אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף ט:

דף ט.

מתניתין דלא כהאי תנא. לכאורה ללישנא בתרא דמוקי פלוגתייהו ברה"י ואפ"ה אסרי ב"ש הולכה שפיר קאמר דמתני' דלא כהאי תנא, אבל ללישנא קמא דפליגי ברה"ר קשה מנ"ל דאתיא דלא כהאי תנא ודלמא האי תנא מיירי ברה"י, ולכך גם ב"ש מתירין ההולכה דלית להו דר' יהודה אמר רב ופליגי בחזרה, דב"ה מתירין משום דשובכו מוכיח עליו וליכא שום איסור, אבל ב"ש דלית להו שובכו מוכיח ואסרי ברה"ר אפילו ההולכה וברה"י מתירין משום שמחת יו"ט, וכמ"ש הרמב"ם דמשום שמחת יו"ט מקילין בחדרי חדריס, אבל להחזיר שאין כאן שמחת יו"ט חששו לדר' יהודה אמר רב: וצריך לומר דמה דאמר משנתינו דלא כהאי תנא קאי אלישנא בתרא דר' חנן. ועוד נדבר מזה בדברי התוס'. אלא דגם ללישנא בתרא ג"כ אינו נכון דכיון דללישנא בתרא לא נזכר כלל טעמא דשובכו מוכיח עליו ונוכל לאוקמי משנתינו בסולם של עליה, א"כ כיון דר' יהודה טעמא דת"ק מפרש דלמא ר' יהודה לומר על היתר החזרה קאי דמתיר ת"ק אליבא דב"ה, ע"ז בא ר' יהודה לומר במה דברים אמורים בשל שובך אבל בשל עליה דברי הכל אסור היינו החזרה:

וכן מה דקאמר ת"ק דגם ב"ש מודים שמותר להוליכו היינו בשל שובר אבל בשל עליה פליגי ב"ש וב"ה על ההולכה וכ"ע מודים שאסור להחזירו ומשנתינו מיירי בשל עליה ושפיר אתיא משנתינו כתנא דברייתא. ואף לפי מה דדייק בגמרא מברייתא דמיירי ת"ק בשל שובך מדתני משובך לשובך ולא תני מוליכין לשובך, וא"כ גם ממשנתינו יש לדייק כן, מכל מקום הרי דיוקא הדין דחוהו לקמן דלהכי תני משובך לשובך דאפי' לשובכין הרבה, ומכל מקום אף שנדחה הדיוק מ"מ לא נדחה גוף דברי ר' חייא דר"י מפרש דברי הת"ק וא"כ קשה כנ"ל, ועיין בדברינו בסמוך:

שם סולם בא לידינו. הא דסתמו דבריהם סולם ולא פירשו דהיינו סולם של עליה וכדחזינן באיכא דאמרי דקאמר הטוי סולם של עליה, ונראה דלהך לישנא קמא אז אמרינן באמת דר' דוסא שרי מה דאסר ת"ק לסברא פשוטה בלי ספק, והא ודאי שמה ששאל אותם אבוהון כלום מעשה בא לידכם לא על הוראה פשוטה שאין בה שום חידוש כיון, ובודאי כוונתו אם בא לידם איזה הוראה שיש בה חידוש, ובזה שפיר השיבו סולם ולא הוצרכו להזכיר של עליה דודאי כן הוא, דאי בשל שובך מה חידוש יש בו והלא לכ"ע שרי, ואי משום ב"ש דאסרי הרי ב"ש במקום ב"ה אינו משנה, ואף דאכתי הוה להו לפרש של עליה דהרי איכא למימר של שובך וברה"ר, וזה ודאי הוראה היא שהרי ללישנא בתרא דר' חנן אסור ברה"ר. אפשר לומר דבהנך קרייתא דנפקי לתמן היה ידוע דליכא שום רה"ר והיה דר רק יהודי אחד בכל כפר, ולחשש אורחים לא חיישינן במילי דרבנן כמו שביארתי בנודע ביהודה [מהדו"ק או"ח סי' י"ב ד"ה אמנם], ועוד דבי"ט לא יבואו אורחים. ואולי זה כוונת רש"י שכתב בד"ה סולם וכו' הולכת סולם וכו', והקשה מהרש"א דהרי גם חזרה שרי לדידהו דת"ק מיירי בשל עליה ושרו ב"ה אפילו להחזיר. ולפי מ"ש ניחא דאי חזרת סולם א"כ בשל שובך יש חידוש, דהרי לתנא דמשנתינו פליגי רק בהולכה אבל בחזרה גם ב"ה אסרי וכמ"ש הרב המאירי, וא"כ הוה להו לבני ר"ח לפרש באיזה סולם הורו:

אמנם ע"כ רש"י לא ס"ל כהרב המאירי, דלדעת הרב המאירי מוכח ממשנתינו דב"ה מודו דאסור להחזיר וא"כ מה דאמר מתניתין דלא כהאי תנא היינו בתרתי הוא דלא כהאי תנא, דלמתניתין אסרי ב"ה להוליך ולברייתא שרו גם ב"ש להוליך, וגם בהא הוא דלא כהאי תנא דלמתניתין אסרי ב"ה ולהחזיר ולברייתא שרי, וא"כ למה פירש רש"י בד"ה מתניתין דקתני בהולכת סולם פליגי וכו', ואי הוה דעת רש"י כהרב המאירי יותר הל"ל לרש"י לאחוז בלשונו הסתירה שסותרת ברייתא למתניתין בלהחזיר שהוא נפקותא לב"ה. ואין לומר דרש"י לשטתו לקמן בסוגיא דמוחלפת היינו דאין מוליכין, וא"כ לכך נקט רש"י לשונו דמשנתינו דפליגי בהולכת סולם שרומיא זו היא אליבא דב"ה שאסרי במשנתינו ההולכה וברייתא לכ"ע מותר, אבל רומיא דמחזירין הוה רק לב"ש דבמשנתינו אף ב"ש לא התירו החזירה ובברייתא התירו. אבל זה אינו לפי מה שיבואר בדברינו בסוגיא דמוחלפת השטה [ד"ה הא קשיא] שלמסקנא גם לרש"י נשאר הך דאין מוליכין על מכונה ולא נתחלפה, ואם כן נסתרה סברא זאת והדרא קושין לדוכתא למה לא נקט רש"י הסתירה דברייתא למשנתינו לענין להחזיר. אלא ודאי דרש"י לית ליה הך דהרב המאירי ויש לפרש משנתינו ג"כ דב"ה מתירין גם להחזיר, ועיין בדברינו במשנתינו:

אלא דלפ"ז גם תירוץ של מהרש"א שתירץ דלהכי נקט רש"י הולכה משום דלהחזיר אף אם פליגי בלהחזיר של עליה מכל מקום אין הלכה כברייתא אלא כמשנתינו דפליגי רק בהולכה, ולפי מ"ש ליכא ראיה ממשנתינו דלא שרי ב"ה אף להחזיר. והנלע"ד כוונת רש"י לתרץ מה שאמר משנתינו דלא כהאי תנא וכתבתי לעיל דקשה דלמא משנתינו איירי בשל עליה, ולתרץ זה [אמר] דעובדא דבני ר' חייא לענין היתר הולכה איירי ואמר להו ר' חייא צאו ואסרו מה שהתרתם, א"כ מוכח דהאי דאמר רבי יהודה אבל בשל עליה דברי הכל אסור גם להוליכו אסור לדברי הכל, והך עובדא דבני ר' חייא סיועא דמלתא דאמר משנתינו דלא כהאי תנא הוא:

שם ור' יהודה טעמא דת"ק מפרש. לכאורה לשון טעמא אינו מדוקדק והכי הו"ל למימר ור"י דברי ת"ק מפרש. ונראה משום דבשל עליה ליכא שום סברא להתיר להחזיר דהרי יש לחוש שיאמרו להטיח גגו הוא צריך, ובשלמא להוליכו לשובך איכא למימר דמשום שמחת יו"ט לא חששו לחשדא אבל להחזיר דליכא שמחת יו"ט וגם לא שייך להתיר סופו משום תחלתו דמה הפסד יש לו אם אינו מחזירו להעליה וא"כ אין טעם לדברי הת"ק, ולכן בא ר' יהודה לפרש דפלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא בשל שובך וממילא נתפרש הטעם ששובכו מוכיח עליו וליכא שום חשדא:

ואמנם הא קשיא לי ומה בכך דר"י לפרש בא אכתי נימא דר"י על היתר החזרה קאי דזה הוא דוקא בשל שובך אבל בשל עליה דברי הכל אסור להחזיר אבל להוליך גם של עליה מותר, והדבר מוכרח דמדב"ש נשמע לב"ה שהרי ב"ש מדאסרי להחזיר אפילו של שובך מכלל דלא ס"ל שובכו מוכיח עליו ואפ"ה התירו להוליך ולא חיישי דשמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך, א"כ לדידהו גם של עליה מותר להוליך דכיון דלית להו שובכו מוכיח אין חילוק בין של שובך לשל עליה, וכיון דלב"ש מותר להוליך של עליה מהי תיתי לומר דב"ה אסרי ומחמירי יותר מב"ש. ובדוחק י"ל דגם ב"ש אית להו הסברא דשובכו מוכיח עליו אלא דלא סמכי על זה רק בדאיכא ג"כ שמחת י"ט דהיינו להוליך אבל לא להחזיר, ובשל עליה דל"ש כלל שום הוכחה שאינו צריך להטחת גגו לא מהני שמחת יו"ט להתיר לא לבית שמאי ולא לבית הלל:

שם הטוי סולם של עליה בא לידינו. כאן פירשו דבריהם של עליה אף שודאי כן הוא דהטוי של שובך מה חידש חידשו בהוראה זו דזה לכ"ע שרי ואפי' ב"ש קאמרי במשנתינו אבל מטהו וכו', ואמנם לפי שמן הסתם לא שייך הטוי בשל עליה דאיך בא מתחלה מעליה לשובך, ורש"י באמת הוצרך לפרש שהוליכו מבעוד יוס לשובך אבל על כל פנים מן הסתם לא שכיח הטוי בשל עליה, לכן הוצרכו לפרש של עליה: שם מה דקשרי ת"ק קאסר ר' דוסא. עיין פירש"י, ואלמלא פירושו הייתי מפרש מה דשרי ת"ק היינו ת"ק דקאמר דגם ב"ש מתיר להוליך על זה פליג ר' דוסא ואמר דב"ש אסרי להוליך ולא שרו אלא להטות. ובזה היינו מרויחים קושיית התוס' [ד"ה מאי דקא] שהקשו תימא דר' דוסא דאמר כמאן, ולפי פירושי ר' דוסא הוא כתנא דמתניתין ממש, אלא דאי אפשר לפרש כן דאם כן לא חידש לנו ר' דוסא בדברי ב"ה כלום רק בדברי ב"ש, וקשה אטו טעמא דב"ש אתי ר' דוסא להשמיענו. אלא דאכתי אפשר לפרש כן דנ"מ אליבא דב"ה, דאם בית שמאי אסרי להוליך וא"כ לית להו שובכו מוכיח עליו ואפ"ה התירו ההטוי מכלל דבהטוי ליכא שום חשדא, א"כ גם בשל עליה מותר ההטוי, ומינה דגם לב"ה מותר ההטוי בשל עליה, ואעפ"כ יפה עשה רש"י שמיאן מלפרש כן דא"כ אכתי מותר ההטוי בשל עליה, אפילו לפי מה שפירש להם אבוהון וא"כ למה אמר צאו ואסרו מה שהתרתם והרי שפיר התירו:

תוס' ד"ה מה דקא שרו וכו' וי"ל דשני מיני סולמות וכו'. נראה דכוונתן דסולמות שבעירובין קטנים יותר אפילו מסולם של שובך, דאל"כ אפילו אם נימא דלא כוונו התוס' לתרץ גם לר' דוסא מ"מ הרי בכולה סוגיא דכאן משמע דעיקר היתרון של שובך משל עליה הוא מטעם שובכו מוכיח עליו וכמפורש בריש הסוגיא בדברי ר' חנן, א"כ משמע דאי לאו שניכר שהוא של שובך שפיר שייך בו חששא דלהטיח גגו הוא צריך וא"כ למה שרי בעירובין סולמות קטנים, אלא ודאי שהם קטנים יותר משל שובך: בא"ד והר"א מבורגיל פירש דהתם מיירי בשבת וכו'. צריך עיון מהא דלקמן דף י"ח ע"ב דקאמר רבא הואיל ובשבת שרי ביוה"כ נמי שרי א"כ הכא נמי נימא הואיל ובשבת שרי בי"ט נמי שרי. ונראה דכאן מצינו גם בשבת לאסור אם הסולם עומד ברה"ר אסור לטלטלו אפילו תוך ד' אמות משום שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך וכיון דאיכא גזירה זו גם בשבת שוב גזרו גם בי"ט ואפי' ברה"י, ועוד אפשר בלאו הכי [ד]דוקא לענין טבילה אמר הבא דבר זה שהרי גם בשבת הוא מתקן גופו ואפ"ה שרי משום דנראה כמיקר לכך לא אסרו ביוה"כ משום מתקן. ועוד דהרי חזינן דמוקצה מותר בשבת ואסור בי"ט ואדרבה בי"ט משום דקיל שהותר בו אוכל נפש אתי לזלזולי ביה והחמירו בו יותר משבת, אבל ביוה"כ אף שקיל משבת בעונש שזהו בסקילה וזה בכרת מ"מ לא הותר בו מה שאסור בשבת לכך לא שייך אתי לזלזולי ביה שפיר אמרינן הואיל ובשבת שרי גם ביוה"כ שרי. והיה מקום לפלפל בזה אם אמרינן אין עירוב והוצאה ליוה"כ. ועיין בר"ן שלהי מכילתין [כב. ד"ה מחתכין] שג"כ כתב לחלק בין שבת ליוה"כ דאמרינן הואיל ושרי בשבת שרי ביוה"כ וגבי י"ט החמירו במוקצה יותר משבת יעו"ש, ואין כאן מקום להאריך בזה:

בא"ד דהתם מיירי בשבת וכו'. והא דלא משני סתם דהתם מיירי ברה"י וכאן מיירי ברה"ר וכן רצה הרא"ש [סי' י"ד] לתרץ לחלק בין רה"ר לרה"י, ומה שדחה הרא"ש תירוץ זה וכתב ומיהו קשה דר' חייא גופיה דקאסר הכא משמע התם דסבר סולמות וכו' וניטלין בשבת עיין ברא"ש, ולכאורה דבריו תמוהים דדלמא גם ר' חייא דאסר כאן ג"כ ברה"ר אסר. ואמנם לפי מ"ש לעיל בדברי הגמ' [ד"ה סולם] הוכחתי דהך עובדא דבני ר' חייא ברה"י הוה, שפיר קאמר הרא"ש. ועוד נלע"ד שאין לתרץ דכאן מיירי ברה"י ובעירובין מיירי ברה"ר דהא ודאי הטיה ברה"ר קיל יותר ממוליך ברה"י, וראיה לדבר ללישנא בתרא דרב חנן דברה"י פליגי ואסרי ב"ש ואפ"ה קאמרי אבל מטהו וכו' וע"כ אפילו ברה"ר, דאי הוה אסור ברה"ר היה אסור גם ברה"י דהרי ב"ש אית להו דר"י אמר רב, אלא ע"כ שגם ברה"ר מותר הטיה והולכה אסור ברה"י, וכיון דר' דוסא אוסר הטיה בשל עליה, אפילו [אי] מיירי ברה"ר אעפ"כ שוב ק"ו דהולכה אסור אפילו ברה"י. ובזה ניחא מה דסיימו התוס' בסוף הדבור וכתבו ולפי"ז אסור לטלטל סולם שלנו אפילו בביתו דשמא הלכה כר' דוסא. ומהרש"ל בים של שלמה [סי' כ"ו] נדחק בדבריהם ורצה להגיה בדבריהם. ולפי מ"ש ניחא דאי לאו דהלכה כר' דוסא לא היינו צריכין לחלק בין שבת לי"ט רק בין רה"ר לרה"י. ואולי לטעם זה הקדימו התוס' בתחלת הדבור דמשמע דקיי"ל כר' דוסא דבלי הצעה זו לא היה קשיא להו מסוגיא דעירובין:

בגמ' פיסקא אבל מטהו וכו' אלמא גבי שמחת יו"ט וכו'. הנה קושיא זו על רישא דמתני' ב"ש אומרים אין מוליכין וא"כ קשה למה רשם כאן הפיסקא על סוף דברי ב"ש דאמר אבל מטהו וכו'. והנלע"ד דחזינן דהמקשה לא היה ניחא למימר דפליגי בסברא אם אמרינן שובכו מוכיח עליו והתרצן הוא שדחה אותו דבסברא זו פליגי. ואמנם עדיין היה מקום לומר דכ"ע ס"ל שובכו מוכיח עליו ופלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא אם צידה אסורה מן התורה, דב"ש ס"ל שהיא מן התורה, וא"כ מה בכך ששובכו מוכיח עליו אכתי יחשדוהו שלצוד גדולים הוא צריך, וכיון שלצוד גדולים הוא איסור תורה לכן חייש לחשדא, וב"ה סברי שצידה אינה אסורה בי"ט מן התורה רק מדרבנן ולכך לא חיישינן לחשדא. והנה לעיל דחיתי סברא זו שאם היה טעמייהו דב"ש משום חשש צידה א"כ איך התירו ההטיה והרי אפילו העליה על הסולם אסור, ועיין בדברינו בדברי הגמרא בעמוד הקודם [ד"ה איכא דאמרי], וזה כוונת הפיסקא כאן שמרשים אבל מטהו וכו' וא"כ ע"כ אין הטעם משום חשש צידה רק משום הטחת גגו ובמה פליגי ב"ש וב"ה ע"כ בשמחת י"ט, אלמא גבי שמחת יו"ט בית שמאי לחומרא:

שם מוחלפת השיטה. נקט לשון זה ולא קאמר איפוך כדרגיל בש"ס בשאר מקומות, ונראה כי יש הפרש בין הלשונות, כי לשון איפוך משמע שמהפך את הגרסא וגרסינן במשנה כך כמו שמשני, אבל מוחלפת השיטה משמע שאינו משנה הגירסא שבמשנה אלא שאנחנו צריכין להפוך שיטתן ושמחלוקתן הוא היפך ממה ששנו בלשון המשנה, ולשיטת התוס' בד"ה אר"י ודאי שכן הוא שאי אפשר להפך המשנה ומס' עדיות תוכיח ששנויה שם מקולי ב"ש אלא שאנו צריכין לומר שמשנה נשנית לפי הטעות, והרי רבינו הקדוש סידר המשניות וביצה קודמת לעדיות, דבתרי סדרי יש סדר [עי' כסף משנה פ"ט מרוצח ה"א] ומועד קודם לנזיקין, וכיון שבמס' עדיות שנה רבי לפי הטעות ק"ו ששנה כן במס' ביצה, ולכך לא קאמר איפוך וקאמר מוחלפת השיטה. ולשיטת רש"י ג"כ ניחא דלשיטת רש"י דמחליף הך דאין מוליכין, קשיא ג"כ א"כ למה לא שנאה במס' עדיות גבי קולי ב"ש, ועיין מהרש"א מ"ש בסוף דברי התוס' בד"ה אר"י, וג"כ צ"ל דמס' עדיות נשנית לפי הטעות וג"כ צ"ל דאינו משנה הגירסא במשנה ולכן לא קאמר איפוך: ואמנם כל זה אמרתי לפום ריהטא אבל באמת כל אמורא היה לו לשון הרגיל על לשונו, ור' יוחנן כן דרכו גם בשאר מקומות לומר מוחלפת השיטה וכן לעיל דף ג' ע"א גבי אין סוחטין, ובפסחים דף מ"ט ע"ב גבי עד כמה הן מזמנין בכולהו אמר ר"י לשון מוחלפת השיטה, ובזה שפיר נוכל לומר דמהפך הגירסא במשנתינו, ואף שבעדיות אי אפשר להפך, ולאותן מן המפרשים שגם בתרי סדרי אין סדר למשנה, ועיין במ"ש בפתיחה לחבור הצל"ח [פתיחה למס' ברכות ד"ה והתוי"ט], ושפיר איכא למימר דמשנתינו נשנית אחר עדיות, ועיין בסמוך בדברינו ברש"י:

רש"י ד"ה מוחלפת השיטה כאן הוחלפה שטתן וכו':

מלשון זה שכתב רש"י כאן הוחלפה לקחו התוס' דכוונת רש"י דמשנת השוחט נשאר על מכונה ומשנת אין מוליכין מחליף. ואני אומר אי מהא יש לדחות ולעולם דגם רש"י סובר דמשנת השוחט מהפכינן, ומ"ש כאן הוחלפה כוונתו לתרץ קושיית התוס' בסוף ד"ה אר"י דאיך אפשר להפך משנת השוחט, וא"כ הוה ליה מחומרי ב"ש ואיך מונה אותה במס' עדיות מקולי ב"ש, ותירצו דמשנה דעדיות נשנית לפי הטעות קודם שהוחלפה שטתן, וזה כוונת רש"י כאן רצה לומר כאן במס' ביצה אנו מחליפין שטתן וגרסינן במשנתינו ב"ש אומרים לא ישחוט אבל בעדיות לא מהפכינן. ואמנם בדברינו בדברי התוס' נבאר שאף אם יהיבנא להתוס' שכוונת רש"י להפך משנת אין מוליכין, אין מזה ראיה שמחליף ג"כ למסקנא הך דתריסין:

ד"ה וממאי וכו' וליכא צד איסור. עיין לעיל דף ח' ע"א בתוס' ד"ה וא"צ אלא לעפרה שהקשו דאע"פ שהוא פטור מכל מקום עכ"פ אסור לכתחלה ותירצו דמשום שמחת יו"ט מותר אפילו לכתחלה יעו"ש, וא"כ איך כתב רש"י דליכא צד איסור, ולומר דרש"י פליג וסובר שהוא מותר לכתחלה זה אי אפשר שהרי כלל גדול הוא דכל פטורי דשבת הם פטור אבל אסור חוץ מתלת, והרי ר' אבא אמר החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור וא"כ ממילא שמענו שעכ"פ הוא אסור. ונראה דסובר רש"י דהאיסור לכתחלה אינו משום הגומא שעושה אלא משום טלטול מוקצה שהרי עכ"פ כשמזיז העפר הוא מטלטלו, אבל משנה דיחפור בדקר שמיירי בדקר נעוץ וא"כ הרי הכינו מאתמול לכך שהרי בשביל כך נעץ הדקר ואין כאן איסור מוקצה וליכא צד איסור. אלא דקשיא כיון דלרש"י ליכא שום איסור א"כ למה לא מוקי לעיל בתיחוח לגמרי, ועיין לעיל בתוס' ד"ה בעפר תיחוח (ובמהרש"א) [ובמהר"ם] שם:

ונראה דלרש"י דלב"ה טעם האיסור שמא יכתוש כמו שמבואר כאן בדברי רש"י וסובר רש"י דבתיחוח לגמרי מכל צדדיו לא שייך כלל לחוש שמא יכתוש: ד"ה הא קשיא על זו החליפה. ויש לדקדק לשון על זו דהל"ל את זו החליף דלשון על זו משמע עבור זו החליף אחרת. ולכן נלע"ד דכוונת רש"י לתרץ קושיית מהרש"א שהקשה לפי הבנת התוס' בכוונת רש"י דלבסוף אינו מחליף רק הך דתריסין וכל המשניות שהביא בתחילה אינו מחליף תקשה הך דתריסין דב"ש לקולא על כל הני משניות דלעיל וכן בכל הני מוחלפת השטה קשה אהך דלעיל עיין במהרש"א. ולכן נראה דרש"י סובר באמת אף שרצה מתחלה לדחוקי בשינויי דחוקי היינו כדי שלא נצטרך להפך שום משנה אבל אם שוב מוכרח להפך אחת ממילא מוכרח להפך גם הקודמת, ולכן כתב רש"י על זו החליפה פירוש בשביל זו החליפה ג"כ להך דאין מוליכין: אלא דלפי"ז ה"ל לרש"י לומר על זו החליפן לשון רבים שהרי החליף הך דלא יטול והך דאין מוליכין, ויתבאר לקמן בדברי התוס':

תוס' ד"ה אלמא וכו' וא"ת אמאי לא פריך מביצה שנולדה וכו'. ולענ"ד אפשר לומר דידע דגם ביצה שנולדה בשבת ב"ש מתירין ובשבת לא שייך שמחה דעונג כתיב בשבת ובי"ט הוא דכתיב שמחה, וא"כ ודאי אין הטעם משום שמחת יו"ט: ד"ה אר"י וכו' פירוש האי דתריסין וכו' וקשה טובא ובו'. הנה כבר כתבתי [ד"ה הא] דהוכחת התוס' ממ"ש רש"י כאן הוחלפה שטתן וביארתי דאין מזה ראיה, ואמנם אף לפי דברי התוס' שרש"י אינו מחליף הך דהשוחט מכל מקום זהו רק באוקימתא קמייתא דרמי הך דאין מוליכין ובזה הוצרך רש"י לפרש דהך דאין מוליכין, משום דאי מהפכינן הך דהשוחט צריכין אנו לומר דעדיות נשנית בטעות כמו שמסקו התוס' לפי פירושם, וזהו לא ניחא ליה לרש"י דעדיות נקראת בחירתא [קידושין נד.] וקשה לומר שנשנית בטעות, ולכן נדחק רש"י לומר דהך דאין מוליכין נשנית בטעות. אלא דאכתי קשה אף אם נהפוך הך דאין מוליכין אכתי קשה כיון דב"ש סברי מוליכין וב"ה סברי אין מוליכין, א"כ קשה למה לא חשבוהו בעדיות גבי מקולי ב"ש, ואכתי צריך לומר שעדיות נשנית בטעות דב"ש אמרו אין מוליכין ומה הרוחנו במה שפירש"י דאין מוליכין מוחלפת. אלא דזה יש ליישב כמ"ש המהרש"א שלא הוצרך לחשבה בעדיות כיון שכבר שנו שם הך דהשוחט דבשמחת י"ט ב"ש לקולא וב"ה לחומרא, לא הוצרך לחשוב הני כולהו דפליגי בשמחת יו"ט:

וכל זה ברומיא דהך דאין מוליכין עם השוחט, אבל אחר שיישב הך דאין מוליכין עם השוחט ומשני עד כאן לא קאמרי ב"ש התם אלא דאיכא דקר נעוץ, שוב ממילא כל הני דרמי אח"כ לא רמי רק ב"ה אב"ה, אבל על ב"ש ליכא שום קושיא דב"ש לא אמר כלל בשמחת יו"ט לקולא, דהרי לא מצינו זה רק בהך דהשוחט והרי כבר אמר דלא משום שמחת יו"ט התיר רק משום דאיכא דקר נעוץ וכדמסיק בסוף שמעתין בשלמא ב"ש אב"ש לא קשיא וכו', ובאמת הך בשלמא שייך בכל הני דרמי אחר האי דהולכה סולם, ולפי"ז אף דנשנית בעדיות הך דהשוחט אכתי לא שמענו דבשמחת י"ט ב"ש לקולא, ולפי"ז איזה מהמשניות דרמי אח"כ שתהפוך הי' קשה כיון שב"ש לקולא למה לא נשנית בעדיות, ועל כרחך צריכין אנו לומר דעדיות נשנית בטעות קודם שידע דמוחלפת השטה, וא"כ אין לנו שום ריוח אם נימא דמוחלפת חד מהני או אם מוחלפת השוחט. שוב מודה רש"י דכל הני מוחלפת דקאמר בתר הך קמייתא פירושייהו מוחלפת הך דהשוחט. ויש לי ג"כ ראיה לפירוש הזה מדברי רש"י בד"ה הא קשיא שכתב על זו החליפה וכבר דקדקתי לעיל בדברי רש"י דהל"ל זו החליף, ולפי מ"ש ניחא דעל זו היינו עבור הרומיא דלא יטול החליפה להשוחט, ובזה סרו כל קושיות התוס' מעל רש"י:

עוד נלע"ד טעם אחר לחלק בין מוחלפת השטה קמייתא שעל רומיא דאין מוליכין ובין שאר מוחלפת השיטה דבתר הכי, דברומיא ראשונה דהיינו הך דאין מוליכין עם השוחט איזה מהם שתהפך נשנו המשניות כסדרן, דאם נימא הך דאין מוליכין מוחלפת וב"ש אומרים מוליכין נשנו כל המשניות כסדרן, בתחלה נשנו ארבע בבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה דהיינו תלת דמשנה דריש מכילתין והך דאין מוליכין ושוב אח"כ מן המשנה דלא יטול והלאה כולהו מחומרי ב"ש וקולי ב"ה, וכן אם נחליף השוחט ג"כ נשנו כסדרן מתחלה תרי בבי מקולי ב"ש דהיינו ביצה ושאור ושוב מהשוחט ואילך נשנו יחד חומרי ב"ש וקולי ב"ה, וכיון שבין כך ובין כך המשניות נשנו כסדרן בחר רש"י יותר להפך הך דאין מוליכין ולא להפך הך דהשוחט כדי שלא נצטרך לומר דעדיות נשנית בטעות, אבל כיון שסילק רומיא קמייתא דשאני הכא דאיכא דקר נעוץ וכן שאני הכא דשובכו מוכיח, וא"כ הך דאין מוליכין נשאר מחומרי ב"ש וקולי ב"ה, א"כ שוב א"א להפך שום משנה מהנך דבתר משנה דאין מוליכין, שאם תהפוך איזה מהנה היה קשה על רבינו הקדוש למה שנה הך דאין מוליכין שהיא מחומרי ב"ש באמצע המשניות שהן מקולי ב"ש, ואז גם רש"י מודה דמוחלפת השיטה הך דהשוחט ונשנו כל המשניות כסדרן, ועל כרחך מוכרחין אנו לומר דעדיות נשנית לפי הטעות:

בא"ד ותימא וכו' היכי מונה לה במס' עדיות. וכתב מהרש"א דלמאי דמוחלפת האי דתריסין ג"כ תקשי להו אמאי לא תני לה בעדיות מקולי ב"ש, וי"ל כיון דתני האי דלא ישחוט לא איצטריך האי דתריסין דבחדא גוונא משתעי דב"ש לקולא בשמחת יו"ט עכ"ל מהרש"א. ודבריו תמוהים דהרי לפי הבנת התוס' בדברי רש"י אף דמחליף הך דתריסין מ"מ אינו מחליף שום אחרת ונשארו כל הנך שינויי דלעיל וכמבואר בדברי התוס' בתחלת הדבור יעו"ש, וא"כ כיון שנשאר שינוייא קמא דעד כאן לא קשרו ב"ש אלא משום דאיכא דקר נעוץ ממילא לא שמענו כלל מזה דב"ש מקילין משום שמחת יו"ט וה"ל למתני במס' עדיות הך דתריסין להשמיענו דגבי שמחת יו"ט ב"ש לקולא וכמבואר לעיל בדברינו, והדרא קושיית מהרש"א לדוכתא דלמה תלו התוס' הך תימא דוקא על פירוש ר"ת ולא תמהו על פירש"י. ונראה דיותר ניחא להו להתוס' לתמוה על פירוש ר"ת שהוא סתירה להדיא דאיך חשב השוחט מקולי ב"ש והרי נהפוך הוא שהוא מחומרי ב"ש וקולי ב"ה, משא"כ על רש"י אין כאן תמיהת סתירה רק קושיית חסרון שהיה לו לחשוב עוד מקולי ב"ש, ואין התמיה גדולה כל כך דאיכא למדחי תנא ושייר אף דתני אלו, וג"כ איכא שוב למימר מאי שייר דהאי שייר אין כאן רק קושיא אבל לא תמיה לומר עליו תימה:

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה