אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף ג.

דף ב:

כולהו כרבה נמי לא אמרי הכנה לית להו. ואף דודאי איכא תנא דאית ליה הכנה לקמן דף ד' ע"א ר' יוחנן משום ר' אליעזר דאמר עדיין היא מחלוקת ומשום הכנה הוא שהרי ר"א סובר דשתי קדושות הן, וא"כ כיון דאיכא תנא דאית ליה הכנה איך קאמר דלית להו הכנה. נראה דפירושו דלהלכתא לית להו הכנה דסברי דהלכה כת"ק דר"י שם דאמר נולדה בזה מותרת בזה אפילו לבית הלל. עוד נלע"ד דלית להו הכנה היינו דלית להו מאתמול גמרה לה ולכן אין לאסור ביצה שנולדה ביו"ט משום הכנה אפי' ביו"ט שאחר שבת שהרי לא נגמרה אתמול, אבל בנולדה ביו"ט שאסורה בשבת לקמן היינו השתא שביומו אסורה אי משום מוקצה אי משום פירות הנושרין אי משום משקין שזבו לכל מר כדאית ליה, אם תהיה למחר מותרת נמצא שבת ויום טוב מכינים זה לזה כמו"ש התוס' לקמן בד"ה אלא בהכנה יעו"ש. ובהכי ניחא דהרי רב יוסף תלמידו דרב יהודה ורב יהודה תלמידו של רב ורב אית ליה לקמן הכנה. ולפמ"ש ניחא דאם אסורה ביומו מאיזה טעם שיהא שוב אסורה בשני משום הכנה כנ"ל:

שם אלא רב יוסף מ"ט לא קאמר כר' יצחק. הנה שינה כאן הסדר שהרי התחיל כולהו כר"נ לא אמרי וכו' נתן טעם למה הוצרכו טעם אחר ולא סגי להו בטעם של ר"נ שהוא הראשון שפירש טעם המשנה וכן כולהו כרבי יוחנן וכו', ואם כן גם כן היה לו תחלה ליתן טעם למה הוצרך ר' יצחק לפרש טעם אחר, ואחר כך כשהיה מפרש החסרון שהי' לר' יצחק בפירות הנושרין הי' לו לשאול למה בחר ר' יוסף בטעם זה ולא רצה לפרש משום משקין שזבו:

והנלע"ד ע"פ מה שמבואר בתוס' ד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש באמצע הדבור שכתבו עוד י"ל דלא שייך מוכן לעורבים וכו' ובפירוש דברי התוס' הללו נחלקו המהרש"א והמהרש"ל. דלדעת רש"ל נאדו התוס' מטעם מוכן לעורבים לחלוטין ועיקר הטעם שהוצרכו לומר שמא יעלה ויתלוש הוא משום שאל"כ לא היה אסור מטעם מוקצה כיון שיושב ומצפה, ולפי"ז על כרחך צריכים התוס' גם כן למ"ש בתחלת הדבור ששמא יעלה ויתלוש היינו לר"ש דלית ליה מוקצה, אבל לרבי יהודה הרי לר"י לא מהני יושב ומצפה, דהרי ר"ש לא התיר מוקצה אלא ביושב ומצפה כדאמרינן בשבת דף מ"ו ע"ב מותר השמן שבנר ר"י אוסר ור"ש מתיר, ומפרש התם טעמיה דר"ש דאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו ור"י אפילו ביושב ומצפה אוסר, ואם כן ע"כ דהך טעמא שמא יעלה ויתלוש הוצרך רק לר"ש אבל לר"י בלא"ה פירות הנושרין אסורים משום מוקצה, ולפי זה לר"י לא גזרו כלל על פירות הנושרין דממילא הם בכלל כל שאר מוקצה, ולר"ש הוצרכו לגזור על פירות הנושרין:

ועתה נולד לנו פלוגתא חדשה בין ר"י ובין ר"ש, דלר"י לא גזרו כלל שום גזירה על פירות הנושרין, וממילא ביצת תרנגולת העומדת לאכילה שנולדה בשבת או ביום טוב מותרת, שכיון שאינה מוקצית ודאי לא שייך לאסור דבר שאינו מוקצה אטו דבר המוקצה, ותרנגולת עצמה תוכיח וכי יש שום הוה אמינא לאסור תרנגולת העומדת לאכילה אטו תרנגולת העומדת לגדל ביצים. וכ"כ התוס' בפסחים דף נ"ו ע"ב בד"ה מוכן לעורבים דאי אין בפירות הנושרין רק איסור מוקצה לא היינו אוסרים ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה. וכל זה לר"י אבל לר"ש כיון שגזרו גזירה מיוחדת בפני עצמה על פירות הנושרין כל דבר הנושר בכלל ואיתסר גם ביצה שאף היא פרי הנושר היא וכמ"ש רש"י בד"ה חדא גזירה היא, וכ"ז לשיטת מהרש"ל. ושיטת מהרש"א יבואר בסמוך בדברינו בתוס' ד"ה ורי"א מוחלפת השיטה. ומעתה לשיטת מהרש"ל צריכין אנו לומר דרב יוסף דמוקי טעמא דב"ה במשנתינו משום פירות הנושרין מוקי לה כר"ש ודלא כר"י:

וע"פ זה אמרתי ליישב קושיית המפרשים לעיל בברייתא דהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות במאי מוקים לה רב נחמן ועיין מ"ש לעיל. ולפי מ"ש כאן ניחא דר"נ ס"ל ג"כ סברת רב יוסף דביצה יש בה איסור משום גזירת פירות הנושרין, אלא דזה לא שייך למאן דס"ל במוקצה כר' יהודה ולכן לא מוקי משנתינו כרב יוסף, דהרי ר"נ קאמר דבי"ט סתם לן תנא כר"י וא"כ איך סתם כאן ב"ה כר"ש וקשיא סתמא אסתמא, ולכן הוצרך לאוקמי משנתינו בעומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה. וכל זה במשנתינו אבל הברייתא דהשוחט תרנגולת שפיר מוקי לה כר"ש ואית ליה גזירת פירות הנושרין, ולכך נולדה אסורה משום פירות הנושרין ובמעי אמה שרי שאין כאן דבר הנשור: ונחזור לדברינו כאן דקאמר אלא ר"י מ"ט לא אמר כר' יצחק, דלכאורה קשה דהרי אוקימתא דר' יצחק לא אתיא כי אם לת"ק דבסמוך באין סוחטין הפירות וכו', דלרבי יהודה דאמר אם לאוכלין וכו' א"כ כל אוכלא מחשב אוכלא דאפרת ואפי' המשקין היוצאין מותרים ק"ו שהביצה מותרת, וא"כ לאוקימתא דר' יוחנן דמוחלפת השיטה לא אתיא משנתינו כת"ק דאין סוחטין, ולאוקימתא דרבינא וכן לרבינא בר עולא אתיא משנתינו דלא כר' יהודה, וכ"כ התוס' לקמן ע"ב בד"ה לדידי וכו' דר' יהודה אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, וא"כ איך מקשה כאן ר"י מ"ט לא אמר כר"י וכי לא עדיף לאוקמי משנתינו אליבא דכ"ע מלאוקמי אליבא דתנאי. אחר זה ראיתי שהרגיש בזה המהר"ם שיף:

אבל לפי מ"ש ניחא דהרי גם רב יוסף באוקימתא דידיה ג"כ אי אפשר לאוקמי ככ"ע והרי לא אתיא כר"י ואדרבה יותר ניחא אוקימתא דר' יצחק, דלאוקימתא דרב יוסף איכא למימר ב"ש וב"ה לשטתייהו דבמשנה דמגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין כבר אמר ר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש וכן אמר ר' יוחנן בשלהי מי שהחשיך יעו"ש וא"כ ב"ש אית ליה מוקצה וב"ה לית ליה מוקצה, ולשטת שאר האמוראים אין חילוק בין שבת לי"ט דר"נ הוא שהוצרך לחלק בכך ע"י דמוקים משנתינו במוקצה וב"ה לחומרא, אבל לשאר אוקימתות אין הכרח לזה, וממילא לאוקימתא דרב יוסף ב"ש לשיטתו דאית ליה מוקצה ופירות הנושרין ממילא אסורים מחמת מוקצה ולא גזרו כלל שום גזירה מיוחדת על פירות הנושרין ולא נאסרה ביצה כלל בתרנגולת העומדת לאכילה ולכן ס"ל תאכל, וב"ה לשיטתייהו דלית להו מוקצה וגזרו על פירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, וכיון שגזרו על פירות הנושרין גם ביצה פרי הנושר היא ולכן אמרו לא תאכל, ונמצא שב"ש מתוך חומרא שהחמירו במוקצה הקילו בביצה, ומתוך קולא שהקילו ב"ה במוקצה החמירו בביצה:

וקשה איך חשבו פלוגתא דביצה בעדיות מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה והרי נהפוך הוא שבשורש פלוגתא ב"ש לחומרא וב"ה לקולא, ועיין בדברינו בתחלת הסוגיא [ב.] בד"ה מ"ט דב"ש וכו' דרשהו משם שכתבנו כיוצא בזה:

וההכרח מביא אותנו אליבא דרב יוסף לומר כיון שעכ"פ בביצה זו שנולדה ביו"ט ב"ש הוא לקולא וב"ה לחומרא לכן חשבו בעדיות גבי כל הני דב"ש לקולא וב"ה לחומרא אף שהקולא הוא חומרא. וכיון שכן יותר ניחא אוקימתא דר' יצחק דמשום משקין שזבו וב"ש הוא לקולא בלי שום חומרא וב"ה לחומרא כאן בביצה וק"ו שמחמירין במשקין היוצאים מפירות העומדות לאכילה. ולכך הקשה הגמרא תחלה ור' יוסף מ"ט לא אמר כר' יצחק, ומשני ליה דביצה אוכלא ומשקי לאו אוכלא, אז הקשה ר' יצחק מ"ט לא אמר כר' יוסף, דאף דלאוקימתא דרב יוסף צריכין אנו לדחוקי קצת במה שחשבו מקולי ב"ש, מ"מ היה לו יותר לברור בדוחק זה מלדמות למשקין שאינו דומה לביצה שהיא אוכל, ומשני ליה דר' יצחק סבר אדרבה יותר דומה ביצה למשקין שהם שוים בענין שהם בלועין משא"כ פירות מגלי וקיימי:

ואם יאמר האומר לפי דברינו שרב יוסף מוקי משנתינו משום פירות הנושרין הוא כר"ש דל"ל מוקצה ואם כן סתם לן תנא ב"ה כר"ש, קשיא סתמא אסתמא דהרי בי"ט סתם לן תנא כר"י דאין מבקעין עצים וכו'. אומר אני דלא קשיא דהא דאמרינן לעיל באוקימתא דר"נ היינו ר"נ לשיטתיה דמשוה מוקצה ונולד דאמר מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ושפיר קאמר דבי"ט סתם תנא כר"י דתנו אין מבקעין עצים וכו', ואף דקורה שנשברה נולד הוא כמ"ש התוס' בתחלת הסוגיא [שם] בד"ה קס"ד יע"ש מ"מ לר"נ נולד ומוקצה שוים הם, אבל רב יוסף ס"ל לחלק בין מוקצה לנולד דבמוקצה סתם תנא כר"ש ובנולד סתם כר"י ופירות הנושרים מוקצה נינהו ולא נולד ושפיר הוצרכו לגזור על פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש:

וא"ת כיון דרב יוסף מחלק בין מוקצה לנולד כנ"ל א"כ קשה רב יוסף מ"ט לא אמר כר"נ, שהרי כולהו כר"נ לא אמרי משום קושיין והיינו קושיא דליפלגו גם בתרנגולת, וכיון דלרב יוסף מחלק בין מוקצה לנולד התרנגולת שריא גם לב"ה והדרא קושיא לדוכתא דר"י מ"ט לא אמר כר"נ. אומר אני דכל זה קשה לפי פירש"י שפירש בד"ה כי קושיין היינו קושיא דנפליגו בתרוייהו, אבל אני אומר דמשום קושיין היינו קושיא ראשונה למימר דב"ש כר"ש וב"ה כר"י והא איפכא שמעינן במשנה דמגביהין מעל השולחן דאנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש וב"ש כר"י ולא משום רומיא דב"ה אהדדי, דזה לא קשיא כלל דאיכא למימר דב"ה בנולד סברי כר"י ובמוקצה סברי כר"ש. אבל ב"ש דבריהם סתרי אהדדי דשם במגביהין אסרי אפילו מוקצה וכאן התירו אפילו נולד, ולחלק בין שבת וי"ט ולומר דכאן הקילו ב"ש משום שמחת יו"ט, כבר כתבו התוס' לקמן דף ט' ע"ב [ד"ה אלמא] דבביצה לא שייך שמחת י"ט, ולכך נאדו כל הני אמוראי מאוקיתא דר"נ:

וראיתי בפני יהושע שהרגיש ג"כ בזה ליתן טעם דהני אמוראי לא בחרו באוקימתא דר"נ היא משום דא"כ קשיין דב"ש אדב"ש דמשנה דמגביהין ששם ב"ש כר"י, אלא דכתב דלישנא כי קושיין משמע קושיא דנפלגו בתרוייהו. ואני איני יודע מנין לו זה והרי איכא לפרש כי קושיין היינו קושיא ראשונה בתחלת הסוגיא והיינו קושיית ומי אמר ר"נ הכי וכנ"ל. ולפי מ"ש מיושב ג"כ מה שתמה הפנ"י על הפוסקים המחלקים בין מוקצה לנולד, והרי בדברי ר"נ מפורש שאין חילוק ביניהם ובדברי שאר האמוראים לא מצינו בפירוש שחולקים ע"ז איך אפשר לדחות דברי רב נחמן בזה. ולפי מ"ש לא קשיא ולא מידי, דהרי רב יוסף ודאי חולק ע"ז דאם לא כן קשיא גבי י"ט סתמא אסתמא דב"ה דאסרי ביצה משום גזירת פירות הנושרים על כרחך ס"ל במוקצה כר"ש ובמשנה דאין מבקעין סתם רבי בנולד כר"י וא"כ על כרחך יש חילוק בין מוקצה לנולד. ומדלא משני הגמרא דר' יצחק לא אמר כר"י הוא משום דסבר דמאן דלית ליה מוקצה ל"ל נולד כרב נחמן, ש"מ דלא ניחא להש"ס בסברא דר"נ שע"י סברא זו מוכרחין אנו לחלק בין שבת וי"ט ולהקל בשבת יותר מבי"ט מחמת רומיא דסתמא דמחתכין עם סתמא דאין מבקעין, וניחא יותר לסתם גמרא אליבא דשאר כל האמוראים לחלק בין מוקצה לנולד, ולכן פסקו הני פוסקים כן להשוות שבת וי"ט ולחלק בין מוקצה ונולד: וע"פ הצעתינו דלרב יוסף דפירש טעמא דמשנתינו משום גזירת פירות הנושרין מוכרח להיות כר"ש דלית ליה מוקצה וסתרא סתמא דמשנתינו סתמא דאין דמבקעין דסתם גבי יו"ט כר"י. עמדתי על כוונת רש"י בד"ה ר"י אמר וכו' וב"ה דאסרי משום פירות הנושרין מן האילן בשבת וכו', ולכאורה דברי רש"י תמוהין דאנן ביו"ט קיימינן ורש"י נקיט שבת. ונראה דרש"י לשטתו דרש"י פי' בד"ה כי קושיין דהיינו ולפלגו בתרוייהו וא"כ ליכא למימר דרב יוסף מחלק בין נולד למוקצה וכמו"ש לעיל, וא"כ קשה לרב יוסף דהרי גבי יו"ט סתם לן תנא כר"י וא"כ פירות הנושרין לא גזרו עליהם כלל שבלאו הכי אסורים משום מוקצה ואיך (נאסרו) [נאסור] הביצה, ולכן פירש"י דעיקר גזירת פירות הנושרין הי' בשביל שבת דבשבת סתם תנא כר"ש והוצרכו לגזור על פירות הנושרין שמא יתלוש בשבת וכיון שגזרו על פירות הנושרין גזרו סתם והי' גם יו"ט בכלל הגזירה. וחוץ לדרכנו אמרתי כוונת רש"י לתרץ קושיית הפרי חדש [סי' תצ"ח ס"ב] דלמה יהיו פירות הנושרין אסורים משום שמא יעלה ויתלוש, הלא אפי' יעלה ויתלוש אין כאן איסור תורה, שהרי כל מלאכות אוכל נפש מותר ביו"ט וקצירה שאסורה היינו מדרבנן, וגם דברי רש"י בריש אין צדין [כג. ד"ה אין צדין] דפירש טעם האיסור משום שאפשר מערב יו"ט אפשר דג"כ כוונתו שאסור מדרבנן, וא"כ קשה למה גזרו על פירות הנושרין והוה גזירה לגזירה. לכן פירש"י שעיקר הגזירה היתה משום שבת שמא יתלוש בשבת וכיון שגזרו ממילא גם יו"ט בכלל הגזירה, ועי' לעיל [ב.] בדברינו בד"ה אמר לך רב נחמן:

שם דר' יוחנן רמי דר"י אדר"י ומשני וכו'. יש לדקדק במה דמסיים ומשני הלא עיקר ההוכחה הוא מכח הקושיא דמדקמרמי להו ש"מ חד טעמא הוא וא"כ למה הוצרך לומר ומשני. ועוד יש לדקדק דקאמר ואף ר"י סבר וכו', והלא גם רבינא סבר גזירה משום משקין שזבו שהרי גם רבינא משני על הך רומיא דר' יוחנן דר"י לדבריהם דרבנן קאמר א"כ על כרחך סובר משום משקין שזבו, דאל"כ ליכא רומיא כלל ולמה צריך לומר דלדבריהם קאמר, וא"כ ה"ל למימר ואף ר"י ורבינא סברי גזירה משום משקין שזבו. והנלע"ד ע"פ מ"ש [ד"ה אלא ר' יוסף] דלר"י דאית ליה מוקצה לא גזרו שום גזירה על פירות הנושרין וממילא לא שייך לאסור ביצת תנגולת העומדת לאכילה משום פירות הנושרין, אבל הא ודאי דעל משקין שזבו גזרו משום גזירה שמא יסחוט וזה שייך לכ"ע שהרי אין כאן סרך איסור מוקצה כלל שהרי הפירות הללו שזבו המשקין מהם פירות מוכנים הם, ולפ"ז קשה מנ"ל דר' יוחנן סבר משום משקין שזבו ודלמא באמת ר' יוחנן לעצמו ס"ל גזירת פירות, הנושרין דהרי ר' יוחנן באמת ס"ל במס' שבת [מה.] במוקצה כר"ש, ואמנם רמי דר' יהודה אהדדי דר' יהודה דאמר תאכל בשני ודייקינן בשני אין בראשון לא, והרי לדידיה לא שייך פירות הנושרין דאיהו אוסר מוקצה ועל כרחך טעמו משום משקין שזבו ולכך מרמי להו אהדדי: אלא שזה טעותא הוא שהרי עכ"פ ר' יהודה שאוסר בראשון ע"כ סובר גזירת משקין שזבו שייך בביצה ולא אמרינן ביצה אוכלא הוא ומשקין לאו אוכלא, א"כ מהי תיתי נימא דרבנן פליגי ולחדש לשיטתם גזירת פירות הנושרין ומסתמא גם הם משום גזירת משקין שזבו נגעו בביצה, וכ"ז לר' יוחנן דמשני מוחלפת השטה והיינו הך דאין סוחטין וא"כ עדיין גם לפי האמת ר' יהודה אוסר בראשון, וכ"ש אם היה הכוונה דמוחלפת היינו כלכלה א"כ פשיטא דר' יהודה אוסר בשתיהן דכיון דלר' יהודה לא שייך גזירת פירות הנושרין על כרחך דאיכא גזירת משקין שזבו, אבל לרבינא דאמר דר"י לדבריהן דרבנן קאמר ור' יהודה אינו אוסר כלל אפילו בראשון וחכמים האוסרים טעמייהו באמת משום פירות הנושרין, אבל משקין שזבו אין להם דמיון לביצה, ור' יהודה דקאמר לדידי אפילו בראשון נמי שריא דאוכלא דאפרת היא, לא אמר זה לאפוקי ממשקין שזבו דגם חכמים לא מטעם משקין אסרו, אבל אמר אוכלא דאפרת היינו לאפוקי מנולד וכמו שאמרו בריש מכילתין אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מ"ט דב"ש אוכלא דאפרת הוא. ומעתה לפי מה שביארנו אין מדברי רבינא ראיה שסובר באמת משום משקין שזבו ולהכי לא קאמרינן ואף ר' יוחנן ורבינא סברי גזירת משקין שזבו, אבל אמר ואף ר"י סבר דהרי ר"י משני מוחלפת השיטה וא"כ גם אליבא דאמת אוסר ר' יהודה בראשון ומוכח דשייך בביצה גזירת משקין שזבו והוכרח ג"כ להקדים דר' יוחנן רמי ומשני:

שם ורמינהו ועוד אר"י וכו'. יש לתמוה על ר' יוחנן ועל רבינא דקארי להו מה קארי וכי נעלם מהא דמרא דאיסור מוקצה הוא ר' יהודה וא"כ מה חסר להו לאוקמי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה וכדמשני רבינא בר עולא באמת. ונראה ע"פ מה שהבאתי לעיל בריש הסוגיא [ב. ד"ה אלא בתרנגולת] דקאמר אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים שנחלקו הבעל המאור [א. ד"ה ומאי קושיא] והר"ן [שם ד"ה ואיכא], דהבעה"מ סובר דהיינו דוקא עומדת לגדל ביצים דהיינו שהביצים יגדלו אפרוחים שאז גם הביצים מצד עצמם הם מוקצים, אבל בתרנגולת העומדת להטיל ביצים ולא לגדל מן הביצים אפרוחים אף שהתרנגולת עצמה היא מוקצית הביצה מותרת כמו חלב הנחלב מן העז בשבת, והר"ן סובר שאפילו עומדת רק להטיל ביצים כיון שהתרנגולת היא מוקצה הביצה אסור משום נולד. וכתבתי לעיל דלשטת בעל המאור אפילו נולדה הביצה בחול אפ"ה אסורה בשבת ויו"ט, שהרי הביצה מצד עצמה מוקצית כל שלא הכינה בחול לאכילה עי' לעיל בדברינו. ולשטה זו איך אפשר לאוקמי להך דאמר ר' יהודה ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, דא"כ איך תאכל בשני דמה מועיל מה שהם שתי קדושות והלא אפילו היום ודאי חול אם למחר יו"ט היא מוקצה אם לא התנה עליה היום שרצונו לאכלה ולא להחזיקה לגדל אפרוח:

ומעתה נראה דר' יוחנן ורבינא פליגי עם רבינא בר עולא בהך מחלוקת שבין בעל המאור והר"ן, דר' יוחנן ורבינא סברי כסברת בעל המאור, וא"כ אם מטעם מוקצה אתה רוצה לאסרה על כרחך בעומדת לגדל ביצים הינו לגדל אפרוחים מן הביצים מיירי, וא"כ אפי' נולדה בחול גמור איך יאכלנה למחר שמא למחר יו"ט ואכל מוקצה, לכן א"א להעמיד דברי ר' יהודה מטעם מוקצה רק מטעם משקין שזבו ואיפוך, או לדבריהם דרבנן קאמר לכל מר כדאית ליה. ורבינא בר עולא סובר כדעת הר"ן, ולדעת הר"ן מה שאמרו תרנגולת העומדת לגדל ביצים אין הפירוש שהביצים יגדלו אפרוחים דוקא אלא שהפירוש שהתרנגולת עומדת לגדל מן התרנגולת ביצים דהיינו שיחזיקנה שתטיל ביצים, ובאופן זה הביצה הנולדת מערב יו"ט שוב מותרת ביו"ט, שהרי מטעם נולד ליכא שמאתמול נולדה ומטעם מוקצה ג"כ ליכא שהרי הביצה עומדת מצד עצמה לאכילה, ולכן שפיר קאמר דר' יהודה לטעמיה דאית ליה מוקצה ואעפ"כ נולדה בראשון מותרת בשני:

ועוד נלע"ד דכולהו ס"ל כדעת בעל המאור, ומה שהקשיתי דאיך תאכל בשני הלא אם גם נולדה בחול כל שלא הכינה בפירוש אסורה ביו"ט. נלע"ד דבהא פליגי ר"י ורבינא עם רבינא בר עולא, דר"י ורבינא סברי דהך תאכל בשני היינו בלי שום פעולה לזה מהיום וא"כ אף שאינו מכינה היום שיאכלה למחר ג"כ מותרת, מדלא אמר ר' יהודה דביצה שנולדה בראשון מתנה עליה בראשון ואוכלה בשני מכלל שאין צריך להתנות עליה לאכילה מכלל דלא מיירי באיסור מוקצה כלל דמיירי באינה עומדת לגדל ולית בה איסור מוקצה. ורבינא בר עולא סבר דסוף דברי ר' יהודה אתחלת דבריו קאי שאמר מתחלה מתנה על הכלכלה בראשון וכו', וע"ז קאמר וכן ביצה כלומר דגם ביצה כן שתאכל בשני ע"י תנאי שיתנה עליה בראשון דומיא דכלכלה:

רש"י ד"ה בשני אין וכו' מוחלפת השטה שטת המשנה דאין סוחטין. נלע"ד שהדבר פשוט שכן הוא דעל הך אין סוחטין כיון ר' יוחנן שהיא מוחלפת, שהרי בהך דכלכלה לא הביא ר' יוחנן דברי חכמים כלל רק דברי ר' יהודה לבדו ואיך שייך לומר כאן מוחלפת אבל הך דאין סוחטין הביא דברי ת"ק ודברי ר' יהודה ע"ז שייך מוחלפת: ואני תמה על רבותינו חקרי לב בעלי התוס' שנסתפקו בזה:

ואמנם מה כיון רש"י בזה דלתרץ הרומיא לא איכפת לן איזה מהן מוחלפת. ומ"ש התוספות בד"ה ר"י דאין לפרש דאיפוך הך דכלכלה [ד]א"כ פשיטא דקשה דר"י אדר"י וכו', יבואר בדברינו כאן וכן בדברינו בדברי התוס' שאין הדבר מוכרח וששפיר מתורץ הרומיא גם אי מפכינן הך דכלכלה, ואם היה כוונת רש"י כדי שנדע קביעת הלכה דהלכה כרבים, והודיע רש"י דהך דאין סוחטין מוחלפת ורבנן סברי אם לאוכלין מותר ובהך דכלכלה רבנן סברי קדושה אחת הן, ג"כ לא היה רש"י נחוץ לזה דבכל אחת נקבע בגמרא ההלכה בפירוש, דבהך דשני י"ט של ר"ה אמר רבא לקמן דף ה' ע"ב הלכה כרב בהני תלת, ובהך דאין סוחטין הרי שם במס' שבת [קמ"ג.] א"ר יוחנן הלכה כר"י בשאר פירות והלכה כרבנן בזיתים וענבים:

ואמנם הוצרך רש"י לזה כאן דאם לא כן לא הוה מוכח דאף ר' יוחנן סבר גזירה משום משקין שזבו, דהרי אם אנו מוקמינן הך דכלכלה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אין כאן זכרון גזירת משקין שזבו. ואמנם כבר ביארתי בדברי הגמ' דר' יוחנן לא רצה לאוקמי בהכי כיון דאמר תאכל בשני ואם היא מתרנגולת העומדת לגדל אפילו נולדה בחול גמור אסורה ביו"ט אם לא הכינה מאתמול שהביצה מצד עצמה מוקצית היא. וכל זה אם ר' יהודה הוא שאמר תאכל בשני, אבל אם מהפכינן וחכמים אמרו תאכל בשני ור"י אוסר בשתיהן, שפיר מוקמינן בעומדת לגדל ביצים ות"ק נולד אית ליה אבל מוקצה ל"ל, ולכן בראשון לא תאכל שבו ביום נולד הוא ובשני תאכל אף שעדין היא מוקצית מ"מ כיון ששוב אינה אסורה משום נולד שהרי נולדה אתמול ושתי קדושות הן, ור' יהודה באמת אוסר בשני הימים ומשני טעמים אסורה לר"י בשני הימים אי מטעם דקדושה אחת הן כמו שני עירובין וכמו לענין כלכלה של פירות, ואי מטעם שאפילו נולדה בחול גמור מוקצה היא, וא"כ מנ"ל דר' יוחנן באמת סבר גזירת משקין שזבו, ולכן פירש"י דהך דאין סוחטין מוחלפת והך דכלכלה נשארה דר"י אמר תאכל בשני ובראשון לא, ועל כרחך לא מיירי בעומדת לגדל מדהתיר בשני ומיירי בעומדת לאכילה ומשום משקין שזבו. ובדברי התוס' יבואר יותר: תוס' ד"ה גזירה וכו' אך תימא מאי שמא יעלה ויתלוש וכו' אוכל נפש הוא. נראה שזה הי' פשוט להתוס' דקצירה ותלישה וכיוצא כמה מלאכות באוכל נפש שאסורים בי"ט, אלא שהיו סבורים שאיסורם הוא רק מדבריהם וכמ"ש הרא"ש בריש פרק אין צדין [סי' א'], אבל כאן בשמעתין דגזרינן על פירות הנושרין מעצמם שמא יעלה ויתלוש מכלל שהתלישה היא אסורה מן התורה דאם לא כן הוה גזירה לגזירה, ולכן הוקשה להם דוקא כאן. וכן מה שהקשו מצידה הוא ג"כ נכון, שהתוס' שם בר"פ אין צדין [כג: תוד"ה ואין נותנין] כתבו שאין נותנין לפניהן מזונות הוא מטעם שמא יבוא לצוד מהם, וא"כ מכלל שהצידה אסורה מן התורה:

בא"ד אותן מלאכות שמשימור ואילך דהיינו מלישה ואילך וכו' ועוד דבירושלמי יש מיעוט אחר אך שלא לקצור. הביאו התוס' הך ועוד משום דהך דרשא משימור ואילך ניחא אם די במצות בשמירה מלישה ואילך, אבל לרבא בפסחים דף מ' [ע"א] דבעי שימור משעת קצירה אי אפשר למילף מושמרתם את המצות, והרי שם בפסחים מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבא ומסתמא ראתה כן מרבינא והרי רבינא בכאן משני רומיא דר"י אדר"י. מכלל דגם איהו סובר איסור ביצה משום משקין שזבו. ואפי' לפי מ"ש לעיל בסמוך דלרבינא האיסור משום פירות הנושרין אעפ"כ על כרחך אוסר הקצירה, ולכן הביאו הדרשה השנית שבירושלמי דדריש אך הוא מיעוט שלא לקצור: ובהכי ניחא ג"כ שהתוס' מביאים רק מיעוטא דאך שלא לקצור. והרי זה לשון הירושלמי בפרקין הלכה י' ר' יוסי בשם רשב"ל אך אשר יאכל וכו' עד ושמרתם את המצות תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ע"ש בירושלמי והביאו הר"ן בר"פ אין צדין [יב. ד"ה אין צדין], ועכ"פ הירושלמי הביא שלש מיעוטין דהיינו אך הוא לבדו והתוס' הביאו רק מיעוטא דאך: ובאמת בירושלמי ממעט מן שלש מיעוטים שלש מלאכות קצירה וטחינה והרקדה והתוס' הביאו רק קצירה. ונראה דכאן לא הוצרכו התוס' רק איסור קצירה דשמא יעלה ויתלוש היינו קוצר. ואמנם קשה הרי גם משקין שזבו הוא מטעם שמא יסחוט והרי סחיטה לאו תולדה דקצירה היא אלא תולדה דדש היא כמבואר כאן ברש"י ומה הועילו התוס' בהביאם איסור קצירה:

אבל לפי דברינו עיקר זה. ועוד דבירושלמי הביאו התוס' לתרץ אליבא דרבינא דלדידיה אי אפשר למדרש מן ושמרתם את המצות, והרי כבר ביארתי בדברי הגמרא דלרבינא אין הכרח כלל דאית ליה גזירת משקין שזבו רק גזירת פירות הנושרין, ואם כן לרבינא אין לנו שום הכרח שאוסר סחיטת פירות ביו"ט כלל, וסגי להתוס' בהביאם דבירושלמי דריש אך שלא לקצור:

ובאמת הירושלמי דדריש שלש מיעוטין דהיינו קצירה טחינה והרקדה כתב הר"ן בר"פ אין צדין וז"ל, ובירושלמי נתנו בזה שני טעמים מנין שאין טוחנין ואין מרקדין ר' יוסי בשם ר"ל אומר אך אשר יאכל לכל נפש וכו' מן ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך למעט טחינה והרקדה וק"ו קצירה ודישה, תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין מכאן שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביום טוב ומוכח התם דברירה איכא בינייהו. ומ"מ נראה משטת הירושלמי שהטחינה וכיוצא בהו אסורה מן התורה, ואין זה דרך גמרתינו דהא שרינן שחיקת פלפלין וכו' כדרכן ובירושלמי הוצרכו לומר וכו' שהיתה טחינה שלא כדרכה וכו' [עכ"ל]. ואני אומר ששטת הבבלי אזלא בשטת תני חזקיה שבירושלמי דלא דריש מושמרתם את המצות אבל דריש מן אך הוא לבדו שהם מיעוטין, אלא שבירושלמי דריש תלתא מיעוטא ולכן ממעט קצירה טחינה והרקדה, אבל שטת תלמוד שלנו דריש הוא לבדו חד למעוטי מכשירין וחד למעוטי מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו כדאמר רבא בשבת דף כ"ד ע"ב, ונשאר רק חד מיעוט דהיינו אך ומוקמינן ליה על המסתבר דהינו קצירה, ולכן שרי שחיקת פלפלין כדרכה שהיא תולדה דטחינה:

ובזה הונח לי מה שהביא הפנ"י [בתוד"ה גזירה ד"ה אך תימא] לתמוהי על בה"ג שהתיר הסחיטה לצורך אוכל נפש, והרי כאן בשמעתין משמע שגזרו ביום טוב על משקין שזבו משום שמא יסחוט. ולדרכינו נכון דר' יצחק ור' יוחנן אפשר שסברי כדרשה הראשונה בירושלמי דילפי מושמרתם את המצות ואסורים כל המלאכות שקודם לישה אפי' טחינה והרקדה וק"ו דישה כמ"ש הר"ן, וכיון דדישה אסורה ממילא גם סחיטה אסורה שהוא תולדה דדש כמו"ש רש"י. אי נמי דל"ל ק"ו דרבא וע"ש בשבת דף כ"ד ע"ב שהתוס' [ד"ה ולא מילה] הרבו להשיב באמת הרבה תשובות על האי ק"ו, וכיון דל"ל האי ק"ו ולא צריכא להו מיעוט על מילה שלא בזמנה ואייתר עכ"פ תרי מיעוטי מהני תלתא דבירושלמי, ומוקמינן חד למעוטי קצירה ואידך על כל פנים למעוטי דישה שהיא עכ"פ חמור יותר מטחינה והרקדה כמו"ש הר"ן [שם] וממילא סחיטה אסורה ביום טוב. אבל להלכה ודאי דלא קיי"ל האי לימוד ושמרתם את המצות שבירושלמי, דא"כ היתה הטחינה אסורה מן התורה ואיך התירו שחיקת תבלין כדרכן והרי הוא תולדה דטוחן וכמ"ש הר"נ, וגם רבא בתראי הוא ואמר הוא לבדו תרווייהו דרשי חד למעוטי מכשירין וחד למעוטי מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו ולא אשתייר רק חד מיעוט דהיינו אך וממעטינן קצירה, אבל דישה לא ממעטינן ולכך מותר סחיטה ביום טוב לצורך אוכל נפש:

ועדיין נשאר לנו ליישב מה שקשה לפי דברינו מה הקשה בגמ' אלא רב יוסף מ"ט לא אמר כר' יצחק, ומאי קושיא ודלמא ר"י סבר דסחיטה גופה מותרת ביום טוב לצורך אוכל נפש וכשיטת בה"ג. והנלע"ד בזה דהרי רבי יוסי בשם רשב"ל בירושלמי דיליף מושמרתם את המצות וכו' לאו היינו רבי יוסי המפורסם בבבלי דזה תנא הוא ולא אמר משמיה דרשב"ל, אבל לדעתי לישנא דירושלמי לישנא קלילא הוא ור' יוסי הזה הוא רב יוסי הנזכר בבבלי, וכיון דאיהו יליף מושמרתם דהיינו משימור ואילך ממילא כל המלאכות שקודם לישה לא הותרו וכיון שהדישה אסורה גם סחיטה אסורה שהיא תולדה דדישה:

ד"ה ר"י אמר מוחלפת השיטה דא"כ כ"ש דקשה מדר"י וכו'. וכתב מהרש"א ואין להקשות דא"כ השתא דההיא דאין סוחטין מוחלפת כ"ש דקשה דרבנן אדרבנן וכו'. ולכאורה קושיא היא רק להמהרש"א לשיטתו בדבור התוס' הקדום במ"ש עוד י"ל דלא שייך מוכן לעורבים וכו' והוא מצפה לכך, שאין הכוונה שחזרו לגמרי מטעם מוכן לעורבים וס"ל דלא שייך כלל מוכן לעורבים בפירות הנושרין, רק עיקר הטעם דלית בהו משום דיושב ומצפה וזו היא שטת המהרש"ל, אבל המהרש"א סובר דטעם מוכן לעורבים נשאר רק שעל טעם מוכן לעורבים לחוד לא מהני להתיר שהרי אין מעמידין בהמה על המוקצה, שמתחלה כתבו התוס' דמיירי בתרי עברי דנהרא ועתה חידשו התוס' דלא מיירי בתרי עברי דנהרא אלא דלטעם מוכן לעורבים בעינן גם כן יושב ומצפה זו היא שיטת מהרש"א. ולשיטתו אתיא גזירת פירות הנושרין גם לר' יהודה דבעינן טעם שמא יעלה ויתלוש דמטעם מוקצה אינו אסור, דאף דלא מהני לר"י יושב ומצפה שהרי הוא אוסר במותר שמן שבנר אף שיושב ומצפה, היינו דיושב ומצפה לחוד לא מהני, אבל יושב ומצפה בצירוף מוכן לעורבים מהני גם לר"י לאפוקי מאיסור מוקצה, ולכן הוצרכו לגזור על פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש. ולשטתו הא דרמי ר' יוחנן דר"י אדר"י ולא ניחא ליה לפרש דמה דאמר ר"י תאכל בשני אבל בראשון לא, היינו משום גזירת פירות הנושרין, על כרחך הוא משום דר' יוחנן סבר כר' יצחק דלא שייך כלל גזירת פירות הנושרין בביצה דפירות מגלו וקיימו וביצה בלועה: ולפי"ז שפיר הקשה המהרש"א דהשתא דמחלף ההוא דאין סוחטין קשיא דרבנן אדרבנן. אבל לשטת מהרש"ל כבר ביארנו בדברי סוגית הגמרא דלר' יהודה לא גזרו שום גזירה על פירות הנושרין אם כן לא קשיא קושיית מהרש"א כלל, דבשלמא דר"י אדר"י שפיר רמי ר"י דלרבי יהודה ליכא שום טעם לאסור ביצה רק מטעם משקין שזבו, דלדידיה ליכא למימר משום גזירת פירות הנושרין שהרי לא היתה שום גזירה בפירות הנושרין, אבל עתה דמשני מוחלפת השטה ל"ק דרבנן אדרבנן, דטעמייהו דרבנן שפיר איכא למימר דאסרו ביצה משום גזירת פירות הנושרין ולא משום משקין שזבו, דאינהו סברי כל אוכלא אוכלא דאפרת הוא:

ואחר הישוב הנכון נראה דגם לשטת מהרש"ל ג"כ שפיר הקשה מהרש"א דרבנן אדרבנן, דהרי אם באנו לתרץ כפי מ"ש דלמה דמסיק מוחלפת השטה אז טעמייהו דרבנן הוא דביצה אסורה משום פירות הנושרין, א"כ למה קאמר כאן ואף ר' יוחנן סבר גזירה משום משקין שזבו, הוה ליה למימר דר"י סבר גזירה משום פירות הנושרין, דהרי כמו שמוכח מדברי ר"י גזירת משקין שזבו ה"נ מוכח מדברי רבנן גזירת פירות הנושרין, ואיך הכריע דר"י סבר גזירת משקין שזבו ומוקי משנתינו כר"י, אדרבה מסתמא מוקי משנתינו כרבנן ומשום גזירת פירות הנושרין, אלא ודאי דאין לנו שום הכרח לפרש לרבנן שום טעם חדש ממה שהוא טעמיה דר"י וא"כ קשיא דרבנן אדרבנן. וצריכין אנו לתירוץ של מהרש"א דתרי רבנן נינהו והני רבנן דאין סוחטין לאו היינו הני רבנן דכלכלה:

בא"ד וא"כ אי אמרינן איפוך אסור אפי' בי"ט שני וכו'. עיין בדברינו ברש"י ד"ה בשני אין וכו' ופירשתי דאי אפשר כלל לפרש מוחלפת הינו דכלכלה שהרי לא הביא ר' יוחנן דברי חכמים ברומיא דיליה. והתוס' על כרחך לא נחתי לזה דא"כ לא הוצרכו לשום הוכחה. ולפי"ז קשה דלמא לעולם הך דכלכלה החליף ואע"פ כן ל"ק דר"י אדר"י ע"פ מ"ש שם בדברי רש"י דלהכי לא מוקי ר' יוחנן הך דכלכלה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכדמוקי רבינא בר עולא, הוא משום דאיך אמר ר' יהודה תאכל בשני הרי אפי' נולדה הביצה ביום חול גמור אסורה ביו"ט שהביצה היא מצד עצמה מוקצית, ולהכי הוצרך ר' יוחנן לפרש בעומדת לאכילה ומשום משקין שזבו, אבל כדמסיק מוחלפת השיטה והינו דכלכלה ור"י אוסר בשני הימים אז באמת מוקמינן לה בעומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה ולא קשיא דר"י אדר"י כלל. ואם דלפ"ז נסתרו דברי הגמרא דאף ר' יוחנן סובר משום משקין שזבו וכמו שכתבתי לעיל בדברי רש"י, היא גופה קשיא על הגמרא דמנ"ל דלמה דמסיק ר' יוחנן מוחלפת השיטה דאית ליה גזירת משקין שזבו כלל [דלמא] ר' יהודה ורבנן תרווייהו לאו משום משקין שזבו נגעו בה, אבל מטעם מוקצה ונולד, ורבנן נולד אית להו ומוקצה לית להו ולכן אסרי בראשון ומתירים בשני, ור"י אוסר גם בשני וכמ"ש בשיטת רש"י:

ונראה דס"ל להתוס' דר' יוחנן ודאי סובר בהא כר"נ דמאן דאית ליה מוקצה א"ל נולד ומאן דל"ל מוקצה ל"ל נולד, וא"כ אי אפשר לפרש טעמייהו דרבנן דבראשון הוא נולד ובשני הוא רק מוקצה שאין לחלק כלל בזה, והוא ע"פ שאמרו בשלהי שבת [קנו.] דר' יוחנן אמר הלכה כר"ש ומקשה והרי אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה. ותנן אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט, ומשני ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן ב"ש אומרים מגביהין מעל השלחן וכו' ואמר ר' נחמן אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש וכו' ע"ש, ומעתה אי ס"ד דיש לחלק בין מוקצה לנולד איך פסק ר' יוחנן לחלוטין כר"ש דהרי סתמא קאמר הלכה כר"ש ומשמע בין במוקצה ובין בנולד דהרי ר"ש גם נולד מתיר וכמ"ש התוס' בריש מכילתין [ב.] בד"ה קס"ד יעו"ש, ואיך פוסק ר' יוחנן כר"ש והא אמר הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין וכו', והאי נולד הוא דקורה שנשברה נולד הוא, ואי משום דסתמא אחרינא אשכח דהינו מגביהין מעל השלחן דב"ה כר"ש, האי מוקצה הוא ובמוקצה סתם כר"ש אבל בנולד סתם כר"י: הן אמת שהרא"ש בשלהי ביצה [פ"ה סי' י"ד] כתב דהך מגביהין עצמות וקליפין נולד הוא, ואני אומר עפר אני תחת כפות רגלי הרא"ש ואיני יודע מנ"ל שזה נולד הוא: ולדעתי הוכיח זה שהרי רב במוקצה לטלטל סבר כר"ש כמבואר בשבת דף קכ"ח ע"א ובנולד סבר אף לטלטל כר"י כדמוכח בתוס' דף י"ט ע"ב ד"ה שמן של בדדין, וגם מוכח שם בתוס' דגרעינין מחשבי נולד ע"ש, מ"מ הרי בדף כ"ט שם מחלק בין גרעינין לקליפין דגרעינין מעיקרא מכסיין והשתא מגליין משא"כ קליפין דמעיקרא והשתא מיגלי יעו"ש, וא"כ אפשר דעצמות וקליפין לאו נולד חשיבי אלא ששם בתוס' בסוף ד"ה והא דרב מוכח שלמסקנא אין לחלק ושפיר קאמר הרא"ש. ואמנם מדברי תוס' בריש מכילתין בד"ה קס"ד, משמע להיפך מדהוצרכו להביא ראיה משברי כלים, אלא דסובר ר' יוחנן שאין שום סברא לחלק בין מוקצה לנולד. ואף שביצה חשיב נולד טפי כמ"ש התוס' בריש מכילתין בד"ה קס"ד מ"מ אם יש שום חילוק בין נולד לנולד שוב ק"ו שיש סברא לחלק בין מוקצה לנולד דשברי כלים:

ועדיין יש להקשות מנ"ל דר"י סבר גזירת משקין שזבו, ודלמא מה דמסיק מוחלפת השיטה היינו הך דכלכלה ובתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה, וחכמים לא סברי לא מוקצה ולא נולד אבל אית להו גזירת פירות הנושרין, וכמש"ל דמאן דלית ליה מוקצה ודאי גזרו על פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש, ולכך אסרו חכמים בראשון משום גזירת פירות הנושרין ולא משום משקין שזבו. ונראה דגם הא לא קשיא דהרי אם הך דכלכלה מוחלפת אז נזכרו דברי חכמים במשנה קודם דברי ר"י ועל דברי חכמים מסיים במשנה ור"י אוסר וכדמוכח בסוף הדיבור בשטה מאייברא: ולפי"ז אם טעמייהו דחכמים משום פירות הנושרין א"כ מיירי חכמים בכל מיני ביצה בין מתרנגולת העומדת לגדל ובין מתרנגולת העומדת לאכילה ובכולהו אסרי בראשון והתירו בשני, ואיך מסיים ע"ז ור"י אוסר ועל דברי חכמים קאי, וקשה למה אוסר ר"י בעומדת לאכילה והרי גזירת פירות הנושרין ליתא לר"י כלל כיון שאוסר מוקצה ומשום מוקצה ונולד ג"כ ליכא בעומדת לאכילה ואיך קאמר סתם ור"י אוסר. ולכן אי אפשר לפרש כן, וע"כ מוחלפת הך דאין סוחטין ובהך דכלכלה תרוויהו דהיינו ר"י וחכמים משום משקין שזבו אוסרים מר בו ביום ומר בשני הימים, והני חכמים לאו היינו חכמים דאין סוחטין:

בא"ד ובשטה מאייברא תירץ וכו' לדידי אפי' בראשון שרי וכו'. ולשטה זו הדרא קושייתי דלעיל לדוכתא דלמסקנא דמחליף כלכלה ור"י לדבריהן דרבנן קאמר, מנ"ל דסבר ר' יוחנן גזירת משקין שזבו, [דלמא] (ו)חכמים דאמרי תאכל בשני אבל בראשון לא הוא משום גזירת פירות הנושרין, ור"י לדבריהן קאמר לדידי אף בראשון שרי דלית לי שום גזירה בפירות הנושרין, ולדידכו דאסריתו משום פירות הנושרין אף בשני אוסר דקדושה אחת היא. ולכן צ"ל דשטה מאייברא סובר כסברא הראשונה שכתבו התוס' בדבור הקדום דגם בפירות האילן שייך מוכן לעורבים בעומד בחצר וההיא דלא יעמיד בהמתו על המוקצה מיירי בתרי עברי דנהרא, וא"כ גם לר' יהודה גזרו על פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש, ואי ס"ד דס"ל לר' יוחנן שיש לדמות ביצה לפירות הנושרין א"כ מתחילה מאי קשיא ליה דר"י אדר"י ודלמא טעמא דר"י בביצה הוא משום פירות הנושרין, אלא ודאי דמצד הסברא סובר ר' יוחנן דאין לדמות ביצה לפירות כלל:

אלא דלפי"ז דגם לר"י אף דאית ליה מוקצה אפ"ה שייך גזירת פירות הנושרין, הדרא קושיא לדוכתא מה שהקשינו לעיל בדברי הגמרא דלמה קאמר ואף ר"י סובר משום גזירת משקין שזבו ולא קאמר דגם רבינא סובר גזירת משקין שזבו. ונראה דעל רבינא איכא למימר דלית ליה משקין שזבו וסובר משום גזירת פירות הנושרין, והאי דקאמר לעולם לא תיפוך וכו' לדברי ר' יוחנן קאמר לדידי בלאו הכי לא קשיא דר"י אדר"י דלדידי טעמא דביצה הוא משום פירות הנושרין, אלא אפילו לדידך דסברת משום משקין שזבו אפילו הכי לא תיפוך וכו':

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה