ואף דסובר דלא אמרינן בהבערה מתוך מ"מ אפשר דדריש ביום השבת למעוטי חילוק מלאכות בי"ט, וממילא דהאי תנא דסבר יש חילוק מלאכות בי"ט לאו ר"ע הוא, אבל מב"ש דייק שפיר דלא דריש ביום השבת כלל למעוטי שום דבר. ובהכי ג"כ ניחא דסיים בחדא דאי ב"ה וכו' ה"נ מתוך שהותרה הבערה וכו' ולא קאמר הותרה הבערה ובישול, משום דבישול הזה שהוא דבר האסור ואין בו צורך כלל לא שייך למימר בו מתוך, ועיין בלחם משנה פ"א מהלכות י"ט [שם] שהקשה על הרב המגיד שפירש טעם היתר הבערה מקרא דביום השבת דלמה לא נדרוש ג"כ ביום השבת דירמיה גבי הוצאה למעוטי יום טוב, והוא על דרך שפירשתי כאן אליבא דב"ש: שם ב"ש היא וכו'. יש לדקדק בין לב"ש ובין לב"ה למה הוצרך למילף מהוצאה, הרי בהדיא מצינו מחלוקת ב"ש וב"ה בהבערה עצמה לקמן דף כ"א ע"ב ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו וכו' וב"ה מתירין. ואולי אפשר לומר לקמן לא במתוך פליגי אבל טעמיה דב"ש דאוסר הוא דגם רחיצת רגלים נקרא אצלו אינו שוה לכל נפש, ומה שאינו שוה לכל נפש אפילו מאן דאית ליה מתוך אוסר בזה, דהרי מיעט קרא בהדיא אשר יאכל לכל נפש, וכן טעמייהו דב"ה דהתירו לא מטעם מתוך אלא שסוברים שגם הנאת אבר אחד ג"כ שוה לאוכל נפש, וע"ש ברש"י בד"ה הנאת כל גופו:
שם ה"נ לא אמרינן וכו'. לעיל בתחלת הסוגיא בדברי רבי יצחק בר אבדימי לא סיים בדברי ב"ש דבר וסיומו, ועיין בדברינו שם [ד"ה ה"נ אמרינן] טעם הדבר לפי שאין זה ראיה מוחלטת דמדלא אמרי בהוצאה שישנה לפעמים ג"כ במה שאינו אוכל נפש ממש מתוך לא יאמרו בשחיטה שהוא תמיד באוכל נפש מתוך, אבל כאן שפיר אמר דבר וסיומו דכאן ק"ו הוא אם בהוצאה שהיא איתא גם במה שהוא אוכל נפש ממש לא ס"ל מתוך ק"ו בהבערה דלא משכחת לה באוכל נפש דלא אמרינן מתוך, לכן שפיר סיים כאן ה"נ לא אמרינן מתוך וכו', אבל בדברי ב"ה שאמר דבר והיפוכו קשה דאולי אף דאמרו בהוצאה מתוך היינו משום דאיתא באוכל נפש עצמו, מ"מ לא אמרי בהבערה מתוך כיון דלא שייכא באוכל נפש עצמו וכמ"ש בשם המגיד משנה. וצריך לומר דלב"ה ודאי ידענו היתר ההבערה ממתניתין דלקמן דף כ"א [ע"ב] שהותר להחם חמין לרגליו, ומוכרחים אנו לומר דרחיצת רגליו שהוא רק הנאת הרגלים לחוד ודאי אינו בכלל אוכל נפש דכל אוכל נפש הוא הנאת כל הגוף, ועד כאן לא מספקא ליה שם אלא במדורה להתחמם כנגדה שהוא הנאת כל הגוף היה מסופק דאולי גם ב"ש מתירין דזה שוה לאוכל נפש, וגם בזה מסיק שם שאינו דומה לאוכל נפש, אבל בהנאת רגלים ודאי אינו כאוכל נפש, וב"ה שהתירו הוא מטעם מתוך. והא דלא הביא כאן משנה דלקמן, משום דלב"ש כבר ביארתי שאין ראיה משם והוצרך להביא ללמוד מדין הוצאה לכך מסיים גם בדברי ב"ה מדבריו בהוצאה:
שם משנה לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתן וכו'. הדבר צריך טעם דמה ענין הרמתן שיש בו שני טעמים לאיסור, אחד משום מתקן שע"י כן הותר באכילה ויש בו משום מכה בפטיש שהוא גמר התיקון, וטעם שני משום שאסור להקדיש גזירה שמא יכתוב כמו במקח וממכר, וכמבואר שני טעמים הללו ברמב"ם פרק כ"ג מהלכות שבת ועיין שם במגיד משנה הלכה י"ד, אבל למה יהיה אסור להוליכם לכהן, ואי משום שמוציא מרשותו לרשות הכהן קשה למה יגרע מנתינת מתנה שמותר מה שהוא לצורך י"ט, ובהדיא שנינו לקמן במשנה סוף פרקין [ד.] משלחין בהמה חיה ועוף וכו', ועיין במג"א סי' ש"ו ס"ק ט"ו:
והנלע"ד דבתרומה שייך בנתינתה לכהן איסור מקדיש דהרי יכול לשאול עליה קודם שבאה ליד כהן, אבל אחר שבאה ליד כהן שוב אינו יכול להיות מיתשל עלה כמפורש בנדרים דף נ"ט ע"א, וא"כ ע"י נתינתה לכהן אז נגמר ההקדש שיהיה שוב לחלוטין תרומה דלא מצי שוב לאתשולי עלה ולפיכך אסרו להוליכה לכהן, וכל זה בתרומה אבל במתנות לא שייך שום הקדש שהרי הם חולין, ובחלה אף שגם היא קודש כמו תרומה וג"כ שייך בה דמצי למתשל עלה כמו על תרומה, מ"מ כיון שהתירו להפרישה בי"ט שזה עיקר הקדושה ואיך יאסרו הנתינה. ואפשר שזה נכלל בכלל תשובתן של ב"ה אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתן וביום טוב ודאי טעם איסור הפרשת תרומה הוא משום אין מקדישין, דטעם השני שהזכיר הרמב"ם בהלכות שבת משום מתקן לא שייך ביום טוב דבאוכל נפש מותר בי"ט כל המלאכות וכמו שביארתי לעיל דף י' ע"ב [ד"ה שנים] בשם הרלב"ח, וא"כ כשם שהרמתה אסור משום מקדיש כך הליכתה לכהן ג"כ אסור משום מקדיש, תאמר במתנות שזכאי בהרמתן ואיך נאמר שהליכתה יהיה אסור: ועפ"י הוצעה זו נוכל לומר דבית שמאי ובית הלל לשטתייהו דפליגי אם יש שאלה בהקדש, עיין ריש פרק ה' דנזיר [ל.] ובב"ב דף ק"כ ע"ב דב"ש סברי אין שאלה בהקדש וב"ה סברי יש שאלה בהקדש, ועיין ברשב"ם שם במס' ב"ב [ד"ה שיש שאלה] דהה"ד בתרומות ומעשרות כל הקדוש במוצא שפתיו יעו"ש, ואם כן לב"ה שפיר נתתי טעם איסור הולכתן לכהן משום מקדיש שאז נגמר ההקדש, שאף שכבר הפרישו וקרא עליו שם תרומה עדיין היה יכול לאתשולי להפקיע קדושתו, ועתה שמשלחו לכהן שוב הוא מוחלט ונשאר קודש, וב"ש לשטתייהו דסברי אין שאלה בהקדש, ואם כן שכבר נקרא עליו שם תרומה שוב לא ניתוסף בו שום כח הקדש ע"י נתינתה לכהן כדי שתאמר שאיסור הולכתה לכהן הוא משום מקדיש, וע"כ הטעם הוא משום שדומה למקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות חבירו, ואף שמותר לשלוח מנות ביום טוב, סובר בית שמאי דשאני מנות דודאי עיקר השליחות הוא משום שמחת יום טוב, ואפילו בזה החמירו בית שמאי שאין שולחין אלא מנות שהוא דבר המוכן ואין דרך להניחו למחר, עיין בסוף פרקין במשנה, אבל שילוח תרומה עיקר שליחתה הוא לקיים מצות נתינתה ואינו ניכר שכוונתו לשמחת יום טוב, ודומה לנותן מתנה דבר שאינו עקרו לשמחת יום טוב לכך נאסר שילוח תרומה, א"כ הה"ד דלמתנות שג"כ יש בהם מצות נתינה לכהן ואינו ניכר שהוא לשמחת יו"ט ולכן גם כן אין מוליכין:
ונוכל ע"פ דברינו אלה ליתן טעם למה ששנינו בפ"ד דמס' דמאי משנה ד' מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי ולמעשר עני של ודאי לא יטלה בשבת, ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו ובלבד שיודיעם. והנה צריך טעם מה הפרש בין השילוח לכהן לביתו או אם הכהן בא ואוכל אותם כאן. ולדרכינו נכון שהרי איסור הנתינה אין בה רק משום מקדיש שעד עתה היה יכול לאתשולי ועכשיו שוב הוא מוחלט בהקדשו וזה שייך כשנשאר בעין, אבל אם הכהן אוכלו בביתו תכף בשעת שנוטלו אין כאן שייכות שאלה כלל ואין כאן תוספת קדושה כלל. ויען כי משנה ההיא לא מוכרעת היא אם בית שמאי היא או ב"ה ע"ש בפירוש הר"ש ועיין כאן במהרש"א, וטעם זה שנתתי שייך אם ב"ה היא אבל אם בית שמאי היא בלאו הכי ניחא, דכשאוכל כאן בביתו ניכר שעושה כן לעונג שבת וביו"ט לשמחת יום טוב ולא גרע משילוח מנות לבית שמאי:
ואמנם לכאורה הך משנה דדמאי היא תיובתא על פירושי, דלפי פירושי אם כן תינח אם הך משנה כב"ש היא אבל אס היא כב"ה למה יהיה אסור להוליך מעשר עני אפילו לביתו של כהן כיון שכבר קרא עליו שם מעשר שני והותר הכרי ואין בו משום מתקן, ומשום מקדיש לא שייך במעשר עני דמה קדושה יש בו. ובשלמא תרומה היא קודש שאסורה לזרים ומעשר ראשון הרי יש בו תרומת מעשר שהוא קודש ומעשר שני הוא קודש, אבל מעשר עני אין בו שום קדושה כלל. ואומר אני (ו)הרי כבר הבאתי דברי הרלב"ח [י. ד"ה שנים ומצא] דבי"ט לא שייך לאסור משום מתקן באוכל נפש ולא שייך רק טעם משום מקדיש, א"כ למה יהיה אסור ביום טוב לפרוש מעשר עני מתחילה אפילו לא קרא לו שם מאתמול שהרי לא שייך בו שום קדושה, ועל כרחך צריך אתה לומר כיון שברוב מעשרות שייך קדושה דהיינו מעשר ראשון שיש בתוכו תרומת מעשר ומעשר שני הוא קודש וגזרו על הפרשת המעשרות סתם וממילא גם מעשר עני בכלל, אף אני אומר לענין הליכתה לכהן כיון שמעשר עני היה בכלל גזירות שבות דאין מגביהין תרומות ומעשרות נשארה בכללן גם לענין נתינתה לכהן:
והנה כל דברינו האמורים הוא לפי הסוגיא במשנתינו שב"ש אמרו ג"ש וכו' וב"ה השיבו לא אם אמרתם וכו', אבל לדברי ר' יוסי בסוגיא דגמ' שב"ה אמרו ג"ש וכו' ובית שמאי השיבו לא אם אמרתם וכו', לא יתכנו דברינו הנ"ל לומר דאזלי לשטתייהו בפלוגתא דיש שאלה להקדש, שהרי אדרבה נהפוך הוא וב"ה תלו טעם האיסור של הליכה באיסור ההרמה:
ונלע"ד דגם לר' יוסי נוכל לומר דאזלי לשטתייהו דהרי יש בידינו לומר טעם איסור הליכתה משום חשד שיחשדוהו שתרם אותם היום, ואף דגם גוף ההרמה אינה רק משום שבות, מצינו כיוצא בזה שאפילו באיסור שבות חששו לחשדא, ובהמה בזוג שבצוארה אסור משום דמחזי דאזיל לחינגא [שבת נד.] והרי חינגא גופא אינו אלא משום שבות, ועיין בדברינו לעיל דף ט' ע"א בסוגיא דסולם [ד"ה בגמ' דב"ש], ואם כן שפיר תלוי טעם איסור הליכתן לכהן באיסור הרמתן:
ומעתה שפיר נוכל לומר ב"ש וב"ה לשטתייהו, דב"ש אמרו לקמן בסוף פרקין אין משלחין ביום טוב אלא מנות והא ודאי דחלה ומתנות ותרומה הישראל נותנן לכהן כמות שהן, ואם כן לבית שמאי כל הרואה ששולח לכהן ידעו שמתנות וחלה ותרומה שולח ויחשדו שהרים היום התרומה, אבל במתנות ליכא חשדא שהרי אף הרמתן מותר, ובחלה היכי שנילושה מאתמול ובחלת ארץ ישראל שודאי אסור להפריש ביום טוב אעפ"כ השילוח מותר שהרואה אף שיאמר שהפריש היום יאמר שנילושה היום, ושפיר השיבו בית שמאי מה למתנות שכן זכאי בהרמתן תאמרו בתרומה וכו'. וב"ה לשטתייהו דאמרי לקמן משלחין יינות שמנים וסלתות וכו' וא"כ אין כאן שום חשד שהרואה יאמר שדרך מתנה הוא שולח, ואף שעיקר תרומה ורובא היא תבואה והרי לקמן במשנה קאמר אבל לא תבואה, צ"ל דרבי יוסי סובר כר' שמעון שם דמתיר גם תבואה ולכך לב"ה אין איסור הרמתן שייך לאסור השילוח לכן שפיר אמרו כשם שמשלחין מתנות כך משלחין תרומה, וע"פ מה שעלה בידינו דרבי יוסי ודאי סובר כר"ש לקמן הרווחנו לעמוד על דעת רבינו הרי"ף [ז.] שפסק לקמן כר"ש ותמה עליו הרא"ש [סי' כ"ד] וכן המגיד משנה בפ"ה מהל' יו"ט [הל' ו"ז] על ששביק תנא קמא ופסק כר"ש. ולדברינו ניחא דכיון דהלכה כר' יוסי כאן כמבואר בגמרא הלכה כר"ש:
ולפי מ"ש התוס' בד"ה אין מוליכין וכו' בשם הירושלמי דהך מוליכין שהתירו ב"ה היינו שיבוא הכהן לביתו ויאכלם שם ובית שמאי גם את זה אסרי, ג"כ ניחא למימר דאזלי לשטתייהו לעיל בדף ט' ע"א בשמעתא דסולם דב"ש אית להו דרב יהודה אמר רב דכל שאסרו מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור וב"ה לית להו דר"י יע"ש, ולכך אמרי ב"ה כשם שמוליכין את המתנות כך מוליכין את התרומה דכיון שהכהן בא לביתו לאכול התרומה שם ליכא חשדא, וב"ש לשטתייהו ולכן אמרו תאמרו בתרומה שאינן זכאי בהרמתן ואיכא חשדא שיאמרו שהרים היום וכיון דאיכא חשדא ברשות הרבים גם בחדרי חדרים אסור:
שם גמרא אמר רבא מי קתני וכו' ולעולם שחיטתן מאמש. ויש לדקדק דהרי הך שהורמו דמשנתינו גם על חלה קאי וחלת ארץ ישראל לכל הפוסקים אם נילושה מערב יו"ט אסור להפרישה ביו"ט [לעיל ט.], ובית שמאי ובית הלל בא"י היו ועל כרחנו שהורמו מהיום דגבי חלה מיירי שגם נילושה היום ואפ"ה אסרי בית שמאי הולכתה לכהן. וצריכין אנו לומר דאף דאסרו בחלה אפילו נילושה היום אפ"ה במתנות כשנשחטו היום מודים בית שמאי דמותר להוליך לכהן, והדבר יפלא למה יחמיר בחלה לענין זה יותר מבמתנות:
הן אמת דלשטת רש"י לעיל דף ט' ע"א בד"ה גלגל עיסה וכו' דפירש טעמא דרבה שהתיר להפריש חלה היינו משום שלא גזרו על תרומת עיסה יע"ש, א"כ [אפשר] שאפילו חלת א"י סובר רבה דיכול להפריש ביום טוב אפילו מעיסה שנילושה מערב י"ט, א"כ איכא למימר דרבא כאן בשטת רבו קאי וגם הורמו דחלה היינו שהורמה היום אבל נילושה מערב י"ט ובהא אסרי ב"ש, אבל בנילושה היום גם ב"ש שרו כמו במתנות, וכ"ז לשטת רש"י, אבל לשטת הרא"ש [סי' י"ג] לעיל דעד כאן לא שרי רבה אלא בחלת ח"ל אבל בחלת א"י רבה מודה דאם נילושה מערב י"ט דאין מפרישין ממנה חלה בי"ט א"כ ע"כ ב"ש בחלה אסרי אפילו נילושה היום, וצריך טעם מה חומר יש בהולכה לכהן בחלה יותר מבמתנות:
וצ"ל שחלה כיון שהיא נקראת תרומה היא בכלל אין מגביהין תרומות בי"ט ולב"ש גם ההולכה לכהן היא בכלל, וממילא היה הכל בכלל בין נילושה מערב י"ט ובין נילושה בי"ט אלא שהתירו הפרשת חלה בנילושה בי"ט כדי לתקן עיסתו, מ"מ ההולכה לכהן נשאר בכלל הגזירה. וכן משמעות דברי רש"י במשנה בד"ה אין מוליכין וכו' תיקון עיסתו התירו לו ולא יותר יע"ש ברש"י, ומדכתב רש"י לתקן עיסתו התירו לו ולא כתב שעל תיקון עיסתו לא גזרו מכלל שמן הסתם היה ממילא בכלל הגזירה אלא שהתירו תיקון עיסתו ולא הולכתו לכהן:
רש"י ד"ה הלכה כר' יוסי ואליבא דב"ה דאפילו תרומה נמי מותר להוליך. ולכאורה דברי רש"י הם ללא צורך דפשיטא דמה שאמר הלכה כר' יוסי היינו אליבא דב"ה דאטו עד עתה לא ידענו שהלכה כב"ה נגד ב"ש:
אבל באמת דבר גדול דבר רש"י בזה, דבפ"ד דדמאי משנה ד' שנינו סתם משנה זה לשונה מי שקרא שם לתרומת מעשר וכו' לא יטלם בשבת וכו' וכתב הר"ש דאליבא דר' יהודה ואליבא דאחרים דבתרומה גם ב"ה אוסרים להוליכה אתיא הך משנה כב"ה דהך לא יטלם היינו לא יתנם לכהן, אבל אליבא דר' יוסי דבתרומה ג"כ שרו ב"ה אז אתיא הך מתניתין דדמאי כב"ש ע"ש בפירוש הר"ש. ולפ"ז היה מקום לומר דלפי דברי ר' יוסי הלכה כב"ש, וכאשר באמת איתא בספר קול הרמ"ז שם במסכת דמאי דהלכה כב"ש, ולאפוקי זה כתב רש"י דהלכה כר' יוסי ואליבא דב"ה. והדבר מוכרח כאן בסוגיא, דאם נימא דלר' יוסי הלכה כב"ש א"כ אין שום נ"מ לדינא במה שהלכה כר' יוסי, דהרי לר' יהודה ולאחרים אתיא סתם משנה דדמאי אף דב"ה מתירין אפילו תרומה מ"מ הרי לר' יוסי הלכה כב"ש, ואם כן לכל הני תלתא תנאי דהיינו ר' יוסי ור' יהודה ואחרים לכולהו תרומה אסור להוליך וחלה ומתנות מותר להוליך, ולענין מאי קאמר שמואל הלכה כר' יוסי. ובאמת אני תמה על הרמ"ז שרצה לפסוק כבית שמאי. וצריך לומר דסברת הרמ"ז הוא דאולי שמואל לא סבירא ליה הלכה כסתם משנה ושפיר פסק כר' יוסי ואליבא דבית הלל, אבל לדידן דקיימא לן כר' יוחנן דהלכה כסתם משנה א"כ הלכה כבית שמאי, זה הנראה לפי עניות דעתי דעת הרמ"ז. אבל באמת אין זה נכון ובכל הש"ס אם איזה אמורא פסק נגד איזה סתם משנה ולא מצינו אחד מהאמוראים חולק עליו, אין להרהר אחר הכרעת האמורא ולא משגחינן בסתם משנה:
ובזה הונח לי דברי מרן הבית יוסף בסי' תק"ו [דף רמ.] שכתב בפ"ק דביצה תנן ב"ש אומרים אין מוליכין וכו' ואיפסקא הלכתא בגמ' כר' יוסי דאמר לא נחלקו על המתנוה שמוליכין לא נחלקו אלא על התרומה שב"ש אומרים אין מוליכין וב"ה אומרים מוליכין, וידוע דהלכה כב"ה ומשמע דאפילו תרומה שהורמה מאמש שרו ב"ה להוליך וחלה ומתנות דשרי לכ"ע להוליך בהורמו מאמש נמי שרי להוליך, דהא במתני' שרו ב"ה אפילו בהורמו מאמש, וכי אמרינן בברייתא דר"י אומר שלא נחלקו במתנות שמוליכין משמע בגונא דמתני' דשרו ב"ה אפילו בהורמו מאמש אמרו דכ"ע מודו ביה, וכן פסק הרמב"ם בפ"ד [הכ"ו] שאפילו בתרומה ומעשר שהפרישן מאמש מותר להוליכן לכהן בי"ט ואצ"ל חלה ומתנות, וכן נראה שהוא דעת הפוסקים וכו' עכ"ל הב"י, ותמה עליו הדרישה [אות א'] וכי מה הוצרך להביא ראיה מדברי הרמב"ם ודברי הפוסקים במה שמבואר בפירוש בגמרא דהלכה כר' יוסי ומותר אפילו תרומה וק"ו חלה ומתנות עיין דרישה. ועיין בים של שלמה [סי' ל"ז] כאן:
וגם עוד יש לתמוה על הב"י שכתב דכי אמרינן בברייתא דר"י אומר שלא נחלקו במתנות משמע כגוונא דמתני' וכו', למה לו להביא ממשמעות והרי בפירוש התירו ב"ה תרומה וכבר כתב הב"י דתרומה היינו אפילו הופרשה מאמש:
ולפי מ"ש ניחא שאף שכתב הב"י וידוע דהלכה כב"ה הוא מדעתו הכריע כן אבל אכתי יש לבעל דין מקום לחלוק, שאף שבכל מקום הלכה כב"ה כאן הלכה כב"ש שהרי סתם לנו התנא במס' דמאי כב"ש בתרומה, ולכן בחר הב"י בחלה ומתנות דרך מרווח שהרי לר' יוסי גם ב"ש מתירין בחלה ומתנות, ומשמע שבגוונא דחלה ומתנות שבמשנה ששרי ב"ה והיינו אפילו בהורמו מאמש בזה אמר ר' יוסי דכ"ע מודו בו דמוליכין, ולכך בתרומה הביא ראיה מדברי הרמב"ם ומיתר הפוסקים לפי שמדברי הגמ' אין ראיה מוחלטת וכנ"ל:
תוס' ד"ה אין מוליכין. דברי התוס' הללו נאחזים בסבך קצת וצריכין ביאור וכבר דברו מזה המהרש"א ומהר"ם, והא ודאי שהתוס' כאן אינם סוברים פירושו של הר"ש בפירוש המשנה שם במס' דמאי ואנחנו כאן נבאר ההפרש שבין הר"ש להתוס', דע כי הר"ש בפירושו סובר כי מה שמפורש כאן בסוגיא הולכה לכהן היינו ודאי אפילו להוליך לביתו של כהן, ואמנם מה ששנינו במשנה שם במס' דמאי דבעינן שכהן יאכלס כאן בביתו של ישראל ואף גם זה דוקא בלימודין היינו בדברים שאסור להוליך אפ"ה מותר שיאכלם כהן בביתו של ישראל בעל המתנות, ולפי פירוש זה על כרחנו מיירי מתניתין דהתם במה שאסור להוליך, ולכן כתב הר"ש דלר' יהודה ולאחרים ב"ש וב"ה שוים שאסור להוליך תרומה והתירו שם במשנה שיאכלם הכהן בביתו של ישראל אתיא כב"ש וכב"ה שהרי אין ביניהם שום מחלוקת בתרומה, אבל לר' יוסי דב"ה מתירים בתרומה אפילו להוליך לביתו של כהן אי אפשר למתניתין דהתם לאוקמי כב"ה כלל וע"כ כב"ש אתיא וכן מפורש שם בפירוש הר"ש. ואמנם דעת התוס' שמה ששנינו שם במס' דמאי שאם היו כהנים למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו היינו מה ששנינו כאן היתר הולכה לכהן לב"ה, ופירשה המשנה דאין היתר להוליך לביתו אבל מה שהתירו ב"ה להוליך היינו שיאכל הכהן כאן:
ושורש דברי התוס' כאן הם כך, דתחלה אמרי דמה ששנינו שם לא יטלם אין הכוונה שאסורים בטלטול ושיהיו נחשבים מוקצה דילפינן היא היינו שבת מהוא דהיינו י"ט, והרי חזינן שאפילו ב"ש לא אסרי הטלטול אלא הנתינה לכהן אסרו אבל הטלטול מותר א"כ גם שם בשבת אין הפירוש לא יטלם שלא יטלטלם, רק הפירוש שלא יטלם כדי ליתנם לכהן והוא דהיינו י"ט שהוא משנתינו כאן דמיירי בי"ט ששנינו שב"ה מתירין להוליך ילפינן מההיא שהיא משנה דדמאי שמיירי בשבת, וילפינן שלא להוליך ממש מתירין ב"ה רק מתירין להאכילם לכהן כאן, וב"ש שאסרו להוליך היינו אפילו להאכילה כאן לכהן. ומעתה לפ"ז לר' יהודה ולאחרים דבתרומה לא נחלקו ב"ש וב"ה ולכ"ע אסור היינו שאסור אפילו והאכילו לכהן הרגיל בביתו של ישראל, א"כ משנה דדמאי שהתירו בתרומה להאכיל לכהן הרגיל היא דלא כב"ש ודלא כב"ה, אבל לר' יוסי אתיא משנה דהתם כב"ה וע"כ משנה דדמאי היא כר' יוסי ולא כר' יהודה ולא כאחרים, א"כ קשיא סתמא אסתמא דכאן סתם רבי משנתינו דלא כר' יוסי ושם סתם כר' יוסי: ואם נימא דמשנה דדמאי סתם רבי בין לר' יוסי ובין לר"י ולאחרים, ואמנם ר' יהודה ואחרים עם ר' יוסי בהא פליגי, דר"י ואחרים סברי דפלוגתא דב"ש וב"ה היא בהולכה ממש לבית הכהן, אבל להאכיל לכהן הרגיל כאן אינו בכלל איסור ההולכה ומותר בין לב"ש ובין לב"ה בכל הדברים בין בתרומה ובין בחלה ומתנות, ור' יוסי סבר דמה שהתירו ב"ה להוליך היינו להאכיל לכהן כאן אבל להוליך לביתו של כהן אפילו לב"ה הכל אסור, וא"כ מה ששנינו במס' דמאי ההיתר להאכיל תרומה לכהן הרגיל אתי שפיר לכל הני תלתא תנאי דהיינו ר' יוסי ור"י ואחרים אלא דלר' יוסי אתיא כב"ה ולר"י ואחרים אתיא כב"ש וכב"ה. ואמנם פירות הנושרין מפירוש זה, כיון דב"ש וב"ה הלכה כב"ה ולב"ה אין שום מחלוקת בתרומה בין הני תלתא תנאי, דלכולהו להאכיל לכהן הרגיל מותר בתרומה ולהוליך לכהן לביתו אסור, ומחלוקתם הוא רק בחלה ומתנות ור' יוסי לחומרא, דלר"י לא הותר רק להאכיל לכהן הרגיל ולר' יהודה ואחרים התירו ב"ה להוליך לביתו של כהן: ואולי לאפוקי מפירוש זה בא רש"י בד"ה הלכה כר"י וכו' ואפי' תרומה נמי מותר להוליך, ועיין לעיל בדברינו שנתקשינו מה חידש לנו רש"י בזה, ולפי מ"ש ניחא דהרי יש לפרש דהלכה כר' יוסי היינו לחומרא דאפי' חלה ומתנות אינו מותר רק להאכיל לכהן הרגיל אבל לא להוליך לביתו של כהן וכפי פירושנו הנ"ל, ולכן בא רש"י לפרש כי לא כן הוא אבל אדרבה הלכה כר"י היינו לקולא דאפילו תרומה נמי מותר להוליך, והדין עמו כי אי אפשר לפירושינו הנזכר להתקיים כלל, דתינח בדברי שמואל דאמר סתם הלכה כר"י איכא לפרש דעל חלה ומתנות קאי ולהחמיר, אבל מה נאמר אחר זה בעובדא דרבי טובי בריה דרב נחמיה דהוה ליה גרבא דחמרא דתרומה ושאל לרב יוסף מה לאמטויי לכהן וכו' והשיב לו הכי אמר שמואל הלכה כר' יוסי, ולפי פירושינו מה נ"מ בתרומה אם הלכה כר' יוסי או לא, הא ודאי שא"א לפירושנו להתקיים ועל כרחנו צריכין אנו לומר דלפי דברי התוס' כאן ע"כ משנה דמס' דמאי אתיא רק כר' יוסי:
ואמנם כל הדוחק הזה אנו מוכרחים עפ"י שטת הירושלמי שם במס' דמאי שהביאו התוס' דילפינן היא מההיא וההיא מהוא ושבת ויום טוב שוים בדין, אבל אם נימא דיש חילוק בין שבת ויום טוב אזי דרך מרווח לפנינו, ולהוליך שבסוגיא זו היינו להוליך ממש לביתו של כהן ובזה נחלקו רבי יוסי עם רבי יהודה ואחרים, ולר' יוסי אפילו בתרומה התירו ב"ה להוליך ממש לביתו של כהן, וכל זה ביום טוב אבל בשבת כ"ע מודים שאסור להוליך לביתו של כהן תרומה, אבל גם בשבת מותר להאכיל לכהן הרגיל לאכול אצל ישראל בביתו של ישראל, ואתיא הך עובדא דר' טובי בריה דרב נחמיה כפשטא ביום טוב והורה לו רב יוסף דהלכה כר' יוסי ומותר ביום טוב להוליך תרומה לביתו של כהן:
ועפי"ז עמדנו על דעת רבינו הגדול הרמב"ם שבפ' כ"ג מהל' שבת הלכה ט"ז כתב מי שקרא שם וכו' לא יטלם בשבת וכו' ואם היו כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו וכו', ובפ"ד מהל' יו"ט הלכה כ"ו כתב אע"פ שאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב אם היו לו תרומות ומעשרות שהגביהן מערב י"ט ה"ז מוליכן לכהן ביום טוב ואצ"ל חלה וזרוע לחיים וקיבה שמוליכן לכהן ביו"ט. ודברי רבינו נראה כמזכה שטרא לבי תרי שממ"נ אם סובר כפירוש הר"ש א"כ נדחית משנה דדמאי מהלכתא שהרי הלכה כרבי יוסי ולמה כתב בהל' שבת שאם היו כהן או עני למודים וכו' והרי אפילו להוליך לביתם מותר, ואם סובר כפירוש התוס' א"כ למה כתב בהל' יו"ט שמוליכן לכהן ביום טוב והוה ליה לבאר דלא לביתם ממש רק להאכילם בבית בעליו לכהן ועני הלמודים לאכלם אצלו, וכבר נתקשה בהם בספר שער המלך בהלכות יו"ט שם ונשאר בקושיא. ולפי דברינו ניחא, דהרמב"ם לא ניחא למימר דרבי סתם במס' דמאי כרבי יוסי ובמס' ביצה כר' יהודה ואחרים אשר הוכרחנו לפירושן של התוס', וא"כ על כרחנו לפרש כפירושינו הנ"ל דלהירושלמי רבי יוסי להחמיר בא, וכיון דעפ"י סוגיא דבבלי דר' טוביה בריה דרב נחמיה מוכח דאי אפשר לפרש כפירושינו הנ"ל, א"כ ע"כ הבבלי פליג על הירושלמי וסובר שדוקא בשבת אסור להוליך לבית הכהן ובעינן דוקא שיבאו ויאכלו בבית ישראל, אבל ביום טוב מותר להוליך ממש לביתו של כהן, ולכך העתיק בהל' שבת המשנה דמס' דמאי ובהל' יו"ט פסק כר' יוסי: