אור ברסלב

ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא

דף ב.

ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת וכו'. נראה דאף אם נימא דגם באיסור בל יראה חצי שיעור אסור מן התורה וגם נימא דליכא מלקות בבל יראה מטעם דניתק לעשה, אכתי יש נפקותא אליבא דר"ש [פסחים כט.] דחמץ לאחר זמנו אינו אסור רק משום קנס הואיל ועבר בבל יראה, וא"כ לב"ש אם היה לו חמץ פחות מכותבת ועבר עליו הפסח הוא מותר ולב"ה אם הוא כזית הוא אסור:

ולרבי יהודה [שם כא.] דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, והא ודאי שאפילו לר"י אין שורפין חמץ ביו"ט, דיו"ט הוא עשה ול"ת ואין עשה דחמץ דוחה עשה ול"ת, ועיין מג"א סימן תמ"ו סק"ב, אלא שאם עבר ושרפו ביו"ט אז אם נימא דאף דאין עשה דחמץ דוחה יו"ט היינו שאינו דוחה העשה אבל הל"ת נדחה ולא עבר רק על עשה דיו"ט ואינו לוקה, וא"כ אם היה לו חמץ בכזית ושרפו ביו"ט של פסח, לב"ש חמץ שיעורו בככותבת ולא קיים מצות ביעור חמץ ונמצא עבר על ל"ת דיו"ט ולוקה משום יו"ט, ולב"ה קיים עשה דביעור חמץ ואינו לוקה:

אלא דשני הנפקותות הנ"ל אין בהם די יישוב משנתינו, דהנפקא מינה הראשונה לר"ש א"כ ליכא שום נפקותא בי"ט של פסח כלל והנ"מ היא רק לאחר שעבר הפסח והרי פלוגתייהו הוא ביו"ט כמ"ש רש"י ותוס'. והנ"מ השניה ג"כ ליתא דא"כ ה"ל מחומרי ב"ש וקולי ב"ה והרי כל הני תלת מילי הם מקולי ב"ש, ועיין בדברינו בדברי התוס'. ועיין בחידושינו בפסחים דף ס"ג ע"א במשנה דהשוחט פסח על החמץ, ושם ביארתי דלב"ש לענין שחיטת הפסח שאור וחמץ שוים בשיעורן ושניהם או בכזית או בכותבת יעו"ש בדברינו:

וראיתי לרבינו הראב"ד ז"ל בפ"א מחמץ הל' (א') [ב'] שכתב רבינו הרמב"ם ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא, כתב הראב"ד דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין האכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אין זקוק לבער, והשאור אע"פ שנפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות וכו', ע"ש בדברי הראב"ד. ולחמוץ והנה הראב"ד התחיל בתרתי שלענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש וסיים בחדא שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב אינו זקוק לבער והשאור אף שנפסל חייב לבער, ולא ביאר לנו הראב"ד לענין אכילה מהו ההפרש שביניהם. והא ודאי שאפי' השאור אם כבר נפסל מאכילת כלב אינו חייב על אכילתו אפי' להראב"ד, שהרי לא סיים הראב"ד רק שחייב לבער:

ואמנם ההפרש לענין אכילה הוא ברור אפי' להרמב"ם, דהא ודאי חמץ אם נפסל מאכילת אדם אף שהוא חייב בביעור כל זמן שאינו נפסל מכלב, וכדתניא בפסחים דף מ"ה ע"ב הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה וכו' ונשרפת עם הטמאה בפסח, מ"מ נלע"ד שאם אכלו אינו לוקה ואינו חייב כרת משום חמץ, דכיון שנפסל מאכילת אדם אין זה דרך אכילתו והנאתו, וכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, וחמץ זה שנפסל מאכילת אדם שוב אין דרך הנאתו לאכלו כך רק דרך הנאתו לחמץ בו עיסות אחרות. ואמנם השאור שתמיד אינו ראוי לאכילה יצא מכלל כל איסורין שבתורה וחייבין מלקות וכרת על אכילתו, כמפורש לקמן דף ז' ע"ב דקאמר לענין אכילה דכ"ע לא פליגי דזה וזה בכזית, הרי עכ"פ מבואר שחייב על אכילת שאור:

ואמנם לענין ביעור דעת הרמב"ם כפי שביאר הה"מ דעתו בפ"א מחמץ [ה"ב], וכן הוא דעת הר"ן [פסחים יג. בד"ה ת"ר הפת שעפשה] דשאור וחמץ שוים דכל זמן שלא נפסלו מאכילת כלב חייבים בביעור וכשנפסלו מכלב אינן חייבים בביעור. אבל הראב"ד סובר דבחמץ הוא דאינו חייב בביעור אלא א"כ לא נפסל מאכילת כלב, אבל השאור אפי' נפסל מכלב חייב בביעור. והא ודאי דלהראב"ד עכ"פ לב"ש אין חילוק בין שאור לחמץ לענין נפסל מאכילת כלב, דאי ס"ד דיש חילוק בזה א"כ איך מפרש לקמן דף ז' ע"ב טעמייהו דב"ש הוא משום דלכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור, והרי איצטריך למכתב שאור שאפי' נפסל מאכילת כלב יהיה חייב בביעור, אלא ודאי דלב"ש אין חילוק בין חמץ לשאור בדבר זה, והראב"ד מפרש הא דאמרינן לקמן דלב"ה צריכי וכו' ואי כתב רחמנא חמץ משום שראוי לאכילה היינו דראוי לאכילת כלב. ולהרמב"ם באמת צריך לדחוק במה דקאמר שראוי לאכילה שהרי אפילו אינו ראוי לאכילת אדם חייב בביעור ואם נפסל מאכילת כלב גם שאור אין חייב בביעור ואיך קאמר דחמץ ראוי לאכילה. וצ"ל דראוי לאכילה היינו שעכ"פ כבר היה ראוי לאכילה בתחילתו קודם שנפסל מאכילת אדם, משא"כ שאור לא היה ראוי בשום פעם לאכילת אדם:

ולהראב"ד נולד לי פלוגתא חדשה בין ב"ש וב"ה, דאם סברי ב"ש דגם חמץ חייב בביעור אפילו נפסל מכלב א"כ ב"ש לחומרא בזה וב"ה לקולא. ואם סברי ב"ש דגם שאור כשנפסל מכלב אינו חייב בביעור א"כ גם בשאור פליגי ב"ש וב"ה וג"כ ב"ש לקולא וב"ה לחומרא. וקשה מדוע לא חשבינן לא כאן ולא במס' עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. ועיין במה שנכתוב לקמן בדברי התוס' [ד"ה בא"ד אלא]: שם השוחט חיה וכו'. בבא זו וכן בבא ראשונה שהיא ביצה שנולדה שייכים בכל ימים טובים, משא"כ מציעתא דהיינו שאור בכזית אינו נוהג אלא בי"ט של פסח, וא"כ ה"ל למסמך הני תרתי שהיא ביצה והשוחט בהדי הדדי ולאחר בבא דשאור באחרונה. ואמנם לפי שבבא זו דהשוחט נשנית רק לפום ריהטא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, כי באמת מוחלפת השטה וב"ה לקולא בהא וב"ש לחומרא לשטת התוספות לקמן דף ט' ע"ב בד"ה מוחלפת השטה, לכך הסמיך רבינו הקדוש בבא דשאור לבבא דביצה שהם באמת מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, משא"כ בבא דהשוחט שהיא רק לפי מה שנשנית בטעות כמבואר בתוס' שם בסוף הדבור. וכ"ז לשטת התוס' שם אבל לשטת רש"י שם דלא מחליף הך דהשוחט כלל קשה דה"ל להקדים בבא דהשוחט לבבא דשאור. ועיין בחידושינו לקמן [שם ד"ה עוד נלע"ד]. ועוד נלע"ד שרצה להסמיך בבא דהשוחט להנך משניות דאין מוליכין הסולם משובך וכו' [ט.] ולא יטול אא"כ נענע [י.] וכו' וזימן שחורים [י.] דכלהו מיירי בשחיטת עופות בי"ט:

ועוד נלע"ד כיון דבביצה ובשאור פליגי אף בדיעבד שב"ה סברי לא תאכל וכן חמץ בכזית חייב לבער, משא"כ בהשוחט פליגי רק לכתחלה כדמוקי לקמן דף ז' ע"ב השוחט שבא לימלך וכו' לכך נשנה באחרונה. ולשטת רבה בגמרא דמוקי טעמא דביצה משום הכנה ולדידיה הכנה דאורייתא, בלאו הכי ניחא, דהני תרתי ביצה ושאור פליגי ב"ש וב"ה בשל תורה, מה שאין כן בבא דהשוחט לא פליגי בשל תורה דגם ב"ש אינו מתיר אלא בדקר נעוץ ובעפר שאין צריך כתישה דליכא איסור תורה עיין לקמן דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אמר ר' יוחנן. ובהכי אתי שפיר מה דאמר רבה באוקימתא דידיה [ע"ב.] ביו"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן. ולכאורה הדבר תמוה שהרי מסיק שם באמת דבכל יו"ט אסור גזירה משום יו"ט אחר השבת, א"כ מי דחקו לומר דמשנתינו מיירי ביו"ט אחר השבת. ולפי מ"ש ניחא שרצה להרויח באוקימתא דיליה לתרץ ג"כ על מה שסמך בבא דשאור לבבא דביצה, לכן מוקי לה ביו"ט אחר שבת שהוא דאורייתא כמו בבא דשאור:

שם שאפר כירה וכו'. בגמרא לקמן דף ח' ע"א מסיק דהכי קאמר ואפר כירה מוכן הוא והוא ענין בפני עצמו:

ונלע"ד דאף על פי כן רק לב"ה קאי דב"ש לאוקימתא דר"נ לית ליה במשנתינו לא איסור מוקצה ולא איסור נולד ולענין מאי קאמר שהוא מוכן, ואף שמשמע שם בתוס' בד"ה ה"ק וכו' שצריך שיהי' מוכן גם לב"ש יעוי"ש בדברי התוס', נראה דעיקר קפידא שלא יהי' ב"ש חולק על זה, אבל עכ"פ לר"נ לא נצרכה הך הוראה דאפר כירה מוכן אלא לב"ה, אבל לב"ש אפילו אם אינו מוכן שרי דלית להו מוקצה ונולד: רש"י ד"ה לא תאכל בו ביום. הא דלא פירש"י בדברי ב"ש תאכל בו ביום היינו משום דאטו למחר וליומא אוחרא לא תאכל, אבל בדברי ב"ה פירש"י לא תאכל דהיינו בו ביום שלמחר שריא. ועוד נראה דעיקר כוונת רש"י בזה לתרץ קושיית התוס' בד"ה ביצה שהקשו דלתני אוסרין ומתירין ועיקר קושיא זו היא לב"ה, דלב"ש שפיר תני תאכל שהוא רבותא יותר דאפילו באכילה שרי, אבל לב"ה קשה דלתני אוסרין דאסורה אפילו בטלטול, ולכן לתרץ זה כתב רש"י לא תאכל בו ביום אבל אוסרין אפשר לפרש לעולם כמ"ש התוס':

ואף שהתוס' דחו דבר זה, רש"י לא ס"ל דחיה זו, ועיין בפנ"י: בא"ד בגמ' מפרש טעמא. בדברי ב"ש לא פירש כן משום דלרוב האמוראים דמוקי משנתינו בעומדת לאכילה אין צריך לפרש שום טעם לב"ש שהרי הדבר פשוט שהוא מותר, וכמו שתמה המקשן בתחלת הסוגיא אי בעומדת לאכילה מ"ט דב"ה, רק לר' נחמן דמפרש בעומדת לגדל הוצרך לפרש דב"ש לית להו אפילו נולד, וכיון שלרוב האמוראים משנתינו בעומדת לאכילה לכן לא פירש"י בדברי ב"ש דבגמרא מפרש טעמיה, משא"כ לב"ה פירש"י דבגמ' מפרש טעמא:

תוס' ד"ה ביצה וכו' וא"ת לב"ה דאמרי לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קיי"ל דאף לטלטל אסור. נלע"ד דעיקר הקושיא זו היא לרב נחמן דמפרש בעומדת לגדל ביצים דהוה מוקצה וגבי י"ט סתם תנא כר"י אף לענין טלטול גבי אין מבקעין עצים וכו', אבל לרבה ור' יוסף ור' יצחק דמוקי משנתינו בעומדת לאכילה ומשום הכנה ופירות הנושרין ומשקין שזבו לכל מר כדאית ליה, לא ידעתי מנ"ל שאסורה אף בטלטול. ולקמן (דף ג' ע"ב) בברייתא דאין מטלטלין וכו' יבואר דבר זה. ולרב נחמן נלע"ד לתרץ קושיית התוס' ע"פ שיטת בעל המאור [א. ד"ה הריני] שכל דבר שאין עליו בשבת איסור מלאכה רק משום מוקצה הוא מותר בין בשבת ובין ביו"ט שאין להחמיר ביו"ט יותר משבת, אבל דבר האסור בשבת בלאו הכי משום מלאכה אסור ביו"ט משום מוקצה עיין בדבריו שהאריך בזה. והנה הרגיש הבעל המאור עצמו בסתירה גדולה שהרי ביצה אסור טילטול שלה ולכן לגומעה חי אין כאן שום איסור מלאכה בשבת ואין כאן אלא איסור מוקצה והיה לנו להתירה אף ביו"ט, וניחא ליה דביצה עיקרה לאכילה דרך הנאתה עומדת והיינו לבשלה ודבר זה אסור בשבת משום מלאכה ולכך אסורה ביו"ט משום מוקצה, ושוב כיון שאסרו האכילה אסרו גם הטלטול בין בשבת ובין ביו"ט עיין בבעל המאור. ומעתה כיון שעיקר איסור הביצה הוא משום שעיקרה לאכילה לכך נקט לא תאכל להודיע טעם האיסור:

ד"ה שאור בכזית לא שייך הכא מידי וכו'. דקדקו בלשונם ולא כתבו בקיצור שאור לא שייך הכא. ונראה דגם על בבא דביצה יש לדקדק למה נקט התנא פלוגתא זו ביו"ט ולא בשבת בביצה שנולדה בשבת. ופשוטו של דבר דנקט תלת מילי של קולי ב"ש גבי יו"ט לכך נקט שנולדה ביו"ט. ולפ"ז הי' להתוס' לרשום דבור זה על בבא דביצה למיהב טעם זה דלכך נקט שנולדה ביו"ט ולא נקט שנולדה בשבת דמייתי תלת מילי וכו'. ואמנם רשמו דבריהם על בבא דשאור משום דעל ביצה אין הדבר תימה כל כך דהרי גם ביו"ט הוא מקומה אלא שהיה יכול התנא למתני במס' שבת שהיא קודמת, אבל גבי שאור הוא תמוה ביותר שהרי לא שייך במס' זו כלל רק במס' פסחים, ולכן רשמו עיקר דבריהם על שאור, וזה כוונתם באמרם שאור לא שייך הכא מידי, דבשלמא ביצה אף דשייך במס' שבת שייך ג"כ הכא אבל שאור לא שייך הכא מידי:

ואמנם אני לעצמי נלע"ד לתת טעם על ששנה רבינו הקדוש פלוגתא זו גבי י"ט ולא גבי שבת, הנה לאוקימתא דר"נ הדבר פשוט דדוקא גבי יו"ט סתם לן ב"ה כר"י אבל גבי שבת אדרבה נהפוך הוא כדאמרינן בגמרא באוקימתא דר"נ ולכך נקט שנולדה ביו"ט. ולאוקימתא דרבה משום הכנה עיקר הדבר שצריך הכנה בשבת כתיב והיה ביום הששי והכינו [שמות ט"ז ה'], ודרשינן סתם ששי שהוא חול מכין לשבת ואין י"ט מכין לשבת, אבל הא דאין שבת מכין ליו"ט אינו מפורש בקרא, אבל אנן הוא דאמרינן מסברא שגם יו"ט סעודתו בעי הכנה, וממילא אין שבת מכין ליו"ט מק"ו וכמפורש באוקימתא דרבה ברש"י [ד"ה ואין יו"ט] ובתוס' [ד"ה והיה] ע"ש ולכך לרבותא נקט שנולדה ביו"ט:

ולאוקימתא דרב יוסף ור' יצחק משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו ג"כ יו"ט הוא רבותא, שהרי עיקר איסור פירות הנושרין ומשקין שזבו הוא משום שמא יעלה ויתלוש או משום שמא יסחוט, והיא גופה קשיא למה יהי' ביו"ט אסור לעלות ולתלוש או לסחוט שהרי אוכל נפש מותר, וצריך לתת טעם לכל מר כדאית ליה עיין לקמן דף ג' ע"א בתוס' ד"ה גזירה שמא יעלה וכו', וא"כ יו"ט הוא רבותא יותר משבת, לכך נקט שנולדה ביו"ט. ובאוקימתא דרבה לקמן בדברי הגמ' [ד"ה וביו"ט שחל] נבאר עוד טעם למה נקט שנולדה בי"ט:

בא"ד אלא מייתי כאן תלת מילי וכו'. רבים ראו כן תמהו מה חידשו התוס' בזה יותר מפירש"י שג"כ נתן טעם זה. והנלע"ד דכוונת התוס' לאו משום הסמיכות ששנאם יחד אבל כוונת התוס' על מה ששנה כלל שאור, דהרי בשאור לא נחלקו ב"ש וב"ה כלל ושניהם מודים שהוא בכזית אבל פלוגתייהו הוא בחמץ, וא"כ למה הוזכר שאור כלל וה"ל למיתני ב"ש אומרים חמץ בככותבת וב"ה אומרים בכזית:

והנראה בזה הוא משום דלקמן דף ז' ע"ב מפרש טעמיה דב"ש משום דנכתב רחמנא חמץ ולא בעי שאור וכו' וב"ה הני צריכי וכו', ולבסוף מסיק דלענין אכילה כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בביעור וב"ה ילפי ביעור מאכילה יע"ש. ולכאורה הדרא הוכחת ב"ש לדוכתא דנכתב חדא ולא בעי אידך, ואף דאמרי ב"ה הני צריכי קשה הא נילף ביעור מאכילה וכיון דבאכילה כתיבי תרווייהו הוא הדין בביעור, ומדכתב רחמנא תרווייהו מכלל שחלוקים בשיעורן. ומתוך כך היה מקום לומר דגם ב"ה סברי שחלוקים בשעורן, ואמנם פליגי בסברא דב"ש סובר שחימוצו קשה חמור יותר מראוי לאכילה ולכן שאור חמור מחמץ ושאור בכזית וחמץ ככותבת, וב"ה סברי דראוי לאכילה חמור יותר מחמוצו קשה וחמץ חמור משאור ולכן חמץ בכזית ושאור בככותבת, וכי היכי דפליגי בחמץ ה"נ פליגי בשאור אלא דמהפכי שטתייהו דב"ש סובר שאור בכזית וב"ה סובר בככותבת, להכי איצטריך תנא דידן למתני במשנתינו דבשאור לא פליגי ושניהם סברי שאור בכזית:

אלא דאכתי קשה דלא ניתנו בבא דשאור ואעפ"כ נדע דבשאור לא פליגי דמדחשיב פלוגתייהו בחמץ ולא חשיב ג"כ פלוגתייהו בשאור מכלל דבשאור לא פליגי, ואמנם זה אינו דלעולם הוה אמינא דפליגי, והא דלא תני פלוגתייהו בשאור היינו משום דלא תני כאן רק מה שהוא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה אבל בשאור דב"ש לחומרא וב"ה לקולא לא תני ליה. וזהו כוונת התוס' שאור בכזית לא שייך הכא מידי ואין הכוונה דלא שייכא הכא במס' ביצה, אבל הכוונה הכא בפלוגתייהו לא שייך שאור שהרי בזה לא פליגי אך דהיא גופה קמ"ל דלא פליגי בזה. אלא דקשה גם אי לא הוה תני ליה ג"כ הוה ידעינן דלא פליגי מדלא תני פלוגתייהו גם בשאור, ולזה מסיימו התוס' דמייתי הכא תלת מילי וכו' דב"ש לקולא וכו', וא"כ שפיר היה מקום לטעות דפליגי גם בשאור והא דלא תני ליה משום דגבי שאור הוא ב"ש לחומרא כאן לא חשיב רק מה שהוא מקולי ב"ש, ולכך הוכרח התנא לפרש בהדיא דבשאור שניהם שוים שהוא בכזית. ובדברינו בסמוך [ד"ה מ"ט דב"ש] בסוגיות הגמרא יבואר עוד כונת התוס' בזה: גמ' אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים. הבעל המאור [א. ד"ה ומאי קושיא] כתב דלגדל ביצים היינו לגדל הביצים להוציא מהם אפרוחים, אבל בעומדת להטיל ביצים אף שהתרנגולת היא מוקצית אפ"ה אין הביצה מוקצה, כמו חולב אדם עז לתוך הקדירה אפילו בשבת אף שהעז אסורה בשבת אפ"ה אין החלב מוקצה, הה"ד בתרנגולת העומדת להטיל ביצים שאין הביצה מוקצה. והר"ן [א. ד"ה ואיכא] פי' שהתרנגולת עומדת להטיל ביצים וכיון שהתרנגולת יצאה מתורת אוכל אפילו חישב על הביצה מערב שבת או מערב יו"ט על כרחך נולד הוא, ואינו דומה לתרנגולת העומדת לאכילה שודאי אסורה בשבת מחמת איסור שבת, ואפ"ה פרכינן לקמן [ע"ב] שבת דעלמא תשתרי, אלמא דאי לאו משום גזירה היתה הביצה מותרת, דהתם לא נפקא התרנגולת מתורת אוכל אלא דאריא דאיסור שחיטה בשבת רביע עלה, אבל הכא כיון שהתרנגולת עומדת לביצים נפקא מתורת אוכל:

והנה לשטת בעה"מ קשה דמאי אריא נולדה ביו"ט אפילו נולדה מערב י"ט אפ"ה כל שלא הכינה בפירוש לאכילה הרי היא מוקצית, שהרי הביצה מצד עצמה עומדת לעשות אפרוח ואינו עומדת לאכילה. וצריך לומר דנקט נולדה בי"ט לרבותא דב"ש כחא דהיתירא דאפי' נולד שרי. אלא דקשיא ברייתא דלקמן דף ג' ע"ב אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה בי"ט וכו' במה מוקים לה ר"נ, אי בעומדת לאכילה למה לא יטלטלוה והרי ר"נ ל"ל הכנה ולא גזירת פירות הנושרים ולא גזירת משקין שזבו, דאי הוי ס"ל חד מהנך הוה מוקי למשנתינו בהכי, ואי בעומדת לגדל ביצים א"כ מאי אריא נולדה בשבת או ביו"ט אפי' נולדה בחול נמי מוקצית היא מצד עצמה. ולמימר דהאי תנא דהך ברייתא נולד אית ליה ומוקצה לית ליה, קשה דהרי ר"נ כללא כייל דמאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד. ואולי משום דקתני שם אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר ובמס' שבת דף מ"ב ע"ב אמר רבה הטעם שתרנגולת עשויה להטיל ביצה באשפה והוה הצלה מצוי ולכן מותר, וא"כ זה שנולד בשבת הוה הצלה מצויה, אבל ודאי ביצה שנולדה בערב שבת או בערב יו"ט אינו מצוי להיות נשארת מוטלת באשפה עד למחר והוה הצלה שאינה מצויה ולא התיר לכפות כלי עליה, וס"ל לר"נ כאוקימתא דרבה שם במס' שבת לחלק בין הצלה מצויה לשאינה מצויה: וגם אפשר לומר דלרבותא נקט שנולדה ביו"ט ואולי בנולדה מערב י"ט יש מקוס לומר דמודו ב"ש דלא תאכל בי"ט אלא שבתרנגולת לית להו לב"ש מוקצה משום שמחת י"ט: ועי' לקמן דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אלמא וכו'. ובביצה אף דליכא שמחת יו"ט כמ"ש התוס' שם, מ"מ כיון שהתרנגולת מותרת כבר הוכנה הביצה אגב אמה כמו עגל שנולד בי"ט לקמן דף ו' ע"ב לרב, וכל זה בנולד בי"ט אבל בנולדה מערב י"ט כבר אתקצי מאתמול כיון שעומדת לגדל אפרוח, ואגב אמה לא הוכנה שהרי כבר נולדה אתמול, ולכך נקט בברייתא לקמן שנולדה ביו"ט לרבותא דאפ"ה אסורה:

שם מ"ט דב"ש מוקצה הוא. ויש לדקדק ע"פ דאמרינן לקמן דף ו' ע"א אפרוח שנולד ביו"ט שמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, נמצא אם מתיר עצמו לאיזה דבר שהיה אסור מתחלה ממילא התיר עצמו מחמת מוקצה, וא"כ איכא למימר דב"ש וב"ה תרווייהו אית להו מוקצה ובהא פליגי, דב"ש סברי דהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים אסורות לאכלן בחלב וא"כ ביציאתה נגמרת ומותר לאכלה בחלב והואיל ומתרת עצמה בחלב הותרה גם מאיסור מוקצה, וב"ה סברי דגם במעי אמה מותרת בחלב וא"כ לא התירה עצמה ביציאתה ונשאר איסור מוקצה עליה ונסתר קושיית הגמרא כאן. אלא דלפי"ז ה"ל ב"ש לחומרא שאסרה בחלב וב"ה לקולא. וכאן לא שייך למימר כי איתשל לענין יו"ט איתשל כדמשני בחולין דף נ"ב ע"ב לענין שדרה וגלגולת כי איתשל לענין טומאה איתשל, דשם כל אחד הוא דין לעצמו ואף שטעם אחד הוא לטריפות ולטומאה מכל מקום אין אחד נקשר באידך וכל אחד הוא דין לעצמו, אבל כאן עיקר ההיתר שהתירו ב"ש לאכלה בי"ט הוא מחמת שסובר שבמעי אמה אסורה לאכלה בחלב וא"כ בעיקר הפלוגתא היה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא:

אלא דקשה ואטו נזכר במשנתינו שהוא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. אלא שצריכין אנו לומר כן מדתני כאן פלוגתא דשאור שאין מקומה כאן וכמו שפירשו רש"י ותוס', אנו למידין דשייכי אהדדי מחמת שהם ענין אחד שבכולהו ב"ש לקולא. וע"ז יש להשיב ודלמא הך דשאור דתני כאן הוא משום דהוא דומיא דהשוחט דב"ש לקולא תני גם כן הך דשאור והם שני דברים מקולי ב"ש, אבל הך דביצה באמת איננה מקולי ב"ש. אלא דאי אפשר לומר כן שהרי במס' עדיות בר"פ ד' שנינו בהדיא אלו דברים מקולי ב"ש וכו' ביצה שנולדה בי"ט וכו', ועוד דאיך אפשר לומר דב"ש סברי דביצים גמורות שנמצאו בתרנגולת אסור לאכלן והרי אפילו ביצת נבילה מתירים ב"ש במס' עדיות [פ"ה מ"א] כשנגמרה שכיוצא נמכרת בשוק וק"ו לענין בשר בחלב, ועי' לקמן דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה ביצים גמורות וכו', וכיון שאין לפרש טעמיה דב"ש כנ"ל שפיר מקשה כאן מ"ט דב"ש:

ועוד נלע"ד דאפילו קודם שנגיע למס' עדיות שהיא בסדר נזיקין תיכף כאן במס' ביצה במקומה ג"כ אי אפשר לפרש טעמיה דב"ש שסובר שאסורה במעי אמה, דא"כ הוה ליה ב"ש לחומרא, ואין לומר דבאמת בזה ב"ש לחומרא ושאור לאו אגב גררא דביצה נשנית כאן רק אגב גררא דהשוחט לחוד דבהני תרתי ב"ש לקולא, א"כ ה"ל להקדים בבא דהשוחט לבבא דשאור כיון ששאור לא נשנית אלא אגב גררא דהשוחט איך הקדים הטפל להעיקר, אלא ודאי מדשנה בבא דשאור בין בבא דביצה לבבא דהשוחט מכלל דשאור יש לה קשר עם שני הבבות ונקשרת לפניה ולאחריה, ועיין בדברינו בהמשנה. [ד"ה השוחט]. ובזה אפשר לפרש כוונת התוס' בד"ה שאור בכזית לא שייך הכא מידי דאגב גררא מייתי לה, וא"כ הי' לו להקדים הך דהשוחט שהיא מהלכות יום טוב ממש והך דשאור לאחרונה כיון שלא שייך הכא אלא מייתי כאן תלת מילי גבי י"ט דב"ה לחומרא, דוק בלשונם "מייתי כאן" רצונם שכאן קודם שנגיע לסדר נזיקין נדע שכל הני תלת מילי הם ב"ה לחומרא וב"ש לקולא, לכך הוצרך לסמוך בבא דשאור לבבא דהשוחט וכנ"ל:

שם מוקצה היא. ואף דעיקר הקושיא לאו מטעם מוקצה אלא מטעם נולד כדמסיק קס"ד אפי' מאן דלית ליה מוקצה נולד אית ליה, ואם כן ה"ל למימר מ"ט דב"ש נולד היא. ונראה דמה דקאמר מוקצה היא לא קאי על הביצה אלא על התרנגולת, דכיון דתרנגולת היא מוקצה לכן מחשב הביצה נולד אף שהתרנגולת עצמה מותרת למאן דלית ליה מוקצה, מכל מקום לא שייך בה אי בעי שחיט ואכיל כל מה שבתוכה להיות הביצה חשיבה אוכלא דאפרת לפי מ"ש המהרש"א בתוס' ד"ה אוכלא דאפרת, ובגוף דברי המהרש"א עיין בדברינו בסמוך, וגם לדברינו שם ג"כ ניחא דמה דקאמר מוקצה היא היינו התרנגולת שהיא מוקצה דבעלי חיים ממילא הוה הביצה נולד:

שם קס"ד אפי' וכו' בנולד אסור. לפי מ"ש התוס' בד"ה אוכלא דאפרת דלהכי לא מחשב נולד דאי בעי שחיט לה וכו', א"כ קשה אפילו עומדת לגדל ביצים למה תהיה הביצה חשיבה כלל נולד למאן דלית ליה מוקצה א"כ יכול לשחוט התרנגולת ואכיל כל מה שבגוה. והמהרש"א נדחק בזה. ולכאורה אין צורך לדוחק הזה לפי מ"ש [התוס'] בד"ה דלמא וכו' דבמוקצה דבעלי חיים וודאי מודו ב"ש א"כ מה שאמר ודלמא ב"ש ל"ל מוקצה היינו בביצה שאינה בע"ח, אבל התרנגולת העומדת לגדל ביצים ודאי אסורה וממילא לא שייך אי בעי שחיט לה ושפיר קחשיב הביצה נולד. אבל מה דדחקיה להמהרש"א היינו לפי מ"ש המהרש"א שם אדברי התוס' הנ"ל דדוקא ביוני שובך אמרינן דמוקצה דבע"ח חמיר דמקצה דעתיה מיניה משום חורבן שובך, אבל בתרנגולת אפילו עומדת לגדל ביצים כיון שהיא בביתו לא מקצה דעתיה מינה יותר משאר מוקצה. ואמנם מה שהביאו להמהרש"א לסברא זו עצמה לחלק בין יוני שובך לתרנגולת, הוא משום שלחצתו קושיית הגמ' לקמן שהקשה ונפלגו בתרנגולת, ואי הוה התרנגולת חשיבא מוקצה דבע"ח כמו יוני שובך אם כן מודו ב"ש דאסורה ואיך מקשה דנפלגו בתרנגולת. ואמנם גוף סברת המהרש"א שאף מי דלית ליה מוקצה ומתיר התרנגולת אפ"ה לא נימא על הביצה דהוה אוכלא דאפרת, הוא סברא דחוקה מאד כיון שהתרנגולת מותרת למה לא שייך אי בעי שחיט ואכיל כל מה שבגוה:

ולכן נלע"ד דמתחלה עלה על דעת המקשה דהתרנגולת מקרי מוקצה דבע"ח כמו יוני שובך וממילא הביצה מחשב נולד, ולכן קאמר קס"ד אפי' מאן דשרי במוקצה בנולד אסור. אמנם במסקנא דמשני ר"נ מאן דאית ליה מוקצה וכו' ומאן דל"ל מוקצה ל"ל נולד ומתוך כך נולד לן רומיא דב"ה אהדדי דגבי שבת קאמרי ב"ה מגביהין וכו' וגבי יום טוב סברי ב"ה לא תאכל, והרי עיקר טעמיה דר"נ לחלק בין שבת לי"ט משום דסתם תנא ביום טוב כר"י דתנן אין מבקעין וכו' והרי האי נולד הוא דשברי כלים היינו נולד כמ"ש התוס' בד"ה קס"ד, וא"כ די היה לר"נ למימר דב"ש אפילו נולד לית להו וב"ה אית להו נולד כדסתם תנא אבל מוקצה לית להו ולכן קאמרי מגביהין מן השלחן, ולא היה צריך לחלק אליבא דב"ה בין יום טוב לשבת. ומדלא מוקי הכי מכלל דס"ל לר"נ דאי לית להו לב"ה מוקצה שוב לא הוה הביצה נולד דהרי אי בעי שחיט להתרנגולת ואכיל כל מה שבגוה, ומדאסרו הביצה מכלל שגם התרנגולת אסורה לב"ה, ולכך מוקי דב"ה אית להו גם מוקצה. וממילא שמעינן דר"נ ס"ל דהתרנגולת לא מקרי מוקצה דבע"ח, דאל"כ אכתי נוקי דב"ה ל"ל מוקצה רק נולד והתרנגולת שאני שהיא מוקצה דבע"ח, אלא ודאי כסברת המהרש"א דרק יוני שובך מקרי מוקצה דבע"ח ולא התרנגולת העומדת לגדל ביצים ושפיר מקשה במסקנא ונפלגי בתרווייהו: ואין להקשות א"כ דס"ל לר"נ דתרנגולת לא מקרי מוקצה דבע"ח וממילא לא הוה הביצה נולד, אם כן למה מוקי דב"ש ל"ל אפילו נולד, נימא דב"ש אית להו נולד רק מוקצה לית להו ולכך הם מתירים הביצה דכיון דהתרנגולת מותרת לא הוה הביצה נולד. דהרי אף אם יתרץ כן לא יהיה לו שום יתור בזה, דאכתי קשה לב"ש מעצמות וקליפין שהוא רק מוקצה ואסרי ב"ש, ואכתי צריך לחלק בין שבת ליום טוב, אבל אליבא דב"ה שפיר אמרת דאי הוה מוקי דב"ה אית להו רק נולד ומוקצה לית להו עכ"פ ב"ה משוו מדותייהו בשבת ויום טוב דהא דהתירו עצמות וקליפין היינו מוקצה והא דאסרי ביצה הוא נולד. אי נמי דבאמת ה"ק ר"נ מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד משום דהוה נולד גמור ומאן דל"ל מוקצה ל"ל נולד, ולא משום דלית ליה נולד כלל אלא כאן בביצה ל"ל נולד דכיון דל"ל מוקצה לא הוי הביצה נולד שהרי אי בעי שחיט להתרנגולת ואכיל הביצה שבתוכה, אבל בנולד גמור מודה ר"נ ואסור בין לב"ש ובין לב"ה וכפסק בעל הלכות גדולות ור"ת שמביא הרא"ש בשלהי מכילתין [פ"ה סי' י"ד]: ותדע שכן הוא דאי ר"נ כללא כייל דמאן דל"ל מוקצה לית ליה נולד כלל, אם כן ב"ה בשבת דלית להו מוקצה גבי מגביהין עצמות וקליפין לית להו גם נולד, א"כ אדפליגי במוקצה נפלגי בנולד להודיעך כחא דהתירא ודב"ה דהלכה כמותן דהוה תרתי למעלייתא לרבותא דאפילו בנולד שרי ב"ה, אלא ודאי דבנולד באמת אסרי ב"ה אף דשרו במוקצה, ומה דאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה ל"ל נולד היינו בביצה ביום טוב משום דנולד תלוי במוקצה דמאן דשרי במוקצה לא הוי הביצה נולד. ובהכי ניחא גם כן מה דמקשה עתה ונפלגי בתרנגולת, ואף שמתחילה היה סבור המקשה שהתרנגולת מקרי מוקצה דבע"ח, מ"מ עתה הוקשה לו בדברי ר"נ אדמפלגי בשבת במוקצה נפלוגי בנולד להודיעך כחן דב"ה והיתירא כנ"ל, אלא ודאי דהך כללא דכייל ר"נ דמאן דלית ליה מוקצה ל"ל נולד הוא דוקא לענין ביצה דמתוך דלית ליה מוקצה מש"ה ל"ל נולד בביצה דאי בעי שחיט להתרנגולת וכו', וא"כ מוכח דהתרנגולת ג"כ שריא ושפיר פריך ונפלגי בתרנגולת:

שם אמר לך ר"נ גבי שבת דסתם לן תנא כו'. עיין בעל המאור [א. ד"ה הריני] שהבאתי דבריו במשנה בתוס' בד"ה ביצה שכתב שאין לאסור ביום טוב מוקצה המותר בשבת אלא מוקצה שבשבת אסור בלאו הכי מטעם מלאכה בזה אסרו ביום טוב משום מוקצה, והוקשה לו ביצה למה אסרו ביום טוב ונדחק שביצה עקרה דרך הנאתה לבשלה: ודבריו דחוקים ומטיבותיה דבעה"מ אמינא שהייתי מתרץ שיטו בריוח, וגם ר"נ ס"ל דיש לאסור ביצה אפילו בתרנגולת העומדת לאכילה מטעם גזירת פירות הנושרין או משום משקין שזבו. ואמנם במה שבאמת קצירה וסחיטה וצידה ועוד מלאכות שאסורים ביום טוב והרי התורה התירה ביום טוב כל אשר הוא אוכל נפש, והתוס' בדף ג' ע"א בד"ה גזירה בסוף הדבור הרגישו בזה והביא בשם הירושלמי שדרשו לאסור מלאכות שקודם לישה, וסברת התוס' משמע שהוא דרשה גמורה ואסורה הקצירה והדומה לה מן התורה. אבל דעת הרא"ש בר"פ אין צדין [סי' א'] שהוא אסמכתא ואסור רק מדרבנן: ואומר אני שהדעת מכרעת שהוא מן התורה, דאל"כ למה אסורין פירות הנושרין ביום טוב כלל, והרי אפילו יעלה ויתלוש לצורך יום טוב אין בו איסור תורה ואנן חזינן שפירות הנושרין אסורין ביום טוב שהרי אסרו ביצה משום פירות הנושרין. שוב ראיתי שהפר"ח בריש הל' יום טוב [סי' תצ"ה ס"ב] הרגיש בזה. ואמנם ממה שאמרו במשנה דף ל"ו ע"ב ואלו משום שבות אין עולין באילן וכו' ומפרש שם בגמ' לא עולין שמא יתלוש, אין ראיה שתלישה אסורה לצורך אוכל נפש, אבל שם גזירה כיון שעלה על האילן יתלוש לצורך מחר שזה ודאי אסור מן התורה למאן דלא ס"ל הואיל ומקלעי אורחין [לקמן כא.]:

ומעתה איכא למימר דבהא פליג ר"נ על רב יוסף ור' יצחק, דאינהו ס"ל כשיטת התוס' דמלאכות אלו אסורין ביום טוב מן התורה ושפיר גזרו ביום טוב על פירות הנושרין ומשקין שזבו משום גזירה שמא יתלוש ושמא יסחוט, אבל ר"נ ס"ל כדברי הרא"ש שאפילו יתלוש ויסחוט אין כאן איסור תורה, ולכך לא גזרו ביום טוב כלל על פירות הנושרין ועל משקין שזבו וממילא לא נאסרה ביצה ביו"ט משום טעמים הללו. אבל בשבת שפיר גזרו על פירות הנושרין ומשקין שזבו גזירה שמא יתלוש ויסחוט, וגם ביצה אפילו בתרנגולת העומדת לאכילה אסורה בשבת בלא איסור מוקצה רק משום פירות הנושרין ומשקין שזבו, וכיון שבשבת כל הביצים אסורים לכך שפיר בתרנגולת העומדת לגדל אסורה הביצה משום מוקצה ונולד אפילו לשטת בעה"מ. ובזה הרווחנו מה שהקשיתי לעיל בתחלת סוגיית הגמרא דלמה תנן שנולדה ביום טוב הרי אפילו נולדה קודם יום טוב כיון שעומדת לגדל אפרוחים היא מוקצה, ועיין מ"ש לעיל. ולפי מ"ש בכאן בלאו הכי ניחא בנולדה קודם י"ט ולא שייך בה פירות הנושרין ומשקין שזבו ואין בה בשבת רק איסור מוקצה, וכיון דבשבת סתם לב"ה כר"ש ממילא גם בי"ט אי אפשר למסתם לב"ה כר"י ולכן הוכרח למימר שנולדה ביום טוב:

רש"י ד"ה ומי אמר וכו' דב"ה כר"י. לכאורה דברי רש"י תמוהין ואטו ב"ה אב"ה קשיא וב"ש אב"ש לא קשיא, והרי גם ב"ש מרמי אהדדי דכאן ב"ש מתירין אפילו נולד ובעצמות וקליפין אסרי אפילו מוקצה. ולא עוד אלא דב"ש נזכר תחלה במשנתינו וכן בדברי ר"נ. ויותר תמוה דלכאורה ב"ה אב"ה לא קשיא כלל, דבמס' שבת דף קכ"ח ע"א אמרו דרב במוקצה לאכילה סבר כר"י ובמוקצה לטלטל סבר כר"ש, וא"כ ב"ה במשנתינו לא תאכל קאמרי והיינו מוקצה לאכילה ובעצמות וקליפין מגביהין קאמרי והיינו מוקצה לטלטל. ואמנם אעפ"כ איכא למרמי גם ב"ה אהדדי מכח ברייתא דלקמן דף ג' ע"ב דתני בהדיא אחד ביצה שנולדה בשבת וכו' אין מטלטלין, אבל עכ"פ ב"ש אב"ש ודאי דמרמי אהדדי ולמה שביק רש"י כב"ש ואחז בדבריו רק ב"ה: ואולי לפי מה שכתבתי לעיל בתחלת דברי הגמרא [ד"ה וגם] דבתרנגולת איכא שמחת י"ט וממילא הותר הביצה שהרי היה מוכן אגב אמו, וא"כ ליכא למרמי ב"ש אב"ש דכאן התירו משום שמחת יו"ט משא"כ בעצמות וקליפין, לכן אחז רש"י רומיא דב"ה אהדדי: ועוד נ"ל דהרי אנן חזינן דבמשנת מגביהין עצמות וכו' תנן ב"ש כר"ש וב"ה כר"י ור"נ אמר אנו אין לנו וכו' א"כ המשנה בטעות נשנית, ומעתה מאי רומיא רמי אהדדי ודלמא גם משנתינו נשנית לפי הטעות כשם שנשנית המשנה שמה, ולפי האמת גם משנתינו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש וב"ש אמרו לא תאכל וב"ה אמרו תאכל. והא דלא אמר ר"נ ג"כ על משנתינו אנו אין לנו וכו' היינו משום דלקמן דף ט' ע"ב רמי אהדדי הך דהשוחט חיה ועוף דמשנתינו עם אינך משניות וקאמר מוחלפת השיטה, ונחלקו שם רש"י ותוספות איזה שיטה מוחלפת, ודעת התוס' [ד"ה אמר ר"י] דהך דהשוחט מוחלפת, וכתבו שם התוס' ואף דהיא מוחלפת מ"מ תני לה במסכת עדיות גבי קולי ב"ש דלפי הטעות היו ב"ש לקולא, וא"כ איכא למימר דלכך שביק ר"נ משנתינו כמות שהיא לפי הטעות משום דנשנית גבי קולי ב"ש. אבל לעולם לפי האמת מוחלפת השיטה, וב"ש אומרים לא תאכל כר"י וב"ה אומרים תאכל כר"ש, ומה דקאמר ר"נ כאן ב"ש כר"ש וב"ה כר"י היינו לפי המשנה שנשנית בטעות. אלא דהא תינח מה דאמר ב"ש כר"ש שפיר הוכרח הדבר לפי הטעות שכיון שאמרו תאכל היינו כר"ש, אבל מה דקאמר וב"ה כר"י קשה גם לפי הטעות מי הכריחו דב"ה לגמרי כר"י, והרי אף לפי משנתינו ב"ש לא תאכל אמרו ודי אם נימא שמחמירין במוקצה לאכילה, ועיין במשנתינו בתוס' [ד"ה ביצה], אבל מי הכריחו לומר דב"ה כר"י והרי ר"י גם בטלטול אוסר ומנ"ל לר"נ הא ממשנתינו, אלא ודאי דהא דקאמר רב נחמן ב"ה כר"י לא מכח משנתינו קאמר כן אלא שהאמת הוא כן לר"נ דב"ה כר"י ושפיר קשה ומי אמר ר"נ הכי, וזהו כונת רש"י מה דפירש ומי אמר וכו' דב"ה כר"י:

תוס' ד"ה דלמא ב"ש וכו' וי"ל דמוקצה דבע"ח חמיר טפי וכו'. לקמן דף ל"ד ע"ב בתוס' ד"ה ואומר וכו' כתבו בשם הירושלמי מחלפא שיטתייהו דב"ש דרבי אליעזר שמותי היא ע"ש, והרי שם ס"ל לר"א מוקצה וא"כ איך קאמר כאן ודלמא ב"ש לית להו מוקצה, ואף [ד]מגוף דברי ר"א במשנה שם שאמר עומד אדם על המוקצה ליכא ראיה, דהתם מיירי בגרוגרת וצימוקים וכמו שפירש"י שם במשנה [שם ע"א ד"ה ערב שבת] ובהני אפילו ר"ש מודה, מ"מ ממה דמסיק שם בגמרא דלהכי קתני עומד לשון לכתחלה לאשמעינן דטבל מוכן הוא אצל שבת מכלל דאית ליה מוקצה:

אלא דשם הוא לפי האמת דאמר ר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י, אבל לפי ההוה אמינא דב"ש לית להו מוקצה איכא למימר התם דהיא גופא קמ"ל דבשאר שני שבוע אם עבר ותיקנו (שתיקן) [מתוקן], ולא משום דטבל מוכן הוא אלא משום דלית ליה מוקצה. ועוד נלע"ד דעד כאן לא קאמר התם הירושלמי דר"א שמותי הוא אלא לומר דר"א לא יקיל מה דמחמרי ב"ש כיון שהוא מתלמידי ב"ש, אבל במה דסברי ב"ש לקולא שפיר אפשר דר"א מחמיר כב"ה. וכמו שאמרו ביבמות דף ט"ו [ע"ב] אע"פ שתלמיד ב"ש [היה] כל מעשיו לא עשה אלא כדברי ב"ה והיינו להחמיר:

תוכן העניינים

ציון לנפש חיה ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה