אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף ח:

דף ח.

היינו טעמא דלא מכסינן גזירה משום התרת חלבו. וכתב הרא"ש [סי' י"א] והא דאין שוחטין אותו לכתחלה וישאר הדם עד הלילה לפי שאין שוחטין לתוך הכלי, והקשה הדרישה ביו"ד סי' כ"ח [סק"ב] דיתן עפר למטה בכלי ואז שוחטין לתוך הכלי כמבואר בסי' י"א. ותירץ הדרישה דגם בזה יש חשש שהרואה יאמר שלוקח העפר לכסות ויתיר חלבו:

ואמנם יתכן תירוץ זה בספק דהיינו כוי, אבל בודאי חיה שאסרו ב"ה לשחוט לכתחלה ולא התירו לשחוט לתוך הכלי, משום דשם מיירי ביש לו דקר נעוץ ואין לו עפר מוכן בתלוש ויש בו איסור גומא מדרבנן ואיך יתן עפר בכלי, אבל בכוי שאפילו יש לו עפר מוכן אין שוחטין אותו שפיר הקשה הדרישה שיתן עפר בכלי. וראיתי לשער המלך בפ"ג מהל' יו"ט [ה"א] הקשה דאם איתא לסברת הדרישה למה הוצרך הרא"ש לומר דאין שוחטין לתוך הכלי ותיפוק ליה דאפילו שרי לשחוט לתוך כלי מ"מ הרי מצות כיסוי שיתן עפר למטה וא"כ כשיקח עפר ליתן למטה לתקן הכלי יתירו חלבו. ואני אומר שטעות הוא בידו שכוונת הרא"ש שישחוט לתוך הכלי ובלילה יקח הדם מן הכלי ויתן הדם על עפר ושוב יכסה עליו עפר, והוצרך הרא"ש לומר הטעם משום שאין שוחטין לתוך הכלי:

ואלמלא דברי הרא"ש הייתי אומר דלכך אי אפשר לשחוט לתוך הכלי שהרי הדם הזה הוא מוקצה דאפילו לבהמה לא חזי שהרי הוא צריך לשמרו לכסותו בלילה ואיך ישחוט לתוך הכלי ונמצא מבטל כלי מהיכנו. ולטעמא דידי אפי' יש לו עפר מוכן בכלי מאתמול אסור לשחוט לתוכו, שכיון שעפר הוא מוכן א"כ אינו מוקצה ולא נתבטל הכלי מהיכנו וע"י הדם הוא שמבטל הכלי מהיכנו ולכן אסור לשחוט לתוכו, אבל אם היה לו מאתמול עפר בתוך הכלי שהניחו להכלי ולא כיון להכינו א"כ העפר הוא מוקצה וכבר הכלי נתבטל מהיכנו, מותר בי"ט לשחוט הכוי לתוך כלי זה:

וראה זה חידוש הוא שיהיה היתר באינו מוכן ואיסור במוכן:

אכן צריכין אנו לעמוד על דעת רבינו הרא"ש שלא נתן טעם זה, שאין לומר שהרא"ש לא סבירא ליה טעם ביטול כלי מהיכנו, לפי שרבה במס' שבת דף מ"ב ע"ב ור' יצחק שם דף מ"ג ע"א יהבו טעמים אחרים שם על דברי רב חסדא ורב יוסף שם הוא שנתן טעם ביטול כלי מהיכנו, שהרי הרא"ש בפ' כירה סי' י"ח לא הביא רק טעם ביטול כלי מהיכנו:

ועוד שהרי התוס' שם בד"ה בעודן עליו כתבו דכ"ע ס"ל טעס ביטול כלי מהיכנו. ולכן נלע"ד דכשם שכתבו התוס' לעיל [ע"א] בד"ה אמר ר"י ל"ש וכו' שמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ושמחת י"ט יעויין בדבריהם, ה"נ מותר לבטל כלי מהיכנו לצורך אוכל נפש בי"ט. ואף שכתב המג"א בסי' תק"ט ס"ק ט"ו שאף שמותר לטלטל מ"מ אסור להשתמש בו ולכן אסור לשחוט ולכסות בעפר שאינו מוכן, וכן הוא במהרש"א לקמן דף ל"ג ע"א. נלע"ד דבביטול כלי מהיכנו לא שייך שמשתמש בו, שאפילו נוטל הכלי ומביאו למקום ששוחט הרי בשעת טלטולו עדיין הכלי לא נאסר ובשעה ששוחט והדם יורד לתוכו אז נאסר ממילא וזה מותר לצורך אוכל נפש ושמחת יו"ט, ולכן הוכרח הרא"ש ליתן טעם שאין שוחטין לתוך הכלי:

ומה שתמה הפני יהושע [ד"ה שם ודאי] על טעמו של הרא"ש דתינח שאינו יכול לשחוט לתוך הכלי משום שאין שוחטין לתוך הכלי אבל למה לא ישחוט ע"ג קרקע ויאסוף אח"כ הדם ויתנהו בתוך כלי. ובאמת דבריו תמוהים שהרי הדם הוא מוקצה כמ"ש לעיל ואיך יטלטל מוקצה אחר השחיטה וכבר אינו לצורך אוכל נפש. וצ"ל שס"ל כמ"ש המג"א שם בסי' תק"ט לדחות דברי הב"ח וכתב המג"א כיון דאינו יכול לשחוט משום זה אי אפשר לאכלו ומקרי לצורך אוכל נפש, אבל אני אומר שדעת הרא"ש שאף שקודם ששחט שפיר מקרי צורך אוכל נפש היינו להתיר לעשות קודם שחיטה, אבל לשחוט ולטלטל אח"כ דבר מוקצה שוב לא מקרי צורך אוכל נפש כיון שכבר שחט ולכן אסור לשחוט וכמ"ש הב"ח: ובזה נלע"ד מה שהקשה השער המלך [שם ד"ה ודע שמדברי] על דעת הפרי חדש ביו"ד סי' י"א בקונטרס אחרון [קכח ע"ב] שהשיג הפר"ח על בית הלל שכתב שגם לשחוט חוץ לכלי ואחר ששחט ליתן כלי לקבל הדם ג"כ אסור, ופר"ח שם השיג עליו והתיר, והקשה השער המלך דלדעת הפר"ח נשאר קושית הרא"ש במקומו שישחוט ואחר ששחט יתן הכלי לקבל הדם שהרי אינו צריך לכסות כל הדם ויכסה בלילה הדם שבכלי. ולפי מ"ש אין כאן השגה דאחר שכבר שחט שוב אסור ליתן הכלי משום ביטול כלי מהיכנו, ועיקר קושית הרא"ש שקודם שישחוט יתן הכלי דאז לא איכפת לן בביטול כלי מהיכנו כיון שהוא לצורך אוכל נפש כנ"ל:

שם משום התרת חלבו. דע כי יש הפרש גדול לדינא בין שינויא דרבא דאמר אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק, דלפי זה אם הכינו בפירוש לכסות בו דם כוי מותר לשחוט ולכסות, והדבר מפורש בגמרא שהרי רבא אמר כוי הרי הוא כצואה ופירש"י שאם הכניס עפר לכסות צואה מותר לכסות בו כוי, ולטעמא דהתרת חלבו אפילו הכין בפירוש לכסות בו כוי אסור משום התרת חלבו. ולכן השמיטו הרי"ף והרא"ש כל הא דלעיל משום שפסקו כרמי משום התרת חלבו וגם לא הביא שום דבר אם הוא כצואה וכל מה דאתמר עלה:

ואמנם עדיין היה להם להביא שאף שאין נ"מ לזה בדין כוי מ"מ יש נ"מ לענין צואה דלמ"ד כוי הרי הוא כצואה א"כ גם צואה הוא נקרא ספק ואם הכניס עפר לכסות דם צפור אסור לכסות בו צואה, ולמ"ד כוי אינו כצואה א"כ צואה קרוב לודאי הוא ואם הכניס לכסות דם צפור מותר לכסות בו צואה:

וא"כ למה השמיטו הפוסקים הך סוגיא לגמרי. וראיתי שהמג"א בסי' תצ"ח ס"ק ל"ג הרגיש בזה:

ולענ"ד נראה כיון דנהרבלאי ור' זירא פליגי בה וא"כ תרי ותרי נינהו, דנהרבלאי ס"ל דצואה מיחשב ודאי ורבא סבר שמיחשב ספק ור' יוסי בר חמא ור' זירא ג"כ פליגי בהא, מ"מ במידי דרבנן אזלינן לקולא, ובפלוגתא דאמוראי לא שייך להחמיר משום דבר שיש לו מתירין. ובפרט לענין טלטול יש לי פלפול אם שייך דבר שיש לו מתירין ויבואר בדברינו במקום אחר. ולמימר דהלכה כרבא דבתרא הוא, מלבד שאם כלל זה דהלכה כבתראי גם אביי ורבא עצמם בכלל יש בו חילוקי דעות, אלא שדבר זה עצמו אם נהרבלאי המה קודם רבא אי לא, לא ברירא, לכן אזלינן לקולא וסתמו הפוסקים דבריהם דמן הסתם צואה כמו כל שאר צרכיו:

ובהך מלתא גופא שהכריעו כל הפוסקים כרמי בר ייבא שהטעם משום התרת חלבו, לכאורה יפלא כיון דעכ"פ כל הני אמוראי שפלפלו אם כוי הרי הוא כצואה ע"כ לית להו חשש דהתרת חלבו ואיך הכריע רמי לחוד שלשה חמורי עולם ר"ז ונהרבלאי ורבא. ולכן נלע"ד דאין כאן פלוגתא בין הני אמוראי דלעיל ובין רמי בר ייבא ותרי מיני כוי יש, דיש כוי שהוא בריה בפני עצמו ויש כוי שבא מבהמה וחיה וכמבואר בחולין דף פ' ע"א וע"ש בתוס' ד"ה כוי בריה וכו'. ובכוי שהוא בריה בפני עצמו והוא ספק בהמה ספק חיה בזה ודאי יש חשש התרת חלבו שהרואה יאמר שהוא חיה ויתיר חלבו ועל כוי זה דיבר רמי בר ייבא, וכ"כ התוס' שם בחולין וז"ל כוי בריה בפני עצמו הוא אמתניתין דכיסוי הדם קאי דתנן ונוהג בכוי מפני שהוא ספק ואין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו עכ"ל התוס' שם. ואמנם כוי הבא מבהמה וחיה יש לנו לדבר בו קצת פרטים:

ואציע הסוגיא דמס' חולין דף ע"ט ע"ב, והא דתנן כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו במאי עסקינן אילמא בתיש הבא על הצביה וילדה בין לרבנן ובין לר' אליעזר לשחט ולכסי צבי אפילו מקצת צבי, אלא בצבי הבא על התישה וילדה אי לרבנן לשחט ולכסי וכו'. והנה סוגיא זו קשיא דאף דסברי רבנן חוששין לזרע האב וצבי אפילו מקצת צבי, מ"מ לענין חלב נמי אמרינן שור כשב ועז אפילו מקצת וא"כ חלבו אסור מן התורה ואיך נשחטנו.בי"ט ונכסה ויאמר שהוא חיה גמורה ויתיר חלבו. ובחידושי למס' חולין הארכתי בסוגיא זו מאד ושם כתבתי דסוגיא דחולין אזלא בשטת תחלת סוגיא דהכא דהיינו תירוצו של רבא דאפר כירה מוכן לודאי ולא לספק ולא ס"ל כלל חשש דהתרת חלבו:

ואמנם עכשיו נתתי לב שאם סתם סוגיא דהתם אזלא בשטת רבא דלא ס"ל חשש התרת חלבו, איך פסקו כל הפוסקים כאן כרמי בר ייבא ומפרשי הטעם משום התרת חלבו: ולכן נתתי לב לקיים סוגיא דחולין וגם סוגיא דכאן בלי סתירה מסוגיא לסוגיא. ואומר אני שאף שחששו חכמים להתרת חלבו לאסור בשחיטה בי"ט בכוי מטעם זה היינו היכי שאחר יו"ט שוב ליכא חשש התרת חלבו, אבל היכי שתמיד יש חשש התרת חלבו ואם ניחוש לזה צריכין לאסרו תמיד, זה לא רצו חז"ל בשביל חשש בעלמא לאסרו לחלוטין: והנה בתיש הבא על הצביה דלזרע האם כ"ע מודו דחוששין, וא"כ אפילו אם נימא שגם לזרע האב חוששין עכ"פ מקצת צבי הוא וחייב בודאי בכיסוי מן התורה וא"כ חייב לברך על כיסוי, ועיין ביו"ד סי' כ"ח בש"ך סק"ז, וכשיברך על הכיסוי נמצא שיש גם בחול חשש התרת חלבו, שמי שרואה שמברך עליו יאמר שאין חוששין לזרע האב והוא חיה גמורה ויתיר חלבו, וא"כ אם היו חוששין לחשש זה היינו צריכין לאסרו לגמרי (דהיינו אם לא יהיה בלאו הכי צפור לשחוט לברך ברכה אחת לשניהם), או לעקור הברכה ממצוה ודאי של תורה, ולכן אי אפשר כאן לצאת מחשש זה והתירו גם בי"ט ושפיר קאמר לשחוט ולכסי, דמדאמר התנא אין שוחטין אותו בי"ט מכלל דבחול שוחטין ואי חייש להתרת חלבו א"כ מאי שנא חול מי"ט. וכל זה בתיש הבא על הצביה. וצבי הבא על התישה שזה חייב בכיסוי רק מספק אבל אינו מברך עליו כי שמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אפילו מקצת צבי, וזה כששוחטו בחול אין בו שום חשש והיה ראוי לאסרו בי"ט משום חשש התרת חלבו. אבל באמת לא שייך בזה התרת חלבו כלל כי מה יאמר הטועה שהרי עכ"פ לא יטעה שום אדם לומר דאזלינן רק בתר זרע האב ולא אזלינן בתר זרע האם כלל, וע"כ כשמכסין אותו משום דאזלינן בתר זרע האב שהוא צבי ק"ו דאזלינן בתר זרע האם שהיא תישה וממילא פשיטא דחלבו אסור וא"כ ליכא כאן התרת חלבו. אבל יש כאן סברת רבא כיון שחיוב כיסוי של זה הוא רק מספק אמרינן אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק, ובזה אם הכינו בפירוש לשם זה מותר לשחטו בי"ט ולכסות דמו:

נמצא יש לנו שלשה מיני כוי ובזה שלשה דינים חלוקים זה מזה. א' כוי שהוא בריה בפני עצמו ולא נולד כלל מבהמה וחיה רק הוא מין בפני עצמו והוא ספק חיה ספק בהמה, ויהבינן ליה חומרי שניהן טעון כיסוי כחיה וחלבו אסור כבהמה ואין מברכין על כיסוי שלו, זהו שייך בו התרת חשש חלבו בי"ט ולכן אין שוחטין אותו בי"ט אפילו הכין מאתמול עפר לצורך כוי הזה מ"מ אסור משום התרת חלבו, ובזה מיירי רמי בר ייבא כאן בביצה ואיהו מוקי הך מתניתין דכוי בכוי שהוא בריה בפני עצמו. כוי השני הוא הבא מצבי הבא על התישה שזה בחול טעון כסוי בלא ברכה וחלבו אסור, ואעפ"כ לא שייך בו חשש התרת חלבו כלל כיון שאמו היא תישה ממילא חלבו ודאי אסור, ואמנם כיון שכיסוי שלו הוא רק מספק ולכך שייך בו בי"ט איסור מוכן ואמרינן אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק, ומזה הכוי מיירי רבא שאיהו מפרש כוי ששנינו היינו כוי כזה, ובזה אם הכינו בפירוש לשם כוי הזה שוחטים אותו בי"ט, ורבא ורמי אינן חלוקים לדינא רק נחלקו בפירוש כוי ששנינו באיזה כוי מיירי. וכוי השלישי זהו הבא מתיש הבא על הצביה שזה חייב בכיסוי בודאי ומברך עליו וחלבו אסור ואעפ"כ לא חיישינן להתרת חלבו כיון שאין תקנה לחשש זה, וכוי זה שוחטין אותו בי"ט ומכסין דמו באפר כירה שהרי הוא מוכן לודאי וזה ודאי חייב בכיסוי:

וכן פסק רש"ל בים של שלמה חולין פרק אותו ואת בנו סימן ה', וכן פסק הט"ז בסי' כ"ח ס"ק ד':

ואמנם לפי מה שביארנו קיימנו לדיני אוקימתא דרבא ואוקימתא דרמי בר ייבא, הדרא קושיא לדוכתא למה השמיטו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם האי דינא דאפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק. אך על הרי"ף לא קשיא דכיון דלא נפקי לן מידי מאוקימתא דרבא אלא לענין הנולד בצבי ותישה, והרי"ף לטעמו דלדידיה לא משכחת ליה כלל במציאות, כמ"ש הרא"ש בפ' אותו ואת בנו סי' ג' שרב אלפס פוסק כר' יהושע בן לוי [בכורות ז.] דאמר דלעולם אינו מתעברת חיה מן הבהמה ולא בהמה מן החיה. אבל על הרא"ש שאיהו סובר שאין הלכה בזה כר' יהושע בן לוי קשה למה לא הביא כאן אוקימתא דרבא. וכן קשה על הרמב"ם דגם איהו לא ס"ל הא דריב"ל שהרי כתב בפ' י"ד מהל' שחיטה הלכה ד' כלאים הבא מבהמה וחיה וכן בריה שהוא ספק בהמה או חיה צריך לכסות ואינו מברך וכו' הרי שלדידיה יש כלאים הבא מבהמה וחיה, ובפ"ג מהל' יו"ט [ה"א] לא הביא רק טעם דהתרת חלבו וקשה כנ"ל:

ואמנם דקדקתי בצחות לשונו של רבינו הגדול, ששם בפי"ד מהל' שחיטה סיים וכתב השוחט לחולה בשבת חייב לכסות אחר שבת וכן השוחט ספק או כלאים בי"ט מכסה דמו לאחר י"ט עכ"ל רבינו, הרי שכתב כאן ספק או כלאים, ובפ"ג מהלכות יו"ט [ה"א] כתב רבינו מי שהיה לו וכו' וכן בריה שהוא ספק אם חיה אם בהמה אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחט לא יכסה דמו עד לערב אפילו היה לו עפר מוכן או אפר שמא יאמר הרואה חיה ודאית היא ולפיכך כיסה דמן בי"ט ויבוא הרואה להתיר חלבו עכ"ל רבינו, הרי שכתב בריה שהיא ספק וכו' ולא הזכיר כלאים הבא מבהמה וחיה ובהלכות שחיטה הזכיר שניהם, והיינו דשם לענין איסור הכיסוי כלל גם כלאים והיינו בצבי הבא על התישה (עיין בט"ז ביו"ד סכ"ח סק"ד) ושם לא ביאר טעם על איסורו לכן כלל גם כלאים, אבל כאן בהל' י"ט שנתן טעם משום התרת חלבו פירש דבריו דהיינו בבריה שהוא ספק אבל בכלאים לא שייך טעם התרת חלבו:

ואמנם בזה אינו סובר כרבא שפירש הטעם משום שאינו מוכן לספק, דלרבא אם הכינו בפירוש לזה מהני, ואם היה הרמב"ם סובר כדבריו היה מביא דין זה שהרי הוא מפורש בגמ' בדברי רבא שהרי אמר כוי הרי הוא כצואה ש"מ שמהני הכנה לכוי, ובזה הרמב"ם אינו סובר כוותיה דאיהו סובר כדתני ר"ז לא כוי בלבד וכו' אלא אפי' שחט חיה ובהמה ונתערבו דמן אסור לכסותן בי"ט, ומיירי אפי' בעפר מוכן וכמבואר ברמב"ם שם [ה"ב] שכתב שחט בהמה חיה ועוף בי"ט ונתערבו דמן לא יכסה אותו עד לערב ואם היה לו עפר מוכן או אפר ויכול לכסות הכל בדקירה אחת ה"ז יכסהו עכ"ל רבינו, הרי שבשתי דקירות אפילו בעפר מוכן אסור והטעם משום טרחא שלא לצורך, וק"ו בדבר שהוא ספק אם חייב בכיסוי שאסור משום שמא אינו חייב ונמצא טרחא שלא לצורך, וכן מוכח מלשון ר"ז שאמר לא כוי בלבד אלא אפילו וכו' מכלל (הכוי) [דכוי] הוא יותר פשוט לאיסור משום טרחא שלא לצורך, וכן כתב הלחם משנה שם. והקשה הלחם משנה א"כ למה לי טעם חשש התרת חלבו תיפוק ליה משום טרחא, ותירץ הלחם משנה דאיכא נ"מ היכי דשחט צפור סמוך לו ויכול לכסות בדקירה אחת עם דם הצפור שאז ליכא חשש טרחא כמו בנתערב דמם של חיה בדם בהמה והיה מותר לכסותו ואעפ"כ אסור משום חשש התרת חלבו ע"ש בלח"מ:

ועכ"פ דברי רבא נדחים במה שהתיר אם הכין לצורך הספק:

ואמנם על חשש התרת חלבו אין חולק אלא דאינהו מיירי בכלאים שבזה לא שייך חשש התרת חלבו:

ויש נ"מ לדינא בין כוי שהיא בריה בפני עצמו ובין כוי הבא מבהמה וחיה, שבזה שהיא בריה בפני עצמו ששייך בו חשש התרת חלבו אפי' שחט צפור סמוך לו ויכול לכסות בדקירה אחת ויש לו עפר מוכן אפ"ה אסור וצריך הוא לכוין ולצמצם שלא יכסה רק דם הצפור לבדו, אבל בכוי הבא מצבי הבא על התישה ושחט צפור בסמוך לו ויכול לכסותו בדקירה אחת רשאי, אלא שכיון שאין דבר זה מפורש בגמרא לכן גם הרמב"ם לא הביאו בפירוש. ובזה גם דברי הרא"ש עולים כהוגן שלא הביא דברי רבא, ויהיה מזה ראיה שהרא"ש אוסר בנתערבו דמם אפילו בעפר מוכן בשני דקירות, ודלא כדברי הטור בס"ס תצ"ח:

רש"י ד"ה אין מכסין אותו בי"ט וכו' ומשום אמנועי שמחת יו"ט ליכא וכו'. ולכאורה קשה הרי ב"ה לית להו שמחת יו"ט ואם כן למה ליה לרש"י למימר דבר זה. ועיין לקמן בסוגיא דמוחלפת השיטה שכתבתי [בתוד"ה אר"י וכו' פירוש] דלמסקנא דשם גם רש"י סובר דמוחלפת האי דהשוחט וב"ה אית להו שמחת יו"ט ואם כן עולים דברי רש"י כאן כהוגן. אלא דאם רש"י סובר כאן דהשוחט היא מוחלפת א"כ קשה קושיית מהר"ם מלובלין שהקשה דכי היכי בגלגל עיסה מערב י"ט שפירש"י שלא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגל בי"ט וכו' א"כ שחט צפור מערב י"ט נמי יהיה מותר לכסותו שהרי ג"כ יכול לשחוט ביום טוב ולכסות בעפר מוכן. וניחא ליה למהר"ם דרבה כאן אמשנתינו קאי שאין לו עפר מוכן ועלה קתני במשנתינו ומודים שאם שחט שיחפור וכו', וע"ז קאמר רבא דהא דמודים היינו בשחט בי"ט אבל שחט מערב י"ט אפילו בדיעבד אין מכסין עיין במהר"ם. ולפי מש"ל דמוחלפת היינו השוחט הדרא קושין לדוכתא שהרי גם באין לו עפר מוכן יכול לשחוט לכתחלה. והא ליכא למימר דגם דקר נעוץ אין לו דא"כ מאי אריא ששחט מערב י"ט אפילו שחט ביום טוב נמי אסור לכסותו:

ועל עיקר פירושו של רש"י כאן נראה דדעת רש"י דאפילו לב"ה דלית להו שמחת י"ט היינו שמחת יו"ט לחוד לית ליה אבל בהצטרף שמחת יו"ט עם מצות כיסוי דם יחד ודאי שהיה מותר, אלא דלפי האמת לא משכחת שניהם כאחד דקודם ששחט ליכא מצות כיסוי ואחר ששחט שוב ליכא שמחת יו"ט, וכל זה לפי האמת שאין הכיסוי מעכב האכילה, אבל אם היה כיסוי מעכב האכילה אז אפילו אם שחט מערב י"ט אף שהיה יכול לכסות מערב י"ט כיון שלא כיסה יש כאן מצות כיסוי ושמחת י"ט והיה מותר לכסות, ולכן כתב רש"י שאין כאן אמנועי שמחת יו"ט:

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה