אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף ד.

דף ג:

רב אשי אמר וכו' הוה דשיל"מ וכו':

במנחות דף ס"ח ע"ב רב פפא ורב הונא בריה דר' יהושע אכלו חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קסברי חדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן, ולכאורה קשה דהרי חדש דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו ספיקו אסור:

ואמנם אין זה קושיא דגברא אגברא קרמית והרי גם בשמעתין לא ס"ל לר"פ דדבר שיש לו מתירין אפילו ספיקו אסור, דהרי איהו מוקי הך דספיקא אסורה בספק טריפה ומוקי לה כתנא דליטרא קציעות דלכך אפילו באלף לא בטיל משום דבר שבמנין. שוב פקחתי עיני וראיתי שבגליון המרדכי בחידושי אנשי השם [סי' תרמ"א אות ב] דשם הקשה קושיא זו ותירץ דחדש לא מיקרי דשיל"מ לפי שחוזר לאיסורו לשנה הבאה: ואני תמה על הקושיא ועל התירוץ, על הקושיא אני תמה דאטו גברא אגברא קרמית וכנ"ל, ועל התירוץ אני תמה ביותר שהוא מדמה חדש לחמץ בפסח שיש פוסקים דלא מיקרי דשיל"מ לפי שחוזר לאיסורו ואין הדמיון עולה יפה, דבשלמא חמץ שפיר חוזר לאיסורו דהרי חמץ זה עצמו אם ישהנו עד הפסח הבא חוזר הוא לאיסורו, אבל חדש הרי תבואה זו יש לה מתירין ולעולם לא תחזור לאיסור, שאותה תבואה שהתיר עצם היום בזמן הזה או הבאת העומר בזמן הבית נשארת לעולם מותרת רק תבואה שתזרע ותשריש אחר ששה עשר בניסן תהא אסורה משום חדש. [ו]אם כוונתו שעכ"פ שם חדש חוזר לאיסור, א"כ גם ביצה לא נחשבת דשיל"מ הלא גם לי"ט הבא אם תטיל תרנגולת ביצה תהיה אסורה. שוב ראיתי שגם הפרי חדש ביו"ד סי' ק"ב סק"א הרגיש בזה. ודוחק לומר שכוונתו שתבואה זו עצמה אם יזרענה ותהיה נשרשת אחר העומר תהיה אסורה, שהרי אם יזרענה ותצמח פניס חדשות באו. דרך כלל הקושיא והתירוץ אצלי נפלאו:

ואמנם מה דקשיא לי הוא דשם במנחות איתא רבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסר קסברי חדש בח"ל דאורייתא ור' יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר וכי תיקן ליום הנף לספיקא לא תיקן, ופירש"י דקסברי חדש בח"ל דאורייתא הלכך חיישינן לספיקא ולא אכלי מאורתא וכו'. ובזה קשה קושייתי דלמה ליה למימר דקסברי דהוא דאורייתא הרי אפי' אי הוה שהוא מדרבנן כיון שהם רבנן דבי רב אשי מסתמא כרב אשי ס"ל ולכך ספיקו אסור דהוה דשיל"מ. בשלמא מה דאמר שם דאכלו לצפרא דריב"ז לספיקא לא תיקן בזה, אין להקשות דאיך אכלו בצפרא והלא אף אם ריב"ז מדרבנן קאמר אכתי הוה להו לחוש לספיקו משום דשיל"מ, דדוק בלשון הגמ' דלספיקא לא תיקן ולא קאמר דלספיקא לא חיישינן כמו שאמר ברב פפא ורב הונא דלספיקא לא חיישינן, אלא הוא הדבר דלרבנן דבי ר"א גם לספיקא ראוי להם לחוש דהוה דשיל"מ ולכן אמר שלספיקא לא תיקן, היינו ריב"ז עצמו מתחלה כשתקן תקנה זו לספיקא [לא תיקן]. ואמנם הקושיא ראשונה קשה למה להגמ' לומר דסובר חדש דאורייתא, ואפילו יותר אלימא הקושיא דמנ"ל להגמ' דסברי דחדש אסור מדאורייתא. ובגליון המרדכי בחידושי אנשי השם תירץ עוד על קושייתי הנזכרת מרב פפא ורב הונא בריה דר' יהושע שהואיל ואנן בקיאים בקביעא דירחא לכן מקילין:

ואמנם אני אומר סברא חדשה בדין דבר שיש לו מתירין לענין איסור חדש, דתבואה שיש לנו ספק אם היא מאשתקד או משל עתה וכמו כן אם הספק אם נשרשה קודם לעומר או אחר העומר, הספק הזה הוא על התבואה והרי התבואה יש לה מתירין, ולכן אף אם היה איסור חדש רק איסור דרבנן היה ספיקו להחמיר כדברי רב אשי דדשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקו לחומרא, אבל אם אין לנו ספק על התבואה רק הספק על היום כגון אור דשתסר נגהי שבסר, שהספק שלנו אם יום הנף כבר היה היום או אם היום היה חמיסר ויום הנף הוא למחר, נמצא שאין לנו שום ספק בהתבואה רק הספק הוא על הלילה ההיא אם היא נגהי דשבסר או נגהי דשתסר, ועל ספיקו של הזמן לא שייך לומר יש לו מתירין שהזמן כיון שעבר יומו חלף ועבר ואין לו היתר, ולכן אם היה איסור חדש רק מדרבנן היה ספק של הזמן מותר והוצרכו שם לומר שסברי חדש הוא אסור מדאורייתא. ואלא שלפי זה היה לנו להתיר ביצה שנולדה בי"ט שני שהספק הוא על הזמן אם היום י"ט או חול, אבל כיון שדבר הנוגע לי"ט מוכרחים להחמיר דלא לזלזלו בי"ט שני, ועיין מג"א סי' תצ"ז סק"ד:

שם וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. לכאורה דברי רב אשי תמוהין דהרי קושיית המקשן הי' למה ספיקא אסורה ומה השיב לו רב אשי על הביטול והכי הול"ל דשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקא אסור, ורש"י ד"ה אפילו בדרבנן נדחק בזה ופירש דכי היכי דבביטולה מחמרינן מהאי טעמא ה"נ בספיקא מחמרינן מהאי טעמא, והיא גופא קשיא מנ"ל לר"א לתלות זה בזה וכמה דברים חשובים יש שאפילו בדרבנן לא בטלי ואפ"ה אמרינן בהו ספיקא דרבנן לקולא, כיון שהספק הוא אם יש כאן איסור כלל: ואמנם בזה יש לחלק דבדבר שיש לו מתירין עיקר הטעם עד שיאכלנו באיסור יאכלנו בהיתר הה"ד דשייך סברא זו לענין הספק, אלא דקשיא א"כ לא היה לרב אשי לומר רק דשיל"מ ספיקו אסור ומה לו להזכיר דלא בטיל. והיה מקום לומר דלפי סברת הר"ן [נדרים נב.] שמה שדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו מטעמיה דר' יהודה דמין במינו לא בטיל, א"כ זה שייך באיסור תורה אבל באיסור דרבנן מודה ר' יהודה גופיה שבטיל כמבואר בחולין דף צ"ט ע"ב בתוס' ד"ה שאני ציר, ואם אמרינן דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל על כרחך אינו מטעמא של הר"ן, וצריך לומר הטעם עד שיאכלנו באיסור יאכלנו למחר בהיתר, וטעם זה שייך ג"כ בספיקו עד שיאכלנו היום בספק איסור יאכלנו למחר בהיתר, וזהו כוונת רב אשי בדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל וממילא דהה"ד ספיקו אסור:

ואמנם הא קשיא לי דבשלמא אם המקשה אכתי לא אסיק אדעתא דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל ומה שאמר לעיל בשלמא ספק י"ט ספק חול הוא דשיל"מ וכו', היינו אי אמרינן הטעם משום הכנה שהוא דאורייתא, שפיר היה מקום לומר כשחידש לו ר"א דגם בדרבנן לא בטיל, א"כ הה"ד בספיקו, אבל לפי שביארנו לעיל [ג. ד"ה ספיקא דרבנן] שגם המקשה ידע דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל מדהקשה רק מבבא דספיקא אסורה ולא הקשה ג"כ מבבא דנתערבה באלף. ונראה אפילו לחזק הוכחה זו, דהרי קשה כיון שהיה קשה לו מבבא דספיקא אסורה א"כ למה הביא כלל סיפא דאם נתערבה, אלא ודאי שהמקשה הביט מראשית אחרית שידע שיש לדחות קושייתו ולומר דספיקא היינו ספק טריפה ולכן הקדים להביא בבא דנתערבה כדי להשיב על הדיחוי הזה, כמה דמסיק דאי ספק טריפה א"כ הוה ליה דבר שאין לו מתירין תיבטל, וכיון שעיקר סמיכות קושייתו הוא מכח הביטול היה לו תיכף להקשות על גוף הביטול לרב יוסף ור' יצחק שאין כאן אלא גזירה דרבנן למה לא תיבטל, אלא ודאי שעל הביטול הוה ניחא ליה שאפילו אם הוא גזירה דרבנן אפ"ה כיון שהוא דשיל"מ לא בטל ואעפ"כ הי' סבור שספיקא לקולא, ואם רב אשי רצה לדחות סברתו ולומר דזה בזה תלוי שאם לא בטל גם ספיקו אסור, א"כ עיקר התירוץ לא נזכר בדברי ר"א כלל:

ולכן נלע"ד דרב אשי חידש לו דגם הספק כשנתערב לא בטיל בדשיל"מ ושלא מהני ס"ס בדשיל"מ, ומה דאמר אפילו בדרבנן לא בטל על תחלת דבריו קאי שאמר לעולם ספק י"ט ספק חול, ועל הספק אמר שאפילו בדרבנן לא בטל וחידש לו דהך נתערבה לא על ודאי קאי כי אם על הספק, וכי תימא מי הכריח לר"א לזה וממ"נ אם לשיטת ר"י בלאו הכי ג"כ הך נתערבה על הספק קאי גם באוקימתא הראשונה דעל ספק טריפה קאי והי' לו לרב אשי כאן לומר דדשיל"מ אפי' בדרבנן הספק אסור, וממילא הוה אמרינן שעל זה קאי סיום הברייתא ואם נתערבה וכו' כמו באוקימתא הראשונה, ולשיטת ר"ת [ג. בד"ה ואחרות] דהך אם נתערבה על הודאי קאי אם כן למה עתה דמוקי לה בדרבנן הוסיף חומר לאסור גם ספק ספיקא ומי הכריחו לזה:

ואומר אני דלכאורה לשיטת רבינו תם דאם נתערבה על הודאי קאי, אם כן היה לו לתנא דברייתא להקדים בבא דאם נתערבה קודם בבא דספיקא דאז אין מקום לטעות, ועיין מג"א סי' תקי"ג סק"ד מ"ש טעם על ששינה המחבר והחליף לשון הטור, ואמנם אם על טריפה קאי איכא למימר דלכך איחר בבא דאם נתערבה שהתנא רצה להורות דכל שדרכו למנות לא בטל אפי' אם בדבר שאין לו מתירין, והיינו עכשיו שהקדים בבא דספיקא דזה ודאי לא קאי על ספק יו"ט לרב יוסף ולר' יצחק שהרי הוא ספק דרבנן ועל כרחך על ספק טריפה קאי, וא"כ גם בבא דנתערבה ג"כ קאי על טריפה ואפ"ה אינו בטל אף שאינו דבר שיש לו מתירין, אבל אם הוה מקדים בבא דנתערבה א"כ שפיר קאי אם נתערבה על ביצה שנולדה ביו"ט ומשום דבר שיש לו מתירין אינו בטל אבל לא משום דבר שבמנין ולא הוה ידעינן דכל שדרכו למנות אינו בטל, לכך הקדים בבא דספיקא דודאי קאי על ספק טריפה ולעולם דאם נתערבה על ודאי קאי. וכ"ז באוקימתא ראשונה, אבל באוקימתא דרב אשי דהכל מיירי בביצה שנולדה ביו"ט א"כ אי ס"ד דאם נתערבה על ודאי קאי היה לו להקדים בבא דנתערבה, ולכך הוכרח ר"א באוקימתא דיליה לחדש דגם הספק שנתערב ג"כ אינו בטיל דבדשיל"מ ספק ספיקא אסור אפי' בדרבנן. ומ"ש התוס' בד"ה ואחרות באחרות וכו' דההיא דלעיל דאמר ספיקא אסורה נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפי' ר"ת נתערבה באלף אאיסור עצמו קאי וכו', כוונת התוס' דלהך אוקימתא דמוקי לה בספק טריפה וא"כ אינו דשיל"מ להך אוקימתא אמרינן דנתערבה לא קאי אספיקא, אבל לאוקימתא דר"א מודה ר"ת דאספיקא קאי:

ומצאתי און לי שכך הוא כוונת התוס', במרדכי פרק כל הצלמים [ע"ז סי' תתמ"א] וז"ל, נתערבה באחרות ר"ת לא גריס ואחרות באחרות דס"ס הוא ואין לאסור וכו', רבינו שמחה הקשה דבריש ביצה אמרינן גבי ביצה ספיקא אסורה נתערבה באחרות כולן אסורות, וי"ל דשאני גבי ביצה דהוה דשיל"מ ואפי' באלף לא בטיל לכך יש לאסור אפי' ס"ס עכ"ל המרדכי, וכתב הפרי חדש ביו"ד סי' ק"י ס"ק מ"ג וז"ל ואני תמה על רבינו שמחה איך לא שמיע ליה דלר"ת חלוקה דאם נתערבה לא קאי אספיקא אלא אודאי עכ"ל הפר"ח. ולפי מ"ש ניחא דודאי שמיע ליה לרבינו שמחה אבל רבינו שמחה פירשו דהיינו בתחלת האוקימתא דקאי על טריפה, אבל באוקימתא דרב אשי מוכרח הדבר מלשונו של ר"א דהוא מפרש חלוקה דאם נתערבה על ספיקא וכנ"ל: ולדינא אם בדבר שיש לו מתירין אסור הספק ספיקא וכן אם [לא] נימא דבדבר שיש לו מתירין ס"ס אם הוא רק באיסור דאורייתא או גם באיסור דרבנן, נלע"ד דאף דרב אשי בתרא הוא וא"כ דבריו קיימים להלכה פסוקה, מ"מ יש לדון דר"א גופיה לא אמרה אלא לתרוצי הך ברייתא אליבא דרב יוסף ור' יצחק, דלא ניחא ליה לר"א בשינוייא קמא לפרש על ספק טריפה שלא נזכר בהך ברייתא כלל, ולכן קאמר דאינהו ס"ל דגם הספק דרבנן לא בטיל בדשיל"מ אבל שאר אמוראי דמוקי למשנתינו באיסור תורה כמו רבה דמוקי משום הכנה אין הדבר מוכרח דספק דרבנן לא יהיה בטיל בדשיל"מ, הן אמת דעכ"פ מוכח דבדאורייתא אפילו ספק איסור אינו בטל בדשיל"מ, שהרי גם לרבה מתפרשה הך ברייתא כולה בביצה שנולדה בי"ט ולא איירי כלל בספק טריפה, וא"כ גם לדידיה מוכח דחלוקה דאם נתערבה אספיקא קאי, דאל"כ היה לו להקדים חלוקה דנתערבה קודם חלוקה דספיקא אסורה וכמו שהוכחתי לרב אשי, מ"מ אין הוכחה רק באיסור הכנה שהוא מן התורה אבל לא באיסור דרבנן:

ואין לומר כיון דר"א משני אליבא דרב יוסף ור' יצחק מסתמא הכי ס"ל וא"כ כן הוא פסק הלכה, דהרי חזינן שהרי"ף [א.] פסק כרבה ולא כרב יצחק ור' יוסף והרא"ש [סי' א'] הביא דבריו ש"מ שאף שר"א משני אליבא דרב יוסף ור' יצחק אפ"ה הלכה כרבה, ה"נ אני אומר לענין ס"ס בדשיל"מ:

ולא עוד אלא שעכשיו אני מוסיף לומר שאפי' גוף הדבר לומר בדשיל"מ להיות אפילו באיסור דרבנן ספיקו לחומרא אין לנו ראיה מדברי ר"א, דאיהו לא אמרה אלא לתרוצי ברייתא אליבא דרב יוסף ור' יצחק אבל איהו גופיה אפשר דס"ל כרבה ולכך תני בברייתא ספיקא אסורה משום דהכנה דאורייתא, ובזה הוה ניחא סוגיא דמנחות דף ס"ח ע"ב גבי רבנן דרב אשי דמפרש התם טעמייהו דקסברי חדש בח"ל דאורייתא, וכבר דברנו לעיל מזה [ד"ה רב אשי] וכפי מה שאמרינן עתה דגם רב אשי לא להלכתא אמרו אם כן ניחא התם. ואף דהרי"ף כתב לקמן [ב.] גבי עצים שנשרו מן הדקל וז"ל, ואף דקיי"ל כר"א דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ואפילו בדרבנן וכו', ולפי מ"ש הרי רב אשי לא אמרה הלכה רק לתרץ אליבא דרב יוסף ור' יצחק, נלע"ד דהרי"ף לא על ר"א דכאן כוון אלא על רב אשי בדף ל"ט ע"א באשה ששאלה מים ומלח לעיסה דאוקמי ר"א משום דהוה דשיל"מ ואפי' באלף לא בטיל ובאיסור דרבנן קאי שהרי תחומין דרבנן, אבל לענין לאסור ספיקא דרבנן אין לנו שום ראיה:

ובזה נלע"ד ליישב דעת הרשב"א הביאו הרב המגיד בפ"ב מהל' י"ט הל' ו' על מה שכתב הרמב"ם שם זימן שחורים וכו' וכל ספק מוכן אסור, כתב הרב המגיד וכל ספק מוכן אסור מחלוקת תנאים היא בפרק אין צדין ונפסקה הלכה שם כמי שאוסר, ודע שכל דין מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני שהוא דשיל"מ או מפני שרצו חכמים להחמיר בדבר זה:

והרשב"א ז"ל חלק ואמר שכיון שהמוקצה והנולד מדבריהן הולכים בספיקן להקל, ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק ניצוד ביום טוב ספק ניצוד מערב י"ט אבל שאר ספיקות מותרין. ואני תמה מזה שא"כ ספק ביצה אם נולדה ביום טוב או מערב י"ט למה היא אסורה ובודאי שאסורה היא כמו"ש פרק ראשון וכן פסק הוא עצמו ז"ל עכ"ל הה"מ. והלחם משנה תירץ דאע"ג דיום טוב דעלמא אינו נוגע כלל בדבר של תורה מ"מ ביום טוב אחר השבת נוגע בשל תורה וכו' עיין בלח"מ. ולכאורה קשה דהרי רב אשי מוקי ספיקא אסורה אפי' לרב יוסף ור' יצחק ולדידהו אינו נוגע בשל תורה, ופוק חזי דאביי בדף ג' ע"א רצה לחשוב זה גזירה לגזירה ודי שאינו נחשב גזירה לגזירה אבל עכ"פ אינו קרוב ליגע בשל תורה ואעפ"כ שנינו בברייתא ספיקא אסורה ואיך חולק הרשב"א על רב אשי. ולפי מ"ש ניחא דר"א עצמו לא לפסוק הלכה כן אמר זה רק לתרץ דרב יוסף ור' יצחק ס"ל כן:

ואמנם דבר זה שכתב המגיד משנה בשם הרשב"א מצאתיו בדברי הרשב"א שבבית מועד [הוא ספר עבודת הקודש להרשב"א] שער חמישי סי' א' כתב, זו שאמרנו שהמוקצה והנולד אסורים ביום טוב לא מן התורה אלא מדברי סופרים לפיכך הולכין בספיקן להקל, במה דברים אמורים שאינו קרוב לבוא לידי איסור תורה אבל אם היה קרוב ליגע בשל תורה הולכים אף בספיקו להחמיר כשל תורה, כיצד פירש מכמורת וכו' הרי אלו אסורים אף על פי שהן ספק מוכנים לפי שאם אתה מתיר כן קרוב הדבר להתיר צידה שאסורה דבר תורה, שוב כתב סי' ב' כבר בארנו שאין המוקצה אלא מדברי סופרים והולכין בספיקן להקל לפיכך גוי שהביא בהמה למקולין אע"פ שהובאו לצורך ישראל אם ידוע שלנו חוץ לתחום אסורים ואם ספק מותר, ואמנם בסי' ד' כתב המוצא ביום טוב ביצה בקינה של תרנגולין ונסתפק בה אם נולדה מאמש או היום או זה שלשה ימים הרי זה אסור, ואין צריך לומר אם היה יו"ט אחר השבת שהרי זה ספק בשל תורה שמא מאמש נגמרה וכו' ואסורה דבר תורה אלא אפי' ביו"ט דעלמא אסורה, לפי שכל דשיל"מ הולכים בספיקו לחומרא אפי' בשל דבריהן, הרי הרשב"א סותר דברי עצמו וזו היא קושיית הה"מ שכתב וכן פסק הוא עצמו:

והנה הלחם משנה תירץ כיון שביום טוב שאחר השבת הוא ד"ת לכך החמירו אפי' ביו"ט דעלמא, וכבר כתבתי שמדברי רב אשי דאמר לרב יוסף ור' יצחק לא משמע כן וכתבתי שסובר הרשב"א דר"א לא אמר להלכה. אלא ששוב פקחתי עיני וראיתי דברי הרשב"א בתורת הבית הארוך דף קט"ז ע"א שכתב ומדברי רבינו יעקב ז"ל נלמוד דכל ס"ס אפי' בדשיל"מ מותר וכו', וטעמא דכל שיש ס"ס היתר גמור משוינן ליה וא"צ להמתין, ואינו דומה לספק אחד בשל דבריהן דשריא כס"ס של תורה ואפ"ה אסיק ר"א התם בההיא דר"פ דביצה דבדשיל"מ ואפי' בספק דרבנן אסור, דשאני התם וכו' ע"ש. והרי חזינן שסובר שדברי ר"א להלכה פסוקה אמר כן, ואם כן הרי אפילו בגזירת פירות הנושרין ומשקין שזבו אמר כן שאין בהו חשש קרוב ליגע בשל תורה ואפילו הכי ספיקו אסור מטעם דשיל"מ, באופן שבדברי הרשב"א אני נבוך, ובפרט שגם גוף דברי הלח"מ הם דוחק שכיון שעל כל פנים ביום טוב דעלמא ליכא חשש נגיעה בשל תורה ואפ"ה אסר הרשב"א, אם כן סותר דברי עצמו שכתב בסימן א' ובסימן ב':

ונחזי אנן דעת שאר הפוסקים בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין, והנה במס' שבת דף קנ"א ע"א נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא א"כ באו ממקום קרוב, מאי ממקום קרוב רב אמר וכו' ושמואל אמר חיישינן שמא מחוץ לחומה לנו וכו', ונחלקו רש"י והרי"ף בפירושו, רש"י [ד"ה אמר שמואל] סובר חיישינן היינו לקולא דתלינן שהביאם מבעוד יום עד סמוך לחומה וחוץ לחומה לנו, והרי"ף [סד.] פי' חיישינן לחומרא שמא הביאן בלילה מחוץ לתחום עד סמוך לחומה ושם לנו ובבוקר הביאם לתוך העיר:

וא"כ לרש"י אף בדשיל"מ ספיקא לקולא בדרבנן דתחומין הוא מדרבנן, ולרי"ף אפי' באיסור דרבנן תלינן הספק לחומרא כיון שהוא דשיל"מ:

אלא דלענ"ד יש לפרש התם רש"י לשיטתו שפירש במשנה שם לא יספוד בהן לעולם וא"כ הוה דבר שאין לו מתירין ולכן ספיקו להקל, אבל לעולם דבדבר שיל"מ גם רש"י סובר שאפי' בדרבנן ספיקו אסור. אך שאני תמה שהטור בסימן תקט"ו כתב ודבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה וכו' ואם בא מחוץ לתחום אסור לאכלן למי שהובאו בשבילו וכו' ולערב וכו' ואם הוא ספק אם בא מחוץ לתחום או לא לרש"י מותר ולהגאונים אסור וכו', וכתב הב"י ואם הוא ספק וכו' בפ' שואל עלה דמתניתין דגוי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אלא א"כ באו ממקום קרוב אמרינן בגמ' מאי ממקום קרוב וכו', ושמואל אמר חיישינן שמא מחוץ לחומה לנו וקיימא לן הלכה כשמואל ופירש"י דשמואל לקולא וכו', ולפי דבריו כל היכי דמספקא לן האי מלתא תלינן לקולא, אבל הגאונים פירשו דשמואל להחמיר אתא וכו' ולפי דבריהם כל היכי דמספקא לן האי מלתא תלינן לחומרא, ודעת הרי"ף כדעת הגאונים, וכן דעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות [ה"ו] עכ"ל הב"י. ולפי מ"ש אין ראיה מדברי רש"י להקל, דמה שהיקל רש"י בחלילין הואיל משום דחלילין לדעת רש"י אינו דשיל"מ דלרש"י אם הובאו מחוץ לתחום אסורים לעולם, אבל בדבר אכילה שבודאי ג"כ אינו אסור רק ביום השבת ולקצת פוסקים גם בערב בכדי שיעשו אבל אח"כ מותרים והוה דשיל"מ ויכול להיות שמודה רש"י שספיקן אסור:

וראיתי בכסף משנה שם בפ"ו שהביא בשם הרמ"ך שהשיג על הרמב"ס על שפסק כהרי"ף להחמיר בספק, וכתב ואין רבותי מודים לו דכל ספק דרבנן לקולא וספק תחומין ספק דרבנן הוא. והנה בזה שפסק הרמב"ם שהחלילין מותרים לערב בכדי שיעשו לא השיג הרמ"ך וא"כ בזה מודה לו, ואעפ"כ התיר הספק מטעם ספק דרבנן מכלל שמתיר ספק דרבנן אפי' בדשיל"מ, ואמנם כבר הרגישו בתוס' בזה במסכת עירובין דף מ"ה ע"ב בד"ה הוה ספק דדבריהם כתבו התוס' אע"ג דהוה דשיל"מ ואמר ר"א דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל אפי' בספק דבריהם, בעירוב הקילו עכ"ל. וא"כ אין ללמוד מעירוב לשאר דשיל"מ, אבל עכ"פ איפכא ילפינן מדברי הרי"ף והרמב"ם שהחמירו בחלילין ש"מ שחשבו זה לדשיל"מ ולכך החמירו בספיקו וק"ו בשאר דשיל"מ שאוסרים בספק דרבנן. ויש לדחות ולומר שדעת הרי"ף והרמב"ם כדעת הרשב"א שאין להחמיר בספק מוקצה ונולד, אלא במקום שיש חשש שיגע בשל תורה, וכמו בספק ניצוד שכתב הרשב"א לאסור שאם אתה מתיר כן קרוב הדבר להתיר צידה, מטעם זה אסרו הרי"ף והרמב"ם החלילין, שהם אזלי לשטתייהו דתחום י"ב מיל הוא אסור מן התורה, וכיון ששמואל חושש שמא בלילה הובאו ממקום רחוק עד חוץ לחומה יש בכלל חשש זה שמא באו מחוץ לי"ב מיל ואם אתה מתיר קרוב הדבר להתיר לילך חוץ לי"ב מיל, אבל שאר ספק מוקצה ונולד שאין בהם חשש שיגע בשל תורה אין לנו הכרע מדבריהם לאסור:

וראיתי שהר"ן שם בפ' שואל [סה. ד"ה ומצינו למדים] הקשה לשיטת רש"י שמיקל בחלילין בספק חוץ לתחום, וכתב אלמא דלשטת רש"י כל היכי דמספקא לן מלתא תלינן לקולא, ואיכא למידק מדאמר רב פפא בפ' אין צדין [כד.] בגוי שהביא דורון לישראל שאם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור ולערב נמי בכדי שיעשו, והא התם דאיכא למתלי שנתלשו מערב יו"ט ואפ"ה אסורים, ותירץ ה"ר יונה דכל שיש מאותו המין במחובר דרכן של בני אדם ללקטן ביומן וכיון שרובם עושים כן אין תולין להקל עכ"ל, וא"כ חזינן שאין לחלק בין תחומין למחובר וגם במחובר אי לאו שרובם עושים כן הוה דיינינן ספיקו להקל אף שהוא דשיל"מ:

אכן צריך לומר שרק לשיטת רש"י כתב כן אבל איהו ודאי מחמיר בספק אחד אף בדרבנן בדשיל"מ, וז"ל בשמעתין כאן [ב. ד"ה כל דבר] ומוכח בגמ' דכי היכי דאמר ר"א דכל דשיל"מ אפי' בדרבנן אפילו באלף לא בטל ה"נ מחמיר ביה בספיקו אפילו בדרבנן לחומרא, מיהו בס"ס בדאורייתא א"נ אפי' בדרבנן צריכא עיונא אי אזלינן ביה לקולא עכ"ל, הרי שבספק אחד עכ"פ הוא מחמיר לחלוטין:

והרמב"ם בפ"א מי"ט [ה"כ] בהביאו איסור ביצה שנולדה לא הזכיר דין הספק, והרב המגיד כתב שסמך עצמו על מה שכתב בפ"ב [ה"ו] שספק מוכן אסור. ואני תמה דתינח י"ט שאחר שבת הוא משום הכנה, אבל י"ט דעלמא שהוא רק משום גזירת י"ט אחר השבת זהו אינו בכלל ספק מוכן שהרי אפי' ודאי נולדה בו ביוס מוכנת היא שמתאמול בחול נגמרה ואינה אסורה אלא משום גזירה. ומ"ש עוד הה"מ שכיון שהזכיר הרמב"ם שאינה בטילה אפילו באלף ממילא ידעינן דגם ספיקא אסורה, אני תמה שהרי המקשה ג"כ ידע שאינה בטילה כדאמר אי אמרת בשלמא ספק י"ט וכו' הוה דשיל"מ וכו' ואפ"ה היה סבור שספיקא מותר, אם לא שיאמר המגיד שזה א"א להחמיר בביטולה ולהקל בספיקה, והמקשה דאמר אי אמרת בשלמא ספק י"ט היינו שתודה לדברי רבה שהכנה הוא אסור מן התורה ולכן בין ספיקא ובין תערובתה הכל לחומרא, ואמנם כבר ביארתי לעיל שאין לפרש כן, ולכן אני אומר שכיון שגם בספק אחד אין לנו בירור דעת רוב הפוסקים ולכן עכ"פ בס"ס אפי' אין הספיקות שוים להיות שניהם בגופה יש להקל לחלוטין: וראיתי במרדכי ר"פ אין צדין [סי' תרפ"ה] שכתב על מה דאמר שם רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהושע, הכא משמע דשמואל אית ליה מוקצה אפילו בספק מוכן, וכתב אבי העזרי אף על גב דבספק מוכן מחמירין היינו משום דמוקצה הוא כדאיתא בפ' כל הכלים וגם הרחקה לאיסורא ולא להקל, אבל אם אין כאן ספק מוקצה אלא ספק תחומין כגון שיש לגוי המביא דורון שני בתים ואחד בתוך התחום שרי אפי' למי שבא בשבילו, דגרסינן פרק מי שהוציאוהו [עירובין מה.] גבי יש תחומין למעלה (מיהו) [מי'] ספק תחומין דרבנן להקל ואף על גב דדשיל"מ הוא לא דמי לביצה דאמר ר"א לעולם ספק יום טוב וכו', דהתם כי מוקמית ליה אחזקתה הרי לא נולדה וכן בספק צידה בחזקתה שלא ניצוד משא"כ ספק תחומין ע"ש במרדכי. ודבריו מגומגמין קצת ואין אנו [עוסקים] עתה בביאורם, אבל כעת אני אומר שסיום דבריו דבביצה מוקמינן אחזקתה שלא נולדה, וכיוצא בזה מצינו בתוס' במס' ב"מ דף ק' ע"א גבי המחליף פרה בחמור בד"ה הא מני וכו' שכתבו וא"ת ואמאי קאמר הא מני סומכוס ולוקמא אפילו כרבנן והכא לית לן למיזל בתר מרא קמא דאיכא חזקה אחרת כנגדה דאוקמא אחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה וכו' עיין שם בדברי התוס'. ולפי"ז דיש בספק ביצה חזקה לאיסור דהשתא ביום טוב הוא שנולדה, אם כן מאי מקשה הגמרא ספיקא דרבנן הוא הלא בחזקת איסור גם ספק דרבנן אסור וכמו"ש הש"ך בכללי הס"ס סימן כ', והיה מקום לסייע להפרי חדש [בכללי ס"ס שלו סי' ט"ז ד"ה וגם] החולק על הש"ך בזה: ואמנם נלע"ד כונת ראבי"ה דשם בפרק בכל מערבין דף מ"ה ע"ב (דשם) היו עננים מאתמול אלא (דלמיתי) [דלמיחש] דלמא הני אזלי והני אחריני נינהו בזה אמרינן תחומין דרבנן וספק דרבנן לקולא, ואף שהוא דשיל"מ אפ"ה יש לנו חזקה להקל דהיינו חזקה שעננים שהיו אתמול נשארו כאן במקומן, וכמו כן אמרינן על העננים שכעת כאן נמצא כאן היו מאתמול ושום חזקה לאיסור ליכא, ועיין בחידושינו לפסהים בשטת ר' חנינא סגן הכהנים סי' ק"ח מ"ש שם, אבל בביצה אף שיש צד להיתר דהיינו כאן נמצאת הביצה כאן היתה מאתמול, ועיין בר"ן בפ' שואל [סה. ד"ה ונמצא] ובפ' אין צדין [יג. ד"ה ומיהו היכא], הרי איכא נגדה צד לאיסור דהשתא הוא שנולדה ואוקי חזקה נגד חזקה ונשאר ספק דרבנן, והיה ראוי להקל לולא שהוא דשיל"מ. ועיין בדברינו בנודע ביהודה חלק אה"ע סי' ל"א הארכנו בחזקות הללו, ויצא לנו מזה מה דמיקל המרדכי בגוי שהביא דורון היינו ביש לו שני בתים אחד כאן ואחד חוץ לתחום, וחזקה להיתר יש לנו שהרי עכשיו הם כאן אמרינן כאן נמצא כאן היו מאתמול ולצד איסור אין לנו שום חזקה לומר עכשיו הוא שבאו שהרי על תחלת היותם אנו מסופקים אולי הם מהבית שיש לו כאן, אבל גוי הדר חוץ לתחום והביא לישראל דורון ביום טוב ואנו מסופקים אם הגוי הביאם מאתמול או היום, זה דומה לביצה דאמרינן חזקה שהיו במקומם ועכשיו הוא שהביאם:

בשם בן המחבר הרב הגדול החריף מוהר"ר שמואל נר"ו מלוקט מאחד מדרשותיו שדרש פה פראג בשבת הגדול תקנ"א לפ"ק בבהכנ"ס מייזל בסוגיא דקיימו ולא קיימו, והצגנו מדרוש הזה מה ששייך לסוגיא זו:

רב אשי אמר לעולם ספק יום טוב ספק חול כו'. במס' פסחים דף כ"ט ע"ב בסוגיא דחמץ בזמנו במשהו הקשה הרמב"ן בספר מלחמות [ז. ד"ה אמר הכותב וכו'] על ר' יוחנן דפוסק לאחר זמנו כר"ש ואפ"ה סובר דחמץ תוך זמנו בנותן טעם ואמאי הא הוי דבשיל"מ, ומתרץ הרמב"ן דגוף הדין של דבשיל"מ הוא פלוגתא ור' שמעון סובר כן (במסכת נדרים דף נ"ח ע"א) ורבנן פליגי שם על ר"ש, ור"י אמר אנא דאמרי כרבנן עכ"ל. ועיין בספר כרתי ופלתי [סי' ק"ב סק"ט בפלתי] שמדחיק עצמו מאד (בד"ה) [בדבר הזה], ונעלם ממנו שכבר קדמוהו הרמב"ן ז"ל בקושיא זו. וקשה לי לפי דברי הרמב"ן איך מצאנו ידינו בסוגיא דהכא דמתרץ רב אשי לעולם ספק יום טוב ספק חול והוי דבר שיש לו מתירין ואפילו בדרבנן לא בטיל, הלא גם ר' יוחנן סובר משום משקין שזבו כמו שמוכיח הגמ' מדרמי ר' יהודה אדר' יהודה מאין סוחטין על הך דביצה, אם כן גם על ר' יוחנן קשה קושית הגמ' ואיך מתרץ רב אשי הך קושיא על ר' יוחנן הא לפי דברי הרמב"ן לית ליה לר"י הך כללא דדבשיל"מ. ואין לומר דר"א באמת לאו על ר' יוחנן מתרץ ליה רק אליבא דרב יוסף ור' יצחק, הא עיקר קושית הגמ' ע"כ היא אליבא דר' יוחנן דאמר את שדרכו למנות שנינו, דלר' יצחק ולר' יוסף יש לתרץ כמו שמתרץ הגמ' בתחילה דסיפא אתאן לספק טריפה ונתערבה באלף כולן אסורות משום דדבר שבמנין והם סברו כר"ל דאמר כל שדרכו למנות שנינו, ועל כרחך צ"ל דקושית הגמ' היא לר"י לשטתו דסובר את שדרכו למנות שנינו וגם סובר כר' יצחק משום משקין שזבו ואם כן לא מתרץ רב אשי מידי:

ובאמת דברי הרמב"ן תמוהים דבכל הש"ס מלא מהך כללא דדבשיל"מ לא בטיל ולא משתמיט בחד דוכתא דר"י פליג על כלל זה וסובר דבטל. וביותר דברי הרמב"ן תמוהים במה שכתב דרבנן פליגי על ר"ש בהך כללא דדבשיל"מ ולא ידעתי מנ"ל להרמב"ן זה, דכך הוא הוצעות הברייתא במס' נדרים (נ"ח ע"א) ר"ש אתמר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים בהם שיעור, וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכו' נתנו בהם חכמים שיעור: אמרו לו רבנן והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת כל שהוא במינו, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם עד כאן לשון הברייתא, הרי מפורש דחכמים לא פליגי רק אהך דאין לו מתירין וסברי דפירות שביעית אינן בטילין אבל בהך דבר שיש לו מתירין לא מצינו חולק:

לכן אני אומר דכבודו של הרמב"ן ז"ל במקומו, ור' יוחנן לא פליג על הך כללא דדשיל"מ, וטעמא של ר' יוחנן דסובר חמץ בזמנו בנותן טעם הוא מטעם אחר דחמץ לא מקרי דבשיל"מ הואיל וחוזר לאיסורו בשנה הבאה, והוא דעת המרדכי [פסחים פ"ב סי' תקע"ג] הובא בש"ע יו"ד ס"ס ק"ב בהג"ה. ואמנם לשיטת הרמב"ם [פט"ו ממאכלות אסורות ה"ט] דסובר דגם חמץ הוי דבשיל"מ קושית הרמב"ן במקומה עומדת. ונראה לתרץ דלר' יוחנן לשיטתו ליכא למימר דחמץ הוי דבשיל"מ כדעת המרדכי, אבל רב פפא ורב הונא בריה דר' יהושע ורב אשי ע"כ הם פליגי בזה על ר' יוחנן וסוברים דחמץ הוי דבשיל"מ, והרמב"ם פסק כוותייהו, ומתחילה נתרץ קושית הש"ך ביו"ד סי' ק"ב ס"ק (ד') [ז'] על המחבר דכתב יש מי שאומר שלא אמרו דבשיל"מ אלא כשהמתיר עתיד לבוא על כל פנים או בידו לעשות כו', וכתב הש"ך לא ידעתי למה כתב בשם יש מי שאומר שהרי הרשב"א והטור סוברים כן בלי חולק, והכי מוכח מסוגיא דביצה דמתרץ דספיקא אסורה מיירי בספק טריפה ופריך אי הכי אימא סיפא נתערבה באלף כו' אמאי דבר שאין לו מתירין הוא, ומאי פריך דלמא מיירי בביצה של ספק טריפה והוי דבשיל"מ, אלא ודאי דכל שאין המתיר עתיד לבוא בודאי לא מקרי שיל"מ ע"כ קושית הש"ך:

ונ"ל ליישב דשפיר כתב הש"ע בשם יש מי שאומר דדבר זה תלוייה בהך פלוגתא דהרמב"ם והמרדכי אי חמץ הוי דבר שיש לו מתירין או לא. דהנה הצמח צדק [סי' ס"ט] מקשה על הך דינא של הרשב"א שספק טריפה שנתערבו לא הוי דבשיל"מ הואיל ואין המתיר עתיד לבוא בודאי, מאי נפקא מינה יש בדין זה הא ספק טריפה שנתערב ממה נפשך מותר אם היא כשירה לא צריך כלל לביטול, ואם היא טריפה אין לו מתירין ובטל שפיר. ומתרץ דשפיר יש נפקותא בהך דינא בספק טריפה שנולדה בי"ט ואותו הביצה אסורה משום איסור ספק טריפה וגם משום איסור נולד בי"ט, והשתא אם זה הביצה נתערבה בי"ט באחרות בזה יש נפקותא בדינו של הרשב"א, דאי לא הוי אמרינן דינו של הרשב"א האי תערובת אסור בי"ט דאף [ד]משום איסור טריפה מותר ממה נפשך, מכל מקום משום איסור דנולד בי"ט הוי דבשיל"מ, אבל השתא דאמרינן דינו של הרשב"א דכל שאין המתיר עתיד לבוא בודאי לא הוי דשיל"מ גם משום איסור יו"ט מותר האי תערובות, דמאי נימא דהוי דבשיל"מ הא סוף סוף איכא גם איסור טריפה ושמא לא יהיה מותר גם אחר י"ט משום חשש טריפה דאית בו, ושפיר פסק הרשב"א דינו לענין ספק טריפה שנולד ביו"ט ונתערב [עכ"ל הצ"צ]:

אבל אני אומר שדין זה תליא בסברא ובפלוגתא שבין הרמב"ם והמרדכי הנ"ל, ומתחלה נחקור בטעמא למה אמרו חכמים דדבשיל"מ אינו בטל, והנה רש"י ז"ל [ג.] בד"ה באלף לא בטל כתב וז"ל אע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטל כדכתיב אחרי רבים להטות אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול עכ"ל. אבל הר"ן בנדרים דף נ"ב ע"א כתב טעם אחר דהואיל ור"י סובר דמין במינו לא בטיל ורבנן פליגי עליה, וא"ר יוחנן במסכת מנחות דף כ"ב [ע"א] ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר וקרא ליה דם השעיר, והיינו טעמו דר' יהודה דמינו במינו לא בטל דכל דבר הדומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו, ורבנן לא משמע להו הכי דמכל מקום מין במינו דהיתר ואיסור אינן דומה זה לזה כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוי לילך אחר דמיונם בעצם אלא אחר חילוקם באיסור והיתר וכו', ומשום הכי אמרינן דבשיל"מ אינו בטל לפי שאין האיסור חלוק מן ההיתר לגמרי שהרי אף זה סופו להיות היתר כמוהו ובזה גם לרבנן הוה מין במינו ואינו בטל עכ"ל הר"ן. ומעתה אני אומר דפלוגתא של הרמב"ם והמרדכי אי חמץ הוי דבשיל"מ תליא בהנך טעמים של רש"י ור"ן ז"ל, דלטעמא של רש"י הוי חמץ דבשיל"מ ואף שחוזר לאיסורו לשנה הבאה סוף סוף שייך ביה עד שתאכלנו ע"י ביטול ימתין עד לאחר פסח ויאכל בלי ביטול. אמנם לטעמא של הר"ן ז"ל שפיר יש לומר כדעת המרדכי דחמץ לא הוי דשיל"מ דלא שייך ביה לומר דהוי מינו במינו הואיל וניתר לאחר פסח, דסוף סוף יחזור לאיסורו לשנה הבאה, וכיון שאין התירו מתקיים לעולם אינו דומה לשאר דבר המותר אשר התירו מתקיים והוי אינו מינו בדמיונן כסברת הר"ן. היוצא מזה דלטעמא דרש"י מוכח כדעת הרמב"ם דחמץ הוי דבשיל"מ, ולטעמא של הר"ן מוכח כדעת המרדכי דחמץ לא הוי דבשיל"מ: והנה עוד נפקותא הוא בין טעמא דרש"י לטעמא דר"ן ז"ל, דלפי טעם של רש"י דין דבשיל"מ שייך גם כן בתערובת (מינו) [מין] בשאינו מינו דעד שתאכלנו ע"י ביטול ימתין עד למחר ויאכל בלי ביטול. אבל לטעמא של הר"ן לא שייך דין דבשיל"מ באינו מינו דאף שנקראים שניהם היתר מ"מ מצד עצמותן לא הוי מינו, וכן פסקינן (בש"ע סימן ק"ב ס"א) דדבשיל"מ לא בטל דוקא אם נתערב במינו אבל בשאינו מינו גם דבשיל"מ בטל. והנה רב אשי על כרחך סובר כטעמא של רש"י דהואיל ורב אשי מתרץ לעולם ספק י"ט ספק חול והוי דבשיל"מ ואפי' בדרבנן לא בטל, ולכאורה מאי ענין ביטול לענין ספק, ואמת רש"י מיישב זה ומפרש בד"ה אפי' בדרבנן כגון ביצה דגזירות פירות הנושרין היא ולא בטלי תערובתם, וכי היכא דבבטולא מחמרינן מהאי טעמא בספיקא נמי מחמרינן מהאי טעמא עכ"ל, ורצונו לומר דכי היכא דבבטול אמרינן לא בטל משום דבשיל"מ מטעמא דעד שתאכלנו ע"י ביטול ימתין ויאכל בלי ביטול, כמו כן אמרינן בספיקא דבשיל"מ עד שתאכלנו היום בספק איסור ימתין ויאכל בלי שום ספק בהיתר גמור. וכל זה אי אמרינן טעמא של רש"י, אבל אי אמרינן טעמו של הר"ן משום דהוי מין במינו לא שייך כלל דין דבשיל"מ בספק איסור שאינו מחמת תערובת, דמה ענין מין במינו הא לא מטעם ביטול אייתינן עלה אלא מטעם ספק איסורא, הרי מוכח דרב אשי על כרחך סובר כטעמא של רש"י דדשיל"מ לא בטל מטעם דעד שתאכלנו באיסור יאכלנו בהיתר וזה שייך גם בתערובת כנ"ל, ועיין בפני יהושע שהניח זה בצ"ע. ולפ"ז מתורץ נמי קושית התוס' לקמן דף ל"ט [ע"א ד"ה משום] רב אשי דמתרץ דמים ומלח לא בטלה גבי עיסה משום דהוי דשיל"מ ואף דהוי בשאינו מינו, ולפי דרכנו באמת לרב אשי ליכא לחלק בין מינו לשאינו מינו כנ"ל:

אמנם רב פפא ורב הונא בריה דר' יהושע על כרחך פליגי בזה על רב אשי, דאיתא במנחות דף ס"ח ע"ב דר"פ ור"ה בריה דר"י אכלו חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קא סברי חדש בחוץ לארץ מדרבנן ולספיקא לא חיישינן:

והפרי חדש בסימן ק"ב [סק"א] מביא בשם המרדכי ריש ביצה [סי' תר"מ וע"ש בחי' אנשי שם] שהקשה איך אכלו חדש בספיקא הא הוי דבשיל"מ ומסקינן דדבשיל"מ אפי' בספיקא דרבנן אסור. ואני אומר דר"פ ור"ה בריה דר"י באמת פליגי על רב אשי בזה וסברי דטעם דבשיל"מ הוא מטעם (מינו) [מין] במינו כטעמו של הר"ן זצ"ל, וזה שייך רק בתערובת איסור דתליא במין במינו אבל בספק איסור אין לו ענין כלל למין במינו ושפיר אכלו חדש בספיקא דספיקא דרבנן לקולא ולא סבירא להו כרב אשי, ולכך רב פפא באמת לא מתרץ כרב אשי בסוגיא דהכא ומתרץ תירוץ אחר האי תנא דליטרא קציעות היא, וגם רבנן דבי רבי אשי סבירא להו הכי דקאמר שם בגמרא דאכלי מצפרא ולא אכלי מאורתא הואיל וס"ל חדש בח"ל דאורייתא, ואמאי לא קאמר דהוי דבשיל"מ וספיקא אסור כמו שמתרץ רב אשי הכי, אלא ודאי דרבנן דבי רב אשי לא ס"ל כרב אשי רבם, ולדעתי זה הוא טעם פלוגתא שבין הפוסקים לפי מה שיבואר דיש מהם דפסקי כר"א ויש מהם דפסקי כרבנן דבי רב אשי שהם בתראים יותר:

ועפ"ז אמרתי לתרץ דברי הרי"ף דפסק בפ' גיד הנשה [חולין לב.] דפת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכלה בכותח, ואף דריחא לאו מלתא היא מ"מ הוי דבשיל"מ דהא יוכל לאכלה בלא כותח וריחא משהו מיהו איכא ולא בטל, והקשה הר"ן (בנדרים דף נ"ב ע"א) בשם הראשונים דהא אמרינן דמה דדשיל"מ לא בטל היינו במינו אבל שלא במינו בטל, וכן מפורש בירושלמי ע"ש דקאמר תפתר באינו מינו דבטל והרי פת עם הצלי הוי אינו מינו, ואיך פסק הרי"ף דאסור משום דבר שיש לו מתירין ע"ש בר"ן. ולפי דרכינו אתי שפיר דהרי"ף פוסק כרב אשי שהוא בתרא והרי הוכחתי דרב אשי על כרחך סובר כטעמא של רש"י דדבשיל"מ הוי טעמו דעד שתאכלנו באיסור יאכלנו בהיתר, וגם הוכחתי דלטעם זה גם באינו מינו שייך דבשיל"מ לא בטל ושפיר פסק הרי"ף כר' אשי:

ומעתה פקח עיניך וראה דין זה של הרשב"א ושו"ע [ס"ב] דכל שאין המתיר עתיד לבוא בודאי לא הוי דבשיל"מ אם הוא מוסכם אליבא דכ"ע, דהא הבאתי לעיל תירוץ על קושית הצמח צדק דנפקא מינה בדין של הרשב"א הוא רק לספק טריפה שנולד ביו"ט שנתערב דאי אמרינן דינו של הרשב"א בטל אף שלענין יו"ט הוי יש לו מתירין מ"מ אין המתיר עתיד לבוא בודאי אחר יו"ט משום חשש טריפה אשר רבה עליו. אך דבר זה שייך רק לטעמא של הר"ן דדשיל"מ אינו בטל משום דהוי (מינו) [מין] במינו דבשניהם שם היתר נקרא עליהם, וא"כ בספק טריפה שנולד ביו"ט שנתערב לא שייך לומר דשם היתר נקרא עליו שיהי' מותר לאחר יו"ט מ"מ שם איסור נקרא עליו מצד ספק טריפה שיש בו ואין ההיתר עתיד לבוא בודאי ושפיר שייך דינו של הרשב"א. אבל לטעמא דרש"י דדשיל"מ לא בטל מטעם שעד שתאכלנו ע"י ביטול ימתין עד למחר ויאכלנו בלי ביטול, וכן בספק איסור שייך עד שתאכלנו בספק איסורא ימתין עד למחר ויאכל בלי ספק בהיתר גמור, א"כ לא שייך כלל דינו של הרשב"א בספק טריפה שנולד ביו"ט שנתערב דגם כן הוי דבשיל"מ ואינו בטל, ואף שאין המתיר עתיד לבוא בודאי דגם אחר יו"ט יהיה בו ספק איסור טריפה, מ"מ הא עכשיו יש בו שני איסורים אחד משום נולד ביו"ט ואחד משום ספק טריפה, וא"כ לכך לא בטל דעד שתאכל היום ע"י ביטול בשני איסורים באיסור נולד ביו"ט ובאיסור ספק טריפה, ימתין עד למחר ולא יהי' בו אלא אחד ספק טריפה אבל איסור נולד אזיל ליה:

היוצא מדברים האלה דגם דינו של הרשב"א תליא בהנך טעמים של רש"י והר"ן ז"ל, דלטעם הר"ן שייך דינו של הרשב"א ולטעם רש"י אין מקום לדינו של הרשב"א דאף בספק טריפה שנולד ביו"ט שייך דבשיל"מ. ולפ"ז מתורץ קושית הש"ך [סק"ז] דשפיר מביא הש"ע דין זה בשם יש מי שאומר הואיל והך דינא שייך רק לפי טעמא של הר"ן אבל לפי טעמא של רש"י אין מקום לדין זה, והרי כתבתי דהרמב"ם וסיעתו דפסק דחמץ בפסח הוי דשיל"מ וגם הרי"ף דלא מחלק בין מין במינו למין בשאינו מינו סוברים כטעם רש"י ז"ל, ושפיר כתב הש"ע הך דינא של הרשב"א בשם יש מי שאומר הואיל וכל הנך פוסקים גדולים חולקים על דין זה של הרשב"א כנ"ל:

ומעתה פקח עיניך וראה דאין אנו צריכין לתרוצו של הרמב"ן ז"ל [במלחמות] דגם ר' יוחנן סובר דשיל"מ לא בטל וטעמא דר"י דחמץ בזמנו בנ"ט אף שסובר לאחר זמנו כר"ש, דר"י אזיל לשיטתו דסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן, ובירושלמי שהביא הר"ן מחלק בדשיל"מ בין מין במינו למין בשאינו מינו, וע"כ סובר ר"י דטעם דשיל"מ לא בטיל הוא מטעם שכתב הר"ן דהואיל והוי מין במינו דהוי כולה היתר כנ"ל, ובחמץ בפסח לא שייך לומר דהוי כולה היתר דאכתי אינן שוין בדמיונן דהרי חוזר לאיסורו לשנה הבאה ושפיר קאמר ר"י בפסחים דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם הואיל ולא הוי דשיל"מ כדעת המרדכי. אבל הרמב"ם פוסק כרב אשי דמתרץ דגם בספק איסור לא אמרינן ספיקא לקולא משום דשיל"מ, הואיל וסובר כטעמא של רש"י דדשיל"מ לא בטיל מטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר לאחר זמן ודבר זה שייך גם בחמץ, ושפיר פסק הרמב"ם כרב אשי:

אך עדיין אין מרפא למה שהקשיתי על דברי הרמב"ן [ו]גם לדברי קשה דהא לפי מ"ש מוכח דר' יוחנן סובר דטעם דדשיל"מ לא בטל מטעם דהוי היתר בהיתר והוי מינו במינו, ולפ"ז לר"י לא שייך לומר בספק איסור מצד עצמותו דלאו מכח ביטול אייתינן עלה דין דשיל"מ וא"כ לא שייך תירוצו של רב אשי לר"י, וקשה כיון שעיקר קושיא הוא לר"י איך מתרץ רב אשי תי' דלא שייך אליבא דר"י:

ואמרתי לתרץ דלר"י יש אוקימתא אחרת בברייתא דבהך שנתערבה באלף כולן אסורים ולא צריך כלל לתירוצו של רב אשי, אמנם רב אשי לעצמו אין מקום להך אוקימתא ולכך מתרץ תי' אחר:

דהנה העולם מקשים אמאי לא מתרץ הגמ' דהך ספיקא אסורה דתני בברייתא קאי אספק טריפה, והך נתערבה באלף בסיפא חוזר וקאי איו"ט דלא בטל משום דשיל"מ, ועיין בכרתי ופלתי סי' ק"ב [פלתי סק"א], אך זה אינו דדוחק גדול הוא לפרש הברייתא כך לאוקמי הכי דברישא תני בהדיא דמיירי ביו"ט ובסיפא מפסיק בדין טריפה ואיך חוזר בסיפא לדין יו"ט, אבל אי קשיא הא קשיא, דלפי מה שבארתי לעיל דעת הרשב"א וש"ע דכל שאין המתיר עתיד לבוא בודאי כגון ספק טריפה שנולד ביו"ט ונתערב לא הוי דשיל"מ הואיל וסוף סוף אתה צריך לביטול זה מטעם ספק טריפה ולא הוי היתר בהיתר כטעמא של הר"ן. הנה כל זה הוא לענין אכילה, אבל האי ברייתא לא מיירי מדין אכילה כי אם מדין טלטול כמו שמפורש בברייתא ותני אין מטלטלין אותה לא לכסות בו את הכלי ולא לסמוך בו כרעי המטה. ולענין טלטול שפיר י"ל דלא בטל דהוי דשיל"מ דהא לאחר יו"ט מותר לטלטל בלי ביטול. והשתא יש לנו אוקימתא בברייתא דספיקא אסורה מיירי בספק טריפה שנולד ביו"ט, ותני נתערבה באלף כולן אסורות בטלטול הואיל והוי דבר שיל"מ, ואתי הברייתא לאשמועינן רבותא דאף לענין אכילה הוי ביטול דלא הוי דבר שיל"מ דאין המתיר עתיד לבוא משום חשש טריפה שיש בו, מ"מ לענין איסור טלטול ביו"ט הרי דבר שיל"מ דהמתיר עתיד לבוא שיהיה מותר לטלטל אחר יו"ט:

אך ראיתי קדוש אחד מדבר אאמו"ר הגאון ז"ל בספרו צל"ח במס' פסחים דף ט' ע"ב [וכן לעיל ג. ד"ה ואם נתערבה באלף ועיין שם] ברש"י ד"ה תשע ציבורין דגבי איסור הנאה כשרוצה להנות ממנו הנאה שאינו מחסרו ומאבדו כגון ריח וטלטול לא שייך ביה לומר דין דשיל"מ, ואינו דומה לאכילה דגבי אכילה כיון שאכלו היום לא יאכלו למחר ושייך ביה לומר יש לו מתירין למחר דלא יוכל לאוכלו כי אם פעם אחת, אבל הנאת טלטול וריח דכל יומא ויומא חזי ליה לא שייך לומר דבר שיש לו מתירין הואיל והוא מפסיד טלטול של היום. והרי דבר זה דומה למה דפסקינן בש"ע בדבר שמתקלקל ונפסד לא אמרינן ביה דשיל"מ. ולפ"ז שפיר פריך הגמ' דליכא לאוקמא הך ברייתא דאם נתערבה באלף ביום טוב ומשום איסור טלטול דגבי איסור טלטול לא שייך בי' דין דבר שיל"מ כסברת אאמו"ר הגאון ז"ל. אך י"ל דסברת אאמו"ר הגאון ז"ל שייך רק לטעמא שכתב רש"י דדבר שיש לו מתירין לא בטל הוא מטעם דעד שתאכלנו היום ע"י ביטול ימתין עד למחר, אבל אי אמרינן טעמא של הר"ן דדבר שיל"מ מטעם דמין במינו דשניהם שם היתר נקרא עליהם אין מקום לסברת אאמו"ר הגאון ז"ל, וא"כ לטעמא של הר"ן אין אנו צריכין לתרוצו של רב אשי לאוקמי הברייתא וספיקא אסורה בספק טריפה וסיפא שנתערבה באלף מיירי בספק טריפה שנולד ביו"ט, ואף שלענין אכילה לא הוי דבר שיש לו מתירין מ"מ לענין טילטול הוי דשיל"מ ואסור לסמוך כרעי המטה בכל התערובת. ואף שהתוס' במס' שבת דף מ"ה ע"ב כתבו דלר"י דסובר משום משקין שזבו מותר בטלטול, היינו דוקא לר"ש דל"ל מוקצה אבל הברייתא אתיא כר"י ואסור בטלטול:

ומעתה מתורץ הכל דעל ר"י לא צריך רב אשי לתרץ, דלר"י דסובר טעמו של הר"ן בדבר שיל"מ כמו שהוכחתי לעיל א"כ בפשוט יש לאוקמי הברייתא לענין טלטול כנ"ל, אך רב אשי וסתמא דתלמודא סברי טעמא של רש"י דדבר דיש לו מתירין הוא מטעם עד שתאכלנו ע"י ביטול ימתין ויאכל בלי ביטול, א"כ ליכא לאוקמי הך ברייתא לענין טלטול כסברת אאמ"ו הגאון ז"ל דגבי טלטול לא שייך דבר שיש לו מתירין, ולכך מתרץ שגם בספק איסור מצד עצמותו שייך דשיל"מ מטעם הנ"ל ודו"ק:

ע"כ דברי בן המחבר הרב מהר"ש:

שם אר"ז תאכל אגב אמה ה"ד וכו'. הנה אלמלא אביי שפירש דברי ר"ז בתורת ברירה הייתי מפרש דברי ר"ז ע"פ שהביא בעל המאור [ב. ד"ה ומצאתי] בשם רבנו אפרים שאסר ביצים גמורות הנמצאים בתרנגולת שחוטה ביו"ט אחר השבת מטעם ספק תורה דאולי אם לא נשחטה היתה יולדת היום נמצא שנגמרה אתמול בשבת, ובעל המאור השיג עליו שאפי' נגמרה אתמול מ"מ כיון שנמצאת בעודה בתרנגולת הרי היא כאחד מאבריה של התרנגולת. ולפי דברי בעה"מ נוכל לפרש דברי ר"ז שתאכל אגב אמה ובנמצאו בתרנגולת שחוטה מיירי וביו"ט אחר השבת ואעפ"כ מותרת אגב אמה כלומר שהיא נחשבת כאחת מאבריה. וכן ע"פ סברת הרמב"ן שהשיב על דברי רבינו אפרים וכתב שכיון שנמצא בתרנגולת לא הועילה הגמר של אתמול לכן אינה אסורה, וא"ת והלא ביו"ט יכול הוא לשחטה א"כ אפי' נולדה מה הועילה לנו הגמר של אתמול זה אינה שאלה כיון שלא שחטה ונולדה שבת הכינה לפנינו ע"ש במלחמות. וא"כ יש סברא לומר שאם אחר שנולדה הביצה שחט את אמה תחזור הביצה מאיסור להיתר, שהרי הוברר הדבר שלא הועילה הכנת השבת שהרי סוף סוף היתה נמצאת בתרנגולת אחר השחיטה, ואף אם היינו אומרים שלא תועיל ברירה ביו"ט אחר השבת שהוא איסור תורה ולא סמכינן על ברירה, עכ"פ ביו"ט דעלמא תהיה מותרת אם נשחטה התרנגולת אף אחר שנולדה, וא"כ הי' אפשר לומר שלזה כיון ר"ז שתאכל אגב אמה. ואמנם כיון שאביי לא פירש כן דברי ר"ז מכלל שאין פירוש זה מתקבל אצל חכמי התלמוד ולכן לא נאריך בזה: שם רב אית ליה הכנה דרבה ור"י לית ליה הכנה דרבה. ויש לדקדק הרי מתחלה לא הוה קשיא ליה אלא על רב ולר' יוחנן הוה ניחא וא"כ היה סבור דתרוייהו לית להו הכנה וא"כ הי' לו לשנויי רק רב אית ליה הכנה. ונראה ע"פ מ"ש הרא"ש בסימן ז' בעגל שנולד בי"ט ולא שייך הכא טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשוב הכנה דע"י לידה הוכנה לגדל אפרוח וכו' אבל עגל וכו', ולפי הטעם שהוכנה לגדל אפרוח א"כ ביצה מתרנגולת דספנא מארעא שאינה מגדלת אפרוח כדלקמן דף ז' ע"א א"כ הרי היא כעגל ואין בהלידה שום הכנה. ולפ"ז יש לומר דהמקשה סבר דכ"ע אית להו הכנה אלא דפלוגתייהו בביעי דספנא מארעא שאין בלידתה שום הכנה, ולפיכך היה קשה לו דמ"ט דרב שאמר נולדה בזה אסורה בזה, ובשלמא ביומה אסורה אי משום משקין שזבו אי משום פירות הנושרין ואי משום מוקצה או משום גזירה י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת לכל הני אמוראי דריש מכילתין לכל מר כדאית לי', אבל למה אסורה למחר כיון שאין כאן שום הכנה אי לאו משום דסבר קדושה אחת הן, ולכן הקשה דהרי רב אמר הלכה דשתי קדושות הן, והתרצן כשחידש לו דטעמא דרב משום הכנה א"כ ע"כ דאיירי בביעי דדיכרא והלידה היא חשובה הכנה הוצרך לחדש דר"י לית ליה הכנה, ועיין לקמן בחידושינו דף ז' ע"א:

שם כתנאי נולדה בשבת וכו' (אלמא) [נולדה] בי"ט וכו'. נלע"ד דנקיט תרוייהו לרבותא דכחה דהיתירא ע"פ מה דאמר ר' יוחנן בסמוך דעצים שנשרו מן הדקל בשבת אסורים בי"ט ואל תשיבני ביצה משום דגם ביומא חזי לגמעה וכו', והנה באמת ביצה לגמעה חי נחשב אכילה ע"י הדחק ולהכי שייך בישול גוי בביצה, והבעל המאור בריש מכילתין [ב. ד"ה והכינו] נתן טעם על איסור ביצה משום מוקצה בי"ט אף לפי הכלל שלו שכל דבר שנוהג בשבת אף בי"ט אסור, מ"מ ביצה אסורה דלא שייכא כ"כ בשבת שעיקר הנאתה ע"י בישול עיין בדבריו. ולפי"ז היה מקום לומר אף שהתרנו ביצה שנולדה בי"ט בשבת שאחריה היינו כיון שראויה ביומה ולא התרנו אותה עד מחר לא אתי למשרי ביומה. אבל איפכא נולדה בשבת איכא למימר אם אתה מתירה למחר יטעה להתיר למחר גם הנולדה בו ביום, והא דלא אכלנו ביצה זו אתמול לא מפני האיסור אלא מפני שאין ראויה לאכילה, להכי קמ"ל רבותא דאפילו נולדה בשבת מותרת בי"ט, ואי הוה קמ"ל נולדה בשבת לחוד הי"א דנולדה בי"ט אסורה בשבת שאם אתה מתירה אתי לאטוינהו בי"ט למכלינהו למחר וכדטעה ההוא אושפיזכניה דרב אדא בר אהבה בסמוך, קמ"ל דנולדה בי"ט מותרת עכ"פ לגמעה למחר ולא חיישינן שיטוינהו היום: שם כתנאי וכו'. וליכא למימר דכ"ע לית להו הכנה ור"י משום ר"א דאמר עדיין הוא מחלוקת הוא משום דסבר קדושה אחת הן, דהרי ר"א בפירוש ס"ל שתי קדושות כמבואר לעיל דאמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר"א וכו':

כתנאי וכו':

סוגיא זו לכאורה משונה משאר סוגיות הש"ס דבשאר סוגיות בכל מקום דפליגי אמוראי במה דפליגי תנאי דרך הגמ' להקשות לימא כתנאי וכאן הוא אומר בניחותא כתנאי, ועוד כיון דע"כ ר"י משום ר"א ודאי אית ליה הכנה גם לר"י אלא דר"י כת"ק ס"ל, א"כ קשה היאך רמי ר"י לעיל דף ג' ע"א דר"י אדר"י והוצרך להחליף השיטה ומה חסר לו דטעמיה דר"י דאמר תאכל בשני אבל בראשון לא לאו משום משקין שזבו הוא אלא משום הכנה כיון דמצינו בפירוש דר' יהודה אית ליה הכנה. ומ"ש התוס' כאן בד"ה רי"א וכו' הא דידיה והא דרביה היא גופא קשיא מנ"ל לר' יוחנן דר"י לא ס"ל בהא כרביה. והנלע"ד דמה דאמר כתנאי אין הכוונה דפליגי ממש בהך פלוגתא כי פלוגתא דהני אמוראי הוא בהכנה דרב אית ליה הכנה ור"י ל"ל הכנה, וממילא נחלקו אם הנולדה בזה מותרת בזה או אסורה, וקאמר כתנאי דפליגי ג"כ בנולדה בזה אם מותרת בזה, אבל בדין הכנה כל חד מהאמוראי מוקי הני תנאי כותיה:

ונציע הוצעה אחת והיא כי מה דאמרינן לעיל בריש מכילתין והכינו את אשר יביאו חול מכין וכו' וילפינן מזה הכנה יש לנו לדון אם הוא דרשה גמורה והוא דין תורה או הוא אסמכתא בעלמא ועקר דידן הכנה הוא רק מדרבנן, וההכרעה לזה הוא מדגזר רבה לעיל י"ט ושבת דעלמא אטו יום טוב אחר השבת ושבת אחר יום טוב מכלל דדרשה גמורה היא, דאל"כ קשה הכנה גופה גזירה דרבנן ואנן ניקום ונגזור גם ביום טוב ושבת דעלמא, ובזה הונח לנו לעיל דף ב' ע"ב דבעירובין דף ל"ח ע"ב גרסינן אמר רבה התם משום הכנה דתניא והיה ביום הששי והכינו וכו', והתוס' שם מחקו הגרסא דלא גרסינן דתניא דהרי אמרינן בריש ביצה רבה לטעמיה ואי ברייתא היא מאי קאמר לטעמיה וכו', ורש"י פירש בביצה דרבה לטעמיה דאמר מוקצה דאורייתא מהאי קרא ולא נהירא ועוד דמשמע התם דהדר בית עכ"ל התוס' שם, וביארנו לעיל דמה דקאמר לטעמיה היינו שסובר שהיא דרשה גמורה וכבר ביארתי בזה לעיל דברי רש"י: ובזה נבוא להמכוון בשמעתין כאן דרב סובר נולדה בזה אסורה בזה, וטעמיה משום הכנה דגם הלידה היא הכנה, וכבר בארנו דבספנא מארעא ליכא בהלידה שום הכנה: ואמנם אם נימא דהכנה דאורייתא א"כ בביעי דדיכרא יש איסור דאורייתא בנולדה בזה להיות אסורה, וא"כ יש לאסור גם בספנא מארעא אטו ביעי דדיכרא, ולפי"ז סובר דהני תרווייהו תנאי אית להו הכנה כמו רב אלא דפלוגתייהו דהני תנאי הוא בדספנא מארעא אטו ביעי דדיכרא, ולכן אמר נולדה בזה מותרת בזה. ור' יהודה משום ר' אליעזר סובר דהך דרשה דוהיה ביום הששי דרשה גמורה היא והכנה דאורייתא וגזרינן ביעי דספנא מארעא אטו ביעי דדיכרא, ולכן אמר עדיין היא מחלוקת. זו היא סברת רב דכל הני תנאי סברי הכנה כמו רב אלא דמר סבר שהיא דאורייתא ומר סבר שהיא דרבנן. ורבי יוחנן סבר דכל הני תנאי לית להו הכנה ופלוגתייהו בעומדת לגדל ביצים, ות"ק לית ליה מוקצה אלא דביום שנולדה אסורה דלא עדיפא מעומדת לאכילה שאסורה משום משקין שזבו, ור' יהודה משום ר' אליעזר לטעמייהו דר"י אית ליה מוקצה, וגם ר"א אית ליה מוקצה כמו שפירש"י ד"ה היא ואמה ע"ש, וא"כ אף ביום שני אף שאינה נולד מ"מ הביצה מצד עצמה מוקצית היא שעומדת לגדל אפרוח, לכן כל זמן שלא הזמינה בפירוש לאכילה מוקצית היא ולכן אסורה גם בשני. והוא הדין דאם נולדה בחול גמורה מוקצית היא לר"י כל זמן שלא הזמינה ששוב לא תעמוד לגדל אפרוח ואסורה בכל שבת ויו"ט. אלא דנקיט נולדה בשבת וכו' לרבותא דת"ק דאפילו בזה מתיר דשתי קדושות הן וגם דל"ל הכנה. ומעתה לר' יוחנן לא ר' יהודה ולא רביה ס"ל הכנה כלל ושפיר רמי לעיל דר"י אדר"י, דלעיל ודאי לא מיירי בעומדת לגדל כמו שהארכתי לעיל [ב ע"ב ד"ה ורמינהו] מדהתירה בשני, ולכן ודאי מה שאסורה בראשון הוא משום משקין שזבו, ובזה אין אנו צריכין למ"ש התוס' כאן דהא דידיה והא דרביה:

שם אבל ביומיה לא והתניא וכו' אין מטלטלין וכו':

ולכאורה יפלא דשביק לאיסור הטויה שהוא איסור מלאכה ואחז איסור טלטול. ובשלמא לפי מ"ש התוס' בדף ב' ע"ב בד"ה והיה וכו' דאף למאן דלית ליה הואיל אפ"ה מותר לבשל מן התורה מי"ט לשבת אם כן הכי נמי מותר הטויה ע"י עירוב תבשילין, אבל לדעת הר"ן בפסחים דף מ"ז [טו. ד"ה איתמר] וכאן בשמעתין [א. ד"ה ואידך שני] דאם הכנה דממילא אסור ק"ו לאפות ולבשל בידים שאסור מדאורייתא מיום טוב לשבת, וההיתר שלנו שסומכין על עירוב תבשילין הוא מטעם הואיל ואי מקלעי ליה אורחין חזו להו. ולפי"ז דבר האסור לכל ישראל בו ביום ואינו מותר כי אם למחר לא שייך הואיל ומקלעי אורחין ואסור מן התורה לבשלו ביו"ט לצורך שבת שלמחרתו, ואפילו שמה שאסור היום הוא רק מדרבנן מ"מ כיון ששוב אי אפשר שיאכלוהו שום בן ישראל אסור מן התורה, וא"כ למה נקט רב אדא איסור טלטול ושביק איסור טויה שהיא של תורה:

אלא דעיקר קושיא זו ליתא, דעד כאן לא קאמר הר"ן וסייעתו דמדאורייתא אין צרכי שבת נעשית ביום טוב היכי דלא שייך הואיל אלא לדידן דס"ל כרבה דאית ליה הכנה מן התורה, והם לא ס"ל כסברת התוס' לחלק בין הכנה דביצה להכנה דאפיה ובישול ואדרבה הכנה דבידים הוה ק"ו לדידהו מהכנה דביצה, אבל כאן רב אדא דאמר מה דעתך וכו' הלכה כרבי יוחנן ולר' יוחנן דלית ליה הכנה דרבה שפיר צרכי שבת נעשים ביום טוב, ולכן לא היה יכול לאסור מטעם הבישול דכיון דעירב עירוב תבשילין הותר לבשל מיו"ט לשבת, ולכך הוצרך לאסור לו מטעם טלטול שאסור בו ביום: אלא דהיא גופא קשיא למה יהיה לשיטה זו הטלטול אסור, דכיון דלשיטה זו מדאורייתא צרכי שבת נעשים ביום טוב א"כ כל מה שמותר לצורך בו ביום מותר לצורך מחר, וכן פירש"י בפסחים דף מ"ו ע"ב בד"ה מדאורייתא וכו' דכתיב אשר יאכל לכל נפש וכו' ושבת וי"ט חדא קדושה דתרוייהו שבת איקרי וכי היכי דמותר לבשל בו ביום מותר לבשל למחר, ולקמן דף ח' ע"א בתוס' ד"ה אמר ר"י ל"ש וכו' כתבו דמוקצה אינו אסור לטלטלו ביום טוב משום אוכל נפש ושמחת יו"ט, וכ"כ דף ל"א ע"ב בד"ה אמר ר"ז וכו' מכאן יש ראיה לריצב"א [כח. בתוד"ה גריפת] שפירש דטלטול מוקצה התירו ביו"ט משום אוכל נפש עכ"ל התוס', וא"כ למה יאסר כאן הטלטול של זו הביצה, דהרי מה שאסור לטלטלה ביו"ט לצורך י"ט הוא שפיר, שהרי היא אסור באכילה בו ביום שאכילת המוקצה לא התירו וא"כ מהי תיתי להתיר לטלטלה, אבל לצורך יום השבת של מחר שתהיה מותרת באכילה יהיה שרי לטלטלה ביו"ט כשם שהיה מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש של בו ביום ה"נ מותר לצורך אוכל של יום השבת: ודוחק לומר דלצורך אוכל של יו"ט התירו משום שמחת יו"ט אבל בשבת ליכא שמחה, דלמה לא יהיה עונג שבת מצוה כמו שמחת יו"ט. ומה שאמר לקמן דף ל"א ע"ב ביו"ט אמרו ולא בשבת הרי דחזינן דלא התירו בשבת משום עונג שבת, שם הפירוש לעשות כן ביום השבת, ופרש"י [ד"ה אמר ר' זירא] הטעם שבי"ט הותר בו אוכל נפש, וא"כ בשבת הרי לא הותר בו אוכל נפש, אבל לעשות ביו"ט לצורך שבת כיון שמותר לעשות בו אוכל נפש לצורך שבת גם הטלטול מוקצה יהיה מותר וצורך אוכל נפש. וצ"ל כמ"ש התוס' [ט.] ד"ה אלמא דבביצה לא שייך שמחת יו"ט וה"נ לא שייך בביצה עונג שבת. ועוד נלע"ד ע"פ מ"ש המג"א בסי' תק"ט ס"ק ט"ו שאף שמותר לטלטל המוקצה לצורך אוכל נפש מכל מקום אסור להשתמש בו ואסור להסיק בעצים שנשרו מן הדקל אפילו אין לו עצים אחרים לבשל בהם עיין במג"א, וא"כ הך טלטול דביצה היא להשתמש בו לטוותו וזה היה אסור בכל מוקצה אפילו לצורך אוכל נפש של י"ט עצמו לכן אינו מותר לצורך שבת שאחריו:

רש"י ד"ה פשיטא וכו' אם בא לומר כב"ש וכו'. לא פירש"י שבא לומר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, דבשלמא בשאר התנאים שאם אומרים כב"ש אז דרך הגמרא להקשות וכי שביק ב"ה ועביד כב"ש, אבל ר' אליעזר דרכו לפסוק כב"ש דר"א שמותי הוא, ועי' לקמן דף ל"ד ע"ב בתוס' ד"ה ואומר מ"ש בשם הירושלמי, ולכן פירש"י שבא לומר כב"ש. וכן בסמוך בד"ה גוזמא פירש"י שנחלק על ב"ה. ועוד דאיך אפשר לומר דר"א אמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בזה הרי לקמן קאמר ר"י משום ר"א עדיין היא מחלוקת, ולומר שבעומדת לאכילה אמר לא נחלקו ומה שכתב עדיין היא מחלוקת היינו בעומדת לגדל ביצים, דא"כ דמפרש ר"א פלוגתייהו דב"ש וב"ה במוקצה וב"ש לית להו מוקצה ואיך אמר ר"א עומד אדם על המוקצה וכו' דלא כב"ש והרי הוא שמותי: תוס' ד"ה נימא קסבר רב וכו' ותימא דהא בסוכה אמרינן וכו'. לכאורה קשה לפי סברת התוס' בקושייתו דלא אסקי אדעתא שינוי בין הוקצה למצותו דשייך טעם דלמא מתרמי ליה סעודה, א"כ למה הקשו על רב שאין בקושיא זו סתירה על דינו של רב רק לסתור קושית הגמ', דמנ"ל לגמ' לפרש טעמיה דרב משום קדושה אחת וכו'. יותר היה להם להקשות על ר' יוחנן דמתיר בשני ואמאי והא אתקצי לבין השמשות, ואף שאין שייך להקשות על ר"י מברייתא דנויי סוכה דאסורין עד יום טוב האחרון, שהרי ע"כ גם ת"ק דברייתא בסמוך שמביא כתנאי ע"כ לית ליה כאן מגו דאתקצאי לבין השמשות, ואם כן ר"י אית ליה תנא דמסייע ליה נגד הברייתא, אבל היה להם להקשות דר"י אדר"י דבסוכה דף מ"ו ע"ב סוכה בשמיני אסורה והיינו בארץ ישראל ומטעם דמגו דאתקצי לבין השמשות, ושם באמת מפורש הטעם דאלו מתרמי ליה סעודתא, אבל התוס' כאן בקושייתם שלא אסקי אדעתייהו לזה ה"ל להקשות למה אמר כאן שמותר בזה. וגם בלאו הכי קשה היאך הוה סבר להו החילוק בין אתרוג לסוכה דאתרוג התיר ר"י בשמיני וסוכה אסור אם לא מטעם דמתרמי סעודה כמו שמפרש התם: ונראה דיש לחלק דסוכה דאסורה מן התורה כל שבעה כדלקמן דף ל' ע"ב דדרשינן כשם שחל שם שמים על החגיגה וכו', וא"כ בין השמשות שלסוף יום שביעי הוא ספק תורה ולכן אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות, אבל אתרוג דאפילו בעצם יום השביעי אינו אסור אלא מטעם דלכולי יומא אתקצאי. וכן כאן בביצה שנולדה בי"ט או בשבת שבו ביום עצמו אינה אסורה אלא מטעם משקין שזבו והוא איסור דרבנן, בזה לא אמרינן לאסור גם יום שלאחריו מטעם אתקצאי לבין השמשות ולכך ניחא לר' יוחנן. והקשו על המקשן שהקשה על רב בזה הקשו כיון דאשכחן ברייתא דאוסרת בנויי סוכה שהוא רק משום ביזוי מצוה וגם שאסורה עד מוצאי יו"ט האחרון והרי שמיני עצרת עצמו הוא רק חיוב סוכה מדרבנן ואפ"ה אסרינן כל יום תשיעי מטעם אתקצאי לבין השמשות, וא"כ דלמא גם כאן בביצה סובר רב מגו דאתקצאי לבין השמשות. ואין להקשות לפי סברתי דסוכה היא מן התורה ואתרוג רק מדרבנן, א"כ למה שם בסוכה חילקו בין סוכה לאתרוג מטעם אתרמי סעודה והרי בלאו הכי יש חילוק שזהו איסור תורה וזה רק מדרבנן. נראה דלק"מ דבאמת רצה להעמיס בדברי ר' יוחנן דסוכה בשמיני אסורה היינו אפילו נוי סוכה, וע"ש בתוס' בד"ה דאי אתרמי וכו', ותראה דבלא"ה צריכין אנו לומר דהא דהוצרך ליתן טעם דמתרמי סעודה הוא רק בשביל נויי סוכה, ע"ש ותמצא שכן הוא:

בא"ד וי"ל דמוקצה מחמת מצוה שאני כדמפרש טעמא התם דאלו מתרמי ליה סעודה וכו': מ"ש דמוקצה מחמת מצוה שאני אין כוונתן דמוקצה מחמת מצוה חמיר ממוקצה מחמת איסור, אבל כוונתן על סוף דבריהם דטעמא משום דאלו מתרמי סעודה. ואחזו בלשונם דמחמת מצוה שאני דלא משכחת טעם זה דאלו מתרמי רק במוקצה מחמת מצוה אבל במוקצה מחמת איסור לא משכחת להך טעמא כלל. והא דלא סגי להתוס' מטעם זה לחוד שמוקצה מחמת מצוה חמיר בעצם ממוקצה מחמת איסור, הוא משום דקשיא להו קושיית הר"ן [ב. ד"ה נולדה בשבת] כיון דאדרבה מצינו מוקצה מחמת מצוה קיל יותר, דהרי לקמן דף ל' ע"ב אמר רב הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו לאלתר. ומה שתירץ הר"ן דכאן דהפריש שבעה אתרוגים הוה כאלו התנה שאינו מקצה אותו כל היום, לא ניחא להו להתוס', לכן לא רצו לתלות שום חומר מחמת מצוה. והתוס' לשטתייהו שם בסוכה דף מ"ו ע"ב דסבר לוי שגם אתרוג בשמיני אסור היינו משום דגזור אתרוג אטו סוכה ולא משום דאיתקצי לבין השמשות, ע"ש בתוס' דף י' ע"ב [ד"ה עד מוציו"ט] ודף מ"ו ע"ב [ד"ה אתרוג אילו]:

והר"ן כאן יהיב טעמא משום דמוקצה למצוה חמיר טפי ולא הזכיר הטעם אלו אתרמי ליה סעודה, משום דרצה ליישב גם פירש"י שפירש שם בדף מ"ו ע"ב [ד"ה אתרוג אילו] טעמיה דלוי שאתרוג בשמיני אסור מטעם אתקצאי לבין השמשות, והתוס' שם בדף י' דחו פירש"י משום דלא אמרינן אתקצאי לבין השמשות מחמת יום שעבר. וא"כ לרש"י נשאר קושית התוס' מה הקשה כאן על רב ודלמא רב כלוי ס"ל והרי ללוי אף באתרוג דלא שייך טעמא דמתרמי בין השמשות אפ"ה אמרינן הואיל ואתקצאי בין השמשות ה"נ בביצה מגו דאתקצאי לבין השמשות אסורה למחר כל היום, ור' יוחנן לשיטתו דגם באתרוג מתיר בשמיני ולא אמרינן הואיל ואתקצאי לבין השמשות היכא דליכא טעמא דמתרמי ליה סעודה. ולכן כתב הר"ן דבלאו האי טעמא דאלו מתרמי אפ"ה גם מצד העצם חמיר מוקצה למצוה, ושם הוא דאיכא מאן דסבר הואיל ואתקצי דהיינו לוי, אבל במוקצה מחמת איסור היה פשוט להגמרא דליכא שום סברא לומר ואתקצי לבין השמשות מחמת יום שעבר. ואמנם ר' יוחנן סובר דאפילו במוקצה למצותה דחמיר אפ"ה לא אמרינן הואיל ואתקצי מחמת יום שעבר כי אם היכי דשייך אלו מתרמי ליה סעודה, ולכן התיר ר"י אתרוג בשמיני אף היכי דלא הפריש רק אתרוג אחד לכל שבעת הימים, דלא שייך סברת הר"ן דהוה כאלו התנה ואפ"ה התירו ר"י היינו משום דר"י פליג על לוי ולר"י חומר של אתקצי למצותו לחוד לא מהני:

ד"ה אלא בהכנה וכו' וי"ל דגם בשעת לידה שייך הכנה. ועיין בר"ן [א ע"ב ד"ה דרב], ואמנם בדברי התוס' אין הכרע אם זו הכנה דאורייתא ואסורה למחר מן התורה. אך אף אם נימא שזו היא הכנה דאורייתא מ"מ ביומו ודאי מותרת מן התורה, שהתורה לא הקפידה שיהיה מוכן דוקא מערב י"ט רק הקפידה שאם תעשה הכנה מערב י"ט יהיה דוקא ביום חול, אבל כשלא הוכן כלל רק ביומו י"ט מכין לעצמו וכן שבת מכין לעצמו. דאלת"ה למה הוצרך רבה לעיל לחדש דביצה דמתיילדה מאתמול גמרה וגם למה הוצרך לומר דגזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת, תיפוק ליה דבכל יו"ט ובכל שבת אסורה מחמת הכנת הלידה, אם לא נימא דמיירי גם בספנא מארעא דבזה לא שייך הכנת הלידה כאשר ביארנו בסוגיות הגמ' כאן. אך אף אם היא מותרת ביומא די"ט מכין לעצמו אפ"ה אפשר לומר דמחר ביום השבת אסורה מן התורה מחמת שהוכנה בי"ט, ואין זה דומה לבישול ואפייה שאם בישל לי"ט ונשאר מותר בשבת, דשאני אפיה ובישול שאינו נחשב הכנה כמ"ש התוס' בדף ב' ע"ב בד"ה והי' ביום הששי. וכעת הדבר צריך תלמוד בכונת התוס' כאן אם הוא מן התורה או מדרבנן. וכ"ז לפי תירוץ הראשון של התוס' דגם בשעת לידה שייך הכנה, אבל לטעם השני שכתבו ודאי שהוא רק מדרבנן דהרי ביומה עצמה אינה אסורה רק מדרבנן:

ד"ה ר"י וכו' ואע"ג שפירשתי לעיל דר"י ס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה וכו'. ואין לומר דמה דאמר לא נחלקו וכו' היינו בעומדת לאכילה שאין האיסור אלא משום משקין שזבו בזה אמר ר"י דלא נחלקו אבל בעומדת לגדל ביצים נחלקו וב"ה אית להו מוקצה וע"ז אמר כאן עדיין הוא מחלוקת. דא"כ ב"ש לית להו מוקצה ואיך אמר ר"א לקמן דף ל"ד [ע"א] עומד אדם על המוקצה והרי ר"א שמותי הוא, ועיין במ"ש בפירש"י בד"ה פשיטא, ולכן הוכרחו התוס' לומר הא דידיה הא דרביה:

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה