צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
ויקרא · כב
ב
רש"י ד"א וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישי' לי כו' יפה כתב מורי הגאון מהר"ם ז"ל שתי המלות של ד"א טעות הם וצריך למוחקן שהרי אין כאן פשט אחר ממ"ש כבר אלא שיישב רש"י לשון הפסוק ע"י שסרסו והכל דבור אחד הוא ע"ד סרס המקרא ודרשהו:
ט
רש"י ומתו בו למדה שהיא מיתה בידי שמים כו' כבר היה אפשר לפרש שא"א לומר מיתה דהכא בידי אדם שהרי קדשי' חמורה יותר מתרומה ואפ"ה אם אכל קדשים בטומאת הגוף אינו חייב מיתה בידי אדם תרומה הקל לכ"ש שאינו חייב מיתה בידי אדם אכן יותר נ"ל שדיוקו מדכתיב אני יי' שפירושו נאמן ליפרע כלומר שאמית אותו והיינו מיתה בידי שמים ובזה נסתלקה קושיי' הרא"ם ז"ל דוק ותשכח:
כה
רש"י ומיד בן נכר גוי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לי בעל מום כתב הרא"ם וז"ל וקשה מכיון דגוי שהביא קרבן בעל מום ביד כהן להקריבו לשמים אין מקריבים אותו ואם היה תמים מקריבים אותו (מדירי) [מזרחי: מיירי] בקרבן יחיד היכי מפיק ליה מקרא דומיד בן נכר שדרשו אותו בת"כ לקרבן צבור ואמרו ומיד בן נכר כו' מכאן שאין מקבלי' מן הגוים שקלים לקנות בהם תמידים ומוספים ועוד הי"ל לרש"י ז"ל להביא ז״ש כאן גוי שהביא קרבן כו' דמיירי בקרבן יחיד בפסוק איש איש שדרז"ל לרבות הגוים שנודרין נדרי' ונדבו' כישראל כו' לא בפסוק ומיד בן נכר דמיירי בקרבן צבור ועוד הא דקאמ׳ לא תקריבו לי בעלי מום והביאו מזה הפסוק של ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה משמע שהוא סובר שפי' מכל אלה מכל בעלי מומין דלעיל ואלו בת"כ אמרו מנין שאין מקבלי׳ שקלים מן הגוי ת"ל ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה משמע שפי׳ מכל אלה בין תמימים בין בעלי מומין במשמע דא"לכ איך למדו מכאן שאין מקבלי' שקלים מן הגוי והלא אין קונין מהשקלים אלא תמימים בלבד שהן ראויין לקרבן אלא עכ"ל שהם סוברי' שפי' מכל אלה מכל האמורים למעלה בין תמימים דכתי׳ לעיל לרצונכם תמי' זכר בבקר בכבשים ובעזים בין בעלי מומין דכתיב לעיל מיניה כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם וצ"ע עכ"ל ואחר הקידה וההשתחויה אומר אני אחר אלף מחילות לא בלבד דאשתמטתיה מיניה מ"ש הסמ"ג דסוף סי' שי"ד אחר שהביא הבריית' דת"כ דקתני ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' מכאן שאין מקבלי' שקלי' מן הגוים לקנות מהן תמידין וכו' והא דתניא בחולין בפ"ק איש איש לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל זהו בקרבנות יחיד כו' סיים וכתב וז"ל ועל קרבן יחיד עולה פשוטו של מקרא שלא יקבלו ממנו בעל מום עכ"ל ובזה נתיישבו כל הקושיות של הרא"ם ז"ל דוק ותשכח אלא אף גם זאת אשתמטתיה מיניה תלמוד ערוך ברור מללו בפ"רק דתמורה דקאמר ורבנן אצטריך סד"א הואיל ובני נח אינן מצווין אלא על מחוסר אבר בבמה דילהון דילמא אנן נמי מקבלינן מנהון מחוסר אבר קמ"ל מכל אלה דלא מקבלינן כו' והן הן דברי רש"י כן נ"ל.
כח
רש"י ואינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן כתב החזקוני עליו וז"ל חז"ק נהי דחיוב מלקות ליכא איסורא מיהא איכא כדאי' בפ' אותו ואת בנו עכ"ל ואשתומם כחדא שעה על דבריו וכי לא ראה מ"ש הרמב"ן ז"ל על פרש"י ז"ל פוסק הרב הלכה כדברי האומר אין חוששין לזרע האב וכן דעת אונקלו' והוא הנכון בגמ' בדין אותו ואת בנו כו' עכ"ל ואע"פ שהסמ"ג בסי' קמ"ט כתב שלא כדברי הרמב"ן לדעת אונקלוס כי הוא כתב דמה שתרגם אונקלוס ושור או שה ותורתא או שיתא דמשמע מדבריו שאין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא דוקא בנקבות ולא בזכרים היינו דוקא לענין חיוב מלקות אבל איסורא מיהא איכא אפי' באב ובן מספק אם חוששין לזרע האב או לא והוא דעת הרמ"בם והרא"ש והרשב"א ורוב הפוסקי' קמאי ובתראי ז"ל מ"מ כבר פסק הרי"ף ז"ל בהדיא כדעת רש״י דאפי׳ איסורא ליכא שהרי דחה דברי חנניא לגמרי באותו ואת בנו והוא דעת שאלתות דרב אחאי גאון ז"ל והלכות גדולות כמ"ש הרמב"ן ז"ל בספר מלחמות י"י.
לב
רש"י וכשהוא מוסר עצמו ימסור ע"מ למות כתב מהרא"י וז"ל תימא קצת וכי בא רש"י לפסוק ולהורות דין קידוש השם מידי דלא אצטריך לפרש המקראות וי"ל דאצטריך דקשה לרש"י אמאי לא כתי' ותקדישני בתוך בני ישראל כיון דלמצות עשה נכתב כדפרש"י כדכתי׳ ולא תחללו אלא מ"ה כתב ונקדשתי דמשמע שיהא שם שמים מקודש שלא מצד זה שמסר עצמו אלא ר"ל שיעשה נס למקדשים יי' כמו לחנני' מישאל ועזריה ובזה יהיה נקדש י"י בפי כל כי יראו שיש בו כח וגבורה וא״כ הבטיחה התורה שיעשה נס ועל זה קאי רש"י כשימסור עצמו אל ימסור על הנס שהבטיחו התורה עליה כי כל המוסר וכו' עכ"ל ואני אומר שהקושיא מעיקרא ליתה מפני שגם בת"כ אשר יסודו של רש"י בנוי עליו איתא שם האי וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו ע״מ למות כו' ורש"י העתיק הבריית׳ כצורתה מפני שצורך גדול לפרש המקרא ונקדשתי שפירושו מסור את עצמך וקדש את שמי באיזה כוונה ימסור עצמו ותימה בעיני למה לא הזכירו הרמב"ם והטור י"ד האי וכשהוא מוסר עצמו כו' בהלכות קידוש השם.