אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף י.

דף ט:

משנה ב"ש אומרים לא יטול וכו'. נקט תנא דמתני' רבותא בין לב"ש ובין לב"ה, וכוונת התנא לב"ש לא מבעיא לכתחלה כשבא להזמין מערב י"ט שאמרינן לו שינענע בידו מה שיזמין על מחר, אלא אפילו כבר הוא דיעבד שכבר הוא יו"ט אפ"ה לא יטול אלא א"כ נענע מבעוד יום, ואם לא נענע אף שהזמינה בפיו ואמר זה וזה אני נוטל אפ"ה לא מהני ולא יטול אף שמבטל שמחת יו"ט:

ועפי"ז הונח לי מה דסיים בדברי ב"ש נענע מבעוד יום ובדברי ב"ה קאמר סתם עומד ואומר וכו' ולא קאמר עומד מבעוד יום, משום דמלתא דפשיטא היא דכל הכנה מבעוד יום היא, ואמנם בדברי ב"ש קאמר מבעוד יום להורות שעכשיו כבר קאי בי"ט עצמו שלא תפרש דברי ב"ש שמיירי בערב י"ט והכי קאמרי ב"ש לא יטול וכו' שאם בא לשאול כיצד יעשה הכנה אומרים לו שלא יטול אלא א"כ נענע לפי שאז עדיין לאו דיעבד הוא שהרי עדיין בידו לנענע ולכך המורה מחמיר עליו שלא יטול למחר אלא א"כ נענע, אבל אם כבר הוא י"ט ולא נענע מאתמול רק הזמין בפיו ג"כ סגי, קא משמע לן תנא דמשנתינו דאפילו כבר הוא בי"ט והיא דיעבד גמור אפ"ה לא יטול אלא א"כ נענע, להכי מסיים בדברי ב"ש מבעוד יום להורות דעכשיו כבר הוא י"ט עצמו. ולב"ה רבותא קמ"ל לא מבעיא אם כבר הוא י"ט ולא נענע מאתמול רק הזמינם בפיו ואמר זה וזה אני נוטל שמותר ליטול משום שמחת יו"ט, אלא אפילו לכתחלה שעדיין הוא ערב י"ט אינו צריך להטריחו שינענע רק עומד ואומר זה וזה אני נוטל. ואף דלעיל בסוגיא הקודמת שהיא סוגיא דמוחלפת השטה רצה לפרש טעמייהו דב"ה כאן משום שמחת יו"ט, ולדידי קשה כיון דעדיין הוא ערב י"ט מאי שמחת יו"ט איכא הלא בידו לנענע. נראה דאף מערב י"ט שייך קצת שמחת יו"ט, דאי מטרחינן ליה כולי האי שיעלה וינענע אף הוא מימנע ולא יזמין כלל:

אלא אי קשיא הא קשיא מאי מקשה בגמרא וכי תימא ב"ה לית להו ברירה והתנן וכו', ודלמא שאני התם שהוא לענין דיעבד שכבר היו הכלים שם קודם שחישב להכי מטהרי ב"ה אף שלא חישב עד שכבר מת המת, אבל במשנתינו דאיירי לענין לכתחלה כיצד יעשה ולכתחלה לא סמכינן אברירה ולכך הצריכוהו ב"ה שיאמר זה וזה אני נוטל, אבל לענין דיעבד שכבר הוא י"ט ולא אמר מאתמול רק מכאן אני נוטל מהני לב"ה ויבואר בדברינו בסמוך בדברי הגמ'. ושוב מצאתי בס' שער המלך ח"ב דף ע"ו ע"ד [יו"ט פ"ב ה"ו] שהרגיש בזה ולא מצאתי בדבריו ישוב נכון ע"ז, רק כתב שמוכח מזה דלא ניחא לתלמודא לחלק בין (תחלה) [לכתחילה] ודיעבד באיסור דרבנן לענין ברירה. ואני לא נחה דעתי בזה דעכ"פ קשה מנ"ל להמקשן להקשות. ואעפ"כ אמינא גברא רבה אמר מלתא אין מזניחין אותו ואתן תבלין לדבריו, שכיון שבדאורייתא אמרינן ברירה עכ"פ בדיעבד ראוי ממילא למימר בדרבנן ברירה אפי' לכתחלה. אלא דלפי זה לא יתכנו דברי רש"י כאן [ד"ה כולם טמאים] שפירש בשמעתין דסוף טומאה לצאת הוא רק מדרבנן, ולקמן בדברי הגמ' נבאר דצדקו דברי רש"י בזה:

שם אמר רב חנן וכו' מחלוקת בבריכה ראשונה וכו':

נראה דר' חנן לא אתי לאשמעינן דעת ב"ש שמודה בבריכה שניה דמה נפקותא לנו בדברי ב"ש, אבל אתי להודיע דעת ב"ה שלא תימא דדוקא בבריכה שניה פליגי אבל בבריכה ראשונה ב"ה מודו דחיישינן דלמא אתי לאמלוכי, קמ"ל רב חנן דלא כן הוא ואדרבה דוקא בבריכה ראשונה פליגי, ואף שגם אם לא אשמועינן רק לב"ש ג"כ היה ניחא ולא שייך בזה אטו טעמא דב"ש אתו לאשמועינן כמ"ש התוס' במס' סוכה דף ט' ע"א גבי סוכה ישנה [ד"ה ואם עשאה], ועיין לקמן דף י"א ע"א אמר אביי מחלוקת בעלי ועיין בשיטה מקובצת שם, מ"מ בארנו כאן שבא להשמיענו דעת ב"ה, וכוונתינו בזה יבואר בדברינו לקמן [ד"ה ובלימוד הישיבה]:

שם בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי. והא דשינה רב חנן לישנא דב"ה במשנתינו וה"ל לר"ח למימר דברי הכל עומד ואומר זה וזה אני נוטל, נראה דנקט לשון סגי שמורה על דיעבד למימר דאפילו בדיעבד לא מהני אם לא אמר זה וזה ואמר רק מכאן אני נוטל. ובזה יש ליישב מה שהקשיתי לעיל [ד"ה בש"א] דמה הקשה מדיני טומאה דאמרינן ברירה ודלמא שאני הכא שכבר מת המת והוה דיעבד לכן סמכינן אברירה, ולפי מה שכתבתי ניחא דמדברי רב חנן מוכח דאפילו דיעבד לא מהני מכאן אני נוטל. ובזה ג"כ מתורץ מה שאיחר בקושיית וב"ה למה לי למימר וכו' עד אחר דברי רב חנן והלא קושיא זו היא על משנתינו עצמה:

ולפי מ"ש ניחא דעל משנתינו ליכא קושיא דאיכא לחלק בין [לכ]תחלה לדיעבד. ובזה ג"כ י"ל דברי רש"י בד"ה כלם טמאים שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה וכו', ומלבד דדברי רש"י בזה להם נגד סוגיא דלקמן דף ל"ח ע"א דמבואר דהך טומאה דפתחים היא מדאורייתא, קשה טובא מה בעי רש"י בזה לפרש שהוא רק גזירת חכמים:

ולפי מה שכתבנו בצירוף מ"ש במשנתינו [שם] להצדיק דברי שער המלך שמה שמותר מדאורייתא בדיעבד ראוי ממילא להתיר בדרבנן אפילו לכתחלה, והיה קשה לרש"י למה איחר המקשה בקושייתו עד אחר דברי רב חנן למה לא הקשה על גוף משנתינו, ואי משום דמשנתינו איירי לענין לכתחלה אכתי היה לו להקשות כיון דסמכינן אברירה בטומאה דאורייתא לענין דיעבד ממילא ראוי להתיר בדרבנן לכתחלה: ולכן לתרץ זה פירש רש"י שגם טומאה זו היא רק מדרבנן וא"כ בדרבנן עצמו שפיר יש לחלק בין תחלה לדיעבד ולכך לא היה יכול להקשות על משנתינו. ולא שרש"י סובר שהאמת כן שטומאה זו היא מדרבנן שהרי לקמן מבואר שהיא דאורייתא, אבל כונת רש"י דלקמן הוצרך לזה מכח רומיא דרב אושעיא אדרב אושעיא כמבואר שם בסוגיא, והרי המקשה כאן אכתי לא ידע מדברי רב אושעיא והמקשה שפיר היה סבור שהוא רק גזירת חכמים ולכך לא הקשה על המשנה. זהו שעלה במחשבתי בתחלת רעיוני, והדרנא בי שאם היה כונת ר' חנן על דיעבד לא הל"ל בעומד ואומר שהוא לשון הוה רק הל"ל בעמד ואמר שהוא לשון עבר. ולכן נראה דודאי גם רב חנן כוונתו דגם לכתחלה שפיר דמי ואמנם מה שאמר בעומד וכו' סגי ולא נקט לשון משנתינו יבואר בסמוך: שם וב"ה ל"ל למימר וכו'. כבר דברנו שיש לדקדק על המקשה הזה למה לא הקשה קושיתו על המשנה ומה ענין קושיא לדברי ר' חנן. ובימי חרפי הייתי רגיל לומר דמשנתינו איכא לאוקמי בבריכה ראשונה ושם איכא טעמא דחיישינן לאמלוכי וגם ב"ה חיישי לאמלוכי, אלא דס"ל כיון דיחדם בדבורו ופירטם לומר זה וזה אני נוטל אף שלא נענע ביד כיון שעכ"פ הוא מראה ומרמז עליהם ואמר זה וזה שוב לא חיישינן לאמלוכי, אבל באמרו מכאן אני נוטל ודאי חיישינן לאמלוכי, וב"ש סברי דאפילו באמרו זה וזה אני נוטל חיישינן לאמלוכי כל זמן שלא נענע ממש, וא"כ לא מטעם ברירה בעי ב"ה שיאמר זה וזה ולא היה יכול למרמי מדין טומאה דלא שייך שם אמלוכי. אבל ר' חנן שסיים בדבריו אבל בבריכה שניה בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי, וא"כ גם בבריכה שניה בעינן דוקא זה וזה ולא מהני אם אמר מכאן אני נוטל ובבריכה שניה ליכא חשש אמלוכי, ובודאי הטעם משום דלית להו ברירה הקשה שפיר. כן אמרתי בימי חרפי ואח"כ יצא לאור חבור פני יהושע על סדר מועד וראיתי שדרך ג"כ בדרך זה והנאני:

ואמנם אחר איזה שנים בלמדי עוד הפעם מסכת זו בישיבה דקדקתי בדברי רב חנן למה שביק לישנא דב"ה במשנתינו ואחז לשון אחר בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי כאשר הזכרתי למעלה. ולכן אני אומר דר' חנן סובר דלב"ה ודאי סגי באומר מכאן אני נוטל דהרי מצינו דב"ה אית ליה ברירה במה דס"ל דאף שחישב משימות המת, אבל לב"ש כיון דל"ל ברירה שהרי בהדיא קאמר והוא שחשב עד שלא ימות המת, וא"כ אף דלא חייש בבריכה שניה לאמלוכי ולא בעי שינענע אבל עכ"פ מכאן אני נוטל לא מהני לב"ש כיון דל"ל לב"ש ברירה אבל עכ"פ זה וזה אני נוטל מהני לב"ש בבריכה שניה ולא בעי שינענע, וכיון דר' חנן מסיים אבל בבריכה שניה דברי הכל וכו' ודברי הכל היינו ב"ש וב"ה, לא היה יכול לומר דמכאן אני נוטל מהני שזהו אינו דברי הכל דלב"ש לא מהני, וגם לא היה יכול לומר לישנא דמשנתינו דברי הכל עומד ואומר זה וזה אני נוטל, דלשון זה משמע שבא להורות שיאמר כן וזה אינו דהרי לב"ה אינו צריך שיאמר כן שגם אם יאמר מכאן אני נוטל מהני לב"ה, לכן אומר דברי הכל בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי לומר שעכ"פ לשון זה סגי, ומשנתינו דבעי ב"ה שיאמר זה וזה אני נוטל היינו בבריכה ראשונה ומשום אמלוכי. כך פירשתי כוונת רב חנן, אלא דלפ"ז נסתר קושיית הגמרא לגמרי וליכא קושיא לא על משנתינו ולא על רב חנן: ובלימוד הישיבה אמרתי דעל ר' חנן הוא מקשה, דכבר כתבתי [ד"ה אמר ר' חנן] דר' חנן מסתמא חידש אליבא דב"ה קמ"ל דלא נימא דמשנתינו מיירי בבריכה שניה ובהא פליגי ב"ה וסברי דאין צריך לנענע, אבל בבריכה ראשונה מודו ב"ה דצריך לנענע דחיישינן לאמלוכי, וקמ"ל ר' חנן דפלוגתייהו בבריכה ראשונה ואפ"ה פליגי ב"ה וסברי דא"צ לנענע. וע"ז קמהדר המקשן להקשות דר' חנן לא קמ"ל מידי דבלא"ה על כרחך בבריכה ראשונה מיירי ב"ה, דאי בבריכה שניה קשה למה ליה למימר זה וזה לימא מכאן אני נוטל דהא ב"ה ס"ל ברירה כדתנן המת בבית וכו', וכיון דב"ה אית להו ברירה וקאמרי במשנתינו שאומר זה וזה אני נוטל על כרחך בבריכה ראשונה מיירי, ולכך לא סגי מכאן אני נוטל משום דחיישינן לאמלוכי ואפ"ה לא בעי שינענע מבעוד יום, וא"כ לא קמ"ל ר' חנן מידי, ועל זה משני הא אמר רבה לטהר הפתחים מכאן ולהבא וא"כ לא שמענו מתניתין דאהלות דאית להו לב"ה ברירה ושפיר היה מקום לפרש משנתינו בבריכה שניה, ולכך הוצרך ר' חנן להשמיענו דאדרבה במשנתינו בבריכה ראשונה מיירי ובהא ב"ה אף דלא מצרכי שינענע אפ"ה מצריכין שיאמר זה וזה, אבל בבריכה שניה אדרבה לא צריך אפילו זה וזה אלא למאן דל"ל ברירה אפילו בדרבנן, אבל למאן דאית ליה ברירה בדרבנן אפילו זה וזה אינו צריך וסגי במכאן אני נוטל:

ובזה מתורץ קושיות מהרש"א לקמן דף ל"ח ע"א דמסקנא שם דכי אמר ר' אושעיא אין ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן יש ברירה, א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לי במשנתינו זה וזה אני נוטל נימא מכאן אני נוטל ע"ש במהרש"א. ולפי מ"ש ניחא דמשנתינו לא קשה מידי דמשנתינו בבריכה ראשונה מיירי ומטעם אמלוכי ובבריכה שניה באמת סגי במכאן אני נוטל. כ"ז אמרתי בלימוד הישיבה:

אבל באמת שתי תשובות בדבר, חדא דהרי כבר הקדמתי בתחלת הסוגיא דר' חנן דאפילו אם לא היה לנו תועלת בדברי ר"ח אליבא דב"ה רק לפרש דברי ב"ש דדוקא בבריכה ראשונה החמירו, ג"כ לא שייך להקשות אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן, וממילא נסתר קושיית הגמרא לגמרי דאף דגם בלי דברי ר' חנן היינו יודעים דב"ה משום בריכה ראשונה הצריכו לומר זה וזה אני נוטל, אכתי הוה אמינא דב"ש גם בבריכה שניה מחמירין להצריך נענוע. ועוד דלפי פירושינו ר' חנן לא בעי בבריכה שניה שיאמר זה וזה וסגי במכאן אני נוטל א"כ קשה למה הפוסקים לא חילקו בזה, והרי"ף והרא"ש העתיקו המשנה כצורתה ולא הביאו שום דבר מסוגית הגמ' כאן וא"כ בכל ענין פסקו שיאמר זה וזה אני נוטל, וכן הרמב"ם והטור והש"ע לא חילקו כלל: וידעתי שיש לומר שהטעם שפסקו כרבא שמפרש הטעם משום כחושים ושמנים, וכן הוא בר"ן [ה. ד"ה ובהא] שהביא דברי רבא, וכן הט"ז [סק"ו] והמג"א [ס"ק י"ג] בסי' תצ"ז פירשו הטעם כדברי רבא. ואמנם לפי מה שפירשתי סוגיית הגמרא שעיקר הקושיא הוא למה ליה לרב חנן לומר דפליגי בבריכה ראשונה והלא ממשנתינו מוכח וע"ז משני דאי ממשנתינו הו"א לעולם דאיירי בבריכה שניה וב"ה ל"ל ברירה וכדרבה ורב אושעיא וכו', וקמ"ל ר' חנן דמיירי בבריכה ראשונה אבל בבריכה שניה לא בעו ב"ה שיאמר זה וזה וסגי במכאן אני נוטל, וא"כ גם רבא מנ"ל דפליג ודלמא גם רבא לתרץ דברי ר' חנן בא דאי ממשנתינו הוה מוקמינן בבריכה שניה ולא משום ברירה אלא משום כחושים ושמנים, קמ"ל ר' חנן דאיירי בבריכה ראשונה אבל בבריכה שניה לב"ה לא בעינן אפילו שיאמר זה וזה וסגי במכאן למאן דאית ליה ברירה בדרבנן, וכמו שהוכחתי מלשונו של רב חנן דקאמר בעומד וכו' סגי כנ"ל:

ולכן אני חוזר לדברי הראשונים שאמרתי בימי חרפי שלא הקשה על המשנה משום דמשנתינו איכא לפרש בבריכה ראשונה ומשום אמלוכי, ועיקר קושייתו על ר' חנן דקאמר דבבריכה שניה ג"כ וזה וזה אני נוטל. ומה שדחיתי הדבר והוכחתי מלשון סגי דלב"ה אינו צריך אפילו שיאמר זה וזה, לא כן הוא ואדרבה משום ב"ש קאמר לשון סגי אבל באמת לב"ש בריכה שניה אינו צריך שיאמר שום דבר. והוא ע"פ דאמרינן בריש מכילתין באוקימתא דרב נחמן דמוקי משנה דביצה שנולדה בעומדת לגדל ביצים וב"ש ל"ל מוקצה, והוקשו שם התוס' בד"ה דלמא ב"ש וכו' תימא דבמתני' קאמר בהדיא דב"ש אית להו מוקצה דתנן לא יטול אלא א"כ נענע מבעוד יום, וי"ל דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי ומוקצה ביותר. ובעל המאור כתב [א. ד"ה מאי קושיא] ג"כ כזה אלא שפירש דבריו דהיינו לפי דמוקמינן לה בבריכה ראשונה דבזה חייס לחורבן שובכו ולכך מסח דעתיה מינייהו יותר מגרוגרת וצמוקים ע"ש בבעל המאור, ולפ"ז מבריכה שניה ואילך דלא שייך חורבן שובכו אין עלייהו רק כמו שאר מוקצה, וכיון דב"ש לית להו מוקצה אין צריכין שום הכנה כלל מבעוד יום ואין צריך שיאמר שום דבר, ולכן לא היה ר' חנן יכול לומר אבל בבריכה שניה דברי הכל עומד ואומר וכו', שאין זה דברי הכל דהרי לב"ש א"צ שיאמר שום דבר, ולכן אמר דברי הכל בעומד ואומר וכו' סגי דעכ"פ לא בעינן יותר מזה, ולב"ש אפילו זה לא היה צריך ועכ"פ לא גרע באמירתו ולב"ה צריך שיאמר כן, ומעתה כל הסוגיא על נכון: ואמנם אפי' הפוסקים דמתירים מוקצה אפי' בי"ט מ"מ מודים דכאן בעי הכנה מטעמא דרבא דלמא אתי לאמנועי משמחת יו"ט:

רש"י ד"ה אף משימות וכו'. ולמה דס"ד השתא סבירא לן דבנפתח אחד מהם נמי פליגי בכלים דמעיקרא, וכ"כ התוס'. והקשה מהרש"א מנ"ל הא ודלמא גם עתה סבר דלא פליגי בנפתח וגם ב"ש מודה דבנפתח שפיר אמרינן ברירה ומטהר למפרע, עיין במהרש"א שנדחק בזה. ולענ"ד נראה שרש"י ותוס' הוכיחו דלפי ס"ד דמקשה גם בנפתח פליגי ב"ש, דאי ס"ד דמקשה דבנפתח גם בית שמאי סברי ברירה ויש חילוק לענין ברירה בין מעשה למחשבה, א"כ גבי יונים אם שקיל למחר הרי הוא עושה מעשה ואמרינן ברירה וגם לב"ש לא בעינן שיאמר זה וזה אני נוטל וסגי שאומר מכאן אני נוטל, ולמה הקשה דוקא על ב"ה הא ר' חנן קאמר דברי הכל בעומד ואומר זה וזה וכו', וה"ל להקשות סתם למה ליה למימר זה וזה לימא מכאן וכו' שהרי הקושיא היא בין לב"ש ובין לב"ה. אלא ודאי דהמקשה היה סובר דגם בנפתח פליג ב"ש ואין אנו צריכין לדברי המהרש"א. ואמנם לפי מה שהעליתי לעיל דלר"ח לב"ש לא בעינן בבריכה שניה שום זימון שפיר הקשה המהרש"א:

תוס' ד"ה ב"ש אומרים וכו' ותימא אדפליגי בחישב ליפלגי בנפתח וכו'. וכתב מהרש"א ולא ניחא להו לפרש דעתה נמי לאו בברירה פליגי אלא טעמא דב"ש דאף בכלים דלבסוף אינו מטהר אלא ע"י מעשה, דא"כ לא היה טועה המקשה למימר לב"ה דאף למפרע מטהר וכו'. ולענ"ד נראה לתרץ קושיית התוס' דלעולם דהמקשה ג"כ ידע דב"ש אפילו להבא אינו מטהר, דבאמת תמוה לפרש דב"ש מודה מכאן ולהבא דמועיל מחשבה, דלשון עד שלא ימות המת אינו סובל פירוש זה דאי הוה פליג רק למפרע ה"ל לב"ש למימר והוא שחישב עד שלא באו הכלים שמה. ולכן נראה דסברת המקשה הוא דגם לענין להבא תליא פלוגתא בברירה דב"ש סברי אין ברירה, וא"כ כבר ירדה תורת טומאה להפתחים וכיון שכבר ירדה שוב אינו מסתלקת ע"י מחשבה כי אם ע"י מעשה, ולכן בנפתח אף שמטמאים למפרע מטהרים להבא דע"י מעשה מסתלקת תורת טומאה מהפתחים מכאן ולהבא. וב"ה סברי יש ברירה ולכן אפילו ע"י מחשבה מסתלקת, דליכא למימר כיון שכבר ירדה שהרי למפרע לא ירדה כלל דהוברר למפרע שהם טהורים, והתרצן חדש לו דלב"ה אף שכבר ירדה מסתלקת ע"י מחשבה ולא פליגי ב"ש וב"ה בברירה כלל דלכ"ע אין ברירה: בא"ד וי"ל כגון שעשאו פתח חדש א"נ וכו'. והנה נסתפקתי לדינא אם כשמת המת היו כלם נעולים ושוב נפתח אחד מהם דהדין שנטהרו שאר הפתחים למפרע לשנוייא דרבא שהוא בתרא דמוקי דברי ב"ה למפרע, ואם אח"כ לא הוציא המת דרך הפתח שפתח רק שוב פתח פתח חדש והוציא המת דרך פתח החדש מה דינם של כל הכלים שהיו תחת שאר הפתחים שנשארו סגורים, מי אמרינן כיון שלא הוציא המת לבסוף דרך פתח הראשון שנפתח איגלי מלתא דבשעת פתיחת הפתח ההוא לא שייך לומר הוברר הדבר למפרע שיוציאנו דרך פתח הזה, שהרי סופו יוכיח שלא יוציאו דרך הפתח ההוא וע"י הפתח החדש ודאי לא שייך ברירה כמ"ש התוס', וא"כ ממילא נשארו הכלים שהיו תחת כל הפתחים עד שלא נפתח פתח החדש טמאים. או דלמא נימא שאף שאין ביכלתנו לומר הברירה שהוברר שיוציאהו דרך כאן,.אכתי נימא הברירה על אופן זה שכאשר פתח הפתח הראשון הוברר עכ"פ שלא יוציאוהו דרך פתחים הנעולים והוברר למפרע שלא ירדה להם טומאה. ואמנם האופן הראשון מסתבר יותר והוא להחמיר:

אלא דאם כן נשאר קשה קושיית התוס' לדעת המקשה דפליגי בברירה אם כן אדפליגי בחישב לפלוגי בנפתח ובכלים דלמפרע. ומה שתירצו התוס' דנקט חישב לרבותא דב"ה וכו', קשה מה רבותא יש בזה הלא דל מחשבה מהכא הלא לבסוף כשיוציאנו הוברר למפרע שהכליס טהוריס, ואס שוב אחר המחשבה הזו שוב יוציאנו דרך פתח חדש א"כ באמת בטלה מחשבתו הזאת. הן אמת שנוכל למצוא רבותא במחשבה דהיינו שמתחלה היו כלם נעולים וחישב לפתוח פתח חדש להוציאו דרך שם, שאף שלא אמרינן בזה ברירה למפרע כמ"ש התוס' מ"מ מועילה המחשבה לטהר מכאן ולהבא. אבל מזה לא מיירי ב"ה שהרי ב"ה מיירי שחישב להוציאו באחד מהן דהיינו מן הפתחים הישנים ולא במחשב להוציאו דרך פתח חדש. ואמנם לפי שאין לנו בזמן הזה שום נפקותא בדיני טומאת מת שבעוונותינו הרבים כלנו טמאי מתים, ועד שנזכה שיקויים בנו וזרקתי עליכם מים טהורים, ואז יבוא מורה צדק ויורה דרכי הטהרה, ולכך לא העמקתי עיוני בזה:

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה