ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא
דף יב.
דאי ב"ה הא אמרי מתוך וכו'. הא ודאי דגם לב"ה לא אמרינן מתוך אלא ביש בו צורך היום קצת כמ"ש התוס' בד"ה ה"ג רש"י, וכתבו שם בסוף הדבור דצורך קצת שיש בשוחט עולה הוא שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם. והא ודאי דאף לב"ה נדרים ונדבות אינן קרבין ביו"ט ויש בו איסור תורה דכתיב לכם ולא לגבוה, אלא דליכא מלקות שאין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה וכמ"ש התוס' בד"ה השוחט, ולקמן דף כ' ע"ב איתמר למ"ד נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט עבר ושחט רבא אמר זורק הדם על מנת להתיר בשר באכילה, רבה בר רב הונא אמר זורק הדם על מנת לאכילה אינו זורק הדם על מנת להקטיר אמורין לערב, ואם כן לרבא אם עבר ושחט עולה שאין כאן בשר לאכילה אינו זורק הדם, ופשיטא שאינו מקטיר האימורין כיון שלא נזרק הדם, ואפילו לרבה בר רב הונא שזורק הדם אפ"ה אינו מקטיר עד לערב שאסור להקטיר בי"ט דלכם ולא לגבוה, וכיון שאינו זורק ולא מקטיר והקרבן מיפסל לגמרי שהדם נפסל בשקיעת החמה אין כאן שלחן רבך מלא, דמה ששחט שחיטה לאו עבודה היא כלל ואין אפילו קצת צורך היום, וכיון דליכא צורך קצת אפילו לב"ה אין אומרים מתוך וגם לב"ה לוקה, וא"כ למה אמר כאן דאמר לך מני בית שמאי הרי גם לב"ה אתיא. ותינח לרבה בר רב הונא שסובר זורק בו ביום ע"מ להקטיר לערב וכיון שעכ"פ זורק בי"ט מקרי שלחן רבך מלא, אבל לרבא אתי שפיר אף כב"ה, ואף שזריקה הוא רק שבות מ"מ כיון שעכ"פ אינו יכול לזרוק שוב השחיטה היא שלא לצורך כלל וחייב מלקות על השחיטה:
ואמנם אפשר לומר דאתיא גם כרבא, וכמ"ש התוס' בד"ה ה"נ דגם מבשל גיד מקרי צורך אך שהוא אסור באכילה מ"מ כיון שדעתו של זה לאכלו היינו צורך י"ט, ה"נ כיון שדעתו של זה לזרוק הדם מקרי צורך יו"ט. ולפ"ז יש לדקדק על התוס' למה איחרו בזה עד לקמן במבשל גיד והיה להם לבאר דבר זה כאן בעולת נדבה. ונראה דכאן לא הוצרכנו לזה אלא לרבא אבל לרבה בר רב הונא לא הוצרכנו לזה, לכן כתבו התוספת לגבי גיד שהוכרחנו על כרחינו לסברא זו:
ואמנם באמת אין זה דומה למבשל גיד דשם המבשלו הוא עצמו אוכלו וכיון שכן שפיר כתבו התוס' שמקרי לצורך, אבל כאן אם השוחט הוא זר אטו הכהן ישמע לו לעבור על איסור אפילו איסור דרבנן ויזרוק הדם הא ודאי שהכהן לא ישמע לו, וכיון שכן איכא למימר שזה אינו מקרי צורך היום כלל והיה לוקה אפי' לב"ה, ולפי"ז לר' יצחק בר אבדימי דרצה לאוקמי ברייתא זו כב"ש אפילו אם נימא דאיהו סובר כרבה בר ר"ה, מ"מ קשה כיון דהאי תנא רצה להשמיענו דלא אמרינן מתוך למה נקט השוחט דבזה איכא למדחי דלא מקרי צורך היום וכרבא שאינו זורק הדם, הוה ליה למימר המקטיר איברי עולת חול ביו"ט היה לוקה והקטרת אימורין ודאי מקרי צורך היום שודאי בזה שלחן רבך מלא והוה שמעינן בודאי דלא אמרינן מתוך. וצ"ל דההוא תנא סבר הבערה ללאו יצאה ולא נאסרה ביו"ט כלל כמ"ש התוס' בפסחים דף ה' ע"ב בד"ה לחלק יצאה, ולכך לא היה יכול לומר המקטיר לוקה והוכרח לומר השוחט. וע"פ זה יש לדחות דברי התוס' כאן בד"ה השוחט שכתבו דה"ה דהוה יכול לומר ר' עקיבא היא, ולפי מ"ש לא היה יכול לאוקמי כר"ע דהרי איהו סובר הבערה לחלק יצאה כדאמרינן שם בפסחים, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לא תני המקטיר איברי עולת חול בי"ט ולכך הוכרח לאוקמי כב"ש, ועיין בדברינו לקמן בדברי התוס':
שם ה"נ אמרינן מתוך שהותרה שחיטה לצורך וכו':
כאן בדברי ב"ה נקט דבר והיפוכו, ואמנם בתחלת דבריו בדברי בית שמאי קאמר רק דלא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך וכו' אבל לא סיים ה"נ לא אמרינן מתוך שהותרה שחיטה, ונראה טעמו דבשלמא לב"ה דאמרי גבי הוצאה מתוך אף שהוצאה אינו דוקא באוכל נפש ממש ק"ו שאמרו בשחיטה שהוא דוקא באוכל נפש ממש מתוך שהותרה וכו', אבל לב"ש אין כאן הכרח דאולי אף דבהוצאה לית ליה מתוך אפ"ה בשחיטה שהיא באוכל נפש עצמו אית ליה, אלא דא"כ הך ברייתא כמאן תרמייה, ולכן מחמת ברייתא זו צריכין אנו לומר שגם בשחיטה לית ליה לב"ש מתוך, אבל עכ"פ מדברי ב"ש אין הכרע לכן לא סיים בדברי ב"ש, ועיין במגיד משנה פ"א מהל' יום טוב [ה"ד]: ויש לדקדק היא גופא מנ"ל דב"ש לא אמרי מתוך שהותרה וכו', ודלמא גם ב"ש סברי מתוך והא דאסרו להוציא קטן וכו' הלא במס' שבת דף קכ"ד [ע"א] מוקי רב פפא פלוגתא זו דב"ש וב"ה הוא דב"ש גזרו יו"ט אטו בשבת וב"ה לא גזרו, וא"כ אין ראיה דפליגי במתוך. וידעתי שיש לומר דע"כ ב"ש לא אמרי מתוך דאל"כ הך ברייתא כמאן תרמיה, אלא שלפי"ז הדרא קושיא לדוכתא למה לא סיים ג"כ בדברי ב"ש דבר והיפוכו דהיינו שיסיים ה"נ לא אמרינן מתוך שהותרה שחיטה וכו', ומ"ש לעיל דההיפוך אינו מוכרח מדברי ב"ש עצמו רק מכח הך ברייתא דאמאן תרמיה וכו', הא תינח אם הא דלא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה וכו' היה מוכח מדברי ב"ש, אבל אם גם זה אינו מוכרח רק מכח דהך ברייתא אמאן תרמיה א"כ שני הצדדים שוים וה"ל לסיים כנ"ל. ועוד דא"כ נשאר קושית התוס' דלמה לא אמר ר' עקיבא היא, ומ"ש התוס' דניחא ליה למנקט ב"ש דס"ל הכי בהדיא טפי, ולפי מ"ש אדרבה מדברי ר"ע מוכח בודאי דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה וכו' ולב"ש לא מוכח כלל רק מכח דאל"כ הך ברייתא מני היא, והרי יש לפנינו לאוקמי כר"ע. ולכן צריכין אנו לומר דר"י בר אבדימי לא ס"ל כלל למגזר יום טוב אטו שבת, והא דאין סומכין הדלת בבקעת ביו"ט לא משום כאן דאסור בשבת רק דס"ל כדאמרינן לקמן דלא גזרינן דבי"ט עצמו לא מקרי מלאכתו להיתר דלא ניתנו עצים אלא להסקה:
רש"י ד"ה עולת נדבה דאילו עולת חובת היום וכו':
אף דכב"ש מוקמינן לה ולב"ש אף עולת חובת היום דהיינו עולת ראיה ג"כ אינה קריבה בי"ט, ולומר שכוונת רש"י על עולת התמיד נלע"ד דוחק דלעולת התמיד לא היה קורא רש"י חובת היום רק היה קורא עולת התמיד. והנלע"ד דאף דלב"ש אין עולת ראיה קריבה בי"ט היינו משום שיכול להקריבה למחר, מ"מ אם אירע שלא הקריבה כל ימות הרגל עד יום שביעי של פסח או עד יום שמיני של חג מודו ב"ש שמקריב בו ביום בי"ט שהרי זמנה עבר, ואי משום שהיה יכול להקריבה אתמול הרי ר' אליעזר שמותי ואפילו לענין שבת החמורה סובר דאפילו מכשירין שהיה יכול לעשות מערב שבת דוחין שבת, ק"ו הקרבן עצמו בי"ט שרשאי לעשות אף שהיה יכול לעשות קודם יו"ט, וא"כ משכחת עולת חובת היום שקריבה ביו"ט גם לבית שמאי, וזה כוונת רש"י כאן דעולת חובת היום רחמנא שרי:
ד"ה לוקה משום לא תעשה כל מלאכה. דברי רש"י הללו מרפסן איגרין דההוא בשבת כתיב בעשרת הדברות ומה ענינו כאן לי"ט, וה"ל לרש"י להביא קרא כל מלאכה לא יעשה בהם דכתיב בפ' בא [שמות יב, טז] או קראי דכל מלאכת עבודה דכתיב גבי י"ט בפ' אמור ובפ' פנחס:
והנלע"ד דהקדים רש"י דבר זה לרבה דמוקי ברייתא זו אליבא דב"ה וטעמיה דב"ה במשנתינו הוא משום אין עירוב והוצאה לי"ט, ופירש"י לקמן דעיקר הוצאה נפקא לן בשבת מויעבירו קול במחנה [שם לו, ו] וההוא קרא קאי דוקא על שבת כדגלי ירמיה, וכוונת רש"י שם דהוצאה גם גבי שבת אינה נכללת בקרא דלא תעשה כל מלאכה שהוצאה מלאכה גרוע ואינה נכללת בכל סתם מלאכה, ומדאיצטריך בשבת קרא בפני עצמו להוצאה שהוא קרא דויעבירו וגו' מכלל שאינה נכללת בכלל קרא דלא תעשה מלאכה, ולכן אינה נכללת בכלל כל מלאכה לא יעשה בהם דכתיב גבי יו"ט, וק"ו שאינה נכללת בכלל מלאכת עבודה ולכן לא נאסרה ביו"ט, אבל שחיטה בודאי נכללת בכלל מלאכה סתם שהרי גם גבי שבת לא מצינו לה איסור בפני עצמו בקרא אבל היא בכלל לא תעשה כל מלאכה, וא"כ כי היכי שהיא נכללת בשבת בקרא דלא תעשה כל מלאכה ה"נ נכללת בי"ט בקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם, וכן פי' רש"י בהדיא לקמן בד"ה ואין עירוב וכו' אבל שחיטה שהיא אב מלאכה ובכלל לא תעשה כל מלאכה וכו' יעו"ש:
לכן נקט רש"י כאן לוקה משום לא תעשה כל מלאכה, ואין כוונת רש"י שמשום לאו זה היה לוקה אבל כוונתו כיון שהוא נכלל בשבת בכלל לא תעשה מלאכה ה"נ נכללת בי"ט בכלל מלאכה:
ד"ה ואין עירוב וכו' אבל שחיטה שהיא אב מלאכה וכו':
הא דהוצרך לומר שהיא אב מלאכה, נלע"ד דהיה קשה לרש"י לדברי רבה דב"ה ל"ל מתוך א"כ למה התירו לקמן דף כ"א ע"ב במשנה להחם חמין לרגליו אפילו אינן ראוין לשתיה, ואמנם שם במשנה לא יחם וכו' פירש"י אוכל נפש התיר הכתוב לא להבעיר אור בשביל רחיצה יע"ש ברש"י. הנה תלה רש"י האיסור בהבערת אור ולא תלה רש"י האיסור בהחם החמין משום בישול. ונראה דכוונת רש"י דסתם חמין שמחמין לרחיצה אינן חמין כל כך שהיד סולדת בהן וא"כ אין כאן בישול ולכן תלה האיסור בהבערת האור, וא"כ איכא למימר לרבה דאמר דב"ה ל"ל מתוך הא דהתירו לקמן חמין לרחיצה הוא משום דס"ל הבערה ללאו יצאה ולא נאסרה בי"ט וכמ"ש התוס' בפסחים דף ה' ע"ב [ד"ה לחלק], וזהו כונת רש"י דשחיטה אב מלאכה ונאסרה בי"ט לאפוקי הבערה שאיננה אב מלאכה. ואמנם עכ"פ צריכין אנו לומר דלרש"י רחיצת חמין אפי' לב"ה אינו בכלל אשר יעשה לכל נפש, ולא הותר לב"ה אלא אי מטעם מתוך אי מטעם הבערה ללאו יצאה לכל מר כדאית ליה, ויבואר בדברינו בדברי רבי יוחנן [ד"ה ה"נ אמרינן]: תוס' ד"ה השוחט וכו' והה"ד דמצי למימר ר"ע היא דלית ליה מתוך. כוונתן למה דאמר רבא בפסחים דף ה' [ע"ב] ש"מ מדר"ע תלת וכו'. ואמנם מה שסיימו דב"ש ס"ל הכי בהדיא טפי לא ידעתי האיך, ואטו נזכר בדברי ב"ש דלא אמרינן מתוך אנן הוא דילפינן מדאסרי להוציא קטן ולולב וספר ש"מ דלית להו מתוך, וזה ילפינן ג"כ מר' עקיבא דאמר שם ואי בי"ט עצמו מי שרי וחזינן דאוסר לשרוף החמץ בי"ט אנו למדין דלית ליה מתוך. ונראה דכוונת התוס' הוא משום דבדברי ר"ע אינו מפורש שאפילו לצורך אוסר, והתוס' שם בפסחים [ד"ה לא] נדחקו דהמצוה של ביעור חמץ מקרי לצורך, וכ"ז אנו מוכרחין לתרץ דברי רבא שם שאמר ש"מ מר"ע דלא אמרינן מתוך וכו' הוכרחנו לומר דגם מצות ביעור מקרי לצורך אבל מדברי ר"ע עצמו לא שמענו זה, אבל בדברי ב"ש הדבר מפורש שהרי אוסר קטן ולולב וס"ת שודאי הם לצורך: עוד נלע"ד כוונת התוס' ע"פ סברת המגיד משנה בפ"א מהלכות יו"ט [ה"ד] שחילק את המלאכות לשלש מדרגות, יש מלאכות שאין להם שייכות באוכל נפש כמו הכתיבה והאריגה וכדומה, ויש מלאכות שישנן באוכלי נפש וגם באינו אוכל נפש והיינו הוצאה, ויש מלאכות שעקרן באוכל כגון שחיטה ואפיה ובישול וכדומה וכתב שם הרב המגיד דהבערה לא שייכא באוכל נפש ממש ע"ש. ויצא לנו מזה דשחיטה דומה טפי להוצאה ממה שדומה להבערה, ואמנם גם להוצאה אינו דומה לגמרי וכמ"ש למעלה, לכן כתבו התוס' דב"ש ס"ל הכי טפי דהרי ב"ש ס"ל כן בהוצאה ששייכא באוכל נפש, משא"כ ר"ע דלא מצינו לו שסובר כן רק בהבערה שאינו באוכל נפש עצמו. ודוק בדבריהם שכתבו דס"ל הכי בהדיא טפי ולא כתבו סתם דס"ל הכי בהדיא, והיינו משום דגם לב"ש לא מצינו בהדיא ממש דהרי גם הוצאה אינו דומה לגמרי לשחיטה אלא דעכ"פ טפי דומה מהבערה. אלא דלפ"ז לקמן בדברי רבי יוחנן דמיירי בהבערה הדרא קושיא לדוכתא דה"ל למימר ואת"ל משנה ר"ע היא דהרי ר' עקיבא מיירי ג"כ בהבערה. וצריך לומר דמשום בישול נקט ב"ש, ולקמן בדברי ר"י [ע"ב סד"ה הבערה] יבואר עוד טעם דלא אמר ר' עקיבא:
בא"ד ותימא וכו'. הא דלא הקשה בלא זה הך תימא, ונראה דהך ותימא מקושר לדבריהם בתחלת הדבור, דהרי לכאורה יש תימה על תמיהתם דאטו משום דסובר הך תנא דברייתא בחדא כב"ש דהיינו דלא אמרינן מתוך מוכרח הוא לסבור בכל מילי כב"ש ודלמא בהא דעולת ראיה סובר כב"ה דקריבה בי"ט, ואמנם כך היא תמיהתם דאכתי הל"ל רבי עקיבא הוא ואף דדברי ב"ש מפורש טפי הרי הוא צריך למימר דבחדא דהיינו במתוך אתיא כב"ש ובאידך דהיינו בעולת ראיה אתיא כב"ה, ואי הוה מוקי כר"ע אתיא בכל מילי כוותיה:
ומיהו לפי מה שביארנו בדברי הגמ' [ד"ה דאי ב"ה] והוכחנו מדנקט בברייתא השוחט ולא נקט המקטיר עולת חול ביום טוב ש"מ דהך תנא ס"ל הבערה ללאו יצאה ולית בה איסור ביוס טוב, אם כן אף אי הוה מוקי לה כר"ע לא הוה אתיא לגמרי כוותיה דהרי איהו סובר הבערה לחלק יצאה אם כן אי אפשר לפרש כוונת התוס' כן. אך לפי מ"ש בשם הרב המגיד בלא"ה ניחא דהך ברייתא רבותא קמ"ל לא מיבעיא הבערה שאינה באוכל נפש עצמו ודאי לא אמרינן מתוך וכו' אלא אפילו בישול שהוא באוכל נפש עצמו גם כן לא אמרינן מתוך:
ובלימוד הישיבה לחדודי לתלמידים אמרתי קישור הך ותימא להא דלעיל ואמרתי גם כן ליישב סוגיית ותימא וי"ל, ואמרתי דהך ויש לומר שכתבו דנקט עולת נדבה לדיוקא למידק הא שלמי נדבה פטור הוא תמוה, דהרי אף דנקט עולת נדבה אכתי לא שמענו למעוטי שלמי נדבה ויכילנא למימר דשלמי נדבה חייב והא דנקט עולה לדיוקא להך גיסא דאפילו עולה אינו לוקה אלא בנדבה אבל עולת חובה אינו לוקה, ופוק חזי דלב"ה עולת חובה עדיפא משלמי נדבה דלב"ה עולת חובה קריבה בי"ט ונדרים ונדבות אפילו שלמים אינן קרבין בי"ט, אלא דכיון דהך ברייתא על כרחנו ב"ש היא והרי לב"ש ודאי עולת חובה לא הותרה כלל וע"כ למעוטי שלמי נדבה נקט עולת נדבה, אלא דהא תינח אם אין מקום להמלט כלל מהך אוקימתא דב"ש היא אבל כיון דעכ"פ יש מקום לאוקמה כר"ע א"כ לא שמענו דיוק זה מהך ברייתא, ומעתה אם איתא דב"ש היא הו"ל למימר אפילו עולת חובה:
וכך הוא שטחית דברי התוס' שעל מה שכתבו דהה"ד דהוי מצי למימר ר"ע היא הקשו הך ותימא דעכשיו נולד זה התימא, דבלא זה לא היה תימא כלל דהרי וי"ל דנקט עולת נדבה לדיוקא, אבל עכשיו שחידשו דיש עכ"פ יכולת לאוקמה כר"ע א"כ לא שמענו דיוק זה ונשאר התימא בתמיהתם:
בא"ד דדרשינן וחגותם חגיגה אין עולת ראיה לא:
ואף דמכאן לא שמענו רק לאו הבא מכלל עשה, וצריך לומר דעולה כיון דאין בה אכילה להדיוט ואפילו אינה ראויה ולא חזי לשום נפש אינה בכלל אשר יעשה לכל נפש וממילא היא בלא תעשה בכל מלאכה, אלא דלא נימא לה' כל לה' כתיב וחגותם לומר שעל וחגותם קאי לה' ולא על עולת ראיה וממילא נשארה בל"ת:
ד"ה דלמא בעירוב והוצאה. הנה בדברי התוס' כאן בדבור הזה תמהו כל המפרשים ועיין במהרש"א שנדחק מאד. והנלע"ד לפרש ואקדים דאף דב"ש ודאי אית להו הוצאה בי"ט וגם לית להו מתוך שהותרה וכו', מ"מ נראה דמודים ב"ש שמותר להוציא קטן לולב וספר למבוי אף שאין לו לחי וקורה וק"ו שמותר להוציא לחצר שאינו מעורבת: ומנא אמינא לה לדבר זה, אומר אני ממשנתינו הדבר מוכח מדדייק למתני אין מוציאין וכו' לרשות הרבים מכלל דלמה שאינו רה"ר מותר, וליכא למימר דנקט לרשות הרבים לרבותא דכחה דהיתרא דב"ה דאפילו לרה"ר התירו, אומר אני שתי תשובות בדבר, חדא על מה שביארתי בריש מכילתין [ב. ד"ה דהתירא] דדוקא באיסורי תורה אמרינן כחה דהתירא עדיף או אף במוקצה לפי שספק מוכן אסור לכן כחה דהתירא עדיף, אבל באיסורי דרבנן שספיקו לקולא אדרבה כחה דאיסורא עדיף א"כ ה"ל למימר אין מוציאין וכו' למבוי להודיעך כח האוסר שאפילו לרשויות דרבנן אוסר. ויש לדחות דאדרבה הודיעך כחה דהתירא אפילו בדאורייתא דהיינו לרה"ר גם כן ב"ה מתירין, ותדע שהרי הקשה על רבה ולפלגי באבנים והרי גם בזה יש לומר דתני הני להודיעך כחה דב"ש דאפי' בהני אסרי אלא ודאי דכחה דהתירא עדיף בזה. ואמנם הא ודאי קשיא כשם שהקשה בריש מכילתין [ב.] ונפליגי בתרווייהו תרנגולת היא וביצתה ה"נ איכא למידק כאן ונפלגי בתרווייהו ב"ש אומרים אין מוציאין וכו' לרה"ר ולכרמלית וב"ה מתירין, אלא ודאי דגם ב"ש אינן אוסרין אלא לרה"ר דאורייתא. וטעם הדבר נלע"ד דאף דלא ס"ל מתוך לענין איסור תורה מ"מ באיסור רשויות דרבנן גם ב"ש מודו דאמרינן מתוך שהותר לצורך הותר נמי שלא לצורך: והנה נחלקו הפוסקים אם יש עירובי חצירות ביו"ט, ודעת הרי"ף [ו.] דלא תיקנו כלל אפילו לדבר שאין בו צורך כלל, וכתב הר"ן [שם ד"ה וקיימא לן] טעם הדבר כיון שרוב ההוצאות מותרות בלא עירוב שהרי מה שיש בו רק צורך קצת מותר, לכן אפילו למה שאין בו צורך כלל לא הזקיקו להצריך עירוב, זהו דעת הרי"ף והרמב"ם [פ"ח מהל' עירובין ה"ד] והרא"ש [סי' י"ט] והטור [סי' תקכ"ח], אבל הרשב"א והביאו הר"ן [ס"ל] שאף שהותר לדבר שיש בו צורך קצת אפ"ה דבר שאין בו צורך היום כלל אסור להוציאו לחצר עד שיערבו עירובי חצירות. והנה באמת מחלוקת הפוסקים הנ"ל הוא לדידן דקיי"ל כב"ה דאמרינן מתוך, אבל לב"ש דלא ס"ל מתוך הנה לפום ריהטא לא שייך מחלוקת הנ"ל כלל, אבל לפי מה שהוכחתי כאן דברשויות דרבנן ג"כ בית שמאי מודו דאמרינן מתוך ודברים שיש בהם צורך היום קצת מותר להוציא לכרמלית וק"ו לחצר שאינה מעורבת, הנה שייך פלוגתת הפוסקים הנ"ל גם אליבא דבית שמאי:
ומעתה נקל לעמוד על כונת התוס' כאן, דהתוס' בתחלה אחזו בדעת הרי"ף והרמב"ם דכיון שרוב הוצאות מותרות בלא עירוב אף למה שאין בו צורך כלל לא תיקנו עירוב, ולכן היה קשה להו על רש"י למה צריך עירוב כלל, ואף דקיימינן אליבא דב"ש אעפ"כ הקשו כן וכנ"ל, ואח"כ כתבו ומיהו יש ליישב וכו' דצריך עירוב להוציא דברים שאין בהם צורך כלל וכדעת הרשב"א, שאף שרוב הוצאות הם מותרים בלא עירוב אפ"ה המיעוט שאין בו צורך כלל צריך עירוב:
ד"ה ה"ג רש"י וכו' וקשה דאמרינן בפסחים האופה מי"ט לחול היה לוקה ולא אמרינן מתוך וכו':
ועיין בדברי התוס' ובאמת קושיא זו היא קושיא גדולה על שטת רש"י. ויען דאנא מזרעא דרש"י קאתינא אמרתי לעמוד:
בעזרתו של רש"י וקטיגור יהיה נהפך לסניגור, ממקום שבאו רבותינו בעלי התוספת לסתור תהיה סיוע, והנה שם בפסחים דף מ"ו ע"ב אתמר האופה מיום טוב לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה, ר"ח אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל. ומתחלה אסלק קושיית התוס' מעל רש"י באופן שסרה הקושיא אבל אכתי לא תהיה סייעתא ואח"כ אדבר איך אפילו סייעתא היא. ואומר אני דעד כאן לא אמרינן הואיל והותר לצורך הותר נמי שלא לצורך אלא כשהותרה לו היום, אבל אם גם לצורך לא הותר לו היום ודאי שלא הותרה לו כלל ולא משגחינן מה שבימים טובים אחריס הותרה לו. והנה מהרי"ו [דינין והלכות אות נ"ה] פסק הביאו רמ"א בסי' תקכ"ז סעיף כ' מי שמתענה בי"ט אסור לבשל לאחרים ואפילו לצורך בו ביום דהוה כמי שלא הניח עירובי תבשילין שאינו מבשל לאחרים. ולפי"ז כבר מצינו שיהיה אסור בי"ט מן התורה לאפות ולבשל שכיון שלא משכחת בו היתר לצורך לא הותר כלל:
ובזה יש ליתן תבלין קצת למה שלכאורה קשה על שטת רש"י מלבד קושיית התוס' מה הפרש יש בין אי אמרינן אין הוצאה ליום טוב כלל דהיינו דעת רבה ובין אי אמרינן מתוך שהותר וכו' שהיא דעת רב יוסף, כיון שלשטת רש"י גם לר"י לא נשאר שום זכר איסור הוצאה מן התורה בי"ט בשום דבר, הרי כמו שלא נאסרה כלל מדוע לשטת רב יוסף שפיר אסרו חכמים טלטול האבנים והוצאתן ולשטת רבה לא שייך שיגזרו חכמים. ולפי מ"ש ניחא דלשטת ר"י שפיר יש איסור הוצאה מן התורה למי שנשבע להתענות לילה ויום מכניסת י"ט עד צאתו. ואמנם פסק זה של מהרי"ו שיהיה אסור לבשל לאחרים אין רש"י מחויב להיות אגוד בזה, ולא עוד אלא שאני אומר אולי גם מהרי"ו לא אסר אלא מדרבנן, וראיה שמביא ממי שלא הניח עירובי תבשילין ג"כ מורה קצת לזה שגם זה אינו אסור אלא מדרבנן:
ואמנם זה עכ"פ ברור שמי שנשבע להתענות לילה ויום מכניסת ליל י"ט והוא דר יחידי במקום שאין שום יהודי שם זולתו לזה לא משכחנא היתר לצורך ואסור מן התורה בכל מלאכות אפילו אוכל נפש, ואם זה אפה מי"ט לחול בזה נחלקו רב חסדא ורבה דר"ח אמר לוקה ולא אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזו ליה וכמ"ש שאין דעת מהרי"ו מוכרחת שיהיה איסור תורה לבשל לצורך אחרים, וא"כ אי הוה כאן אורחים ישראלים לא היה לקי, אלא שבאמת אין כאן אורחים וסובר רבה דאמרינן הואיל ומקלעי אורחים, ורב חסדא סבר דלא אמרינן הואיל ומקלעי וכו' וממילא דלא שייך כאן כלל הואיל והותר לצורך שהרי לא הותר כלל אפילו לצורך כיון שאין שם ישראלים רק הוא והוא אסור לו לאכול וסרה קושיית התוס' מעל רש"י. ודע שאף שאני מהדר לתרוצי לשטת רש"י היינו דלא למשויה טועה בדין ואני מקיים דינו שהאמת אתו שמן התורה מותר מכח מתוך אפילו שלא לצורך כלל, אבל רש"י עצמו מדויל ידו משתלים, שם בפסחים פירש"י האופה מי"ט לחול לאחר שאכל וגמר סעודתו וכו' יעו"ש. ואמנם אני פסק דינו של רש"י מציל מסתירה:
והנה כעת דברתי להסיר קושיית התוס' אבל אין לי ראיה על פירושי שיהיה הפירוש שם בפסחים האופה מי"ט לחול שנשבע להתענות, ועכשיו אני אומר אפילו להביא ראיה שכן הוא הפירוש, ואדקדק דקדוק אחד שם בפסחים דקאמר רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה וכו', הנה אם הפירוש הוא שהאורחים יאכלו ה"ל למימר חזי להו אבל אמרו חזי ליה לא יתכן אם הפירוש שם בסוגיא כפי פשטא דמלתא שהוא כבר אכל ומלא כריסו ולא יאכל עוד היום ואיך יהיה חזי ליה ע"י דמקלעי אורחים. ולכן נלע"ד שכך הוא הפירוש ואסכים לדינו של מהרי"ו, וגם אומר אני שדינו של מהרי"ו הוא מדאורייתא שכיון שהוא מתענה אסור לעשות לאחרים מה שאינו רשאי לעשות לעצמו, והמג"א שם בס"ק כ"ב כתב והא דלא שרי מטעם דאי בעי מיתשל על נדרו וכו' ע"ש במג"א, ואומר אני שיש בידינו לומר באמת לדחות דינו של מהרי"ו מטעם זה ואמנם קם דינו של מהרי"ו אם הוא במקום שאין שם חכם או שלשה הדיוטות שיתירו לו, ובזה נחלקו רב חסדא ורבה דר"ח סובר דלא אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים ויתירו נדרו וחזי ליה דייקא לו בעצמו יהיה חזי שיתירו נדרו ויהיה רשאי לאכול, ורבה סובר אמרינן הואיל ומדנקט חזי ליה מכלל דמיירי במתענה כנ"ל, וא"כ קשה היא גופה קשיא למה לא פליגי כפשוטו בשכבר אכל וכפירש"י שם, ש"מ שבזה גם לר"ח לא לקי דאמרינן הואיל והותר לצורך הותר נמי שלא לצורך: גם יצא לנו לפי פירושינו הנ"ל דלרבה אפי' תרי הואיל אמרינן דהיינו הואיל ומקלעי אורחים והואיל דאתשל על תעניתו: