ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא
דף ט.
גלגל עיסה מעי"ט וכו', הרי"ף [ד.] פסק כאבוה דשמואל, והביא ראיה מלקמן דף ל"ז ע"א דאמרינן שם והני מילי פירי דטבלי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה וכו'. ולענ"ד אין משם ראיה לפי מה שפירש"י כאן שלא גזרו על תרומת עיסה שהרי יכול לגלגלה בי"ט וכו' א"כ התם נמי פירושו הני מילי פירי דטבלי מאתמול היינו דלא משכחת להו שיהיו טבילי היום, אבל בפירי דטבילי היום היינו דמשכחת לה דטבילי היום כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרשינן אפי' טביל מאתמול כגון שנילושה אתמול אפ"ה כיון דמשכחת שטביל היום לא גזרו עליה. ולמה דאמרינן לקמן דף י"ג ע"א דלפעמים גם בתרומה זכאי בהרמתן החילוק בין עיסה לתרומה שתרומה רובן טבילי מאתמול כדאמרינן בדף י"ג שם משא"כ חלה רובן טבילי מהיום:
שם אין מפריש וכו'. וכתב המרדכי [סי' תרנ"ד] וכיון דאין מפרישין ממנה חלה הוא הדין לאפותה אסור כיון שאינו יכול לאכלה, מיהו ודאי אם גלגלה ואפאה מערב י"ט ולא הפריש ממנה חלה מצי לאכלה בי"ט, ובלבד שיניח ממנה מעט כדי חלה כדשמואל דאמר חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. ובש"ע סי' תק"ו ס"ג בהג"ה דחה דברי המרדכי וכתב ומותר לאפות הפת ע"י שיאכל ממנה ויפריש אח"כ חלה, וכל האחרונים נלאו לעמוד על דעת המרדכי. והב"ח [שם סק"ד] כתב כיון שיכול להפריש בעיסה רק איסור אין מגביהין וכו' בי"ט רביע עלה מקרי אפשר למפלגה בלישה. והמג"א [סק"י] דחה דבריו ממשנה דפסחים [מו.] כיצד מפרישין חלה בי"ט והרי גם שם יכול להפרישה בעיסה רק איסור חמץ רביע עלה יעו"ש:
ולי נראה לקיים דברי המרדכי במקצת ולהכריע, דודאי לאפותה כולה אסור שהרי יכול ליקח מעט מן העיסה ולשייר ולא יקרא לה שם והמותר יאפה ויאכל בי"ט, וזה מעט שהשאיר למוצאי י"ט יקח מעט ממנו ויקרא לה שם חלה, וכיון שיכול לעשות מקרי אפשר למפלג בלישה ואיך יהיה מותר לאפות כל העיסה, משא"כ במשנה דפסחים דאי אפשר לשייר כלום מן העיסה בלי אפיה שהרי תחמץ לכך שם שפיר מחשב אי אפשר למפלג בלישה, ולכך סובר שם ר' אליעזר שלא יקרא לה שם עד שתאפה ומותר לאפות כולה בלי שום שיור. ואמנם מה שמשמע מדברי המרדכי שגם לשייר מקצת העיסה ולאפות שאר כל העיסה ג"כ אסור, שהרי סיים המרדכי שאם אפאה כבר מערב י"ט מצי לאכלה ביו"ט ולהניח ממנה מעט וכו', ומשמע שאם לא אפאה כבר אין לה שום תקנה, על זה ודאי יש לתמוה ובזה לא שייך שום תירוץ מה שתירצו האחרונים הב"ח והט"ז [סק"ז], שהרי באמת מפליג בלישה וכל מה שאופה בי"ט אוכל בי"ט בלי שום שיור, ולכן נלע"ד כהכרעה זו:
שם משנה ב"ש אומרים וכו' וב"ה מתירין. ראיתי בשם שיטת הרב המאירי דמדלא קתני במשנתינו וב"ה מתירין אף להחזיר כדתנן לקמן [יא.] במשנה דחזרת תריסין, מכלל דסובר תנא דידן דבחזרה מודה ב"ה דאסור, ולא שייך כאן להתיר סופו משום תחלתו שכאן לא ימנע ההולכה בשביל מניעת החזרה שאין לו שום הפסד במניעת החזרה, עיין בשער המלך [פ"ד הי"ד] שהביאו. ואני אומר שאין מזה ראיה ויש בידינו לומר דב"ה מתירין אף להחזיר, אלא דאם תנן וב"ה מתירין אף להחזיר הוה אמינא דלא פליגי אלא על סוף דברי ב"ש דקאמר אבל מטהו מחלון לחלון וב"ה מתירין אף להחזיר מחלון לחלון אבל משובך לשובך אפילו ב"ה אסרי, לכן לא הזכיר במשנה החזירה לב"ה וא"כ ודאי דב"ה מתירין משובך לשובך:
ונראה דשפיר מוכיח הרב המאירי, דהרי יש לדקדק בדברי ב"ש דלא התיר מחלון לחלון אלא ההטיה וא"כ למה אמר ב"ש אין מוליכין משובך לשובך הוה ליה למימר רבותא יותר אין מוליכין סולם מחלון לחלון אבל מטהו, וצריך לומר דלרבותא דב"ה קתני דב"ה מתירין אפילו משובך לשובך וא"כ על כרחך מוכח דב"ה קיימי אריש דברי ב"ש ומתירין ההולכה ואכתי ה"ל לסיים בדברי ב"ה שמתירין אף להחזיר, אלא ודאי כדברי הרב המאירי שבאמת אינן מתירין להחזיר:
ואמנם אם דייקינן במשנתינו דתני הסולם בה' הידיעה למעוטי של עליה כדפי' רש"י במשנתינו, איכא למימר דב"ה מתירים בשל שובך אף להחזיר, ודלא תנן במשנתינו שמתירים אף להחזיר היינו משום דאז הוה אמרינן דהא דממעט של עליה היינו החזרה אבל הולכה מותר אף בשל עליה, לכך לא הזכיר במשנתינו היתר החזרה וממילא הא דדייקינן איסור של עליה היינו אפילו ההולכה. וכל זה ללישנא קמא דר' חנן בסוגיית הגמרא, אבל ללישנא בתרא דר' חנן שאין טעמו דב"ה משום שובכו מוכיח עליו רק טעמו משום דלית ליה דרב יהודה אמר רב, א"כ אין חילוק בין של שובך לשל עליה ולא דייקינן כלל במשנתינו למעוטי ובכל סולמות איירי, א"כ ודאי קשה למה לא תנן וב"ה מתירין אף להחזיר, אלא ודאי כדברי הרב המאירי דגם ב"ה אסרי להחזיר, ועיין בחידושינו בדברי הגמרא:
ואמנם אני אומר דאם לית להו לב"ה כלל גזירת הטחת גגו או אם לית להו ברה"י גזירת מראית העין אז מתירין אף החזרה, אבל אם כדעת הרמב"ם בפ"ה מהל' י"ט [ה"ד] דגם ב"ה אסרי ברה"ר וגם סברי דכל שאסור מפני מראית עין אסור אפילו בחדרי חדרים אלא דכאן משום שמחת יו"ט התירו ברה"י, הא ודאי שהחזרה אסורה שאיזה שמחת יו"ט יש בחזרה, ולהתיר סופן משום תחלתן לא שייך כאן כמ"ש בשם הרב המאירי, ועיין בדברינו לקמן:
שם בגמ' דב"ש סברי שמא יאמרו להטיח גגו. הנה היה מקום לפרש פלוגתא דב"ש ובית הלל דפליגי בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן במס' שבת דף צ"ה ע"א במגבן, דר"א מחייב וחכמים אסרי משום שבות, וכתבו שם התוס' בד"ה והרודה וכו' ומיהו תימא לר"י כיון דמותר לגבן בי"ט מן התורה אפילו באפשר מערב י"ט אפילו לא יהיה מותר מדרבנן אלא בלא אפשר, א"כ אם נפל ביתו בי"ט יהיה מותר לבנותו דמתוך שהותר בנין לצורך דהיינו במגבן יהיה מותר שלא לצורך ובלבד שיהיה צורך היום קצת לאכול בתוכו וכו', וי"ל דאסור מדרבנן משום עובדא דחול וכו', ומעתה לר"א דמגבן חייב משום בונה א"כ הותר בונה בי"ט לצורך אוכל נפש ושייך לומר מתוך שהותר לצורך הותר נמי שלא לצורך, וא"כ אפילו הטיח גגו בי"ט אין כאן איסור תורה רק איסורא דרבנן משום עובדא דחול, אבל לחכמים דסברי התם שמגבן אינו אסור בשבת רק משום שבות וסברי דזה אינו בכלל בונה א"כ לא משכחת בונה באוכל נפש ולא שייך למימר בי"ט גבי בונה מתוך שהותרה לצורך, וא"כ המטיח גגו בי"ט היה לוקה מן התורה. ולפי"ז יש לפרש כאן פלוגתייהו דב"ש וב"ה, דב"ש סברי כחכמים דשם וא"כ לא משכחת בונה לצורך והמטיח גגו עושה איסור תורה, ולכך אוסר ברה"ר שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך, וב"ה סברי כר"א ומשכחת בונה לצורך אוכל נפש במגבן, וגם המטיח גגו אינו עושה רק איסור דרבנן ולכך לא חשו שיאמרו להטיח גגו הוא צריך: אלא דהא ליתא, דאיך נימא דב"ש לית ליה דר' אליעזר והרי ר"א שמותי היא, ובירושלמי [ה"ד] מקשה ב"ש ור"א אהדדי, ועי' לקמן דף ל"ד ע"ב בתוס' בד"ה ואומר מכאן אני נוטל וכו'. ועוד הרי לשיטת הרי"ף בתשובות [סי' שי"ב] והרמב"ם ועוד הרבה מהגאונים לא נחלקו חכמים שם על ר"א אלא במכבד ומרבץ ורודה אבל בכל הני דחשיב שם בברייתא קודם המכבד מודו חכמים שחייב חטאת, ועיין במגיד משנה פרק ח' מהל' שבת הלכה ז', וכן משמע מפירש"י ותוס' שם:
ואמנם עתה נוכל לומר דב"ש וב"ה אזלי לשטתייהו דלקמן דף י"ב ע"ב ע"א דב"ש לית להו מתוך, וא"כ אף שהותר בונה לצורך לא הותר שלא לצורך והמטיח גגו היה לוקה מן התורה ולכן חיישי שהרואה יאמר להטיח גגו הוא צריך, וב"ה לשטתייהו דסברי מתוך וא"כ אין בהטחת גגו איסור תורה ולכן לא חיישי לזה. ואמנם מיאנו בגמרא לאוקמי כן משום דמה בכך שהטחת הגג עצמו הוא מדרבנן מ"מ ברה"ר עכ"פ חיישינן למראית עין אף באיסור דרבנן, דהרי הבהמה אסורה לצאת בזוג משום דמחזי דאזיל לחינגא [שבת נד.], והרי חינגא עצמו לית בו איסור תורה שאיסור מקח וממכר היא רק איסור שבות, ולכן הוצרכו בגמ' לפרש טעמייהו דב"ה משום דשובכו מוכיח עליו, ועיין בדברינו בסמוך:
שם וב"ה סברי שובכו מוכיח עליו. ויש לדקדק לפי מה שהקשו התוס' בד"ה אין מוליכין תימא אפילו הכין מאתמול אית בהו משום צידה וכו' וי"ל דמיירי בקטנים שלא פרחו, ולפי"ז אכתי למה שרי ב"ה וניחוש שהרואה יאמר שלצוד גדולים הוא צריך ומה מהני לזה מה ששובכו מוכיח על הסולם. ואמנם לשיטת רוב הפוסקים כל מלאכת אוכל נפש אפיה קצירה וטחינה וצידה מן התורה מותרים בי"ט רק חכמים אסרום, ועיין ברבינו אשר ריש פרק אין צדין [סי' א], לכך לא חיישי ב"ה שהרואין יאמרו שלצוד גדולים הוא צריך:
ואף שכתבתי לעיל בסמוך [ד"ה דב"ש] דברה"ר עצמו חיישינן למראית עין אפילו באיסור דרבנן, והבאתי ראיה מאיסור בהמה בזוג שברה"ר עצמו עכ"פ לכ"ע אסור מפני דמחזי דאזיל לחינגא, עיין במג"א סי' ש"א ס"ק נ"ו, אף דחינגא הוא רק איסור מקח וממכר שהוא איסור שבות נלע"ד דשאני איסור מקח וממכר אף שהוא משום שבות יש בו לתא דאורייתא דהיינו שמא יכתוב, ואם כן כשיחשדוהו דאזיל לחינגא יחשדוהו שיבא גם לכתוב ויעשה איסור תורה, אבל צידה דלית בה לתא דאורייתא בי"ט, ולומר שיחשדו שיצוד לצורך מחר ג"כ למ"ד אמרינן הואיל ומקלעי אורחין וכו' אין כאן איסור תורה, ואפילו למ"ד דלא אמרינן הואיל ומקלעי אורחין ג"כ ניחא דמהי תיתי יחשבו שיצוד לצורך מחר כיון שיכול לצוד לצורך היום, וא"כ כיון שאין כאן שום חשד בדבר שיש בו לתא דאורייתא לכך לא חיישינן אפילו ברה"ר למראית עין. משא"כ הטחת גגו כשאין שם גשמים אין בהטחת הגג שום צורך היום ובודאי יחשדו שעושה לצורך מחר, ולכן אפילו אמרינן הואיל והותר בנין לצורך וכו' והיינו כשיש בו צורך היום קצת, אבל כשאין בו צורך היום כלל הוא איסור תורה כמ"ש התוס' לקמן דף י"ב ע"א בד"ה ה"ג רש"י וכו' ולכן הוצרך לומר דשובכו מוכיח עליו: ואמנם לשיטת הפוסקים דקצירה וטחינה וגם צידה הכל אסור מן התורה בי"ט ועיין בים של שלמה ריש פרק אין צדין, וא"כ הדרא קושין לדוכתא מדוע התירו ב"ה ולא חיישי למראית עין שיאמרו לצוד גדולים הוא צריך, ויתבאר בדברינו לקמן [ד"ה איכא דאמרי], ועיין לעיל דף ג' ע"א בתוס' בד"ה גזירה בסוף הדבור מ"ש בשם הירושלמי ועיין בחידושינו שם:
שם תנאי היא וכו'. ויש לדקדק אכתי מי הכריחו לומר דברה"י דברי הכל מותר ודלמא ב"ש ס"ל כר' אלעזר ור' שמעון, ואף אם ר' חנן ס"ל דהלכה כת"ק מ"מ מי הכריחו לומר דב"ש לא ס"ל כת"ק. ונראה דלישנא קמא דרב חנן דייק במשנתינו דתנן הסולם בה' הידיעה דהיינו של שובך וכדפירש"י במשנתינו [ד"ה אין מוליכין] ומכלל דבשל עליה לא פליגי כלל, ואי ס"ד דב"ש אית להו דר' יהודה אמר רב א"כ ב"ש אסרי ברה"י כל הסולמות אפי' של שובך וק"ו של עליה, ואי ס"ד דב"ה לית להו דרב יהודה א"כ מתירים ב"ה ברה"י אפילו של עליה וא"כ פליגי ב"ש וב"ה גם בשל עליה ברה"י ולמה נקט במשנתינו הסולם הידוע, וכיון דרב חנן לית ליה דרב יהודה מוכרח הוא לומר דגם ב"ש לית להו דרב יהודה ומתירים ברה"י כל הסולמות: שם איכא דאמרי וכו'. ויש לדקדק באיזה סברא פליגי הני תרי לישני דר' חנן בר אמי. ועוד קשה במה דמקשה לימא רב דאמר כב"ש ומשני תנאי היא, ולפ"ז על כרחך רב ס"ל דאפי' ברה"ר מותר וא"כ ודאי ס"ל לרב סברא דשובכו מוכיח עליו, ואיך פליג רב חנן על רב בהך סברא דשובכו מוכיח עליו והרי בזה אין לו סיוע משום תנא, דאף דהך תנא דשוטחין בחמה וכו' לית ליה מה דאמר רב דכל שאסרו מפני מראית עין אסור אפילו בחדרי חדרים, אכתי אין זה הכרח לומר דב"ה דוקא ברה"י מתירין, והרי איכא למימר דאפילו ברה"ר ליכא מראית עין כלל משום דשובכו מוכיח עליו: והנלע"ד דהך איכא דאמרי אזיל בשיטת הירושלמי שהבאתי לעיל בדף ג' ע"א בדברי התוס' שם דצידה אסורה בי"ט מן התורה, וא"כ יש כאן חשש שיאמרו לצוד גדולים הוא עולה בסולם, ומה מהני לזה ששובכו מוכיח עליו, ולכן ע"כ ב"ה לא התירו רק ברה"י ולית להו דרב, אבל רב ס"ל דצידה אינה אסורה בי"ט מן התורה ולית ליה הך דירושלמי, ולכן אין כאן חשש מראית עין דצידה אפילו ברה"ר וכמו שביארתי לעיל בסמוך ואין כאן חשש שיאמרו להטיח גגו הוא צריך, ולזה מהני הסברא דשובכו מוכיח עליו. ומעתה כיון דהך דינא דירושלמי רשב"ל אמרו וכן חזקיה לכך יכול רב חנן לחלוק על רב בזה. ומעתה גם מה שהקשיתי לעיל דהני פוסקים דס"ל צידה אסור מן התורה איך התירו בית הלל ולא חיישי למראית עין דצידה, ג"כ ניחא דאינהו סברי כאיכא דאמרי ורב חנן לית ליה דרב ומוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה ברה"ר ולית להו הך דרב:
ואמנם קשה כיון דצידה אסורה מן התורה למה תנן במשנתינו ב"ש אומרים אין מוליכין וכו', והלא אף אם הסולם עומד במקומו העליה על הסולם ראוי לאסור שהרי הרואה יאמר לצוד גדולים הוא צריך. ובזה יש מקום לומר לרבותא דב"ה תני שאפילו להוליכו שיש לחוש לכפילא לחשש צידה וחשש הטחת גגו אעפ"כ התירו. אלא דקשה איך מסיימו ב"ש אבל מטהו וכו' והלא העליה על הסולם אסור ולאיזה צורך יטהו, ואף דמיירי ברה"י הלא ב"ש אית להו דרב דגם בחדרי חדרים אסור. ולכן נלע"ד דכיון שהסולם עומד במקומו וכן ההטיה מחלון לחלון כל זה הוא זמן מועט ותכף הוא לוקח בידו היונים ויורד, וא"כ הרואה אותו עולה רואהו מסתמא תכף בירדו ויונים קטנים בידו, אבל המוליך משובך לשובך הרואה לא ילך אחריו ולא יראה מה לקחה, אי נמי כיון דעיקר החשש היא שהרואה יחשוד אותו שהוא רשע ומחלל יום טוב, וכיון שההטיה הוא זהירות גדולה שנזהר אפילו בטלטול הסולם ביום טוב שלא לטלטלו לגמרי, ממילא לא יחשדו אותו שיחלל יום טוב:
עוד נלע"ד ליישב הא דפליג רב חנן על רב במה דסובר רב דשובכו מוכיח עליו, דייק כן ממשנתינו ע"פ מה שכתבתי [ד"ה בש"א] בשם הרב המאירי דמדלא תנן במשנתינו וב"ה מתירים אף להחזיר מכלל דמודו ב"ה שאסור להחזיר, ומעתה אי ס"ד דטעמיה דב"ה משום דשובכו מוכיח עליו א"כ ליכא שום מראית עין ולמה אסור להחזיר, אלא ודאי דלית להו לב"ה שובכו מוכיח עליו והא דהתירו היינו משום דלית להו הא דרב וברשות היחיד התירו. וא"ת אכתי כיון דלית להו הא דרב ולא חששו ברשות היחיד למראית עין א"כ שוב הדרא קושין לדוכתא למה אסרו להחזיר. ונראה דזה הכריחו לרבינו הגדול בפ"ה מהל' י"ט [ה"ד] לומר דודאי גם רב חנן אית ליה הא דרב בשאר מקומות וכאן שהתירו היינו משום שמחת י"ט, ולכן ההחזרה דלית ביה משום שמחת יו"ט אסרו גם ברה"י. והא דהקשה בגמרא לימא רב דאמר כב"ש והרי איכא למימר דרב מודה כאן משום שמחת יו"ט, היינו משום דרב אמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין וכו' א"כ כללא כייל שבכל מקום הדין כן, ואי כאן יש חילוק בין רה"י לרה"ר משום שמחת יו"ט א"כ לא ה"ל למימר כלל מלא בזה:
ובזה מתורץ ג"כ קושיית המג"א בסי' ש"א סקנ"ו שהביא שם מ"ש הב"י בשם התוס' לחלק דבכל מקום שאסרו מפני שיחשדוהו על איסור דאורייתא אסור אפילו בחדרי חדרים, אבל מה שאסרו ברה"ר מפני חשדא של איסור דרבנן שפיר יש להתיר בחדרי חדרים, והקשה א"כ למה לא משני במסכת שבת דף ס"ד ע"ב כן. ולפי מ"ש ניחא דאף שכתבו התוס' כן להלכה אבל רב ודאי בכל גווני אוסר שהרי כללא כייל כל מקום שאסרו וכו' ושם במסכת שבת על רב הקשה כן:
ואף דקאמר כאן תנאי היא והרי ת"ק דר"א ור"ש קאמר שוטחן וכו' א"כ אפילו במקום דלא שייך משום שמחת יו"ט התיר, נראה דודאי הוא כן, ואמנם רב חנן הכריע לחלק בין מקום דאיכא משום שמחת יו"ט הכריע כת"ק, ובמקום דליכא שמחת יו"ט הכריע כר"א ור"ש. אלא דקשיא אם כן ללישנא קמא דסבר גם רב חנן דטעמיה דב"ה משום שובכו מוכיח עליו קשה למה אסור להחזיר. אבל באמת לא קשיא מידי דלפי מה שביארתי במשנתינו דללישנא קמא דייק רב חנן מה דתני במשנתינו הסולם בה"י הידיעה של שובך ולמעוטי של סולם, וכתבתי דלפ"ז נסתר הוכחת הרב המאירי והתירו ב"ה באמת גם להחזיר ושפיר מפרש הטעם משום דשובכו מוכיח עליו, משא"כ ללישנא בתרא דמיירי ברה"י ומשום דלית ליה ומותר אפילו של עליה לא דייק כלל כנ"ל, ואז נשאר הוכחת הרב המאירי וכאשר מפורש הכל כדברינו במשנתינו:
ולענין פסק הלכה פסקו הרי"ף והרא"ש [סי' י"ד] כלישנא קמא דר"ח משום דבדרבנן אזלינן לקולא, עיין ברא"ש בשם הגאונים, ואף דגם לישנא בתרא הוא לקולא להתיר לב"ה ברה"י אפילו של עליה דכיון דלא ס"ל לב"ה הא דרב יהודה אמר רב, אבל באמת גם ללישנא קמא כיון דב"ש דלית להו שובכו מוכיח עליו ואפ"ה מתירים ברה"י א"כ מתירים גם בשל עליה, וממילא גם ב"ה מתירים על כל פנים ברה"י בשל עליה כי היכי דלא נחמרו ב"ה יותר מב"ש. ואף דלא שייך בזה נחשביה גבי קולי ב"ש וכו' משום דאיכא למימר כי איתשל לענין רה"י איתשל ובשל שובך, מ"מ גם מצד הסברא מהי תיתי נימא דב"ה מחמירין. ועוד כיון דרב חנן לא רצה לאוקמי ב"ש כרב יהודה אמר רב משום דלא ס"ל הא דרב ודאי דלא מוקי ב"ה כרב, ולפי זה לתרי לישני דר"ח מותר ברה"י של עליה, והיינו דלא כר' חייא לקמן [ע"ב] דס"ל דר' יהודה לפרש בא וכ"ע סבירי להו דבשל עליה לכ"ע אסור:
וצריך לומר דר"ח כבני ר' חייא סבר דר' יהודה לחלוק בא, ואמנם גם לבני ר' חייא לא אתי שפיר דלדידהו עכ"פ לת"ק פליגי בשל עליה ולרב חנן לא פליגי דהרי ברה"י לכ"ע מותר וברה"ר גם ב"ה לא שרי אלא מטעם שובכו מוכיח עליו, ואמנם ללישנא בתרא שפיר פליגי גם בשל עליה ברה"י דלב"ה גם של עליה מותר כיון דלית להו הא דרב ולב"ש הכל אסור, דללישנא בתרא לא אמרינן שובכו מוכיח עליו אפילו לב"ה ק"ו לב"ש:
ואולי היינו טעמא של הרמב"ם [פ"ה ה"ד] דפסק כלישנא בתרא, משום דללישנא קמא לא מצינן כלל לפרושי ברייתא דלקמן לא לר' חייא ולא לבני ר' חייא, ואמנם להרמב"ם דס"ל בפרק כ"ו מהלכות שבת הלכה ז' דסולם של עליה אין עליו תורת כלי ואסור משום מוקצה, אין מלשונו של רב חנן שום הכרע לשל עליה דאיכא למימר דבלא"ה אסור משום מוקצה אפילו בטלטול, ועיין לעיל דף ח' ע"א מתוס' בד"ה אר"י ל"ש וכו' אם מותר לטלטל מוקצה משום אוכל נפש בשביל שמחת יו"ט ואין כאן מקום להאריך בזה. ונראה דלישנא קמא דרב חנן שפיר אתי כר' חייא דרב יהודה לפרש בא ועל פלוגתייהו דב"ש וב"ה קאי, דללישנא קמא פלוגתייהו ברה"ר בזה קאמר במה דברים אמורים בשל שובך אבל בשל עליה דברי הכל אסור, דברה"ר עיקר ההיתר של ב"ה משום דשובכו מוכיח עליו וזה לא שייך בשל עליה:
רש"י ד"ה אין מוליכין את הסולם קס"ד סולם המיוחד לכך וכו'. עיין מהרש"א שנתקשה בלשון ס"ד שהרי האמת כן הוא. וגם סיום דברי רש"י וטעמא דב"ש וכו' דאסרי אעפ"י וכו' לשמחת יום טוב הוא שפת יתר, ודי אם היה מפרש משום גזירה להטיח גגו שהוא עיקר הטעם:
ואמנם לפי מה שביארתי בסוגיית הגמרא [ד"ה משנה בש"א] דלישנא קמא דרב חנן דייק במשנתינו הסולם בה' הידיעה דהיינו סולם המיוחד לשובך, ולישנא בתרא דרב חנן לא דייק כן ותופס רש"י עיקר כלישנא בתרא לכן קאמר על סברת לישנא קמא קס"ד. ומזה ראיה דרש"י קאי בשטת הרמב"ם שפסק כלישנא בתרא, ומה שסיים רש"י וטעמא דב"ש מפרש בגמרא קאי על לישנא בתרא דר"ח, והיה קשה לרש"י דקאמר בלישנא בתרא דב"ש אית להו דר"י אמר רב למה תלה דברי ב"ש בדברי ר' יהודה אמר רב, כיון דפליגי בזה תנאי הו"ל למימר דב"ש אית להו דר"א ור"ש דאסרי אפי' שלא כנגד העם: ולתרץ זה נראה כשטת הרמב"ם בפ"ה מהל' יו"ט [ה"ד] דאף דב"ה דמתירין כאן ברה"י שפיר אית להו דגם בחדרי חדרים אסור אלא שכאן התירו משום שמחת יו"ט, ועיין לעיל במה שבארנו [ד"ה עוד נלע"ד] בדברי הגמרא דעכ"פ רב אפילו משום שמחת יו"ט אינו מתיר דהרי רב כללא כייל כל מקום שאסרו וכו', וא"כ לא הוה מצי למימר טעמייהו דב"ש דס"ל כר"א ור"ש, דהרי אפשר דר"א ור"ש גופיהו מודים כאן לדברי ב"ה להתיר משום שמחת יו"ט, ולכן הוכרח ר"ח למימר דב"ש אית להו דר"י אמר רב לאסור אפילו היכי דשייך שמחת יו"ט. וזהו כוונת רש"י כאן דסיים אעפ"י שבא ליטול גוזלות לשמחת יו"ט: