אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף ו:

דף ו.

מ"ט זה מוכן אגב אמו וזה מתיר עצמו בשחיטה. יש לדקדק כיון דהך ברייתא מתרת אפרוח כיון שמתיר עצמו בשחיטה א"כ למה לי בעגל הטעם דמוכן אגב אמו ותיפוק ליה מטעם דמתיר עצמו בשחיטה. ויש אפילו נפקא מינה לדינא דאם מטעם הואיל ומוכן אגב אמו א"כ אם אמו עומדת לגדל ולדות לא שייך מוכן אגב אמו וכמו שפסק הרא"ש [סי' ז'], והיינו לדידן דאסרינן אפרוח דס"ל כרב דלא מהני מה שמתיר עצמו לשחיטה, אבל הך ברייתא כיון שמתרת אפרוח אם כן גם עגל הנולד מבהמה שעומדת לגדל ולדות אף שאינו מוכן אגב אמו מכל מקום מותר מטעם שמתיר עצמו בשחיטה. ואם כן קשה על הך ברייתא שתלתה היתר העגל במוכן אגב אמו:

והנלע"ד בזה דבבהמה כשרה לא שייך בעגל הנולד ממנה מתיר עצמו בשחיטה, שהרי גם במעי אמו היה מותר בשחיטה דהיינו שחיטת אמו ועיקר ההיתר הוא מטעם מוכן אגב אמו. ורב כהנא ורב אסי שאמרו לרב מה בין זה לעגל וכו' תיכף היה כוונתם בנולד מן הטריפה, ורב היה סבר שעל נולד מכשרה שואלים לכן השיב להם הואיל ומוכן אגב אמו, והשיבו לו שכוונתם על נולד מטריפה, וא"כ בנולד מכשרה העומדת לגדל ולדות אין לו שום היתר דאגב אמו אינו מוכן ובשחיטה כבר היה מותר בשחיטת אמו, אלא שהאם והולד בתוכה אסורים משום מוקצה ולכן גם כשנולד נשאר איסור מוקצה. שוב פקחתי עיני וראיתי שגם הפני יהושע [ו ע"ב ד"ה אלא דלפ"ז] כתב סברא זו שבנולד מכשרה לא שייך מתיר עצמו בשחיטה, והנאני שכיוונתי לדעתו:

שם ר' אליעזר בן יעקב אומר אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו. ויש לדקדק דמהיכן שמע לראב"י שהת"ק מתיר קודם שנתפתחו עיניהם, בשלמא לשיטת הר"ן שהבאתי לעיל [ע"א ד"ה וכי מה] בפלוגתא דרב ושמואל סתמא דמלתא הוא ולעולם אין העינים מתפתחים ביום לידתו שפיר, אבל להתוס' בעמוד הקודם בד"ה אפרוח שכתבו דפלוגתייהו הוא בנזדמן שנתפתחו עיניו א"כ דלמא גם ת"ק כאן מיירי בנתפתחו ואפ"ה אוסר בי"ט. ורציתי לומר דהך ברייתא כולה ראב"י היא ונתן טעם למה אסור בי"ט ואמאי לא נימא הואיל ומתיר עצמו בשחיטה לפי שגם בחול אסור עד שיתפתחו עיניו וא"כ כבר חל איסור מוקצה קודם שהתיר עצמו בשחיטה, וכקושיית התלמיד שהבאתי לעיל בד"ה וכי מה בין זה וכו'. ואמנם קשה לומר כן במקום שלא אמרו בגמ' כן בפירוש דמן הסתם משמע דלחלוק בא ראב"י. ועוד שהרי הרי"ף פסק דלא כראב"י במס' חולין ועיין כאן בדברי הרא"ש [סי' ז'] ואפ"ה לא הכריע באפרוח להקל, ואדרבה הרא"ש כתב מדלא הכריע ש"מ שדעתו להחמיר:

ולכן נלע"ד לדקדק ג"כ לשון לפי דקאמר ראב"י, דה"ל למימר אף בחול אסור כל זמן שלא נתפתחו עיניהם, ובפרט לדברי התוס' שלפעמים מזדמן שמתפתחים בו ביום: ולכן נלע"ד דראב"י ג"כ על דיני י"ט קאי דת"ק אמר אפרוח שנולד בי"ט אסור ומזה משמע שאם נולד בערב י"ט רק שלא נתפתחו עיניו כי אם בי"ט הוא מותר, דאל"כ נתני נולד מערב י"ט ונתפתחו עיניו בי"ט שהוא רק מוקצה אסור ק"ו נולד בי"ט שהוא נולד שאסור, אלא ודאי נולד מערב י"ט מותר בי"ט ופליג ראב"י ואמר אף בחול כלומר שאף אם נולד בחול דהיינו מערב י"ט סמוך לחשיכה ג"כ אסור לפי שלא נתפתחו עיניו בחול, ואף ששוב נתפתחו בי"ט אסור כיון דאתקצי בין השמשות אתקצי לכולי יומא. ובזה ניחא מה דאמר כמאן אזלא הא דתניא וכו' כמאן כראב"י, דלכאורה קשה פשיטא דראב"י היא דהרי ת"ק חולק דאם גם ת"ק אוסר מה הוסיף ראב"י. ולפי מ"ש ניחא דבדעת ת"ק יש לנו לספוקי אם גם הוא סובר דכל זמן שלא נתפתחו עיניהם אפי' בחול אסורים, אלא דאע"פ כן מתיר בנולדו אתמול סמוך לחשיכה אף שלא נתפתחו עיניהם עד יום טוב, לפי שת"ק נולד אית ליה ומוקצה לית ליה, וראב"י הוסיף לאסור גם מוקצה, או דלמא שאין חילוק בין מוקצה לנולד אלא דת"ק סובר שגם קודם שנתפתחו עיניהם מותרים ולא משכחת איסור כי אם בנולד בי"ט, וקמ"ל הגמ' במה דקאמר כמאן אזלא וכו' כראב"י דת"ק מתיר קודם שנתפתחו עיניהם: שם והתניא השוחט וכו' ומצא בה ביצים גמורות מותרים לאכלן בחלב. הא דלא משני הא מני ב"ש היא דמתיר גם ביצת נבילה עיין תוס' ד"ה ביצים גמורות אבל ב"ה דאסרי ביצת נבילה אסרי ג"כ בחלב, משום דאי ב"ש מאי אריא בחלב יותר רבותא הוה לאשמועינן ביצת נבילה שהוא דאורייתא שרי, אלא דאנן חזינן דלענין י"ט אף דלפי האמת נולד חמור מבמעי אמה אפ"ה קמדחי ואמר וכי תימא אשמועינן בברייתא מה דלא אשמועינן במתניתין לפי פירושן של התוס' בד"ה וכ"ת עיין בדבריהם, והיינו משום שיש ג"כ סברא להיפך להחמיר יותר במעי אמן מבנולדה וקמ"ל בברייתא דאף במעי אמן מתירין ב"ש, הכי נמי לענין לאכלן בחלב איכא למימר דאף דבחד צד נבילה חמיר מפני שהוא איסור תורה מ"מ יש סברא להחמיר עם חלב יותר מנבילה, משום דנבילה מאיס ובדיל מבשרה מחמת מיאוס וגם מחמת טומאה שבשרה מטמא בבית הבליעה לכך התירו ב"ש ולא גזרו ביצה אטו בשר, אבל לאכלה בחלב והיא ביצת שחיטה דלא מאיס ולא מטמא ולא בדיל מינה גזרו ב"ש ביצתה אטו בשרה, וקמ"ל בברייתא דאפ"ה שרו ב"ש וקמ"ל בברייתא מה דלא אשמועינן במתניתן בעדיות ונסתר קושיית הגמ': ונראה דאם נימא כן א"כ נבילה ואכילה בחלב שני ענינים הם ובכל אחד איכא צד קולא וצד חומרא ולא תליא זה בזה, ולמה לא תנן בעדיות דחשיב כל מה דב"ש לקולא וב"ה לחומרא גם פלוגתייהו לענין אכילת ביצה בחלב שהיא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, אף שכבר שנינו שם פלוגתייהו לענין נבילה [פ"ה מ"א], הרי מנבילה לא ידעינן בשר בחלב לא לקולא לב"ש ולא לב"ה לחומרא. אלא ע"כ דהך ברייתא דמותר לאכלן בחלב ב"ה היא אבל לב"ש איכא למימר דאסורה, וב"ש סובר דבמה דלא בדיל מחמרינן אפי' באיסור דרבנן ובמה דבדיל מקלינן אפי' בדאורייתא, וב"ה סברי להיפך דאיסור דרבנן קיל אפילו במה דלא בדיל ואיסור תורה חמיר אפילו במה דבדיל, וא"כ לענין לאכלה בחלב ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. וגם איכא למימר דהך ברייתא דכולי עלמא היא ובדרבנן ב"ש וב"ה תרווייהו ס"ל דלא גזרינן ועכ"פ ליכא למימר שהיא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ושפיר הקשה מברייתא דמותר לאכלן בחלב. וכל זה שייך כאן לענין איסור נבילה ואיסור בשר בחלב שא"א לומר שהתנא במשנה כלל שניהם בדיבור אחד, אבל בסמוך לענין לאכלן ביום טוב שפיר קאמר בסמוך וכי תימא קמ"ל בברייתא וכו' וכפי' התוס', ושם ליכא להקשות א"כ למה לא תני בעדיות ג"כ פלוגתא דב"ש וב"ה במעי אמן דב"ש לקולא וב"ה לחומרא, ויבואר בסמוך בדברינו בדברי התוס': שם והא תניא השוחט וכו' מותרות לאכלן בי"ט:

ואין לדחות דרב מיירי בי"ט אחר השבת ולכן אוסר במעי אמה מטעם שהוא ספק דאורייתא שמא אם לא נשחטה שאם היתה נולדת היום ונגמרה מאתמול בשבת, והד ברייתא מיירי בי"ט דעלמא ולכן מותרת כשנשחטה האם וכדעת רבינו אפרים שהביא בעל המאור [ב. ד"ה ומצאתי], וגם הרא"ש הביאו לעיל דף ב' ע"ב [סי' א']. דא"כ דרב מיירי בי"ט אחר שבת איך קאמר דעם יציאתה נגמרה, אדרבה אם יצאתה מבעוד יום פשיטא שאסורה ובהדיא קאמר רב לעיל דף ד' ע"א נולדה בזה אסורה בזה. וגם אין לומר דרב היתר אתי להשמיענו עם יציאה נגמרה ולכן אסורה ביצה שנולדה שאז נגמרה מאתמול משא"כ במעי אמה שריא, דא"כ קשה איפכא דמאי קמ"ל רב דזה תנינא בברייתא. וגם אין לומר דרב לשיטתו לעיל דף ד' ע"א דנולדה בזה אסורה בזה וס"ל איסור הכנה וכר' יהודה משום ר' אליעזר דעדיין היא מחלוקת ולכך אוסר במעי אמה משום הכנה דאין י"ט מכין לעצמו, והך ברייתא כת"ק שם דלא ס"ל הכנה ולכך מותרת במעי אמה, והא דנולדה אסורה לאו משום הכנה אסורה אלא או מטעם פירות הנושרים או מטעם משקין שזבו. דא"כ היה להך ברייתא למנקט נולדה בי"ט מותרת בשבת והוה ידעינן ק"ו שאם י"ט מכין לשבת ק"ו שי"ט מכין לעצמו. אלא ודאי שגם הך ברייתא ס"ל הכנה ואעפ"כ מותרת במעי אמה משום דלית בזה איסור הכנה כלל די"ט מכין לעצמו:

רש"י ד"ה ביו"ט וכו'. ואסורה משום הכנה דרבה:

פי' דסבר דגם יו"ט לעצמו אינו מכין וזו ממ"נ אסורה אם היתה נולדת היום אסורה משום גזירת יו"ט אחר השבת, אם לא היתה נולדת א"כ לא נגמרה עד היום ואין יו"ט מכין לעצמו, ולא עוד אלא אפילו אם נימא דביצים במעי אמן מלתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה כדלעיל דף ב' ע"ב, מ"מ זו אסורה שמא לא היתה נולדת ולא נגמרה אתמול והיום נגמרה ואין יו"ט מכין לעצמו:

תוס' ד"ה עגל שנולד וכו' ותימא וכו' ויש לומר דהא דאמר דשייך למיסר נולד היינו וכו' דומיא דפירות הנושרים ומשקין שזבו אבל בע"ח לא: כוונת התוס' בקושייתן הוא דאף אי מיירי כאן בבהמה העומדת לאכילה שאין כאן לא איסור מוקצה ולא איסור נולד, מ"מ לא עדיף מביצה הנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה שאסורה לר' יצחק ולרב יוסף בריש מכלתין אי משום פירות הנושרין אי משום משקין שזבו. וע"ז תירצו דאיסור נולד בזה לא שייך בבע"ח שאינו דומה לא לפירות ולא למשקין, אבל איסור נולד בבהמה שהיא עומדת לגדל ולדות אדרבה כשם שמוקצה דבע"ח חמיר טפי כך נולד דבע"ח חמיר טפי. ומהרש"ל בים של שלמה סי' י"ח למד מדברי התוס' הללו להתיר עגל שנולד אפילו מבהמה העומדת לגדל מטעם שאין איסור נולד שייך בבע"ח, והמג"א בסי' תצ"ח [סק"ח] הביאו. ולדעתי אחר מחילת כבודו אין זה כוונת התוס' וכונתן כמ"ש:

ד"ה ביצים גמורות וכו' וקשה דהא אמרינן בעדיות וכו'. לכאורה קשה הא כאן לא הובאה הך ברייתא רק אגב גררא להקשות על רב ועיקר מקומה הוא בסמוך דף ז' ע"א ושם הוה להתוס' לרשום דבור הזה ולהקשות מהך דעדיות:

והנלע"ד בזה דכוונת התוס' בזה על דרך שכתבתי בדברי הגמ' [ד"ה ונראה] וכך הוא קושית התוס' דהרי שנינו בעדיות וכו' וא"כ על כרחך הך ברייתא ב"ש היא וא"כ מאי מקשה מינה לרב, וע"ז תירצו דלעולם גם לב"ה מותר ומשוס דבשר וחלב הוא דרבנן: בא"ד והאיכא בסמוך ר' יעקב דאוסר. וכתב מהרש"א דמשמע להו דר' יעקב סבר בשר עוף בחלב דאורייתא. ולענ"ד זה דוחק (דא"כ) [דאכתי] קשה לר' יעקב למה אסרי ב"ה בביצת נבילה אפילו כיוצא בה נמכרת בשוק ומאי שנא באכילה בחלב דאפילו ר"י לא אסר אלא במעורות:

ודוחק לומר דרב יעקב יאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה:

ועוד קשה למה הוצרכו להקשות מר' יעקב הוה להו להקשות מתנאי דסברי בשר עוף בחלב דאורייתא, ועיין בחולין ר"פ כל הבשר [קד.] דרבנן דר' עקיבא סברי שהוא מן התורה, וע"ש דף קי"ג ע"א בתוס' ד"ה בשר בהמה וכו'. ובחולין דף נ"ח ע"א בתוס' ד"ה ושוין וכו' הקשו באמת מי פשיט היתר זה וכו' הא פלוגתא היא אי בשר עוף בחלב דאורייתא וכו', וכן בעירובין דף ס"ב ע"ב בד"ה אפי' ביעתא בכותחא ג"כ כתבו כמו בחולין. ועוד קשה על דברי מהרש"א דהיא גופה מנ"ל דר' יעקב סובר דבשר עוף הוא מן התורה ודלמא הוא סובר דמעורות גזרינן אטו גופה ממש ואפי' בדרבנן אסור:

והנלע"ד בזה דדברי התוס' עניים במקום זה ועשירים במקום אחר וצריכים זה לזה, וקושיית התוס' היא מחמת צירוף דברי ר' יעקב עם דברי הסובר בשר עוף בחלב דאורייתא, דהא דאמרינן אפי' ביעתא בכותחא לפי הנראה אין הכוונה לבשל הביצה בכותח שאין דרך הכותח לבשל בו כי אם לטבל בו, וכן משמע בפסחים דף מ"ג ע"א קריבו לי מתכילתא [פירש"י שום לפתן ללפת בו את הפת] קריבו לי כותח, וכן שם דף מ"ד ע"א אי משטר קשטיר [פירש"י מטבל בו כדרכו] וכו', וביעתא בכותחא היינו שטובל הביצה בכותח בתורת ליפתן וא"כ זה ודאי אין בו איסור תורה אפי' בבשר בהמה דדרך בישול אסרה תורה, ואמנם כיון דחזינן דר' יעקב אמר אם מעורות אסורות מכלל שאם אינן מעורות מותרות וא"כ ס"ל דבשר עוף בחלב דרבנן, דאל"כ מאי שנא מביצת נבילה לב"ה דאפילו כיוצא בה נמכרת בשוק אסורה, אלא ודאי דס"ל שהוא דרבנן ואעפ"כ מעורה אסורה:

והנה הך ביעתא בכותחא דאמרינן בעירובין על כרחך אין הכוונה על דבר המפורש בברייתא להיתר בלי שום מחלוקת דבזה לא שייך לשון הוראה, ועיין במהר"ם שיף, והל"ל אפילו ביעתא בכותחא לא התיר, ומדקאמר לא אורי ע"כ לא מיירי באינה מעורה דזה מפורש בברייתא דמותר בין לתנא קמא ובין לר' יעקב, אלא ודאי דבמעורות מיירי ואעפ"כ ליכא קושיא דהרי ר' יעקב אוסר דשאני חד דרבנן מתרי דרבנן דבשר עוף בכותח שאינו דרך בישול הוה תרתי דרבנן. וכן מהאי מאן דאמר דסבר בשר עוף בחלב דאורייתא וא"כ הרי הוא כביצת נבילה ג"כ ליכא קושיא, דבכותח שאינו דרך בישול לכ"ע אינה מן התורה ולכך קיל מנבילה. ואמנם קושייתם היא על ידי צירופי הדעת דמדר' יעקב חזינן עכ"פ דבחד דרבנן אסורה המעורה, ואם כן מאן דסובר בהא כר' יעקב דבמעורות אפילו באיסור דרבנן גזרינן אטו גופה וסובר בבשר עוף כהאי תנא שהוא דאורייתא, א"כ בכותחא אף שהוא אינו דרך בישול מ"מ לא הוה אלא חד דרבנן ויש סברא לאסור במעורות, וא"כ אינו הוראה פשוטה כל כך. וע"ז תירצו דבנבילה אסרו אטו טריפה וגם ר"י דאוסר במעורות היינו שסובר שהוא מן התורה ואעפ"כ אינו דומה לנבילה ולכך אינן מעורות מותרות, אבל בכותח שאינו דרך בישול ואין בו שום דיעה שהוא מן התורה לכ"ע מותר אפילו מעורות:

ד"ה וכ"ת וכו' ופריך תנינא דאדרבה נולדה חמורה וכו'. ואין להקשות היא גופה מנ"ל ודלמא לעולם במעי אמה חמורה ומתניתין קתני נולדה להודיעך כחן דב"ה דאפילו נולדה אסורה, דלב"ה אף אם אשמעינן דבמעי אמה אסורה ממילא ידעינן דנולדה אסורה, דהרי בי"ט עכ"פ סתם לן תנא כר' יהודה כדאמרינן בריש מכילתין, וכיון שאסורה במעי אמה אפילו בעומדת לשחיטה מטעם דאין יו"ט מכין לעצמו, אז ממילא כשנולדה אף אם נימא בנולדה לא שייך הכנה לפי שמאתמול נגמרה ובחול נגמרה מ"מ אסורה משום מוקצה, דהרי בריש מכילתין [ב.] אמרו אי בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאפרת היא, ופירשו התוס' שם דלכך חשיבא אוכלא דאפרת דהרי אי בעי שחיט לה ואכל כל מה שבגוה ע"ש בתוס', אבל אם היא אסורה במעי אמה לא שייך דשחיט ואכל מה שבגוה וא"כ ממילא כשנולדה אסורה מתורת מוקצה או נולד אפילו אם נסתלק טעם הכנה ממנה מוקצה ונולד הוא, בשלמא לב"ש שפיר אמרינן דקמ"ל בברייתא מה דלא אשמעינן במתניתין, דלב"ש שפיר שייך לומר דדוקא בנולדה מתיר אבל במעי אמה אסורה והיינו משום דב"ש לית מוקצה ונולד, אבל לב"ה אי אפשר לאסור במעי אמה ולהתיר בנולדה, וכיון דא"א לומר במשנתינו רבותא לב"ה א"כ ע"כ נהפוך הוא דנולדה חמורה:

וראיתי במהרש"א דאכתי נימא דברייתא קמ"ל דגם במעי אמה מתיר ב"ש דלא נימא במעי אמה חמירא, ומתניתין קמ"ל דגם בנולדה מתיר ב"ש דלא נימא נולדה חמירא משום דאיכא סברא לכל צד עיין במהרש"א, ומ"ש ליישב בזה הוא דוחק גדול. ואמנם לפי מ"ש לעיל בדברי הגמרא [ד"ה ונראה] בענין ביצים גמורות לבשלם בחלב וכן אם היא ביצת נבילה שאי אפשר לומר שהסברא מתהפכת ולומר שיש להחמיר יותר בחד צד בנבילה יותר מבשר בחלב, ושיש ג"כ צד להחמיר בבב"ח יותר מלענין נבילה דא"כ ה"ל למחשב בעדיות תרוייהו לענין קולי ב"ש וחומרי ב"ה, א"כ הוא הדין והוא הטעם שאי אפשר גם במעי אמה ובנולדת סברות מתהפכות, דא"כ ממה ששנינו בעדיות ביצה שנולדה אכתי לא שמענו בביצה במעי אמה לא חומרי ב"ה ולא קולי ב"ש וה"ל למתני בעדיות גם ביצה במעי אמה, שהרי חשיב שם כל מה שהוא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, אלא ודאי הסברא מוחלטת ואינה מתהפכת כלל, ורצה מתחלה לומר קמ"ל בברייתא וכו' ולהחליט דבמעי אמה חמורה ואעפ"כ לא חשבה בעדיות לפי שעכ"פ חומרא דב"ה כבר שמענו מק"ו מנולדה, וכיון שעכ"פ ליכא למטעי ההיפוך לומר שהיא מקולי ב"ה וחומרי ב"ש לא הוצרך לחשבה:

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה