ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא
דף יא:
משנה ב"ש אומרים וכו' וב"ה מתירין אף להחזיר. מלשון אף להחזיר משמע שיש רבותא בלהחזיר יותר מבנטילה, ובשלמא אם הטעם משום שמחת יו"ט שפיר שיש רבותא אף שכבר נעשה צורך י"ט אפ"ה התירו סופן משום תחלתן, אבל אם משנתינו מיירי בתריסי בתים ומשום דאין בנין וסתירה בכלים א"כ אין שום רבותא בהיתר החזירה יותר מבנטילה א"כ מאי אף דקאמרי ב"ה, ולפי"ז קשה קושיית הגמ' מאי קמ"ל עולא הלא ממשנתינו עצמה מוכח שעיקר ההיתר הוא משום שמחת יו"ט. ונראה דשפיר יש לפרש משום אין בנין וכו' ואעפ"כ שייך לשון אף דלא מבעיא סילוק דלא שייך למגזר שמא יתקע [שבת קכב.] ודאי דמותר אלא אפי' להחזיר דאיכא למגזר שמא יתקע אפ"ה מותר, ולעולם (ש)הטעם משום אין בנין וסתירה בכלים ואפילו דבתים נמי, קמ"ל עולא שהיתר החזירה הוא רק משום סופן משום תחלתן ודוקא דחניות אבל דבתים לא, והיינו דהחזירה אסור בשל בתים אבל הסילוק מותר אפילו בשל בתים דכיון דב"ה ודאי סברי דאין בנין וסתירה בכלים כדלקמן דף כ"ב ע"א יעו"ש, ואף דגזרו שמא יתקע היינו בלהחזיר אבל בסילוק לא שייך שיתקע:
שם בגמ' קמ"ל התירו סופן וכו' כהן דבר עבודה אין וכו'. ולפ"ז קשה למה תנן שמה במשנה אבל לא במדינה נפליג במקדש גופיה וכך ה"ל למימר מחזירין רטיה במקדש אבל לא כהן שאינו בר עבודה. ונראה דהא דקאמר אבל לא במדינה היינו אפילו הסיר הרטיה לצורך עבודה אפ"ה אינו מותר להחזירה אלא במקדש אבל אם יצא מן המקדש ורוצה להחזירה בחוץ אסור, דגם לטעם היתר סופו משום תחלתו בעינן ג"כ צירוף דאין שבות במקדש. ובזה יובנו דברי רבינו הגדול בפ' כ"א מהל' שבת הכ"ז דכתב הטעם משום דאין שבות במקדש והוא לכאורה נגד סוגיא דכאן, ולפי מ"ש ניחא: ומה שהקשה מהרש"א איך אפשר למטעי שהטעם משום דאין שבות במקדש א"כ למה תנן אבל בתחלה כאן וכאן אסור. נלע"ד דהוה מפרשינן הא דתנן אם בתחלה היינו לעשות הרטיה למשוח עליה וזה ודאי מלאכה דאורייתא היא שזהו ממרח, וא"ת א"כ למה שנינו מחזירין רטיה במקדש ה"ל למתני נותנין רטיה במקדש. י"ל דתני מחזירין משום אבל לא במדינה שבמדינה אפילו להחזיר אסור. ובזה אפשר ליישב דברי הרמב"ם שם לפי הגירסא שהיתה לפני הראב"ד ומניחין רטיה על גב המכה במקדש שאין שבות במקדש וכתב עליו הראב"ד זהו שיבוש אבל מחזירין וכו', והרב המגיד הגיה דברי הרמב"ם, ובאמת פליאת הראב"ד היא פליאה אפילו בלי סוגיא דכאן הלא במשנה עצמה שנינו מחזירין וכו' ואם בתחלה כאן וכאן אסור. ולפי מ"ש שפיר יש ליישב המשנה כדברי רבינו הגדול, ואמנם הסוגיא דכאן היא סתירה לדברי הרמב"ם לפי גרסא הנ"ל שהרי בפירוש קאמר עולא שהתירו סופן משום תחלתן. ונראה כאשר נדקדק כאן דקאמר מהו דתימא טעמא וכו' ואפילו כהן דלאו בר עבודה קמ"ל וכו' דלאו בר עבודה לא, ולכאורה קשה מה לנו אם הוא בר עבודה אם לא היתה לצורך עבודה, והכי ה"ל למימר מהו דתימא וכו' ואפילו שלא לצורך עבודה קמ"ל וכו' לצורך עבודה אין שלא לצורך עבודה לא: ונלע"ד כיון דבמדינה חזרת רטיה כשנפלה ע"ג קרקע אסורה כמו הנחה בתחלה והא ודאי שלא גזרו על חזרת רטיה גזירה בפני עצמה אבל היא בכלל הנחה בתחלה, וגם לא מצינו שיאמרו התירו שבות במקדש אבל אמרו אין שבות במקדש שמתחלה כשגזרו על השבותים לא גזרו שיהיו נוהגים במקדש, וא"כ לא גזרו כלל על הנחת רטיה במקדש שכיון שלא היה אפשר לאסור החזרה ממילא לא נאסרה גם ההנחה בתחלת שזה הכל גזירה אחת. ואמנם היינו בכהן דבר עבודה דמשכחת שהסירה לצורך עבודה והוצרך שיהיה מותר משום תחלתו שלא ירצה להסירה וימנע מהעבודה ולכך מותר גם ההנחה מתחלה, ואף שתחלת ההנחה לא משכחת שתהיה לצורך עבודה אעפ"כ מותרת ולכן לא היה יכול למימר קמ"ל לצורך עבודה אין שלא לצורך עבודה לא, שהרי גם שלא לצורך לא נאסרה והכל תחלתו משום סופו וכנ"ל, לכן אמר קמ"ל כהן דבר עבודה אין שבכהן הזה משכחת עכ"פ ההחזרה לצורך עבודה דהיינו סופה משום תחלתה לכן הותרה לגמרי גם ההנחה מתחלה אף שאין בה צורך, אבל כהן דלאו בר עבודה לא ולכהן הזה אסורה ההנחה וגם ההחזרה. ונמצאו דברי הרמב"ם לפי הגירסא שהיתה לפני הראב"ד עולה כהוגן גם לפי סוגיא זו ואין אנו צריכין להגיה כלל:
ואף שבפירוש המשנה בשלהי עירובין משמע לכאורה שהרמב"ם אוסר ליתן בתחלה אף במקדש, אמנם בדקדוק לשונו שם אדרבה הוא סייעתא למה שהעליתי דעתו בחבורו, וז"ל שם בפירוש המשנה, רטיה היא חתיכה של בגד שפושטין עליו המשיחה לתת אותו על המכה, וכשנפלה מן המכה או שפירשה בידו ונתנה ע"ג כלי מותר לו להחזירה כל זמן שלא נפלה על גבי קרקע, אבל כשנפלה ע"ג קרקע אסור להחזירה אלא לכהן במקדש, ונתינת משיחה על המכה לכתחילה אסור בין במקדש בין במדינה, עכ"ל רבינו הגדול בפירוש המשנה. והנה מ"ש ונתינת משיחה וכו' הוא קושי ההבנה שהרי מדין הרטיה אנו עסוקים והוה ליה למימר ונתינת רטיה על המכה לכתחלה אסור, אלא ודאי הוא הדבר שפירשתי שנתינת הרטיה במקדש אפילו לכתחלה מותר, ומה ששנינו במשנה אם בתחלה אין פירושו תחלת נתינת הרטיה אבל פירושו תחלת עשיית הרטיה שנותנין המשיחה ופושטין אותו על הרטיה זהו אסור אפילו במקדש, אבל מתחלת נתינת הרטיה לא דיברה המשנה ובאמת הוא מותר, והמשנה נקטה מחזירין לפי שאמרה אבל לא במדינה שבמדינה אפילו להחזיר אסור הכל כאשר פירשתי דברי רבינו הגדול בחבורו: שם מ"ד טומאת עם הארץ וכו' ואע"ג דלא התחיל וכו'. ויש לתמוה איך אפשר לפרש טעמיה דר' יהודה כן א"כ למה מעבירין על טהרת הרגל לר"י, והרי ר' יהודה עצמו שם בחגיגה [כו.] במשנה שאחריה קאמר שאם עבר הרגל ביום חמישי לא היו מעבירין בו ביום מפני שאין הכהנים פנוייים, והתוי"ט שם במשנה הקודמת דר' יהודה אומר יגמור כתב, פירש הרע"ב סבר אם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל הכי מפרשינן בפ"ק דביצה ומש"ה בטהרת העזרה מודה ר"י שמטהרין שהרי לא פליג אלא בחמישי עכ"ל התוי"ט, וא"כ תמוה מאוד מאי קמ"ל רחבא תנינא. ועיינתי בירושלמי שם שלהי חגיגה [פ"ג ה"ז] וראיתי שאם עבר הרגל בערב שבת מלבד שאין טובלין הכלים בו ביום אלא אף השבת שאחריו דינו ברגל ויכול לאכול יחד חבר ועם הארץ, ונ"ל טעמו כיון שהכהנים טרודים לא היו יכולים להזהיר שלא יגעו עוד בכלים שלא נגעו עדיין ושלא יגעו בהם האנשים, לכך הניחו אותם בטהרתן כמו ברגל עד אחר השבת, ולפי"ז אפילו אי הוה ר' יהודה סבר דטומאת עם הארץ טהרה היא ברגל ואין הכלים צריכים טבילה כלל, אפ"ה יש נ"מ שאין מעבירין על טהרת הרגל בחל מוצאי הרגל בחמישי שאין מזהירין אותן על שמירת הנגיעה גם אז עד אחר השבת וכל מה שנוגעים גם בערב שבת ובשבת שאחריו טהורים, ושפיר הוצרך רחבא להשמיענו שר"י רק סופן משום תחלתן התיר לגמור אבל מודה שאחר הרגל טמא למפרע כל מה שנגעו ברגל: ומלתא דתמיה לי מדכר דכירנא שרבינו הגדול הרמב"ם בפי"א ממטמאי משכב לא הביא כלל שאם עבר הרגל בערב שבת שאין מעבירין על טהרת הרגל אז מפני כבוד השבת, ולא ראיתי שהרגישו בזה נושאי כליו ואף לא משיגין וכעת צ"ע. אחר שעיינתי ובינותי בספרים מצאתי שבספר קרבן העדה שם בשלהי חגיגה הרגיש על מה שהשמיט הרמב"ם דין המבואר בירושלמי שאוכל גם בשבת, ותמהני שלא הרגיש שהשמיט גוף הדין המפורש במשנה שלא היו מעבירין בערב שבת ההוא על טהרת הרגל:
שם מתני' דלא כהאי תנא וכו'. ונראה דזה מקושר לדברי עולא דמוקי משנתינו בתריסי חניות לכך קאמר מתני' דלא כהאי תנא, אבל אלמלא דברי עולא הוה אמינא דמשנתינו והאי תנא לא פליגי ומשנתינו מיירי בתריסי בתים דלא שייך בהו שמחת יו"ט כמו שפירש"י ולכן אסרי ב"ש אפי' הסילוק וב"ה מתירין אף להחזיר, ופלוגתייהו הוא ביש בנין וסתירה בכלים וברייתא מיירי בתריסי חניות ובזה מודים ב"ש ג"כ דמסלקים והתירו משום שמחת יו"ט, ואף דסברי יש בנין בכלים כאן מיירי שאין כאן בנין גמור כדמסיק שאין להם ציר מן הצד רק באמצע ומשום שמחת יו"ט לא גזרו ב"ש אטו מן הצד, אבל בחזרה דליכא שמחת יו"ט והיתר סופן משום תחלתן לית להו לב"ש לכן אסרו להחזיר, וב"ה התירו סופן משום תחלתן, אבל כיון דמוקי עולא משנתינו בתריסי חניות ואפ"ה קאמרי ב"ש אין מסלקין שפיר קאמר מתני' דלא כהאי תנא. ולשיטת הרי"ף [ה.] שגם בתריסי בתים שייך שמחת יו"ט כמו בתריסי חניות ואין הפרש ביניהם רק דבשל בתים לא שייך סופן משום תחלתן לפי שהם בחזקת שימור שעומדים בבית, באמת גם בלא דברי עולא לא אתיא משנתינו כהאי תנא, דהרי לענין סילוק תריסין אין חילוק בין של חניות לשל בתים כלל לשיטת הרי"ף: רש"י ד"ה התם לא מוכחא מלתא וכו' ומליחה מאבות מלאכות וכו'. נראה דהוצרך רש"י לזה דהיה קשה למה הוצרך למימר דאתי למימר וכו' מה לי למשטחינהו ומה לי לממלחינהו, ותיפוק ליה דבחלבים כיון דלא שייך דחזו למזגא לכן אסור השיטוח כיון שהוא שלא לצורך, אלא ודאי שדבר שאין בו חשש מלאכה גמורה ויש בו רק חשש טרחא וטלטול ודאי שהתירו סופן משום תחלתן אף דלא חזי למידי בי"ט, וחזרת תריסין יוכיח שאף אם אין בנין בכלים אכתי טרחא שלא לצורך הוא כמו שפירש"י לעיל דף י' ע"א בד"ה אף להחזיר וע"ש ואפ"ה התירו ב"ה סופו משום תחלתו. ובעור דבעינן צירוף סברא דחזי למזגא לבהדי סברא דסופן משום תחלתן, היינו משום דיש בו חשש עיבוד שהוא אב מלאכה, אבל בשטיחת החלבים ליכא דררא דמלאכה ולכן הוצרכו למימר דאתי לממלחינהו, והוצרך רש"י לפרש דבמליחה יש איסור עיבוד: ומכאן ראיה ברורה דבמלתא דליכא חשש מלאכה ודאי אף דלא חזי למידי הותר הטלטול היכי דשייך סופו משום תחלתו, ומכאן סתירה לדברי הפרי חדש באו"ח סי' תצ"ט סעיף ג' שפסק רמ"א בהג"ה שנוצות של עופות שנשחטו בי"ט מותר לטלטל כדי להצניען, והפר"ח השיג עליו דמה שהתירו בעור סופו משום תחלתו משום דחזי עכ"פ למזגא עליו ע"י הדחק, והביא ראיה ממה שאסור לשטוח חלבים ולא התירו סופו משום תחלתו. ולפי מ"ש אדרבה מהראיה מדויל ידו משתלים שמשם מבואר סתירת דבריו, דהרי בחלבים אי לאו חששא דאתי לממלחינהו שהוא אב מלאכה היה מותר לשטחן על גבי יתידות, וא"כ גבי נוצות שא"א לבוא לידי מלאכה ודאי מותר לטלטלן כדי להצניען: ד"ה וחזדת רטיה בשבת פרק כלל גדול אמרו הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק. דברי רש"י הללו לכאורה תמוהין דאטו אנן במירוח רטיה עסקינן אנן בחזרת רטיה ובהנחתה עסקינן והם איסור שבות, ומה בעי רש"י בזה שהממרח חייב, ואם כוונת רש"י לפרש הטעם למה גזרו על שבות הזה לכן הביא שיש חיוב בממרח ולכן גזרו על הנחת רטיה וחזירתה גזירה שמא ימרח, וכן פירש רש"י באמת בשלהי עירובין, א"כ עיקר חסר שהיה לרש"י לסיים שגזרו על ההנחה גזירה שמא ימרח וכן פירש"י שם במשנה שלהי עירובין [קב.] בד"ה אבל לא במדינה גזירה שמא ימרח ומירוח היינו מוחק (בהג' הב"ח ממחק) האמור באבות מלאכות עכ"ל רש"י בעירובין, אבל כאן הזכיר רש"י רק חיוב של הממרח שאין לו ענין כאן. ועוד דהרי לקמן בסוגיא זו ברש"י ד"ה מ"ד וכו' פירש"י איסור השבות משום שחיקת סמנין:
ולכן נלע"ד דכוונת רש"י כאן ע"פ מ"ש לעיל [ד"ה מה שהקשה המהרש"א] בדברי הגמ' לתרץ קושית מהרש"א כאן, שהקשה איך אפשר למטעי לפרש הטעם משום אין שבות במקדש א"כ למה שנינו ואם בתחלה כאן וכאן אסור, וכתבנו שיש לפרש ואם בתחלה היינו תחלת עשיית הרטיה שמושחין עליה המשיחה, ואמנם אם גם זה היה רק איסור שבות א"כ הדרא קושיית מהרש"א לדוכתא למה יהיה אסור במקדש אם אין שבות במקדש, לכן הקדים רש"י כאן לפרש כאן שהממרח רטיה חייב משום ממחק שהיא מלאכה גמורה מן התורה ולכן שוה האיסור במקדש כמו במדינה:
ד"ה ואפילו מערב יו"ט שהופשט מבע"י. מדברי רש"י הללו למד הב"י בסי' תצ"ט דאם נפשטה ביו"ט אף שנשחטה מערב יו"ט מותר לתת אותה לפני הדורסן. אבל דעת הרא"ש [סי' י"ז] והטור והרשב"א שאם נשחטה בערב יו"ט אף שהופשטה בי"ט אסור לתת אותה לפני הדורסן או למלוח בשר עליה, וטעמם דמשום כך לא מימנע מלשחוט בערב יו"ט שהרי יכול לשטחה בערב יו"ט. ואומר אני עד כאן לא פליגי הנך רבוותא אלא לענין לשטחה לפני הדורסן אבל מדברי כלם נלמד עכ"פ שמותר להפשיטה ביו"ט אף שהיה אפשר להפשיטה מערב י"ט. ואני יש לי לדון בדבר דהרי עכ"פ למדנו מדברי הרשב"א והרא"ש והטור שאין הבשר מתקלקל כלל כשמונח מופשט מעורו, שאם היה מתקלקל קצת א"כ שוב כשהופשט ביו"ט לא היה מקום לאסור השיטוח והמליחה עליו דהרי יש להתיר סופו משום תחלתו. ומ"ש הרא"ש דלא מימנע שהרי יכול לשטחה מערב י"ט, קשה הרי שפיר מימנע שלא יתקלקל הבשר אלא ודאי שאינו מתקלקל כלל, ולפי"ז היא גופא קשיא כיון שאפשר להפשיטו מערב י"ט למה יהיה מותר כלל להפשיטו ביו"ט, לא מבעיא לדעת רש"י בר"פ אין צדין [כג. ד"ה אין צדין] דאפילו אוכל נפש עצמו כל שאינו מתקלקל כלל אסור לעשותו ביו"ט וכפי מה שהבין הרא"ש שם [סי' א'] מדבריו הוא אסור מן התורה. ואף שאין זה קושיא על הרא"ש והרשב"א הנזכרים דהם סוברים שבאוכל נפש עצמו אין חילוק כלל בין אפשר לעשותו מערב י"ט ובין אי אפשר דאפילו אפשר לעשותו מערב י"ט רשאי הוא לעשותו בי"ט, אבל לרש"י קשה:
לכן נלע"ד דמ"ש רש"י שהופשט מבעוד יום כוונתו דלא משכחת שיופשט ביו"ט כשנשחט אתמול שהרי אסור להפשיטו ביו"ט, ואמנם לדידן שפסק רמ"א בסי' תצ"ה [ס"א] שמה שאינו מתקלקל כלל צריך עכ"פ לעשותו ע"י שינוי, נלע"ד לדינא דבהמה שנשחטה מערב י"ט לכתחלה יש להפשיטה מערב י"ט, ואם לא הפשיטה מערב י"ט כשבא להפשיט צריך עכ"פ להפשיט בשינוי שלא כדרך שמפשיט בחול. ומ"מ נלע"ד דאם נשחטה ערב יו"ט סמוך לחשיכה שלא היה אפשר להפשיטה מבעוד יום רשאי להפשיט ביום טוב, ואין לומר שהיה לו להקדים השחיטה דבזה שפיר מקרי לא אפשר שכל מה שמקדים השחיטה אין הבשר טוב כ"כ, ואף שלענין לשטחה במקום הדורסן מסופק המג"א בסק"ה אם נשחטה סמוך לחשיכה מ"מ לענין היתר ההפשטה בלי שינוי נראה להקל, וכ"ז שייך גם בעוף לענין מריטת הנוצות: