אור ברסלב
צידה לדרך ויקרא › כז

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

ויקרא · כז

כו

ג

רש"י וכפל הכ"פין לא ידעתי מאיזה לשון הוא כתב הרא"ם וז"ל תימה והלא בת"כ ומייתי לה בפ"ק דערכין שנו בהדיא שהוא כף הכינוי דתני' בערכך ערך כל

גופו הוא נותן ואינו נותן ערך אבריו יכול שאני מוצי' אבר שהנשמה תלויה בו ת"ל נפשות אלמא פי׳ בערכך בערך כל גופיה הוא ומכאן למדו ולא ערך מקצתו ואמרו ולא ערך אבריו עכ"ל והרד"ק ז"ל השיב על רש"י ברמז ע"ד הפשט בלי הך דרשה דת"כ הנז' וז"ל והיה ערכך הזכר הכ"ף לנכח הכהן ואיננה נוספת כאשר חשבו רבי' ר״ל כערך שתשים עליו כן יהיה ואע"פ שנכנסה עליו ה"א הידיעה במלת ערכך שלא כמנהג הנה כמוהו בתון האהלי כו' עכ"ל והא ודאי שדעת רש"י שהכ"ף של ערכך נוספת כמ"ש בהדיא הרא"ם ז"ל לקמ' בד"ה ופדה בערכך כפי מה שיערכנה הכהן כו'.

ה

רש"י שאין בדברי קטן כלום אלא גדול שאמר כו' האי גדול לאו דווקא גדול ממש אלא ה"ה קטן שיודע להמלות ולפרש לשם מי נדר ולשם מי הקדיש והוא הנקר׳ בגמ' מופלא סמוך לאיש והוא בן י"ב שנה ויום א' דפחות מזה אע"ג דיודע לשם מי הקדיש לא אלא מופלא הסמוך לאיש דאיש הוא בן י"ג שנה ויו' א' וזהו בן י"ב שנה ויו' א' וקרי ליה מופל' לפי שבודקים אותו אם יודע להפלות לשם מי הקדיש:

ח

רש"י אם יהיה חמר משאיר לו חמורו תימה גדולה בעיני שהרי בפ' שום היתומים תנן ר"א אומ' אם היה אכר נותנים לו את צמדו חמר נותנים לו את חמורו ובגמ' ורבנן הנהו לאו כלי אומנות נינהו אלא נכסי' נינהו וידוע דהלכה כרבנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ג דהלכו' ערכין ובפ"א מהלכו' לוה ומלוה וכל הפוסקי' איש לא נעדר בלי פוצה פה ומצפצף א"כ למה שבק רש"י דעת רבנן ופי' כדעת ר"א וא"ל כאן כמו שרגיל הרא"ם ז"ל לתרץ שרש"י ז"ל תפס הדרשה שהיא יותר משמעות המקרא לפי פשוטו אע"ג דלית הלכתא הכי וכה"ג תירץ מהרא"י ז"ל לעיל בסוף פ' קדושים גבי ורבותינו דרשו לאסור העראה בנדה כו' שהרי כאן אין תולה בזה פשוטו של מקרא כלל והיה יכול לשתוק לגמרי מדברי' הללו וכה"ג הקשה מהרא"י ז"ל בפ׳ אמור גבי וכשהוא מוסר את עצמו ימסור ע"מ למות וז"ל תימא וכי בא רש"י לפסוק ולהורות בפירושו דין קדו' יי' מידי דלא אצטריך לפרש המקרא כו׳ וה"נ יש להקשו' וכי בא רש"י לפסוק ולהורות בפי' דין סידור מידי דלא אצטריך לפרש המקרא וכה"ג יש לתמוה על רש"י שפי' בסמוך לפיכך אם בא לגאלה יגאל בדמי' הללו הקצובים לשדה אחוזה והיינו כר"א דפרק יש בערכין אבל הרמ"בם ז"ל בפ"ד דהלכות ערכין וחרמין פסק כרבנן וכבר השיגו הסמ"ג בסוף סי' ק"לא ע"ש:

י

רש"י טוב ברע בבעל מום או רע בטוב כו׳ כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל וז"ל מקשין העולם לכתוב טוב ברע אסור כ"ש רע בטוב ול"נ שזהו מה שקשה לרש"י שפי' טוב ברע תם בבעל מום ולא הניחו;כפשוטו שמן בכחוש משום דס"ל לרש"י אי הוה פירושו שמן בכחוש וכחוש בשמן לא היה שום תירוץ לקושיא זו לכתוב רע בטוב שאסור כ"ש טוב ברע אבל כשפירושו תם בבעל מום ובעל מום בתם אין מקום לקושי' זו דמצריך צריכו תרוייהו דאי כתב רחמנא טוב ברע שאסור תם בבעל מום ה"א אבל בעל מום בתם מותר ומצוה נמי הוא ואי כתב רחמנא בעל מום בתם לא יחליפנו ה"א בעל מום בתם לא יחליפנו אבל אם המר ימיר הוא ותמורתו קודש דחלה הקדושה על התם אבל בתם בבעל מום אצטריך לומ' דלאו שפי' עביד דכל (שהוא) [שכן הוא] מבעל מום בתם שאסור כ"ש תם בבעל מום אלא אפי' אם המר ימיר לא הוה אמרינן דהוא ותמורתו יהיה קודש דלא חלה קדושת התם על הבעל מום אע"ג דבעל מום בעלמא הוא יכולין להקדישו לבדק הבית הכא קדושת התם אינה חלה עליו לכך אצטריך תרוייהו נ"ל עכ"ל ואנו אין לנו אלא דברי הרא"ם ז"ל שגם הוא הרגיש בקושיא זו ותירצה בטוב טעם ודעת ע"ש:

יא

רש"י כל בהמה טמאה בבעלת מום הכתוב מדבר שהיא טמאה להקריב כו׳ דקדק לומר שהיא טמאה להקריב להורות דמיירי בבעלת מום קבוע דוקא כדתניא בת"כ ואם כל בהמה טמאה יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר כשהוא אומ' אם בבהמה הטמאה יפדה הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המקדשים שנפדו יכול יפדו על מום עובר ת"ל אשר לא יקריבו ממנה קרבן ליי' יצא מום עובר שהוא כשר ליקרב למחר כו' ע"כ וא"ת אימא איפכא דהאי קרא בטמאה ממש וקרא דלמטה דהיא היתרא אתא לב"מ וי"ל דקרא דא משמע דבב"מ מדבר שאמר אשר לא יקריבו ממנה וגו' דמשמע שאין חסרונה אלא שלא יקריבו ממנה אבל להדיוט מותרת ואם טמאה ממש הרי גם להדיוט אסור וא"כ קרא דא בב"מ מדבר וזה דייק רש"י שאמ' בב"מ הכתוב מדבר שהיא טמאה להקריב שודאי אומרו שהיא טמאה להקריב הוא להכריע שבב"מ כתוב מדבר ור"ל שאינה טמאה אלא להקריב וא"ת א"כ למה הוצרכנו להכריח זה מדכת' למטה ואם בהמה טמאה תיפוק ליה מקרא גופיה וי"ל דאלו לא כת' למטה בהמה טמאה לא הייתי מוציא קרא מפשטיה ואשר לא יקריבו הייתי אומ' שירצ' שהיא נפדית מפני שאינ' ראוי' ליקרב שמפני זה היא נפדי' לא מפני שהיא אסור׳ להדיוט אמנם כיון דלקמ' אמר דין בהמה טמאה זה יכריחנו לומ' דחד מנהון בב"מ ועכשיו למבחר בהון איזהו לב"מ נכריע אותו מדאמ' אשר לא יקריבו כי נאמ' כי הוא פי' הבהמה טמאה לא טעם לפדיון ודוק:

יג

רש"י בבעלי' החמיר הכתוב להוסיף חומש כו' כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל וז"ל והטעם הוא כדי שלא יתחרט אמצו' ויחזור ויגאלנו מיד ולכך החמיר עליו נ"ל עכ"ל ובלי ספק שלא ראה דברי הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות תמורה דא״לכ לא היה מיחס טעם זה לעצמו כי הרמב"ם כתב טעם זה ממש וז"ל אע"פ שכל חוקי התורה גזרת הם כמו שביארנו בסוף מעילה ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב טעמים של כל חוקי התורה יראה לי שזה שאמר הכתוב והיה הוא ותמורתו יהיה קדוש כמ"ש ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו ואע"פ שנדר והקדיש איפשר שחז' בו וניחם ויפדה בפחות משוייו אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חומש וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחות ממנה ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף ואמ' והיה הוא ותמורתו יהיה קודש וכל אלו הדברים כדי לכוף יצרו ולתקן דעותיו ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול עצה לתקן דעות ולישר כל המעשים וכה"א הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קושט דברי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך עכ"ל והדברי׳ נאים ראויין למי שאומרן.

סליק סליק סליק

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה