אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף ה.

דף ד:

אם באו עדים מן המנחה וכו'. הנה עיקר איסור הביצה לפי"ז הוא רק בבאו מן המנחה ולמעלה שאז הוה יומא אריכתא שאינו מטעם ספק אלא שאנו צריכין לאסור הביצה תמיד מחמת ספק זה שמא באו מן המנחה ולמעלה, וכן משמע מפירש"י. וא"כ קשה תינח לרב אשי דאמר דבר שיש לו מתירין גם ספיקו אסור אפי' בדרבנן, אבל לרב פפא לעיל דף ג' ע"ב דאמר תנא דליטרא קציעות הוא ומוקי מה ששנינו בברייתא וספיקא אסורה אתאן לספק טריפה אבל בספק דרבנן אפילו בדשיל"מ ספיקו מותר, א"כ קשיא דרב ושמואל. ודוחק לומר דר"פ פליג על רב ושמואל:

ונראה לי בזה דכאן בראש השנה לא משכחת לה ביצה שנולדה בראשון להתירה בשני אלא א"כ תאמר שהשני הוא חול, אבל אם תרצה לומר הספק על יום ראשון שמא חול הוא וא"כ בחול נולדה הביצה זהו דבר שאי אפשר, שהרי לא משכחת שהשני יהיה קודש והראשון יהיה חול בשום אופן, שממה נפשך אם באו עדים בראשון קודם מנחה הרי אותו יום קודש והשני חול, ואם לא באו עדים קודם מנחה בין באו אחר מנחה ובין באו למחר ובין לא באו כלל כבר הראשון נשאר בקדושתו כתקנת חכמים, וא"כ לא מצינו היתר להביצה כי אם שנאחז הספק שמא יום שני הוא חול ושוב אי אפשר להתיר מספק זה דא"כ אתי לזלזולי ביה. ועיין מ"ש לעיל בדברי רב אשי ורב פפא (שהתיר) [שהיתר] ספיקא דביצה ביו"ט היינו שאין הספק על היום רק הספק הוא על הביצה אם נולדה היום או אתמול:

שם אמר רבה וכו'. מדלא אמר רבה אמר משמע דרבה לא לחלוק על רב ושמואל ורבה בארץ ישראל קאמר דשם ביצה מותר וכדמסיק ג"כ לרב ושמואל הא לן הא להו. וכן כתבו התוס' בעירובין דף ל"ט ע"א בד"ה אי אתם מודים וכו' דהא דאמר רבה מתקנת ריב"ז וכו' היינו דוקא לבני א"י וכו' ע"ש בתוס'. ואל תתמה שרבה הי' בח"ל ואמר לבני א"י כי רבה הלך לא"י ללמוד שם כמבואר בעירובין דף כ"ב ע"ב בתוס' בד"ה קרקפנא וכו'. ואף שקאמר אמר ליה אביי ואביי לא מצינו שהיה בא"י כמ"ש התוס' שם [בא"ד], מ"מ יכול להיות שרבה אמר זה בעודו בא"י וכשחזר לח"ל השיבו אביי מדרב ושמואל, ועיין בתוס' ד"ה הא לן וכו':

שם ותניא כרם רבעי היה עולה וכו' עלת מן הצפון ועקרבה מן הדרום וכו'. הנה הביא ברייתא שכן אמר ותניא ועל המשנה לא שייך תניא כי אם תנן. ובאמת דבר זה שנינו גם במשנה פ"ה ממעשר שני [מ"ב], ואמנם במשנה ציון הרוחות של צפון ודרום הוא בהיפך אילת מן הדרום ועקרבה מן הצפון. ואמת שעל אמרו כאן בברייתא עלת מן הצפון ובמשנה אמרו אילת מן הדרום לא היה תמיה לי כל כך כי אולי עלת הוא מקום אחר ואילת הוא מקום אחר וזהו בצפון וזהו בדרום, אבל השינוי של עקרבה הדבר תמוה. ועוד שגם במס' ר"ה דף ל"א ע"ב הביא ברייתא זו ושם הגירסא אילת מן הצפון. והפנ"י [ד"ה שם ותניא] כתב שהוא מחלוקת דתנאי. ואני תמה איך שייך בזה מחלוקת ואיך אחד מהתנאים יאמר על דרום צפון ועל צפון דרום: ולכן אמינא דמה ששנינו במשנה אילת מן הדרום היינו שאילת עומד לדרומה של ירושלים וכן עקרבה מן הצפון היינו שעומד לצפונה של ירושלים, ומה ששנינו בברייתא אילת מן הצפון אין פירושו שעומד לצפון ירושלים רק פירושו שאילת עומד לדרומה של ירושלים ואמנם בין אילת לירושלים הוא מהלך יום אבל אילת עצמה כולה הוא חוץ למהלך יום, ונתן התנא דברייתא סימן הגבול אילת מן הצפון מצד צפונה של אילת שהוא הקצה שלצד ירושלים הוא הגבול אבל כל המקום אילת כבר הוא חוץ לגבול. וכן מה שאמר עקרבה מן הדרום ג"כ פירושו שעקרבה עומד לצפון ירושלים ובין עקרבה לירושלים הוא רחוק יום אבל עקרבה כולה הוא חוץ לגבול, ולכן אמר עקרבה מן הדרום היינו קצה דרומה של עקרבה הוא הגבול. ואף שאין זה דומה לסיפא לוד מן המערב וירדן מן המזרח ששם ודאי הכונה על מערב ומזרח של ירושלים, כדמוכח מכרם שהיה לר"א במזרח לוד שהיה הכרם בין לוד לירושלים מכלל שלוד הוא במערב לירושלים:

אומר אני כי לוד היה כלה תוך מהלך יוס ולכן לא הוצרך להגביל צד מן העיר כלל ונתן סימנה שהוא למערב ירושלים, ובירדן עצמו ליכא כרמים להגביל איזה צד ממנו הוא הגבול ולכן הגביל אותו כולו למזרח ירושלים. אבל אילת ועקרבה שהם עצמם חוץ למרחק יום הוצרך להגביל קצה שלהם שהוא לצד ירושלים. וידעתי שהוא דוחק קצת ומוטב לסבול דוחק זה מלומר שיחלקו בדבר שהוא נראה בחוש ושיאמר אחד מהם על ימין שהוא שמאל:

שם ואמר רבי יוחנן מ"ט כדי לעטר וכו'. הא דהוצרך להביא מימרא דר"י היינו משום דאי לאו מימרא זו לא היה מוכח דצורך מנין אחר, שעכשיו שידענו טעם התקנה ידעינן שממילא אחר החורבן ראוי שתבוטל התקנה כי נתבטל הטעם ואפ"ה הוצרך ריב"ז להתיר בפירוש ש"מ שצריך מנין אחר להתירו. ואמנם במס' ר"ה דף ל"א [ע"ב] שהביא ג"כ הך דר"י לא ידעתי למה. וכן קשה לי מה דמסיים כאן מאן חבירך ריב"ז וזה אינו לשון הברייתא שהרי שם בר"ה רב נחמן בר יצחק אמר אי ס"ד ריב"ז חבירו מי הוה רבו הוה, וכאן בסוגיין מה איכפת לן אם היה ריב"ז להתיר או אחד מחביריו של ר"א, עכ"פ מוכח שצריך עכ"פ למנות להתיר בפירוש. וצריך לומר שאגב שיטפא של הסוגיות השוה אותן:

רש"י ד"ה במזרח לוד וכו' בכיצד מברכין יש פלוגתא חד תני נטע רבעי וכו'. תמהני שהיה לו לרש"י לרשום זה על הברייתא דכרם רבעי היה עולה וכו': והנראה משום דבירושלמי במסכת מעשר שני [פ"ה ה"א] שם מפרש טעם המשנה וזה לשונו, אמר רב הילא בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים ולא היו ענבים מצויין התקינו שיהא עולה לירושלים וכו', ומזה הירושלמי מוכח שהתקנה לא היתה רק על כרם אפילו למאן דאית ליה שרבעי נוהג בכל נטע מ"מ הטעם לא שייך אלא בענבים, ועיין בכסף משנה פ"ט ממעשר שני [ה"ה] שכתב הרמב"ם שאפילו בזמן המקדש היתה התקנה רק על ענבים אבל שאר פירות היו נפדין אפילו סמוך לחומה, ופי' הכ"מ טעמו מדברי הירושלמי הנ"ל. ואמנם יש לדקדק הלא כמו שהיה צריך יין לנסכים היו ג"כ צריכין שמן למנחות וא"כ גם זיתים לא היו מצויין, ולמה לא תיקנו גם על הזיתים שיעלו לירושלים מטעם זה. ואולי זיתים היו מצויים הרבה בירושלים שסמוך לירושלים היה הר המשחה. עוד נלע"ד שבענבים שכיח טומאה יותר מבזיתים כדאמרינן במס' שבת [יז.] מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, ולכך היו הרבה ענבים נפסדים קודם שיצא יין בטהרה לנסכים:

והתיו"ט בפ"ה משנה ב' ישב דעת רש"י כאן שהביא גם מאן דתני נטע רבעי וכן הוא דעת הרע"ב במשנה שם, וכתב התי"ט ליישב הירושלמי דשתי תקנות היו, מתחלה תיקנו על הענבים מטעם הנסכים ולבסוף תיקנו על כל הפירות מטעמיה דר' יוחנן לעטר שוקי ירושלים בכל הפירות. ומעתה היינו טעמא דרש"י דברייתא הראשונה איכא למימר שנשנית בין תקנה ראשונה לשניה ואז היתה התקנה רק על כרם אפילו למאן דאית ליה בשאר משניות נטע רבעי שנינו, אבל ר' אליעזר כבר היה אחר כל התקנות שהרי כבר היו אחר שנתבטלו התקנות והיה אחר חורבן אלא שר"א לא ידע שכבר אימנו על הביטול, ולכן פירש"י אית מאן דתני נטע רבעי. אלא דתמהני מאד הלא מעשה דר"א מעשה שהיה הוא וא"כ אפילו למאן דתני נטע רבע אכתי שייך למיתני במעשה דר"א כרם רבעי שהמעשה שהיה בכרם היה. ולכן נלע"ד כדברי הפני יהושע [ד"ה ועפ"ז] דכולה חדא ברייתא והביא דברי רבי יוחנן באמצע הברייתא לפרש טעם התקנה, וכיון דחדא ברייתא א"כ מכח סוף הברייתא חזינן שברייתא זו נשנית אחר החורבן, ומכח סוף הברייתא פירש"י דאית דתני נטע רבעי והיינו תחלת הברייתא כאן דאית דתני נטע רבעי היה עולה לירושלים:

והואיל וקאמינא בהאי תקנה אזכיר מלתא דתמיה לי, למה תיקנו תקנה זו ברבעי ולא תקנו במעשר שני ג"כ שיהיה עולה לירושלים מהלך יום, ולא ראיתי ולא מצאתי לאחד מהראשונים או מהאחרונים שהרגיש בזה. ואמרתי אני ליתן טעם בדבר, שהא ודאי שטובת השבט דהיינו כהנים ולוים הוא כשנותנים להם יין ושמן יותר משיתנו להם ענבים וזיתים, וראיה לדבר שהתורם מענבים וזיתים על יין ושמן מקרי מן הרעה על היפה וצריך לחזור ולתרום משום גזל השבט, ועי' במס' תרומות פ"א [מ"ד], וא"כ אם היו מתקנים לתרום דוקא קודם דריכה, אף שמענבים על ענבים תורם לכתחלה מ"מ שיתרום דוקא כן יהיה פסידא לכהנים טרחת הדריכה, ושידרוך רק כדי תרומה ויתרום על הענבים ג"כ לכתחלה אין תורמין כמבואר במשנה ח' פ"א דתרומות, וכיון שלא רצו לתקן לתרום בעודן ענבים ממילא לא יוכל לעשר מעשר שני בעודן ענבים, כי סדר ההפרשה הוא תרומה גדולה ואח"כ מעשר ראשון ואח"כ מעשר שני:

והנה עיקר עיטור שוקי ירושלים הוא בפירות כמו שהן דהיינו בכרם הענבים, אבל היין אינו נמכר בשוק רק בחנות, ואיך יתקנו שלא יפדו מעשר שני של כרם רק להעלותו לירושלים והרי המעשר כבר הוא יין ואין בו עיטור שוקי ירושלים, וכמו כן לטעם הירושלמי שלא היו ענבים מצויין להם היינו ענבים אבל יין היה מצוי כי לא כל היין הוצרך לנסכים אבל הוצרכו לדרוך הרבה כי אולי יארע תקלה של טומאה או שאר פסול ועיקר הדוחק היה בענבים, לכך לא תקנו תקון זה במעשר שני. וכ"ז לדעת הרמב"ם שגם ברבעי לא תקנו רק בענבים, ולדעת רש"י והרע"ב שגם שאר נטע רבעי עלו לירושלים, נלע"ד דבמעשר שני כיון שלא תקנו ביין ושמן דגם בשמן לא היה אפשר לתקן לתרום זיתים מטעם פסידא דכהנים, וכיון שבתירוש ויצהר שהוא מעשר שני של תורה לא תיקנו איך שייך לתקן בשאר מע"ש של פירות שהוא רק דרבנן להחמיר בהם יותר מבשל תורה, אבל ברבעי תקנו בכלם שיעלו הפירות עצמן כמות שהן לירושלים:

תוס' ד"ה כל דבר שבמנין וכו' ולא היא דהכא אין כאן שום זמן וכו' דאם כתיב שלשת ימים בלא למד של לשלשת וכו' מדלא כתיב הכא וכו'. ויש לדקדק דא"כ איך קאמר בסמוך וכי תימא למצות עונה וכו' הרי אם למצות עונה למה כתיב למד יתירה של לשלשת:

ונראה דבשלמא אם קרא לדבר שבמנין אתי אז שפיר דייקינן דה"ל למכתב שלשת בלא למד לרבותא דאפילו הגבילו מתחלה הזמן בפירוש צריך אח"כ להתירו בפירוש, ומדלא אשמועינן קרא רבותא זו ש"מ דליתי לרבותא זו ואם הגבילו בפירוש א"צ שוב להתיר מחדש, אבל אם קרא לא אתי כלל לדבר שבמנין רק למצות עונה אין שום חילוק בין אם כתיב לשלשת או אם כתיב שלשת ואין דרך הכתוב להקפיד בכך ולא דייקינן כלל הלמד של לשלשת:

אלא דאכתי קשה הרי לפי המסקנא דילפינן דבר שבמנין מבשום היובל שוב לא קאי קרא דשובו לכם לאהליכם למצות עונה דהרי איצטריך לגופיה להתיר להם הצווי אל תגשו וגו' וכמ"ש מהרש"א ז"ל, וזה דקאמר וכי תימא למצות עונה הוא רק דיחוי בעלמא דאיכא למימר דאין צריך התרה וקרא למצות עונה אתי, א"כ הדרא קושין לדוכתא למה כתיב לשלשת ואיצטרך למיכתב שובו לכם וגו' ה"ל למכתב שלשת ויהיו ממילא מותרים בכלות הזמן. בשלמא לפי ההוה אמינא דמכאן הוא דילפינן דצריך מנין אחר להתיר אין זה קושיא דקרא אתי להורות דין הזה דכל דבר שבמנין, אבל למסקנא דזה ילפינן מבמשוך היובל קשה לא נכתוב למ"ד דלשלשת ולא נכתוב שוב לאהליכם. ונראה דאף דידעינן עצם הדין דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו מקרא דבמשוך היובל מ"מ לא ידעינן החילוק בין גזרו בפירוש לזמן מוגבל ובין גזרו סתם, לכך אתי קרא דלשלשת ימים להורות חילוק הזה וכמ"ש התוס', ולקמן בסמוך בדברי התוס' ע"ב [ד"ה וביקש] יבואר יותר:

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה