ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא
דף ג:
בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכו':
שם בעירובין דף ל"ט ע"ב קאמר וצריכי וכו' ואי אשמועינן הני תרתי משום דליכא למגזר וכו' דאיכא למגזר משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו וכו'. נלע"ד דלאוקימתא דרבינא בר עולא דמוקי לה במוקצה ג"כ ניחא דעכ"פ מוקצה חמיר יותר מגזירת פירות או משקין. ותדע דבסמוך דפריך מברייתא דספיקא אסורה לרב יוסף ור' יצחק ולא פריך לר"נ כתבו התוס' ישנים דמוקצה היא כעין דאורייתא, וא"כ שפיר צריכא דאפי' במה דחמיר כעין דאורייתא ג"כ אמרינן שתי קדושות הן: ור' יהודה לטעמיה דאית ליה מוקצה, הא דאמר דר"י לטעמיה והרי גם חכמים אסרי ואדרבא אסרי אפילו בשני. נראה דחכמים אפשר לאו משום מוקצה אסרי דאולי במוקצה כר"ש [ס"ל], אבל משום משקין שזבו אסרי להביצה דאינהו לא סבירא להו דכל אוכלא אוכלא דאפרת הוא:
שם אין מטלטלין אותה וכו'. לפי מה שמשמע בדברי התוס' בשבת דף מ"ה ע"ב בד"ה דאית ביה ביצה דמשום משקין שזבו אין לאסור בטלטול, ומינה דהה"ד משום פירות הנושרין ג"כ אין לאסור הטלטול דמאי שנא דזה וזה מחמת גזירה אסורים. ולפי"ז קשה למה הוצרך כאן לאתובי לרב יוסף ור' יצחק מסיפא דספיקא אסורא הוה ליה לאותבי מרישא דלדידהו למה אין מטלטלין אותה, ולא עוד דמה משני סיפא אתאן לספק טרפה והרי אכתי קשה מרישא. והנלע"ד שזה שכתבו התוס' שם במס' שבת דמשום משקין שזבו אין הטלטול אסור זהו למאן דלית ליה מוקצה. אבל לר"י דאית ליה מוקצה שוב ממילא כל דבר שאסור באכילה ממילא מוקצה הוא דלא חזי ביומו וכיון שהוא מוקצה ממילא אסור בטלטול, וכן מורה לשון התוס' שם שכתבו דמש"ה לא הוה אסר ר"ש לטלטלה אלא לאכילה:
ואמנם גם לר"י אני מסתפק במשקין שזבו אם אסורים בטלטול, שהרי בין השמשות היו מוכנים שהרי הפירות עצמם מוכנים הם ועכשיו שזבו מהם המשקין אף שהמשקין אסורים מטעם שמא יסחוט מ"מ אין מוקצה לחצי שבת. אלא שזה טעותא היא דעד כאן לא פלפלו לקמן דף כ"ו ע"ב אם יש מוקצה לחצי שבת אלא היכי דהדר אחזו, אבל קודם שאחזו ודאי מוקצים שם אפילו אידחו באמצע יום השבת, ומעתה כיון דלר"י ודאי אסורה לטלטל לכך לא קשיא מרישא, דאף אי הוה מוקמינן הך ברייתא בעומדת לאכילה אפ"ה כיון שעכ"פ הביצה אסורה אי מטעם פירות הנושרין אי מטעם משקין שזבו ממילא היא מוקצה לכן אין מטלטלין אותה. ואפילו לרבינא וכן רבינא בר עולא דלא משני איפוך ולדבריהם ר' יהודה סובר כל לאוכלין אוכלא דאפרת הוא, ואס כן לר' יצחק אי הך ברייתא ר' יהודה היא אם כן למה אסורה הביצה כלל הרי לא שייך בביצה גזירת משקין שזבו. נראה דאף דבמוקצה סברה הך ברייתא כר"י מ"מ בההיא דאין סוחטין כחכמים סברה דמשקין שזבו אפי' מפירות העומדים לאכילה אסורין: אלא דלפי מה שבארנו בעמוד הקדום בסוגיית הגמרא בד"ה אלא רב יוסף וכו', דלשטת מהרש"ל בתוס' ד"ה שמא יעלה וכו' לא גזרו על פירות הנושרין לר' יהודה כלל, אם כן קשה לרב יוסף למה אסור לטלטל הביצה ממ"נ מני הך ברייתא אי רבי יהודה הרי היא מותרת אפילו באכילה ואי ר"ש למה אסורה בטלטול. ולכן נראה דעד כאן לא כתבו התוס' שם דלר"ש לא הוה אסור הטלטול אלא לטעם משקין שזבו, דהמשקין בעצמם ראוים לטלטל דלאו מוקצה כגרוגרת וצמוקין נינהו שהרי היו ראוים קודם שזבו, אבל לטעם פירות הנושרין כיון שהיו אסורין בטלטול בין השמשות שהרי היו מחוברין אף שנתלשו מ"מ כיון שגם עתה אסורים מטעם גזירה שמא יעלה ויתלוש אסורים גם בטלטול, ואף שר"ש לית ליה מוקצה לבין השמשות כמבואר בשבת דף קנ"ו ע"ב בתוספות ד"ה והאר"י וכו', היינו היכי שהותר עתה לגמרי אבל היכי שגם עתה נשאר אסור באכילה נשאר באסורו הראשון לגמרי גם בטלטול, וכיון שפירות הנושרין אסורים בטלטול גם ביצה לרב יוסף אסורה בטלטול, ועיין במה שנבאר בסמוך בדברי התוספות: שם ואם נתערבה באלף כולן אסורות. עיין מ"ש בחידושי לפסחים [ט. בסוגיא דתשע ציבורין] והוא בחיבורי דף י"א ע"ג בד"ה ועל פי מ"ש וכו' דמטעם דבר שיש לו מתירין אין לאסור הטלטול. דבשלמא לענין אכילה שמה שיאכל היום לא יאכל למחר אמרינן עד שיאכלנו באיסור יאכלנו בהיתר אבל לענין טלטול יכול להשתמש גם היום גם מחר יעו"ש, א"כ אם מטעם דבר שיש לו מתירין אתינן עלה על כרחך הך כולן אסורות היינו אסורים באכילה אבל בטלטול מותרין. ואף למה שיבואר בדברינו בפ' אין צדין דף כ"ד ע"ב [ד"ה אר"י] שאם אנו אוסרין מטעם דבר שיש לו מתירין באכילה שוב ממילא הטלטול אסור, דכל דבר האסור באכילה בשבת ויו"ט ממילא הוא מוקצה וכל מוקצה אסור בטלטול, היינו לר"י דאית ליה מוקצה אבל לר"ש דל"ל מוקצה אף שבמה שהקצהו בידים מודה, וכן פירות שנשרו ממחובר היכי שלא ישב ומצפה ואינו מוכן לעורבים הוא מודה ואסור גם בטלטול, מכל מקום אם נתערבו ברוב אף שלענין אכילה אין להם ביטול מטעם דבר שיש לו מתירין, אבל לענין טלטול מותרים שהתערובת לא דחה בידים. וא"כ אם ברייתא זו היא ר"י אז הפירוש כולן אסורות אף בטלטול, אבל אם הברייתא היא ר"ש אז אסורות היינו באכילה ולא בטלטול: שם ספיקא דרבנן היא וכל ספיקא דרבנן לקולא. לפי הנראה ל"ק ליה רק ממציעתא דהיינו וספיקא אסורה, אבל מסיפא דנתערבה באלף וכו' לא הוה קשיא ליה אף שאינה אסורה רק מדרבנן, א"כ המקשה אסיק אדעתא דדבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל, מדלא קאמר אלא לרב יוסף ור' יצחק גזירה דרבנן היא אמאי ספיקא אסורה ואמאי נתערבה אסור שמע מינה כמו"ש. ולפ"ז צריך טעם למה לענין ביטול ברוב הוה ניחא ליה דגם בדרבנן לא מהני בדבר שיש לו מתירין, ולענין ספיקא הוה קשיא ליה ולא הוה ניחא ליה להחמיר מטעם דבר שיש לו מתירין וכדמסיק רב אשי. ונראה דהמקשה היה סבור טעם דבר שיש לו מתירין הוא כמו"ש הר"ן בנדרים דף נ"ב ע"א דאף רבנן דפליגי על ר' יהודה וסברי דמין במינו בטיל היינו דלא מחשב מין במינו כיון שזה איסור וזה היתר, ולכן בדבר שיש לו מתירין שאף האיסור אינו אסור לחלוטין מקרי ממש מין במינו וגם רבנן מודו. והנה טעם זה יועיל לענין ביטול אבל אינו ענין לאסור ספיקא דרבנן. ועיין בפנ"י כאן שתמה באמת על הר"ן בזה. וזה היה דעת המקשן שהיה סובר להחמיר בתערובת יותר מספק, אבל רב אשי סובר שטעם חומר דבר שיש לו מתירין הוא מטעם שכתב רש"י כאן [ד"ה אפי' באלף] שעד שיאכלנו באיסור ע"י ביטול יאכלנו בהיתר גמור, וזה שייך גם לענין ספק שעד שיאכלנו בספק איסור יאכלנו בהיתר ברור:
שם א"ל סיפא אתאן וכו'. לא ידעתי לכוין לשון אמר ליה מי הוא האומר ולמי אמר הלא הקושיא היא מסתם גמרא מיתיבי וכו'. שוב ראיתי שמהר"ם לובלין הרגיש בזה: שם לספק טריפה. [וצ"ע] קישור הדברים לרישא דברייתא ורש"י [ד"ה וספק טריפה] נדחק בזה:
ולענ"ד נראה דמיירי ביום טוב ולענין איסור טלטול שאם היא ספק טריפה כיון שאסורה באכילה מוקצה היא ואסור לטלטלה. ואמנם המג"א בסימן תמ"ו סוף סק"ג שתמה על הב"י שכתב דאסור לטלטל החמץ בערב פסח שחל בשבת בשעה חמישית כיון שאסור באכילה, ותמה המג"א דאטו מי גרע מנבילה שנתנבלה בשבת דשרי לטלטלה משום דחזיא לכלבים ודוקא פירות טבל או חלבים אסור לטלטלם שאין דעתו למשדי לכלבים, וע"ש במג"א. ואם כן גם ביצה זו ראויה לנכרים ולמה אסור לטלטלה והיא דומה לנבילה שעומדת לכלבים הה"ד טריפה. אלא שהמג"א כתב שם זה לדינא לדידן דקיי"ל בשבת כר"ש דשרי מוקצה אבל לר"י אסור כיון שלא היתה אתמול עומדת לנכרים, אלא דכיון שאמה היא ספק טריפה א"כ האם העומדת מאתמול לנכרים והוה הביצה מוכן לנכרים אגב אמה עי' לעיל דף ו' [ע"א], וממילא מותר לטלטלה אף למאן דאית ליה מוקצה. ונראה דמיירי שלא אירע להתרנגולת ספק טריפה עד היום ההוא בשבת או ביום טוב ולא היתה מוכנת מאתמול לנכרים, ולכך כיון שעתה נאסרה באכילה מטעם ספק טריפה ממילא היא מוקצה ואסורה בטלטול. ואמנם אם מיירי שהיום אירע להתרנגולת ספק טריפות אם כן הביצה נולדה היום, וא"כ מה איכפת לן באיסור טריפות הלא בלאו הכי אסורה היום באכילה ובטלטול משום שנולד בי"ט, ודוחק לומר שנפקא מינה בספק טריפות שאסורה באכילה גם אחר י"ט דא"כ שוב אינו מקושר לדלעיל. ולכן נראה דמיירי לגמרי דומיא דרישא, וספק טריפה אין הפירוש שהתרנגולת היא ספק טריפה אבל הפירוש הוא שהתרנגולת היא טריפה ודאי והיום נטרפה, והביצה היא ספק נולדה אתמול ואין בה לא איסור יום טוב ולא איסור טריפה ספק שמא נולדה היום ויש בה בין איסור י"ט ובין איסור טריפה:
אלא דלפי זה דעל כרחך אי מוקמת לה בספק טריפה על כרחך מוקצה אסור מדאסורה בטלטול כנ"ל, אם כן קשה לרב יוסף דסובר משום פירות הנושרין ולדידיה למאן דאית ליה מוקצה לא שייך גזירת פירות הנושרין כלל, א"כ קשיא רישא למה ביצה שנולדה אסורה כלל. וצ"ל לדידיה דמיירי בעומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אסורה אפ"ה מקשה למה ספיקא אסורה ש"מ שהמקשה הזה סובר דגם באיסור מוקצה אמרינן ספק דרבנן לקולא. והא דלא הקשה גם על רב נחמן למה ספיקא אסורה. וצ"ל דלר"נ איכא למימר דהך ברייתא סברי דהכנה דאורייתא ומיירי ביום טוב אחר שבת, והא דלא מוקי משנתינו בכך הוא כמו"ש לעיל דף ב' ע"ב ליישב [ד"ה לטעמיה וכו' עוד נלע"ד] לר"נ הך ברייתא דהשוחט את התרנגולת, עיין לעיל שכתבנו דסתם משנה לא היה יכול לאוקמי משום הכנה, דאי הכנה מן התורה א"כ גם מוקצה מן התורה ומן התורה, לא שייך לחלק בין שבת לי"ט ואיך סתם לן תנא בשבת כר"ש, עי' לעיל בדברינו: אבל ברייתא זו מוקי מטעם הכנה או אפילו משום מוקצה מ"מ כיון דהכנה דאורייתא גם מוקצה הוא מן התורה ולכך ספיקא אסורה. אבל ר' יצחק ורב יוסף דלא מוקי משנתינו כר' יוחנן היינו דהכנה לית להו וממילא מוקצה לאו דאורייתא פריך שפיר למה ספיקא אסורה, ובדברי התוס' יתבאר יותר:
שם ספק טריפה דבר שאין לו מתירין תבטל ברובה:
ויש לדקדק דלמא הך ברייתא ר' יהודה היא דאמר מין במינו לא בטיל [חולין קח.], ובפרט לפי מה שנתבאר לעיל בדברינו [ד"ה אין מטלטלין] דעל כרחך לענין מוקצה ר' יהודה היא, א"כ מהי תיתי לא נוקמי גם בזה כר' יהודה דמין במינו לא בטיל. ובפרט לשיטת רש"י בחולין [קט. ד"ה ותו לא מידי] שפסק הלכה כר"י בזה. ואולי יש להביא מזה ראיה לדברי ר"ת במנחות דף כ"ב ע"ב בתוס' ד"ה ור' יהודה סבר וכו' דלא אמר ר"י מין במינו לא בטיל אלא בלח דמתערב יפה או לח ביבש דנבלע בו אבל יבש ביבש בטיל, א"כ הך ביצה שנתערבה באלף יבש הוא ואפילו לר' יהודה בטיל ברוב. אך לפי מה שביארתי לעיל [ד"ה ספיקא] דלמה לענין שלא תבטל ברובא היה ניחא ליה משום דבר שיש לו מתירין ולענין לאסור ספיקו לא מהני מה שיש לו מתירין, שהיה סובר דטעם דבר שיש לו מתירין דלא בטיל הוא מטעם שכתב הר"ן דהוה מין במינו עיין לעיל בדברינו, ואם ביבש לא מהני מין במינו א"כ למה הוה ניחא ליה מה שאינה בטילה ברובה. וצריך עיון:
אמר ישראל בן הגאון המחבר ז"ל בהיותי בעיר פ"ק במדינות אונגרן מצאתי את שאהבה נפשי ה"ה הרב הגדול המופלג מוה' דוד דייטש נר"ו הרב דשם וביקש ממני ליחד כבודו בספר הזה בדבר הלמד מענינו, והואיל שידעתי שהרב הנ"ל הוא תלמיד חביב מא"א הגאון המחבר ז"ל אמרתי למלאות רצונו בזה. וזה לשונו:
מה שהקשה אמ"ו דלמא הך ברייתא ר"י היא דס"ל מין במינו לא בטל ומזה ראיה לר"ת דמין במינו לא בטל רק בלח, ולי נראה דהאומרים דר"י ס"ל אף ביבש מין במינו לא בטל סוברים דואם נתערבה קאי אספיקו, וכשיטת הרמב"ם [פ"ט מטומאת מת הי"ב] דספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן וכיון דאין אסור מד"ת רק מדרבנן, ותוס' כתבו במסכת חולין דף צ"ט [ע"ב] ד"ה שאני ציר דבדרבנן מודה ר"י דמין במינו בטל. אמנם אכתי קשה על רב פפא דמשני האי תנא ליטרא קציעות דאמר כל דבר שבמנין לא בטל וכ"ש בדאורייתא הרי דס"ל לר"פ דהוא איסור תורה, ועל כרחך או כשיטת הפוסקים דואם נתערבה קאי הודאי או כשיטת רשב"א דספק תורה לחומרא מדין תורה, וא"כ ר"פ למה לא מוקי הברייתא כר"י. ונראה דר"פ אולי ס"ל כאביי דאמר מס' זבחים דף ע"ט ע"ב דר"י בשם רבן גמליאל הוא דאמר מב"מ לא בטל אבל ר"י לנפשיה ס"ל מין במינו בטל, והרי הך ברייתא על כרחך אתיא כר"י כמ"ש אדמ"ו דהרי תוס' כתבו בשבת דף מ"ה [ע"ב תוד"ה דאית] דמ"ד משום משקין שזבו אין לאסור ביצה בטלטול וברייתא מפורש דאין מטלטלין, ותירץ מורי ורבי דתוס' לא כתבו רק למאן דלית ליה מוקצה וברייתא אתיא כר"י וממילא כל דבר האסור באכילה אסור לטלטל: אמנם קשה לי על אביי דאמר בזבחים דף ע"ט דר"י לנפשיה ס"ל מין במינו בטל מברייתא מס' פסחים דף ס"ה ע"ב תניא אמר להן ר"י לדבריכם למה פוקקין את העזרה, והלא שם הקשה תלמודא והלא דם התמצית מעורב ומשני ר"י לטעמיה דס"ל מין במינו לא בטל, לאביי קשה למה הקשה ר"י לחכמים למה פוקקין עזרה הלא לדידיה נמי קשה מה מועיל פקיקת העזרה דהרי אליבא דנפשיה ס"ל מין במינו בטל, וא"כ אין ראוי לזריקה דהלא מעורב בדם התמצית. ע"כ דברי תלמידו:
שם ותבטל ברובא. הרשב"א בחידושיו לחולין דף צ"ז [ע"ב ד"ה א"ל] הביא בשם הראב"ד במה דפריך הגמרא למימרא דיהיב טעמא וכו' דלמה לא משנינן דהיינו לבטל גופה ש"מ דביצה גופה חשיבא בריה ולא בטילה, וכתב ע"ז הרשב"א דבמסכת ביצה משמע דבטילה לר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות, ואיכא למימר דבטלה באלף ומאתים אבל חשיבא בריה שאינה בטילה בששים ע"ש ברשב"א. ולפ"ז לדעת התוס' במכות דף י"ז [ע"ב תוד"ה ורבנן] ובזבחים דף ע"ב ע"א [תוד"ה וליבטלו] דלדידהו גיד הנשה לא חשיב בריית נשמה ואפ"ה חשוב, וס"ל דמה דאמרו במסכת מכות דף י"ז ע"א דרבנן השיבו לר"ש דחטה אין בה בריית נשמה לדבריו דר"ש קאמרי אבל אינהו לא איכפת להו בבריית נשמה, וכן הוא דעת הרא"ש [חולין פ"ז סוף סי' לג], ועיין בש"ך [יו"ד] סי' פ"ו סקי"ו, וא"כ לדידהו גם ביצה חשיבה בריה כמו גיד הנשה ואפילו באלף לא בטלה, וכן הוא מפורש בש"ך שם סק"י דלדעת התוס' והרא"ש ביצה אפילו באלף לא בטלה מטעם בריה, א"כ קשיא סוגיא זו דפריך ותבטל ברובה:
ונראה לפי מה שמבואר לעיל בדברינו בד"ה לספק טריפה דגם וספיקא אף דמוקי לה לטריפה מ"מ אדלעיל קאי לענין איסור טלטול בי"ט, והוכחתי דמיירי שהתרנגולת היא ודאי טריפה והיום נטרפה והביצה היא ספק טריפה דהיינו שספק אם נולדה אתמול קודם שנטרפה או נולדה היום אחר שנטרפה. והנה בתנאי בריה שאינה בטילה הוא שתהיה אסורה מתחלת ברייתה כמבואר בסי' ק' [סעיף א'], ומעתה אפי' אם ביצת טריפה חשובה בריה היינו אם התרנגולת נטרפה עכ"פ שנים או שלשה ימים קודם שנולדה הביצה ואז עדיין לא נגמרה הביצה, דכל דמתיילדה האידנא מאתמול גמרה לה וקודם אתמול עדיין לא נגמרה והתרנגולת כבר נטרפה קודם לזה, וא"כ הביצה אסורה מתחלת ברייתה שקודם שנגמרה לא מקרי בריה ומעת שנגמרה ואז היא בריה כבר היא אסורה, ולכן ביצה כזו אפי' באלף לא בטלה. אבל בביצת טריפה דסוגיא דכאן לפי מה שביארתי התרנגולת נטרפה היום, ואפילו את"ל שהביצה נולדה לאחר שנטרפה מ"מ מאתמול גמרה לה וא"כ אתמול כבר נגמרה ועדיין לא נאסרה, ואף שנאסרה היום בעת שנטרפה התרנגולת מ"מ הרי לא נאסרה מתחלת ברייתה, ולכך לא חשיבה בריה לתת לה חשיבות שלא תבטל אפי' באלף, וכיון דספיקא קאי אנולד בי"ט א"כ גם סיפא נתערבה באלף אדלעיל קאי:
ואפילו לשיטת ר"ת שנתערבה לא קאי אספק אלא אודאי טריפה, מ"מ גם כן לענין טלטול בי"ט קאי ומיירי ג"כ שנטרפה היום, דאל"כ לא נאסרה בטלטול שכבר הוכנה מאתמול לכלבים, ולכך לא מצי לשנויי דאינה בטילה משום בריה: שוב מצאתי בשטה מקובצת שכתב וא"ת ותיפוק ליה דביצה בריה היא כיון שהיא של בע"ח ולא בטלה, תירץ ר"י דלא אמרו בריה אלא בביצת עוף טמא שהיא אסורה מתחלת ברייתה. והנה דבריו צריכין פירוש ובודאי אין כונתו למ"ש, דאי היה זה כוונתו לא היה צריך לומר ביצת עוף טמא, דהרי גם בביצת עוף טהור משכחת שהיא בריה וכשנטרפה כמה ימים קודם שנולדה הביצה, אבל כוונת ר"י דאיהו לא ס"ל כדברי התוס' במכות ובזבחים ואיהו בעי בריית נשמה, אלא דסבר כיון דהביצה מחמת התרנגולת נאסרה מחשב בריית נשמה, וכיון דהתרנגולת עצמה לא נאסרה באיסור טריפה מתחלת ברייתה ולא מחשב בריה לכך גם הביצה הבאה מחמתה חשיבה שאין איסורה מתחלת ברייתה, וזה מספיק לדעת ר"י דבעי בריית נשמה, אבל לדברי התוס' והרא"ש צ"ל כמ"ש:
ואמנם לכאורה לפי שיטתם [ד]מיירי כאן שהתרנגולת נטרפה היום והביצה ודאי נגמרה קודם, אם כן למה אסורה מספק, הלא לכך ספק ביצת טריפה אסורה לפי שהוא ספק דאורייתא והא גופה שביצה טריפה היא מן התורה הוא מפני שנגמרה באיסור כדאמרינן באלו טרפות דף נ"ח ע"א, וא"כ זו שלא נגמרה באיסור הרי היא כביצת נבילה שאסורה רק מדרבנן, וכ"כ הרשב"א בתורת הבית דף נ"ב [בית ב' שער ב'] דביצה גמורה של טריפה אסורה אטו אינו גמורה, וא"כ אינה אסורה אלא מדרבנן ולמה ספיקא אסורה. אך באמת כבר ביאר זה הב"י בסימן פ"ו הביאו הש"ך שם בסק"ח, ועיין פרי חדש דכיון דהוצרכו לאסור ביצה שאינה גמורה אף בספק שוב לא חילקו בטריפה אפילו נולד לה ספק טריפות סמוך ללידת הביצה ג"כ אסורה, וכ"ז לענין איסור אבל לענין בריה לא החמירו בגמורה דדבר זה גופא שבריה אינה בטלה הוא רק מדרבנן. זה הנלע"ד בישוב דבר זה ליישב דעת התוס' והרא"ש. אבל הראב"ד שרצה להוכיח ממה דהוצרכו בחולין דף צ"ז ע"ב לתרץ מה שהקשו למימרא דיהבא טעמא והאמרי אינשי מיא דביעי בעלמא, דהא דבעינן ששים מיירי בביצת אפרוח ולא משני דמיירי לבטל גופה אלא ש"מ דגופה חשיב בריה ולא בטלה אלו הם דברי הראב"ד. ומזה מוכח דגם בנטרפה סמוך ללידת הביצה גם כן מיחשבה בריה, דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא דה"ל לשנויי לבטל גופה ובנטרפה סמוך ללידה אלא ודאי דגם בזה מקרי בריה, שפיר כתב על זה הרשב"א דבמסכת ביצה משמע דבטלה למ"ד את שדרכו לימנות:
שם ואתמר עלה ר' יוחנן אמר את שדרכו לימנות וכו'. הש"ך [סק"י] וט"ז [סק"ז] בסימן פ"ו ס"ג שפסק המחבר שביצה אפילו באלף לא בטלה, והאחרונים תמהו שזהו דוקא למ"ד (את) [כל] שדרכו למנות והרי המחבר פסק בסי' ק"י ס"א שאינו אוסר אלא שבעה דברים בלבד ואם כן איך פוסק כאן שביצה אינה בטילה אפילו באלף, ואפי' רמ"א שפוסק שם שכל דבר שדרכו למנותו תמיד אינו בטיל והיינו כר' יוחנן דאת שדרכו לימנות שנינו, והרי מוכח כאן בסוגיא זו דלר"י ביצה בטלה. וראיתי בספר תפארת למשה [יו"ד שם] ליישב קושיא זו ולפרש מה דאמר המחבר אפי' נתערבה באלף, לא על הביצה קאי רק על התרנגולת של נבילה וטריפה עם הביצה שבתוכה נתערבה באלף תרנגולת, וקמ"ל דגם בביצת נבילה משכחת לפעמים איסור מספק עיין בדבריו. ואני תמה איך אפשר שנתערב תרנגולת נבילה בשאר תרנגולת, ממ"נ אם כולם שחוטות ואחת נתנבלה בשחיטה, א"כ גם התרנגולת עצמה הנבילה בטלה בשאר תרנגולת חד בתרי שהרי שוב אינן בע"ח אם אינה חתיכה הראויה להתכבד, ואם עדיין לא נשחטו לא משכחת תערובת ואפילו נבילה מחיים אי אפשר שלא תהיה ניכרת. וגם לדעתי אף על פי שהיא חיה עדיין כיון שהיא נבילה מחיים בטל חשיבותה ובטלה היא חד בתרי. וגם בטריפה לדעתי אין הדברים ברורים שאם הטילו הביצים הרי הביצה נקרא פירש ממילא ואמרינן כל דפריש מרובה פריש לדעת המחבר בסי' ק"ו ס"ו. באופן שאף שהמחבר הזה שמענו שמעו הטוב ואבותינו ספרו לנו עוצם גבורתו בתורה וגם אנחנו רואים דבריו בספרו כלו מחמדים, כאן אין הדברים ברורים כל כך:
והנלע"ד בזה כיון דבדבר שדרכו לימנות מצינו מחלוקת בין הפוסקים, דהרי ספר התרומה [סי' כ"ט] ורבינו ירוחם [נט"ו קל"ט ע"ב] ושערי דורא [סי' מ"ב] ועוד פוסקים פסקו כריש לקיש דדבר שלפעמים נמכר במנין אף שלפעמים נמכר באומד מקרי דבר שבמנין עיין בסי' ק"י בש"ך סק"ט, וכן בבריה יש פלוגתא בין הפוסקים אי בעינן שיהיה בו חיות. ודעת התוס' [מכות יז. ד"ה ורבנן, פסחים עב. ד"ה וליבטלו] והרא"ש [חולין פ"ז סו"ס ל"ג] שלא בעינן בריית נשמה כמו שהבאתי לעיל. וכלל הוא דבכל דברים החשובים ולא בטלי אם אנו מסופקים בו אם הוא דבר חשוב או לא כגון שאנו מסופקים אם הוא בריה או לא וכן ספק אם הוא דבר שבמנין או לא, אזלינן בספיקו לקולא ושפיר בטיל, כיון שמדאורייתא הכל בטיל הוה ספק דרבנן לקולא. ואמנם כמו שספק דאורייתא לחומרא אפ"ה אם יש ספק ספיקא לקולא הוא מותר, כן בדרבנן אף שספק דרבנן לקולא אם יש כאן ספק ספיקא לאיסור אז ספיקו להחמיר: ומעתה דברי המחבר נכונים דהמחבר ספוקי מספקא ליה בהני פלוגתא שבין הפוסקים הלכה כדברי(ו) [מי] ולכך בכל אחת מהפלוגתות הכריע להקל, ולכך בסי' ק"י לענין דבר שבמנין הכריע דלא הוה דבר שבמנין רק שבעה דברים דהיינו כדעת הרמב"ם. ורמ"א שם הכריע דכיון דפליגי אמוראי אליבא דר"מ ודאי הלכה כר"מ, ואמנם בפלוגתא דהני אמוראי הכריע להקל דהיינו את שדרכו לימנות תמיד. ובסי' ק' לענין בריה הכריע דבעינן דוקא בריית נשמה ולהקל דלא כדעת התוס' והרא"ש, ולכן הזכיר ביצה שיש בה אפרוח שזה ודאי מחשב בריה לדעת המחבר, ומשאר ביצים לא הזכיר שם מאומה כי מתורת בריה אין לחשבם כיון שהוא פלוגתא. ואף על פי כן ביצה דלאו ביצת אפרוח יש בה תרתי ספיקי להחמיר, דשמא בדבר שבמנין הלכה כהני פוסקים שפסקו כרשב"ל והוי ביצה דבר שבמנין, ואת"ל דלא מחשב דבר שבמנין שמא הלכה כהתוס' והרא"ש דלא בעינן בריית נשמה ומחשב ביצה בריה והך ס"ס מהתפכת לכל צד שהתחיל, ולכן כיון שיש ס"ס להחמיר פסק בסי' פ"ו שאפילו נתערבה באלף אינה בטלה. אלא דלפי מה שביארנו לעיל לתרץ סוגיית התוס' והרא"ש דביצה הוה בריה איך סלקא סוגיית הגמרא כאן שהקשה ותבטל ברובה, וביארנו דעל כרחך לא אמרינן דלדעת התוס' והרא"ש הוה ביצה בריה אלא בנטרפה קודם שנגמרה הביצה, וא"כ קשה תינח ביצת טריפה אבל ביצת נבילה לא משכחת שנגמרה אחר שנתנבלה ובודאי לא מחשב ביצת נבילה בריה לשום פוסק, וא"כ למה פסק בסי' פ"ו שאינה בטילה שהרי התחיל ביצת נבילה וטריפה וכו' ועל שניהם מסיים ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות. וכעת צ"ע:
שם אלא לר' יוחנן וכו'. ולכאורה גברא אגברא קרמית, ואולי ר' יוסף ור' יצחק כרשב"ל ס"ל דכל שדרכו לימנות שנינו. וראיתי שהרגיש בזה מהר"ם שיף. ול"נ דשפיר מקשה לר' יוחנן מאי איכא למימר דהרי אמרינן לעיל ואף ר' יוחנן סבר גזירה משום משקין שזבו והיינו כר' יצחק, ועיין בדברינו בדברי התוס':
רש"י ד"ה וספיקא וכו' קס"ד ספק נולדה ביו"ט ספק בחול וכו'. כוונת רש"י בזה לאפוקי שלא תפרש ספק נולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים ספק מתרנגולת העומדת לאכילה, דאי הוה מפרש כן אם כן עכ"פ מוכח דמשכחת ביצה בת יומא המותרת, וא"כ איך קאמר בשלמא לרבה דאמר משום הכנה וכו' והרי גם לרבה קשה היכי משכחת לה ספיקא, לכן פירש"י שהספק הוא שמא נולדה בחול. אלא משום הא לא אריא ואכתי יש לפרש ספיקא שלא כפירש"י, אלא מיירי ששחט היום תרנגולת ומצא בה ביצה שהביצה הזאת מותרת כמו ששנינו לעיל בברייתא דף ב' ע"ב, ועוד יש כאן ביצה שנולדה היום ואינו יודע איזה היא הנמצאת ואיזה הנולדת ולכך הוה ניחא לרבה, אלא תינח דמשכחת ספק זה ביום טוב אבל היאך משכחת לה בשבת ואכתי הוה קשה לרבה משבת, ולכן כתב רש"י דמשכחת לה ספק אם נולדה היום או כבר נולדה בחול. אלא שאם זה היה כוונת רש"י א"כ למה שביק רש"י שבת ואחז יו"ט בלשונו והרי מיו"ט בלאו הכי ניחא כנ"ל, והוה לרש"י לומר ספק נולדה בשבת ספק נולדה בחול, וגם בלאו הכי הוה לרש"י לאחוז שבת ששנוי תחלה בברייתא:
ולכן נלע"ד כונה אחרת לרש"י בזה, וגם רש"י סובר כסברת התוס' ישנים דבמוקצה אף שהוא דרבנן אפ"ה ספיקו לחומרא שהרי ספק מוכן אסור. ולפי"ז קשה מאי הקשה כאן לר' יוסף ור' יצחק אמאי ספיקא אסורה, ודלמא הך ברייתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ור' יהודה היא דאית ליה מוקצה ולכך ספיקא לחומרא. ולתרץ זה בא רש"י דספיקא לא מבעיא בשבת דלא משכחת כלל ספק מתרנגולת המוקצה ספק מתרנגולת העומדת לאכילה, שהרי לרב יוסף ור' יצחק לא משכחת שום תרנגולת שיהיה ביצתה שריא, דאף שאין בה איסור מוקצה אכתי לא פלטה מאיסור גזירת פירות הנושרין או גזירת משקין שזבו. אלא אפילו אם תמצא לומר שספיקא לא קאי על שבת רק על יו"ט אפ"ה קס"ד דספיקא היינו ספק נולד היום או אתמול מטעם שנבאר וא"כ ע"כ לא מיירי בעומדת לגדל ביצים, וס"ל לרש"י סברת בעל המאור שהבאתי לעיל [ב. ד"ה אלא בתרנגולת] דאין הביצה אסורה משום מוקצה ונולד כי אם כשהתרנגולת העומדת לגדל ביצים עומדת לגדל אפרוחים, וכבר ביארנו לעיל דלדבריו אפי' נולדה הביצה בחול הוא מוקצית אם לא הכינה בפירוש. ולפי"ז איך משכחת כאן לומר שספיקא אסורה שהרי אם אינו יודע אם נולדה היום או אתמול א"כ אפי' נולדה אתמול כיון שלא ידע בה לא הכינה, וא"כ אין בה שום צד להתירה שעכ"פ אם נולדה אתמול מוקצית היא מצד עצמה שהיא עומדת לגדל אפרוח ואם כן אין האיסור מספק רק איסור ודאי. אלא ודאי דהך ברייתא לא איירי בעומדת לגדל ביצים ושפיר הקשה אמאי ספיקא אסורה:
ובאמת היה יכול להקשות על ר"נ מהך ברייתא כיון דלא מצית לאוקמי בעומדת לגדל, אלא כיון דר"נ כבר קאי בקושיא לעיל בריש הסוגיא לא איכפת לי' להקשות גם מברייתא והקשה רק על רב יוסף ור' יצחק:
וא"ת היא גופה קשיא דמנ"ל דספיקא פירושו ספק נולדה היום, ודלמא ספיקא פירושו ספק מאיזה תרנגולת ומנ"ל להקשות על רב יוסף ור' יצחק. וכי תימא היכי משכחת לדידהו כלל ביצה דשריא, הנה לא מיבעיא בי"ט דמשכחת לה כמו שכתבנו שנשחטה היום תרנגולת אחת ונמצא בה ביצה, אלא אפילו בשבת נמי משכחת לה, דכיון דמוקמינן הך ברייתא כר"י דאית ליה מוקצה והרי לר' יצחק שאמר משום משקין שזבו לא שייך זה לר' יהודה לדידיה כל אוכלי' אוכלא דאפרת הוא, וא"כ לדידיה ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה מותר לאכלה בשבת וי"ט. ולרב יוסף לשטת מהרש"ל בתוס' בעמוד הקודם בד"ה גזירה לר' יהודה לא גזרו כלל שום גזירה על פירות הנושרין שהמה אסורים בלאו הכי משום מוקצה, וממילא לא נאסרה ביצה כלל משום פירות הנושרין כמו שהארכנו לעיל [ג. ד"ה אלא ר' יוסף], וא"כ שפיר משכחת ספיקא היינו שיש שתי תרנגולת אחת העומדת לאכילה ואחת עומדת לגדל ונמצא ביצה ואין אנו יודעים מאיזה תרנגולת נולדה ואסורה מספק. [ו]נראה דסובר רש"י דאם יש כאן שני ביצים דהינו אחת שנמצאת בתרנגולת שחוטה ואחת שנולדה א"כ יש כאן אחת אסורה בודאי ואחת המותרת, וכן אם יש כאן שתי תרנגולת אחת מוקצית שעומדת לגדל ואחת עומדת לאכילה הוה איתחזיק איסורא, ואם כן מיותרת בבא זו דספיקא אסורה דהרי ק"ו הוה מסיפא שאם נתערבה באלף אסורות כולהו ק"ו בתערובת אחת באחת: בשלמא אם ספיקא היינו ספק נולדה היום ספק נולדה אתמול א"כ יש בכל אחת מהבבות רבותא, דבבא ספיקא אסורה היא רבותא אף שלא איתחזק איסורא כלל, שהרי על גוף הלידה אנו מסופקים ושמא נולדה בחול ולא באה לכלל איסור כלל אפ"ה אסורה, וזה לא שמענו מבבא דנתערבה דשם איתחזיק איסורא דהרי יש ביניהם עכ"פ אחת האסורה, ובבא דנתערבה באלף היא רבותא דאפי' באלף לא בטלה, אבל אם גם בבא דספיקא מיירי בתערובות כנ"ל היא מיותרת לגמרי:
אלא דלפי זה קאי רש"י בשטת ר"ת בתוס' ד"ה ואחרות באחרות דהאי נתערבה באלף אאיסור עצמו קאי, דאי לשטת ר"י בא"ד שפיר נוכל לפרש ספיקא היינו שתי תרנגולת או שני ביצים, וטובא קמ"ל דגם ספיקא אם נתערבה שוב באלף כולן אסורות כיון שהתערובת הראשון הי' חד בחד:
ולפי הוכחה זו דמוכח דרש"י סובר כשיטת ר"ת, קשה דבזבחים דף ע"ד ע"א משמע מדברי רש"י שהתערובת השני אסור, וע"ש בתוס' ד"ה פירש וכו' שכתבו בסוף הדבור ובקונטרס לא פי' כן, וכן הב"י ביו"ד סי' ק"י כתב בשם רש"י שהתערובת השני אסור. ואמנם הש"ך שם בסק"נ כתב דגם רש"י מודה שהתערובת השני מותר כשאינו אוכלו כלו. ועוד נלע"ד דגם כאן רש"י סובר כדברי ר"י דנתערבה באלף על ספיקא קאי, והיינו למה דמשני דעל ספק טריפה קאי וכיון דספק הראשון אסור מן התורה לכך אפילו שוב נתערב באלף אסור דתערובת הראשון שהי' חד בחד הוא ספק תורה. וכן פסק רמ"א בסימן ק"י ס"ט ועיין בש"ך ס"ק ס"ב. אבל אם היה מיירי באיסור מוקצה אף שספק מוכן להחמיר מ"מ אין הספק הראשון אסור מן התורה אז התערובת השני מותר, ואף שהוא דבר שיש לו מתירין מ"מ ספק ספיקא מותר אף בדבר שיש לו מתירין עכ"פ באיסור דרבנן, ופשיטא אם גם הספק הראשון היה ע"י תערובת אפי' חד בחד אף שהוא אסור מ"מ אינו איסור תורה מותר התערובת השני. ובזה אין דברי רש"י כאן אף לפי הוכחתינו סותרים דבריו בפרק התערובת:
תוס' ד"ה אבל כופה עליה כלי פרש"י וכו'. דברי התוס' הללו אין מקומם כאן מה שסיימו ומכאן פוסקין וכו', כל זה הוה להו לכתוב בפ' כירה דף מ"ג [ע"א] ששם הוא מקור דברי ר' יצחק שאין כלי ניטל וכו' ושם הקשו עליו מהך ברייתא ומשני בצריך למקומו, שם היה להתוס' לפסוק דין זה שאם התחיל וכו', והתוס' שם לא הזכירו דבר מזה, וכאן לא שלא הוזכרו דברי ר' יצחק כלל רק רש"י הביאם חידשו התוס' דבר שאין לו שום צורך לסוגיא זו. וגם על רש"י ג"כ קשה דלמה לו להביא כאן מה שהקשה שם על ר' יצחק ושאיהו מוקי לה בצריך למקומו. אלא שעל רש"י יש לתרץ ע"פ מה שכתבנו לעיל בדברי הברייתא אין מטלטלין וכו' דלר' יצחק שהוא משום משקין שזבו אין לאסור הטלטול כי אם לר' יהודה דאית ליה מוקצה, אבל לר"ש אף שהביצה אסורה באכילה משום גזירת משקין שזבו מ"מ בטלטול מותרת. ולפ"ז אם לא היינו מתרצים הך ברייתא שם בפ' כירה דאיירי בצריך למקומו והיה קשה לנו לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, איך קאמרינן כאן כופה עליה כלי, [ו] היינו מוכרחים על כרחך להודות לדברי בעל המאור שם בפ' כירה [י"ט. ד"ה כתב הרי"ף] שכתב דדינו של ר' יצחק שאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אין לו מקום רק לר' יהודה דאית ליה מוקצה אבל לר"ש דל"ל מוקצה אף שיש כמה דברים שגם לר"ש אסורים בטלטול מ"מ לאסור ליטול כלי לצרכם מותר לר"ש. והנה בחידושינו למס' שבת [שם ד"ה אמר ר"י] ביארתי והוכחתי שלא כדברי בעה"מ, ואמנם אי לאו שינוייא דצריך למקומו לא היה לנו מקום לתרץ הך ברייתא כי אם לומר דברייתא ר"ש היא דל"ל מוקצה, וא"כ היה נשאר קשה על אוקימתא דר' יצחק כאן דאמר משום משקין שזבו א"כ קשה רישא דברייתא למה אין מטלטלין אותה, ולא היינו יכולים לשנויי דר' יהודה היא כמ"ש לעיל, דהרי לר' יצחק אי אפשר לאוקמי כר"י דא"כ קשיא סיפא דאבל כופה עליה כלי. ולכן הוצרך רש"י לפרש דבאמת פריך שם בפ' כירה על ר' יצחק ומשני בצריך למקומו ולעולם דר' יהודה היא:
אבל מה שהוסיפו התוס' על דברי רש"י ומכאן פוסקין וכו' אין לו ענין כאן, וגם לשון התוס' לכאורה משמע שגוף הדין שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו לומדים ממה דמשני דר"י מוקי לה בצריך למקומו. ואם זהו כוונתן הוא דבר תימה דלצורך גופו משנה ערוכה היא בפרק כל הכלים ששנינו את הרחת ואת המזלג לתת עליו לקטן, ודברי רב יהודה שרצה לאסור גם לצורך גופו נדחו מכח משנה זו כמפורש שם דף קכ"ב ע"ב, ואם לענין ההיתר לצורך מקומו ג"כ הדבר מפורש שם דף קכ"ד ע"א שהוא פלוגתא דאביי ורבא וכיון דרבא מתיר פשיטא דהלכה כרבא. ואם נרצה לדחוק דאכתי מספקא להו כיון דרבה שם סובר כאביי ורבה הוא רבו של רבא אולי הלכה כרבה ואביי, ומה דקיי"ל הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך אין רבא ואביי עצמם בכלל זה רק מהם ואילך וכבר נסתפק בזה רבינו הרא"ש [יבמות פ"ד סי' י"ג], ועיין בק"ל בראש הספר בכללי הרי"ף והרא"ש סימן כ"ו, אכתי יוקשה א"כ מה יועיל אם גם ר' יצחק מתיר דלמא הלכה כאביי ורבה. ואולי כיון דסתם גמרא הוא דמשני שם בצריך למקומו והרי היה אפשר לשנויי בצריך לגופו של כלי, מכלל שסתם גמרא פוסק כרבא שגם לצורך מקומו מותר:
ואמנם האמת יורה דרכו שעיקר כוונת התוס' באמרם ומכאן פוסקין וכו', הוא על סוף דבריהם שאם נתחיל וכו' מותר להוליכו אפי' בחדרו, וכן מבואר בר"ן [ב ע"ב ד"ה ומינה] ע"ש, אך גם בזה יש לפקפק דאיך נוכל ללמוד זה ממה דמותר שם לר' יצחק דהתם הכלי עצמו מלאכתו להיתר אלא שעתה נוטלו לצורך דבר שאינו ניטל דהיינו הביצה, לכן צריך שיהיה צריך בלאו הכי למקומו של הכלי וכיון שכבר הכלי בידו והכלי עצמו מלאכתו להיתר לכן מותר לטלטלו גם למקום שהביצה שם לכסות הביצה, אבל מנ"ל להקל בכלי שמצד עצמו הוא מלאכתו לאיסור להקל לטלטלו שוב בחדרו, דודאי כלי שמלאכתו להיתר והוא מטלטלו לצורך דבר שאינו ניטל הוא קיל יותר מכלי שמצד עצמו מלאכתו לאיסור. וראיה לדבר שהרי לדידן כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו לצורך דבר שאינו ניטל אפי' אינו צריך לא לגופו ולא למקומו דלא קיי"ל כר' יצחק כמבואר בש"ע סי' ש"י ס"ו, וכלי שמלאכתו לאיסור לכל הפוסקים אסור לטלטל שלא לצורך גופו או מקומו. ומ"ש הר"ן דמדר' יצחק נלמד לדידן לכלי שמלאכתו לאיסור, לענ"ד אין זה מוכרח ואולי גם ר"י עצמו מודה שכלי שמלאכתו להיתר ומטלטלו לצורך דבר שאינו ניטל אף שדבר זה אסור לרבי יצחק מ"מ אינו חמור כ"כ כמו כלי שמצד עצמו מלאכתו לאיסור. ובדברינו בסמוך בת"י ד"ה אלא לרב יוסף וכו' יבואר יותר:
תוספות ישנים ד"ה אלא לר"י וכו'. אבל לר"נ לא פריך דמוקצה חמורה והוה כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן. כבר הרגישו המפרשים דלדבריהם א"כ גם לרב יוסף ולר' יצחק לא קשיא דגם אינהו מצו למימר דהך ברייתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ור' יהודה היא דאית ליה מוקצה ולכך ספיקא אסורה, ומשנתינו לא מוקמי בהכי משום קושיין דלפלגו בתרנגולת, אבל על הך ברייתא ליכא לאקשויי דניתנו תרנגולת שהרי רצה להשמיענו שהטלטול אפילו לצורך גופו אסור שבזה חמיר יותר מכלי שמלאכתו לאיסור עיין במהר"ם מלובלין, וזה שייך בביצה שאסור אפילו לסמוך בה כרעי המטה ולכסות בה כלי שכל זה לא שייך בתרנגולת. ועוד דבעי למיתני נתערבה באלף לא בטלה משום דהוה דבר שיש לו מתירין, ובתרנגולת בלאו הכי אינה בטילה דבע"ח חשיבי:
והנלע"ד בזה דשפיר קשה גם הברייתא דנתני רבותא מה שהיא מוקצה לבד אף שאינו נולד, והיינו ביצה שנולדה בחול וכיון שהיא עומדת לגדל אפרוח היא מוקצית מצד עצמה, וה"ל למיתני סתם ביצה אין מטלטלין אותה לא בשבת ולא ביו"ט לא לכסות וכו' וג"כ נוקי בעומדת לגדל אפרוח, ומדנקט שנולדה בשבת ובי"ט ש"מ דלאו מטעם מוקצה ונולד אתי עלה דמאן דאית ליה נולד אית ליה מוקצה, דגם כל הני אמוראי שפירשו פלוגתא דב"ש וב"ה במשנתינו כולהו ס"ל דמאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד דהרי כולהו כר"נ לא אמרי משום קושיין, אבל על ר"נ לא הקשה מברייתא זו דאיהו שפיר מתרץ דאיירי בעומדת לגדל ומוקצה כעין דאורייתא, ואי משום דא"כ לתני רבותא ביצה מוקצית אף שאינה נולד, א"כ זהו עצמו הקושיא שהקשו עליו בריש סוגיין דהיינו קושיית ונפליגו בתרנגולת וקאי בקושיא ומה יוסיף להקשות קושיא זו עצמה מברייתא, וכשם שלא אשגח ר"נ בקושיא זו בטעמא דמשנתינו ומפרש לה משום מוקצה, כך אינו משגח בקושיא זו ומפרש טעמא דברייתא משום מוקצה: ותירוץ יותר מרווח נלע"ד דלר"נ ליכא לאקשויי כלל דניתני בברייתא רבותא יותר דהיינו ביצה [שנולדה] אתמול קודם שבת ויו"ט, דר"נ איכא למימר דס"ל כרבה במס' שבת דף מ"ב ע"ב דאמר אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה אבל כופין עליה כלי שלא תשבר, ומפרש התם בהצלה מצויה התירו הצלה שאינו מצויה לא התירו, ומעתה בשלמא בנולדה ביו"ט דתרנגולת עשויה להטיל ביצתה באשפה הוה הצלה מצויה ושפיר תני בברייתא אבל כופה עליה כלי, אבל ביצה שנולדה בחול אף שהתרנגולת עשויה להטיל ביצתה באשפה מ"מ אטו מצויה שתהיה נשארת מוטלת באשפה עד למחר ובודאי בעל התרנגולת יטלנה בו ביום מן האשפה, ואם אירע מקרה שנשארה באשפה מקרה הוא ולא הוה הצלה מצויה ואיך יאמר אבל כופה עליה כלי שלא תשבר, ולכן על ר"נ ליכא קושיא מהך ברייתא. אבל לר' יוסף ור' יצחק שפיר מקשה, דרב יוסף איהו קאמר שם במס' שבת דף מ"ג ע"א דהא דאוסר רבה מלתת כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה הוא מטעם דמבטל כלי מהיכנו, וא"כ לדידיה היכי שאינו מבטל כלי מהיכנו אף הצלה שאינה מצויה מותרת. וכן ר' יצחק פליג שם לגמרי על רבה ואמר כשם שאין נותנין כלי תחת התרנגולת וכו' כך אין כופין עליה כלי בשביל שלא תשבר ואיהו מוקי הך ברייתא דתני אבל כופה עליה כלי מיירי בצריך למקומו, וא"כ לדידיה ג"כ אין חילוק בין הצלה מצויה לשאינה מצויה, וא"כ אי ס"ד דהך ברייתא מיירי בעומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה, ה"ל למיתני בברייתא רבותא דהיינו ביצה שנולדה בערב שבת או בערב יו"ט וכו' ואעפ"כ היה יכול לסיים אבל כופה עליה כלי. אלא ודאי דלא איירי הך ברייתא באיסור מוקצה דלא מיירי בעומדת לגדל ביצים אלא בעומדת לאכילה ושפיר הקשה אמאי ספיקא אסורה. ואולי זה כיון רש"י [ד"ה אבל] מה שהביא כאן דר' יצחק מוקי לה בצריך למקומו:
ועדיין יש להשיב דאכתי לא הקשה על ר' יצחק כלום דגם איהו מוקי בעומדת לגדל ביצים, ור' יצחק שם במס' שבת דפליג שם על רבה ואוסר לכפות כלי על הביצה, אעפ"כ שפיר סובר בהא כרבה שיש חילוק בין הצלה מצויה להצלה שאינה מצויה, אלא שסובר ליטול כלי לצורך דבר שאינו ניטל אפילו הצלה מצויה אסורה, ולכך מהני בצריך למקומו שאז נוטל הכלי ממקומו בהיתר כיון שצריך למקומו ואז כיון שהכלי כבר בידו יכול לטלטלו ולעשות בה הצלה מצויה, אבל הצלה שאינה מצויה אפילו אם נטל הכלי ממקומו לצורך מקומו אף על פי כן אינו רשאי לטלטלו בידו ולעשות בו הצלה שאינה מצויה, ולכך לא היה יכול למיתני בברייתא ביצה שנולדה בערב שבת ובערב י"ט שכופה עליה כלי, ונסתר קושית הגמ' לר' יצחק כי היכי דלא קשה לרב נחמן:
ומדהקשה כאן על ר"י ש"מ שסבירא להגמ' שאין שום סברא לאסור דבר שהוא כבר בידו של אדם מלטלטלו שוב באותו חדר למקום שירצה אפילו שלא לצורך כלל, כי סובר הגמ' שעיקר איסור טלטול המוקצה בשבת וכן שאר דברים האסורים לטלטול בשבת היא תחלת נטילת הדבר בידו, אבל כשכבר הוא בידו מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך כלל, וא"כ איך אפשר לאסור לכפותו על הביצה אפילו נולדה אתמול אם הוא צריך למקומו ושפיר הקשה על ר' יצחק. ומזה מוכח שגם כלי שמלאכתו לאיסור הסברא הוא כן, שאם היה באיזה דבר שום חילוק בזה לא היה קשה על ר' יצחק דאולי הוא גם לענין צורך דבר שאינו ניטל מחלק אפילו הוא כבר בידו בין הצלה מצויה לשאינה מצויה, וכן מוכח דכשהוא בידו אפילו שלא לצורך כלל מותר לטלטלו כיון שאין שום איסור בטלטול המוקצה רק תחילת נטילתו בידו:
ומעתה עמדנו על כוונת דברי התוספות בדבור הקדום שהוא ד"ה אבל כופה וכו' שנשארתי לעיל בקושיא כפולה, חדא שאין שייכות להך ומכאן פוסקין כאן במכילתין, ובמס' שבת ששם מקור הדברים הי' להם לומר ומכאן פוסקין:
ועוד הקשיתי דהיא גופה קשיא מנ"ל ללמוד כלי שמלאכתו לאיסור מדברי ר' יצחק. ולפי מה שביארנו כאן חדא מתורצת בירך חברתה דבמס' שבת לא היו יכולים להביא דמכאן פוסקין וכו', דמנ"ל ללמוד כלי שמלאכתו לאיסור מדברי ר' יצחק שמיירי שהכלי מלאכתו להיתר אלא שנטילתו לצורך דבר שאינו ניטל, אבל כאן מוכח מקושית הגמ' שאין שום סברא לאסור טלטול שום דבר מה שכבר בידו יהיה מה שיהיה א"כ שפיר למדו מכאן לפסוק כן גם בכלי שמלאכתו לאיסור כשכבר הגביהו לצורך מקומו, ודבריהם נכונים בטעמן וסדורים במקומן. ומדברינו אלו יש ראיה לפסק האגודה [פ"ק דביצה] הביאו רמ"א בסי' רס"ו סעיף י"ב בהגהה, והאבן העוזר והתוספת שבת שם בס"ק כ"ט השיגו עליו, וע"פ מ"ש יש ראיה לדברי האגודה דוק ותשכח: עוד נלע"ד לתרץ על שלא הקשה לר"נ, דאיכא למימר דר"נ אית ליה דרשה דרבה בו הכינו אשר יביאו, והא דלא מוקי משנתינו כרבה, נראה דס"ל דביו"ט הסמוך לשבת גם בית שמאי מודים שאסורה דגם בית שמאי מודים בדרשה דוהכינו, וביום טוב דעלמא גם ב"ה לא ס"ל לגזור יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר השבת וכמו שהקשו באמת לעיל על אוקימתא דרבה ומי גזרינן וכו', ולכך לא מוקי משנתינו משום הכנה דהרי לא משכחת פלוגתא בזה, וברייתא זו מוקי ביו"ט אחר שבת ושבת אחר יו"ט והוה ספיקא דאורייתא, אבל רב יוסף ור' יצחק ליכא למימר כנ"ל שהרי אינהו לפי אוקימתא דידהו גזרו בביצה אפילו גזירה לגזירה ואיך נימא דלא ניחא להו למגזר יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר השבת, אלא ודאי דל"ל הכנה כלל ושפיר הקשה לדידהו אמאי ספיקא אסורה, ובלמדי עם תלמידיי הארכתי עוד לתרץ בפנים שונים: תוס' ישנים ד"ה ר"מ אומר וכו' ולעיל גבי תלתן וכו':
לכאורה יפלא מאד מאי קשיא להו לעיל איירי באיסור כלאים בכרם שהוא איסור תורה וכאן איירי בתרומת פירות שהיא דרבנן, וכדאמר כאן דאפי' בדרבנן. ושוב ראיתי שגם מהר"ם שיף כתב דלא קשיא מכאן אדלעיל דכאן הוא דרבנן, ואמנם באמת יפה דברי התוס' דגם בכלאים הוא רק איסור דרבנן, ובהדיא אמרינן במנחות דף ט"ו ע"ב קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן, וכתבו התוס' שם בד"ה והתירו וכו' דתבואה של חמשת המינין הוא ג"כ מן התורה, וכ"כ הר"ן בפ' ראשית הגז [חולין מז. ד"ה וכרבי יהודה] דקנבוס ולוף לאו למעוטי חטה ושעורה וכל חמשת המינין ודאי כלאים הם מן התורה:
והרמב"ם סובר שאף ירק בכרם הוא מן התורה, שהרי כתב הרמב"ם בר"פ ה' מכלאים [ה"א] הזורע ירק או תבואה בכרם ה"ז לוקה וכו', ושם בהלכה ג' כתב ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכו', והכסף משנה שם בהל' ג' כתב ומשמע לי וכו' אבל תבואה וקטניות וירקות אסורים מה"ת שהרי כתב בסמוך דעל תבואה וירק לוקה עכ"ל הכ"מ. ואני תמה אם הזכיר הרמב"ם שתבואה וירק לוקה קטניות לא הזכיר ומהיכן למד הכ"מ שקטניות הם מן התורה, והתוס' והר"ן לא הזכירו אלא חמשת המינין, ואם הרמב"ם הוסיף ירקות, קטניות לא הוסיף. ומדברי רש"י מוכה דקטניות בכרם הוא רק מדרבנן, שהרי רש"י שם במנחות פירש לוף מיני קטניות ע"ש, והא ודאי שאין כללות כל מיני קטניות קרוים לוף אלא יש מין ממיני קטניות שקרוי לוף, ומזה מוכח דשאר מיני קטניות אינן כלאים בכרם מן התורה. אמת שהרמב"ם בפירוש המשנה פ"ג מכלאים משנה ה' פירש לוף ממיני הבצלים, ואמנם רש"י שפירש מין קטניות, אין שום מקום לומר ששאר מיני קטניות הם מן התורה, ולפ"ז אפילו בכלאים דרבנן קאמר ריש לקיש דאליבא דר"מ כל שדרכו למנות שהרי תלתן פירש"י מין קטניות למתק הקדירה, ולא עוד אלא שמשמע מדברי רש"י שהוא אינו נאכל כמות שהוא רק למתק הקדירה, וא"כ הוא בכלל זרעונים שאינן נאכלים ופשיטא שהוא רק כלאים מדרבנן, ושפיר הוצרכו (התם) [התוס' ישנים] לשנויי הא דידיה והא דרביה, ולפי"ז אם גרסינן ואחרות באחרות אז אפילו באיסור דרבנן לא שרינן ספק ספיקא בדבר שבמנין, ועיין בתוס' בד"ה ואחרות וכו':