אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף ו.

דף ה:

אמר רבא בי"ט שני יתעסקו בו ישראל. נלע"ד דדברי רבא הללו היינו לאחר שפסקו מלקדש ע"פ ראיה והתחילו לקבוע ע"פ הקביעות שבידינו ואז ידעינן בקביעא דירחא, ותרי יומא עבדינן רק משום דשלחו הזהרו במנהג אבותינו לכך י"ט שני קיל, אבל בזמן שהיו מקדשים ע"פ ראיה ובמקום שאין השלוחים מגיעים הרי י"ט שני ספק דאורייתא כמו י"ט ראשון. ובשלמא לענין ביצה שייך להקל דממ"נ חד מינייהו חול, אבל לקבור מת בו ביום אין חילוק בין שני לראשון זה וזה ספק הוא. והרמב"ם בפ"ה מקידוש החודש [הלכה ג'] כתב דעד אביי ורבא היו קובעים ע"פ הראיה, נלע"ד דעד ולא עד בכלל קאמר ובימי אביי ורבא התחיל הקביעות שלנו ולכן אמר רבא מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל:

ובזה נלע"ד מה דמסיים רבא משא"כ בביצה והוא מאמר מיותר שהרי כבר אמר רבא לעיל [ה.] דאף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה. וגם אמר [שם] הלכתא כותיה דרב בהני תלת ולמה הוצרך כאן לומר משא"כ בביצה:

ונראה דהר' זרחיה הלוי [ג.] חולק על הרי"ף, שהרי"ף פסק [ג.] דאף בזמן הזה עושים ר"ה שני ימים אפילו בירושלים, והרז"ה כתב בשם רבינו אפרים דעכשיו שאנו סומכין על סוד העיבור חזר כל א"י להיות כבית הועד שאין להם ספק בקדושת היום ואין להם לשמור אלא יום אחד, והרא"ש [סי' ד'] הביא דברי הרז"ה והכריע כדברי רב אלפס וכתב דמדביצה אסורה גם צריכין לעשות שני ימים דר"ה דחד טעמא הוא לתרווייהו, דכלום אסר רבא ביצה אלא משום דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה סמוך לחשיכה וכו', וא"ת כיון דאנן בקיאין בסוד העיבור לעולם לא יארע לנו דבר זה שנצטרך לעשות שני ימים ר"ה כי אנו בקיאין וקובעין ר"ה ע"פ החשבון וכו' א"כ מהאי טעמא תהא ביצה מותרת וכו' ע"ש בהרא"ש. הרי שהיה עכ"פ לומר דבזמן שהותחל חשבון של סוד העיבור תהא ביצה מותרת, וא"כ מדברי רבא לעיל שאמר אף מתקנת ריב"ז ביצה אסורה וכן ממה דקאמר הלכתא כותיה דרב אין ראיה לאסור בזמן הזה דבזמן רב אכתי הוו מקדשין ע"פ ראייה. ואולי גם בימי רבא בתחלת ימיו היו קובעין ע"פ ראיה. והריטב"א בשיטה מקובצת שכתב שבימי רבא היו קובעין ע"פ קביעות שלנו היינו באמצע או בסוף ימיו והיה מקום לומר ששוב גם ביצה תהיה מותרת, לכן קאמר רבא כאן דבר והיפוכו שמת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל וע"כ דמיירי אחר שהתחילו לקבוע ע"פ סוד העיבור ומסיים, משא"כ בביצה דאפי' בזמן הזה אסורה:

שם רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי וכו'. רב אשי גרסינן ולא כמו שבקצת דפוסים קמיה דרב אסי, שהרי רב אסי תלמידו של רב ולא היה רבינא בימיו. וכן מה דמסיק א"ל רב מרדכי וכו' ורב מרדכי תלמידו של רב אשי [עי' רש"י כאן מסוטה מו.]. והנה בימי רב אשי כבר היו קובעין ע"פ סוד העיבור שבידינו. ולכאורה יפלא הדבר לדעת רבינו הגדול הרמב"ם פרק ששי מהל' יו"ט הלכה י"ד וט"ו שכתב כל הדברים שאמרנו היו בזמן שהיה בית דין של א"י מקדשין ע"פ הראיה והיו בני הגליות עושים ב' ימים כדי להסתלק מן הספק וכו', אבל היום שבני א"י סומכין על החשבון וכו' אין י"ט שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד, לפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא ערובי תבשילין ולא ערובי חצירות ולא שתופי מבואות ואינו מעשר הטבל על תנאי אלא הכל מערב י"ט בלבד עכ"ל רבינו הגדול. ולדבריו איך קאמר רבינא ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא וכו' והרי לדברי רבינו לא אמר רבא דבר זה אלא בזמן שהיו מקדשים ע"פ ראיה לא בימי רב אשי שכבר פסקו מלקדש ע"פ ראיה. שוב פקחתי עיני וראיתי שהרש"ל בים של שלמה סי' ט"ז הרגיש בתמיה זו. ודחה דברי הרמב"ם והסמ"ג [הל' יו"ט כז ע"ג] מכח סוגיא זו. ואני אומר ח"ו להרהר שהרמב"ם והסמ"ג שניהם שגו ברואה ונעלם מהם סוגיא זו. ולא עוד אלא שהראב"ד אף שאינו מסכים עם הרמב"ם לדינא איך לא השיג עליו מסוגיא זו:

ולכן נתתי לבי ליישב דברי רבינו הגדול, ומתחלה אפרש התקנה הראשונה שהתקינו שלא יהיו מקבלים את העדים אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, זהו לשון המשנה ולשון זה משמע שכל זה מן התקנה, והוא דבר תמוה דבשלמא שנהגו אותו היום קודש הוצרך להיות תקנה, שהרי ע"פ הדין כיון ששוב ודאי לא יתקדש היום החודש א"כ הוא יום חול גמור, שאין ראיית העדים מקדשתו אלא הב"ד הוא שמקדשין אותו, והיה ע"פ הדין מותר לעשות מלאכה לאחר המנחה והוצרכו לתקן שישאר בקדושה, אבל יום המחר הוא י"ט מן התורה ואסור מן התורה במלאכה והוא קדוש קדושת י"ט למה הוצרכו לפרט בתקנתם למחר קודש, ודי אם היה התנא אומר שאין מקבלין אלא עד המנחה ואע"פ כן נוהגין קודש כל היום, כי גם אמרו ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה הוא מיותר דהרי אם שוב לא באו עדים כלל ג"כ הדין כן, והיה לו לומר שלא יהו מקבלין העדים אלא עד המנחה ואם הגיע מנחה ולא באו נוהגין אותו היום קודש וכו'. ורבינו הגדול בפ"ג מהלכות קידוש החודש הלכה ט"ו ט"ז י"ז י"ח כתב ב"ד שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים והשכימו בנשף ועיברו החודש ואחר ד' או ה' ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו החודש בזמנו שהוא ליל שלשים ואפילו באו בסוף החודש מאיימין עליהן ומטרפין אותן ומטריחין עליהן ומשתדלין שלא יקדשו החודש הואיל ויצא שמו מעובר, ואם עמדו בעדותן ונמצאת מכוונת מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו חודש מיום שלשים למפרע. ואם הוצרכו ב"ד להניח חדש זה מעובר מניחין וזה הוא שאמרו מעברין החודש לצורך. ויש מן החכמים הגדולים מי שחולק בדבר זה ואמרו לעולם אין מעברין לצורך אלא הואיל ובאו עדים מקדשין ואין מאיימין. יראה לי שאין מחלוקת זה אלא בשאר חדשים או בניסן ותשרי לאחר שעברו כל הרגלים שכבר נעשה מה שנעשה ועבר זמן הקרבנות וזמן המועדות, אבל אם באו עדים בניסן ותשרי קודם חצי החודש מקבלים עדותן ואין מאיימין עליהם כלל וכו' עכ"ל רבינו הגדול:

ולכאורה דבר זה שהחליט לומר שאין בו מחלוקת כלל שאם באו בתשרי קודם חצי החודש מקבלים עדותן ואין מאיימין עליהם כלל, אף שביום ל' של אלול לא באו כלל ועברו לאלול וקבעו ר"ה ביום ל"א, עתה חוזרין ומקדשין יום למ"ד למפרע, ואין לך קלקול השיר ומוספי ר"ה יותר מזה אפ"ה אין משגיחין בכל הקלקולים ומקבלים עדותן: והרי בפירוש אמרו שהתקינו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה שיהיה אותו יום קודש ולמחר קודש. ולכאורה ק"ו הדברים ומה כאן שעדיין לא עשו מעשה לעבר החודש שהרי באו עדים ביום ל' קודם הלילה אפ"ה מעברין אותו לכתחלה ואין מקבלין, ק"ו היכי שכבר נעשה מעשה ועיברוהו איך יקבלו אח"כ עדים לבטל מעשיהם למפרע שעיברו החודש, ולא ראיתי לנושאי כליו של רבינו שהרגישו בפליאה זו. והנלע"ד דלמלתא דשכיחי חששו ועשו תקנה אבל למלתא דלא שכיחא אף שיוכל לבוא מזה קלקול לא חששו ולא עשו תקנה. והנה שיזדמן שמהלך יום לכל צד מירושלים לא יהיו רואין הלבנה רק במקומות הרחוקים יותר ממהלך יום, היא מלתא דלא שכיחי, אבל שיזדמן שיבואו העדים ביום ל' לעת ערב זהו שכיח, ולכך היכי שבאו עדים מן המנחה ולמעלה שהוא דבר השכיח חששו ותיקנו שלא יהו מקבלים אותם כלל, אבל אם לא באו עדים ביום שלשים ובאו אח"כ יום או יומים או יותר מרחוק ואמרו שראו הירח בליל שלשים כיון דהוא מלתא דלא שכיח אם נזדמן מקבלים עדותן כדברי הרמב"ם:

ומעתה כך היתה התקנה שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה וזה כולל שני ענינים, הא' שאם באו בו ביום ובזה תיקנו שלא יקבלו עדותן כלל ואז מחר הוא יו"ט של ראש השנה ממש והיום חול, והתקינו שיהו נוהגין אותו יום קודש אבל על מחר לא הוצרכו שיהיה קודש שהרי הוא יו"ט ממש, והענין השני שאם כל היום לא באו ומחר באו ואמרו שראו הירח בליל שלשים ואז לדברי הרמב"ם מקבלים אותן ומונין מיום אתמול והיום הוא יום חול אפ"ה התקינו שיהו נוהגין גם למחר קודש, והטעם בזה הוא עצמו שתיקנו לגמור יום שלשים בקדושה הוא משום שלא יזלזלו בו לשנה הבא ויאמרו אשתקד נהגנו בו קודש ואח"כ נהגנו בו חול, ה"נ אם באו עדים ביום ל"א ואמרו שראו בליל ל' והרי קודם שבאו העדים הוצרכנו לנהוג בו קודש, ואם אח"כ ינהגו בו חול יזלזלו לעתיד לבוא ביום א' ושלשים:

אלא דלפ"ז קשה מדוע קודם שאירע דבר זה שנתקלקלו הלוים בשיר והיו מקבלים עדים כל היום, היה להם עכ"פ לתקן שאם לא באו עדים עד יום ל"א והעידו על יום ל' שיוגמרו יום ל"א בקדושה אף שנודע למפרע שאתמול היה ר"ה. ונראה כיון שכתבתי שזה לא שכיח שיתאחרו העדים ולא יבואו כל יום ל', לכן לא חששו לתקן בשביל זה שאם יזדמן שינהגו קודש ביום א' ושלשים, אבל אחר שאירע הקלקול בשיר והוצרכו לתקן שאם יבואו ביום ל' מן המנחה ולמעלה שלא יקבלו עדותן כלל והוצרכו לתקן שינהגו אותו יום קודש, התקינו ג"כ על יום ל"א שאם יזדמן שינהגו גם בו ביום קודש, זה אשר רצינו לפרש לשון התקנה:

ולפי דברינו מה שר"ה הוא יומא אריכתא הוא בתרי גווני, שאם באו עדים ביום ל' אחר המנחה ואז עפ"י הדין אותו היום הוא חול ואפ"ה תיקנו שינהגו בו קודש והוא יומא אריכתא עם יום המחר שהוא הקדוש ממש. ואם לא באו עדים כל אותו היום ובאו למחר והעידו על ליל ל' אז אתמול היה למפרע יו"ט של תורה והיום שהוא יום ל"א הוא מצד התקנה שינהגו בו קדש אף שהוא ודאי חול והוא יומא אריכתא עם יום האתמול. וע"פ הדברים האלה נסתר טעמם של נהרדעי שאמרו אף בביצה מה דעתך וכו' מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר, ולפי מ"ש קשה מה בכך דלא מצינו אלול מעובר אעפ"כ קדושה אחת הם שאם לא באו עדים עד יום א' ושלשים הרי אין אלול מעובר שנתקדש מאתמול למפרע ואפ"ה גם יום ל"א נשאר בקדושתו ולא מפני הספק אלא מפני התקנה וא"כ קדושה אחת הם. ולדעתי זהו פירוש של גרסת ר"ח שהביאו התוס' [ה.] בד"ה מי לא מודה וכו' דגריס מי לא מודה שאם לא באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין וכו'. ועיין בתוס' שנדחקו בפירושו. ואם יהיבנא להו דוחקייהו אכתי קשה דה"ל למימר שאם לא באו עדים כלל, ולפי מ"ש כוונתו מבוארת בלא באו מן המנחה ולמעלה אבל למחרתו העידו על הראיה למפרע שנוהגין למחר קודש והוא אינו מפני הספק וא"כ קדושה אחת הן, וזהו טעמא דרבא שאמר ביצה אסורה:

ואמנם דעת נהרדעי אומר אני שהם סוברים דבשלמא אם באו עדים בו ביום מן המנחה ולמעלה שאז אין מקבלים עדותן כלל ונשאר אלול מעובר ולמחר הוא יום טוב של ראש השנה והיום נוהגין בו קדושה מפני התקנה אז שפיר הם קדושה אחת, אבל אם נהפוך הוא שהיום לא באו כלל ולמחר באו והעידו על הראיה למפרע ואז נתקדש למפרע מיום אתמול ואלול אינו מעובר אז אע"פ שנוהגין למחר קודש מצד התקנה אע"פ כן אינו נחשב קדושה אחת. ואפרש הטעם והחילוק שביניהם, והנה הרמב"ם בפ"ו מהל' יו"ט העתקתי דבריו בתחלת דברינו פסק שבזמן הזה שאנו סומכין על החשבון אין יו"ט שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד לפיכך אינו מערב ומתנה בזה"ז וכו', וכתב הראב"ד שאם היה מתנה בזמניהם שהוא יו"ט שני ספק כ"ש בזמנינו שי"ט שני חול גמור הוא. ואני אומר שדברי רבינו הגדול נראים, דאדרבא היא הנותנת שאם הם מפני הספק אז הוא ב' קדושות ממש ומניח ומתנה, אבל אם הוא חול גמור ואפ"ה נוהגין בו קודם שקבעוהו חכמים עלינו הרי אף שהוא חול נחשב קדושה אחת, וק"ו שדן מאור עינינו הראב"ד יש לו פירכא וקודם תקנת ריב"ז אם באו עדים מן המנחה ולמעלה הרי הראשון חול גמור הוא אלא שנוהגין בו קודש מפני שלא יזלזלו לעתיד לבוא, והרי הוא קדושה אחת ואינו מניח ומתנה ושאר ימים טובים שהם שני ימים מן הספק הם שתי קדושות, והיינו צריכין לדחוק ולחלק בין תקנה של ר"ה לימים טובים של גליות בזמן הזה:

אבל הנלע"ד בדעת הראב"ד הוא זה, דבשלמא בר"ה כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה שאז ע"פ דין תורה היה ראוי להיות מתקדש היום אלא שחכמים עקרו ד"ת ותיקנו שלא יקבלו עדותן, מכל מקום הרי התקינו שישאר בקדושתו ורק לענין מנין החודש עקרו ממנו, אבל קדושתו התקינו שיהיו נוהגין אותו היום קודש היינו שישאר בקדושתו שהיה ראוי לו על פי התורה, וקדושת יום המחר ודאי הוא קדושת התורה כיון שעיברוהו וכתיב [ויקרא כג, ב] אשר תקראו אותם אפילו מזידין, וממילא יש על שני הימים שייכות קדושת התורה דהיינו יום ראשון מעין קדושת התורה שהיה מגיע לו על פי ד"ת ושני קדושת התורה ממש לכך הם קדושה אחת, משא"כ יו"ט שני של גליות בזמן הזה מן התורה הוא חול גמור שהרי ידעינן בקביעא דירחא לכן שפיר תמה הראב"ד ודן דין ק"ו בזמן הזה:

ומעתה זהו עצמו החילוק בשני ימים טובים של ראש השנה, שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה ביום שלשים עצמו אף שהחדש נשאר מעובר ולמחר הוא יום טוב והיום נוהגין קודש מפני התקנה, אז הם קדושה אחת שגם יום ראשון נחשב כמו קדושת התורה שהיה ראוי על פי דין תורה לקדשו, אבל אם לא באו עדים עד יום ל"א והעידו על הראיה של ליל שלשים ואז נשאר יום אתמול קודש בקדושת התורה למפרע והיום ע"פ התורה הוא חול גמור שהרי החודש מתקדש למפרע מאתמול כד"ת, אז אף שנוהגין גם היום קודש מפני התקנה אפ"ה כיון שחול גמור הוא אינו נחשב קדושה אחת כסברת הראב"ד, וזהו עצמות סברת נהרדעי, ולפ"ז לא משכחת שיהיו קדושה אחת כי אם כשאלול נשאר מעובר וכיון שלא מצינו אלול מעובר לכן ביצה מותרת. ורבא דאמר משא"כ בביצה סובר שכל שאינו מפני הספק אף שהוא ודאי חול מ"מ כיון שהתקינו שיהו נוהגין בו קודש שוב הוו שני הימים קדושה אחת כסברת הרמב"ם. נמצא רבא ונהרדעי פליגי באותן מחלוקת עצמו שנחלקו בו הרמב"ם והראב"ד רבא כהרמב"ם ונהרדעי כהראב"ד: ואמנם כל זה למסקנא דאימור דאמר רבא וכו' אבל בשני ימים של ר"ה לא אמר שפיר קמה סברת הרמב"ם:

אבל אי הוה אמרינן דרבא אמר אפילו בשני ימים של ראש השנה דג"כ מערב ומתנה, א"כ סברת רבא היא לגמרי היפך מסברת הרמב"ם, דהרמב"ם בשני ימים של גליות בזמן הזה אף דמתיר בביצה עיין בלח"מ שם אפ"ה אוסר לערב מי"ט לחבירו, ורבא בב' ימים של ר"ה אף דאוסר בביצה אפ"ה מתיר לערב מי"ט לחבירו ולהתנות ואף שאינו מפני הספק אפ"ה מותר להתנות, א"כ ודאי הוה קשה על סברת הרמב"ם:

ובזה נבוא לויכוח שבין רבינא לרב אשי, דר"א הוה עציב ששכח מלערב ערוב תבשילין, ובאמת אי הוה אירע לו דבר זה בשני י"ט של גליות ג"כ הוה עציב לפי שבימי רב אשי כבר היו קובעין ע"פ הקביעות שלנו אלא דעובדא בר"ה היה, והקשה לו רבינא מדברי רבא שמערב אדם מי"ט לחבירו, ורבינא היה סבר שרבא גם בשני ימים של ר"ה אמר וא"כ אין שום חילוק בין בזמן הזה ובין שהיו מקדשין ע"פ הראיה, שהרי בר"ה שתיהן קדושה אחת לרבא שאוסר הביצה ואפ"ה לענין עירוב יכול להתנות א"כ גם מר יערב האידנא ויתנה:

והשיב לו רב אשי אימור דאמר רבא בשני ימים של גליות אבל בר"ה מי אמר, שאף שאמרינן שהאחד ודאי חול אפ"ה אסור לערב ולהתנות, ובשני י"ט של גליות ג"כ לא אמר אלא בזמן שהיו מקדשים ע"פ ראיה, שגם בתחלת ימי אביי ורבא עדיין היו מקדשין ע"פ ראיה וכמו שכתבתי דבאמצע ימיהם של אביי ורבא נתחדש הקביעות שלנו, אבל בזמן הזה לא התיר לערב מי"ט לחבירו בשום י"ט, ורב אשי השיב לו בשני ימים של ר"ה מי אמר ומינה דהה"ד בזמן רב אשי אפי' בשאר י"ט ג"כ אסור וכהרמב"ם, ורבינא השיב לו והאמרי נהרדעי אף ביצה מותרת ונהרדעי ודאי ס"ל כסברת הראב"ד וא"כ בזמן הזה אפי' של ר"ה ג"כ מותר, והשיב לו (רב אשי) [רב מרדכי] דבפירוש אמר ר"א דלא ס"ל כנהרדעי. וא"כ למסקנא דנדחו דברי נהרדעי קמה אלומתו של רבינו הגדול על מכונו:

ודעת הראב"ד ג"כ יש ליישב, דהראב"ד ס"ל אנא דאמרי אפילו לרבא, ועד כאן לא קאמר רבא אף ביצה אסורה אלא בר"ה שתחלת התקנה היתה בשביל שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה ואז ראוי להיות שניהם קדושה אחת ומטעם שכתבתי ששניהס יש בהם מעין של תורה, ואז כיון שתיקנו להיות קדושה אחת תיקנו ג"כ ההיפוך בבאו עדים ביום אחד ושלשים שאז מתקדש יום האתמול כדין תורה ע"פ מ"ש הרמב"ם בהל' קידוש החדש כנ"ל, ואז אף שיום אחד ושלשים הוא חול גמור מן התורה התקינו שינהג בו קודש ושיהיה קדושה אחת ממש, לפי שלא רצו לחלק בשני ימים של ר"ה שלפעמים יהיו קדושה אחת ולפעמים שתי קדושות, אבל בשני י"ט של גליות בזמן הזה שתמיד האחד חול גמור פשיטא שהם שתי קדושות ומערב מי"ט לחבירו. ומעתה זכינו ליישב דעת רבותינו הרמב"ם והראב"ד כל אחד על נכון:

שם שמואל ואיתימא ר"י אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. וכתב הרמב"ן במלחמות דמאן דאמר כאן שר"י אמר כן ש"מ דאית ליה לר"י איסור מוקצה בי"ט מדהוצרך לטעם דמתיר עצמו בשחיטה, ואע"ג דלית ליה לר' יוחנן איסור מוקצה בשבת בי"ט אית ליה וכר"נ בריש מכילתין [ב.] די"ט דקיל אתי לזלזולי ביה. והקשה הרב הגדול מוה' צבי יהושע סג"ל בהגאון מוה' שמעלקא הורוויץ זצ"ל דלקמן דף ל"ה ע"ב תנן משילין פירות וכו' עד כמה אמר ר' זירא אמר רב אסי ואמרי לה אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן באותה ששנינו מפנין אפילו ד' וה' קופות וכו', וקדחו בגמרא התם היינו טעמא דארבע וחמש שרי משום דשבת חמירא ולא אתי לזלזולי ביה וכו', וא"כ ר' יוחנן דיליף שם יום טוב משבת לית ליה הך סברא ומשוה י"ט לשבת, א"כ נסתר תירוצו של הרמב"ן. והשבתי לו דלא קשה ולא מידי והרי הרמב"ן עצמו כתב האי סוגיא דפ' מי שהחשיך (ל)דפריך לר' יוחנן מי"ט לשבת אתיא כמאן (דאית לי') [דאיתלי לה] להך בדשמואל עיין ברמב"ן, וא"כ הרי שם במשילין ג"כ אמר ר' זירא אמר רב אסי ואמרי לה אמר רב אסי אמר ר' יוחנן, וא"כ מאן דמוקי הך דהכא בדר' יוחנן מוקי הך דהתם בדר' זירא אמר רב אסי ומאן דמוקי הך דהתם בדר' יוחנן מוקי הך דהכא בדשמואל: ועוד דאטו בכל מילי נחלק בין יו"ט לשבת, ועד כאן לא חילק ר"נ בין יו"ט לשבת אלא במוקצה משום דחזינן תרתי סתמי דסתרי אהדדי דבשבת סתם כר"ש ובי"ט כר"י, אבל במקום שלא מצינו בהדיא שחילק התנא ביניהם ס"ל לר"י דמן הסתם הם שוים והגמרא דחי דאולי גם בהא מחלקינן, ועוד הרי בשיטה מקובצת שם הנוסחא שאני שבת דחמירא אבל י"ט דקיל אפי' טובא וא"כ איכא למימר דבהך מלתא ודאי י"ט לא חמיר משבת שהרי בי"ט (ד)משילין ולא בשבת:

שם וכי מה בין זה לעגל שנולד. הקשה אחד מן התלמידים ודלמא סבר רב כראב"י לקמן [ע"ב] דאפרוח כל זמן שלא נתפתחו עיניו אסור משום שרץ, וא"כ לא שייך באפרוח הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דתיכף בשעת לידתו חל עליו איסור מוקצה ובשחיטה אינו מתיר עד שיתפתחו עיניו וכבר חל איסור מוקצה, משא"כ עגל שתיכף בשעת לידתו הוא מתיר עצמו בשחיטה ולכך לא חל עליו איסור מוקצה כלל:

ואני השבתי לפום ריהטא שמזה יהיה ראיה לדברי רבינו אשר [סי' ז'] שגם עגל אינו מותר תיכף כשנולד עד שיפריס ע"ג קרקע, וא"כ שפיר דימה עגל לאפרוח. ואמנם הדרנא בי שאפרוח קודם שנתפתחו עיניו הוא אסור ממש משום שורץ על הארץ, אבל עגל באמת הוא מותר תיכף כשנולד אלא שאסור מחשש ריסוק איברים וכשהפריס נודע למפרע שהיה מותר בשעת לידה. ולדברי הר"ן לא קשיא ולא מידי, דהר"ן [ג. ד"ה איתמר אפרוח] כתב דמפלוגתא דרב ושמואל שמעינן דאין הלכה כראב"י דאמר אפרוח שלא נתפתחו עיניו אף בחול אסור, דעד כאן לא פליגי הני אמוראי אלא בי"ט אבל בחול לכ"ע שרי ואע"פ שלא נתפתחו עיניו, דסתמא הכי הוא מדקאמר ראב"י אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו עכ"ל הר"ן. וא"כ אין מקום לקושיית התלמיד הנ"ל, ואמנם דברי התוס' כאן בד"ה אפרוח הם היפך דברי הר"ן ועיין בדברינו לקמן בברייתא דראב"י:

ולתרץ קושית התלמיד לשיטת התלמיד חשבתי לומר דגם איסור מוקצה אי אפשר להיות חל עד שיתפתחו עיניו, דקודם זה כיון שאסורה בלא"ה משום שרץ לא שייך כלל לאסור משום מוקצה, ולכשיתפתחו עיניו כשבא איסור מוקצה הרי אז מתיר עצמו בשחיטה ושפיר הקשה וכי מה בין זה לעגל. ואמנם יש להשיב דאיסור מוקצה חל תיכף לאסור בטלטול. אלא מידי הוא טעמא אלא לרב והרי רב במוקצה לאכילה הוא דסבר כר"י, אבל במוקצה לטלטל כר"ש ס"ל כדאמרינן בשבת דף קכ"ח ע"א. ואף דהתוס' במס' שבת דף י"ט ע"ב בד"ה כרכי דזוזי כתב דבמוקצה מחמת איסור סובר רב גם לטלטל כר"י, נלע"ד דהני אפרוחים עד שלא נתפתחו עיניהם אף לראב"י אינן אסורים מן התורה רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא כדאמרינן בחולין דף ס"ד ע"ב לכן לא חמירי לאסור הטלטול לרב, אלא שלהאי נמי שכתבו התוס' בד"ה הואיל דהך מוקצה הוה כגרוגרת וצמוקין לא אתי שפיר שיהיה מותר לרב בטלטול ופשיטא מוקצה דבע"ח דחמיר: רש"י ד"ה דלמא מעברי לאלול למנות מיום שני ולעשות שני ימים כגון שלא באו עד שלשים ואחד. דברי רש"י תמוהים שאם באו עדים ביום ל"א לא היתה תקנה, ועיין מהרש"א שנדחק בזה. והנה לעיל [ד"ה רבינא] הארכתי ואמרתי שנהרדעי ורבא נחלקו במחלוקת של הרמב"ם והראב"ד, ואמנם דעת רש"י נלע"ד שרש"י ס"ל ג"כ בזה כהרמב"ם שאף קודם תקנת ריב"ז אם לא באו עדים ביום שלשים כלל ולמחר באו והעידו שראו בליל שלשים שמקבלין עדותן ומתקדש מאתמול ואעפ"כ נוהגין שארית יום אחד ושלשים בקדושה. ואפרש דברי רב יוסף ודברי אביי ודברי רבא, דהרי באמת דברי רב יוסף שאמר כי אימנו אעדות אביצה לא אימנו תמוהים בקושיית אטו ביצה במנין מי הוה וכו'. ואמנם לפי מ"ש ניחא דפירשתי תקנה ראשונה שכוללת שתים האחת אם באו ביום שלשים אחר המנחה אז אימנו על עדות שלא יקבלו עדותן ואעפ"כ ישאר אותו היום קודש, וזהו שפיר בעדות תליא מלתא שכיון שביטל ריב"ז ואשתרי לקבל עדותן לא שייך תקנה על ביצה. ואמנם הענין השני שהיה בכלל תקנה ראשונה שאם לא באו עד יום מחר והעידו על אתמול ובזה מקבלין עדותן וזהו דין תורה וא"צ תקנה אבל התקנה היתה שינהגו יום שני בקדושה, נמצא תקנה זו לא על קבלת העדות היא שזהו דין תורה רק התקנה היתה על קדושת יום שני. וזה כוונת רב יוסף כי אימנו ריב"ז ובית דינו על עדות דהיינו לעקור התקנה שלא יקבלו עדים מן המנחה ולמעלה, אבל על ביצה דהיינו על קדושת יום שני אם באו עדים ביום ל"א והעידו על יום אתמול לא אימנו ונשאר גם יום ל"א קודש:

ורבא לפרש דברי רב יוסף בא ואמר מי לא מודה ריב"ז שאם לא באו עדים מן המנחה ולמעלה וכגרסת ר"ח שנוהגין וכו' והיינו שלא באו מן המנחה אבל באו למחר הכל כאשר פירשתי, אבל אביי ס"ל שלא קיבלו עדותן כלל אם לא באו ביום שלשים לכן אמר אשתרי עדות אשתרי ביצה, ונהרדעי לדעת רש"י ס"ל כיון שקודם תקנה ראשונה אם באו עדים ביום ל"א והעידו על יום אתמול והיו מקבלין עדותן:

ואמנם לא היו שוב נוהגין בשארית יום אחד ושלשים קודש כיון שהוא מלתא דלא שכיחא לא חששו לתקן תקנה, אלא שאחר שתיקנו שאם באו מן המנחה ולמעלה שיהיו נוהגין אותו יום וכו' אגב זה תיקנו ג"כ על יום שלשים ואחד, שלא רצו לחלק בקדושת ר"ה הכל כאשר כתבתי למעלה, וכיון שלא אירע כלל שיבואו מן המנחה ולמעלה ולא מצינו אלול מעובר א"כ גם כשבאו ביום ל"א לא היו נוהגין אותו יום קודש שבשביל זה לחוד לא היו מתקנים תקנה. וזהו שפי' רש"י דלמא מעברי לאלול למנות מיום שני והיינו אם באו ביום שלשים אחר המנחה, ולעשות שני ימים וכו' הוא ענין השני כגון שלא באו עד יום ל"א, מ"מ כיון שהחששה הראשונה לא אירע כלל שהרי לא מצינו אלול מעובר ממילא בשביל הענין השני שבאו באחד ושלשים לא חלה התקנה: ד"ה לא אמרן דיתעסקו בו ישראל. אין כוונת רש"י בזה למעוטי התעסקות עממין ביו"ט ראשון שמותר אף בלא אשתהי, דבהדיא כתב רש"י בשבת דף קל"ט [ע"ב ד"ה מת ביו"ט ראשון] דגם כן דוקא באשתהי. אבל מה שפירש"י כאן על י"ט שני היינו משום דעל זה דוקא פליג רב אשי ואמר דיום טוב שני כחול שוינהו רבנן אבל בי"ט ראשון מודה רב אשי דאפילו ע"י עממין בעינן אשתהי. ועיין ברא"ש [סי' ה'] ובר"ן [ג. ד"ה אמר מר זוטרא]:

תוס' ד"ה וכו' מה בין זה וכו'. עיין במהרש"א שחידש לנו דין חדש שעגל שנולד שבעה ימים קודם יו"ט ולא ידעינן שכלו חדשיו ויום שמיני שלו הוא ביום טוב, אסור לשחטו ביום טוב דלא היה מוכן מאתמול אפי' לכלבים. ואחר מחילת כבודו של מהרש"א נראה שהוא מותר, דמה דלא חזי מאתמול הוא רק מטעם ספק נפל ועכשיו שהגיע יום שמיני נודע למפרע שמותרת היתה גם אתמול, ואין זה דומה לבכור שאין רואין מומו ביו"ט ואם עבר וראהו אין שוחטין עליו [לקמן כו.], דשם אמרינן מאן יימר דמיזדקיק ליה חכם [שבת מו.], וגם עכ"פ כבר היה קודם שנולד בו המום בחזקת איסור ודאי ע"ש בט"ז סק"ט ובמג"א סקי"ז, אבל כאן מעולם לא היה בחזקת איסור ודאי וגם א"צ שאלת חכם דממילא הותר, ולא גרע מבהמה שאירע בה ערב י"ט ספק טריפות ויום טוב נזדמן לו מורה הוראה והתירה שהיא מותרת אף שבין השמשות לא נודע שהיא מותרת. ואף שיש לחלק שאני בדבר התלוי בהוראת חכם שזה גם אתמול אם היה מזדמן חכם היה יכול להתירם תכף, אבל עגל זה אי אפשר שיהיה נודע ההיתר שלו כי אם היום ביום שמיני, מ"מ אין נראה להחמיר. ובפרט שגם איסור של אפרוח אינו ברור ויש פוסקים המתירים, עיין ברא"ש סי' ו' ורב אלפס לא הכריע כלל, ואם אפרוח מותר ש"מ דאמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה א"כ גם עגל זה ביום שמיני מתיר עצמו בשחיטה, ואף לדידן דמחמרינן באפרוח. מכל מקום בעגל זה נלע"ד להקל:

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה