ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא
דף ד:
ואל תשיבני ביצה וכו' צריכין אנו לתת לב למה עצים שנשרו מן הדקל בי"ט עצמו יהיו אסורים לרבי יוחנן אי משום שמא יעלה ויתלוש כמו פירות הנושרים אי משום מוקצה. ואם נימא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש א"כ קשה הני דנשרו בי"ט עצמן אינם אסורים אלא משום גזירה ואנן ניקום ונגזור שנשרו אתמול משום גזירה של הנושרין בי"ט והוה גזירה לגזירה. ואי משום מוקצה ולמימר כיון דמוקצה חמור כעין דאורייתא כמו"ש התוס' ישנים דף (ב') [ג'] ע"ב גזרינן גזירה אטו דיומיהו. קשה הרי ר' יוחנן לית ליה מוקצה וגם נולד לית ליה כמו שביארנו לעיל דף ג' ע"א בתוס' ד"ה רי"א מוחלפת השיטה, ואף אם נימא דעצים שנשרו אף לר"ש הם מוקצים מדלא קצצן אתמול מן הדקל דחינהו בידים וכמ"ש התוס' לעיל דף ג' ע"א ד"ה גזירה ע"ש, אכתי קשה הרי מוקצה היא איסור דרבנן ואיך נגזר על שנשרו אתמול משום הני דיומיהו. ולר"ש קשה הדבר לומר דמוקצה חמור כעין דאורייתא כיון דהוא מיקל מאד במוקצה ואינו אוסר כי אם בדומה לגרוגרת וצמוקין. ואף אם נסבול דוחק זה ולמימר דגם לר"ש בהך מוקצה דדומיא דגרוגרת וצמוקין חמיר לדידיה כעין דאורייתא ולכן גזרינן אטו דיומיה, יוקשה עלינו מאמרו של רבי יוחנן דאמר ואל תשיבני ביצה וכו' מה ענין ביצה שאין בה לא איסור מוקצה ולא איסור הכנה לר"י ואין בה רק גזירת משקין שזבו שהוא איסור קל וראוי שלא לגזור בו גזירה לגזירה לעצים שנשרו שיש בהם איסור מוקצה החמור. שוב ראיתי בשיטה מקובצת שהרגיש בזה וכתב דהני עצים שנשרו לא מיירי שנשברו לגמרי בשבת אלא כבר הותחלו להשבר מערב שבת ונשרו בשבת, ולית בהו איסור מוקצה רק משום גזירה שמא יעלה ויתלוש והרי היא כמו ביצה שאסורה משום משקין שזבו. ואני תמה דא"כ דמיירי דאין אסורים רק משום גזירה למה נגזר גזירה לגזירה לאוסרן בי"ט:
ונלע"ד דהא דגזר בהו אטו דיומיה אף דלא גזרינן גזירה לגזירה כאן גזר, שאם נתיר דאתמול יאמרו אם איתא דהנך דיומייהו אסורין א"כ אתמול היו אסורים וק"ו שיהיו היום אסורים מטעם הכנה שאין שבת מכין לי"ט, והם לא ידעו שהכנה אינה אסורה כלל בהכנה דממילא ויאמרו מדשרי ש"מ שגם ביומייהו שרי, וא"כ שבת לעצמו הכין שכיון שאם היה לו חולה היו מותרים לכך מקרי שבת לעצמו הכין, ועי' מג"א סי' תק"ז סק"ד מ"ש בשם הר"ן, ולכך יאמרו שגם הנך דיומייהו שרי ואתמול משום שבת לא חזו להסקה, ולכך שפיר קאמר ואל תשיבני ביצה שתאמר שגם בביצה יאמרו כן, זה אינו כי יראו מדלא שרינהו אתמול ש"מ דיומייהו אסורין והא דשרינן להו היום היינו משום דלית לן איסור בהכנה דממילא:
ועפ"י הדברים האלה יתבאר לך להצדיק דברי הט"ז בסי' תקי"ג ס"ק י"א, שכתב שם לשיטת ה"ר יחיאל דאפרוח שנולד בשבת אסור בי"ט שאחריו מן התורה משום הכנה, ואפרוח שנולד בי"ט עצמו אינו אסור מן התורה רק מדרבנן משום נולד למאן דאית ליה נולד אבל למאן דל"ל נולד מותר לגמרי, ואף דבביצה אף בעומדת לאכילה דלית בה משום מוקצה ונולד אלא דבי"ט אחר השבת אסורה מן התורה משום הכנה ואסרינן לה בי"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת, ואפ"ה באפרוח לא גזרינן נולד בי"ט אטו נולד בשבת קודם י"ט, דמיום ליום לא גזרינן דבביצה גזרינן נולדה בי"ט אטו נולדה בי"ט אבל לגזור נולדה בי"ט אטו נולדה בשבת שלפניו לא גזרינן: ולכאורה דברי ר' יוחנן הם סותרים לדברי הט"ז דהרי ר"י גזר נולדה בשבת שלפניו אטו נולדה בי"ט עצמו ומה לי אם גזרינן לשיטת ר"י נולדה ביום שלפניו אטו נולדה בי"ט, ומה לי אם לדידן דאית לן הכנה דרבה דנגזור להיפך נולדה בי"ט עצמו אטו דנולדה בשבת שלפניו:
ולפי מ"ש ניחא דאף דר"י לא ס"ל הכנה דרבה מודה הוא שיש סברא לומר שהכנה אסורה, ולכך אם יראו שהתירו הנושרין בשבת יאמרו שגם בשבת עצמן אי לאו משום דלא חזו להסקה היו מותרים ולכך שבת לעצמו הכין לכן יבואו להתיר מק"ו הנולדים בי"ט, אבל לא מצד דמיון בעלמא כי אין דמיון כי אם מי"ט לי"ט אבל מצד ק"ו יבואו להתיר שיאמרו אם שבת מכין לי"ט ק"ו שי"ט מכין לעצמו: אבל להיפך לדידן דאסרינן ביצה שנולדה בשבת ואפרוח שנולד בשבת בי"ט שאחריו משום הכנה ושרינן אפרוח שנולד בי"ט עצמו למאן דלית ליה נולד, בזה לא אתי למטעי שנתיר גם הנולד בשבת שלפניו, ודברי הט"ז נכונים וברורים בטעמם. וגם המג"א שם בס"ק ט"ו כתב כן:
שם לרב אשי וכו'. נלע"ד דלא על רב אשי דלעיל כוון דבזה אין לנו ראיה שאמר כן לדינא דאפשר דלא אמר כן אלא לתרץ אליבא דרב יוסף ורבי יצחק, אבל כוון על ר"א לקמן דף ל"ט ע"א באשה ששאלה מים ומלח לעיסתה שמשני רב אשי דלכך לא בטיל משום דהוה דבר שיש לו מתירין:
שם הכא מקלי קלי איסורא. כתב הטור בסי' תרע"ז בשם ה"ר מאיר [מרוטנבורג] שאם נתערב שמן הניתותר מנר חנוכה בפחות מששים אין להוסיף עליו ולבטלו. ואינו דומה לעצים שנשרו דכאן דשאני הכא שאינו נהנה מהן עד אחר ביעורן. וכתב המג"א בסי' תק"ז סק"ג דאסור להתחמם בהם בשעת ביעורן וכן משמע ברא"ש וכו'. וצריך עיון דהתוס' כתבו בפסחים דף ה' [ע"א] דכל דבר שאינו יכול להנות בהן בתחלת ביעורן אסור לשרוף בי"ט וכו' עכ"ל המג"א. ולענ"ד אין כאן קושיא, וזה לשון התוס' שם בפסחים בד"ה ואומר כל מלאכה וגו', אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר וכו' אומר ר"י וכו' אי נמי כיון דמתחלת הבערתו אינו יכול להנות ממנה אע"ג שיש לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נדרים ונדבות שאין קרבין בי"ט וכו' וע"ש בתוס'. ואומר אני אם כפי דעת המג"א שזה כלל מלא בדברי התוס' שכל שאינו יכול ליהנות בתחלת ביעורו אסור לשרפו בי"ט, איך הביא לזה ראיה מנדרים ונדבות והרי נדרים ונדבות טעם אחר יש בהן שמשלחן גבוה קא זכו. וגם קשה דלקמן דף כ"א ע"א דבעא רב אויא מרב הונא בהמה חציה ישראל מהו לשחטה בי"ט א"ל מותר א"ל וכי מה בין זה לנדרים ונדבות וכו' עד נדרים ונדבות כהנים כי זכו משלחן גבוה קזכו, ולדברי המג"א איך הקשה מה בין זה לנדרים ונדבות הלא הפרש גדול יש דבהמה חציה של ישראל יכול הישראל תיכף ליהנות מחלקו אבל נדרים ונדבות אין הישראל רשאי להנות מחלקו עד אחר זריקה. אבל כוונת התוס' בפסחים עפ"י מ"ש התוס' לקמן דף כ"ז ע"ב [ד"ה ועל החלה] להתיר הסקת תרומה טמאה תחת תבשילו בי"ט מן התורה דמטעם מצות גבוה לא בטלה חלק ההדיוט, ושלמים שאני דעיקר הקרבה בשביל גבוה וכהנים ובעלים משל גבוה קזכו עיין לקמן בדבריהם:
ומעתה כך הוא שורש הדבר שכל דבר שהוא רק להדיוט אף שאינו יכול ליהנות תיכף כיון שיכול ליהנות אח"כ הוא מותר, אבל דבר שיש בו צורך גבוה וגם צורך הדיוט כמו שריפת תרומה טמאה שיש בו צורך הדיוט וגם מצוה וכן צליית הפסח שהביאו התוס' לקמן דף כ"ז שיש בו צורך גבוה לקיים מצות צלי אש וצורך הדיוט שיאכלנו, וכן נדרים ונדבות שיש בהם חלק להדיוט, בזה ההכרעה הוא כך אם ההדיוט יכול להנות תיכף א"כ לא ביטלה חלק גבוה את חלק ההדיוט והוא מותר בי"ט בשביל חלק ההדיוט, אבל אם ההדיוט אינו יכול להנות תיכף כי אם אחר שנעשה צורך גבוה אז חלק גבוה עיקר וההדיוט משלחן גבוה קזכי ואסור בי"ט, ולכן נדרים ונדבות שאין ההדיוט יכול ליהנות עד אחר זריקה א"כ חלק גבוה עיקר וההדיוט אח"כ זוכה משלחן גבוה ואסור בי"ט. וכן ביעור חמץ שהוא צורך גבוה לקיים מצות ביעור חמץ אם היה ההדיוט יכול ליהנות תיכף בתחלת הביעור היה מותר לבערו כמו הסקת תרומה טמאה תחת תבשילו בי"ט, אבל כיון שאינו יכול להנות עד שנתבער חלק הגבוה עיקר כמו נדרים ונדבות ואסור לבערו ביום טוב:
ובמס' שבת דף כ"ט [ע"א] הקשו בגמ' על הא דאמרינן מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא הוו להו שברי כלים וכי קא מהפיך באיסורא קמהפיך, ומשני דעביד להו כדרב מתנה דאמר מרבה עליהם עצים מוכנין ומסיקן. והנה לא הקשה שם שוב כל הקושיות הללו שהקשה כאן, ובשלמא מה שהקשה כאן והא קא מהפך לא חזר והקשה שם כיון שבקושיא זו התחיל שם ועל זה משני ליה דמרבה עליהם עצים מוכנים, א"כ היינו שכיון דרובה דהיתירא כי קא מהפך בהתירא קמהפיך, אבל הקושיא של אין מבטלין איסור לכתחלה וכן לרב אשי דדבר שיש לו מתירין לא בטל לא הקשה שם. ונראה דאין מבטלין איסור לא שייך שם כלל, ששם בעודו כלי מרבה עצים מוכנין ובעודו כלי גם הוא עצמו היתר הוא אלא אח"כ כשידליק פורתא יהיה איסור, וכיון שבשעה שמבטלו עדיין היתר הוא אין זה מבטל איסור רק מבטל היתר בהיתר, ועיין בצמח צדק סי' פ' מ"ש. ואני הנלע"ד כתבתי שמכאן מוכח שמותר. ואמנם בחמץ קודם הפסח אף שעדיין היתר מ"מ כיון ששמו עליו אסור לבטלו לכתחלה. ומה שלא הקשה שם מדשיל"מ נראה ע"פ מה שמבואר בש"ע א"ח סי' ש"כ סעיף ב' דאם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית מותר לשתותו בשבת שמתבטל ביין שבגיגית, וכתב הט"ז [סק"ג] והמ"א [סק"ה] שם שאע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין כיון שלא היה ניכר קודם שנתערב ולא היה עליו שם איסור מעולם יע"ש בדברי הט"ז. וא"כ ה"נ כיון שהכלי מתערב בעצים מוכנים קודם שנעשה שבר כלי לא היה עליו שם איסור מעולם, ולכן אף שהוא דבר שיש לו מתירין ולא בטל: שוב פקחתי עיני ובינותי בספרים וראיתי שהמרדכי ספ"ק דשבת [סי' רנ"ט] כתב טעם זה על שהיין מתבטל ולא דמי לדשיל"מ דאפי' באלף לא בטל, דהני מילי כשהאיסור בעין מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר במינו אבל הני לא ניכרו מעולם אלא מעט מעט שיוצאים מתערבים וכו'. ואפי' עצים שנשרו מן הדקל מותרים להסיקן ביו"ט ע"י שמרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן כיון דלית אסורן בעיני' אע"ג שהעצים המוקצים הם בעין עכ"ל המרדכי. ולכאורה דבריו תמוהים דלפי ראייתו אפילו היה האיסור כבר ניכר יהיה מותר שהרי העצים כבר נכרו בעת שנתלשו מהדקל, ואף דמיירי שכבר היו קצת עצים בתוך התנור קודם שנפלו אלו לתוכן עיין מג"א סי' תק"ז [סק"א], מ"מ כיון שעדיין לא היו רוב נגד עצים שנשרו א"כ ניכר האיסור קודם שריבה עליהם. ועוד דהרי בעת שנשרו קודם שהגיעו לתחתית התנור האיסור ניתר ואפ"ה מותר, אלא דשאני התם דמקלי קלי איסור ואינו נשאר ממנו אח"כ כלל שום דבר, וא"כ איך מביא ראיה לגיגית שהרי עדיין האיסור עכ"פ בעין אלא שמעורב בהיתר: ואמנם כדי שלא נשוה להמרדכי טועה צריכין אנו למשכוני נפשין אדרב מרדכי ולומר שכוונתו לומר שלא תדחה סברא זו ולומר שאין שום טעם לחלק בין היה ניכר האיסור או לא כיון שעל כל פנים צריכין אנו לבטלו ברוב ודבר שיש לו מתירין אינו בטיל, לכן הביא המרדכי ראיה שהרי חזינן היכי דמקלי קלי אנו מתירין אפילו דבשיל"מ אף שעל כל פנים בלי ביטול היה אסור, וכיון דחזינן שיש לחלק שוב אמרינן אם הועיל מקלי קלי לגמרי אפילו בשכבר היה ניכר והיה בעין ראוי עכ"פ היכי שלא ניכר מעולם להועיל אפילו לא מקלי קלי לגמרי, כל זה נלע"ד ליישב דברי המרדכי: אבל אכתי נשאר דין זה רק מסברא בלי ראיה מהתלמוד. אבל לפי מה שהבאתי אני ראיה מסוגיא דפ' במה מדליקין שלא הקשה שם כלל מדשיל"מ הוא ראיה גמורה: ועוד דבמס' שבת שם הגירסא אמר רב מתנה אמר רב וכו', וקשה לי כיון דרב הוא מרא דשמעתא א"כ למה הוצרך כאן להקשות ולרב אשי וכו' והלא רב ס"ל כר"י דמין במינו לא בטיל. ולשיטת ר"ת במנחות [כב. תוד"ה ור' יהודה] וביבמות דף פ"ב ע"א [תוד"ה ר' יהודה] דדוקא בלח סובר ר"י מין במינו לא בטיל ניחא. ועוד נ"ל דאף דר"י אפילו באיסור דרבנן סובר מין במינו לא בטיל כדמוכח לקמן דף ל"ח ע"ב, אולי רב לא ס"ל כותיה רק באיסור דאורייתא, ועיין ביבמות דף פ"ב ע"א בתוס' ד"ה טומאת משקין:
שם רב אסי ספוקי מספקא ליה. שמתי לב לדברים הללו אם ר"א דמספקא ליה אפ"ה היה מבדיל, א"כ ק"ו לדידן דקיי"ל נולדה בזה מותרת בזה וא"כ לאו יומא אריכתא נינהו ואנן בקיאין בקביעא דירחא, פשיטא שראוי להבדיל מיומא טבא לחבריה, ובגמרא לא מצינו שום חולק על ר"א בהבדלה ומהי תיתי לדחות דברי אמורא מהלכה, ופוק חזי מה עמא דבר שאין מבדילין מיומא טבא לחבריה, וגם לא ראיתי שום אחד מהפוסקים קמאי ובתראי שיזכירו דברי רב אסי בזה:
עד שראיתי בשיטה מקובצת שכתב ומיהו רב אסי דעביד לגרמיה עביד ולית הלכתא כותיה. ואמנם גם על דברי השיטה מקובצת אני תמה למה לית הלכתא כוותיה כי לא ביאר שום טעם למה נדחו דברי ר"א מהלכה:
ובהיותי מעיין בזה אמרתי שגוף דברי ר"א תמוהים דאיך אפשר למעבד שני הפכים בנושא אחד ובפעם אחד שיבדיל ויקדש, וממה נפשך אם הוא קודש אינו חול ואם הוא חול אינו קודש. ואין זה דומה לליל שני של פסח שאנו מברכים על ספירת העומר ומקדשין על הכוס ששם אינם בהדי הדדי, אבל הבדלה ממ"נ בין אם נימא שהבדיל על הכוס ובין אם נימא שהבדיל בתפלה (עיין שיטה מקובצת) הם שני הפכים יחד, שאם הבדיל על הכוס והרי אינו יכול לטעום קודם הבדלה וכן קודם קידוש, היה צריך לעשות שניהם על כוס אחד כמו שעושין ביום טוב שחל במוצאי שבת והרי על כוס אחד עשה תרתי דסתרי, ואם הבדיל בתפלה הרי סיים הברכה מקדש ישראל והזמנים והוה תרתי דסתרי:
ועיינתי במס' סוכה ומשם נתברר לי שורש הדבר למה נדחו דברי רב אסי, והנה במס' סוכה דף מ"ז ע"א סוכה בשמיני ספק שביעי איכא חד לישנא דייתובי לכ"ע יתבינן כי פליגי לברכה מ"ד שביעי לסוכה ברוכי נמי מברכינן למ"ד שמיני לזה ולזה ברוכי לא מברכינן, ומסקנא שם והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. וכתב הרא"ש שם [סי' ה'] והיינו טעמא דלא מברכינן כיון דיום שמיני עצרת הוא אי אפשר לברוכי על הסוכה דקשיין אהדדי אם יום סוכה הוא לאו שמיני עצרת הוא וכו'. והר"ן [כב. ד"ה והלכתא מיתב] פירש הטעם דאתי לזלזולי ביו"ט של שמיני, וג"כ כתב שאינו דומה לספירת העומר משום דספירה וקדושה לאו כחדא אתיין אבל ברכת סוכה עם הקידוש הם בכוס אחד ואיכא זלזול לי"ט:
ומעתה הך לישנא דאמר התם דברוכי נמי מברכינן חזינן דלא חייש לו למה דסתרי אהדדי ולא לשמא אתי לזלזולי בי"ט, א"כ איכא למימר דרב אסי נמי הכי ס"ל. וכיון דמסיק התם והלכתא דברוכי לא מברכינן אידחו דברי ר"א מהלכה. והאיר ה' עיני וראיתי בחידושי הריטב"א שם בסוכה שכתב והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ואתיא דלא כרב אסי דמבדיל ומקדש מיומא טבא לחבריה ולא חייש לזלזולי דיו"ט שני רק הא קיי"ל דלית הלכתא כר"א עכ"ל הריטב"א, והנאני. ואף דמלשון זה של הריטב"א משמע דבלאו הכי קיי"ל דלית הלכתא כר"א ובזה עדיין לא זכיתי לעמוד על כונתו, מ"מ כבר נחה דעתי במנהגא שהוא עכ"פ אליבא דהלכתא:
תוס' ד"ה ותנן וכו' ואמאי לא הוסיף עליהם עד ששים וכו'. דבריהם תמוהים דהרי שם מר בר רב אשי טעה בתרתי חדא שהיה סבור שחצי שיעור אינו אסור רק מדרבנן, ועוד טעה שהיה סבור שאיסור דרבנן אין צריך ששים לבטלו וסגי בשלשים, וא"כ איהו לפי דעתו למה היה צריך להוסיף עליהם הרי היה סבור שכבר נתבטל בשלשים ואביו השיבו אפילו לפי דעתך שהוא מדרבנן אעפ"כ לא תזלזל דרבנן וגם בדרבנן צריך ששים. ועוד שהרי אמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה וא"כ על מי כוונו התוס' במה שאמרו ואמאי לא הוסיף עליהם, אם על מר בר רב אשי למה היה לו להוסיף הרי לפי דעתו סגי בשלשים, ואם על רב אשי הרי ר"א מסיק כר"י שאסור מן התורה ובאיסור תורה ודאי אין מבטלין, ולכן דבריהם אצלי צריכין עיון: