ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא
דף ז:
כי לא בדק אימא מאתמול הוא. ואע"ג דהוא דבר שיש לו מתירין אעפ"כ אזלינן בתר רובה, ועיין בתוס' בד"ה כי לא בדק. וז"ל הר"ן [ג. ד"ה ודוקא], ומהא משמע דאפילו בדשיל"מ בדרבנן אזלינן בתר רובה וכו', ואע"ג דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל שאני הכא דלא איתחזיק איסורא. ואני אומר דדעת רבינו הגדול [הרמב"ם] שסוגיא זו באמת אזלי אליבא דהנך אמוראי לעיל דף ג' ע"ב דמוקי הך ברייתא דספיקא אסורה בספק טריפה אבל ספק י"ט דספק רבנן הוא ספיקא מותרת ולא ס"ל דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל, אבל לדידן דס"ל כרב אשי דדשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקו אסור לא אזלינן בתר רובא, וא"כ אפילו איכא זכר בהדה ואפילו לא בדק מאתמול והשכים ומצא ביצה ג"כ אסורה לדעת הרמב"ם דס"ל יצאה רובה וחזרה אסורה כמש"ל [ד"ה ודע], א"כ חיישינן שמא אתמול יצאה רובה ובלילה נולדה לגמרי והרי היא לדעת הרמב"ם ביצה שנולדה בי"ט:
ומה דאמרינן בשמעתין דר' יוחנן לא שכיחא היינו דלא אזלינן לקולא לתלות שיצאה רובה וחזרה, אבל לחומרא חיישינן בדשיל"מ אפי' במלתא דלא שכיחא, ולכך ליכא שום נפקותא לדינא בהך דכל שתשמישו ביום וכו', ולכן השמיט הרמב"ם כל זה לגמרי: שם לכתוב רחמנא חמץ וכו'. ויש לדקדק כיון דלב"ש שאור ודאי חמור מחמץ ולית ליה צריכותא דב"ה, א"כ כיון דגלי רחמנא בשאור למעוטי של נכרי דכתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה וכו' א"כ ק"ו דבחמץ אימעט של נכרי, ובפסחים דף כ"ג ע"א קאמר דתרי לך כתיב חד בשאור וחד בחמץ וצריכי והיינו לב"ה דאית להו צריכותא אבל לב"ש אייתר לך דגבי חמץ. ודוחק לומר דב"ש ס"ל כר' יוסי הגלילי דדריש להתיר חמץ בהנאה מדכתיב לך שלך יהא ויהיה עוד חילוק בין שאור לחמץ לב"ש דחמץ יהיה מותר בהנאה ושאור יהא אסור בהנאה. אמנם הנלע"ד דגם ב"ש דרשי לך דגבי חמץ שלך אי אתה רואה וכו', ומק"ו משאור לא אתי כיון דלב"ש יש חילוק בשיעור ושאור דכתיב בקרא היינו בכזית וחמץ דכתיב בקרא היינו בככותבת, היינו אומרים דהא דמיעט רחמנא בשאור של נכרי היינו בכזית אבל חמץ שהוא בככותבת גם של נכרי אסור וממילא גם שאור שיש (בו בככותבת) גם של נכרי אסור בק"ו מחמץ, לכך איצטריך גם בחמץ לך למעוטי של נכרי, אבל לענין הנאה גם ב"ש אסרי חמץ ושאור בהנאה: שם שאור שחימוצו קשה לא כ"ש. ואף דאין מזהירין מן הדין, ולפום רהיטא היה מקום להוכיח מכאן שאין מלקות בהשבתה וכמו שהוא הגירסא לפנינו במס' פסחים דף צ"ה ע"א דלאו הניתק לעשה הוא, ולהוי מכאן תיובתא על רבינו הגדול שכתב בפ"א מהל' חמץ [ה"ג] שאם קנה חמץ בפסח או החמיצו בידים היה לוקה. אבל אחר העיון אדרבא מכאן סייעתא להרמב"ם דהרי לב"ש דלא ילפי ביעור מאכילה א"כ אין לנו שום עשה בהשבתת חמץ שהרי העשה בשאור כתיב [שמות יב, טו] אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ולפ"ז לב"ש על השבתת שאור לא היה לוקה דניתק לעשה אבל על חמץ ילקה שהרי לא ניתק לעשה, ולב"ה דיליף ביעור מאכילה א"כ לענין העשה ילפינן ויש גם בחמץ עשה דתשביתו, וא"כ לב"ה אין מלקות בחמץ כמו שאין מלקות בשאור, והוה ב"ה בחמץ לקולא שאין בו מלקות כלל וב"ש לחומרא שעכ"פ בככותבת היה לוקה. ולענין איסור אין שום נפקותא בין כשיעור לפחות מכשיעור לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה, וא"כ איך נחשב פלוגתא זו במס' עדיות [פ"ד מ"א] מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. אלא ודאי דדעת הרמב"ם היא אמת דהיו לוקין על לאו דלא יראה, והטעם דלא נחשב ניתק לעשה מלבד כמה טעמים שהארכתי בדרושים שלי נלע"ד כאן דהוה לאו שקדמו עשה [מכות יד.], לא מבעיא לשיטת הפוסקים דלאו דבל יראה אינו נוהג אלא בפסח עצמו ולא בערב פסח והעשה נוהג בערב פסח, דאך ביום הראשון הינו ערב פסח. אלא אפילו לפי מה שביארתי בנודע ביהודה [קמא] חלק או"ח סי' כ' דגם בערב פסח עובר בבל יראה, מ"מ לפי מה שכתב הריטב"א במס' מכות דף ט"ו ע"א [ד"ה ותנינא] דכל שהעשה כתיב בקרא קודם הלאו אף שלא קדמו במעשה מקרי לאו שקדמו עשה והיה לוקין עליו, והרי עשה דתשביתו שאור כתיב קודם דכתיב לאו דלא יראה: ולענין עיקר הקושיא דאין מזהירין מן הדין, יפה כיון הפני יהושע דאטו משום דחמוצו קשה אינו בכלל חמץ:
וחד מחכמי קהלתינו תירץ כיון שכבר כתיב עשה בשאור שוב שפיר ילפינן הלאו בק"ו וכמ"ש הרב המגיד בריש פ"ב ממאכלות אסורות [ה"א]. ויפה כיון. אלא שאני מסתפק דאולי שאני שם שכבר ידעינן לאו הבא מכלל עשה, אבל בהשבתת שאור אין כאן רק עשה דתשביתו ואין במשמעותו שום לאו הבא מכלל עשה זו, ואולי בעשה לחוד שפיר אמרינן אין מזהירין מן הדין:
שם פתח הכתוב בשאור וכו'. ראיתי להכסף משנה שעל מה שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' חמץ הלכה ב' והמניח חמץ ברשותו בפסח וכו' עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא, כתב הכ"מ וא"ת דה"ל למימר שעובר בג' לאוין דהא עובר בלאו דלא יראה לך חמץ, וי"ל דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא חשיבי אלא לאו אחד משום דלא בא אלא ללמד דהיינו חמץ והיינו שאור, וכדאמרין בריש י"ט פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור כלומר אין בין חמץ לשאור עכ"ל הרב כ"מ:
ודבריו הם דברי תימא וכי ניים ושכיב הרב אמר להאי מלתא, והיה סבור דמה דאמר ר' זירא פתח הכתוב וכו' היינו קרא דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור [שמות יג, ז] והעתיק פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור. אבל באמת לא כן הדבר ואיפכא אמר ר"ז פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ והיינו קרא שהביא רש"י שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה [שם יב, יט]. ומאד אני תמה על הכ"מ שלפי מחשבתו דר"ז על קרא דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור קאמר דפתח וכו', א"כ היכי קאמרינן כאן דלענין אכילה כ"ע אית להו דר"ז כי פליגי לענין ביעור, ולדברי הכ"מ אדרבה עיקר הך הקישא הוא לענין ביעור ואכילה לא נזכר כלל. אלא ודאי שעל האי קרא לא שייך לומר דפתח בחמץ וסיים בשאור ואדרבה כל אחד כתיב מיוחד לעצמו ומהכא ילפי ב"ש מדאיצטרכו תרווייהו ש"מ שהם חלוקים בשיעור:
אבל על קרא שהביא רש"י דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת הלשון כי הוא מורה על הך דפתח בו שפיר ילפינן שזהו שאור וזהו חמץ (ועיין בדברינו בסמוך בדברי רש"י הללו):
ואמנם על קושיית הרב כ"מ דלמה לא אמר רבינו הגדול שעובר בשלש לאוין הארכתי בדרושים שלי [עי' צל"ח עדיות] וכאן אקצר, דבאמת ארבעה לאוי כתיב בשאור וחמץ דבפ' בא בפרשת החדש כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם [שם], ובסוף פרשת בא בפרשת קדש כתיב ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך [שם יג, ז], ובפ' ראה כתיב ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים [דברים טז, ד], (ועיין בסמוך בדברינו בדברי התוס'), אלא שרבינו הגדול לשיטתו שכתב בשרשיו שהקדים לספר מצות קצר שלו שכתב בשורש תשיעי כי לא בשביל ריבוי האזהרות בדבר אחד יתרבו המלקיות או מנין המצות, אבל נאמר שנכפל לחזק הענין אם לא שכל לאו כולל דבר שלא נכלל בחבירו אז נחשב לשני לאוים ללקות שתים והאריך שם בשורש הזה. והנה אותן שני לאוי שחושב הרמב"ם שמניח חמץ בביתו שהוא ולא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם, כל אחד מוסיף דבר שלא נאמר באידך, דלא יראה לך שאור בכל גבולך כולל כל הגבולין שהרי באידך כתיב בבתיכם. והאי קרא דשאור לא ימצא כולל לאסור קבלת הפקדונות מן הנכרים שהרי באידך כתוב ולא יראה לך ודרשינן אבל אתה רואה של אחרים וכן אוסר ההטמנה הכל כמפורש בפסחים דף ה' ע"ב, ולכן לא מנה הרמב"ם רק אלו השני לאוין, אבל בשאר הלאוין לא מצינו בהם תוספת מה שלא נתפרש בהני תרי ולכן לא מנה הרמב"ם רק שני לאוין ולא יותר, וכן מבואר בסמ"ק שלו בלאוין מצוה [ק"ק] [ר'] ומצוה [קק"א] [ר"א]:
ואמנם דע ששם במצוה [ק"ק] [ר'] כתב רבינו ג"כ כלשונו של הרב כ"מ, וז"ל רבינו שם מצוה מאתים הזהירנו שלא יראה חמץ בכל גבולינו שבעה ימים והוא אמרו ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים, ואין אלו שני לאוין בשני ענינים אבל הם בענין אחד, ובביאור אמרו פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ והיינו שאור כלומר אין הפרש בין חמץ לשאור וכו' ע"ש בדברי רבינו. ואין כונת רבינו שלכן לא נחשבו אלו לשני לאוי לפי ששני לאוין הללו איצטרכו ללמדנו שהיינו חמץ והיינו שאור, רק כונת רבינו לפי שאם היו חמץ ושאור שני ענינין חלוקים זה מזה ואין חמץ נכלל בכלל שאור ולא שאור בכלל חמץ, א"כ היה לנו למנות חמץ ושאור לשני מצות במנין המצות והרי רבינו חשב כל פסוק זה רק מצוה אחת. לכן כתב רבינו שאין כאן שני ענינין חלוקין וכאשר אמר ולא יראה לך חמץ גם שאור בכלל, וכן מה דסיים הכתוב ולא יראה לך שאור גם חמץ בכלל וכיון שאין אחד מוסיף על חבירו ולכן אינם נחשבים רק למצוה אחת כמו שהשריש בשורש ט', ומה שסיים רבינו ובביאור אמרו פתח הכתוב בחמץ וכו' לומר לך הינו חמץ והיינו שאור אין כוונתו שפסוק זה בא ללמדנו זה אבל כונתו על דברי ר' זירא והלימוד הוא מפסוק כי כל אוכל וגו' כפירש רש"י ומשם למדנו שהוא ענין אחד, וממילא גם פסוק זה אינו בשני עניינין חלוקין. ואמנם עכ"פ צריכין אנו לומר שמה שאמר רבינו פתח הכתוב בחמץ וכו' לאו דוקא ורבינו לא דקדק בזה לפי שכל כוונתו רק לומר ששניהם ענין אהד והאחד נכלל בחבירו, וז"ל רבינו בפי' המשנה ואמר יתעלה שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ אמרו חכמים פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ עכ"ל רבינו עצמו, הרי שהביא פסוק זה שהביא רש"י:
שם וב"ה סברי ילפינן ביעור מאכילה:
הקשה מהר"ם שי"ף (דלמה) [דלמאי] הלכתא הוצרך לומר כאן דב"ה ילפי ביעור מאכילה ולאיזה ענין ילפי כאן ביעור מאכילה דכיון דאית להו צריכותא דלעיל ממילא שניהם שוים בכזית:
והתוס' בד"ה דאמר ר"ז לא תירצו אלא ליישב למה צריך הקישא דר"ז כלל ע"ז תירצו למילף כרת בשאור אבל לא תירצו לאיזה ענין הוצרך ב"ה כאן למילף ביעור מאכילה: ונראה דאם גם ב"ה לא הוה ילפי ביעור מאכילה א"כ ליכא עשה בהשבתת חמץ דהעשה בשאור כתיב תשביתו שאור מבתיכם:
ולפי"ז לר"ש דסבר בפסחים דף כ"ח ע"ב דחמץ לפני זמנו אינו עובר בלאו והתוס' שם [ד"ה ר' שמעון] דאעפ"כ מודה דאסור באכילה משש ולמעלה והיינו משום עשה דתשביתו יעו"ש, ואם נימא דבחמץ ליכא עשה דתשביתו א"כ יהיה חמץ לרבי שמעון מותר באכילה בערב פסח עד הלילה, והרי התוס' הוכיחו דאסור באכילה ולכן הוצרך לומר דב"ה ילפי ביעור מאכילה כדי שיהיה אתי שפיר לרבי שמעון:
והתוספות שהוצרכו לומר דהיקש דר"ז איצטרך לענין כרת היינו אפילו לר' יהודה דבלאו הכי אסור לפני זמנו, ועוד דהאמת כן הוא דלא ידעינן כרת בשאור לב"ה דסובר דאיכא חומרא בחמץ יותר משאור אלא מהך היקשא, וגם שיהיה עובר בלאו לפני זמנו ולאחר זמנו וכן אפי' תוך זמנו על אכילה חוץ מלאו דלא יראה לא הוה ידעינן בשאור אלא מהך היקשא:
שם תניא נמי הכי לא יראה וכו' זהו מחלוקת וכו':
ויש לדקדק לפי מ"ש רש"י בד"ה לית להו דר"ז בתמיה והא קרא בהדיא כתיב, וזה פשוט דכוונת רש"י הוא משום דאטו ב"ש משועבד לדברי ר"ז ולכן פירש"י שדברי ר"ז מפורש במקרא ואי אפשר לב"ש לחלוק על קרא דכתיב, ומעתה קשה לאיזה ענין הביא האי תניא נמי הכי, אם לומר דלענין אכילה לא פליגי איננו צריך לזה ראיה מברייתא כיון שהוא מבואר בכתוב, ואם להביא ראיה דפליגי לענין ביעור משנתינו הוא דכיון דלא פליגי לענין אכילה ע"כ לענין ביעור פליגי:
ונראה משום דלכאורה כיון דלא מצינו כרת בשאור רק בחמץ ומהך הקישא ילפינן לשאור, א"כ דלמא לב"ש חמץ גם לענין אכילה בככותבת ושאור ג"כ לענין כרת אינו חייב אלא בככותבת ושפיר אמרינן שיעורו של זה כשיעורו של זה דגם בשאור אינו חייב כרת אלא בככותבת:
וא"ת א"כ הקישא למה לי והרי לב"ש מק"ו נילף כרת לשאור, יש לומר שאין עונשין מן הדין. וגם לפי מה שיבואר בדברינו בדברי התוס' [ד"ה לא הייתי] ובדברי מהרש"א הך הקישא אינו מיותר:
ואמנם לפ"ז גם בשאור פליגי ב"ש וב"ה לענין כרת דלב"ש אינו חייב כרת אלא בככותבת ולב"ה בכזית, וא"כ למה תנן במשנתינו שאור בכזית דמשמע שהוא שוה לב"ש ולב"ה, אך דאיכא למדחי דמשנתינו איירי לענין ביעור דבזה לא פליגי ב"ש וב"ה בשאור. אלא דהיא גופה קשיא למה לא תנן גם פלוגתייהו בשאור לענין כרת, וזה היה כוונת הגמ' שהקשה וב"ש לית להו דר"ז. ואמנם לפי שאין תשובה זו חזקה כל כך דאיכא למדחי דלעולם דפליגי גם בשאור לענין כרת אלא דכי היכי דאמרינן בחולין דף נ"ב ע"ב כי איתשל לענין טומאה איתשיל, ה"נ איכא למדחי גם כאן דכי איתשיל בבית המדרש לענין ביעור איתשיל, ולכן נקט שאור בכזית ולעולם דפליגי גם לענין אכילה, ולכן הביא תניא נמי הכי לא יראה וכו' זהו מחלקות שבין ב"ש וב"ה וכו', דלשון זהו מורה שרק זה מחלקותם ולא דבר אחר כלל:
שם השוחט דיעבד אין וכו'. ויש לדקדק דלמא ב"ש וב"ה כל חד רבותא קמ"ל ותרוייהו ס"ל דשמחת י"ט עדיף ממצות כיסוי, וקמ"ל ב"ש דאפילו כבר שחט ושוב לא שייך שמחת יו"ט שהרי אפילו לא יכסה יוכל לאכול ואפ"ה יחפור בדקר דגם מצות כיסוי מתירין לו לחפור ולכסות. וב"ה קמ"ל ג"כ רבותא לא מבעי אם כבר שחט קודם שבא לשאול דאסור לו לכסות שהרי אין כאן משום שמחת י"ט, אלא אפי' עדיין לא שחט ובא לשאול דיש כאן צורך שמחת יו"ט אפ"ה לא ישחוט. ואולי המקשה סמך תיכף על סיפא דתנן ומודים שאם שחט כדמסיק:
שם לך חפור ושחוט וכו'. לפי דברי התוס' לקמן ט' ע"ב בד"ה אר"י מוחלפת השיטה וכו' דגם ב"ש בעו דקר נעוץ ועפר תיחוח דלא נחלקו ב"ש וב"ה אלא לענין (תחילה) [לכתחילה] ובדיעבד, ומה דשרו ב"ה בדיעבד שרו ב"ש לכתחלה, א"כ קשה למה יחפור בחנם והרי אפי' לר' זירא דבעינן עפר למטה מ"מ סגי בהזמנה ולא בעינן שיתן ביד וכדאמרינן בחולין דף ל"א ע"א דמזמין לעפר דכולה פתקא, ועיין ביו"ד סי' כ"ח סעיף ה', וא"כ למה יחפור בחנם לצורך עפר דלמטה והלא יכול לשחוט על העפר. ואף דאפשר שיחפור ויטול בפעם אחד מה שצריך גם לעפר שלמעלה ומה לי אם עביד גומא גדולה או קטנה מ"מ ניחוש לאמלוכי, ובזה לא שייך דממנע משמחת י"ט שהרי אפשר לו לשחוט תיכף על העפר ואחר שחיטה דשוב ליכא חשש אמלוכי יחפור לצורך עפר שלמעלה, וכעת צריך עיון:
שם ורבה לית ליה דר"ז. ויש לדקדק דמנ"ל לאביי דרבה ל"ל דר"ז, ודלמא רבה ס"ל דב"ש וב"ה בדר"ז פליגי דב"ש לית ליה דר"ז ולכך אמרו שחוט וחפור דלאחר שחיטה מותר לחפור משום מצות כיסוי, וב"ה אית להו דר"ז ולכך לא ישחוט שקודם שחיטה אין כאן מצות כיסוי וכיון שצריך עפר למטה איך ישחוט. ובשלמא לשטת התוס' לקמן דף ט' ע"ב בד"ה אר"י מוחלפת השטה דהיינו הך דהשוחט שפיר קאמר דרבה ל"ל דר"ז, אבל לשטת רש"י דהך דהשוחט נשאר בדוכתא קשה. ונראה דא"כ אם יש לו רק עפר למטה יהיה מותר לב"ה לשחוט ולמה אמר במשנתינו ומודים שאם שחט, ה"ל למימר רבותא יותר ומודים שאם היה לו עפר למטה שישחוט ויחפור בדקר וכו', אלא ודאי דבהא לא שרו ב"ה לשחוט לכתחלה וא"כ אין טעמיה דב"ה משום דר"ז כלל וכיון דלרבה ב"ש לית ליה דר"ז ומב"ה אין הכרע בזה ממילא ליתא דרבי זירא:
ובזה יש לדחות דברי הרמב"ן במלחמות [ד. ד"ה ועוד אנו] כאן שרצה לתרץ דהאיך פליגי רבה ורב יוסף אליבא דב"ש (והיא קושיית התוס' לקמן גבי מוחלפת השטה), וכתב דיש נ"מ אליבא דב"ה דאליבא דרבה דב"ש גופי' אינו מתיר אלא ביש לו עפר שלמטה א"כ ב"ה גם בזה אסרי, אבל לרב יוסף דב"ש מתירין אפילו לחפור קודם השחיטה א"כ ב"ה דוקא בהא אסרי אבל אם יש לו עפר מלמטה א"כ כששוחט בהיתרא שוחט ואח"כ כיון שכבר שחט יחפור ויכסה. ולדידי אי אפשר לומר כן מטעם הנ"ל דהו"ל למימר ומודים שאם יש עפר למטה שישחוט וכו':
שם ולדידי הא עדיפא וכו' לאמנועי משמחת יו"ט:
תמיה לי והרי אליבא דב"ש קיימינן וא"כ הרי מצינו לקמן דף י"א ע"א דב"ש אמרו אין מוליכין אצל טבח וסכין דב"ש חיישי לאמלוכי ולא חיישי לאמנועי משמחת יו"ט, ואין לומר בשלמא שם חיישינן לאמלוכי מלשחוט האי בהמה כי ישחוט אחריתא דשמינה מינה כדאמרינן התם, אבל הכא איזה חיה ואיזה עוף שישחוט בעי כיסוי, דהרי גם כאן יש לחוש שימלוך מלשחוט חיה דבעי כיסוי וישחוט בהמה דלא בעי כיסוי כדאמרינן התם גבי קדירה דנשבוק קדירה דבעי תבלין ונייתי קדירה אחרינא דלא בעי תבלין. שוב ראיתי שהשטה מקובצת הרגיש בזה ונדחק:
וקושיא זו היא לפירש"י לקמן במוחלפת השטה היינו האי דתריסין, ולשיטת התוס' שס דמוחלפת היינו הך דהשוחט, וא"כ סוגיא דרבה ור"י הוא אליבא דב"ה קשה איפכא איך קאמר רבה דחיישינן לאמלוכי והרי ב"ה לא חיישי לאמלוכי בבהמה אצל טבח ובתבלין. והנלע"ד דרבה ור"י בהא פליגי במה דאמר ר"י שם מוחלפת השטה, דרבה סבר מוחלפת האי דתריסין וא"כ ב"ש קאמר יחפור בדקר ולכן קאמר דלך שחוט וחפור קאמרי דב"ש ודאי חיישי, ור"י סבר דמוחלפת היינו הך דהשוחט וב"ה קאמרי יחפור וכו' ולכן קאמר לך חפור דב"ה ודאי חיישי לאמנועי משמחת יו"ט ולא חיישי לאמלוכי. וכיון דרבה ור"י הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה [ב"ב קיד.], ולדעת הרבה מפרשים הכלל זה כלל מלא הוא בכל הש"ס, לכך פירש"י לקמן מוחלפת השיטה היינו הך דתריסין וכרבה, ובזה מסולקים קושיית התוס' שם מעל פירש"י:
שם והא קא עביד כתישה. ויש לדקדק הלא מצינו טחינה באוכל נפש בשחיקת תבלין וא"כ אמרינן הואיל והותרה לצורך הותרה שלא לצורך, ואפילו אם נימא דמצות כיסוי לא מיחשב צורך קצת, מ"מ הרי לרש"י מדאורייתא לא בעינן אפילו צורך קצת, ועיין לקמן דף י"ב ע"א ברש"י [ד"ה אלא מדלא] ובתוס' בד"ה ה"ג רש"י וכו'. ושוב ראיתי בפני יהושע לקמן דף (ע"ד) [י"ב ע"א ד"ה בא"ד וקשה חדא] הרגיש בזה: ונראה דלא מבעיא לשיטת התוס' לקמן [ט. ד"ה הא"ר יוחנן] דמוחלפת היינו השוחט, וא"כ קיימינן בדברי ב"ה דאיהו הוא המודים שאם שחט וכו' והרי ב"ש לא ס"ל מתוך שהותר לצורך הותר נמי שלא לצורך לקמן דף י"ב וא"כ פריך שפיר והא קא עביד כתישה, אלא אפילו לשיטת רש"י דמוחלפת היינו תריסין והשוחט נשארה על מכונה, מ"מ כיון דרב יהודה קאמר והוא שיש לו דקר ודאי דגם לב"ש בעינן דקר נעוץ דמה שמתיר ב"ש לכתחלה מתיר ב"ה בדיעבד, ופריך שפיר דאכתי איך מתיר ב"ש בדקר נעוץ והא קא עביד כתישה ולדידיה לא אמרינן הואיל והותר לצורך:
אלא דאי קשיא הא קשיא, כיון דלפי פירושינו על כרחך האי קושיא והא עביד כתישה על ב"ש היא, וא"כ מה ענין קושיא זו לדברי רב יהודה הלא בלא זה הוי מצי למיפרך על ב"ש והא עביד כתישה. ובזה לא שייך דברי רש"י [ד"ה והא קעביד] דאי לאו ר' יהודה דמוקי בדקר נעוץ הוה מוקמינן טעמא דמשנתינו משום עשה דחי ל"ת, דזה שייך על סיפא דמשנתינו דאם שחט אבל ב"ש דמתיר לשחוט לכתחלה, והרי אז לא שייך עשה דוחה ל"ת דלא לשחוט ולא לכסי, ועיין בפני יהושע כאן [ד"ה בפרש"י והא קעביד] מה שהשיג על הט"ז [סי' תצ"ח ס"ק י"ד]:
ונראה דאי אמרינן כרבה דב"ש סובר דאמרינן לך שחוט וחפור א"כ בשעת שחיטה בהיתר הוא שחיט, ואף שאח"כ יהיה חופר ומכסה אז שפיר שוב העשה דוחה ל"ת, ועיין בדברי הר"ן בפרק ר"א דמילה [שבת נג.] בד"ה והיכא דאשתפוך חמימי וכו' שכתב בשם הרמב"ן דמותר למול דבשעה שמל בהיתר הוא מל ואף שאח"כ יצטרך לחלל שבת להחם חמין אז פיקוח נפש הוא דוחה שבת, והרז"ה חולק עליו שכיון שבשעת מילה אנו יודעין שנצטרך אח"כ לחלל בשביל מכשירין שבת תדחה המילה. והביא הר"ן שם שהרשב"א הביא ראיה לדברי הרז"ה מדברי ב"ה כאן דאמרי לא ישחוט וכו' ושוין שאם שחט שיחפור בדקר, ואם איתא שמלין מפני שבשעת מילה אין כאן דחיית מכשירין ואח"כ הוא שדוחה, ה"נ נשחוט מפני ולאחר מכאן נימא שמצות כיסוי הוא שדוחה וכו' ע"ש בר"ן. וא"כ איכא לפרש במתניתין שב"ש סברי כדעת הרמב"ן לכך שוחט לכתחלה אף שאח"כ יחפור בדקר היינו שאז מצות כיסוי דוחה, וב"ה סברי כדברי הרז"ה ולכך לא ישחוט. אבל לרב יהודא דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ א"כ מוכח שאין מצות כיסוי דוחה יו"ט, שפיר הקשה גם על ב"ש והא קעביד כתישה. ואף שרב יוסף סובר אליבא דב"ש דאמרינן חפור שחוט כו', היינו למסקנא דכאן דמוקמינן בדקר נעוץ ועפר תחוח דליכא שום איסור תורה:
רש"י ד"ה שיעורו של זה וכו' דלא תימא דיו לבא מן הדין וכו'. והא דלא פירש"י איפכא דגם חמץ היינו אומרים שהוא בכזית, ועיין בשיטה מקובצת במס' ב"מ דף ל"ב [ע"א] בסוגיא דטעינה ופריקה [ד"ה פריקה] שכתב גם כוונת רש"י כאן יעו"ש. ולענ"ד נראה דרש"י הוצרך לכתוב כן לפי האי נמי שכתב אח"כ ששיעורין הלכה למשה מסיני ואמנם היינו שיעורו דחמץ שהוא בככותבת הוא הלכה למשה מסיני, אבל על שאור לא היתה הלכה כיון שהוא כזית כמו שאר שיעורי תורה, אלא דלא נימא כיון דכתיבי יחד חמץ ושאור נילף שאור מחמץ שגם שאור יהיה בככותבת כמו חמץ לזה הוצרך ב"ש להוכיח מדהוצרך למכתב שאור הלא נילף מק"ו מחמץ, אלא ודאי דאי מק"ו הוה אמרינן דיו. ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה לומר לך שהקשו על רש"י דא"כ קרא למה לי, ופשוט שכוונתן דלמה הוצרך ב"ש למילף מקרא, ולפי מ"ש ניחא דשיעור זית של שאור הוצרך למילף מקרא דלא נימא שהוקש לחמץ. ואף דכתב רש"י במס' שבת דף קל"ב (ע"ב) [ע"א] בד"ה עקיבא וכו' דלא ניתנה תורה שבע"פ להדרש בי"ג, וא"כ איך נילף שאור לככותבת מחמץ שהוא תורה שבע"פ הלכה למשה מסיני. נראה דהיקשא עדיף משאר י"ג מדות, לכך לא חשיב ר' ישמעאל היקש בכללי י"ג מדות דהיקש הוה כמפורש בהדיא, ועיין בספר מדות אהרן פרק ג' חלק ו' מ"ש בשם הגר"ש: בא"ד דבהכי הוה יתובי דעתא כדמפרש לטעמא ביומא. א"נ שיעורן הלכה למשה מסיני. דברי האי נמי תמוהין מאוד דהרי מפורש שם ביומא [עט.] שאינו הלכה למשה מסיני, שהרי קאמר שם מכדי בית שמאי אשיעורא דנפיש מזית מהדרי נימא כביצה יע"ש, ואי הלכה למשה מסיני הוא בכותבת איך נימא כביצה, אלא ודאי שאינו הלכה למשה מסיני איך פירש"י אי נמי דבר שהוא נגד המפורש בגמ' שם. ונראה דאם נימא דלא היו לוקין על בל יראה דהוה ניתק לעשה דתשביתו והיא שיטת רש"י ותוס' בפסחים דף צ"ה (ע"ב) [ע"א ד"ה לאו], א"כ לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ולענין מאי פליגי ב"ש בשיעוריה. ועיין לעיל בדברינו בדברי הגמ' [ד"ה וב"ה סברי] שבארתי דלב"ש דלא יליף ביעור מאכילה ליכא עשה דהשבתה בחמץ כלל רק בשאור ושפיר לוקין על בל יראה בחמץ. ואם נימא דגם ב"ה דלא ילפי ביעור מאכילה רק לענין השיעור אבל לא לגוף האזהרה, וקצת ראיה יש לזה דאל"כ נסתר הצריכא דב"ה דאף אם נכתב חדא נדע אידך דנילף ביעור מאכילה, אלא ודאי לענין גוף האזהרה לא ילפינן ביעור מאכילה, ומינה דגם לענין העשה לא ילפינן וליכא עשה בחמץ בין לב"ש ובין לב"ה וממילא לוקה על בל יראה בחמץ, ונחלקו ב"ש וב"ה בחמץ לענין מלקות דלב"ש לא היה לוקה על כזית רק על הכותבת ולב"ה היה לוקה על כזית אבל בשאור ליכא מלקות כלל משום דניתק לעשה. ולפי זה אם נימא דככותבת הוא לב"ש הלכה למשה מסיני וליכא למימר דאיצטריך שאור לגלויי על חמץ שהוא ככותבת ולגופיה לא איצטריך שלא נימא דיו דגם שאור הוא ככותבת, דלאיזה ענין יש לנו נפקא מינה בשיעורו של שאור אי למלקות הרי הוא ניתק לעשה ואם לאיסור הרי גם חצי שיעור אסור מן התורה. אלא ע"כ דליכא הלכה למשה מסיני כלל ושאור הוא דגלי על חמץ שהוא ככותבת מדכתבינהו לתרוייהו ש"מ לגלות שאין שעורו של חמץ כשאור, ואף דבשאור ליכא נפקותא מ"מ סתמא דקרא דשאור בכזית איירי כמו כל שעורי תורה אלא דאיתרבי חצי שיעור דילפינן מחלב דכתיב כל לרבות חצי שיעור, אי נמי מסברא כיון דחזו לאצטרופי, וכתבינהו רחמנא לתרווייהו חמץ ושאור לגלות שאין שיעור חמץ כמו שיעור איסורי תורה אחריני רק שיעורו ככותבת:
וכ"ז הוא מוכרח לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה אבל לרשב"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה א"כ לענין איסור עצמו צריכא התורה להודיע השיעור, א"כ שפיר איכא למימר דבכותבת בחמץ הוא הלכה למשה מסיני לב"ש ושאור איצטריך לגופיה דלא נימא דיו, וא"כ כאן בשמעתין פירש"י אליבא דר' יוחנן דודאי אינו הלכה למשה מסיני וצריכין אנו לומר דשיעור כותבת הוא משום דבהכי הוה יתובי דעתא, ואח"כ פירש"י אי נמי שעורין הלכה למשה מסיני היינו לרשב"ל, וסוגיא דיומא אזלא אליבא דהלכתא דהלכה כר"י דחצי שיעור אסור מה"ת, ולכן ע"כ צריכין לפרש טעמיה דבית שמאי משום דמהדר שיעורא דנפיש מכזית:
עוד נלע"ד לפרש דכאן בתחלת הסוגיא עדיין לא זכינו דבאכילה מודים ב"ש והיינו סבורים דאכילה וביעור שוים, וא"כ ודאי יש נ"מ אם השיעור כזית או ככותבת לענין מלקות במזיד ולענין חטאת בשוגג, ואיצטריך שאור לגופיה שלא נימא דיו ושפיר נוכל לומר דחמץ ככותבת הוא הלכה למשה מסיני, ולכן פירש"י שני פירושים, אבל סוגיא דיומא אזלא למסקנא דבאכילה לא פליגי רק לביעור ולכן ודאי אינו הלכה למשה מסיני כנ"ל:
אמנם כל זה דרך פלפול, אבל באמת קשה הדבר לומר דבחמץ ליכא עשה דתשביתו, ועיין בחידושינו במס' פסחים דף כ"ט ע"ב בתוס' ד"ה רב אשי שכתבתי שאפילו אליבא דב"ש תמוה בעיני לומר כן וק"ו שנימא גם לב"ה כן, ועיין בדברינו בדברי רש"י בסמוך, והקושיא דכיון שאין מלקות בלאו הניתק לעשה לענין מאי פליגי ב"ש וב"ה בשיעורו מבואר אצלינו בדרושים דמשכחת לה בין למ"ד ביטלו ולא ביטלו ובין למ"ד קיימו ולא קיימו, וגם קשה דאם איתא דב"ש יש להם הלכה למשה מסיני שחמץ בכותבת איך פליגי ב"ה, וכבר השריש לנו הרמב"ם [פ"א מממרים ה"ג] שאין שייך מחלוקת בדבר שהוא הלכה למשה מסיני. לכן נראה דמה דכתב רש"י א"נ שיעורין הלכה למשה מסיני אין רצונו לומר שקבלנו הלכה למשה מסיני שחמץ שיעורו ככותבת, אבל הכוונה שקבלנו הלכה למשה מסיני שיש שיעורין בכזית ויש שיעורין בגרוגרת ויש שיעורין בכביצה ויש שיעורין בכותבת, וסברי ב"ש כיון שעכ"פ מוכח שחמץ אין שיעורו בכזית אוקמי אכותבת שהוא אחד מן השיעורין שהם הלכה למשה מסיני, וב"ה סברי דכותבת שקבלנו בסיני הוא רק ליוה"כ, ובזה שפיר פריך ביומא על ב"ש דנימא כביצה שהרי גם ביצה קבלנו בסיני דהרי טומאת אוכלין לטמא אחרים לכ"ע שיעורו כביצה:
ד"ה פתח הכתוב בשאור שאור לא ימצא וכו'. שביק רש"י קרא המוקדם דהיינו [שם יד, טו] אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה, ונראה דבהאי קרא גם ב"ש מודים דילפינן ביעור מאכילה דאל"כ ליכא שום עשה לב"ש בהשבתת חמץ וילקה על חמץ ולא ילקה על שאור דניתק לעשה וה"ל מחומרי ב"ש וקולי ב"ה, ועיין בדברינו [ד"ה שאור שחימוצו] בסוגיית הגמרא שהוכחנו מזה שיטת הרמב"ם, אבל רש"י ס"ל שגם ב"ש מודים בהך הקישא דאך ביום הראשון תשביתו דילפינן ביעור דחמץ מאכילה ואיתקש לשאור שקאי בעשה לבערו, אבל בלאו דבל יראה סברי ב"ש דלא ילפינן וכמו שפירש"י טעמיהו דב"ש מדאיצטריך קרא למכתבינהו לתרוייהו ש"מ שיש חילוק בינייהו, אבל לענין עשה דתשביתו ודאי ילפינן שאין לנו שום הוכחה בזה דלא נילף. אלא דלפ"ז קושיית מהר"ם שי"ף הדרא לדוכתא דלענין מאי קאמר דב"ה ילפי ביעור מאכילה, ולעיל בדברינו בסוגיית הגמ' [ד"ה דב"ה סברי] כתבתי דהיינו לענין עשה דתשביתו, אבל לפי דברינו כאן דבזה גם ב"ש מודים לא הוצרך למימריה לב"ה, ויש ליישב בדוחק:
ד"ה והא קא עביד כתישה לרב יהודה פריך וכו' משום דאתי עשה וכו'. ולענ"ד אכתי לא הועיל רש"י בזה דעדיין קשה דלמא היתר הכתישה הוא משום דעשה וכסהו דוחה ל"ת דכתישה אלא דאין עשה דוחה ל"ת אלא בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה, ולכך החפירה אסורה דליכא למימר בהדי דחופר מכסי שהרי בשעת חפירה אכתי מחוסר כתישה ולא מקיים עשה דוכסהו בשעת חפירה, ולכך הוצרך ר' יהודה לאוקמי בדקר נעוץ וליכא עקירת לאו בחפירה כלל והכתישה שפיר מותרת מטעם עשה דחי ל"ת ובהדי דכתיש מכסה כדאמרינן לקמן דף ח' ע"ב, וא"כ נסתר קושיית הגמ':
וצ"ל דאסיק אדעתא די"ט הוא עשה ולא תעשה כדמסיק לקמן שם א"כ הדרא קושין לדוכתא דה"ל להקשות על מתניתין:
ועוד קשה לי לפרש"י שקושיא זו אינה על המשנה רק על דברי ר' יהודה איך מתרץ ע"ז אמר ר' חייא בר אשי אמר רב, והרי ר' יהודה תלמידו של רב היה ואיך בא רב לתרץ מה שקשה על דברי ר"י. ואף שמצינו כמה פעמים שמביא הש"ס דברי אמוראים ראשונים לתרץ קושיא שהקשו אמוראים אחרונים, היינו היכי שגוף הקושיא הוא על המשנה ובזה כתבו התוס' שגם בימי האמוראים הראשונים הוקשה להם קושיא זו, אבל כאן שהקושיא היא רק לפי אוקמתא דר"י דוחק לומר כן שגם הראשונים אוקמוה למשנת כן:
ואלמלא פירש"י הי' נלע"ד לתרץ ע"פ מ"ש מהר"מ מלובלין בסמוך [ח.] בתוס' ד"ה בעפר תיחוח שכתבו דהא דמשמע כאן דשייך גומא בעפר תיחוח, ובמסכת שבת [לט.] משמע דלא שייך גומא בעפר תיחוח, שם מיירי בתיחוח לגמרי מסביב אבל כאן מיירי שרק באמצע הוא תיחוח וסביב הוא קשה, וכתב מהר"ם והא דלא מוקי גם כאן בתיחוח לגמרי ומנא ידע המקשה דלא מיירי בתיחוח לגמרי שהקשה והא קעביד גומא, היינו משום דאי מיירי מתיחוח לגמרי א"כ למה אסרי ב"ה לכתחלה כיון דאין שום צד איסור לא משום כתישה ולא משום גומא ולא משום מוקצה דהרי מיירי בדקר נעוץ, אלא ודאי דמיירי שאינו תיחוח לגמרי וא"כ קשה והא עביד גומא ומשני כדר' אבא דהוא פטור אבל אסור, ולכך אסרי ב"ה לכתחלה ובדיעבד מתירין משום מצות כיסוי וב"ש מתירין אף לכתחלה משום שמחת יו"ט, עיין במהר"ם:
והנה כל זה לרב יהודה דמוקי בדקר נעוץ ואין כאן איסור מוקצה כלל ועל כרחך מיירי שיש כאן איסור גומא, אבל אי לאו דברי ר"י הוה מוקמינן בתיחוח לגמרי והא דלא שרי לב"ה לכתחלה היינו משום מוקצה שלא מיירי בדקר נעוץ, וכך הוא שטחיות הגמרא והא קעביד כתישה אמר ר' חייא בר אשי אמר רב בעפר תיחוח כ"ז הוא מדברי המקשה, והכי פירושו והא קעביד כתישה כלומר על המשנה הוקשה לראשונים והא קעביד כתישה וע"ז תי' רב חייא בר אשי אמר רב בעפר תיחוח. ובלא דברי ר' יהודה היינו מפרשים דברי רב בתיחוח לגמרי והא דאסרי ב"ה לכתחלה היינו משום מוקצה ומוקצה ודאי הוא רק איסור דרבנן לכך בדיעבד מותר משום מצות כיסוי, אבל לר"י דמוקי בדקר נעוץ ואין כאן איסור מוקצה וא"כ על כרחך דלא מיירי בתיחוח לגמרי א"כ קשה והא קעביד גומא, וזו הוא סוף דברי המקשה והיה סבור שגומא זו שייך בה איסור תורה וא"כ איך יהיה מותר, ומשני כדר' אבא ואין כאן רק איסור דרבנן ומותר משום מצות כיסוי לב"ה בדיעבד ולב"ש אפי' לכתחלה משום שמחת יו"ט, ועיין בדברינו בדברי התוס' הנ"ל:
תוס' ד"ה לומר לך וכו' ולא נהירא דא"כ קרא ל"ל:
אין כוונתן שהקרא מיותר דהרי באמת אינו מיותר דאי לאו דכתיב שאור בקרא הוה אמרינן דיו ויהיה שיעורו ככותבת כחמץ. אבל כוונת התוס' למה הוצרכו ב"ש להביא הוכחה לדבריהם מקרא כיון שהוא אצלם הלכה למשה מסיני. ולפי מ"ש לעיל בדברי רש"י [ד"ה שיעורו] דצריך הוכחה על שאור שיהיה בכזית אין כאן קושיא. וגם לפי מה שגמרתי לעיל [ד"ה אמנם כ"ז] שמה שפירש"י הלכה למשה מסיני היינו שבסיני נאמר שכותבת היא משיעורי תורה אבל לא נתפרש שקאי על חמץ ג"כ אין כאן קושיא. ועוד נלע"ד לתרץ דב"ש באמת לא היו (צרכו) [צריכין] לראיה אלא ב"ש לב"ה השיבו לדידכו דאית לכו דשיעורן שוה ולית לכו הלכה זו א"כ למה נאמר שאור בכתוב ונילף ק"ו מחמץ:
ואמנם אכתי קשה כיון דב"ש לעצמם אית להו טעם מטעם הלכה למשה מסיני מנ"ל להגמ' כלל דב"ש אמרו כן ודלמא גם ב"ש אית להו צריכותא דב"ה והא דאמרי חמץ בכותבת הוא מטעם הלכה למשה מסיני:
ונלע"ד דהדבר מוכח ממשנתינו דכבר דקדקתי [בד"ה דבהכי] [ד]שאור דנקט במשנתינו הוא מיותר דהרי בשאור לא נחלקו כלל, וצ"ל דב"ש כך אמרו מדשאור בכזית מכלל דחמץ בככותבת וכמפורש כאן בסוגיא דאל"כ ל"ל שאור ועל כל פנים אחת משתים או שבאמת הוא טעמם כן או שאמרו כן לב"ה וכנ"ל:
ד"ה דאר"ז וכו' וא"ת ל"ל צריכותא דלעיל וכו' וי"ל שלא תטעה וכו'. עיין מהר"ם שנדחק מאד בדבריהם עיין מהרש"א וגם דבריו סתומים קצת. ואמרתי לפרש כוונת התוס' באר היטב, דזה כלל גדול דכל היכי דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. ובשאור וחמץ כתיבי ארבעה לאוי תלת כתיבי בשאור וחד בחמץ, וכבר חשבתים בדברינו בדברי הגמרא [ד"ה פתח הכתוב]. והנה הני תלת דכתיבי בשאור כולהו צריכין, דלא ימצא בבתיכם [שמות יב, יט] איצטריך לאסור פקדונות והטמנה. ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבסוף פרשת בא [יג, ז] איצטריך לאסור גבולין ולהתיר של אחרים ושל גבוה. ולא יראה לך שאור שבפרשת ראה [דברים טז, ד] איצטריך כדי למכתב לך מיותר למשדי על לא ימצא להתיר נכרי אפילו שכיבשתו, וכ"ז מפורש בפסחים דף ה' ע"ב, ואף דממילא איתרבו הלאוים מכל מקום כולהו צריכי, ואף דבכולהו כתיב שאור אפ"ה גם חמץ בכלל מדר' זירא, וכן אי הוו כתיבי בחמץ היה גם שאור בכלל מדר' זירא ולא הוה אמרינן דלהכי פלגינהו למימר דוקא שאור ולמעוטי חמץ דהרי אין כאן שום ייתור דכולהו צריכי כנ"ל. אלא דבהך קרא שבסוף פ' בא דכתיב תרי לאוי חד בחמץ וחד בשאור, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך, חד מנייהו מיותר ולא אתי אלא לטפויי שיהיה ארבעה לאוי בשאור וחמץ תלת דכתיבי בשאור וחד דכתיב בחמץ:
אלא דקושיית ב"ש דנכתב חמץ ולא בעי שאור, ואף דצריך להיות ארבעה לאוי מכל מקום נכתב בכל ארבעתן חמץ ושאור נילף בק"ו. וליכא למימר דהוה אמינא שהכפל אתי למימר דוקא חמץ ולמעוטי שאור שהרי שאור אתי בק"ו, אלא ודאי למפלגינהו בשעורייהו שעורו של זה לא כשעורו של זה. וב"ה אמרי צריכא וכו' ואף דילפי חד מחבריה מדרבי זירא מכל מקום כיון דאיכא חד מיותר לא הוה מוקמינן לטפויי לאוי אלא למעוטי אידך ולאפוקי מהקישא דרבי זירא ולגלות דלא ילפינן ביעור מאכילה, אלא דאי הוה כתיב חמץ אי אפשר למעוטי שאור שהרי הוא ק"ו, לכך הוצרכו למימר שיש גם כן מעלה בחמץ דליתיה בשאור דהינו שראוי לאכילה ושפיר הוה ממעטינן שאור, ולכך הוצרך למכתב חמץ ושאור בהאי קרא:
בא"ד לא הייתי משים כרת אלא בחמץ וכו'. וכתב מהרש"א ולב"ש ליכא למימר דאיצטרך הא דרבי זירא דאי לאו דרבי זירא לא הייתי משום כרת בשאור אלא בכותבת דהוה אמינא דיו כיון דלא אתי אלא בק"ו מחמץ, דא"כ השתא נמי דנפקא ליה מהקישא דרבי זירא נימא דלא עדיפא שאור מחמץ דאתי מיניה, אלא ע"כ דאית לן לאוקמי לכל חד לפום שיעור איסורו עכ"ל מהרש"א. והנה לפי מ"ש מהרש"א עצמו במסכת פסחים דף י"ח ע"ב בתוס' ד"ה למדנו שלישי מן התורה וכו', שכתב מהרש"א דלשטת רש"י דלא אמרינן היכי דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו אלא היכי דאיכא בהך מלתא קרא מפורש, ואי הוה אמרינן דיו לא הוה צריך קרא דמק"ו קאתי אלא יתירא דקרא אתי לאשמועינן דנילף מק"ו בלמד אפילו מה דליתא במלמד ע"ש במהרש"א, אם כן הדרא קושין לדוכתא דדלמא ב"ש גם באכילה סובר חמץ בכותבת וקרא דרבי זירא איצטרך דלא נימא דגם שאור בכותבת, ואף דגם מהקישא איכא למימר כן מכל מקום מכח יתור דהקישא שוב ילפינן כרת בשאור מק"ו אפילו בכזית דליתיה בחמץ דאל"כ הקישא למה לי: ונראה דהך הקישא בלא"ה אינו מיותר דאיצטריך להא דאמרינן בפסחים דף ה' ע"א דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה וכתיב בערב תאכלו מצות, וא"כ שפיר קאמר המהרש"א דגם מהקישא נימא דוקא בכותבת. ואמנם לשטת התוס' שם בפסחים דף י"ח ע"ב דאף דאינו מיותר שוב לא אמרינן דיו, שפיר קשה כאן קושיית מהרש"א. וצ"ל כוונת מהרש"א דמדברי רש"י שמעינן דמסברא אמרינן דאית לן לאוקמי כרת בכל חד לפום שעור אסורו אם כן גם לדברי התוס' אמרינן סברא זו: