ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא
דף ח.
החופר גומא וכו'. הרמב"ם בסוף פרק ב' [הי"ח] מיום טוב כתב מי שהיה לו דקר נעוץ מערב יום טוב ונתקו ביום טוב והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח הרי זה מכסה בו וכו'. ודבריו תמוהים דמדבריו משמע שדוקא אם כבר נתקו אבל לכתחלה אסור לנתוקי הדקר הנעוץ, והוא נגד משנתינו ששנינו ומודים וכו' שיחפור וכו' ומוקמינן ליה בדקר נעוץ ועל כל פנים שנינו שיחפור ומשמע אפילו לנתקו בידים שרי. ועיין בהרב המגיד ובלחם משנה [פ"ג ה"א] שם ובב"ח ובפרי חדש סי' תצ"ח [ס"ק י"ד] ודבריהם דחוקים:
ובפרט מ"ש הפרי חדש דהגמ' מיירי במקום שהוא מקלקל והרמב"ם מיירי במקום שהוא מתקן, דבריו תמוהים דאיך שביק הרמב"ם מה שמבואר בגמרא והביא דין חדש שלא נזכר בגמ', ואין זה דרכו של רבינו הגדול. ובס' שער המלך [הי"ח ד"ה ובהכי ניחא] בשם ספר ישרש יעקב [קמג.] מסיק דהרמב"ם ס"ל דאפילו מה שהוא רק פטור אבל אסור לא התירו לצורך כיסוי, אמנם סוגיא זו היא אליבא דר"ש שס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור וכאן שמצורף לזה שהוא קלקל הוא מותר אפי' לכתחלה, אבל רבינו הגדול לשיטתו שפסק בפ"א מהל' שבת [ה"ז] במלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה שחייב, ואף דאמרינן בשבת דף ע"ג [ע"ב] ובחגיגה דף י' [ע"א] דר' אבא אמר אפילו כר"י דכאן ר"י מודה כיון שהוא מקלקל, מכל מקום על כל פנים אינו מותר רק פטור ולכן אסור אפילו לצורך כיסוי, יעויין בדברי שער המלך שם שהאריך: ולדבריו הא דצריך בסוגיא זו נעיצת דקר כיון שאין איסור כלל צ"ל משום הכנה והא דאסרי ב"ה לשחוט היינו משום דנעיצת דקר אינה הכנה גמורה כמ"ש הרשב"א בעבודת הקודש [שער ב' סי' ב']. ולשטה זו לכאורה קשה א"כ היכי קאמר לקמן ולטעמיך לכסיה בדקר נעוץ ודלמא הך ברייתא דכוי אתיא כר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וא"כ אין היתר בדקר נעוץ כדברי הרמב"ם. ונראה דלא קשה שהרי תנא דברייתא דכוי רבי יוסי הוא שם בחולין דף פ"ד [ע"ב], ואתי סוגיא זו כרבי יוחנן במס' שבת דף ל"א ע"ב דמוקי לרבי יוסי כר"ש, וגם רבא קאמר שם דיקא נמי וא"כ שפיר מקשה ונכסיה בדקר נעוץ. ולפי מ"ש התוס' בד"ה ואם איתא וכו' דלא גרסינן לקמן בדקר נעוץ בלא"ה ניחא:
שם אר"י אמר רב ל"ש וכו' תנ"ה וכו'. לכאורה קשה אטו רב ברייתא קמ"ל וכיון שהדבר מפורש בברייתא הכל כמו שאמר רב למה הוצרך רב לאמרו. ונראה דלכאורה האי סיפא שמתיר בראוי לצלות בו ביצה יש לדון בו למה יהיה מותר והלא לא ניתנו עצים אלא להסקה, וא"כ מה בכך שעודנו עומד למה שהיה מוכן מאתמול, והלא גם בעודן עצים אינם ראוים לשום תשמיש אחר וכדלקמן דף ל"ג ע"א אין סומכין הקדירה בבקעת וכן חזרא דאיכא מאן דאסר אפילו ביבשתא לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה, ואפילו מאן דשרי התם היינו דמה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו אבל לתשמיש אחר אסור ולמה יהיה האפר החם מוכן לכל דבר:
והתוס' שם בד"ה והלכתא מסקי דגם לר"ש אם אינן ראוים להסקה הם מוקצים אבל כשראוים להסקה מותרים אפילו לשאר תשמישים, ולפ"ז איכא למימר דהך ברייתא כר"ש אתיא ולכן מותר כשהוא חם דגם כשהיו עצים כיון שהיו ראוים להסקה מותרים לכל תשמישים. ולדברי התוס' ההם א"כ שם ששנינו אין סומכין הקדירה בבקעת וכו' ור"ש מתיר ע"כ מיירי ביבשתא ואפ"ה ת"ק אוסר לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ממש. ורב ס"ל במוקצה כר' יהודה וא"כ לרב אפילו חם הי' מקום לומר דאסור ולכן קמ"ל רב דגם לדידיה בחם מותר:
ובאמת הדבר צריך טעם, ואם נימא דבאמת אינו מותר רק לכסות בו דם צפור איכא למימר משום מצות כיסוי, וכן משמע לשון רש"י בד"ה מותר וכו' שקיל ליה ומנח ליה על הדם, ולפי"ז ממילא מוכח כשאינו חם אפי' לכסות בו דם צפור אסור, ומוכח שהגמרא שלנו חולקת על הירושלמי שהביאו התוס' בד"ה אמר ר"י וכו' בסוף הדבור. ואולי כשהוא חם מותר אפילו לשחוט לכתחלה על סמך אפר הזה וכשהוא קר אינו מותר אלא אם כבר שחט:
רש"י ד"ה פטור עליה כדמפרש טעמיה במסכת חגיגה [י.] וכו' וכל המקלקלים פטורים וכו':
הנה דבר זה שהטעם שהוא מקלקל אמרו שם דלכך אפילו לר"י דחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה מודה כאן דפטור, ודבר זה איתא ג"כ במס' שבת דף ע"ג ע"ב ושם הוא עיקר מימרא דר' אבא וסיים שם ואפילו לר"י דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הני מלי מתקן האי מקלקל הוא. וא"כ הדבר תמוה למה שביק רש"י כאן מסכת שבת ששם הוא עיקר מימרא וגם קדם ואחז חגיגה שהוא מאוחר מסכתא האחרונה בסדר מועד, וגם אין שם עיקר מקום דבר זה והובא שם אגב גררא. ונראה דשם בחגיגה על מה ששנינו הלכות שבת הם הרים התלוין בשערה קמקשה הלכות שבת הא מכתב כתיבין לא צריכא לכדר' אבא וכו' כמאן כר"ש וכו' אפילו תימא ר"י וכו' הכא מקלקל הוא, וכתבו התוס' לכדרב אבא הה"ד לשאר מקלקלים דפטורים המ"ל אלא רבותא קמ"ל וכו'. ואני אומר שרצה להביא הר גדול התלוי בשערה והביא דר"א דלר"י הוא פטור אבל אסור לר"ש הוא אפילו פטור ומותר וכמ"ש לעיל [ד"ה החופר גומא] בשם שער המלך, וזה דבר חידוש שעל סברה התלוי בשערה התירו לגמרי, ולכן לא הביא שאר מקלקל שזה אינו רק פטור והביא מלאכה שאינה צריכה לגופה וגם מקלקל שהוא מותר. ולזה כיון רש"י ואזיל ג"כ כשיטת הרמב"ם דדבר שהוא פטור אבל אסור מחמת מלאכה לא התירו משום כיסוי, וסוגיא זו דידן היינו אליבא דר"ש שהוא מותר לגמרי, ולזה הביא רש"י סוגיא דחגיגה כי במסכת שבת אין לדבר הכרע ואולי גם לר"ש אינו מותר לכתחלה:
בד"ה אפילו ודאי נמי דהא כב"ה קיי"ל דאסרי אפילו דיעבד בלא דקר נעוץ. מדברי רש"י הללו משמע דב"ש לא בעי דקר נעוץ ועי' לעיל דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אמר ר' יוחנן וכו', ועיין בסמוך בדברינו בדברי התוס' בשמעתין שהוכחתי מלשון המשנה דבעינן [דקר] נעוץ מבעוד יום, והוכחה זו הוא ג"כ בדברי ב"ש. ונראה דאף על פי כן דברי רש"י כאן נכונים דלב"ש אף דמוכח מדבריו דבעי דקר נעוץ אכתי איכא למימר דהיינו להתיר לשחוט לכתחלה בעי דקר נעוץ, אבל בדיעבד אם כבר שחט אפשר דלא בעי דקר נעוץ, ולכן כתב רש"י דקיי"ל כב"ה דאפילו דיעבד בעי דקר נעוץ: תוס' ד"ה בעפר תיחוח וכו' אבל הכא מיירי שהוא קשה סביב וכו'. וכתב מהר"ם מלובלין והא דלא מוקי גם הכא בתיחוח לגמרי, היינו משום דאי מיירי באין כאן שום חשש גומא למה אסרי ב"ה לשחוט לכתחלה כיון דמיירי בדקר נעוץ ואין כאן לא איסור הכנה ולא איסור גומא, לכן מוקי באינו תיחוח לגמרי וממילא יש כאן איסור דרבנן דר' אבא פטור אבל אסור קאמר, [עכ"ל]. ואמנם היא גופא קשיא מי הכריחו לר"י לאוקמי בדקר נעוץ מערב י"ט, נוקמי באינו נעוץ מערב י"ט ובתחוח לגמרי וב"ה אסרי לכתחלה משום שהעפר אינו מוכן ובדיעבד התירו משום מצות כיסוי וב"ש התירו משום שמחת יו"ט. ונראה דמתניתין דתנן שיחפור בדקר ויכסה ואטו התנא עצה קמ"ל במה יחפור ולא הל"ל רק שיחפור ויכסה, אלא ודאי דהאי בדקר היינו דקר הנעוץ מערב י"ט. ומזה ראיה דגם ב"ש בעיא דקר נעוץ שהרי גם ב"ש אמרו יחפור בדקר, ועיין לקמן דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אר"י מוחלפת השיטה, ועיין מ"ש בסמוך בדברי רש"י:
ד"ה ה"ק וכו' ויש לומר דמלתא דהכא באפי נפשיה קאמר רבה וכו' אבל לא קאי אכיסוי. ויש לדקדק א"כ אמאי פריך בסמוך ולטעמיך לכסי באפר כירה ודלמא הך ברייתא ב"ש היא שאוסר אפר לכיסוי. ואמנם לפי מ"ש לעיל [ד"ה החופר גומא] בדברי הרמב"ם דמריה דהך ברייתא הוא ר' יוסי, ניחא דאטו רבי יוסי כב"ש אמר למלתיה, ועיין בדברינו בסמוך בתוס' ד"ה ואם איתא:
ד"ה אמר רב יהודה וכו' ובירושלמי מפרש דהכא מיירי בלא שחט אבל שחט וכו' שלא לעקור מצות כיסוי. ויש לדקדק א"כ מאי פריך לקמן אי הכי וכו' אפילו ודאי נמי ודלמא מיירי שיש לו אפר כירה שהוסק ביום טוב דאף דלית ליה מה שהוסק מערב י"ט דזה אינו שכיח כמ"ש התוס' בד"ה א"ה, אבל מה שהוסק ביו"ט שפיר שכיח שהרי הכל מבשלין ביו"ט. וגם לשון התוס' שם כן משמע שכתבו דבני אדם לא שכיחי שיש להם דקר נעוץ ואפר כירה שהוסק מערב י"ט, הרי שדקדקו בלשונם שהוסק מערב י"ט שזה לא שכיח אבל מה שהוסק ביו"ט שכיח אלא שזה הוא מוקצה, אבל להירושלמי שמפני מצות כיסוי שרי א"כ אם שחט חיה שהיא ודאי חיה שפיר מכסה בו וכוי לא יכסה. ולפי מ"ש לעיל [ד"ה אמר ר"י] בדברי הגמ' בדברי רב להוכיח שהגמרא שלנו חולקת על הירושלמי ניחא. ועיין עוד בדברינו בסמוך:
ד"ה ואם איתא וכו' וכי פריך הש"ס ליעבד כב"ש:
ולענ"ד היה מקום לתרץ דלעולם קאי ארישא ולפי מ"ש לעיל בתוס' ד"ה ה"ק דהך פירכא ולכסיה באפר בזה לא שייך לב"ש דלבית שמאי אין מכסין באפר, א"כ איכא למימר דמה דקאמר ולטעמיך וכו' דרך ממ"נ קאמר ולכסיה באפר כירה, אלא שמא תדחוק ותאמר הא מני בית שמאי היא דסבר אין מכסין באפר א"כ קשה לכסיה בדקר נעוץ דהרי ב"ש סברי דבדקר נעוץ מותר לכתחלה. ואמנם כבר כתבתי לעיל [ד"ה ה"ק] כיון שר' יוסי הוא תנא דהך ברייתא אי אפשר לאוקמי כב"ש:
ד"ה א"ה וכו' תימא מאי אא"ב שייך הכא וכו':
ולענ"ד נראה דאם הי' מקום להחזיק מ"ש בסמוך דהך ואם איתא ארישא קאי ובדרך ממ"נ דלב"ה לכסיה באפר כירה ואי ב"ש הוא לכסיה בדקר נעוץ, נראה דשפיר קאמר אי הכי דלדידך דפרכת לכסיה בדקר נעוץ ואתה רוצה לאוקמי כב"ש ולב"ש היה ראוי להתיר משום שמחת יו"ט דלענין שמחת יו"ט שמיירי קודם ששחט אין מקום לחלק בין ודאי לספק, שאין לומר דבודאי מותר משום מצות כיסוי שהרי קודם ששחט עדיין ליכא מצות כיסוי, ואם אתה אוסר הספק ש"מ דלא מהני שמחת יו"ט להתיר איסור השייך בזה אי משום הכנה ומוקצה ואי משום גומא א"כ אפי' ודאי נמי, דבשלמא אי ברייתא ב"ה ולכתחלה אין שום מקום להתיר דב"ה לית להו שמחת יו"ט ובדיעבד, שפיר יש לומר דמיירי אפר שהוסק בי"ט דבודאי שרי כדברי הירושלמי ובספק אסור, אבל לדידך שאתה מסופק לאוקמי כב"ש קשה מאי אריא ספק וכו'. ואין לומר דלכך לא תני ודאי משוס דאף דאית להו לב"ש שמחת יו"ט מ"מ גם לב"ש מצות כיסוי עדיף משמחת יו"ט, וכמו שביארתי לעיל בדברי רש"י שב"ש בעי דקר נעוץ לענין להתיר לשחוט לכתחלה אבל בדיעבד שכבר שחט לא בעי ב"ש דקר נעוץ, וא"כ איכא למימר דלית ליה דקר נעוץ ואעפ"כ לא תני ודאי משום דבעי לסיים ואם שחט אין מכסין דמו, ובודאי לב"ש מכסין אם כבר שחט:
ונראה דאף אם היה תני דבודאי לכתחלה לא ישחוט ממילא נדע דבספק אפילו אם כבר שחט לא יכסה, דאף דגם לב"ש מצות כיסוי עדיף משמחת יו"ט מ"מ עכ"פ שמחת יו"ט לב"ש עדיף מספק מצות כיסוי, ואם לא מהני שמחת יו"ט ק"ו שלא מהני ספק מצות כיסוי היכי דכבר שחט דתו לא שייך שמחת יו"ט וא"כ שפיר הקשה מאי אריא ספק. אלא דלפי"ז לא אתי שפיר מה דמקשה בסמוך והא מדקתני סיפא וכו' מכלל דאית ליה וכו' דדלמא אית ליה אפר שהוסק בי"ט עסקינן, אלא ודאי הגמרא שלנו לית ליה הך דירושלמי וכמש"ל. לכן נלע"ד דהאי אי הכי אמאי דקאמר ולטעמיך וכו' א"כ פשוט אצלך דכל מה שמוכן לודאי מותר גם בספק דאל"כ דלמא אפר כירה גופיה וכן דקר נעוץ לא הותרו בספק א"כ מאי אריא וכו', ולכן לקמן קאמר אלא אמר רבה וכו', לשון אלא מורה דהדר ביה ממה שהיה תחלה סובר שאין חילוק בין ודאי לספק: