אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף ה:

דף ה.

כבר נמנו עליך חבירך והתירוהו. ובתוספתא בפ"ה ממעשר שני נמי [ה"י] איתא משחרב הבית ב"ד הראשון לא אמרו בו כלום ב"ד האחרון גזרו שיהיה זה נפדה סמוך לחומה, מעשה בר"א שהי' לו כרם בצד כפר טבי במזרח ולא רצה לפדותו, אמרו תלמידיו רבי משגזרו שיהיה זה נפדה סמוך לחומה אתה צריך לפדותו, עמד ר"א ובצרו ופדאו עכ"ל התוספתא, ומבואר בה שגזרו דוקא לפדותו ולא שיהיה הברירה בידו לעשות כרצונו. ולשון רבינו הגדול הרמב"ם בפ"ט ממע"ש הלכה ה' ענבים של כרם רבעי התקינו ב"ד שיהיו עולין לירושלים מהלך יום לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ומשחרב ביהמ"ק נפדה אפילו סמוך לחומה ושאר כל הפירות אפילו בזמן ביהמ"ק נפדין סמוך לחומה עכ"ל, ומזה מוכח דס"ל שהברירה בידו שהרי לא כתב שצריך דוקא לפדותו סמוך לחומה וכן מדמסיים ושאר כל הפירות וכו' והרי לדעתו בשאר פירות לא היה שום תקנה כאשר ביארנו לעיל בסמוך, וא"כ ודאי שמע"ש שנפדין סמוך לחומה הינו שהברירה בידו, ומינה דענבים לאחר חורבן ג"כ הדין כן שהרי השוה ענבים לאחר חורבן לשאר פירות בזמן הבית:

ולכאורה יפלא למה פסק נגד התוספתא. וכבר הרגיש בזה בספר חסדי דוד בפירושו על התוספתא, ודבריו הם דברי טעם, ועיין בדברינו בדברי התוס' בד"ה ובקש וכו': ואמנם הנלע"ד מלשון התלמוד כאן שנמנו חבירך והתירו משמע שלא כדברי התוספתא, ואין כאן גזירה אלא היתר שהותרה גזירה הראשונה ונשאר על דין תורה, וכיון שהש"ס חולק על התוספתא לכך לא הזכיר הרמב"ם גזירה זו:

ואמנם התוי"ט בפ"ה ממע"ש משנה ב' הוכיח כלשון המשנה שגזרו שלא להעלותו, וז"ל המשנה שם כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום א' לכל צד וכו' ומשרבו הפירות התקינו שיהיה נפדה סמוך לחומה ותנאי היה הדבר שאימת שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה, ר' יוסי אומר משחרב ביהמ"ק היה התנאי הזה ותנאי היה אימתי שיבנה ביהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהיה. וכתב התיו"ט וא"ת בין להרמב"ם וסיעתו ובין להראב"ד מה היה צריך כלל לתנאי שהרי התקנה שיהיה נפדה אינה תקנה אלא דין תורה הוא וכו', ואם כן זאת התקנה שיהיה נפדה אינה אלא עקירת תקנה הראשונה שיעלו לירושלים ולא יפדו ועקרו והעמידו על דברי תורה, ומעתה ודאי שהרשות היה ביד בית דין בכל דור ודור לתקן כטוב וכישר בעיניהם וכו'. ונראה לי דמתניתין דייקא דתני התקינו וכו' אלא ודאי שהתקינו תקנה שיהיה נפדה ולא יעלה כלל לפי שרבו הפירות ואין קונה וכו' ולר' יוסי וכו' מפני התקנה שהיתה שלא יהיו רשאים להעלות כדי שלא לעטר ירושלים החריבה וכו' ע"ש בתי"ט שהאריך:

ולכאורה הוכחתו היא הוכחה עצומה שהתקנה היתה בגזירה שלא להעלות כדברי התוספתא מדהוצרכו לתנאי וא"כ איך קאמר כאן שהתירו. ועל המשנה ג"כ קשה לי לדברי ר' יוסי שאחר החורבן נעשו זו למה הוצרכו כלל לגזור שלא יעלו כי איך יעלו והלא אחר החורבן אין מעשר שני נאכל בירושלים, והוא מימרא דר' יוסי עצמו במס' מכות דף י"א ע"א דאיתקש לבכור מה בכור אינו אלא בפני הבית וכו' וכן פסק הרמב"ם בפ"ב ממע"ש הלכה א':

ואף שהתוספות בזבחים דף ס"א ע"א בד"ה מאי קסבר בסוף הדבור כתבו שר"י משום ר' ישמעאל אמר שאינו נאכל אלא בפני הבית אבל איהו לא ס"ל דהרי איהו סבר קידשה לעתיד לבא, הנה הרמב"ם ודאי לא ס"ל [הכי] דהרי איהו בפ"ב ממע"ש פסק להך דר' יוסי משמיה דר' ישמעאל ופסק בפ"ו מהלכות בית הבחירה הלכה ט"ו שמקריבין אע"פ שאין בית וע"ש במשנה למלך הלכה י"ד. וע"ש [בהל' מעשר שני] בהלכה ד' שבירושלים לא די שאינו נאכל אלא אפילו אינו נפדה וכשנכנס שם שוב אינו יוצא ומניחין אותו עד שירקב, וא"כ למה הוצרכו לגזור שלא להעלותו ולא היו צריכין אלא להתיר התקנה הראשונה שיהיה מותר לפדותו חוץ לירושלים אף סמוך לחומה. וגם דברי ר' יוסי שאמר משחרב ביהמ"ק היה התנאי הזה אין להם הבנה, ועיין בתיו"ט שגם כן הרגיש בזה דה"ל למימר היתה התקנה הזאת:

והנלע"ד פירוש המשנה כך דמשרבו הפירות התקינו וכו' שלא רצו להתיר התקנה הראשונה שאם כן היתה התקנה הראשונה מתבטלת לגמרי מאז והלאה ואפילו היו מתמעטים הפירות לא היו צריכין להעלות, ולכן עשו ההיתר בלשון תקנה שכל זמן שיהיו הפירות מרובים יהיו רשאים לפדותן חוץ לחומה וממילא אם יתמעטו יחזור האיסור למקומו ע"פ תקנה הראשונה שמהלך יום לכל צד יעלו לירושלים. ואמנם נתנו רשות לבתי דינים שיהיו אחרי כן אם ירצו להתיר התקנה הראשונה לגמרי שיחזור הדבר לכמות שהיה עפ"י דין תורה יהיו רשאים לעשות כן, והוצרכו להתנות תנאי זה כי חששו אולי יהיה הבית דין שבאותו הדור קטן מהם ולא יהיה ביכולתם לבטל דברי ב"ד הראשון, כי אין ב"ד יכול לבטל כי אם כשגדולים בחכמה ובמנין, לכן התנו מעתה תנאי זה כדי שהב"ד ההוא שיתירו הם שליחותייהו קעבדי:

ובא ר' יוסי ואמר שכל זמן שבהמ"ק קיים מעולם לא היה תנאי שיהיה יכולת לבטל התקנה הראשונה לגמרי שיהיה מותר אפילו כשיתמעטו הפירות, אבל משחרב ביהמ"ק היה התנאי הזה שיהיה שוב יכולת ביד כל ב"ד שיהיו להתיר הדבר לחלוטין, והא דלא התירו הם עצמם אפשר שהיו מצפים שיותן להם רשות לבנות מזבח ואז אף שלא יהיה בהמ"ק בנוי יהיו רשאים לאכול מע"ש בירושלים, כי גם בכור יהיו יכולים להקריב אע"פ שאין בית רק שיהיה מזבח בנוי וכמ"ש המשנה למלך בפ"ו מבית הבחירה הלכה י"ד, ותנאי היה וכו' פירוש עוד תנאי היה אימת שיבנה בהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהיה, פירוש שיהיה הדבר תלוי בריבוי הפירות ובמיעוטן, שבעת שירבו הפירות יהיו רשאים לפדותן סמוך לחומה, ובעת שיתמעטו יהיו מחוייבים להעלותן מהלך יום לכל צד:

שם רב אדא ורב שלמן וכו' מ"ט מהרה יבנה ביהמ"ק וכו'. ואף שגם אם יאכלו ביצה בי"ט שני אין כאן אלא איסור דרבנן, צ"ל דגם באיסור דרבנן אמרינן מהרה יבנה וכו' ויאכלו איסור דרבנן. ולפ"ז קשה מנ"ל דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו דלמא גם ממילא כשבטל טעם האיסור הותר ממילא. והא דהוצרך ריב"ז להתירו בפירוש היינו משום דבלא כך לא היה מותר ממילא, שהרי ראוי לנהוג האיסור מטעם מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא היה נפדה סמוך לחומה השתא נמי נפדה סמוך לחומה, ולכך הוצרך ריב"ז להתירו. וצריך לומר דבאיסור דרבנן לא אמרינן גזירה זו וביצה שאני שיש בה אסור מוקצה והיא חמיר כעין דאורייתא כמ"ש הר"י לעיל דף ג' ע"ב [בתו"י], ורב אדא ורב שלמן אביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים אמרו שאסורה אף מתקנת ריב"ז. והא דהקשה אי הכי עדות נמי לא נקבל וכו' והרי בעדות אף אם יבנה המקדש ויקבלו מן המנחה ולמעלה אין כאן איסור תורה רק שיעברו על התקנה שלא יקבלו רק עד המנחה. צ"ל כיון שיש בו קלקול השיר וקלקול הקרבנות לא גרע מאיסור מוקצה:

רש"י ד"ה למה לי וכו' עד אחד בחודש שהוקם המשכן ועד עשרים באייר שנעלה הענן וכו':

דברי רש"י הללו נאחזים בסבך שרש"י אחז שני זמנים אחד בניסן שהוקם המשכן ועשרים באייר שנעלה הענן, וממ"נ אם בא' בניסן פסק קדושת ההר לפי שאז שוב לא שכנה השכינה בהר רק במשכן א"כ אז הותר לעלות בהר ולמה הזכיר רש"י עשרים באייר שנעלה הענן, ואטו מן ההר נעלה אז הענן והלא מן המשכן נעלה הענן. ובמס' תענית דף כ"א ע"ב שם פירש רש"י בהדיא שבאחד בניסן שהוקם המשכן הותרו לעלות בהר, ע"ש ברש"י בד"ה אל מול וכו' עד אחד בניסן שהוקם המשכן נסעה וזזה השכינה מן ההר וישבה על הכפורת ושם באוהל מועד נשנית התורה וכו' על אותה שעה היה מתיר להם בלוחות הראשונות לעלות וכו', ודברי רש"י כאן צריכין אצלי עיון: וגם לכאורה על דברי רש"י במס' תענית יש לדקדק, שהרי רש"י בפירושו על התורה בפ' כי תשא [שמות לג, ז] ששם נאמר ומשה יקח את האוהל, ושם מבואר בפסוק שהקב"ה דבר עם משה באהלו כדכתיב שם [ט] והיה כבא משה האוהלה ירד עמוד הענן וכו', ושם פירש"י שהדבר הזה היה נוהג מיוה"כ עד שהוקם המשכן וכו', וא"כ מיוה"כ ואילך לא דבר הקב"ה עם משה בהר רק באהלו. וצריך לומר כיון שהענן לא היה קבוע באוהל משה רק בשעה שדבר עמו א"כ אחר הדבור שב הענן לההר, וכן משמע בפסוק והיה כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן וגו' והיינו שירד מן ההר אל האהל, אבל משהוקם המשכן נשאר הענן בקביעות על המשכן כדכתיב בסוף פ' פקודי [שם מ, לח] כי ענן ה' על המשכן יומם וגו':

תוס' ד"ה וביקש ר"א וכו' וא"ת אי קסבר קדושה ראשונה וכו' ולא קידשה לעתיד לבא וכו':

וכתב מהרש"א וליכא לאקשויי דא"כ למה הוצרך כלל להעלותו כיון דלא קדשה לעתיד לא הוה ביה דין כרם רבעי כלל, וי"ל דאפ"ה הוצרך להעלותו משום דהוה דבר שבמנין וכן הוא בתוס' פ"ד דר"ה [לא. ד"ה וביקש] עכ"ל מהרש"א:

והגאון פני יהושע השיג עליו וכתב שכוונת קושיית התוס' במס' ר"ה הוא מדהוצרך להעלותן ולא רצה לפדותן כמו שהקשו כאן עכ"ל הפני יהושע:

והנה על פירושו של המהרש"א אני תמה מאד והאיך תלה דין רבעי במה שלא קידשה לעתיד לבא וכי בשביל זה היא גרועה מחוץ לארץ, והרי ערלה נוהג בח"ל כמבואר בשלהי פ"ק דקידושין [לז.]. ואם כוונת מהרש"א לומר שאף שערלה נוהג בח"ל מ"מ רבעי אינו נוהג בח"ל, הן אמת שכן דעת הרמב"ם בפרק י' ממאכלות אסורות [הט"ו] , אבל איך יפרש כן דברי התוס' והרי התוס' ס"ל דגם רבעי נוהג בח"ל כמבואר בדבריהם בברכות דף ל"ה ע"א בד"ה למאן דתני כרם וכו'. ועל פירושו של הפני יהושע שכונת התוס' שם על שלא רצה לפדותן במקומם וכקושיית הגמרא כאן ג"כ הייתי לפום ריהטא תמה, שהרי שם בר"ה זה לשונם של התוס', בפ"ב דשבועות [טז.] מספקא לן בר' אליעזר אי ס"ל קדושה ראשונה וכו' ומהכא לא מצי למפשט מדהוצרך להעלותן וכו', ואם כוונתן שהיה לו לפדותן אם כן אפילו אם קדשה לעתיד לבא אכתי חקשה למה הוצרך להעלותן דמה בכך שקידשה אכתי בפדיון סגי אחר החורבן אין עלינו לעטר שוקי ירושלים כקושית הגמרא כאן:

אבל מה שהיה נלע"ד בכוונת קושית התוס' שם בר"ה הוא דאם לא קידשה לעתיד לבא היה לו לאכלן במקומן בלי פדיון, שכיון שלא קידשה לעתיד לבא הרי [הוא] כמו בזמן נוב וגבעון והיה מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל כמבואר במשנה שלהי זבחים [קיב.] באו לנוב וגבעון וכו' ומע"ש בכל ערי ישראל, ואם כן הה"ד נטע רבעי שדינו כמעשר שני, זה הוא כוונת קושיית התוס' שם, וע"ז תירצו דאכתי היה צריך להעלותן משום דבר שבמנין. זהו שהיה עולה על רוחי לפרש כוונת התוס' לכאורה בתחלת העיון ובסמוך יתבאר כוונת התוס' באמת. ואמנם מה שאני תמה על קושייתן שהקשו כאן וגם שם במס' ר"ה שאם לא קדשה מה ירויחו העניים, ולפי מ"ש שפיר ירויחו שהרי אף שביטלה קדושת המקדש וירושלים מ"מ אכתי לא גרע משאר ערי ישראל בזמן היתר הבמות ואוכלים שם מעשר שני ונטע רבעי, ואף שיהיו העניים צריכין להעלותן לירושלים משום דבר שבמנין, מ"מ שמה יאכלום בלא פדיון כמו בראשונה בשעה שגזרו שיהיה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד, ואם נימא שהתוס' ס"ל שאם לא קידשה לעתיד לבא אז גם קדושת הארץ בטלה ואין שם שום מקום שיהיו מותר לאכול מעשר שני ורבעי בלא פדיון והדברים עתיקין, ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה הלכה ט"ו והלכה ט"ז בדברי הרמב"ם ובדברי הראב"ד:

ואמנם אם התוס' ס"ל כן אם כן גם פירושי שרציתי לפרש כונת קושייתן שהיה לר"א לאכלן במקומן בלי פדיון בטל, שהרי אם לא קידשה גם קדושת הארץ בטל ואין היתר לכרם רבעי בלי פדיון כנ"ל:

ובינותי בספרים וראיתי שבזבחים דף ס' ע"ב בתוס' ד"ה מאי קסבר פלפלו למ"ד לא קידשה לעתיד אס אעפי"כ קדושת הארץ לא בטלה, והקשו כיון דקדושת הארץ לא בטלה וקדושת המקדש לא נשאר א"כ הותרו הבמות ויהיה מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל כמו ששנינו בשלהי מסכתא שם [קי"ב.] כשבאו לנוב וגבעון שהותרו הבמות ומעשר שני נאכל בכל ערי ישראל, ונסתפקו שם אי גרסינן שם במשנה שנאכל בכל ערי ישראל וגם נסתפקו אולי אף דלא קידשה לעתיד לבא אעפ"כ שוב לא הותרו הבמות, ע"ש בדבריהם שהאריכו בזה וכאן אין להאריך בזה:

ונחזור לדברי התוס' במס' ר"ה אחרי שגם פירושי לא יתכן כנ"ל, וראיתי שהגאון בעל פני יהושע כיון האמת בכוונת תוס' שקושייתם היא מדלא רצה לפדותן, כי במס' מגילה דף י' ע"א בד"ה דכ"ע וכו' כתבו ועוד הקשה ר"ת מהא דאמר במס' ביצה ובר"ה כרם רבעי היה לר"א ובקש להפקירו לעניים, א"כ משמע דאית ליה קידשה לעתיד לבא ומשום שלא היה רוצה להטריח להוליכו לירושלם היה מפקירו והעניים יוליכוהו ויאכלוהו שמה, דאי סבר לא קידשה והיה צריך לפדותו כאותו שבחוץ לארץ שצריך לפדותו אמאי היה צריך להוליך לירושלים וגם העניים מה ירויחו אחרי שצריכין לפדותו. וי"ל משום שבראשונה וכו' גם ר"א ביקש להוליכו משום כל דבר שנאסר במנין וכו' ואהא מייתי לה במס' ביצה וכו' ע"ש בתוס'. הרי מפורש קושייתם שלמה היה רוצה להוליכו היה לו לפדותו כאן. ואמנם אעפ"כ שיפה כוון הגאון פני יהושע בעצם כוונת קושיית התוס', אבל במה שהיה סובר שהקושיית התוס' הוא ממש קושיית הגמרא כאן, לדעתי אינו כן, חדא דאם כן נשאר קושייתי הנ"ל דמה שייכות יש לקושיא זו אם קידשה לעתיד לבא או לא. ועוד שאין דרך התוס' להתלבש בטלית שאינו שלהם להקשות קושית הגמרא ולא להזכיר שזו הוא קושיית הגמ':

ולכן נלע"ד שהתוס' בקושייתם כבר אסקו אדעתייהו דברי הגמרא כאן שדבר שבמנין וכו', ואמנם בהך תקנה ראשונה שתיקנו שיהיה מהלך יום לכל צד עולה לירושלים יש לנו לדון אופן התקנה באיזה ענין היה, אם התקנה שלא יועיל הפדיון ואז ממילא יעלוהו לירושלים, כי בודאי לא יניחו הפירות לאבדון שכיון שאין להם פדיון אם לא יעלוהו ירקיבו וממילא יעלום לירושלים ויתעטרו שוקי ירושלים, אבל אעפ"כ לא גזרו בפירוש שיהיו מחויבים להעלות הפירות לירושלים ומי שרוצה להניחם רשאי אז, אם כן היתה הגזירה ודאי שלא גזרו אלא על פירות שיכול לאכלה בירושלים בלא פדיון, אבל אם אינו יכול לאכלם בירושלים בלי פדיון על אלו לא גזרו כי איך יגזרו שלא יועיל להם פדיון והרי אין להם תקנה אלא בפדיון, כמו שלא גזרו שפירות שנטמאו שעולים לירושלים כיון שגם בירושלים לא יאכלו כי אם ע"י פדיון וע"כ צריך לפדותן לא הטריחו להעלותן, והיתה מתחלת התקנה שפירות שיכול לאכלן בירושלים בלא פדיון לא יהיה להם פדיון כלל, ואז ממילא למאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא וע"כ צריכין פדיון אפילו בירושלים בזה לא שייך שנאסר במנין שמתחלה לא נאסר על פירות שאין אפשר לאכלן בלא פדיון. זה היה סברת הקושיא בתוס' במס' ר"ה ובמס' מגילה. ועל זה תירצו שהיה צריך להעלותו משום דבר שבמנין, והמציאו שמתחלה כך גזרו שפירות שבמהלך יום לכל צד מחויבין להעלותן לירושלים ולא תלו הדבר בפדיון כלל, וממילא גם אם לא קידשה לעתיד לבא וע"כ צריכין פדיון אפ"ה שייך לומר שהוא דבר שבמנין:

ובגוף הדבר שפלפלו התוס' בזבחיס שם שאם נימא שקדושת ירושלים בטלה וקדושת הארץ לא בטלה שיהיה מותר לאכול מעשר שני בכל ערי ישראל כמו בזמן נוב וגבעון, נלע"ד שעל כל פנים מדרבנן היה אסור ולא מטעם דבר שבמנין אלא מטעם מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו חוץ לירושלים בלי פדיון השתא נמי ניכול ויכשלו באיסור תורה לאכול חוץ לחומה בלי פדיון, ובאיסור תורה ודאי חיישינן מהרה יבנה המקדש כמו בחדש שיום הנף כלו אסור, משא"כ לפדותן ולאכלם ע"י פדיון חוץ לירושלים בזה לא שייך גזירה שמא יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו חוץ לחומה ע"י פדיון השתא נמי ניכול, שהרי אף אם יאמרו כן אין מכשול באיסור תורה רק איסור דרבנן מחמת עיטור שוקי ירושלים, ולכן הוצרכו כאן לומר משום דבר שבמנין והוצרך ריב"ז להתיר דבר שבמנין, ולמהרה יבנה לא חש במה שאינו דבר של תורה, והראיה שהרי גם הביצה לא עלה על דעתו של רב יוסף לאסור בב' ימים של ר"ה מטעם מהרה יבנה משום שהוא רק איסור דרבנן, ורב אדא ור' שלמן שחששו וגם בביצה לזה היינו בעומדת לגדל ביצים שמוקצה חמיר כעין של תורה, ורב יוסף לשטתו שמוקי מתניתין דריש מכילתין משום פירות הנושרין ובעומדת לאכילה וזה ודאי רק מדרבנן, ולהכי הקשה המקשה לעיל בדף ג' ע"ב למה ספיקא יהיה אסור, ולכך הוצרך רב יוסף לאסור משום דבר שבמנין:

ובזה נלע"ד לתרץ מה שהביא כאן להוכיח דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו מברייתא ולא הביא ממשנה ב' פ"ה ממע"ש משרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ר' יוסי אומר משחרב בית המקדש היה התנאי הזה, הרי שגם משחרב המקדש הוצרכו לתקן שיהיה נפדה סמוך לחומה ולא הותר ממילא ש"מ שצריך מנין אחר להתירו. (ולפי מ"ש לעיל פירוש אחר בתנאי הזה שהזכיר ר"י, בלא"ה לק"מ), והפני יהושע כתב מ"ש עיין עליו. ולפי מ"ש ניחא שהרי התוס' בזבחים שם בסוף הדבור נסתפקו אם ר' יוסי סובר לא קידשה לעתיד לבא ואם לא קידשה א"כ ע"כ דין תורה היו רשאים לאכלם בכל ערי ישראל בלא פדיון, ואמר ר"י משחרב המקדש היה התנאי הזה שיהיה נפדה סמוך לחומה ולא להקל כי אם להחמיר שיהיה צריך פדיון מטעם מהרה יבנה המקדש ויאמרו אתמול מי לא אכלנו בלא פדיון וכו', ולכן הביא מהברייתא שאמרו כבר נמנו וכו' והתירו משמע שלהתיר היה התיקון ולא להחמיר, ומוכח דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו:

ודע שבגוף הדין אם יכולים בזמן הזה לאכול כרם רבעי בירושלים בלא פדיון אני מסתפק. והנה ראיתי בדברי רבינו הגדול בפ"ט ממע"ש ונטע רבעי הלכה ב' הרוצה לפדות נטע רבעי פודה כמע"ש וכו' ודינו בשאר הדברים לענין אכילה ושתיה ופדיה כמעשר עכ"ל הרמב"ם. הרי שהשוו אותו לענין אכילה ופדיה כמעשר, ובריש פ"ב ממע"ש [ה"א] כתב הרמב"ם ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנאמר מעשר דגנך וכו' ובכורות בקרך וצאנך מפי השמועה למדו מה בכור וכו', ובהל' ד' כשם שאין אוכלין מע"ש בזמן הזה בירושלים כך אין פודין אותו שם וכו', וכיון שהשוה רבינו נטע רבעי למעשר א"כ בזמן הזה אינו נאכל בירושלים בלי פדיון ואף פדיון אינו מועיל שם וצריך לפדותו בחוץ לירושלים: ואמנם אני לעצמי יש לדון בקרקע לפני רבינו הגדול ולומר אם לדין יש תשובה, הרי בזבחים דף ס' ע"ב יליף בכור בשרו דאיתקש לדמו ושוב יליף מעשר דאתקש לבכור, והקשה וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ונלמד בהיקש וכו' דם ובשר חדא מלתא הוא. והנה זה שייך לתרץ גבי מעשר ועכ"פ מעשר ודאי דבר הלמד הוא מבכור ואיך נילף שוב רבעי בגז"ש דקודש קודש והרי דבר הלמד בהיקש ודאי אינו חוזר ומלמד בגזירה שוה כדאמרינן שם דף מ"ט ע"ב, והניחא למ"ד בתר למד אזלינן ונטע רבעי חולין הוא אבל למ"ד בתר מלמד אזלינן והרי בכור שהוא המלמד ודאי קודש הוא, וא"כ איך סתם רבינו הגדול להשוות נטע רבעי למעשר לכל דבר אכילה. וצ"ל כיון שזה פלוגתא אם אזלינן בתר מלמד או בתר למד פסק לחומרא:

ד"ה מכדי כתיב וכו' כך שטת הקונטרס ודוחק הוא דהא במשוך היובל משמע שגם בו ביום דמתן תורה הותרו לעלות כשימשך היובל וכו'. לפי דברי התוס' הללו משיכת היובל היה תיכף אחר מתן תורה קודם שנאמרה פרשת לוחות האחרונות, ולפ"ז מה שציוה להם בלוחות האחרונות איש אל ירא וגו' גם הצאן וגו' זה נאמר אחר שכבר נמשך היובל והותרו חזר ואסר להם מחדש. ולפ"ז קשה היכן הותר העליה בהר אחר לוחות האחרונות והרי כיון שנאסר מחדש היה צריך היתר מחדש משום דבר שבמנין, בשלמא לרש"י לא נתקיים במשוך היובל עד שהוקם המשכן וזה היה אחר נתינת לוחות האחרונות והותרו גם מצווי של לוחות האחרונות ושוב לא נאסרו כלל. אבל לדברי התוס' שאחר ההיתר של במשוך היובל חזרו ונאסרו מחדש, קשה היכן שוב הותרו ויהיה תמיד אסור להתקרב להר סיני, והרי חזינן שמותר לעלות בהר:

וצ"ל דהתוס' לשטתייהו שאם אסרו לזמן מפורש א"צ מנין להתירו וממילא הוא מותר ככלות הזמן, וכיון דמההוא משמע היתר בהדיא לא היו צריכין היתר מחדש: אלא דלפ"ז שמעינן הני תרתי חדא דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, וזה שמעינן מקרא דבמשוך היובל וכמו שמבואר בתוס' כאן דגם מסברא מתן תורה ידעינן ההיתר ולמה הוצרך לומר בפירוש במשוך היובל, אלא משום דבר שבמנין, וגם שמעינן דאם קבעו בפירוש לזמן א"צ מנין אחר דאל"כ היאך הותרו בלוחות האחרונות. ואין לומר דבאמת אחר לוחות האחרונות נשאר האיסור לעולם דא"כ לשקר נכתב ההוא, אלא ודאי דכיון דכתיב ההוא דמשמע היתר בהדיא הרי כמו שקבעו לזמן וא"צ שוב להתירו מחדש:

ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מה שהקשיתי לעיל בעמוד הקודם בתוס' ד"ה כל דבר שבמנין וכו' דלמה כתוב היו נכונים לשלשת והוצרך אח"כ לומר שובו לכם לאהליכם, ה"ל תיכף בתחלה לומר שלשת ימים בלא למד של לשלשת ולא היה צריך שוב להתיר בפירוש:

ועלה על דעתי לומר דהתוס' לא ס"ל דההוא משמע כל זמן שהוא בהוויתו ששכינה עליו, ומ"ש התוס' ועוד כיון דמההוא משתמע היתר בהדיא כדפירש א"כ א"צ מנין אחר להתירו, לפירוש הקונטרס כתבו כן שאם איתא לפירושו של הקונטרס דמההוא משמע כל זמן שהוא בהווייתו לא היה צריך להיתר של במשוך היובל, אבל לדידהו התוס' לעצמן לא משמע להו כלל לומר דההוא משמע שהוא בהוייתו ולא שמעינן מההוא שום היתר כלל. ומה שהקשיתי דלדברי התוס' היכן הותר להם היתר עליה בהר אחר לוחות האחרונות, נראה דג"כ שמעינן מבמשוך היובל, ואף שלדברי התוס' כבר נתקיים במשוך היובל תיכף בסיון בדברות הראשונות, מ"מ מאמר זה של במשוך היובל הוא היתר כללי דבכל עת שימשוך היובל שהוא סימן לסילוק שכינה יהיו מותרים לעלות בהר, והותרו תיכף אחר דברות הראשונות כשנסתלקה השכינה וג"כ הותרו אחר דברות האחרונות כשנסתלקה השכינה בשעת הקמת המשכן מן ההר:

ותדע שכן הוא דאל"כ קשה לפי דברי התוס' שמסברא ידעינן כיון דלא אסר להן לעלות אלא משום שכינה ממילא משתריין כשנסתלקה השכינה, א"כ קשה למה הביא כאן קרא דבמשוך היובל כלל דהרי מזה ליכא שום הוכחה לדבר שבמנין, כמ"ש התוס' דאיכא למימר שבא להתיר אכילה (כשנסתלקה השכינה) [אפילו שלא נסתלקה שכינה], ומקרא דגם הצאן לחוד שפיר מוכח דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתיר מדאיצטרך למיכתב ההוא למידק כל זמן שהוא בהוויתו הא בלא"ה מסברא יהיה מותר כשתסתלק השכינה, אלא ודאי דאי לאו שאמר ההוא שהוא כקביעת זמן בפירוש לא היה ניתר מכח הסברא משום דהוה דבר שבמנין, אלא ודאי דהתוס' לא ס"ל כלל דההוא משמע היתר. ועוד תדע שהרי במס' תענית [כא.] קאמר לא מקומו וכו' שכל זמן שהשכינה היתה בהר אמרה התורה גם הצאן וגו' נסתלקה שכינה אמרה תורה במשוך היובל, ולדברי התוס' ה"ל למימר נסתלקה שכינה הוא אומר ההוא כשהוא בהוייתו, אלא ודאי גם להתוס' עיקר ההיתר של דברות האחרונות מבמשוך היובל אבל ההיא לא משמע להו להתוס': והנה זה יותר מארבעים שנה הקשה הרב הגדול החריף מוהר"ר יוסל מק"ק יאמפלא דבסנהדרין דף ט"ו ע"ב אבעיא להו שור סיני בכמה מי גזרינן שעה מדורות או לא, ת"ש דתני רמי בר יחזקאל אם בהמה אם איש מה איש וכו', וכתבו שם התוס' בד"ה שור סיני וכו' וא"ת ומאי קמבעי ליה וכו' מה דהוה הוה, והקשה הרב הנ"ל שאם שעה מדורות לא ילפינן הוצרך תיכף כשאמר להם אם בהמה אם איש לא יחיה להורות להם תיכף שהוא רק מצוה לשעה ולא יומשך הגבלת קדושה לעולם כדי שידעו שאינן צריכין כ"ג למיתת השור, וליכא למילף דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כי הוצרך לומר להם במשוך היובל ולא היה יכול לסמוך על שבין כך קודם סילוק השכינה יאמר להם ההיתר של מול ההר ההוא, שעכ"פ קודם לכן לא ידעו שהוא לשעה ויסברו שצריך סנהדרין של כ"ג, משא"כ אם ילפינן שעה מדורות וליכא נ"מ לענין מיתת השור דבין כך ובין כך צריך כ"ג למיתת השור ואז שפיר מוכח דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ואני השבתי אז שזה טעותא הוא שהרי התוס' לשטתם והתוס' כאן כתבו דמסברא ידעינן ההיתר אחר סילוק השכינה, ולסברתם אין אנו אחראין לדברי רש"י שפירש שידעו ההיתר מכח הפסוק של מול ההר ההוא:

ואמנם אמרתי גברא רבה אמר מלתא ומותיב שפיר מותיב, דזה אמת שידעו שבסילוק השכינה ראוי להיות מותר מצד הסברא אבל זה ודאי לא יוכלו לידע מסברא שתסתלק השכינה משם ושמא תשרה השכינה שם לעולם, והוצרך לומר להם במשוך היובל להודיע שעכ"פ יגיע זמן שתסתלק השכינה מן ההר. ולכן הדרנא בי ממ"ש שהתוס' לא משמע להו היתר מההר ההוא, ואומר אני שגם התוס' ס"ל משמעות הזה דההוא היינו כל זמן שהוא בהוייתו ששכינה שורה עליו. ומה שהקשיתי דא"כ למה הוצרך כאן קרא דבמשוך היובל נלע"ד דהוצרך להביא קרא דבמשוך היובל, דהרי יש לדקדק על מ"ש התוס' דמסברא ידעינן שכאשר תסתלק השכינה יהיה מותר לעלות בהר מאיזה סברא ידעינן זה: ואדרבה לכאורה הסברא היא איפכא שכיון שקנה ההר קדושה לשעתו שזכה להיות משכן לשכינה כבר קנה קדושת עולם וחייבים אנו לנהוג בו כבוד ומורא לעולם אפילו תסתלק השכינה משם אין רשאים להתקרב לההר:

והנלע"ד בזה הוא כיון שכבר ראינו בדברות הראשונות שג"כ היה ההר משכן שכינה והותר להם אחר שנסתלקה השכינה משם כדכתיב במשוך היובל וגו', א"כ בדברות האחרונות אף אם היה אומר להם סתם אל ירעו אל מול ההר ולא היה אומר ההוא, היינו יודעים מסברא שבהסתלקות השכינה חזרו להיתרם הראשון. ועכ"פ כיון דכתיב במשוך היובל אף שאיצטרך לגופיה שידעו שהוא רק לשעה ונ"מ למיתת השור דא"צ כ"ג לפי ההוה אמינא דשעה מדורות לא ילפינן, מ"מ כבר מוכח מדאיצטריך ההוא דצריך מנין אחר, דאל"כ הרי עכ"פ חזינן מבמשוך היובל שיש היתר אחר דברות הראשונות וממילא ידעינן מסברא בדברות האחרונות, ושפיר הקשו התוס' במס' סנהדרין מה דהוה הוה:

ואמנם כפי הנראה מכוונת דברי התוס' ומלשונם נראה שעיקר הלימוד דצריך מנין אחר להתירו הוא מדאיצטריך למימר להו במשוך היובל, וקרא דגם הצאן והבקר מביא רק שלא נימא דבמשוך היובל בא להתיר גם קודם שנסתלקה השכינה, וא"כ הדרא קושין לדוכתא בדברות הראשונות מאיזה סברא ידעו שבהסתלקות השכינה יהיו מותרים לעלות בהר. ולכן נלע"ד מדכתיב אם בהמה אם איש וגו' להקיש בהמה לאיש מה איש בכ"ג אף מיתת בהמה בכ"ג כדמסיק שם בסנהדרין, ומזה מוכח ממילא שהגבלת ההר וקדושתו אינו קדושת עולם שעכ"פ יגיע זמן שיופסק הגבלת קדושתו, דאל"כ אלא הוא קדושת עולם וא"כ הוא מצוה לדורות, למה לי להקיש בהמה לאיש הרי דורות מדורות ודאי ילפינן ומדאיצטריך הקישא מכלל שהוא רק מצוה לשעה, וכיון שכבר ידעינן שיגיע זמן שיהיה מותר לעלות בהר אלא שלא ידעינן אימת וע"י מה יוחזרו להיתר שוב אמרינן מסברא שההיתר יהיה בהסתלקות השכינה, ולמה הוצרך למימר להו במשוך היובל, אלא משום דדבר שבמנין אינו ניתר מסברא רק צריך מנין אחר להתירו בפירוש וכ"ז למסקנא דסנהדרין שכבר זכינו למה דתני רמי בר יחזקאל אם בהמה אם איש להקיש בהמה לאיש, אבל בעל הבעיא שם דלא אסיק אדעתא הך היקשא א"כ אפילו אם נימא דילפינן דורות משעה אפ"ה אין שום ראיה מבמשוך היובל דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתיר, שהרי אצטריך במשוך היובל לגופיה להתיר בהסתלקות השכינה, שהרי אין שום סברא שנדע שע"י הסתלקות השכינה יופסק קדושת ההר, ולפי סברת בעל הבעיא שפיר הקשו התוס' על בעל הבעיא מה דהוה הוה, ולפי"ז חוזר אני לסברתי הראשונה שהתוספת לא משמע להו כלל דההר ההוא היינו כשהוא בהוייתו, וגם להתוס' עיקר ההיתר לעלות בהר גם בדברות האחרונות הוא מבמשוך היובל וכמו שכתבתי למעלה, ושפיר מביא במס' תענית קרא דבמשוך היובל גם לשטת התוס':

ד"ה מי לא מודה וכו' וי"ל דה"פ וכו' עד סמוך לחשיכה וכו'. ויש לדקדק לפי"ז אף קודם שאירע שנתקלקלו הלוים בשיר אפ"ה משכחת לה שלא היו מקבלים עדים ביום שלשיס, וא"כ מטעם זה תהיה ביצה אסורה שמא באו עדים סמוך לחשיכה. וצריך לומר שלא חששו אז לשמא יאמרו אשתקד מי לא נהגנו בו קודש ואח"כ חול ויזלזלו בו והיו אז באמת מותרים באותו רגע במלאכה ואח"כ כשאירע תקנת השיר אז חידשו שישאר אותו יום באיסורו מטעם שלא יזלזלו בו לשנה הבאה ושוב ממילא איסור זה אף אחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי כשבאו סמוך לחשיכה. ולקמן בדברי נהרדעא [ז. ד"ה רש"י דלמא מעברא] יבואר יותר גם דברי אביי ורבא במה פליגי:

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה