אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף ב:

דף ב.

לפלוגי בתרנגולת. [וקשה דהוה ליה לתרץ] ולומר דבתרנגולת מודו ב"ה דשרי משום שמחת יו"ט, ועי' לקמן דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אלמא וכו'. ולפי מ"ש לעיל [ע"א ד"ה מוקצה] שאם התרנגולת מותרת אז אין הביצה מיחשב נולד דאי בעי שחיט ואכיל כל מה שבגוה וב"ה מש"ה אסרו הביצה לפי שגם התרנגולת אסורה, א"כ מוכח שב"ה אסרי התרנגולת ומקשה שפיר, דאף דממילא מדאסורה הביצה שמעינן שגם התרנגולת אסורה מ"מ מיחשב רבותא יותר למתני תרנגולת בפירוש. ועדיין יש להשיב דלמא התרנגולת מותרת משום שמחת יו"ט והביצה אף שאינה נחשב נולד כיון שהתנרנגולת מותרת כנ"ל, מ"מ מידי מוקצה לא נפקא שהיא מצד עצמה מוקצית גם אחר שנולדה שהרי עומדת לגדל אפרוחים והרי ב"ה אית להו מוקצה, ופשיטא לפי סברת המהרש"א [תוד"ה אוכלא] שאף למאן דלית ליה מוקצה ותרנגולת שריא אפ"ה הוה הביצה נולד, דקשה כאן דלמא בתרנגולת מודו ב"ה דשרי משום שמחת יו"ט. ולכן נראה דלב"ה ליכא למימר דשרי משום שמחת יו"ט, שהרי גבי שוחט חיה ועוף לא התירו משום שמחת י"ט לקמן דף ט' ע"ב ואפילו לשטת התוס' [שם ד"ה אמר ר"י] דלקמן דמוחלפת היינו הך דהשוחט, מ"מ לפי הטעות דמשנתינו אי אפשר למימר ברישא דמשנתינו דשרו ב"ה התרנגולת משום שמחת יום טוב:

שם ולפליגי בתרנגולת להודיעך כחן דב"ה. וצריך עיון לשיטת בעל המאור [א. ד"ה והרינו] בכלל המוקצה דלא אסרו ביו"ט אלא דבר דבשבת אסור משום מלאכה, ומתוך כך נדחק בביצה למימר שהיא עומדת דרך הנאתה דרך בישול וכמו שהבאתי דבריו לעיל [ע"א בתוס' ד"ה ביצה וכו'], וא"כ אי הוה תנן בתרנגולת הוה אמינא בתרנגולת הוא דסתם לן תנא דב"ה כר"י משום דהתרנגולת ודאי אסורה בשבת משום מלאכה דשחיטה, אבל ביצה כיון דעכ"פ יכול לגומעה כשהיא חיה תהיה מותרת בין בשבת ובין ביום טוב, קמ"ל רבותא דאפילו בביצה סתם לן תנא לב"ה כר"י מטעם שכתב בעל המאור: שם ונפליגי בתרווייהו תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה. האריך בלשונו לומר תרנגולת העומדת לגדל ביצים ולא קיצר בדבריו ולומר ונפלגי בתרוייהו תרנגולת היא וביצתה כשם שאמר בתחלת קושייתו ונפלגי בתרנגולת, וכשם שלא נזכר במשנתינו לענין ביצה דמיירי שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל רק סתם ביצה ומוקמינן לה בעומדת לגדל, ה"נ אם היה תנן תרנגולת וביצתה סתם ג"כ הוה מוקמינן בעומדת לגדל, ולמה זה האריך המקשן בלשון דלתני תרנגולת העומדת לגדל ביצים: והנלע"ד בזה דאי הוה תנן סתם תרנגולת וביצתה ב"ש אומרים תאכל וכו' הוה מוקמינן לה בתרנגולת שלקחה סתם, ועל דרך דמוקי אביי לקמן דף ד' ע"א ברייתא דאחרים משום ר' אליעזר ביצה תאכל היא ואמה היינו אגב אמה דכשנשחטה הוברר דלאכילה עומדת, כן הוה מוקמינן משנתינו אם היה לשון המשנה תרנגולת וביצתה ב"ש אומרים תאכל היינו בנלקחה סתם וב"ש אית להו ברירה, וא"כ כשאוכל גם התרנגולת הוברר למפרע דלשחיטה עומדת והותרה היא והביצה, וב"ה ל"ל ברירה ולכך לא תאכל, ואף דמשמע בעירובין דף ס"ח ע"א גבי מערבין באוצר דב"ש לית להו ברירה, היינו עכשיו שבאמת לא מיירי משנתינו בדין ברירה מוקמינן התם ברייתא דאין מערבין כב"ש, דאטו ב"ש וב"ה נזכרו שם בהני ברייתות והלא כמה תנאי פליגי בדיני ברירה, ועכ"פ במשנתנו היה מקום לטעות אי הוה שנינו תרנגולת וביצתה, לכן נתחכם המקשן שיפרש בפירוש במשנתינו תרנגולת העומדת לגדל ביצים:

אלא דלפי זה שאם היא שונה היא וביצתה היה צריך התנא להאריך ולפרש תרנגולת העומדת לגדל ביצים, קשה קושיית התוספות בד"ה ונפלגי בתרווייהו תימא דבכל דוכתא דאמרינן כחה דהתירא עדיף לפרוך הכי ותירצו דשאני הכא שלא יאריך בשביל כך פריך כן, ולדברינו שהיה צריך להאריך ולמיתני העומדת לגדל ביצים הדרא קושית התוס' לדוכתא:

ונראה עפ"י שמבואר לעיל בדברינו [ע"א ד"ה אלא] דכיון דמוקמינן משנתינו בעומדת לגדל ביצים אפילו נולדה הביצה בחול מוקצה היא שהרי עומדת לגדל אפרוח, וא"כ למה זה שנינו במשנתינו שנולדה ביו"ט וניתני סתם ביצה בש"א וכו': ואמנם צ"ל דלרבותא דב"ש נקט כן שאם הוה שנינו סתם הוה מוקמינן דוקא שנולדה בחול ומוקצה התירו ב"ש ולא נולד דלכך שנינו שנולדה בי"ט דאפילו נולד התירו ב"ש. ואמנם אי הוה שנינו תרנגולת וביצתה על כרחך בנולדה ביו"ט ותני ביצה לרבותא דב"ש ותני תרנגולת לרבותא דב"ה, וא"כ על כרחך מיירי שנולדה בי"ט דאי נולדה בחול ואין כאן נולד רק מוקצה א"כ היינו תרנגולת ותרתי למה לי, נמצא אי הוה תני תרנגולת וביצה לא היה צריך למתני שנולדה בי"ט, ומעתה מה שהיה מאריך באמרו העומדת לגדל ביצים שהוא שלשה תיבות היה מקצר שלא היה צריך למתני שלשה תיבות שנולדה בי"ט, אפיק תלת ועייל תלת ולא היה מאריך, ושפיר פריך ונפליגו בתרווייהו:

שם ובי"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן ומשום הכנה וכו'. ואף דמסיק דגם בשאר יום טוב אסורה משום גזירה יום טוב אחר השבת וא"כ מה הכריחו לומר שבי"ט אחר השבת עסקינן, וכבר נתתי טעם לזה במשנתינו עיין עליו [סוד"ה השוחט]. ועוד נלע"ד דמהר"ם שי"ף הקשה לפי מ"ש התוס' בד"ה והי' ביום וכו' דאם אין יו"ט מכין לשבת ק"ו שאין שבת מכין לי"ט א"כ יש רבותא יותר באיסור ביצה בשבת מבי"ט, א"כ הוה להתנא למתני ביצה שנולדה בשבת דג"כ לא תאכל. ואני במשנתינו כתבתי [ד"ה ואמנם אני לעצמי] דיו"ט הוא רבותא יותר דסעודת שבת כתיב בקרא בהדיא דבעי הכנה אבל ביו"ט אמרינן רק מסברא שגם סעודת יו"ט חשיבה ובעי הכנה. ואמנם אמינא אפילו יהיבנא דשבת הוא רבותא יותר אעפ"כ תנא שנולדה בי"ט, לפי שאגב אורחא קמ"ל דדוקא נולדה הא במעי אמה שריא וכדמסיק כאן, וזה שמעינן ממשנתינו דתנן נולדה ולא תנא רבותא יותר השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים מכלל דאלו באמת שריין, וכ"ז שמעינן בי"ט אבל אי הוה נקט שבת דבשבת לא משכחת במעי אמה שהרי אסור לשחטה בשבת לא הוה שמעינן דבמעי אמה שריין לכך נקט יום טוב. אלא דלכאורה אין זה רבותא דמהי תיתי לאסור במעי אמן, אי משום גזירה אטו נולדה הרי נולדה גופא הוא רק גזירה משום יו"ט אחר שבת ופשיטא דלא גזרינן גזירה לגזרה, ולכן קאמר רבה דמשנתינו בי"ט אחר שבת עסקינן ושפיר היה מקום לגזור במעי אמן אטו נולדה, ושפיר איצטרך לאשמעינן דלא גזרינן:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש בכונת רבה דאמר בי"ט שחל אחר השבת עסקינן, והוא ע"פ שכתבו התוס' במסכת פסחים דף נ"ח ע"ב בד"ה כאלו חל בשני בשבת וכו' דגם כשהיו מקדשין ע"פ ראיה אעפ"כ נזהרו בלא בד"ו פסח, ובחידושי שם בפסחים [בד"ה בשני בשבת] כתבתי שגם רש"י אף שחולק בקביעת הפסח מ"מ מודה בקביעת ראש השנה יע"ש. א"כ לפי הכלל דלא אד"ו ראש לא משכחת בר"ה וסוכות ושמיני עצרת שיהיו אחר השבת ולא שייך למיגזר בהו גזירה משום י"ט אחר השבת, וראוי להיות ביצה שנולדה בר"ה ובסוכות מותרת לפי טעמא דהכנה. ומה דאמרינן לקמן דף ד' ע"ב אתמר שני י"ט של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרווייהו נולדה בזה אסורה בזה, לרב דאית ליה מוקצה משכחת לה בעומדת לגדל ביצים, ולשמואל דלית ליה מוקצה אולי אית ליה טעמא דפירות הנושרין או משקין שזבו אבל טעמא דהכנה לא שייכא בר"ה ובסוכות. וא"כ אפשר שזהו כונת רבה הכא בי"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן ואין רצונו שחל באמת אחר שבת, אלא רצונו בי"ט שחל לפעמים אחר שבת ששייך הכנה ולכן אפילו חל באמצע השבוע גזרינן אטו אחר השבת, לאפוקי ר"ה וסוכות ושמיני עצרת שא"א להם להיות חל אחר השבת ביצה שנולדה בהם שריא:

אלא דלפי זה לא שייכא ביצה בכל יו"ט רק בפסח ושבועות והיה להתנא להקדים בבא דהשוחט חיה ועוף הנוהג בכל י"ט, ואי משום שרצה להסמיך בבא דשאור לבבא דביצה כדי להורות ששאור איידי דביצה שייכא כאן מטעם שכתבתי במשנתינו [ד"ה השוחט] שנדע שגם ביצה היא לגמרי מקולי ב"ש, ועיין בדברינו במשנתינו, אכתי היה לו לסדר כך השוחט חיה וכו' ביצה וכו' שאור וכו' וג"כ הוה ידעינן דשאור שייכא לביצה, ולמה הקדים ביצה שאינו נוהג בכל יו"ט להשוחט שנוהג בכל יו"ט. ואמנם בזה נוכל לומר דרבה לטעמיה דסבר הכנה דאורייתא והקדים ביצה ושאור שהם של תורה להשוחט שהוא גזירה דרבנן וכמ"ש במשנתינו:

ועל פי זה הונח לנו מה שנתקשו המפרשים דמה יענה רב נחמן להך ברייתא דבסמוך השוחט תרנגולת ומצא ביצים גמורות וכו' דדייקינן מינה דוקא מצא בה הא נולדה אסורה, במאי עסקינן אי בעומדת לגדל ביצים איך משכחת שישחטנה בי"ט, ואם שחטה לצורך חולה המסוכן אכתי איך הביצה מותרת והרי בין התרנגולת ובין הביצה שבה הכל מוקצים הם, ואם התרנגולת מותרת להחולה אכתי הביצה שמצא בה מוקצה היא, ואם גם הביצה צריכה לחולה פשיטא דאפילו ביצה שנולדה מותרת לצורך חולה המסוכן, ואי מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה א"כ מה אריא מצא בה אפי' נולדה שרי לר"נ דהרי רב נחמן לית ליה לא הכנה ולא פירות הנושרין ולא משקין שזבו מדלא מוקי משנתינו בהכי. ולפי מ"ש נראה דגם ר"נ ס"ל הכנה אלא שס"ל דהכנה לאו דאורייתא, וכיון דהכנה לא שייך רק בפסח ושבועות היה לו להקדים בבא דהשוחט דשייכא בכל יום טוב, דלדידיה גם ביצה היא רק מדרבנן אסורה משום הכנה, ולכך לא מוקי משנתינו בעומדת לאכילה רק בעומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה דשייך בכל היו"ט, אבל הברייתא שפיר מוקי בעומדת לאכילה ומשום הכנה ובי"ט של פסח או עצרת. ומ"ש לקמן כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו, היינו הכנה דאורייתא לית להו:

אלא דמסתפינא לומר דבר חדש דלרבה תהיה ביצה שנולדה בר"ה וסוכות מותרת, ולא מצינו דבר זה בדברי שום אחד מהפוסקים. ולכן נלע"ד דגזרו יום טוב של ראש השנה ושל סוכות אטו יום טוב של פסח ועצרת, וא"ת תינח אם היה אפשר להו להיות אחר השבת אבל כאן שא"א להו שיחולו כי אם באמצע השבוע שבזה בפסח ועצרת גופיה הוא רק גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה, יש לומר כמו דאמרינן לקמן באוקימתא דרב יוסף ור' יצחק דכולה חדא גזירה ה"נ כאן כשגזרו על י"ט סתם גזרו וממילא גם ר"ה וסוכות בכלל הגזירה. ועוד נלע"ד דעד כאן לא כתבו התוס' שם בפסחים דגם בזמן המקדש היו מקפידים על הקביעות אלא לענין תרי שבי בהדי הדדי כמבואר שם בדבריהם והיינו שלא יהיה יוה"כ ושבת סמוכים יחד, ולכן לפי דבריהם היו מקפידים שלא יהי' פסח חל בשני בשבת שאז יבוא יוה"כ בערב שבת ולכן נזהרו שלא יהיה ר"ה לא ביום ד' ולא ביום ו', אבל שיהיה ר"ה ביום ראשון בשבוע שאז הקפידא רק בשביל ערבה שלא תחול בשבת ע"ז לא היה מקפידים בזמן שהיו מקדשין ע"פ ראיה לאיים עבור זה על העדים. ואף שמשמע בדברי התוס' במס' סוכה דף מ"ג ע"ב בד"ה לא איקלע שהיו מקפידים יותר על ערבה מעל תקיעה, מ"מ לא היו מקפידים כמו על יוה"כ ושבת, ולכן כשהיו העדים עומדים על דבריהם היו מקדשין תשרי אף ביום א' בשבת, ושפיר שייך גם בר"ה ובסוכות הכנה דביצה:

שם דאמר רבה מאי דכתיב וכו'. התוס' במס' עירובין דף ל"ח ע"ב [ד"ה אמר] נסתפקו אם גרסינן דתניא:

ור"ת מחק הגרסא דתניא והתוס' קיימו הגרסא, וכתבו ואין להקשות מן הברייתא לר' יוחנן דלית להו הכנה לקמן דף ד' וכו'. ולכאורה קשה למה הוקשה להם דוקא מר"י ולא הקשו מהא דבסמוך דאמרינן כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו: ונראה דבשלמא במה דאמר הכנה לית להו היינו גזירת הכנה שנגזור בי"ט דעלמא אטו י"ט הסמוך לשבת לית להו, ולכן לא רצו לאוקמי משום הכנה דא"כ לא מתוקמא אלא ביו"ט אחר שבת, אבל שפיר אית להו הברייתא דאין י"ט מכין לשבת ואין שבת מכין לי"ט. אבל ר"י לקמן שאמר נולדה בזה מותרת בזה והרי ר"י אית ליה גזירת משקין שזבו כדבסמוך וא"כ על כרחך ביומה אסור, ואם אית ליה הכנה איך היא מותרת למחר והא אין שבת וי"ט מכינים זה לזה, ועיין לקמן דף ד' ע"א בתוס' ד"ה אלא בהכנה דרבה וכו':

שם אלא מעתה י"ט דעלמא תשתרי. ואע"ג דרבה באמת אמר ביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן, וא"כ מנ"ל לאביי דאוסר כלל ביום טוב דעלמא ודלמא באמת ביום טוב דעלמא שרי. ובשיטה מקובצת ראיתי שממעשים בכל יום אקשי ליה שמעשים בכל יום לאסור ביצה שנולדה ביו"ט שאינו אחר השבת. ובעיני יפלא דא"כ למה לא קשיא לר"נ ממעשים בכל יום. ונלע"ד דזה כוונת רש"י שפירש כאן דרבה יליף מכאן דמוקצה דאורייתא וא"כ כיון דב"ה ילפי מכאן הכנה ממילא ס"ל מוקצה אפילו מן התורה, וב"ש כיון דלא דרשי הך קרא כלל אפילו להכנה ממילא לא דרשי מיניה מוקצה. ולפ"ז אי אפשר להפוך המשנה דמגביהין עצמות וקליפין כר"נ דאמר אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש, דלרבה אי אפשר לומר כן דהרי ב"ה אסרי מוקצה מן התורה, ואף שיש לחלק בין מוקצה שלא היו בעולם לעצמות וקליפין, מ"מ כיון שעכ"פ לב"ה יש מוקצה שאסור מן התורה ויש למוקצה עיקר מן התורה ולב"ש אין שום רמז למוקצה מן התורה איך שוב בשום מוקצה יהיו בית שמאי מחמירין וב"ה מקילין, וכיון שהמשנה נשאר על מכונה וב"ש לקולא וב"ה לחומרא א"כ קשה על תנא למה שנה משנתינו בעומדת לאכילה דלא שייך רק בי"ט אחר השבת, הרי יותר היה לו למיתני פלוגתייהו בעומדת לגדל דשייך בכל י"ט וב"ש לקולא וב"ה לחומרא ונתני באמת היא וביצתה:

ואפילו אם נרצה ליישב משנתינו כאן דסמך עצמו על שכבר שנה פלוגתייהו במוקצה במס' שבת במתני' דמגביהין עצמות וכו', אכתי במס' עדיות למה נקט קולי ב"ש וחומרי ב"ה בביצה שנולדה והיינו בעומדת לאכילה מדלא קתני היא וביצתה, יותר הוה למתני בתרנגולת העומדת לגדל דשייכא בכל ימים טובים וב"ש לקולא בתרנגולת ובביצתה וב"ה לחומרא. ולמימר דבנולד גם ב"ש אוסרין אי אפשר לומר כן לרבה דהרי כולהו כר"נ לא אמרי אמרינן בסמוך שהוא משום קושיין, ואי הוה ס"ל שיש מקום לחלק בין מוקצה לנולד א"כ נימא דגם ב"ה לית להו הכנה כלל כדלית ליה לב"ש ופלוגתייהו בעומדת לגדל הכל כאוקימתא דר"נ, והא דלא פליגי גם בתרנגולת היינו משום דלא סתם תנא גבי יו"ט כר"י אלא בנולד דקורה שנשברה היינו נולד, אלא ודאי מדלא אמרי כר"נ משום קושיין גם אינהו אינן מחלקין בין מוקצה לנולד, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לא אחז התנא בעדיות בעומדת לגדל ונתני היא וביצתה, אלא ודאי דגם ביצה זו ששנינו ג"כ שייך בכל י"ט אפילו אינו סמוך לשבת ג"כ ב"ה אוסרין, ורבה דאמר לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה היינו גם בעומדת לאכילה ובכל ביצים מיירי דב"ה אסרו בכולהו משום הכנה וב"ש לית להו לא מוקצה ולא הכנה, ואמנם לא נקט היא וביצתה משום דאיירי גם בעומדת לאכילה ובזו התרנגולת ודאי מותרת, ולכן שאל אביי למה תהא אסורה ביו"ט דעלמא:

ואמנם כל זה ניחא לשטת רש"י כאן דתלה הכנה דרבה דכאן באיסור מוקצה, אבל לשטת התוס' בעירובין דף ל"ח ע"ב והבעל המאור [א. ד"ה ומאי קושיא] כאן שדחו פירש"י ואין כוונת רבה כאן שייך לאיסור מוקצה, הדרא קושיא לדוכתיה מה הקשה לו אביי אלא מעתה יו"ט דעלמא תשתרי וכנ"ל. לכן נלע"ד דלרבה מוכח דבכל יו"ט ובכל שבת הביצה אסורה, ממה ששנינו דף ג' ע"ב אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד שנולדה ביו"ט וכו' אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר, ורבה גופיה במס' שבת דף מ"ב ע"ב מפרש הטעם דהצלה מצויה התירו. ומעתה בשלמא אם איסור טלטול הביצה נוהג בכל שבת ובכל יו"ט הוה הכפיית כלי הצלה מצויה, ולכן אפילו בשבת שאחר יו"ט וביו"ט שאחר השבת ג"כ מותר לכפות עליה כלי, שהרי הצלה זו צריכה היא בכל שבת ובכל יו"ט והוה הצלה מצויה, אבל אם איסור הטלטול עצמו אינו נוהג רק ביו"ט שאחר שבת ובשבת שאחר יו"ט, ובכל שבת ויו"ט דעלמא יכול לטלטל הביצה בידים ממש, א"כ לא מקרי כפיית כלי עליה הצלה מצויה והיה ראוי להיות אסור לכפות כלי עליה בשבת שאחר יום טוב וביו"ט שאחר שבת, וא"כ מוכח מברייתא דלקמן שהאיסור נוהג בכל שבת ויו"ט, ואף שהברייתא עצמה מיירי לרבה בשבת אחר יום טוב וביו"ט שאחר שבת כדאמרינן לקמן בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוה ספיקא דאורייתא וכו', מ"מ כיון שהאיסור נוהג בכל שבת ויו"ט מיחשב הצלה מצויה ומותר אפי' בשבת ויו"ט הסמוכים זה אחר זה, ושפיר קאמר ליה אביי אלא מעתה וכו':

שם שבת דעלמא תשתרי. אע"ג שכבר שני ליה גזירה משום י"ט אחר השבת וא"כ למה שוב הקשה משבת דעלמא הלא ג"כ שייך גזירה אטו שבת אחר י"ט כדמשני באמת. נראה דס"ד דהמקשה כיון דביצה בשבת אינה ראויה דרך הנאתה שהוא לבשלה כאשר כתבתי לעיל בשם בעל המאור ובשבת חזיא רק לגומעה שאין דרכה בכך והוא רק ע"י הדחק, וכמבואר בש"ע יו"ד סימן קי"ג סעיף י"ד דביצה אסורה משום בישולי גוי דלא מחשב נאכל כמות שהוא חי, וא"כ לגמעה חי היה סבור שהיא מלתא דלא שכיח ואין לגזור בו גזירה ולכן קאמר שבת דעלמא תשתרי:

ואפשר שזה כיון רש"י שפירש שבת דעלמא וכו' תשתרי לגמעה חי, דלכאורה שפת יתר הוא דפשיטא דבשבת לא יבטל הביצה. אבל כונת רש"י למ"ש דכיון דאינה ראויה רק לגמעה חי לכן תשתרי, ומשני ליה דאע"פ כן גזרינן אטו שבת אחר יו"ט, וע"ז שוב הקשה לו ומי גזרינן וכו' דגם הוא אסיק אדעתא דביצים גמורות מלתא דלא שכיחא היא רק היה סבור דכיון דגם לגמעה הוא לא שכיח ואפ"ה גזרינן א"כ הה"ד בגמורות, ומשני ליה דביצים גמורות במעי אמן הוא מלתא דלא שכיחא בעצם, אבל ביצה בשבת הביצה שכיח אלא שהגמיעה הוא לא שכיח וכיון שהביצה שכיח שפיר גזרו: שם השוחט את התרנגולת וכו'. כבר נתקשו המפרשים דרב נחמן איך יפרש ברייתא זו, דבתרנגולת העומדת לגדל לא מיירי דא"כ מוקצה היא ואיך שחטה בי"ט, ואי בעומדת לאכילה מאי אריא שמצא בה ביצים אפילו נולדו מותרים. וכבר כתבתי לעיל [ד"ה ולולא וע"ז] ישוב לזה. ועוד יתבאר ישוב לזה בדברינו בעמוד הסמוך בדברי הגמרא [ד"ה אלא ר' יוסף] ובדברי התוס'. ועוד נלע"ד דר"נ ג"כ סובר הכנה דרבה אלא דלא ניחא ליה למגזר י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת, ולאוקמי דמשנתינו דוקא בי"ט אחר השבת ג"כ לא ניחא ליה כיון דסתמא קתני שנולדה בי"ט כל י"ט משמע, והך ברייתא שפיר מתפרשה דהשוחט ומצא בה ביצים מותרות לאכלן בי"ט וכל י"ט בכלל אפילו י"ט אחר השבת, אבל נולדו לא קתני שמותרות לפי שעכ"פ יש י"ט שנולדה אסורה והיינו בי"ט אחר השבת:

ועוד נלע"ד דיש סברא להחמיר יותר בנמצא במעי אמן מבנולדה, דבנולדה א"כ מאתמול גמרה לה וא"כ הוכנה אתמול שהוא חול, אבל בנמצא במעי אמה אולי לא היתה נולדת היום ולא נגמרה מאתמול והיום הוא דנגמרה ותהיה אסורה שהרי לא הוכנה מיום החול, קמ"ל דאפ"ה מותרות אי מטעם דלית ליה הכנה כלל אי מטעם די"ט מכין לעצמו. ולפי מ"ש לעיל במה דמקשה ולפלגו בתרנגולת דליכא למימר דבתרנגולת גם ב"ה מתירין משום שמחת י"ט דהרי ב"ה לית להו שמחת י"ט כדתני בסיפא השוחט חיה וכו': ואפילו לשיטת התוס' לקמן דף ט' [ע"ב ד"ה אמר] דמוחלפת היינו הך דהשוחט, מ"מ לפי השנוי במשנתינו דב"ה אומרים לא ישחוט א"כ לית להו שמחת י"ט ונפלגו בתרנגולת. וכל זה במשנתינו, אבל הך ברייתא השוחט ומצא ביצים מוקי ר"נ בעומדת לגדל ואפ"ה התרנגולת מותרת משום שמחת י"ט וגם הביצים שבתוכה מותרות כיון שנמצא בתוכה כחד גופה היא והותרה עמה משום שמחת יום טוב, דאתיא כמסקנא דמוחלפת השיטה וב"ה אית להו שמחת י"ט, אבל נולדה אסורה דכיון שנולדה והביצה היא לעצמה לא שייך בביצה שמחת י"ט כמ"ש התוס' לקמן דף ט' ע"ב [ד"ה אלמא]: רש"י ד"ה דהתירא עדיף וכו' שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר אבל כח האוסרין וכו' שהכל יכולין לאסור אפילו דבר המותר. הנה אני רגיל לפרש כחה דהיתרא עדיף משום דזה נחוץ להשמיענו שאם לא נדע ההיתר בבירור צריכין אנו להחמיר מספק דספק איסור לחומרא, אבל האוסר לא עשה לנו תועלת בדבריו שאף אם היינו מסופקים ג"כ היינו מחמירין מחמת הספק. ומתוך כך אני רגיל לומר דהא דכחה דהיתרא עדיף היינו אם הפלוגתא היא בשל תורה, אבל אם הפלוגתא היא בשל סופרים נהפוך הוא דספק דרבנן הוא לקולא וא"כ כחה דאיסורא עדיף שאם לא הודיענו שהוא אסור היינו מקילים בספק. ולפי"ז בשמעתין שהוא באיסור דרבנן ואע"פ כן אמרו כחה דהיתרא עדיף, פירש"י משום שהכל יכולין לאסור אפילו דבר המותר: ואמנם אעפ"כ יכול אני להתקיים במה שאני רגיל לפרש ומוקצה שאני שספיקו לחומרא שהוא חמור כעין דאורייתא וכמ"ש התוס' ישנים לקמן דף ג' ע"ב בד"ה אלא לר"י, ולמסקנא דמסיק רב אשי [ד.] די"ט הוא דבר שיש לו מתירין וספיקו אסור ג"כ ניחא דכחה דהיתירא עדיף, וגם לא בכל ענין אמרו בשל סופרים הלך אחר המיקל, ועיין בשלטי הגבורים במרדכי פרק החולץ [יבמות סי' כ"א אות ד'] ד"ה לטעמיה וכו' ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא:

ועיין בעירובין דף ל"ח ע"ב בתוס' ד"ה אמר רבה הקשו על רש"י דהרי משמע בפסחים [מח.] דהדר ביה רבה ע"ש. ול"נ דרש"י גריס כאן דתניא ע"ש בעירובין בתוס': ואמנם הברייתא איכא לפרש דאסמכתא בעלמא הוא ולפי"ז לא היה שייך למגזר יום טוב דעלמא משום גזירה דאחר השבת כיון דיום טוב אחר השבת עצמו אינו מן התורה, וע"ז אמרו כאן דרבה לטעמיה דיליף מהכא דמוקצה דאורייתא ואם כן על כרחך הך דרשה לאו אסמכתא הוא אלא דרשה גמורה לענין הכנה, ואף דהדר ביה רבה היינו ממה דרצה למילף מוקצה מהך, מזה הדר ביה והכנה לאו משום לתא דמוקצה הוא אלא גזירת הכתוב, ועיין בבעל המאור [א. ד"ה ומאי קושיא] כאן, אבל מהא דהך דרשה דוהכינו דרשה גמורה היא לא הדר ביה:

עוד נלע"ד כונת רש"י בזה לתרץ קושיית מהר"ם שיף והמפרשים דבמה מוקים ר"נ הך ברייתא דהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות, וכבר כתבתי מזה [ד"ה השוחט את התרנגולת]. ואמנם רש"י כאן בא לומר דרבה יליף מהכא דמוקצה דאורייתא, ואף דרבה הדר ביה מסברא זו ר"נ אית ליה שזה תלוי בזה דאם ילפינן הכנה מהך קרא ממילא גם מוקצה ילפינן מיניה. ולפי זה רבינו הקדוש לא סתם לן משנתינו לאסור בעומדת לאכילה משום הכנה דאם הכנה דאורייתא גם מוקצה מן התורה, ואם הוא מן התורה לא שייך לחלק בין יום טוב לשבת ואדרבה עיקר האי קרא בשבת כתיב, ואם כן איך סתם רבי בשבת כר"ש וקשיא סתמא אסתמא, לכך מוקי ר"נ משנתינו בעומדת לגדל ביצים, משום מוקצה והכנה לא ס"ל לרבינו הקדוש כלל ומוקצה מדרבנן אסור ביו"ט דלא אתי לזלזולי ביה. וכל זה בסתם משנה, אבל הך ברייתא דהשוחט תרנגולת מוקי בעומדת לאכילה ומשום הכנה, וס"ל להך ברייתא דרשה דוהכינו וגם מוקצה להך ברייתא הוא מן התורה בין בשבת ובין ביום טוב, אלא דלא מיירי הך ברייתא בעומדת לגדל ביצים רק בעומדת לאכילה משום הכנה ובאמת לית הלכתא כהך ברייתא לרב נחמן: ד"ה והתניא וכו' והא דאמרינן בכולהו הש"ס דאין גוזרין גזירה לגזירה וכו'. לכאורה דברי רש"י הם שפת יתר ומה בעי רש"י כאן בזה, ובפרט שבדברי הגמ' כאן לא נזכר כלל בדברי רבה מזה שאין גוזרין גזירה לגזירה:

ונראה על פי מ"ש לפרש דברי רבה שאמר ביום טוב אחר השבת עסקינן, ואף דבאמת אסור בכל יום טוב משום גזירה מוקי רבה בחל אחר השבת לתרץ דתנן במשנתינו שנולדה ביום טוב. ויותר רבותא הוא שנולדה בשבת שאפילו יום טוב דקיל אינו מכין לשבת דחמיר וק"ו דשבת אינו מכין ליום טוב:

ואמנם נקיט יום טוב להורות דדוקא נולד אבל במעי אמה שרי ובשבת לא משכחת לה. וכ"ז הוא חידוש ביום טוב אחר השבת אבל ביום טוב דעלמא הוא מלתא דפשיטא שהוא שרי שהרי אין גוזרין גזירה לגזירה. וכל זה אם זה שאין גוזרין גזירה לגזירה הוא דבר פשוט וידוע, ולכן הביא רש"י כאן שהוא ידוע בכל הש"ס ומקרא ילפינן לה: תוס' ד"ה מוקים לב"ה וכו' וקשה דמאי אולמא וכו'. ואף שכבר כתבו בדבור הקדום דהך סתמא דמחתכין עדיפא הואיל ונשנית בסתם בסוף מי שהחשיך, היינו דעדיפא מסתמא אחריתא דהיינו הך מטלטלין נר חדש, אבל פלוגתא דב"ה נגד ב"ש אפילו אינו בסוף המסכתא הוא חשוב כסתם הנשנית בסוף מסכתא:

בא"ד וי"ל דבעדיות לא תני לה מקולי ב"ש וכו':

ומיהו הוצרך לומר דבשבת סתם כר"ש ולא סגי ליה דלהכי מוקי גבי שבת ב"ה לקולא לפי שלא חשבו בעדיות מקולי ב"ש, משום דהוה קשה מאי אולמא הך דעדיות מהך דמגביהין ששנינו ב"ש לקולא ואף דעדיות הוא יותר סמכא שמקרי בחירתא [קידושין נד.], מ"מ לא עדיף דיוקא דעדיות מהמפורש במסכת שבת, דבעדיות אינו מפורש דגבי שבת היא מקולי ב"ה רק מדיוקא מדלא חשבו שם ושפיר שייך למימר מאי אולמא דיוקא דעדיות מהמפורש במסכת שבת, ולהכי הוצרך להביא הך דמחתכין שסתם רבי כר"ש: והמהרש"א כתב לפרש קושיית התוס' דמאי אולמא רצונם שלא הי' לו לר"נ לחלק בין שבת ליום טוב רק היה לו להשוות מדותיו בפלוגתא דב"ש וב"ה ובין בשבת ובין ביום טוב ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ולהפך הך דמחתכין. ולדבריו בלאו הכי ניחא דלא היה סגי בלי משנה דמחתכין, דאי לאו סתמא דמחתכין שעל ידי כן אנו מוכרחין לחלק בין שבת ליום טוב לא היה שום ראיה מדלא חשביה בעדיות, שהוה אמרינן דלא הוצרך לחשבו כיון שתני גבי יום טוב ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ממילא דהה"ד בשבת. אלא דלפי זה נשאר גם עתה קושיית התוס' דמאי אולמא הך סתמא דמחתכין מהך דמגביהין, ואי משום דלא חשביה בעדיות הוא משום שלא הוצרך לחשבו. ולכן מחוורתא כמו"ש דעדיות לחוד לא מכרעא הך דמגביהין:

ודברי מהרש"א כאן הם גם כן נכונים דאף הם שבת ויום טוב שוים אכתי הוה למחשב בעדיות גם כן הך דמגביהין למימר שגם בטלטול גם כן הוה ב"ה לחומרא וב"ש לקולא דהרי איכא למיטעי דבטלטול גם ב"ה שרי, ומדלא חשביה מכלל דבאמת הך דמגביהין מוחלפת וכדרב נחמן דאמר אנו אין לנו וכו':

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה