ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא
דף י:
משנה זימן שחורים וכו'. זה ודאי דלא מיירי ביש שם שובכים אחרים שיש להם בעלים אחרים, דא"כ אף בחול אסורים הם לו משום גזל כיון שבודאי אינם שלו גם אם השובכים הם של ערביים, וקמ"ל רבותא דלא תלינן בשל ערביים דלא בעו הכנה, דא"כ למה הלכתא תני זימן שחורים ה"ל למתני הניח שובכו ריקם ומצא בו יונים אסורים, וגם כן קמ"ל דלא תלינן בשל ערביים. ועוד גם של ערביים אסורים משום גזל לפי מה דקיי"ל דגזל גוי אסור מן התורה. אמנם משנתינו מיירי שיש סביבות השובך הזה שובכים אחרים שלו בעצמו ואמנם לא הזמינם ונשארו מוקצים, או שיש סביבות שובך הזה קנים אחרים של הפקר וג"כ מוקצים הם, דדוקא של גוי אין צריך הכנה, והטעם דאין הגוי מקצה מדעתו כלום וכיון שמוכן לבעליו הוא מוכן לכל אדם כמבואר במג"א סי' ש"י סק"ב וזה לא שייך בהפקר, וכיון דלא מיירי משנתינו משום ספק של גוים כלל שפיר מקשה בגמרא פשיטא:
שם שנים ומצא שלשה אסורים. הנה יש לנו בזה מקום עיון אם מהני בזה דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובה פריש [עי' זבחים עג.], ובחידושינו בפסחים דף ז' ע"א והוא בחיבורי דף ט' ע"ד בד"ה ובגוף הדבר וכו' שם פלפלתי על מ"ש המג"א [סי' תקי"ג ס"ק י"ג] לאסור הביצים שהביא נכרי בי"ט ולא שרינן להו מטעם רוב משום דהוה דבר שיש לו מתירין, וכתבתי שאף שאינו בטל ברוב מכל מקום נימא כל דפריש מרובה פריש כמו בכל דברים החשובים אף דלא בטלי ברוב אפ"ה אמרינן בהו כל דפריש מרובה פריש, ואעפ"כ לא החלטתי שם הדבר. ולכאורה יש להביא ראיה ממשנתינו דתנן שנים ומצא שלשה אסורים ומטעם דאיכא חד דמערב בהו, וכתבו התוס' דלא בטיל משום דהוה בע"ח דחשיבי א"נ משום דהוה דבר שיש לו מתירין, וא"כ מוכח דלא אמרינן בדשיל"מ כל דפריש מרובה פריש דאי הוה שייך ביה כל דפריש וכו' למה החליט במשנתינו שכולם אסורים, הרי נוכל להתיר אחד מהם דנכבשינהו וניידי ונימא על האחד שפירש כל דפריש מרובה פריש. אלא דקשיא שהרי התוס' כתבו ג"כ טעמא דבעלי חיים לא בטלי והרי לטעם זה ודאי דמהני נכבשינהו וניידי כמפורש בזבחים דף ע"ג ע"ב, ואם כן קשה [למה] כאן החליט התנא לאיסור, אלא ודאי דכאן אי אפשר להמציא תיקון זה:
ואמינא ביה תרי טעמי, חדא שהרי שם בזבחים כתבו התוס' בד"ה ונכבשינהו וכו' וכגון שלא בפנינו פירשו דאי בפנינו פירשו משום קביעות היו אסורין וכו' ע"ש בתוס', וא"כ איך נכבשינהו כאן ונהיה צריכין לגרשם כלם מן הקן ושוב להעלים עינינו מהם עד שיתפזרו שלא בפנינו, ואם כן שוב יתחדש ספק שמא כל הני אחריני נינהו, דבשלמא כל זמן שהם בקן שהם במקומם הראשון לא חיישינן על השנים שמא אחריני נינהו למה דאמרינן בשמעתין שאני גוזלות והואיל ועשויין לדדות, עיין מג"א סי' תצ"ז סקי"ד, וכ"ז כל זמן שהם במקומן אבל אחר שניידי ויתפזרו שלא בפנינו חיישינן לכלם שמא חדשים לגמרי הן ובפרט דקיי"ל רוב וקרוב רובא עדיף, וא"כ לא משכחת היתר זה דנכבשינהו אלא כשיהיה לו סימן בכל אחד מהני תלת, וזה לא שכיח. שנית אני אומר שאפילו אם היה שייך כאן היתר דנכבשינהו ואפילו אירע באיסור אותו ואת בנו כגון בהמה שנשחט אמה או בתה היום ונתערבה באחרות דקיי"ל דנכבשינהו דניידי ואמרינן כל דפריש מרובה פריש כמבואר ביו"ד סוף סי' ט"ז [סעי' י"ב]:
ונראה לענ"ד דאם אירע דבר זה ביום טוב אסור לעשות כן דהרי הוא מתקן. ובמס' שבת דף קמ"ב ע"א על הא דאמר רבי יהודה מעלין את המדומע באחד ומאה פריך ואמאי הא קמתקן, והוצרך לשנויי דר"י סובר דנותן עיניו מצד זה ואוכל מצד זה וכיון שיכול לאכול קודם שהעלה לכך מותר להעלות שאין כאן תיקון, ואם כאן שקודם ההכבשה כלם אסורים וע"י שנכבשינהו אנו גורמים להתירם הרי הוא מתקן ממש ואסור ביום טוב:
ויש לדון בזה ולומר דזה תליא במחלוקת הפוסקים באו"ח סי' שכ"ג ס"ז דיש מתירים להטביל כלי חדש בשבת ויש אוסרים, וטעם המתירים לפי שסברי דטבילת כלים חדשים הוא רק מדרבנן והרי זה כמו כלי שנטמא בולד הטומאה שכיון שהוא מדרבנן מטבילין אותו ביום טוב, וטעם האוסרים הוא משום שאני כלי שנטמא בולד הטומאה דעכ"פ היה ראוי להשתמש בו דברים טמאים ולא מחזי כמתקן כל כך, משא"כ כלי חדש שאף להפוסקים שטבילת כלים אינו מן התורה מכל מקום לא חזי קודם טבילה כלל ע"ש במג"א סקי"א, ואם כן הא דבעלי חיים או דבר שיש לו מתירין אינו בטל ברוב אינו מן התורה אלא מדרבנן וע"י דנכבשינהו אין אנו מתירין איסור תורה רק איסור דרבנן ותליא במחלוקת הפוסקים הנ"ל. ועוד יותר נלע"ד דלא שייך כאן מתקן, דבשלמא טבילת כלים או להעלות המדומע הוא עושה מעשה ותיקון בידים, אבל כאן על ידי דנכבשינהו עדיין לא הותר אלא אח"כ כשפירשו מהם נגמר ההיתר וזה נעשה ממילא, ולכן אפשר דאין כאן איסור משום מתקן:
ועוד נלע"ד דבאוכל נפש עצמו לא שייך לאסור ביום טוב משום מתקן, שהרי כל המלאכות מותרים ביום טוב באוכל נפש, וא"כ מ"ש המג"א בסי' שכ"ג סקי"ד דאסור לבטל איסור בשבת או ביו"ט ונ"מ יבש ביבש שנתערב חד בתרי שיהיה אסור להוסיף עליו עד ששים לבטלו, נלע"ד דבשבת אסור אבל ביום טוב אפשר דשרי, כיון שהוא אוכל נפש למה יהיה חמור יותר מבישול ואפיה ושחיטה, והרי אין לך מתקן יותר משוחט ומותר ביו"ט. שוב מצאתי בשו"ת רלב"ח סי' ע"ז דהרמב"ם הוצרך ליתן טעם לאיסור הפרשת תרומות דהוה כמו מקדיש אף שכבר נתן טעם משום מתקן, דנ"מ ליום טוב דלא שייך לאסור משום מתקן:
והואיל והא דינא דאותו ואת בנו אתי לידן נלע"ד הוכחה גמורה דאמרינן בדשיל"מ כל דפריש מרובה פריש, שהרי אותו ואת בנו הוא דבר שיש לו מתירין שלמחר הוא מותר ממילא ואפ"ה אמרינן ביה כל דפריש מרובה פריש:
ואין לומר דאותו ואת בנו לא חשיב דבר שיש לו מתירין שהרי גם למחר אם ישחט את בנו שוב יהיה אסור, אבל זה אינו, דלא מבעיא להפוסקים דחמץ מקרי דבר שיש לו מתירין אף שחוזר ונאסר לשנה הבאה ק"ו דאותו ואת בנו הוה דבר שיש לו מתירין, אלא אפילו להפוסקים דחמץ לא מיקרי דבר שיש לו מתירין עיין ביו"ד סוף סי' ק"ב, נראה דהיינו דוקא חמץ שממילא חוזר ונאסר כשיגיע הפסח, אבל בהמה זו שוב אינה נאסרה ממילא כי אם כשאירע שישחט את בנו לא נפיק משום זה מכלל דבר שיש לו מתירין ואפ"ה אמרינן כל דפריש מרובה פריש:
ולכן דברי המג"א שם בסי' תקי"ג [ס"ק י"ג] והם דברי המהרש"ל ביש"ש אצלי צריכים תלמוד:
והנה מלבד זה אני תמה על הים של שלמה והמג"א שכתבו דבר זה במוחלט והר"ן בסוף פרק אין צדין מסתפק בזה, וז"ל הר"ן שם [ט"ז.], ת"ר הולך אדם וכו' פי' הר"ב בעל ההלכות כולם בישראל אבל בנכרי לא וכו' דחיישינן שמא יצוד וכו' וכן ביצים שמא נולדו היום, ואפשר דאפילו בנכרי נמי שרי וכו' וביצים נמי רובן מאמש הן ולפיכך מותרים דאזלינן בתר רובא וכדכתבינן בפ"ק דמכילתין וכ"כ התוס', אלא שאני חוכך הכא אי אזלינן בתר רובא בדשיל"מ כיון דקיי"ל אפילו באלף לא בטיל, ואפשר דהתם שאני דאיתחזיק איסורא עכ"ל הר"ן. הרי שבשם התוס' כתב להיתר אלא שהר"ן עצמו חוכך בזה ואעפ"כ לא החליט לאסור וכתב דיש לחלק בין איתחזיק כאן איסור ובין לא איתחזיק. ולא עוד אלא שלדעתי עד כאן לא נסתפק הר"ן אלא התם שהולך אצל הנכרי וקונה ממנו בחנותו או מביתו ושייך בזה קצת דין קבוע, ואף שאינו קבוע גמור שהרי לא ידעינן כלל שיש אצל אחד מהם שנולדו היום, ועי' ביו"ד סי' קי"ד סעיף י' בהג"ה, מ"מ ביצים שנולדו היום שכיחי וקרוב הדבר שיש אצל קצת מהחנונים ביצים שנולדו היום, אבל אם הנכרי מביא ביצים לבית ישראל למה לא נימא כל דפריש מרובה פריש היכי דלא איתחזיק איסורא:
ומצאתי הדבר מפורש בהר"ן, שהרי כאן מסתפק בדבר ובפ"ק בסוגיא דספנא מארעא [ג. ד"ה ודוקא] כתב ומהא משמע דאפילו בדשיל"מ בדרבנן אזלינן בתר רובא משום דלא איתחזיק איסורא, מיהא שמעינן שמותר ליקח ביצים מן הגוי בלילי י"ט הראשון לפי שרובן הן של זכרים שאינן יולדות אלא ביום וכו', ואיכא מאן דשרי אפילו ביום ראשון וכו' משום דרובן של ביצים לאו בני יומא נינהו ואזלינן בתר רובא כל היכי דאתי מאן דמזבין לגביה, אבל למיזל לבתי דידהו דה"ל מקום קביעתן אסור דלמא איכא חד דמזבין בני יומן וכל קבוע כמחצה דמי עכ"ל הר"ן, הרי מפורש כמ"ש. והא דכתב דאיכא מאן דשרי והרי לענין ספנא מארעא החליט דאזלינן בתר רובא, היינו משום שזה עצמו דרובן של ביצים לאו בני יומן נינהו אינו מוסכם, והמרדכי [סי' תרנ"א] כתב דלכך לא אזלינן בתר רובא לפי שהביצים מיד שנולדים אוכלים אותן והוה כמו דבר המתכבד עיין במג"א שם שהביאו, לכך כתב הר"ן (דא"כ) [דאיכא] מאן דשרי, וא"כ במדינתינו שדרך הגוים להביא ביצים הרבה ביחד ודרכם לקבץ על יד הנולדים יום יום עד יהיה בידם הרבה להביא למכור וכמ"ש המג"א גופיה שם, נלע"ד ברור דגוים המביאים לבית ישראל ביצים בי"ט מותרים הם מטעם כל דפריש מרובה פריש, ומאן יהיב לן משופרי ואכלינן מנייהו:
שם גמ' פשיטא. ויש לדקדק דהא ודאי איירי בקן פתוח דאל"כ היאך באו הני אחריני לתוך הקן, וכיון דאיירי בקן פתוח איכא למימר דאצטריך לדיוקא דוקא שיש ריעותא לפנינו, אבל אם אין ריעותא לפנינו שזימן שחורים ומצא שחורים אף שהקן פתוח אפ"ה לא חיישינן שמא הני שזימן הלכו מהקן והני אחריני נינהו. ונראה דעיקר קושיית המקשן על כפל הדברים זימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים דמה לי שהשינוי הוא משחורים ללבנים או אם הוא מלבנים לשחורים, וע"ז משני דהני תרתי חדא נינהו שזימן שחורים ולבנים וכו':
שם כגון שזימן שחורים ולבנים וכו'. והנה אכתי יש להקשות אריכות הדברים במשנתינו דאיכפל למתני זימן שחורים וכו' זימן לבנים וכו', הלא בקיצור היה יכול לאשמועינן זימן בקן זה ומצא בצדו אסורים וג"כ שמעינן דלא אמרינן דהני נינהו וממקומן באו לכאן אלא אמרינן אחריני נינהו ומעלמא אתו. ולולי פרש"י הייתי אומר שהפירוש בגמ' כך, כגון שהיו כאן שני קנין ובכל אחד היו שנים שחורים ושנים לבנים והזמינם כלם ולמחר השכים ומצא שחורים במקום לבנים וכו', דהיינו למחר מצא בקן אחד ארבעתן לבנים ובקן שני מצא ארבעתן שחורים והיינו שמצא לבנים במקום שחורים ושחורים במקום לבנים, דהיינו בקן שמצא ארבעתן שחורים הרי מצא שחורים במקום לבנים ובקן השני שמצא ארבעתן לבנים הרי מצא לבנים במקום שחורים, מהו דתימא אינהו נינהו ואית הפוכי איתהפך שהשחורים שבזה והלבנים שבשני איתהפכו קמ"ל הנך אזדו כולהו לעלמא והנך כולהו אחריני. ויש בכאן רבותא גדולה שהרי כתבתי לעיל [ד"ה גמ' פשיטא] שאותן שאנו מוצאים במקומם הראשון לא חיישינן כלל שאחריני נינהו ואמרינן כאן נמצאו כאן היו אלא שאותן שמצאנו שלא במקומם אנו חוששים וכאן בכל קן אין לנו ריעותא רק בשנים מהם, שהרי שנים בכל קן יש לומר שהמה במקומם שהיו אתמול, ולפי זה היה מקום להתיר שנים מהארבעה בכל קן מטעם ס"ס שמא אלו לא זזו ממקומן והם כאן מאתמול ואת"ל אינם כאן מאתמול אכתי שמא מקן השני באו שגם כן הזמנו מאתמול, קא משמע לן משנתינו שכלם אסורים: שם לימא מסייע ליה לר' חנינא וכו'. לכאורה תמוה דהרי אם נימא דרוב וקרוב שוין אפילו הכי אסור כאן דהרי ספק מוכן אסור כדלקמן דף כ"ד [ע"א]. ואמנם להרשב"א [בחידושיו כג.] דאין ספק מוכן אסור אלא בדבר שיש בו חשש צידה או חשש לקיטה ממחובר, אבל שאר ספק מוכן כיון שמוקצה הוא מדרבנן הולכין בספקו לקולא, ניחא שהרי אין כאן אלא מוקצה גרידא ואין כאן ספק צידה, והנה לקמן דף כ"ד ע"א אמרו הללו באין לכלובן בערב ומזונתן עליך, ודעת הרא"ש [כלל כ"ג סי' ו'] בתשובה שכל שבאים לכלובן בערב אין בהם איסור צידה אפילו הם מפריחין מרחוק אין בהם איסור צידה אלא שאם פורחין חוץ לתחום לא חשיבי כמזומן, אבל דעת הרא"ש בפסקיו [סי' א'] דאף שחוזרין לכלובן בערב כיון שאין מזונתן עליו יש בהם משום צידה. ולפי דעתו בתשובה הדרא קושיא לדוכתא דאפילו נימא כדעת הרשב"א דספק מוכן מותר אכתי ליכא סיוע לר' חנינא דהרי איכא לאוקמי משנתינו בגדולים אלא שכיון שחוזרין לכלובן בערב מהני בהו זימון, אבל הני כיון שאנו מסופקים שמא מעלמא באו וא"כ אינן חוזרין לכלובן בערב שהרי אינן כלל מכלוב הזה ושייך בהו צידה ובספק צידה מודה הרשב"א דאסור, וא"כ לא שמעינן ממשנתינו דרוב עדיף מקרוב, דאף אם כי הדדי נינהו אסורים מספק. וצריך לומר דסוגיא דכאן אזיל בשטת הרא"ש בפסקיו דאף דחוזרין לכלובן שייך בהו צידה, וא"כ על כרחך משנתינו איירי בקטנים דלא שייך בהו צידה כלל, ושפיר קאמר לימא מסייע לרבי חנינא:
ובזה יש ליישב קושיית התוס' ישנים לקמן דאמר אביי בדף, והקשו תימא למה לא אמר אביי כן לעיל ארישא. ולפי מ"ש אפשר דבהא נחלקו סוגיא דכאן עם אביי דסוגיא דכאן סבר כשיטת הרא"ש בפסקיו ושפיר הקשה לימא מסייע לרב חנינא, אבל אביי סובר כשיטת הרא"ש בתשובה דלא שייך ביוני שובך איסור צידה בחוזרין לכלובן בערב ומיירי משנתינו בגדולים וכיון דמספקינן דאחריני נינהו א"כ אסורים משום צידה ואף בספק שקול אסורים, ואין מכאן סיוע לר' חנינא לכך לא הוצרך כאן לאוקמי בדף, אבל לקמן בסיפא דמסיים ואם אין שם אלא הם מותרים ע"כ מיירי בקטנים שאינן מפריחין כדמוקי לה לקמן, וכיון דמיירי בקטנים אין כאן חשש צידה ואפ"ה אסורים שפיר קאמר לימא מסייע לר"ח ושם הוצרך אביי לאוקמי בדף:
ולפי מ"ש לעיל בסמוך דאוקימתא דמצא לבנים במקום שחורים איכא ספק ספיקא וקמ"ל במשנתינו דגם ס"ס אסור, וא"כ היא גופא קשיא להך דיעה ביו"ד סי' ק"י ס"ח בהג"ה דגם בדשיל"מ מתירין ס"ס ובפרט בכאן שהוא איסור דרבנן ויש בו ס"ס שמבואר בר"ן שאפילו בדשיל"מ מותר ע"ש בט"ז סקי"א ולמה כאן אסור. ואמנם במס' כתובות דף ט' ע"א מבואר בתוס' בד"ה ואבע"א וכו' שמה שהוא נגד הרוב אם הרוב הוא רוב גמור אפילו יש חזקה נגדו לא מחשב ספק אפילו לענין ס"ס, ולפ"ז שפיר אסרה המשנה כאן דהרי יוני דעלמא רובא נינהו ולפ"ז מוכח דרובא עדיף מקרוב, דאי כהדדי נינהו א"כ הוה ספק וכיון שיש כאן ס"ס היה מותר ושפיר קאמר לימא מסייע לר' חנינא. ואמנם יישוב זה לא יתכן לקמן על הסיפא דקאמר ג"כ לימא מסייע לר' חנינא והרי שם ליכא ס"ס ואפ"ה קאמר לימא מסייע:
עוד נלע"ד דקאמר לימא מסייע וכו' עפ"י מה דאמרינן לעיל דף ד' ע"א רב אשי אמר וכו' וכל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל, ופירש"י שם דכי היכי דבביטולה מחמרינן מהאי טעמא בספיקא נמי מחמרינן מהאי טעמא יעו"ש, ומשמע מזה דיותר פשוט להחמיר בביטולה מלהחמיר בספיקא שהרי חומרת הספק אנו למדין מחומרת הביטול, ובפרט לפי מה שביארתי שם בסוגיא דלעיל דגם המקשה ידע דדשיל"מ לא בטל אפילו באלף ואעפ"כ היה סבור דספיקו מותר ושאני לענין ביטול דאיתחזיק איסורא משא"כ בספיקו, ורב אשי חידש לו דגם לענין ספיקו מחמרינן. ולפי"ז ע"כ משנתינו מסייע לר' חנינא דרוב עדיף, דאי ס"ד דשוים הם אלא דמשום ספק אסורין דהוה דשיל"מ א"כ קשה סיפא למה לי שנים ומצא שלשה הרי ק"ו הוא אם אנו מחמרינן בספיקו ק"ו בביטולו:
ואמנם ק"ו זה פריכא הוא דאיסורי תורה בדבר שאין לו מתירין יוכיחו דספקייהו לחומרא וברוב בטילים לכן ליכא למילף זה מזה כלל:
עוד יש לדקדק ולמימר דליכא סייעתא לר"ח:
דמשנתינו מיירי דבקן אחד היו שלשה שחורים ושני לבנים וזימן השלשה שחורים ושני הלבנים לא זימן, ובקן השני היו שלשה לבנים ושני שחורים וזימן השלשה לבנים ושני השחורים לא זימן, ולמחר השכים ומצא בהקן שהיו שלשה שחורים ושני לבנים שלשה לבנים ושני שחורים ובקן השני שהיו אתמול ג' לבנים וב' שחורים מצא ג' שחורים וב' לבנים, מהו דתימא הני אינהו נינהו ואתהפוכי אתהפך שכל החמשה נתהפכו מקן לקן וא"כ הרי השלשה לבנים והשלשה שחורים דאינהו הזמין קמ"ל דאסורים, ולא מטעמא דאחריני אתו מעלמא אלא מטעמא שאנו חוששים שבקן שהיו ב' שחורים שלא הזמין נשארו במקומם רק אחד מהשחורים שבקן השני בא לכאן וכן בקן השני נשארו ב' לבנים שלא הזמין במקומם ואחד מן הלבנים שבקן השני בא לכאן ומהקינין הללו לא נתהפך רק גוזל אחד מכל קן נתהפך מקן לקן. אלא דהא ליתא דבאופן זה היו עכ"פ שנים בכל קן מותרים, דבקן שהיו ג' שחורים וב' לבנים והזמין השחורים ולמחר בא ומצא ב' שחורים למה יהיה אסורים הללו היינו דתנן בסיפא שלשה ומצא שנים מותרים, ומה איכפת שהלבנים שהיו שנים הם עתה שלשה וכן להיפוך בקן השני היו השנים לבנים מותרים, וממ"נ אם אמרינן דגוזלות מנתחי מהדדי אין יתרון הלבנים מזיק להשחורים ואי לא אמרינן שאני גוזלות וכו' א"כ בלא"ה משנתינו ע"כ רבי היא כדאמרינן לקמן:
ואמנם איכא לאוקמי כנ"ל אך באופן זה שבקן שהיו ג' שחורים וב' לבנים הזמין הב' לבנים והשחורים לא הזמין ובקן השני הזמין השנים השחורים והלבנים לא הזמין ולמחר מצא להיפוך, דמהו דתימא כל הקינין איתהפכי קמ"ל דאסורים דאמרינן דרק חד מכל קן נחלף מכל קן ובקן שהיו שלשה שחורים ושני לבנים פרח אחד מהשחורים לקן השני ואיכא בינייהו חד דלא אזמין, ובקן שהיו ג' לבנים פרח א' להקן שהיו ב' לבנים ואיכא חד דמעורב בהו, וליכא להקשות א"כ היינו סיפא דשנים ומצא שלשה אסורים, דהרי בבא דרישא ע"כ צריכא דלא נימא כולהו איתהפך ויהיו השנים בכל קן מותרים, אלא דזה ג"כ מוכח מסיפא דשלשה ומצא שנים מותרים, וא"כ אפילו לחומרא לא אמרינן כולהו איתהפך ק"ו לקולא:
שם מה נפשך אי אחריני נינהו וכו':
כתב הב"ח [סי' תצ"ז ד"ה זימן שחורים] פירוש מה נפשך אי רבנן דאמרי הכל חולין הני אחריני נינהו ואי רבי דאמר חולין ומעשר מעורבין איכא חד דמעורב. אלא דלפי המסקנא דגם לרבנן אמרינן שאני גוזלות דמנתחי א"כ לא שייך הך ממ"נ. ולענ"ד נראה דלפי מה שפסק הב"ח [שם ד"ה זימן] שאם הניח שנים מקושרים ומצא שנים מותרים אסורים דאמרינן אחריני נינהו, והקשה א"כ הך בבא דהניח ב' ומצא ג' איך מיירי אם הניחם שנים מקושרים ומצאן מקושרים אין לך סימן טוב מזה ויהיה השנים הללו מותרים, ואם מצא כלם מותרים, מאי אריא מצא ג' אפילו לא מצא אלא שנים ג"כ אסורים כיון שהניחם מקושרים ומצאן מותרים, וכתב דמחוורתא דהך בבא דהניח ב' ומצא ג' מיירי כשלא היו מקושרים כלל. ומעתה כך הוא הפירוש מה נפשך אם הניחם קשורים ועתה ע"כ שמצאן מותרים א"כ כולהו אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו היינו שהניחם כשהם מותרים איכא עכ"פ חד דמעורב בהו. ובגוף דינו של הב"ח שאם הניח מקושרים ומצא מותרים אעפ"י שהמנין לא החסיר ולא העדיף אסורים, תיוהא קחזינא שהר"ן כתב [ה. ד"ה ג' ומצא שנים] שאם הניח ג' מקושרים ומצא שנים מותרים אמרינן דאינהו נינהו וקמנתחי מהדדי ופרח חד מינייהו ושנים נשארו, ואם כן ק"ו כשלא החסיר מנינם שאין התרת הקשירה ריעותא ודלא כב"ח: שם אמר רב אשי הכא בגוזלות מקושרים וכו'. ויש לתמוה אכתי למ"ד בכיס אחד מחלוקת מי דחקו לאוקמי משנתינו בגוזלות מקושרים ומתוך כך מוכרח הוא לחדש דגוזלות מנתחי מהדדי ומה חסר לו לאוקמי משנתינו באינה מקושרים. ואם נימא שלא מפני ההכרח חידש זה אלא שזה אצלו סברא ברורה דגוזלות מנתחי מהדדי וממילא אפילו מקושרינז מותר לכ"ע אפילו לרבנן דרבי:
אלא דלפי"ז ודאי שהלכה כן כיון דזה סברא פשוטה אצל חד מהאמוראים ולא מצינו שום אמורא אחר החולק עליו אי אפשר לדתות דבריו כלל. ואם כן הדרא קושיית הב"י בסי' תצ"ז [רכט.] לדוכתא דלמה השמיטו כל הפוסקים ולא ביארו דאפילו בגוזלות מקושרים ג"כ מותר בזימן שלשה ומצא שנים. ומה שרצה הב"י לתרץ את הרמב"ם דעד כאן לא הוכרחו לאוקמי משנתינו במקושרים אלא למ"ד בכיס אחד מחלוקת, וכיון שרמב"ם פסק בפ"ו מהל' מעשר שני [ה"ג] כמ"ד דבשני כיסים מחלוקת שוב אין הכרח לאוקמי משנתינו במקושרים וא"כ אפשר דבמקושרים אמרינן כולהו אחריני נינהו עכ"ל הב"י, ולפי מה שביארתי גם המ"ד בכיס אחד מחלוקת לא מפני ההכרח מוקי משנתינו כן אלא מצד שזה סברא פשוטה וברורה אצלו אם כן הדרא קושיא לדוכתא: ואמנם אפשר לנו לומר הוכחה ממשנתינו דאיירי במקושרים, דהרי בזימן שנים ומצא ג' שאסורים הטעם הוא דאיכא חד דמעורב בהו, וכתבו התוס' שהטעם שאינו בטל ברוב הוא משום דבעלי חיים חשיבי או משום דהוה דבר שיש לו מתירין ולא בטיל, וכתב המג"א בסי' תצ"ז סקי"ד דלפי זה אם נאבד אחד מהם או נאכל הותרו האחרים ע"ש במג"א. ואני אומר דגם בפרח אחד מהם הוה כנאבד כיון שמיירי שאין לו סימן בהם לא שייך לומר שכיון שישנו בעולם אם ימצא צריך לדון גם עליו, שהרי אף אם ימצא לא נדע שזהו שפירש מכאן וממילא דינו כנאבד. ולפי זה קשה אדתני סיפא שלשה ומצא שנים מותרים הוה ליה למימר דין זה על הרישא גופא, וכך הוה ליה למתני שנים ומצא ג' אסורים חזר לאחר שעה ומצא רק שנים מותרים דשמעינן מיניה תרתי, שמעינן מיניה דלא אמרינן כשם שפרח האחד כך פרחו כולם ואלו אחרים הם, ושמעינן מיניה דאם נאבד אחד מהתערובות הותרו כולם:
(וחוץ לדרכנו אמרתי דמזה לא הוה שמעינן דבהניח שלשה ומצא שנים מותרים, דהוה אמינא דוקא זה שניתוסף עליהם היום ולא היה לו צוותא עמהם כי לא נתגדל עמהם לכך תלינן שהוא לבדו פרח לעלמא כשם דאתא מעלמא, אבל זימן ג' דאלו כולם נתגדלו יחד בקן זה ובצוותא חדא אם למחר מצא שנים שפיר חיישינן דהני כלהו אזלי לעלמא והני אחריני נינהו, קמ"ל משנתינו רבותא דגם בזה אמרינן חד אזיל והנך נשארו כאן). ומדלא תנן כן ש"מ דמה דתנן שלשה ומצא שנים אפילו במקושרים מיירי, וזה לא הוה יכול למימר על הרישא שנים ומצא שלשה וכו' חזר לאחר שעה ומצא שנים, דזה אי אפשר להיות במקושרים שמי קשר עמהם זה השלישי שבא בי"ט מחדש, לכך הוצרך למתני שלשה ומצא שנים וכיון דמוכח ממשנתינו דאיירי בקשורים לכך הוצרך גם הוא דס"ל בכיס אחד מחלוקת לשנויי שאני גוזלות וכו':
אלא דיש לסתור הוכחה זו שהרי אם אנו מתירים מטעם שנאבד אחד מהם אין אנו מתירים האחרים אלא לאכלם שנים שנים כדאיתא בזבחים דף ע"ד [ע"א], וכן קיי"ל ביו"ד סי' ק"י ס"ז, ולדעת הרמב"ם [פט"ו מתרומות ה"ב] צריך שיפלו מהם שתים לים כמבואר בדבריו, וכאן רצה לומר בזימן ג' ומצא שנים שהותרו השנים לגמרי אפילו אחד לכך הוצרך למתני בכה"ג ולעולם דמיירי בשאינם מקושרים, והדרא קושיא לדוכתא דאי דסבר בכיס אחד מחלוקת מי הכריחו לאוקמי משנתינו במקושרים. וצריך לומר דהאי מאן דאמר דסבירא ליה בכיס אחד מחלוקת ס"ל דבנפל אחד לים סגי וגם לא בעינן שיאכל הנותרים דוקא שנים שנים, ולכך מוכרח לאוקמי משנתינו במקושרים ולשנויי שאני גוזלות וכו', ולפי"ז לדידן דקיי"ל דלא שרי אלא שנים שנים אין לנו הכרח כלל לאוקמי משנתינו במקושרים ושפיר השמיטו כל הפוסקים הך דמקושרים: אלא דלפי"ז יש לנו בהך פלוגתא דר' יוחנן ור' אלעזר דחד אמר בכיס אחד מחלוקת וחד אמר בשני כיסין מחלוקת, אף שלא מצאנו בגמ' הכרע מי מהם האומר בכיס אחד ומי מהם האומר בב' כיסין, אנו נימא תסתיים דר"י אמר בכיס אחד מחלוקת ור"א אמר בב' כיסין מחלוקת, דאי ס"ד דר"א אמר בכיס אחד מחלוקת קשה הרי ר"א הוא מרא דהך מימרא דלא הותרו אלא שנים שנים בזבחים דף ע"ד ע"א וא"כ לדידיה אין הכרח לאוקמי משנתינו במקושרים ולמה הוצרך לשנויי שאני גוזלות וכו', אלא ודאי דר"א אמר בב' כיסין מחלוקת ושפיר הוצרך לומר שאני גוזלות ור"י הוא דאמר בכיס אחד מחלוקת, ואעפ"כ הוצרך לשנויי שאני גוזלות דר"י לא ס"ל הא דר"א לא הותרו אלא שנים שנים ולכך ע"כ משנתינו במקושרים כנ"ל. ואעפ"כ אין תימה על הפוסקים שפסקו גבי נפל אחד לים דלא הותרו אלא שנים שנים אף דר"י פליג וקיי"ל [עי' רי"ף ורא"ש ספ"א דכתובות] ר' יוחנן ור' אלעזר הלכה כר' יוחנן, מ"מ הרי רבא שם בזבחים וריש לקיש שהשיב אנא נמי שנים קאמינא א"כ כלהו ס"ל כר' אלעזר ולכך פסקו כר' אלעזר:
אבל על הרמב"ם קשה כיון שכבר הכרענו דר"י אמר בכיס אחד מחלוקת ור"א אמר בב' כיסין מחלוקת א"כ ודאי הלכה כר"י, דאף דבזה דסובר ר' יוחנן דלא כר' אלעזר בהא דלא הותרו אלא ב' קיי"ל כר' אלעזר מ"מ בהך פלוגתא דכיסין ודאי דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"א, א"כ קשה על הרמב"ם שפסק בפ"ו ממע"ש בב' כיסין מחלוקת: ודע שגם בלא"ה קשה על הרמב"ם שכיון שלא נתבאר מי הסובר בכיס אחד מחלוקת ומי הסובר בב' כיסין, היה לו להחמיר מספק ולומר דבב' כיסין חולין ומעשר שני מעורבין. ודוחק לומר דמיירי בזמן הזה ולשטתו דבזמן הזה תרומות ומעשרות מדרבנן יעויין בדבריו בסוף פרק א' מתרומות [הכ"ו]. והנראה שטעמו של הרמב"ם מדקאמר כאן בתחלת הסוגיא לימא מתניתין רבי וכו', והרי קושיא זו היא רק למ"ד בב' כיסין מחלוקת כדמסיק וא"כ למה הקשה סתם ועכ"פ ה"ל למימר בקושייתו הניחא למ"ד בכיס אחד מחלוקת אלא למ"ד בב' כיסין מתניתין דלא כרבנן, ומדהקשה סתם ש"מ שתופס עיקר כמ"ד בב' כיסין מחלוקת ולכן הקשה בפה מלא לימא מתני' דלא כרבנן: ומה שתמה לבסוף קאמר בשלמא וכו' היינו לפי שראה שאותו מ"ד עצמו שסובר בכיס א' מחלוקת אומר שאני גוזלות, לכן תמה על ההוא מ"ד למה הוצרך לזה הא איהו קאמר דבשני כיסין דברי הכל מנה מונח וכו':
עוד נלע"ד טעמו של רבינו הגדול שפסק כמ"ד בב' כיסין מחלוקת, עפ"י מה שאיתא במשנה סוף פרק ד' דמע"ש [מי"ב] היה שם מאה ומצא מאתים וכו' מאתים ומצא מנה הכל מעשר, וכתב הר"ש וסתם מתני' כרבי דפ"ק דפסחים ולמ"ד בכיס אחד מחלוקת וכו' מתוקמא מתניתין ככולי עלמא ובשני כיסין עכ"ל הר"ש. ובירושלמי שם [ה"ו] וכן כאן במכילתין [ה"ה] נדחק לחלק בין הניח אביו ובין הניח הוא כדי לאוקמי כרבנן, ומדלא מוקים לה בב' כיסין ש"מ דהירושלמי תופס עיקר דבב' כיסין מחלוקת. ואמנם יש לדחות ראיה זו, ועיין לקמן במה שנכתב בשיטת רש"י:
רש"י בד"ה זימן שחורים ולא היה שם עוד. אין כוונת רש"י שלא היו עוד שם שחורים, שזה מלתא דפשיטא הוא שאם היה שם שחורים שלא זימן והוא אינו מכיר את המזומנים שכלם אסורים, אלא כוונת רש"י שלא היה שם לבנים וכן בקן אחרת שזימן לבנים לא היה שם שחורים, וטעמו בזה הוא שאם היה בקן שזימן שחורים גם לבנים ולא זימנם, וכן בקן אחרת שזימן לבנים היה שחורים שלא זימנם, איך קאמר בגמרא מהו דתימא אינהו נינהו ואתהפוכי אתהפך, דמה בכך שאתהפך הרי יש כאן שלא הוזמנו, ועיין לעיל במ"ש בדברי הגמרא [ד"ה כגון שזימן]:
ד"ה בדף וכו' מפני שאותן שבקן מגרשין את כל הבא אליהן וכשיוצאין מן השובך אלו נכנסים וכו':
לפי דברי רש"י הללו הנה מה דפשיטא לי לעיל שאם היו כאן ג' שחורים וב' לבנים וזימן הג' שחורים ולמחר מצא ב' שחורים וג' לבנים, להתיר השני שחורים כמו בהניח שלשה ומצא שנים ואין יתרון הלבנים מזיק להשחורים, עיין בדברינו לעיל בדברי הגמרא בתחלת הסוגיא [ד"ה כגון שזימן], עכשיו מספקא לי טובא, ולא עוד אלא אפילו מצא השחורים שהזמין במניינם כמו שהיו יש לדון ואמרינן כיון שיש יתרון בהלבנים מכלל דאתו מעלמא, וכיון שנתברר לנו שעכ"פ באו יונים זרים לכאן אמרינן מסתמא כל הני אחריני נינהו שאם היה נשאר בקן מן אותן של שובך זה לא היו מניחיס שום יונה אחרת לבוא לקן הזה שהרי זה דרכם לגרש את כל הבא אליהן, ומדחזינן שבאו לכאן אחרים מכלל שכל אותן שהיו כאן אזלי להו והני כולהו אחריני נינהו ומעלמא אתו:
ואמנם אעפ"כ אינני זז ממ"ש להתיר שמדברי הגמ' מוכח שאין זה הוכחה, דאי הוה זה הוכחה א"כ למה אוקי משנתינו שזימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים, הלא נוכל לאוקמי כפשטיה זימן שחורים ולא היה בכאן יותר ומצא לבניס היינו שמצא גם לבנים אסורים:
לפי שכיון שהלבנים באו כאן ממקום אחר מכלל שגם השחורים אחריני נינהו וכן זימן לבנים ומצא שחורים היינו שמצא גם שחורים, אלא ודאי שאין זה הוכחה שאף שדרכם לגרש לפעמים גברו החדשים ובאים להקן. אכן לפי פירושינו לעיל שעיקר הקושיא פשיטא הוא מחמת הכפל דתני זימן שחורים וכו' זימן לבנים וכו' עי' לעיל בדברינו, נסתרה הוכחה הזאת:
ד"ה לימא מתניתין וכו' הא מתניתין סתמא היא וכו'. ויש לתמוה לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"ו ממע"ש הלכה ג' הרי שם מנה ונמצא מאתים השאר חולין, הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין, וכתב הראב"ד הרי שם מאתים ונמצא מנא א"א המשנה אמרה הכל מעשר. וכתב הכ"מ וטעם רבינו משום דתניא בפ"ק דביצה ובפ"ק דפסחים [י.] ובירושלמי פ"ד דמע"ש [כז.] הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין וא"כ מתניתין רבי היא וחכמים פליגי והלכה כחכמים דרבים נינהו, ואע"ג דאמרינן בהחולץ [יבמות מב.] דסתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם, שאני הכא דבפ"ק דביצה טרחי אמוראי לאוקמי מתני' כחכמים משמע דסברי דהכי הלכתא ולא כסתם עכ"ל הכ"מ. והנה זה יתכן לתרץ דברי הרמב"ם אבל על המקשה דכאן יפלא מה זה הפליאה שהפליא לימא מתני' רבי ולא רבנן, הלא כבר ראה סתם משנה שם שהיא כרבי ומה לי סתמא חדא ומה לי תרתי סתמי, ועכ"פ רש"י בשמעתין שפירש דברי הגמרא דהא לימא היא בלשון תימה על שסתם כרבי, ומה זו תימה כיון דכבר אשכחן סתמא כרבי. והנראה דהרמב"ם שסובר דהך משנה דמס' מעשר שני היא כרבי ודלא כהלכתא, אינו מפרש כאן הך לימא מתני' כרבי בלשון תמוה אלא כשואל אם אפשר לאוקמי גם כרבנן או לא, וכמו שמצינו בריש מס' ב"מ [ב.] לימא מתני' דלא כבן ננס ולימא מתני' דלא כסומכוס וכיוצא בזה הרבה שאינן בלשון תמוה, ורש"י כאן סובר כשטת הירושלמי כאן בסוגיין וגם שם בירושלמי פ"ד דמע"ש שמחלק בין אמר לו אביו ובין הוא עצמו הניח, וסובר הירושלמי דבאמר לו אביו מודים רבנן לרבי יעו"ש:
ואמנם על הירושלמי אני תמה מאד שהרי בתוספתא פרק ה' ממע"ש [ה"ה] פליגי רבי ורבנן גם באמר לו אביו בשני החילוקים בין במאתים ומצא מנה ובין במנה ומצא מאתים. אלא שעכ"פ אם נקח סברת הירושלמי שיש מקום לחלק בין מה שאמר לו אביו ובין דבר שהוא עושה בעצמו, ואף שרבי וחכמים נחלקו בין בזה ובין בזה מ"מ לכאורה נשאר השגת הראב"ד על הרמב"ם במה שפסק באמר לו אביו הרי שם מאתים ומצא מנה הכל חולין שהרי סתם משנה שם במע"ש שהוא מעשר, ואף דאתיא כרבי אין לדחות סתם משנה מהלכה. ומה שמשני הכ"מ כיון דטרחי אמוראי כאן בביצה לאוקמי מתני' כרבנן ש"מ דס"ל הלכה כרבנן אין ראיה, דאף דבהניח הוא פסקו כחכמים אפ"ה יכול להיות דבאמר לו אביו פסקו כרבי וכסתם משנה דמע"ש:
אלא שזה טעות ושפיר קאמר הכ"מ שהרי הירושלמי גם כאן על משנתינו משני ג"כ החילוק בין הניח אביו ומצא הוא ובין הניח הוא ומצא הוא, שהרי הירושלמי תחלה משני שאני גוזלות שדרכם לפרוח, ומקשה בירושלמי והאמר רב חלפתא הוא הדבר בגוזלים הוא הדבר בביצים, הוי דרבי היא אמר רבי ייסא תמן אביו הניח וכו' יעו"ש בירושלמי, ומשמע שבא לתרץ גם משנתינו בזה לא על משנה דמע"ש לחוד מהדר, א"כ התירוץ מחוסר הבנה דהרי גוזלות דמשנתינו הוא עצמו הניחם: ואמנם דברי הירושלמי צריכין תבלין דמה חילוק בין אביו להוא, ונראה כאשר נשים לב לדברי המשנה בסוף פ"ד דמע"ש [מי"ב] האומר לבנו וכו' היה שם מנה ומצא מאתים השאר חולין מאתים ומצא מנר הכל מעשר, ויש לדקדק באמרו בהיה שם מאה ומצא מאתים השאר חולין הלא עיקר הרבותא מה שמאה הם מעשר שהרי חכמים סברי הכל חולין, אבל במה שהשאר חולין אין כאן רבותא דמהי תיתי יהיה חשש מעשר על השאר. ולכן נלע"ד שהחילוק שמחלק הירושלמי בין הניח הוא וכו' הוא שהרי הטעם שסברי חכמים הכל חולין הוא מטעם בהניח מאה ומצא מאתים שאין דרך להניח חולין ומע"ש ביחד לכן אמרינן מסתמא נטל הראשונים, ובהניח מאתים ומצא מנה הטעם כיון שלא העלן לירושלים אין דרך להפרידן זה מזה כדפירש"י כאן [ד"ה הכל חולין], וכ"ז שייך בהניח הוא אבל באמר לו אביו הרי שם מאתים ומצא מנה אמרינן שאביו לקח מהם מנה והעלה אותן לירושלים או נתנם לאחר להעלותן לירושלים, ובאמר לו אביו מנה ומצא מאתים יש לחוש שמא גם המנה השני הוא מעשר, שכיון שאין דרך להניח חולין אצל מעשר שני מסתמא גם השני שהניח שם הוא ג"כ מעשר והיה מקום לחוש שגם השאר הוא מעשר, קמ"ל משנתינו שהשאר הוא חולין:
והטעם דמחמרינן במנה ולא אמרינן שהכל חולין ואם אמרינן שספיקו לחומרא א"כ גם השאר יהיה מעשר, נלע"ד דטעמייהו דחכמים דמקילין הוא מטעם שכל המעות מתחלתן הם חולין, ולכן במעות שאנו מסופקים אם הם חולין או מעות מע"ש הרי אנו מקילין ואוקמינן בחזקתן וכאשר ביארנו בחידושינו במס' פסחים דף ז' ע"א [ד"ה אלמא], אבל במנה יש ס"ס להחמיר שמא הכל מעשר שגם המנה העודף הוא מעשר, ואת"ל שאין הכל מעשר אכתי שמא נשאר המנה הראשון כאן במקומו והוסיף עליו מנה חולין אף שאין רגילות להניח חולין אצל מעשר אעפ"כ בכלל ספק הוא, וכל זה שייך בהניח אביו אבל בהניח הוא עצמו הוא יודע שלא היה לו יותר ממנה מעשר שני וכן הוא יודע שלא העלה מהם לירושלים, זהו החילוק שבין אביו לעצמו:
ולפ"ז שהטעם בהניח מאתים ומצא מנה שאין דרך להפריד מעשר שני זה מזה כל זמן שאינו מעלה לירושלים, א"כ זה לא שייך גבי זימון דיום טוב דאטו אין דרך לקחת מהם לאחדים, ולכן אפילו בביצים בהניח שלשה ומצא שנים ג"כ מותרים, וכן מבואר כאן במהרש"א בתוס' ד"ה הכל חולין וכו', וכתב מהרש"א וצ"ע דאכתי תקשה להו בסיפא דקאמר נמי שאני אומר להקל, וליכא לפרושי שם משום דאין דרך להפרידן כנראה מפירש"י דא"כ מאי קא קשיא ליה מגוזלות דהאי טעמא לא שייך בגוזלות עיין במהרש"א. ולפ"ז מוכח מסוגיא דילן כאן דלא ס"ל תלמודא דידן הך סברא שאין דרך להפריד מעות מעשר זה מזה, דאל"כ למה הוצרכו דגוזלות עשויין לדדות דלפי זה אם אירע כן בביצים היו אסורות ולסברת הירושלמי גם ביצים מותרים, וכיון דתלמודא דידן לית ליה הך סברא א"כ ע"כ דמשנה דמע"ש באמר לו מאתים ומצא מנה הכל מעשר רבי היא וחכמים פליגי. ולכן שפיר קאמר הכסף משנה שהרמב"ם דחה משנה זו מהלכה דכיון דטרחי אמוראי כאן אליבא דחכמים ש"מ הלכה כחכמים:
והנה אע"פ שמוכח דסוגיא דילן לא ס"ל הך סברא שאין דרך להפרידן אעפ"כ אין לנו הוכחה דלית ליה לתלמודא דידן סברא שאין דרך להניח מעות חולין אצל מע"ש, וכן משמע מדברי מהרש"א הנ"ל, וא"כ בהניח מנה ומצא מאתים שפיר יש לחלק בין הניח הוא ומצא הוא ובין הניח אביו ומצא הוא, ולכן עולה שפיר שפסק הרמב"ם שם באמר לו הרי שם מנה ומצא מאתים השאר חולין דמזה מוכח שמנה עכ"פ הוא מעשר וכמו שמבואר במשנה ובאמר לו מאתים ומצא מנה פסק הכל חולין שלא כדברי המשנה, וממ"נ אם תופס דברי המשנה בזה למה לא תפס בזה, ואי משום שפסק כחכמים ודלא כמשנה א"כ גם בהיה מנה ומצא מאתים היה לו לפסוק שהכל חולין, ולפי מ"ש ניחא שיש הפרש ביניהם לדינא:
תוס' ד"ה איכא חד וכו' א"נ ה"ל דבר שיש לו מתירין וכו'. מה שפשוט בדברי התוס' ובדברי הר"ן [ה. ד"ה שנים ומצא] שג"כ תירץ כן דגוזלות הללו מקרי דבר שיש לו מתירין מספקא לי קצת, ומתחלה צריך אני לדון בדין האומר זה וזה אני נוטל למחר ולא הוצרך להם למחר ונשארו בשובך עד י"ט אחר שאירע כן בערב פסח ונשארו בשובך, מה דין גוזלות הללו בשביעי של פסח. ולפי הנראה כיון שלא הוצרך להם נשארו ממילא כמקדם והרי הם מוקצים וצריכין הכנה שנית. ואם נחליט כן אז אני אומר ששוב אין הדבר כל כך מוסכם שיהיה נחשב דבר שיש לו מתירין ותליא באשלי רברבי, דלדעת הרמב"ם [פ' ט"ו ממאכלות אסורות ה"ט] והרי"ף שחמץ מקרי דשיל"מ אף שיחזור לאיסורו כשיגיע פסח אפ"ה מקרי דבר שיש לו מתירין, גם גוזלות הללו מקרי דבר שיש לו מתירין, אבל לדעת הרא"ש ושאר פוסקים דחמץ לא מקרי דשיל"מ כיון שיחזור לאיסורו, גם גוזלות לא מקרי דבר שיש לו מתירין שהרי יחזרו לאיסור כשיגיע י"ט: ואף שבחידושינו לעיל דף ד' ע"א [ד"ה רב אשי] תמהתי על גליון המרדכי שרצה לומר דחדש לא מקרי דשיל"מ למאן דסבר דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירין, ואני תמהתי שאין זה דומה לחמץ דחמץ זהו עצמו יחזור לאיסורו בפסח הבא אח"כ, אבל חדש זה החדש שיותר בעצם יום העומר לא יחזור לאיסורו לעולם ע"ש בדברינו. היינו מטעם שזה חדש לא יחזור לאיסורו, אבל אלו הגוזלות יחזרו לאיסורם ביום טוב הבא [הוי] שפיר דומיא דחמץ, ובחידושינו לפסחים דף ז' ע"א [ד"ה אלמא] דברנו אם התוס' ס"ל דחמץ מקרי דבר שיל"מ או לא יעו"ש בדברינו. ואמנם גוף סברא דנימא דאם אמר זה וזה אני נוטל למחר וכשהגיע מחר לא נטלם אם יחזרו לאיסור מוקצה בי"ט הבא אח"כ, לא ברירא לי, ואפשר כיון שזימנם גלי דעתיה שאינו מחזיקם לגדל יונים ונשארו ממילא מוכנים:
בא"ד ואפי' באלף לא בטיל. כתב המג"א בסי' תצ"ז סקי"ד ולפי"ז אם נאכל אחד מהם או נפל לים כולן מותרין כמ"ש ביו"ד סי' ק"י ס"ק ז' ח' עכ"ל המג"א. ואני תמה על המג"א שנעלם ממנו דברי הש"כ ביו"ד סי' ק"י ס"ק נ"ז ששם על מ"ש רמ"א סעיף י"א שדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ספק ספיקא, כתב הש"ך נראה דכ"ש שאין להתיר בנפל אחד מהן לים ע"ש בש"ך, וכיון שהמג"א פסק בסי' תצ"ז סק"ד לאסור ס"ס איך רצה כאן להתיר בנפל לים או נאכל אחד מהם. גם בלי דברי הש"ך תמיה לי על המג"א דהרי זה פשוט דההיתר של כל דפריש מרובא פריש הוא היתר יותר ברור מההיתר של נפל אחד מהם לים, שהרי מטעם כל דפריש מרובא פריש אפילו פירשו הרבה כלם מותרים ורק שנים האחרונים אסורים, ואותן שפירשו הותרו לגמרי ואין צריך לאכלם שנים שנים דוקא, ובנפל אחד מהם לים לא הותרו הנשארים לאכלם אחד אחד אלא צריך שיאכל שנים שנים כמבואר ביו"ד שם ס"ז, וכיון שהמג"א אוסר כאן דלא אמרינן כל דפריש מרובא פריש כאשר ביארנו במשנתינו [ד"ה שנים] איך הוא מתיר דנפל אחד מהם לים, ודבריו צ"ע: