אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף יא.

דף י:

ולא מבעיא זימן בתחתונים וכו'. ויש לדקדק היא גופה מנ"ל לרבא דאמרינן סרוכי סריך, ודלמא דוקא בזימן בתחתונה ולא בעליונה מיירי משנתינו ולא איפכא. ונראה דכיון דרבא סבר דבדף לא איצטרך תנא להשמיענו א"כ גם רישא דאמרינן לעיל כדאמר אביי בדף לא מוקים לה רבא בדף, ומוקי רישא כגון שבתחתונה זימן שחורים ולבנים ובעליונה לא זימן כלום, אבל היו שם שחורים ולבנים ולמחר מצא בתחתונה שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים ובעליונה לא מצא כלום, וכיון דבתחתונים איכא ריעותא שלא מצאן במקומם ומצרף לזה שבעליונה לא מצא כלום אמרינן הני תחתונים אזיל לעלמא והני עליונים אשתרבובי אישתרביב למטה ואסורין, וסיפא שוב לא איצטרך לזה דכבר שמענו זה מרישא, ולכן אמרינן דסיפא רבותא יותר, קמ"ל דאמרינן גם להיפך שאם זימן בעליונה ולא בתחתונה אמרינן סרוכי סריך למעלה: ובזה אפשר לקיים הגירסא ולא מבעיא קאמר שרש"י מחק גירסא זו, ולפי מ"ש ניחא שעל התנא אמר דתנא דמשנתינו לא מבעיא רישא דאמרינן אשתרבוב אלא אפילו סיפא נמי אסורים דאמרינן סרוכי סריך. ואביי דאוקי בדף צריך לומר דגם רישא מוקי בדף, דאין לומר דמוקי רישא באוקימתא דרבא, דהרי כיון דלרבא דף הוא יותר פשוט עד דלא איצטרך התנא למתני כלל, א"כ ודאי אף דלאביי אינו פשוט כל כך ואיצטריך תנא למתני אבל עכ"פ יותר פשוט הוא משני קינין אפילו בהזמין למטה ולא למעלה, וא"כ אי ס"ד דאביי מוקי רישא בשני קינין א"כ סיפא מיותר לגמרי, ולכן צריך לומר דמוקי גם רישא בדף ותרוייהו איצטרך, משום כיון דבדף הוא ג"כ רוב משכחת לה תרי רובי רובא דעלמא ורובא דשובכין שלו, עיין פני יהושע [ד"ה בפירש"י בד"ה הלך], ואשמעינן רישא דתרי רובי וסיפא קמ"ל אפילו בחד רובא דהיינו באינן מפריחין דליכא רובא דעלמא. ולפי מש"כ לעיל [ד"ה ובזה יש] דלאביי בלא"ה ליכא מרישא סיעתא לרב חנינא בלא"ה ניחא, וסתם גמרא דאוקי לעיל בדף מוקי סיפא באוקימתא דרבא:

שם ושוין שאם קצב וכו'. הא דלא קאמר סתם ושוין שלא לקצב עליו אסור לטלטלו. ואולי רבותא קאמר דלא התירו סופן משום תחלתן בזה, והא דלא קאמר ושוין דאסור להחזירו נראה שרצה ללמדנו ג"כ דלצורך גופו או מקומו ג"כ אסור לטלטלו. ואמנם לרבא דמוקי בפרק כל הכלים [שבת קכ"ד.] הך ושוין וכו' היינו מחמה לצל, קשה דה"ל למימר ושוין שאסור להחזירו והא ודאי דלא לחנם רוצה להחזירו ואפ"ה אסור וממילא פשיטא שמחמה לצל אסור:

ולכן נראה דמה דאמר ושוין שאם קצב עליו בשר לא לענין להחזירו אמר אבל רבותא קמ"ל, לא מבעיא אם לא קצב עליו בשר פשיטא שאסור לטלטלו שהרי מלאכתו לאיסור, אבל אם קצב עליו בשר א"כ כבר נחשב היום מלאכתו להיתר והוה אמינא ששוב מותר לטלטלו כמו שאר כלים שמלאכתן להיתר, קמ"ל שלא כן הוא וכיון שכבר קצב הבשר ואין לו צורך עוד היום לקצב עליו עוד שוב הוא חוזר לאסורו ככל שאר כלים שמלאכתן לאיסור:

ובאמת מכאן למד הטורי זהב ביו"ד סי' רס"ו סק"א שאיזמל שמלו בו אסור לטלטלו אחר המילה, לאפוקי מדעת רמ"א [סעיף ב'] ורש"ל [בשו"ת סי' מ'] שסוברים כיון שהיה בין השמשות מלאכתו להיתר למול בו אין מוקצה לחצי שבת, והביא הט"ז ראיה לאסור מן העלי לאחר שקצב עליו בשר, וכן הוא במג"א סי' של"א סק"ה, אבל להחזירו אפשר שמותר סופו משום תחלתו, ואף שלא חשבי לקמן גבי דברים שהתירו סופן, היינו משום דלא חשיב שם רק מה שההיתר מבואר במשנה, וגם אפשר שקודם שקצב עליו בשר ועתיד לקצב עליו היום בשר הרי הוא אז כמו כלי שמלאכתו להיתר ומותר לטלטלו אפילו מחמה לצל ככל הכלים שמלאכתן להיתר, ולהכי נקט שאם קצב עליו אבל קודם שקצב מותר לטלטלו:

שם אמר אביי מחלוקת בעלי. כבר הקדמנו לעיל בדף הקדום [ד"ה אמר ר"ח] דלא שייך כאן להקשות אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן, ואמנם נראה דיש כאן צורך גם לב"ה דהתוס' הקשו כאן בד"ה אין נוטלין תימא הא אפילו כלי שמלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו ומקומו, וי"ל דבפרק כל הכלים [שבת קכ"ד.] מוקי לה במוקצה מחמת חסרון כיס וכו'. ואמנם נוכל לדחות דלעולם דלא במוקצה מחמת חסרון כיס, דבאמת שם בפ' כל הכלים הך ברייתא דושוין שאם קצב וכו' דאיכא דמוקי לה במוקצה מחמת חסרון כיס ואיכא דמוקי לה מחמה לצל ולא מיירי כלל במוקצה מחמת חסרון כיס ועיין ברבינו אשר כאן [סי' ט"ו], ומעתה נוכל לאוקמי משנתינו באינו מוקצה מחמת חסרון כיס וטעמייהו דבית שמאי משום דחיישי לאמלוכי, ולאפוקי מפירוש זה בא אביי וחידש דבתברא גרמי גם ב"ש מתירין וא"כ לא חיישי ב"ש לאמלוכי ומ"ט דאסרי ב"ש בעלי, אלא ע"כ דעלי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, ושמעינן מזה דב"ה מתירין אפילו במוקצה מחמת חסרון כיס משום שמחת יו"ט:

שם פשיטא עלי תנן. ויש לדקדק לפי מה שכתבתי לעיל דף ט' ע"א בסוגיא דסולם [ד"ה ב"ש] בשם הרב המאירי דדייק מדלא תנן וב"ה מתירין אף להחזיר ש"מ דגם ב"ה אסרי להחזיר, וא"כ גם במשנתינו יש לדייק דב"ה אסרי להחזיר, והא ודאי דתברא גרמי שהוא מלאכתו להיתר ומותר בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו ובין מחמה לצל, ואף דאסרי ב"ש היינו משום דחיישי לאמלוכי מכל מקום ב"ה דשרו ליטול אין שום טעם לאסור להחזיר דאטו מי גרע מחמה לצל שהרי בודאי לא לחנם רוצה להחזירו, ואם כן איך קאמר פשיטא עלי תנן דלמא הא דתני עלי היינו דבעי לאשמעינן איסור החזרה לב"ה. ונראה דלאביי שפיר הקשה, דאביי שם במס' שבת דף קכ"ג ע"ב סובר דגם כלי שמלאכתו להיתר אינו מותר רק לצורך גופו או מקומו אבל מחמה לצל אסור, והרי להחזיר אינו רק כמו מחמה לצל, וגם בתברא דגרמי אסרו להחזיר אם לא שרי ב"ה בעלי משום היתר סופם בשביל תחלתן ג"כ בתברא לא שרו ושפיר קאמר פשיטא עלי תנן. ובזה יש לתרץ מה שלכאורה קשה שהקשה פשיטא וכי לא ידע דרבותא דב"ה עדיף מרבותא דב"ש. ולפי מ"ש ניחא שהיה סבור כיון שבתברא גרמא יש רבותא גדולה לב"ש וגם קצת רבותא לב"ה לענין איסור ההחזרה ה"ל למתני תברא גרמא, וע"ז משני להודיעך כחה דב"ה וכו' וכחה דהתירא אף אליבא דב"ה לחוד עדיף מכחה דאיסורא דתרווייהו בית שמאי וב"ה:

שם להודיעך כחן דב"ה. ויש לתמוה דאכתי נפליגי בתרווייהו כי היכי דמקשה בריש מכילתין גבי תרנגולת וביצתה ע"ש בתוס' בד"ה ונפליגו וכו', והרי גם כאן לא היה צריך להאריך וה"ל למתני ב"ש אומרים אין נוטלין עלי ותברא גרמי וכו' וב"ה מתירין. וצריך לומר אף שאין לומר זה לאמת דפליגי בתרווייהו מדלא תנן תרווייהו מ"מ שוב לא שייך להקשות פשיטא ושפיר מצי האמורא להודיענו זה בפירוש דלא פליגי בתרווייהו, והרי חזינן לרב נחמן בריש מכילתין דמוקי מתניתין בעומדת לגדל ביצים ולא השגיח במה דלא איפלגי בתרווייהו:

שם וב"ש לא חיישי לאמלוכי וכו'. הנה יש לתמוה לפי המבואר כאן בית שמאי חיישי לאמלוכי רק כאן כיון דשחטה לתבירא קיימא, והרי לעיל בדף ט' [ע"א] בסוגיא דסולם קמפרש טעמא דב"ש שיאמרו להטיח גגו צריך ובלישנא קמא דרב חנן ברה"י גם לבית שמאי מותר, ולמה לא נאמר גם כן טעמא דב"ש דלמא מימלך ולא ישחוט היונים ונמצא טרח שלא לצורך. ואם נימא דמה דאמר בית שמאי אין מוליכין וכו' היינו מרה"י לרה"ר, ועיין בר"ן [ה. ד"ה גרסינן] שפירש דלב"ה אפילו דרך רה"ר מותר, וא"כ איכא למימר דדוקא דרך רה"ר קאסרי בית שמאי וחיישי דלמא ממלך ונמצא שעשה איסור תורה דלב"ש ודאי יש איסור הוצאה ביום טוב וגם ודאי לב"ש לית להו מתוך [יב.], ולכן בשובך ברה"י לא חייש וכן גם ברה"ר מיירי שמוליכו תוך ד' אמות ולכן לא חיישינן לאמלוכי, אם כן קשה מה הקשה כאן ובית שמאי לא חיישי וכו' והרי כאן ליכא חשש שום איסור ובפרט תברא גרמי ואין כאן אלא חשש טרחה שלא לצורך. ונראה דב"ש אפילו ברה"י אמרו אין מוליכין טבח וסכין וכו' והר"ן בא לומר דלב"ה אפי' ברה"ר מותר וגבי סולם של שובך שאני כיון דלב"ש לא יטול אלא א"כ נענע מבעוד יום כמפורש במשנה דלעיל שוב לא חיישינן לאמלוכי, ואף דמבריכה שניה ואילך גם לבית שמאי אין צריך לנענע כדאמרינן לעיל, מכל מקום כיון שצריך שיאמר על כל פנים זה וזה אני נוטל לא חיישינן בברכה שניה לאמלוכי. אמנם לפי מה שפירשתי לעיל [י.] בסוגיא דזה וזה אני נוטל [ד"ה ולכן אני חוזר] דלב"ש בבריכה שניה א"צ שיאמר וכלם, צריך לומר דהולכת סולם לשובך אסרי בית שמאי אפילו בבריכה ראשונה לכן הוצרכו לטעם שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך: שם בית שמאי אומרים אין מוליכין תבלין וכו':

ודיכת התבלין דשרי גם לבית שמאי ולא חיישי לאמלוכי, ואף דב"ש בעי שינוי בדיכת התבלין כמפורש לקמן דף י"ד ע"א, מכל מקום ניחוש לאמלוכי והוה טרחא שלא לצורך ושינוי אינו מועיל לחשש טרחא שלא לצורך:

ונראה דבשלמא הולכת התבלין חיישי דממליך ושביק האי קדירה דבעי תבלין ומייתי קדירה דלא בעי תבלין, שכיון שעדיין לא הודכו התבלין שביק להו ליומא אוחרא, אבל בדיכת התבלין שכל התבלין מפיגין טעמן כמפורש לקמן ודאי לא שביק האי קדירה דבעי תבלין ומייתי קדירה דלא בעי תבלין שכיון שעדיין לא הודכו התבלין שביק להו ליומא אוחרא, אבל בדיכת התבלין שכל התבלין מפיגין טעמן כמפורש לקמן ודאי לא שביק האי קדירה דבעי תבלין שהרי אם הניח התבלין ליומא אוחרא יתקלקל ויפיג טעמן לכן לא חיישי ב"ש בדוכתן לאמלוכי, ולפי"ז מוריקא דאינו מפיג טעם אפשר דבאמת אסרי ב"ש דיכת המוריקא לגמרי אפילו על ידי שינוי: ועוד נלע"ד לפי מה שפירש"י בד"ה אין מוליכין וכו' דבדבר דטרחא ממליך עכ"ל רש"י, ונראה כוונתו דשחיטה היא טרחא שיגביהנה וירביצנה וישחטנה וכן דיכת התבלין היא טרחא לכן חיישינן דלמא ממלך ולא שחיט ולא ידוך ונמצא טרח בכדי, אבל לאסור הולכת סולם לשובך דלמא ממליך ולא יטול יונים לזה לא חיישינן שהרי אין טרחה בלקיחת היונים, וכן כשכבר דך את התבלין שוב אין טרחא בנתינתן לקדירה ולכן לא חיישינן לאמלוכי. ואמנם לפי דמסיק טעמא דב"ש דממליך ושביק האי קדירה דבעי תבלין אם כן טעם זה שייך גם בדיכה:

שם פשיטא לצלי תנן. ויש לדקדק דטובא קמ"ל אביי דאי מברייתא הוה אמינא הא דתני לצלי היינו משום דקאמר ושוים והיינו שגם ב"ש מתירין ולכן קאמר לצלי דלקדירה אסרי בית שמאי כמו הנתינה לפני הדורסן, אבל ב"ה דמתירין הנתינה לפני הדורסן מתירים אף לקדירה קמ"ל אביי דגם לב"ה אסור לקדירה. ונראה דאף שבארנו שלא שייך להקשות אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן בכיוצא בזה שבא לפרש פלוגתייהו, נראה דכאן דלא הוזכר מליחה בפלוגתייהו והברייתא דבר חדש קאמרה דמותר למלוח עליו בשר לצלי, אם האי לצלי הוא דוקא לבית שמאי שפיר קשה אטו טעמא דבית שמאי אתיא ברייתא להשמיענו, אלא ודאי דברייתא דינא קמ"ל דדוקא לצלי אבל לקדירה אסור ושפיר הקשה פשיטא:

שם איכא דאמרי וכו'. וכתבו הרי"ף [ה.] והרא"ש [סי' ט"ז] שנהגו העולם כלישנא בתרא וכן פסק הרמב"ם [פ"ג ה"ה]. ונראה לפי עניות דעתי דאף שלכאורה הפלוגתא היא במילי דרבנן שאין כאן אלא איסור טלטול ומהראוי להקל כלישנא קמא, אלא שכיון שבדברי רב מתנה איכא תרי לישני, אמרינן סליק דברי רב מתנה לגמרי וממילא יחיד ורבים הלכה כרבים:

רש"י ד"ה ולא מבעיא קאמר לא גרסינן וכו'. טעמו של רש"י לפי שרבא זה לא מדיוקא דמשנתינו מדייק כן אלא רבא מנפשיה אמר זה דהתנא לא איצטריך לאשמעינן זה, ומתוך דברי רש"י הללו מוכח דזימן בתחתונה ולא זימן בעליונה הוא מצד הסברא אסור אפילו אם לא הוה שמעינן דבר זה ממשנתינו רק אידך גיסא דזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה דנימא סרוכי סריך הוצרכנו ללמוד ממשנתינו, ועבור זה השיג הפרי חדש בסי' תצ"ז [סי"ד ד"ה ולכן] על הב"י שרצה ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הביאו כלל הך דשני קינין זו למעלה מזו, וכתב הב"י [רכ"ט.] כיון שכל מה שהוצרכו אביי ורבא לשנויי כל אחד לפי תירוצו אביי מתרץ בדף ורבא מתרץ בשני קינין היינו דלא יהיה סייעתא ממשנתינו לרב חנינא, וכיון דאנן קיי"ל כר' חנינא תו מתוקמא משנתינו כפשטא ומשום רובא אסרינן להו ולא צריכנא כלל להנך אוקימתא, וא"כ אין ממשנתינו ראיה לאסור בשני קינין שזו למעלה מזו וסברי הנך פוסקים שמותרים. והשיג הפר"ח תינח שלא הביאו לאסור בזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה אבל בזימן בתחתונה ולא בעליונה, שזה פשוט לרבא דאמרינן אשתרבובי אישתרבוב ולא ממשנתינו הוצרך ללמוד כן, א"כ איך דחו הפוסקים דבר שפשוט לרבא לאיסור: ואמנם לפי מה שבארנו בדברי הגמרא [ד"ה ולא מבעיא] לקיים גרסא זו ושני החששות דהיינו חששא דאשתרבוב למטה וחששא דסריך למעלה הכל למד ממשנתינו חד מבבא דרישא וחד מבבא דסיפא, שפיר תירץ הב"י דכיון דקיי"ל כר' חנינא ומטעם רובא לחוד אסרינן, וכבר כתבתי בשטת הגמרא [שם] דמטעם רובא איצטרכו שני בבות חד היכי דאיכא חד רובא וחד היכי דאיכא תרי רובי מכפל הבבות למדנו דגם חד רובא עדיף מקורבא, ממילא אין שום ראיה דהיכי דליכא רובא כלל רק יש כאן שני קינין עליונה ותחתונה דחיישינן כלל לאשתרבובי וק"ו שאין ראיה לחוש לסרוכי: ד"ה לא חיישינן לאמלוכי בתמיה וכו'. עיין מהרש"א:

וכפי הנראה גרסת רש"י הוא קמ"ל לא חיישינן לאמלוכי והתניא וכו', ולכך היה מקום לפרש דהך לא חיישינן וכו' אסוקי מלתא דקמ"ל הוא, דקמ"ל אביי גוף הדין דלא חיישינן לאמלוכי שהיה הוה אמינא דגם ב"ה אף דשרי בעלי מ"מ בתברא גרמא חדתא אסרי דיותר חייס על תברא גרמא חדתא מדחייס על עלי ישן. ופירוש זה נוח מאד שהרווחנו מזה דלא איצטרך למימר דנקט עלי לרבותא, אבל נקט עלי בדוקא דבתברא גרמא חדתא גם ב"ה אסרו ובתברא גרמא ישן גם ב"ש שרו ולא משכחת פלוגתייהו בתברא גרמא כלל רק בעלי. ואמנם מיאן רש"י בפירוש הזה משום דלב"ה ודאי לא איצטרך דהשתא במדוך ובהמה לא חיישי לאמלוכי אף דיש חידוש דנשבוק האי בהמה ומייתינא דשמינה מינה, וכן במדוך נשבוק האי קדירה ק"ו דלא חיישי בתברא גרמא כיון דשחטה לתבירא קיימא כדמסיק:

תוס' ד"ה אין נוטלין תימא הא בצריך לגופא וכו':

לכאורה דבריהן תמוהין דהרי ב"ה באמת התירו ואם קושייתן הוא לב"ה מאי אריא לקצב עליו בשר הלא גם לשאר צורך גופו מותר, וכן הקשו באמת במס' שבת דף קכ"ג ע"ב בד"ה ה"נ וכו', הלא תירצו שם דנקט לקצב עליו לאשמועינן דאפילו בהא פליגי ב"ש דלא שרי משום שמחת יו"ט. ואולי לא ניחא להו כאן בזה משום דא"כ קשה קושיית הגמ' על אביי פשיטא עלי תנן, וליכא לשנויי מהו דתימא הה"ד תברא גרמא ונקט עלי להודיעך כחא דב"ה, דהרי חזינן דהתנא מהדר אכחא דב"ש מדנקט לקצב עליו בשר. ואמנם באמת נוכל לומר דנקט לקצב משום דממשנתינו ג"כ מוכח דאחר שקצב עליו אסור להחזירו מדלא תנן וב"ה מתירין אף להחזיר וכמו שהבאתי לעיל דף ט' ע"א במשנה דסולם [ד"ה ב"ש] בשם הרב המאירי, וקמ"ל משנתינו שאף שנטלו לצורך שמחת י"ט אפ"ה אסור להחזירו ולא התירו סופן משום תחלתן, ועיין מ"ש בדברי הגמ' דמקשה פשיטא:

בא"ד וכל כלי וכו' או למקומו וכו'. לצורך מקומו בכלי שמלאכתו לאיסור אינו מוסכם דבזה פליגי רבה ורבא בריש פרק כל הכלים [שבת קכד.] דלרבה אסור ולרבא מותר, וצ"ל דכאן קושייתם לצדדים קאמרי, דלרבה עכ"פ לצורך גופו מותר ולרבא אפילו לצורך מקומו:

ואמנם באמת לרבא לצורך מקומו יותר מותר מלצורך גופו דלרבא לר' נחמיה לצורך גופו לתשמיש שאינו מיוחד לו אסור ולצורך מקומו גם לר' נחמיה שרי, ע"ש דף קכ"ד ע"א ברש"י ד"ה אמר ליה רבא:

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה