אור ברסלב
צידה לדרך ויקרא › כא

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

ויקרא · כא

כ

פרשת אמור

א

רש"י אמור ואמרת להזהיר גדולי׳ על הקטני' כו' מקשין העולם למה הקדים רש"י פירושו של ואמרת אליהם שבא להזהיר גדולים על קטני' קודם שפי' פירושו של בני אהרן שהו' מוקדם בפסוק ולי קשה למה שינה רש"י הלשון של הבריית' דת"כ דקתני בני אהרן לרבות בעלי מומין ואלו רש"י אמר בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ולא אמר לרבות בעלי מומין ועוד הלא דברי הבריית׳ דת"כ ורש"י סותרין זה את זה דאלו לעיל בפ' ויקרא תניא בת"כ בני אהרן יכול חללי' ת"ל הכהני' אוציא חללי' ולא אוציא בעלי מומי' ת"ל בני אהרן מה אהרן כשר אף בניו כשרי' יצאו חללים ובעלי מומין ע"כ ואיך אמרו כאן בני אהרן אף בעלי מומי' במשמע ובקרא גופיה קשה למה שינה הלשון שבכל מקום נאמר בני אהרן הכהנים וכאן נאמר הכהנים בני אהרן וכבר הרגיש בזה הרא"ש ז"ל בהלכות טומאה ותירץ דלכך שינה הלשון כאן להזהיר את הכהנים על בניהם אך לדעת רש"י דיליף זה מכפל האמירו' אמור ואמר' הדרא הקושיא לדוכתה נ"ל דקושיא זו האחרונ' מתרצת כל הקושיו' הראשונות כי רש"י גופיה הרגיש בקושיא זו אחר שפי' אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים וכך הם משך דברי רש"י אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטני' ומעתה קשה למה שינה הלשון שבכל מקום נאמר בני אהרן הכהנים וכאן נאמר הכהנים בני אהרן בשלמא בלי פירושי אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים לק"מ כי הייתי אומ' דלכך שינה הלשון כאן להזהיר גדולים על הקטנים אבל עתה שאני אומר אמור ואמרת בא להזהיר גדולים על הקטני' א"כ קשה למה שינה הלשון כאן ותירץ רש"י דאלו כתי' בני אהרן הכהני' הוה אתא הכהנים לאפוקי אף בעלי מומין משום דהוה בני אהרן כלל והכהני' פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט כהני' גמורי' כשרי' לעבודה אבל כיון דכתי' כאן בני אהרן בתר הכהנים הוי כמו פרט וכלל וכן הם משך דברי רש"י בני אהרן יכול חללי׳ ת"ל הכהני' והוקשה לרש"י מנ"ל שהכהנים אתא למעט חללי' דלמא אתא לרבו' בעלי מומין שלא תאמ' בני אהרן מה אהרן אינו בעל מום וכשר לעבודה אף בני אהרן וכו' כדתני' בת״כ לעיל בפ' ויקרא שהבאתי ותירץ רש"י בני אהרן אף בעלי מומי' במשמע כלומר כיון ששינה הלשון כאן וכתב בני אהרן אחר מלת הכהנים אף בעלי מומים במשמע ולכך שינה רש"י הלשון של הבריית' דת"כ ואמר בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ולא אמר לרבות בעלי מומים כי באמת אינם צריכים לרבוי וא"כ הכהני' ל"ל אלא ודאי בא למעט חללי' ואח"כ הוקשה לרש"י לכתוב רחמנא הכהני' בלבד ויכול אני למעט חללי' ולרבות בעלי מומין שהרי שניהם עומדים בכהנים ותירץ רש"י לכך כתי' גם בני אהרן למעט בנות אהרן דאי הוה כתי' הכהנים לבד ה"א אף כהנת בכלל ויאסרו גם המה להטמא למתי' כדאשכחן במתנות כהונה וזה משפט הכהנים מאת העם ואמרינן כהן ואפי׳ כהנת וה״א כל מי שראוי לאכול בקדשי' יהיו מוזהרים על הטומא' ת"ל בני אהרן ולא בנות אהרן וכ״ת היא גופה טעמ' מאי למה אמרינן בני אהרן ולא בנות אהרן הלא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דבמצות ל"ת האיש והאשה שוין תירץ רבינו בחיי ז"ל לפי שהנשי' גרמו מיתה לעולם והרג"א ז"ל תירץ בענין אחר דלא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש אלא במקו' שנוכל ללמוד לכל אשה אבל לומר השוה כהנת לכהן זה אינו דלא אמרינן אלא במקו' שכל איש שייך במצוה אבל במצוה דלא שייך רק בכהנים בהא לא נאמר השוה הכהנת לכהן דאדרבה כיון דאיכא חילוק בין כהן לישראל ה"נ יש חלוק בין איש לאשה עכ"ל ואין אנו צריכים לכל זה כי טעם הדבר מפורס' דלא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש כו' אלא דוקא במקום ששייך הטעם של דבר האסור באשה כמו באיש מש"כ כאן באיסור טומאת המת שכל עצמו של הכתוב לא אסר לכהנים להטמא למתי' אלא מפני שאין כדאי וראוי להיו' משרתי עליון טמאי' כיון שהם מיוחדים לעסוק בעבודת השי"ת להקריב קרבנות עד שמפני כך חייב' התורה כרת לכהן העוסק בעבודה כשהוא טמא וכיון שהנשי' כהנות אינם כשרי' לעבודה הלכך אינם מוזהרים באיסור טומאת המת וגם אין להקשו' למה הכתו' ממעט חללי' ומרבה בעלי מומים לענין איסור טומאת המת ולמה לא אמרינן איפכא כי טעמא רבה איכא במילתא מפני דבעלי מומין אין הפסול בעצמות' אלא מקרה שקר' להם והראי' שזרע' אינו נפסל (במות) [במום] אביה' אבל החללי' הפסול בעצמותם והראיה שאין עוד כהונה בזרעם ולכך בעלי מומי' אוכלים בקדשים ולא חללי' ועדיין נשאר לדקדק מאי הוקשה להרא"ש ז"ל ומי הכריחו להוסיף מדיליה על (הכרתה) [דרשתם] דפרק חרש דקא יליף הך דרשה להזהיר גדולים על הקטנים מכפל האמירות אמור ואמרת גם משנוי הלשון שהבאתי לעיל ושמא י"ל מפני שהוקשה להרא"ש ז"ל דמכפל האמירות לחוד אינה מוכרחת הך דרשה להזהיר גדולים על הקטנים מפני שאפשר לפרש ע"ד הפשט כפל האמירות כדפיר' החכם ראב"ע ז"ל אמור אל הכהנים הפרש' הנז' למעלה כי הם מורי התור' והמזהירי' את העם ואמרת אליהם המצות שהם לבדם חייבי' לשמרם א״נ כדפי' הרמב"ן ז"ל וז"ל והנה טעם אמור אל הכהנים ואמרת אליהם כטעם דבר אל הכהנים ואמרת דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וכו' ובמדרש תנחומא תמצא שדרשו כפל האמירות בענין אחר אמירה ראשונה יטמא למת מצוה אמירה שנייה שלא יטמא לאחרים ובת"כ תמצא שדרשו כפל האמירות בעניין אחר לרבות את הטומאות הפורשו' מן המת וכו' ולכך הוסיף הרא"ש ז"ל מדיליה ואמר ולכך שינה הלשון כאן וכו' כנ"ל ועדיין צריכים אנו למודעי דבגמ' בפ' חרש הביאו ג' מקומות אשר גם הזהירה התורה הגדולים על הקטנים חד בשרצים כתיב בהו לא תאכלום ודרשינן ביה לא תאכילום ובדם דכתיב כל נפש מכם לא תאכל דם ודרשינן להזהיר גדולים על הקטנים וכאן בטומאת הכהנים ואמרו שם דכלהו צריכי דאי אשמעינן שרצים ה"א משום דאיסורן במשהו אבל דם עד דאיכא רביעית אימא לא ואי כתב דם ה"א דם משום דאיכא כרת אבל שרצים לא ואי אשמעינן טומא' כהני׳ ה"א כהני' שאני דריבה להם מצות אבל הני אימא לא צריכא ע"כ והרא"ם ז"ל הקשה עליו וז"ל אך קשה א"כ לכתוב רחמנא טומאה ודם ולייתי שרצים מיניה דכי פרכת מה לכהנים שכן ריבה להן מצות יתירות איכא למימר דם יוכיח ואי פרכת מה לדם שכן בכרת איכא למימר טומאה תוכיח וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהם שהם באזהרה והוזהרו בהם גדולים על הקטנים אף שרצים ושאר איסורים שבתורה דאי' בהו אזהרה הוזהרו גדולים על הקטנים ופרכת שאיסורו שוה בכל ליתה ובודאי היא קושיא אלימתא והניחה הרב בצ"ע והרג"א בא אחריו ואמר שאינה קושיא דכיון דהכהנים שאני שריבה להם מצות אין זה הצד השוה דצ"ל הצד השוה שבהם ואין לעשות צד השוה כהנים עם שאר אסורים כיון דכהנים ריבה להם מצות יתירות ואין זה דומה כלל ואינו צד השוה עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל ובודאי דכד שכיב וניים מר אמרה להאי מלתא מפני שלא יאמר דברים אלו אלא מי שלא ראה מאורות המדות מימיו וזה שלמוד הצד השוה אין אנו צריכים שיהיו שוים זולתי באותו הדבר אשר נרצה להשוותם ואפי' שיהיה בכל שהוא אע"פ שיהיו חלוקים בכל דבריהם ואדרבה שלילת השווי אשר ביניהם הוא סיבת לימודם בצד שוה שאלו היו שוים בכל היו ב' כתובים באים כאחד ואינם מלמדים שלא יבנו מהם בנין אב וא״כ העדר השווי לא יבטל הצד השוה ללימוד אדרבה הוא סיבתו וכן אנו אומרים לא ראי דם שאיסורו שוה בכל כהרי טומאה שאין איסורה שוה בכל ולא ראי טומאה שריבה לכהנים מצות כראי הדם שאין בה רבוי מצות וא"כ לא היה בהם סיבה האזהרה לגדולים על הקטנים אלא צד שמצינו שוה ביניהם והוא שהיא אזהרה ועוד אלו העמיק הרב בעיונו היה רואה שעדיין צריכים אנו ללמוד לכל שאר האזהרות מאלו הג' בהצד השוה דזה א"א שנלמוד מדם ושרצים לחוד אלא משלשתן נלמוד בהצד השוה אף כל שהם באזהרה וא"כ קושי' הרא"ם קושיא ומה שנ״ל לתרץ בזה הוא דלא נוכל לומר הצד השוה שבהם שהם באזהרה כיון דאין אזהרה שוה בהם דאזהרת הדם איסוריה שוה בכל ואזהרת הטומאת אינה אלא לכהנים לחוד ואיך א"כ נאמר הצד השוה שבהם שהם באזהרה ובזה השווי אינם שוים שאזהרתם אינה שוה ואיך יהיה הסבה לדבר דצד אחד שאם הוא שוה בסוג בשניהם אינו שוה במין שזה אזהרה לכל וזה אזהרה לכהנים לחודייהו ובזה הותרה הקושיא.

רש"י לא יטמא בעמיו בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה כתב הרא"ם ז"ל ויש לתמוה ו"לל בעמיו תיפוק לי מנזיר דכתיב ביה כל ימי הזירו ליי' על נפש מת לא יבא וסמיך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא ותניא בספרי ומייתי לה במסכת נזיר פ' כ"ג לאביו פרט למת מצוה לאמו מלמד שאם היה נזיר זה כהן הדיוט דהוו עליה ב' קדושו' אף הוא לאמו הוא דלא יטמא אבל למת מצו' מטמ' וכ"ש כהן לבד דאין לו אלא קדושו׳ אחת ועוד ליתי מק"ו דכ"ג ומה כ"ג שקדושתו חמורה אמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא ודרז"ל בת"כ לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה כהן הדיוט לכ"ש וכי מפני שנעשה כ"ג גרע טפי להיות עתה מטמא למת מצוה ולא קודם לכן אך לפי מ"ש הרמ"בם בהלכות אבילות כהן שפגע במ"מ בדרך הרי זה מטמא לו אפי' כ"ג חייב להטמא לו ולקוברו ודבר זה הלכה מפי הקבלה ובהלכות נזיר כתב הנזיר מותר בטומאת מ"מ ודברי' אלו דברי קבלה הן ל"ק ולא מידי דלדידיה כל הני קראי דכ"ג ודכהן הדיוט ודנזיר אינם אלא אסמכת' בעלמא אך קשה דא"כ הא דמסכת נזיר בפ' כ"ג דקתני לאביו ולאמו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ופריך עליה עד שלא יאמר יש לי בדין ומה כ"ג שקדושתו קדושת עולם מטמא למת מצוה נזיר שאין קדושתו קדושת עולם אינו דין שמטמא למת מצוה ומשני לא אם אמרת כ"ג אינו מביא קרבן על טומאתו תאמר בנזיר שמבי' קרבן על טומאתו הואיל ומבי' קרבן על טומאתו לא יטמא למת מצוה ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למ"מ הל"ל הני קראי אסמכת׳ בעלמא נינהו ולק"מ וצ"ע עכ"ל ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שהרמב"ם ס"ל כל הני קראי דכהן הדיוט וכ"ג ודנזיר אינו אלא אסמכת' בעלמא וזה א"א בשום פני' ולא מחמת הקושי' שהקשה הרא"ם ז"ל על הרמב"ם מהגמ' דמסכ' נזיר בפ' כ"ג מדפריך עד שלא יאמר יש לי בדין וכו' ומשני לא אם אמרת בכ״ג וכו' משמע דדרשות גמורות הם דא"לכ למה לא משני הני קראי אסמכת' בעלמא נינהו כו' כי זה אינו קושיא כלל כי י"ל דהאי שינויא הני קראי אסמכת' בעלמא נינהו שנויא דחיקא הוא וכאשר מצא למפרך ה"קו הא עדיף ליה ודעדיף ליה תירץ אלא בלאו הכי א"א לומר שהרמב"ם ס"ל דהני קראי אסמכת' בעלמא נינהו שהרי הרמב"ם גופיה כתב בסוף הלכות כלאי' וז"ל ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ הרי בהדיא משמע דדרש' גמורה היא הא דמטמא למת מצוה כי בלי ספק הא דקאמר הואיל ופרט הכתוב כו' ר"ל שהוא גזירת הכתוב ומ"ש הרמב"ם בהלכו' אבילו' וכן בהלכו' נזיר שדברים אלו דברי קבלה הן אזיל לטעמיה דסובר דכל דבר שאינו מפורש בהדיא בתורה מקרי דברי קבלה אבל דינן ממש כדין תורה לגמרי וכמ"ש הרמב"ם בפ"א ובפ"ג מהלכות אישות לענין קידושי כסף שהן מד"ס וכל רודפיו השיגוהו היאך כתב שהכסף מד"ס שהרי למדו קידושי כסף קיחה קיחה משדה עפרון וכל דבר הנלמד באחת מי"ג מדות הוי דבר תורה והרב מגיד משנה הליץ בעדו וכתב שמ"ש הרמב"ם שהכסף הוא מד"ס הוא מן השורש השני שהניח בספר המצות שאין הדברי' הנדרשים בג"ש או באחת מי"ג מדות נקראים דבר תורה אלא ד"ס אא"כ יאמרו בהם בביאור שהם מן התורה ומסיק בחתימת דבריו דמ"מ דינן ממש כדין תורה לגמרי וכן מ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכו' אבל גבי טומאת מת אשתו שאינו אלא מד"ס ר"ל שעיקרן הוא מן התורה אלא פירושו הוא מד"ס ואזיל לטעמיה הנז' כמ״ש שם בעל כסף משנה ולא כמו שהבין הרא"ם ז"ל שר"ל הרמב"ם שעיקרו הוא מד"ס ולעיקר קושייתו של הרא"ם ז"ל שהקש' ל"ל בעמיו תיפוק לי מנזי' וכו' שתי תשובות בדבר חדא דאי מחד קרא ה"א דלא קרי מת מצוה אלא למי שא"א בענין אחר אבל אם אפשר בענין אחר כמו שמצאו בדרך והוא קרוב לעיר ילך לעיר ויביא אחרים לעסוק בקבורתו והוא לא יטמא קמ"ל כיון דמאותו המקו' שהוא קורא אין עונה יטפל הקבורתו לא ילך לעיר ועי"ל דקרא דהכא דכהן הדיוט לא אתא להתיר לו שיטמא למ"מ דהא מכ"ג ונזיר יליף ליה כ"ה אלא מה שכוון כאן הוא ללמדנו איזהו מ"מ שהוא המת שאינו בעמיו וזהו כי מ"מ נוכל לטעות בו ולפר' שירצה המת הוא מת מצוה לקוברו ולא שלל אלא הטומאה למת שלא לשם מצוה ועל זה הזהיר שלא יטמא אליו והייתי מפרש אמרו בנזיר ובכ"ג פרט למ״מ שירצה למת אשר ירצה להטמא לו משום מצוה דאם ירצה מטמא לו אבל אינו חובה ומצוה עליו כמו קרוביו ולז״א קרא בעמיו לומר שהמת אשר בעמיו אינו קובר אותו כלל ולא הותר לו באמרנו מת מצוה אלא כשאינו בעמיו דאז יטמא לו ובשביל זה הגמ' בפ' כ"ג הראה צריכות דלמה נאמר זה בכ"ג ובנזיר ולא אמרו למה נאמר בכ"ה שהקושיא יותר גדולה שבודאי כ״ג עדיף ומטמא כ"ש כהן הדיוט.

ב

רש"י אין שארו אלא אשתו כו' בהל' קטנו' בהלכות טומאה להר"יף ז"ל גריס אין שארו אלא אשתו שנ' אל אשתו לא תקרב שא' אביך היא וכו' ונשאלתי מן הרב המופלא הכהן הגדול מהר"ר יצחק כ"ץ חתן הגאון אריה דבי עילאי מהר"ר ליב ז"ל ר"מ ואב"ד דק"ק פראג בפי' דברי' הללו והשבתי לו נ"ל דהאי שנ' אל אשתו לא תקרב שבוש הוא ולא גרסינן ליה וזה מכמה טעמים חדא שאין זה פסוק אחד אלא שני פסוקים הם ולא פגע ולא נגע זה לזה ועוד שהרי בת"כ אשר מקור הבריית' נובע משם ליתיה וגם נושאי כליו של הרי"ף ז"ל שהם הרמב"ן בספר תורת אדם והרא"ש ז"ל בהלכו' טומאה וסייעתם שהעתיקו דברי הר"יף ליתיה אלא ה"ג אין שארו אלא אשתו שנ' שאר אביך היא וכן הוא בת"כ והא ודאי שאין כוונת הבריית' בת"כ להכריח דפי' שארו אשתו מכח פסוק זה שאר אביך היא אלא הביאה פסוק זה שאר אביך היא לדמיון בעלמא להורות דלכן אמרו אין שארו אלא אשתו מפני שהיא עם בעלה בשר אחד כמו שנ' והיו לבשר אחד דומיא דשאר אביך היא הכתוב גבי ערות אחות אביך לא תגלה שפירושו ערות אחות אביך לא תגלה משום שיהיה נחשב כאלו היית שוכב אצל אביך ממש כיון שיצאו מבשר אחד לפיכך נחשב כאלו הם בשר אחד ממש וכן אשה עם בעלה בשר אחד ממש כי אמתת פי' מלת שאר הוא בשר כמו ואשר אכלו שאר עמי וגו' שוב מצאתי כדברי ממש בפסיקתא זוטרת' וכן פי' רשב"ם בהדיא בפ' יש נוחלין בב' מקומות ומשום דלאו ראיה מוכרחת היא האי שנ' שאר אביך היא לכך השמיט רש"י ז"ל האי שנאמר שאר אביך היא כנ"ל וכתב הרב ר"א שי׳ וז"ל אין שארו אלא אשתו פי׳ הרא"ם ז"ל דהכונ' לומר אין שארו דקאמר כאן אלא אשתו אבל אין הכוונה לומר דבכל מקום שארו זו אשתו דהא כתי' איש איש אל כל שאר בשרו וכלל כל הקרובים וכתי' באחות אביו שאר אביך היא ובאחות אמו שאר אמך היא ולא ביאר א"כ מאין הכריחו רז"ל דבריהם להוציא שאר זה ממשמעותו שבכל מקום ולומר שאין שארו אלא אשתו וכ"ש שכאן יש סתירה לדבריהם מקרא דאלו היה שאר אשתו ה"לל ולאמו בוי"ו כי אין תירוץ במ"ש שחסר הוי"ו ולכן נ"ל לפרש דברי התנא על זה האופן אע"ג דבכל מקום שם שארו מורה על כל קורבה אין לך לפרש בשארו זה הכתוב כאן אלא על קורבת אשתו לפי שאמר הקרוב אליו ואם שארו הוא על קורבת הקרובים מי שהוא קרוב הוא קרוב תמיד ואינו רחוק ומתקרב או קרוב ומתרחק כי אמו ואביו ובנו ובתו הם תמיד קרובי' אליו ואחותו שאם תנשא תתרחק הרי אמר בה הקרובה אליו וא"כ אם שארו זה ירצה הקרוב אליו כמו בכל מקום איך יאמר הקרוב דמשמע הקרוב ולא הרחוק ועוד דאם שארו הוא מלשון קורבה המתרגם שתרגם דקריביה היינו הקרוב ואין לומר בעודו קרוב או כאשר יהיה קרוב שתמיד הוא קרוב כמ"ש מלבד שיקשה כי אחר דאמר ופי' הקרובים שעליהם מתאבל ומטמא למה הוצרך לכלול אותם ראשונה במלת שארו מכח כל אלו ההכרחיות אמרו שאין שארו כאן אלא אשתו אשר בה נוכל לפרש אומר הקרוב שירצה כאשר נתקרבה אליו ולא כאשר היא אשתו ועדיין לא נתקרבה והיא הארוסה דהיא אשתו כיון דקנאה בקידושים אבל אין לו קורבת בשר עמה וכן אחר שהיתה אשתו צריך שתהיה אליו מיוחדת לו פרט אם היתה שארו והיא גרושה ממנו וא"כ במה שנפרש שארו שהוא אשתו יתיישב קרא וא"כ אין שארו אלא אשתו או ירצה אין לנו מה לפרש בשארו המורה על הקורבה אלא אשתו שכל שאר הקרובים אשר עליהם מיטמא התורה ביארה אותם ולא נשאר לנו מה לפרש בשארו אלא אשתו ואמרו זה בלשון שלילה לפי שחסרון הוי"ו במלת לאמו היה מכריחנו לומר ששארו הוא שם סוגיי לקרובים והדר מפרש ולזה אמרו אין לך לטעות ולפרש שארו על הקורבה מפני חסרון הוי"ו שאינו אלא אשתו מכח ההכרחיות שאמרנו והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות אבל (פ"ק) [פ"ב] ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה אליו וכתב עוד אשתו של כהן מיטמא לה ע"כ ואינו מיטמא לה אלא מד"ס עשאהו כמת מצוה שאין לו קוברין מכיון שאין לו יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה ע"כ ומפני שדבריו אלו נראין הפך דברי הבריית' אמר הרא"ם שזה שאמרו אין שארו אלא אשתו אינו אלא אסמכת' לחוד על דבריהם כמו שסמכו ערובי תבשילין לקרא דזכור את יום השבת וכיוצא בהם הרבה עכ"ל ובודאי כי דברי הבריית' אינם סובלין דבריו אלו כי אין זה דומה למה שסמכו ערוב תבשילין לקרא כי הכא אמרו אין שארו בשלילה שר"ל שאין פירש אחר בשאירו אלא זה ומה שיהיה לאסמכת' לחוד לא ישלול פירוש המלה כפי אמתתה ועוד שאלו לא הוקשה בדברי הרמב"ם אלא סתירת דברי הברייתא לדבריו היה מספיק לנו זה התירוץ בדוחק אבל הקושי העצום שיש לי בדבריו אינו זה אלא שהוא בעצמו סותר דבריו שאמר ברפ"ג מהלכות אבל כל כהן המטמא למת חוץ מן ו' מתי' המפורשים בתורה או אשתו בעדים והתראה הרי זה לוקה ע"כ. הרי לך שבהכרח נאמר שבדבריו אלו סבר שאשתו מטמא לה מן התורה דאם קרא דלנפש לא יטמא בעמיו חייב מלקות על כל מי שיטמא לאחר חוץ ממה שהזכירה התורה איך יכריחו רבנן להיטמא לה ולפוטרו מהמלקות כי אין להם כח ולא רשות לעקור מ"ש בתורה אלא להוסיף עליה לעשות לה משמרת ועוד כי כאן לא אמר ואשתו מד"ס אלא ודאי שהאמת עם מהרי"ק ז"ל שאמר שהרמב"ם לטעמיה דסבר דכל מה שאינו מפורש בתורה ממש בהדיא אלא שחכמים חדשו לנו פירושו אע"ג שאיסורו מן התורה מדרבנן יקרא ולדעתי הרמב"ם הראה לנו זה בדבריו ברפ"ג דאמר כל כהן שנטמא למת חוץ מהששה המפורשים בתורה או אשתו דוק שלא השים הפרש בין אשתו לששה אלא שהששה הם מפורשים ואשתו לא אבל כלם הם מן התורה והיינו דאמר בפ"ב ומדבריהם ר"ל מהמפורש בדבריהם שאינו כתו׳ בתורה בהדיא וכן פירוש במסכת קידושין פ"ד בברייתא דלקמיה דאמר איזו היא חללה ופירש שירצה איזו היא חללה מדאוריית' ולא הוצרכו לד"ס לפרש אותה וכן משמע שא"א לנו לומר שמה שאסרה התורה יעשוהו חז"ל מצוה שחובה לעשותו ומ"ש בפ"ב שעשאהו כמ"מ אין הכונה לומר שמפני זה התירוה הם וחייבו אותו להתאבל עליה אלא הכונה לומר שעל זה סמכו במה שפירשו בדברי התורה שאין שארו אלא אשתו מלבד הכרחיות שאנו הכרחנו ובזה לא נצטרך לומר כדי להליץ בעד הרמב״ם דלא תקשי ליה מאי דתניא כל האמור בפרש' כהניס שהכהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם הוסיפו עליהם אחיו מאמו וכו' ובתוספות הזה לא מני אשתו ותירץ הרא"ם דבנסחת הרמב"ם ז"ל היה אשתו והוא תירוץ דחוק וגם שלא זה לבד צריך לתקן כפי דברי הרמ"בם אלא בסיפא דתוספות צריך להוסיף אשתו וברישא באומרו כל האמור בפרשת כהנים וכו' צריך למחוק אשתו שהראשונה דחשיב בה מהאמורים בתורה שכהן מיטמא להם היא אשתו וכל זה דוחק ובמ"ש הוא נתיישב ונשאר' הברייתא בגירסתה ומהר"ד די בוטין ז"ל הרבה הקושיות על סברת הרמב"ם ז"ל והגדולה שבכלם מה שנדרש לקמן על לא יטמא בעל בעמיו שבא למעט שלא יטמא לאשה פסולה ובודאי שזה יורה שאשתו הכשרה מטמא לה מדאוריית' שאלו לא למה הוצרך קרא למעט הפסולה אבל אחר כל קושיותיו מה שטרח לבקש הוא למצא טעם מהרמב"ם מאין מצא שאמר שמטמא כהן לאשתו הוא מד"ס ומצא טעם חלוש והוא מה שמצא באשה שהקלו בה שאינו מטמא עמה על קרוביה ואמר שהטעם בזה מפני שהאבילות עליה הוא מדרבנן וכיון שמצא זה הותרו לו כל הקושיות בדברים אשר לא יספיקו שאמר שדרש לשארו זה אשתו אינו הכרחי דהא גבי ירושה דרשינן הכי גבי ונתתם אותה לשארו ואמרינן דשארו זו אשתו וירושת הבעל אינה אלא מד"ס ואלו הבין בזה ודקדק יראה דלא דמי דהתם לא אמרו אין שארו אלא אשתו דמשמע דאתו למעקר פשט הפסוק ואלו אסמכת' הם דורשים ה"לל כמ"ש גבי ירושה שארו זו אשתו וכן על קרא דלא יטמא אמר דאינה קושיא דאין מוכרח שנפרש כך דנוכל לפרש בו כמו שפרש"י לפי פשוטו ובאמת לא ידעתי מה ירצה בזה שאנו מקשים מתנא דבריית' דדריש קרא הכי והוא השי׳ דברי הרמב"ם ז״ל ופי' אותם כמו שפרש"י ז״ל ואיך יוכל הוא ולא רש"י להכחיש דרשת התנא ולאפלוגי עליה ולא ראיתי להאריך עוד בדבריו כי הוא גם הוא ראה בחולשתם ואמר לבסוף ולא נעלם ממני שמה שכתבתי הוא רחוק אבל מה אעשה כי (הציגתני) [הציקתני] הקושי העצום אשר בדבריו ז"ל ובאמת לחצהו מיעוט הבנת דבריו וכאשר רצה להסביל עליהם מה שלא יסבלו הוצרך לדחוק עצמו ולא מצא פתח לצאת בו וננעלו דלתי העיון לפניו כי לא יוכל להעמיד מה שאין לו רגלים אף כי הרבה בדברים והאמת יורה דרכו שמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם שמה שמטמא הכהן לאשתו הוא מד"ס כי לא יתכן שיבואו לעקור דבר מן התורה דאם אמרו גמר' לנפש לא יטמא אלא לאלו שזכר הרי א"כ האשה בכלל לנפש לא יטמא ואיך א"כ יבאו רבנן ויעקרו דבר מן התורה ומ"ש שמד״ס מטמא לה ונתן טעם שעשאהו כמ״מ בודאי לא אמר זה אלא על הקטנה שאין לה נשואין מדאוריתא וגם בגמ' פ׳ האשה רבה לא נתנה טעם זה אלא לקטנה וכוונת הרב בזה לומר אשתו של כהן מיטמא לה ע"כ וזה באשתו גדולה מדאורייתא שפרשוה רבנן כמ״ש דקרי ליה מדרבנן לדעת הרמב"ם ואינו מטמא לה מד"ס עשאהו דוק בדבריו אלו שלא אמר שעשאהו אל' הכונה לומר וגם האשה שאינו מטמא לה אלא מד"ס והיא אשתו הקטנה ויקשה לך איך יכלו לעקור דבר מדברי תורה עשאוה כמת מצוה אבל לגדולה אין אנו צריכים לזה הטעם כי מן התורה יטמא לה ואני שמעתי ולא אבין איך אפשר לפרש הא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות אבלות ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה שר״ל מהמפורש בדבריהם שאינו כתוב בתורה בהדיא אבל עיקרו הוא מן התורה רק שאינו מפורש בהדיא בתורה שהרי הרמב"ם ז״ל כתב שם וכן האשה על בעלה ומתאבל על אחיו ועל אחותו שהן מאמו והא ודאי דאלו עיקרן מרבנן ולא מן התורה כלל וצ"ע:

ג

רש"י לה יטמא מצוה כו' וטומאה זו היא כמו כהן שפגע במ"מ בדרך שיכול ליגע במת עצמו וישא אותו ויטפל בקבורתו וכ"ש שיכול לעמוד עם המת בבי' תחת אהל אחד אבל אסור לו להכנ' בבית הקברו' עם המת שלו כדאית' בפ"ג מינים שנ' לה יטמא אינו מטמא לאחרי׳ עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקוט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני וכן פסק הרמב"ם ז"ל בספ"ב מהלכו' אבל וסיים וכתב וז"ל לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר ולקוברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמ' בקברות אחרים כשיקבור מתו עכ"ל וכ"כ הרמ"בן והרא"ש ושאר פוסקים ז"ל וז"ל לפיכך משפחות כהונה עושים שכונת קבורת שלהם בסוף בית הקברות וכל שמת לו מת קובר בסוף השכונה כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים עכ"ל ולכן ארז״ל מי ראה כהן בבית הקברות כו' מה לכהן בבית הקברות כו' הארכתי בזה לפי שטעו בדבר זה אנשי העיר הזאת והכניסו כהן לבית הקברות עם אביו שמת לו ואני גערתי בהם בנזיפה ואסרתי לו לכהן שלא ילך כלל לבית הקברות.

ד

רש"י לא יטמא בעל בעמיו להחלו לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו כו' הרא"ם ז"ל הביא הבריית' דת"כ דמקשה למה נכתבו כל הקרובים הללו יאמר לאמו וכ"ש לאביו וכו׳ ושקיל וטרי באריכות ולא שת לבו להביא מה שיש להקשו' קושיות אלימתות בבריית' זו כאשר תמצא אותם בשאלו' ותשובות הרשב"א ע"ש.

ה

רש"י וילמדו ישראל מכהנים בג"ש כו' הקשה הרא"ם ז"ל היכי מצו רז"ל לדרוש לפי שנ' לא תשימו קרחה בין עיניכם אין לי אלא על בין העינים מנין לרבות את כל הראש ת״ל בראשם והא בין עיניכם כתי' ואם בראשם בא לרבות כל הראש קרא דבין עיניכם היכי מיתוקים ואדרב' ה"ל למדרש איפכא לפי שנ' לא יקרחו קרחה בראשם שומע אני כל הראש ת"ל בין עיניכם לא אמרתי אלא על בין העינים בלבד דהשתא ליכא לאקשויי והא בראשם כתיב דבין העינים נמי ראשם הוא שאפי' מקצת ראשם ראשם מיקרי והא דהדר כתביה גבי כהנים אינו אלא משום קרחה יתירה דאית ביה לחייב על כל קרחה וקרחה כדתניא בת"כ לא יקרחו יכול על ה' קריחות לא יהא חייב אלא אחת ת"ל קרח' לחייב על כל קרחה וקרח' יכול הכהני' שריב' להם הכתו' מצות יתירות חייבי׳ על כל קרחה וקרחה אבל ישראל לא יהו חייבין אלא אחת ת"ל קרחה קרחה לג"ש מה קרחה האמורה בכהנים חייבי' על כל קרחה וקרחה אף קרחה האמורה בישראל חייבי' על כל קרחה וקרח' ולמה לגבי חיוב הקרחה אם היא על מת דוקא או לא לא אמרו יכול דוקא מת אבל בלא מת לא ת"ל לא יקרחו סתם מכל מקום אבל אמרו ההפך לפי שנ' לא יקרחו יכול אפי' בלא מת ת"ל למת משום דקשיא להו הא למת כתי' ולמדו קרחה קרחה ג"ש מה בישראל על מת אף בכהנים על מת כדתניא בת"כ ואלו לגבי חיוב הקרחה בכל הראש או בין העינים בלבד אמרו א"ל אלא בין העינים מנין לרבות את כל הראש ת"ל בראשם לרבות את כל הראש ולא חששו מקושיית והא בין עיניכם כתי' וליכא למימר משום דכל היכא דאיכא למדרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן לקולא לא דרשינן דה"מ בשאין שם הכרח אבל הכא דאיכא הכרח מקושיית והא בין עיניכם כתיב והראיה על זה שהרי לגבי חיוב הקרחה אם הוא על מת דוקא או בכל מקום דרשו אותו לקולא ואמרו על מת דוקא משום קושיית והרי על מת כתיב וצ"ע עכ"ל והנה מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל בא אחריו ותירץ קושייתו של הרא"ם ז"ל וז"ל ואין להקשות א"כ בין עיניכם דגבי ישראל למה לי דמשמע דווקא בין עיניכם ולא בכל הראש דכבר אמרו ז"ל דאתא לג"ש דתפילין דכתי' בהו בין עיניכם שיניחן במקום שער אבל גבי מת אין לדרוש לחומרא ולומר דכיון דכתי' גבי כהן סתם נימא נמי אפי׳ בלא מת בכהנים דא"כ למת גבי ישראל ל"ל ומג"ש דקרחה קרחה למדנו דכהנים נמי לא נאסרו אלא על מת נ"ל וא"ת אמאי לא כתב רחמנא בראשם אצל ישראל לחייב על כל הראש וילמדו כהנים מישראל בק"ו ועל מת ה"ל לכתוב אצל כהנים לומר דוקא על מת וילמדו ישראל מכהנים מק"ו ולא נצטרך לג"ש קרחה קרחה וי"ל דלכך כתב על מת ובין עיניכם אצל ישראל כאלו ישראל לא יהיו חייבי' אלא בין עיניה' דוקא ודוק' על מת אבל בלא מת ובין עיניה' או אפי' על מת ובכל הראש לא יהיו חייבי' ובכהנים כתב לא יקרחו קרחה סתם וכתב בראשם כאלו היה החיוב בהם אפי' בלא מת ועל כל הראש ואע"ג דסוף סוף נלמדין זה מזה בג"ש ה"מ למלקות שבידי אדם הם שוים מכח ג"ש אבל לעונש שבידי שמים אם אין מלקות שמעינן מפשטיה דקרא שעונש של כהן מרובה משל ישראל דו"ק א"נ באמת כן הוא דלא אתי ג"ש אלא למלקות שאין לוקין אלא על מת אבל לעונש בידי שמים חייבים אפי' בלא מת ועל כל הראש נ"ל עכ"ל ומה שמסיק וכתב אבל לעונש בידי שמי' חייבי' אפי' בלא מת ועל כל הראש תמיהני מאד דא"כ למה לא אשתמיט שום תנא ואמורא ולא שום פוסק בעולם שיאמר כן:

רש"י שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהוא שרטת וא״ת לא לכתוב עדיין רק לא ישרטו מ"מ נשמע שחייב על כל שריטה ושריטה דאי לאו הכי לא לכתוב לא ישרטו כלל ונילף כהני' מישראל אלא ע"כ לא ישרטו בא להורו' לחייב על כל שריטה ושריט' וא"כ הדרא הקושיא לדוכתה שרטת ל"ל וי"ל דאי לא כתי' רק לא ישרטו ה"א דאינו חייב אלא על אחת מהו דתימא לא לכתוב גם לא ישרטו ה"א דכהנים חייבי' אפי' שלא על המת מדאצטריך למכתב גבי ישראל ושרט לנפש לא תתנו ולמה לי למכתב לנפש הרי כבר כתב לא תתגודדו למת ממילא שריטה ג"כ למת א"כ לנפש ל"ל וכן הוא בהדיא במסכת מכות דלנפש מיותר מהאי טעמא וא"כ אי לאו לא ישרטו ה"א דכתיב לנפש לדייק לישראל דוקא לנפש אבל כהנים מוזהרים אפי' שלא על המת דהיינו אם נפל ביתו כתב רחמנא לא ישרטו וילפינן כהנים מישראל מה ישראל על המת אף כהנים על המת ולנפש בא לרבות דחייב על כל נפש ונפש והכי איתא במסכת מכות ועדיין לא ידענו שאם שרט ה' שריטות על מת אחד אם חייב על כל שריטה כתב רחמנא שרטת לחייב על כל שריטה ושריטה.

(רש"י וקדשתו על כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש כו' בריית' היא בת"כ וכבר כתבתי באריכות מה שיש לדקדק בזה בתוספות שלי בפ' בתרא דהוריות גבי כל המקודש מחברו הוא קודם את חבירו מנלן דתני דבי ר"י וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון כו' ולפי שעיקר ויסוד כל הבנין מה שדקדקתי וחדשתי שם הוא בנוי על פרש"י דהכא בפר' זו לכן אציג פה לפניך כל מה שכתבתי שם עם תוספות לקח טוב וז"ל דתנא דבי ר"י וקדשתו לכל דבר שבקדושה וכו' תימא דהא בפרק האשה רבה מפיק ליה להאי קרא וקדשתו לדרשה אחרינא מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ והיא בריית' בת"כ א"כ לפי זאת הבריית' דת"כ כל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו מנלן וליכא למימר דדריש ליה מקרא קדושים יהיו לאלהיהם דהא בת"כ מפיק ליה קדושים יהיו בע"כ ואין להקשות א"כ ל"ל גם וקדשתו לאורויי בע"כ הא כבר ילפינן ליה מקרא דקדושים יהיו דכתיב לעיל מיניה דהיינו שלא יטמאו למתי' שאם רצו להיטמא למתי׳ ב"ד מצווים להכריחם שלא יטמאו אבל וקדשתו אפסולות לכהונה קאי שאם נשאו נשים פסולות ב"ד מצווין להכריחם לגרשן וכן נראה בהדיא מפרש"י בחומש שפי' קדושים יהיו ע"כ יקדשום ב"ד על כך. ואח"כ פי' וקדשתו ע"כ שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש ולכן קשה לי על מה שפרש"י בפ' האשה רבה על הך בריית' דת"כ שהבאתי מנין שאם לא רצה כהן להתקדש מן הטומאה ומנשי' פסולות כו' שהרי מבואר דלא יליף מן וקדשתו בע"כ רק אם נשאו נשי' פסולות אבל מה שהב"ד מצווין להכריחן שלא יטמאו למתים יליף מקרא אחרינא קדושים יהיו וצ"ע וגם ליכא למימר דדריש ליה כל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו מקרא קדוש יהיה לך וכדפרש"י בחומש קדוש יהיה לך נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה שהרי בת"כ מפיק האי קרא קדוש יהיה לך לדרשה אחריתא לרבות בעלי מומין וגם על הרי"ף שפי' בפ' אלו מציאו׳ גבי הא דקאמר וטומאת כהן עשה ול"ת עשה דכתי' וקדשתו תמיה אני טובא דהא זה אינו לא כשיטת ת"כ ולא כשיטת גמרא דידן לא כשיטת ת"כ שהרי מבואר דעשה דטומאת כהני׳ הוא קדושים יהיו ועשה שלא ישאו נשי' פסולות הוא וקדשתו ולא כשיטת גמרא דידן שהיא כדדרש ר"י וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון כו' ועשה דטומאת כהנים הוא קדושים יהיו גם לגמרא דידן וכן פרש"י והתוס' בהדיא בפ' אלו מציאו' וע"ק על הרי"ף לפי מה שהוא פי' דעשה דטומאת כהנים הוא וקדשתו א"כ למאי אתא קדושים יהיו אלימא שלא ישאו נשים פסולות קשה דהא לא כתי' בההוא פרשה ועוד דא"כ אמאי לא חשיב אלמנה לכ"ג אלא ל"ת גרידא בפ"ב דיבמות ובפ' כ"ג והאיכא עשה דקדושים יהיו אלא בהכרח צא"ל דלא קאי עשה דקדושים יהיו אלא אמאי דכתי' בההיא פרשה והיינו שלא יטמאו למתים ואין להקשות דאכתי איכא מיהו עשה דוקדשתו לפי שכבר נתבאר דהגמ' דידן תפס עיקר לדרשת ר"י שדריש וקדשתו נהוג בו קדושה לפתוח ראשון לכן נ"ל שטעות נפל בספר הרי"ף וצ"ל עשה דכתי' קדושים יהיו וכו' וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בספי"א מהלכות גזילה ואבידה וגם מה שפרש"י בחומש קדוש יהיה לך נהוג בו קדושה לפתוח ראשון כו' קשה בעיני טובא למה הוציא המדרש הזה נהוג בו קדושה לפתוח ראשון וכו' מפסוק קדוש יהיה לך שלא דרשו כן לא בגמרא דידן ולא בת"כ ושבק שיטת גמרא דידן ושמא י"ל ביישוב קושיא הראשונה דתרתי משמע ליה לת"כ מקרא וקדשתו א"נ מקרא קדוש יהיה לך וצ"ע היטב ועת' הוספתי לקח טוב ואומר מה שתירץ הרא"ם ז"ל בשנוייא בתרא על מה שהקשה ל"ל וקדשתו ע"כ שאם לא רצה לגרש הלקהו כו' הא לעיל מיניה כתיב קדושים יהיו ע"כ יקדישום ב"ד בכך וז"ל א"נ הראשון בדברים והשני בשוטים עכ"ל קשה לי טובא על האי תירוצא חדא מאי אולמי' דשני יותר מן הראשון דנימא הראשון בדברי' והשני בשוטי' למה יגרע כח צווי הראשון מכח צווי השני ועוד שהרי בס"פ המדיר תירץ רב נחמן כה"ג על קושיא אחרת הא במילי הא בשוטי ופריך עליו רבי אבא והכתי' בדברי' לא יוסר עבד ומסיק אלא הא והא בשוטי וכו' לכן התירוץ ראשון שכת' הרא"ם ז״ל דלכך לא הוציא רש"י ז"ל המדרש הזה נהוג בו קדושה לפתוח ראשון לכל דבר ולברך ראשון בסעודה מקר' דוקדשתו כדאיתא בגמ' בהרבה מקומות משום דקרא דוקדשתו לפי פשוטו של מקרא אינו מורה אלא על שיקדשוהו ב"ד בע"כ על פסלו' נשים דכתיבי לעיל מיניה ולא לפתוח ראשון וכו' קשה לי הלא אדרבה אפכא מסתברא דקרא דוקדשתו לפי פשוטו של מקרא אינו מורה אלא על המדרש הזה נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר כו' והראיה שהרי הרמ"בם בפ"ד מהלכות כלי המקדש והס"מג בחלק עשיין בסי' קע"א מנאו מנין בהמצות האי קרא דוקדשתו לענין נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר כו' וגם הרי"ף ז"ל מייתי הך דרשה דוקדשתו לפתוח ראשון כו' בפ' הקורא את המגילה עומד וכן כל הפוסקי' איש לא נעדר ש"מ דפשוטו של מקרא דוקדשתו בהכי מיירי ולא כדפרש"י כאן ועדיין צריכים אנו למודעי דבנדרים פ' קונם יין מייתי הגמ׳ הך דרשה דוקדשתו לכל דבר שבקדושה כו' וליטול מנה יפה ראשון ופר"שי וליטול מנה יפה ראשון כשחולק עם אחיו הכהנים בלחם הפנים ע"כ וכן פירש הר"ן בפרק הקורא את המגילה עומד ומסיק וז"ל ורש"י ז"ל פי' אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שחלקו בשוה יאמר לו ברור וטול איזה מהם שתרצה אע"ג דקרא דוקדשתו גבי כ"ג כתי' מיניה ילפינן דכ"ה נמי ראוי שיהא מקודש מישראל עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר לומר דקרא דוקדשתו גבי כ"ג כתי' הלא יש כמה תשובות שא"א לומר כן איבעית אימא קרא איבעית אימא גמרא איבעית אימא סברא קרא מדכתיב אח"כ והכהן הגדול מאחיו וכו' ש"מ בהדיא דעד השתא לא איירי בכ"ג אלא בכ"ה וקרא דוקדשתו הוא צווי לישראל שינהגו קדושה בכהן וכן מוכיח הטעם דקאמר קרא דכי את לחם אלהיך הוא מקריב וגו' ואי משום דכתיב בתחלת הפרשה אמור אל הכהנים וגומ' ולא נזכר ישראל מה בכך די"ל דקרא דוקדשתו נאמר בצווי למשה לנוכח ולכל ישראל הנגררים אחריו גמרא שהרי בפ"ק דיומא תנן ונוטל חלק בראש וקאמר בגמ' כיצד נוטל חלק בראש אומ' חטאת זו אני אוכל כו' ולא מהדר למילף הא דכ"ג נוטל חלק בראש מקרא דוקדשתו ובפרק הניזקין מהדר למילף שיהא כהן הדיוט מקודש מישראל מקרא דוקדשתו ואם איתא א"א דהוה שתיק הגמרא מלמילף הא דכ"ג נוטל חלק בראש מקרא דוקדשתו הואיל ועיק' קרא דוקדשתו בהכי מיירי טפי ממאי דיליף שינהוג הישראל קדושה בכ"ה מקרא דוקדשתו דלאו עיקר קרא דקדשתו בהכי מיירי ועוד שהרי תניא בתוספתא בפ"ק דיומא בד"א שהוא נוטל חלק בראש בקדשי מקדש אבל בקדשי הגבול אחד כ"ג ואחד כ"ה חולקין בשוה ואם איתא למה לא יטול חלק בראש אף בקדשי הגבול ועוד יש לדברי ראיה מוכרחת שאין להשיב עליה דעיקר קרא דוקדשתו בכ"ה כתי' ולא בכ"ג מהא דתניא בספרא פ׳ אמור ומייתי לה ביבמות פ' האשה רבה מנין אם אינו רוצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ וכן פרש"י גופיה בחומש ועוד יש ראיה מבוארת מהא דתניא בתוספתא פרק ד' דסנהדרין ואין רואין את הכ"ג ערום ולא כשהוא מסתפר ולא בבית המרחץ שנ' והכהן הגדול מאחיו וגו' שיהו אחיו הכהנים נוהגין בו גדולה ואם איתא למה לא מפיק ליה מדכתיב וקדשתו ואין לחלק בין לשון קדושה לגדול' דזיל בתר טעמא דהא אין אחיו הכהנים נוהגים בו גדולה אלא משום קדושה דהוא קדיש טפי ואל תשיבני מטונך מדקאמר שם ר"י אם רצה הכ"ג לנהוג בזיון בעצמו אין שומעין לו שנ' וקדשתו בע"כ אלמא דוקדשתו גבי כ"ג כתי' כי זה ודאי טעות גמור הוא לפי דמשום דר"י דריש עיקר קרא וקדשתו בע"כ לענין כ"ג שהב"ד מצווין להכריחו שלא ישא נשים פסולות כדאמרו בספרא שהבאתי לעיל מנין אם אינו רוצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ וסתם ספרא רבי יהודא הלכך מיניה יליף ר"י דכ"ג נמי צ"ל מקודש בע"כ אבל גם ר"י סבר דעיקר קרא דוקדשתו לא קאי על כ"ג אלא על כ"ה והוא צווי לישראל כדאמרן דכ"כ בהדיא הרמב"ם והסמ"ג וכל מוני המצות וז"ל מצות עשה היא להבדיל הכהני' לקדשם ולהכינם לקרבן שנ' וקדשתו כי את לחם וגו' וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדי' אותם לכל דבר שבקדושה לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון ולטול מנה יפה ראשון ע"כ וכן פירשו בהדיא התוס' והרא"ש וכל המפרשים ולא עוד אלא שהר"ן ז"ל עצמו פי' בנדרי' כדפרש"י בפ' הניזקין שהבאתי לעיל ולא זכר כלל זה הפי' שכתב בפ' הקורא את המגילה עומד ואולי חזר בו ואי בעית אימא סברא שא"א לפרש וליטול מנה יפה ראשון כשחולק עם אחיו הכהנים בלחם הפני' הואיל ולברך ראשון קאי בודאי על כ"ה בקבוץ חבורת ישראל בסעזד' דאלו בכ"ג א"א מפני שאסור לו לכנס לסעודה של רבים אפי' היא של מצוה אא"כ לבית האבל כדאי' בפ"ב דסנהדרין וכיון שכן בודאי דכוותיה איירי נמי וליטול מנה יפה ראשון בקבוץ חבורת ישראל ובכ"ה עם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר כיון דכולהו מוקדשתו נפקא להו ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ דברי הר"ן וישא ברכה:)

ז

ואשה גרושה מאישה לא יקחו כו' תימה רבתה בעיני למה לא פרש"י מה שפרשו רז"ל אפי' לא נתגרש' אלא מאישה פסולה לכהונה והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה כו' הלא ביבמות בפ' האשה רבה קרי לפי' זה מרגניתא מפני הקושיא העצומה המפורסמת בכתוב מאישה פשיטא מאישה ולא מאיש שאינו אישה ואין לה תירוץ אחר אלא זה ולמה לא יפרש רש"י חידוש גדול זה:

ואשה גרושה מאישה לא יקחו וגו' ביבמות פרק האשה רבה תנן אמרו לה מת בעלך ונתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו אע"פ שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה את זו דרש ר"א בן מתיא אשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה ע"כ המשנה ובגמרא אמר רב יהודה אמר רב הוה ליה לר"א למדר' ביה מרגניתא ודרש ביה חספא מאי מרגניתא דתניא אשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה ע"כ בגמרא ופרש״י וז"ל לא נתגרשה אלא מאישה כגון שכתב לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם שלא נתגרשה זו לגמרי אלא מאישה נפרדה פסולה לכהונה אם מת והותרה לינשא ע"כ וכתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל בתשובה אחת שהוא מצא מרגניתא תוך מרגניתא דמרגניתא של רב יהודא היה שמצא שאפילו ריח הגט פוסל בכהונה ואני מצאתי שעל כרחך מיירי זה הפסוק במגרש אשתו מאהבה והוא כדי להצילה מנזק אחרי מותו כגון להצילה מזיקת היבם וכה"ג דאי במגרש מחמת שלא מצאה חן בעיניו ואין כוונתו להחזירה לעולם א"כ כשיאמר לה כן תהיה זאת האשה עגונה לעולם שהרי יוכל לגרשה בעל כרחה וחלילה לתורתינו הקדושה שכל דרכיה דרכי נועם להתיר לאדם ששונא את אשתו ומגרשה ממנו שתהא נפרדת ממנו כל ימיו שיוכל לגרשה ולומר לה אי את מותרת לכל אדם שא"כ תתעגן היא כל ימיו שהרי כיון שהוא מגרש אותה מתוך שנאה ודאי אין דעתו לחזור ולישא אותה כל ימיו ואיה א"כ נעימותיה של תור' אלא ודאי מיירי במגרש אותה מתוך אהבה כגון שלא תהא זקוקה ליבם ודעתו אם יעמוד מחליו שיחזור וישאנה ואיש אחר לא ישגלנה לכך אינו מתירה לעלמא מפני שהוא מחזיק אותה לעצמו ומאמיני' זה לזה שיחזרו וישאו זה את זה וכו' עכ"ל לענייננו ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שהרי דבר פשוט הוא דהאי מרגניתא שמצא רב בפסוק ואשה גרושה מאישה שאפילו ריח הגט פוסל בכהונה לא מיירי דוקא אם המגרש הוא ישראל או לוי אלא הוא הדין אם המגרש הוא כהן כמו שכתבו בהדיא הרי"ף והרא"ש וז"ל מאי מרגניתא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה כגון דאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם אע"ג דלעלמא לא הוו גירושין ולא שריא לאינסובי בהאי גיטא לדידיה מיהא איפסלא דאי כהן הוא איפסלא מיניה והיינו ריח הגט דפסיל בכהונה עכ"ל והשתא מה יאמר מורי ז"ל הנ"ל אם המגרש הוא כהן שהרי ודאי אין דעתו לחזור ולישא אותה כל ימיו כמו שמפורש למעלה בדברי הרי"ף והרא"ש דאי כהן הוא איפסלא מיניה ואיה א"כ נעימותיה של תורה שהתירה לכהן שיוכל לגרשה ולומר לה אי את מותרת לכל אדם שא״כ תתעגן היא כל ימיו וע"ק איך אפשר לומר שהפסוק ואשה גרושה מאישה לא יקחו בא להורות דריח הגט עוקר' את זיקת היבם שאם ימות פטורה מחליצה שהרי מלבד שאין זה מקומו כלל יש הרבה תשובות בדבר ולפי עניות דעתי לית נגר ובר נגר דיפרקינהו חדא דא"כ לא הוה שתיק הברייתא שהבאתי לעיל מלהזכיר חדוש זה ולומר והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה ועוקר את זיקת היבם שאם ימו' פטורה מחליצה ועוד שהרי ביבמות פרק רבן גמליאל אמרינן בעא מיניה אביי מרבה נתן לה גט ואמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם מהו גט יבמה דרבנן הוא גט דמהני באשת איש מהני ביבמה גט דלא מהני באשת איש לא מהני ביבמה או דילמא אתי לאחלופי בגיטא מתקיף לה רבה בר חנן אלא מעתה יהיב לה ניירא בעלמא הכי נמי דפסלה א"ל התם לא פסיל בכהונה הכא קא פסיל בכהונה דתניא אשה גרושה מאישה לא יקחו אפילו לא נתגרשה אלא מאישה לא יקחו היינו ריח הגט שפוסל בכהונה ע"כ והשתא אם איתא דגט כזה שהוא פוסל בכהונה עוקר ג"כ את זיקת היבם לגבי אשת איש א"כ מאי קא בעי מיניה אביי מרבה וכל השקלא וטריא שעליה היא שלא לצורך דמהיכא תיתי לאסוקי אדעתין דלא מהני גט כזה גבי יבמה לפוסלה עליו ועל אחיו אם הוא מהני גבי אשת איש שעוקר את זיקת היבם אע"פ שהוא לאו גמור בתורה לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ועוד מדקא פשיט ליה דלא מהני גט כזה גבי יבמה לפוסלה עליו ועל אחיו דתיקום עליה בלא יבנה אלא מטעם דילמא אתי לאחלופי בגיטא כמו שכתב הרא"ש שם וז"ל או דילמא חיישינן דילמא אתי לאחלופי בגיטא אמר ליה חיישינן דילמא אתי לאחלופי בגיטא דגט יבמה אינו אלא לפסול וגם זה הואיל ופוסל בכהונה אי לא פסיל הכא אתי למימר דגט מעליא נמי לא פסיל עכ"ל הרי בהדיא משמע דדוקא גבי יבמה כיון דאפילו גט מעליא חספא בעלמא הוא מן התורה לא פסיל אלא מדרבנן כמפורש בפרק הנזכר הלכך איכא למיחש דילמא אתי לאחלופי בגיטא אבל גבי אשת איש דגט מעליא מהני מן התורה כמפורש בקרא וכתב לה ספר כריתות וגו' לא שייך כלל לומר דילמא אתי לאחלופי בגיטא הלכך פשיטא דגט כזה שהוא פוסל בכהונה אינו עוקר את זיקת יבם לגבי אשת איש והשתא אין להקשות למה לא הזכיר' הברייתא שהבאתי לעיל דין זה של רבה ולומר והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה ופוסל היבמה עליו ועל אחיו מפני שי"ל שכיון שאין ריח הגט פוסל ביבמה אלא מדרבנן אבל מן התורה אפילו גט מעליא חספא בעלמא הוא לגבי יבמה הלכך אינה רוצה להזכיר דין זה בהדי שפוסל בכהונה שהוא מן התורה ועוד שהרי בהדיא כתבו התוספות במסכת גיטין ריש פרק המגרש בדבור המתחיל אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה וכו׳ להפך מדברי מורי ז"ל שאין ריח הגט עוקר את זיקת היבם ואם מת מותרת להתייבם אע"פ שפוסלה לכהונה וז"ל התוספות וא"ת והא ודאי דאיסור כהונה שאני דהא אם לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לשום אדם פשיטא דאפילו לרבי אליעזר לא הוי גט כלל בעלמא ואם מת מותרת להתייבם אע"פ שפוסלה לכהונה עכ"ל וכבר הרגיש מורי ז"ל גופיה בקושיא זו מדברי התוספות הנ"ל ותירצה שהתוספות לא דיברו במי שמגרש כדי לעקור בגט זה את זיקת היבם לפוטרה מטרדת וטורח החליצה אלא דיברו במי שמגרש משום אהבת ממון או משום אהבת הבריאות כמו שהאריך שם ואני נפלאתי הפלא ופלא איך לא שת לבו לדקדק על מה אדניה הטבעו דברי התוספות שכתבו בפשיטות ואם מת מותרת להתייבם אע"פ שפוסלה לכהונ' הלא לא במקר' ובהזדמן כתבו כן אלא ודאי זה יצא להם ממה שאמרה הגמרא שם בפרק המגרש ורבנן איסור כהונה שאני ופירש"י איסור כהונה שאני שריבה בהן הכתוב מצות יתירות ע"כ ומדתלי הגמרא באיסור כהונה שאני הרי בהדיא משמע דבלא איסור כהונה אפילו ריח הגט אין בו ולא מהני כלום ולכן כתבו התוספות בתחילת דבריהם וא"ת והא ודאי דאיסור כהונה שאני וכו' הורו באצבע שעל יסוד זה הציבו כל הבנין במה שגזרו אומר בפשיטות ואם מת מותרת להתייבם אע"פ שפסלה לכהונה דלפי דעת מורי ז"ל לא יתיישב כלל הא דמשני הגמרא דלעיל ורבנן איסור כהונה שאני שהרי לפי דבריו אפילו בלא איסור כהונה מהני גט כזה גבי אשת ישראל שפטורה היא מחליצה אם דעתו וכוונתו היתה לעקור בגט זה את זיקת היבם לפוטרה מן החליצה ועוד שהרי מורי ז"ל גופיה גזר אומ' בתחילת דבריו שעל כרחך מיירי זה הפסוק ואשה גרושה מאישה לא יקחו וגו' במגרש אשתו מאהבה והוא כדי להצילה מנזק אחרי מותו כגון להצילה מזיקת היבם וכה"ג כו' א"כ כיון שהתוספות כתבו דבריהם על זה הפסוק ואשה גרושה מאישה לא יקחו וגו' היאך יש לנו לבדו' מלבנו ולהתנבא לומר שהתוספות לא מיירו במגרש אשתו כדי להצילה מזיקת היבם אלא משום אהבת ממון או משום אהבת הבריאות וזה רחוק מן השכל ואין דעת המשכיל סובלתו ועוד דאם איתא כדברי מורי ז"ל למה לא אישתמיט שום אחד מכל הפוסקים לא מן הראשונים ולא מן האחרונים ז"ל לכתוב חידוש דין זה אחר שהם ידעו מן האי מרגניתא שמצא רב על כן אומר אני אחר הקידה וההשתחויה ואלף מחילות כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל כוונת בעלי תוספות מדקאמרי סתם ואם מת מותרת להתייבם כו' בודאי היתה אפילו במי שמגרש כדי לעקור בגט זה את זיקת היבם לפוטרה מן החליצה ומה שהביאו למורי ז"ל לכנוס במבוי זו הוא מפני שהוקשה לו וז"ל ידוע ומפורסם הוא משנה שלימה שהיא בסוף גיטין דף צ' שאמרו שם וז"ל ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר וב"ה אומרים אפילו הקדיחה תבשילו שנ' כי מצא בה ערות דבר כו' עכ"ל המשנה מדלא אמר אסור לגרש אשתו כו' משמע הלשון לא יגרש אדם את אשתו שהוא בדרך עצה טובה שלא יגרש אלא א"כ מצא בה ערות דבר אבל אם רוצה לגרש אפילו בלא מציאת ערות דבר יכול לגרש ואני מיום עמדי על דעתי הייתי משתומם ומתמיה על זאת המשנה שמשמעותה שאפילו בלא מציאת ערות דבר יכול לגרשה מהיכן למדו לומר כן שמא דוקא גזירת הכתוב היא דוקא אם מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות שכן משמע לשון הפסוק אבל אם לא מצא בה ערות דבר שמא הגט אינו כורת ביניהם וכו' עד וכמה פעמים נשאתי ונתתי עם רבותי וחבירי בענין הזה ולא השיבו לי דבר שהי' מתיישב בו לבי עד שקראתי במסכת יבמות ולמדתי במשנה בפרק האשה רבה ומצאתי שם משנה וגמרא שנתיישבה בה דעתי וז"ל המשנה את זו דרש ר"א בן מתיא וכו' עכ"ל לענייננו ואני שמעתי ולא אבין מה שהוא מדקדק בתחילת דבריו מדלא אמר אסור לגרש אשתו כו' משמע הלשון לא יגרש אדם את אשתו שהוא בדרן עצה טובה שלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר אבל אם רוצה לגרש אפילו בלא מציאת ערות דבר יכול לגרש וכו' שהרי מדאיתא שם בגמרא על זאת המשנה וז"ל א"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו כל ימיו בעמוד והחזיר קאי התם הוא דגלי רחמנא אבל הכא מאי דעבד עבד ע"כ בגמרא ופרש"י לא מצא בה לא ערוה ולא דבר לב"ה וגירשה מהו אי כייפינן ליה לאהדורה או לאו וכו' ואם איתא דלא מיירי ב"ש וב"ה ור"ע במשנה הנז' בענין איסור והיתר לגרש אשתו אלא בדרך עצה טובה בעלמא א"כ מאי קא בעי רב פפא ארבא וכן מה הוצרך רבא למיפשט ליה אדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו וכו' מהיכא תיתי לאסוקי אדעתין להיות כופין אותו לאהדורה אם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגירשה הלא ב"ה לא אמרו שלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערוה או דבר אלא דרך עצה טובה בעלמא אבל לא שאסור ועוד מדקא מפרש הגמרא טעמייהו דב"ש וב"ה ור"ע דפליגי במשמעות פירוש המקרא כי מצא בה ערות דבר משמע דלא מיירו בדרך עצה טובה אלא בענין איסור והית' אימתי מותר לגרש את אשתו וכן משמע בפשיטות מדברי הרמב"ם ור"ע מבירטנורה ז"ל בפירזש המשניות מדכתבו שם והלכה כב"ה דאלו על עצה טובה אינו נופל לומר והלכה כב"ה ועוד אעיקרא דדינא פירכא וכי זו בלבד שנו חכמים בלשון המשנה כה"ג בלשון שלילה שפירושו אסור לעשות כן אע"פ שלא הזכירו לשון איסור ודע דמדברי הרמ"בם ז"ל ריש פרק עשירי מהלכות גירושין משמע דהך דרש' ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה וכו' אסמכתא בעלמא היא ופסול זה אינו אלא מדבריהם שאין כאן מלקות אם החזירה אחר כן וכתב שם המגיד משנה וז"ל וקשה לי שהרי בפרק המגרש נראה דמדאורייתא הוא ששנינו שם המגרש את אשתו וא"ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין ובגמרא א"ר יוחנן דטעמיה דרבי אליעזר מהכא אשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה מן הכהונה אלמא הוי גיטא ורבנן איסור כהונה שאני ע"כ לשון הגמרא ואם פסול זה אינו מן התורה היכי הוה יליף מיניה רבי אליעזר היתר האשה לעלמא ורבנן למה להו למימר אסור כהונה שאני לימרו התם לאו מדאורייתא היא ואולי רבינו סבר דלפי שטתו של רבי אליעזר השיבו זה בגמרא דאפילו אם תמצא לומר דפיסול זה מדאורייתא ליכא למילף מיניה התר לעלמא דאסור כהונה שאני שריבה הכתוב בכהנים מצות יתירות והחמיר בהן או שהוא מפרש איסור כהונה שאני שאין איסור זה אלא מדבריהם ואין ללמוד ממנו התר וזה דוחק וקושיא זו צ"ע לדעת רבינו עכ"ל ולי קשה קושיא אחרת על הרמ"בם מהא דאמר רב על ר"א בפרק האשה רבה שהבאתי לעיל היה ליה לר"א למדרש בזה מרגניתא ודרש ביה חספא וכו׳ וקשה דאי הוי אסמכתא מה הקשה לו לר"א הלא י"ל דר"א לא רצה לדרוש אלא דרשה גמורה ולא אסמכת' וצ"לע. ואגב דאתא לידן האי מאמר הוה ליה לר"א למדרש ביה מרגניתא ודרש ביה חספא כו' נימא ביה מילתא לפי שיש להקשות בשלמא הא דקורא לדרשה חשובה מרגניתא אתי שפיר מפני שמצינו כה"ג בשאר דוכתי כמו מרגליות טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה הימני וכו' אבל למה קורא לדרשה שאינה צריכה מחמת רוב פשיטותה חספא כלומר שאינו שוה כלום כמו האי שטר חספא בעלמא היא הלא מפני כבוד התורה לא יצדק לומר כך שאינה שוה כלום אע"פ שהיא דרשה שאינה צריכה מחמת רוב פשיטותה לכן נ"ל שאין ר"ל חספא מן השוק אלא ר"ל חספא מן קרקעית הים במקום שמונחת המרגליות תחתיו בים ע"ד שאמרו רז"ל אי לאו דדלי לך חספא לא אשכחתא מרגליות תותה וכתבו התוספות שהקשה ר"ת וכי מרגלית נמצא תותה חספא ותירץ דמיירי בחספא בקרקעית הים במקום שגדילין המרגליות תחת החספא והשתא א"ש הא דקאמר הוה ליה לר"א למדרש ביה מרגניתא ודרש ביה חספא כלומר שלקח הכסוי שעל המרגליות דהיינו חספא ושבק המרגליות עצמה המונחת

תחת החספא כן נ"ל:

ח

[רש"י וקדשתו על כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש כו' בריית' היא בת"כ וכבר כתבתי באריכות מה שיש לדקדק בזה בתוספות שלי בפ' בתרא דהוריות גבי כל המקודש מחברו הוא קודם את חבירו מנלן דתני דבי ר"י וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון כו' ולפי שעיקר ויסוד כל הבנין מה שדקדקתי וחדשתי שם הוא בנוי על פרש"י דהכא בפר' זו לכן אציג פה לפניך כל מה שכתבתי שם עם תוספות לקח טוב וז"ל דתנא דבי ר"י וקדשתו לכל דבר שבקדושה וכו' תימא דהא בפרק האשה רבה מפיק ליה להאי קרא וקדשתו לדרשה אחרינא מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ והיא בריית' בת"כ א"כ לפי זאת הבריית' דת"כ כל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו מנלן וליכא למימר דדריש ליה מקרא קדושים יהיו לאלהיהם דהא בת"כ מפיק ליה קדושים יהיו בע"כ ואין להקשות א"כ ל"ל גם וקדשתו לאורויי בע"כ הא כבר ילפינן ליה מקרא דקדושים יהיו דכתיב לעיל מיניה דהיינו שלא יטמאו למתי' שאם רצו להיטמא למתי׳ ב"ד מצווים להכריחם שלא יטמאו אבל וקדשתו אפסולות לכהונה קאי שאם נשאו נשים פסולות ב"ד מצווין להכריחם לגרשן וכן נראה בהדיא מפרש"י בחומש שפי' קדושים יהיו ע"כ יקדשום ב"ד על כך. ואח"כ פי' וקדשתו ע"כ שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש ולכן קשה לי על מה שפרש"י בפ' האשה רבה על הך בריית' דת"כ שהבאתי מנין שאם לא רצה כהן להתקדש מן הטומאה ומנשי' פסולות כו' שהרי מבואר דלא יליף מן וקדשתו בע"כ רק אם נשאו נשי' פסולות אבל מה שהב"ד מצווין להכריחן שלא יטמאו למתים יליף מקרא אחרינא קדושים יהיו וצ"ע וגם ליכא למימר דדריש ליה כל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו מקרא קדוש יהיה לך וכדפרש"י בחומש קדוש יהיה לך נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה שהרי בת"כ מפיק האי קרא קדוש יהיה לך לדרשה אחריתא לרבות בעלי מומין וגם על הרי"ף שפי' בפ' אלו מציאו׳ גבי הא דקאמר וטומאת כהן עשה ול"ת עשה דכתי' וקדשתו תמיה אני טובא דהא זה אינו לא כשיטת ת"כ ולא כשיטת גמרא דידן לא כשיטת ת"כ שהרי מבואר דעשה דטומאת כהני׳ הוא קדושים יהיו ועשה שלא ישאו נשי' פסולות הוא וקדשתו ולא כשיטת גמרא דידן שהיא כדדרש ר"י וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון כו' ועשה דטומאת כהנים הוא קדושים יהיו גם לגמרא דידן וכן פרש"י והתוס' בהדיא בפ' אלו מציאו' וע"ק על הרי"ף לפי מה שהוא פי' דעשה דטומאת כהנים הוא וקדשתו א"כ למאי אתא קדושים יהיו אלימא שלא ישאו נשים פסולות קשה דהא לא כתי' בההוא פרשה ועוד דא"כ אמאי לא חשיב אלמנה לכ"ג אלא ל"ת גרידא בפ"ב דיבמות ובפ' כ"ג והאיכא עשה דקדושים יהיו אלא בהכרח צא"ל דלא קאי עשה דקדושים יהיו אלא אמאי דכתי' בההיא פרשה והיינו שלא יטמאו למתים ואין להקשות דאכתי איכא מיהו עשה דוקדשתו לפי שכבר נתבאר דהגמ' דידן תפס עיקר לדרשת ר"י שדריש וקדשתו נהוג בו קדושה לפתוח ראשון לכן נ"ל שטעות נפל בספר הרי"ף וצ"ל עשה דכתי' קדושים יהיו וכו' וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בספי"א מהלכות גזילה ואבידה וגם מה שפרש"י בחומש קדוש יהיה לך נהוג בו קדושה לפתוח ראשון כו' קשה בעיני טובא למה הוציא המדרש הזה נהוג בו קדושה לפתוח ראשון וכו' מפסוק קדוש יהיה לך שלא דרשו כן לא בגמרא דידן ולא בת"כ ושבק שיטת גמרא דידן ושמא י"ל ביישוב קושיא הראשונה דתרתי משמע ליה לת"כ מקרא וקדשתו א"נ מקרא קדוש יהיה לך וצ"ע היטב ועת' הוספתי לקח טוב ואומר מה שתירץ הרא"ם ז"ל בשנוייא בתרא על מה שהקשה ל"ל וקדשתו ע"כ שאם לא רצה לגרש הלקהו כו' הא לעיל מיניה כתיב קדושים יהיו ע"כ יקדישום ב"ד בכך וז"ל א"נ הראשון בדברים והשני בשוטים עכ"ל קשה לי טובא על האי תירוצא חדא מאי אולמי' דשני יותר מן הראשון דנימא הראשון בדברי' והשני בשוטי' למה יגרע כח צווי הראשון מכח צווי השני ועוד שהרי בס"פ המדיר תירץ רב נחמן כה"ג על קושיא אחרת הא במילי הא בשוטי ופריך עליו רבי אבא והכתי' בדברי' לא יוסר עבד ומסיק אלא הא והא בשוטי וכו' וכן התירוץ ראשון שכת' הרא"ם ז״ל דלכך לא הוציא רש"י ז"ל המדרש הזה נהוג בו קדושה לפתוח ראשון לכל דבר ולברך ראשון בסעודה מקר' דוקדשתו כדאיתא בגמ' בהרבה מקומות משום דקרא דוקדשתו לפי פשוטו של מקרא אינו מורה אלא על שיקדשוהו ב"ד בע"כ על פסלו' נשים דכתיבי לעיל מיניה ולא לפתוח ראשון וכו' קשה לי הלא אדרבה אפכא מסתברא דקרא דוקדשתו לפי פשוטו של מקרא אינו מורה אלא על המדרש הזה נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר כו' והראיה שהרי הרמ"בם בפ"ד מהלכות כלי המקדש והס"מג בחלק עשיין בסי' קע"א מנאו מנין בהמצות האי קרא דוקדשתו לענין נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר כו' וגם הרי"ף ז"ל מייתי הך דרשה דוקדשתו לפתוח ראשון כו' בפ' הקורא את המגילה עומד וכן כל הפוסקי' איש לא נעדר ש"מ דפשוטו של מקרא דוקדשתו בהכי מיירי ולא כדפרש"י כאן ועדיין צריכים אנו למודעי דבנדרים פ' קונם יין מייתי הגמ׳ הך דרשה דוקדשתו לכל דבר שבקדושה כו' וליטול מנה יפה ראשון ופר"שי וליטול מנה יפה ראשון כשחולק עם אחיו הכהנים בלחם הפנים ע"כ וכן פירש הר"ן בפרק הקורא את המגילה עומד ומסיק וז"ל ורש"י ז"ל פי' אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שחלקו בשוה יאמר לו ברור וטול איזה מהם שתרצה אע"ג דקרא דוקדשתו גבי כ"ג כתי' מיניה ילפינן דכ"ה נמי ראוי שיהא מקודש מישראל עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר לומר דקרא דוקדשתו גבי כ"ג כתי' הלא יש כמה תשובות שא"א לומר כן איבעית אימא קרא איבעית אימא גמרא איבעית אימא סברא קרא מדכתיב אח"כ והכהן הגדול מאחיו וכו' ש"מ בהדיא דעד השתא לא איירי בכ"ג אלא בכ"ה וקרא דוקדשתו הוא צווי לישראל שינהגו קדושה בכהן וכן מוכיח הטעם דקאמר קרא דכי את לחם אלהיך הוא מקריב וגו' ואי משום דכתיב בתחלת הפרשה אמור אל הכהנים וגומ' ולא נזכר ישראל מה בכך די"ל דקרא דוקדשתו נאמר בצווי למשה לנוכח ולכל ישראל הנגררים אחריו גמרא שהרי בפ"ק דיומא תנן ונוטל חלק בראש וקאמר בגמ' כיצד נוטל חלק בראש אומ' חטאת זו אני אוכל כו' ולא מהדר למילף הא דכ"ג נוטל חלק בראש מקרא דוקדשתו ובפרק הניזקין מהדר למילף שיהא כהן הדיוט מקודש מישראל מקרא דוקדשתו ואם איתא א"א דהוה שתיק הגמרא מלמילף הא דכ"ג נוטל חלק בראש מקרא דוקדשתו הואיל ועיק' קרא דוקדשתו בהכי מיירי טפי ממאי דיליף שינהוג הישראל קדושה בכ"ה מקרא דוקדשתו דלאו עיקר קרא דקדשתו בהכי מיירי ועוד שהרי תניא בתוספתא בפ"ק דיומא בד"א שהוא נוטל חלק בראש בקדשי מקדש אבל בקדשי הגבול אחד כ"ג ואחד כ"ה חולקין בשוה ואם איתא למה לא יטול חלק בראש אף בקדשי הגבול ועוד יש לדברי ראיה מוכרחת שאין להשיב עליה דעיקר קרא דוקדשתו בכ"ה כתי' ולא בכ"ג מהא דתניא בספרא פ׳ אמור ומייתי לה ביבמות פ' האשה רבה מנין אם אינו רוצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ וכן פרש"י גופיה בחומש ועוד יש ראיה מבוארת מהא דתניא בתוספתא פרק ד' דסנהדרין ואין רואין את הכ"ג ערום ולא כשהוא מסתפר ולא בבית המרחץ שנ' והכהן הגדול מאחיו וגו' שיהו אחיו הכהנים נוהגין בו גדולה ואם איתא למה לא מפיק ליה מדכתיב וקדשתו ואין לחלק בין לשון קדושה לגדול' דזיל בתר טעמא דהא אין אחיו הכהנים נוהגים בו גדולה אלא משום קדושה דהוא קדיש טפי ואל תשיבני מטונך מדקאמר שם ר"י אם רצה הכ"ג לנהוג בזיון בעצמו אין שומעין לו שנ' וקדשתו בע"כ אלמא דוקדשתו גבי כ"ג כתי' כי זה ודאי טעות גמור הוא לפי דמשום דר"י דריש עיקר קרא וקדשתו בע"כ לענין כ"ג שהב"ד מצווין להכריחו שלא ישא נשים פסולות כדאמרו בספרא שהבאתי לעיל מנין אם אינו רוצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ וסתם ספרא רבי יהודא הלכך מיניה יליף ר"י דכ"ג נמי צ"ל מקודש בע"כ אבל גם ר"י סבר דעיקר קרא דוקדשתו לא קאי על כ"ג אלא על כ"ה והוא צווי לישראל כדאמרן דכ"כ בהדיא הרמב"ם והסמ"ג וכל מוני המצות וז"ל מצות עשה היא להבדיל הכהני' לקדשם ולהכינם לקרבן שנ' וקדשתו כי את לחם וגו' וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדי' אותם לכל דבר שבקדושה לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון ולטול מנה יפה ראשון ע"כ וכן פירשו בהדיא התוס' והרא"ש וכל המפרשים ולא עוד אלא שהר"ן ז"ל עצמו פי' בנדרי' כדפרש"י בפ' הניזקין שהבאתי לעיל ולא זכר כלל זה הפי' שכתב בפ' הקורא את המגילה עומד ואולי חזר בו ואי בעית אימא סברא שא"א לפרש וליטול מנה יפה ראשון כשחולק עם אחיו הכהנים בלחם הפני' הואיל ולברך ראשון קאי בודאי על כ"ה בקבוץ חבורת ישראל בסעזד' דאלו בכ"ג א"א מפני שאסור לו לכנס לסעודה של רבים אפי' היא של מצוה אא"כ לבית האבל כדאי' בפ"ב דסנהדרין וכיון שכן בודאי דכוותיה איירי נמי וליטול מנה יפה ראשון בקבוץ חבורת ישראל ובכ"ה עם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר כיון דכולהו מוקדשתו נפקא להו ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ דברי הר"ן וישא ברכה:]

י

רש"י לא יפרע לא יגדל פרע על אבל ואיזהו גדול פרע יותר מל' יום נ"ל שגם רש"י מודה למה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות כלי המקדש וז"ל ואינו מרבה פרע לעולם שנ' את ראשו לא יפרע ואפי' בעת שלא יכנס למקדש אלא מספר מע"ש לע"ש כו' עכ"ל והוא בריית' שלימה ומייתי לה בפ' כ"ג ובפ"ב דתענית אלא שרש"י ס"ל דפשוטו של קרא לא יפרע מיירי על אבל דומיא ובגדיו לא יפרום דסמיך ליה ובא להורו' דאפי' אם הוא אבל לא יגדל פרע מחמת אבילות אבל בלי אבילות פשיטא שלא יגדל פרע יותר מע"ש לע"ש משום משמרות המתחדשות כדאית' בבריית' שנז' כנ"ל.

יא

רש"י לאביו ולאמו לא יטמא לא בא אלא להתיר לו מ״מ כתב הרא"ם ז"ל וא"ת כיון דפי' על כל נפשות מת ברביעית דם שיצא מן המת קמיירי כדלעיל א"כ קרא דלאביו לא יטמא לאו יתירא הוא ולמדרש מיניה לאביו הוא דאינו מטמא אבל למת מצוה מטמא י"ל דרז"ל ס"ל דקרא דעל כל נפשות מת במתי' ממש קמיירי כדמשמע מברייתא דלעיל במה הכתוב מדבר אי ברחוקים ק"ו הוא אלא בקרובים והא דדרשי מיניה לרביעית דם כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טומאת מת טומאת רביעית דם וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי בין מן המת בין מן החי יראה לי שכלן טומאתן אינו דין תור' שהרי אין הנזי' מגל' עליהן כמו שביארנו בהלכות נזירות ואין חייבין עליהם על ביאת המקדש לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינו דין תורה אלא מדרבנן סמכו דבריהם על המקראות בדרך אסמכת' עכ"ל והרב הגדול ר״א שי׳ כתב עליו וז"ל ותירץ דחוק הוא כי מי שלא (יודע) [קרבן אהרן: יודה] להרמ"בם בזה צריך הוא לבקש תירוץ לקושיא ולי נראה דלא דריש קרא בעל כל נפשות מת לא יבא מרביעית אלא ר"ע דהוא דריש כל הנוגע במת בנפש לעובר שבמעי אשה דדריש במת בנפש במת אשר הוא בנפש אחרת דמטמא (ולדה) [קרבן אהרן: ולזה] דריש הוא על כל נפשות מת לרביעית דם שמטמא ומדקרינן נפשות יליף דבב' מתי' הוא מטמא אבל ר"י הוא דריש רביעית דם דמטמא מקרא דבמת בנפש ולא אצטריכו קרא אחריתי לזה דהכי אמרו במסכ' חולין פ' בהמה המקשה ור"י האי מבעי ליה לרביעית דם שמטמא ור"ע לטעמיה דאמר אף רביעית דם הבא מב' מתים מטמא דתניא ר"ע אמר וכו' דמשמע דר"ע מהאי קרא דריש רביעית דם דמטמא ומב' מתים אבל ר"י רביעית דם דמטמא דריש ליה מבמת בנפש והא דאמרו בסנהדרין ורבנן נפשת כתי' אין הכונה לומר דנפשת כתי' וקרא אתא לרביעית דם דמטמא דא"כ יקשה לן דתרי קראי ל"ל כמו שהוקשה לתוס' במסכ' חולין ולא תרצוהו וגם לא ר"ל דנפשת כתי׳ למעט רביעי׳ דם מב' מתי' כי לדידהו לא אצטריך קרא אלא דבאומרו הנוגע במת בנפש משמע בנפש אחת אלא כונתם לומר לר"ע דא"א למדרש מהכא לב' מינים דנפשת כתי' וא"כ קרא לא אתי להא ונשאר יתר לדרשה זו דלרביעית דם דמטמא לא אצטריך דכבר אמר זה באמרו במת בנפש ולרבות רביעית דם מב' מתי' א"א דנפשת כתי' וא"כ אייתר קרא להאי דרש׳ דאמר שלא יטמא לקרובים ובזה אייתר לן קרא דלאביו לדרשה דמ"מ וא"כ ברייתא זו אליבא דר"י או נאמר דגם רבנן דרשי קרא דעל כל נפשות לרביעית דם מב' מתי' אלא דר"ע דריש ליה כפי המקרא דסב' יש אם למקרא ולז"א דאתא לרבו' רביעי' דם מב' מתים דמטמ' ור"י דהיינו רבנן דרשי ליה לפי המסורת דסברי יש אם למסורת ואתא קרא למועטי רביעי' דם מב' נפשות וא"כ קרא דא לרביעית דם אתא או למועטי רביעית דם מב' נפשות או לרבות רביעי' דם מב' נפשות ועכ"ז עדיין יש לנו לדרוש אי ברחוקים וכו' דאנן לא דרשינן קרא דעל כל נפשות אלא למאי דאמר שלא יטמא למת אנו חוקרי' במה היא מדברת באומרה לא יבא שאם הוא ברחוקים וכו' וברחוקים למד קרא דעל רביעית [קרבן אהרן: דם] שלהם לא יטמא א"כ הרי כבר אמור וכו' ואי קרא לא אצטריך אלא לומר נפשות או נפשת ה"ל ללמד זה למעלה בכ"ה ששם אמר זה אלא בקרובים וא"כ אחר שנאמר דבאומרו נפשות או נפשת למדנו אגב אורחיה או מיעוט להצטרפות רביעי' מב' מתי' או רבוי עכ"ז קרא (נפשה) [קרבן אהרן: כפשטה] קיימא דמדברת על הקרובי' וזה עיקר הכתו' לומר שלא יטמא להם ואגב ארחיה למדנו שיעור הטומאה אם תהיה דחד ר"ל ממת אחד או' מב' מתי' וזה מדבר (ברחוקי' דדבוקים) [קרבן אהרן: בקרובים דברחוקי'] לא יטמא כלל מעת היותו כ"ה או נאמר בעיקר קרא הוא באומרו כל מת ר"ל עיקר קרא לומר דעל כל מת קרוב לא יבא אלא דאי לא אתא אלא להכא נפשות יתר דהיל"ל על כל מת ואמר נפשות למעוטי רביעית דם מב' מתי' כר"י דהי״לל שיצטרפו אחר שהונח לנו דשל מת אחד מטמא וקיימ' לן ששיעורן ואיסורן שווים מצטרפי׳ ולז״א נפשת או לומר דרביעי' דם מטמא אפי' מב' מתי׳ וא"כ ר"י ור"ע דרשי מלות נפשו' או כפי המקר' או כפי המסורת והכא דרשי על כל מת שהוא למאי דאתא עיקר קרא ע"ז דרשו במאי מדבר וכשמצאו שמדבר על כללו' הקרובים אייתר להו לאביו ודרשי ליה למת מצוה.

יב

רש"י ומן המקדש לא יצא אינו הולך אחר המטה ועוד מכאן למדו רז"ל שכ"ג מקריב אונן כו' הרמ"בן ז"ל טען על רש"י ז"ל ואמר ב' המדרשים האלו סותרי׳ זה את זה והרא"ם ז"ל הליץ בעד רש"י והרב הגדול ר״א שי' הרבה להשיב על דברי הרא"ם ז"ל ומסיק וכתב וז"ל ומה שנ"ל בזה הוא שהדרשה הראשונה דפ' כ"ג לא דרשו אותו מן קרא דמן המקדש לא יצא כי זה דבוק עם אומרו ולא יחלל כמו שנפרש אלא שדייקו הוי"ו דאמר ומן המקדש בוי"ו החבור שסומך זה למאי שלפניו שאם הכתוב לא בא אלא ללמד שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה במה יתיחס זה (אם) [עם] אזהרת הטומאות שחברם יחד שאמר לא יטמא ומן המקדש לא יצא וגו' לז"א דוי"ו זו אשר חברן בא לומר שלא יספיק לו שלא יטמא בהם אלא שיזהר שלא יצא מקדושתו ויגרום זה לר"מ שלא יצא אחר המטה אבל יצא מכוסה ממנו תמיד ולר"י שלא יצא אחריה כלל ולזה לא ימנה זה בלאוין שלא מן הלאו דרשו בה אלא (מדבור) [מחבור] הוי"ו לחוד ואחר זה דרשו קרא כמשמעותה שהוא שמן המקדש לא יצא ויעזוב עבודתו וא"ת מה עבודה יש לו והוא אונן לז"א ולא יחלל מקדש אלהיו כאשר יהיה עובד בהיותו אונן וא"כ שעת עבודה היא ולזה הזהרתי אותו שלא יצא וכפי זה אומר לא יצא הוא אזהרה ולאו ומלת ולא יחלל שלילה ממה שאחשוב שאינה שעת עבודה לו מפני שהוא אונן ולז"א שאינו כן שמה שיעבוד בהיותו אונן לא יחלל ולזה צריך בעל ההלכות דחשיב הא בכלל הלאוין לומר שלא יצא לאו הוא ואזהרה ובזה נתישבה גר' הגמ' וגם ב' הדרשו' שדרשו בקרא והראיה על זה הפי' מדאמר ר"א בזבחים פ"ב ראיה אחרת לכ"ה אונן שהוא מחלל עבודה אם עובד אונן והוא מדאמר אהרן למשה הן היום הקריבו תשובה על מ"ש לו משה שמא בניך הקריבו שעיר זה אשר שרפתם באנינות שהיו אוננים על נדב ואביהו ופסלוהו ולכך נשרף ועל זה אמר לו אהרן וכי הן היום הקריבו שהם הדיוטים ופסולי' לעבודה בהיותם אונני׳ אני שאיני פסול הקרבתי שכן אמרת לי ועשה את קרבן העם מכלל דאלו אינהו אקריב שפיר אשתריף ובעי שם בגמ׳ ורבי אלעא מ"ט לא אמר מן המקדש לא יצא ומשני אמר לך מי כתי' הא אחר שלא יצא חלל ע"כ (ולא נאה) [קרבן אהרן: ונאה] תירוץ זה שהוא קשה דא"כ לא שבקת מקום לשום דיוק אם תאמר שמה שלא יאמר בהדיא לא נלמוד אותו בדיוק אמנם הנרא' בזה והוא אמיתת הענין הוא שלפי שדרש לא יצא אזהרה לומר שאינו רשאי לצאת לז"א ר' אלעא שאין הדיוק אשר נדייק מזה אלא הא אחר רשאי לצאת אבל לא נדייק שאם לא יצא חלל שכל דיוק הוא הפך הנאמר והפך אינו רשאי הוא רשאי וז"ש מי כתיב שאם לא יצא חלל כלומר מי נדייק מאומר לא יצא שאחר אם לא יצא (קרבן אהרן: לא) יחלל לא נדייק מזה אלא שאם יצא לא חלל והוא שיש לו רשות לצאת שהוא הפך שלילת הרשות מכ"ג ולא שאם יצא חלל (קרבן אהרן: וזה) וזה מפני שר' אילעא פי' לא יצא שירצה אינו רשאי לצאת והיא גזירה ואזהרה לא שלילה והתר אבל אלו היה פי' לא יצא שאינו צריך לצאת מפני שלא יחלל גם כי יעבוד הדיוק בזה יהיה שאחר צריך לצאת מפני שיחלל וזה יורה לך א״כ (שפיר) [קרבן אהרן: שפי'] דברי ר' אילעא באמרו לא יצא הוא שהוא אזהרה ולאו שלא יוכל ואין לו רשות לצאת ומה שלא (חששה גמרא) [חשש הגמרא] למפרך לר' אלעא שמא ישיב על זה הוא לפ"ד מפני שהדבר מבואר שעם היות שהדיוק לא יהיה אלא שיצא אם ירצה מיניה נדייק שלא יוכל לעבוד ואם עבד חלל לפי שאלו היה יכול לעבוד והוא אונן לא יתיר לו שיצא אחר שבשעת עבודה כלם שוים שאסור להם לצאת כמו שדרשו מאמרו ומפתח אהל מועד לא תצאו וגו' וא"כ לא התיר לכ"ה לצאת אלא מפני שאינו שעת עבודה אליו שהוא אונן ואם עבד חלל הנה ישבנו הברייתו' על מתכונתם עם היות שלדעת רש"י ז"ל א"א ליישבם כך עם היות שטרח הרא״ם ז"ל ליישבם לפי שהנראה בהדיא מדעתו הוא שלא פי' זה בלאו ואזהרה שאינו אלא רשות לכ"ג להתיר לו העבודה כאשר הוא אונן לפי שבכל המקומות אשר פי' בריית' זאת פי' שאינו צריך לצאת מהמקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללי' בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חלל כן פי' בסנהדרין פ' הנשרפין ובזבחי׳ פ"ב ובפי׳ התורה וא"ל שהאי א"צ דאמר הוא אינו רשאי כמ"ש הרא"ם שמלבד שהמלות לא יסבלוהו שאמר בהדיא אינו צרין לצאת מן המקדש דמשמע דאינו צריך אמקדש מפרש ליה ולא אעבוד' כמ"ש הרא"ם הנה תראה שרש"י ז"ל לא רצה לפרש זה אלא כוונתו לומר שהוא רשות לחוד במאי שפי' במסכת זבחים באומר ור' אילעי אמר לך מי כתי' הא אחר שלא יצא חלל זה והוקשה לו שכפי פי' הדיוק האמיתי הוא זה דכיון דאמר דכ"ג א"צ לצאת הדיוק הוא שההדיוט צריך לצאת לפי שאם עבד חלל ולזה נדחק הוא לפרש שירצה שאמר ר' אילעי שלעולם שגם אחר לא חלל ולא נדייק הא אחר חלל דמאי דאצטריך למשרייה בכ"ג דלא תימא מתוך קדושתו וחשובו הוא פסול לעבוד אונן ראה והבן איך הוצרך לפרש זה לפי שהוקשה לו לפרש אותו כפי דעתו ואלו היה דעתו באומרו אינו צריך אינו רשאי אינו צריך לכל זה לפי שהדיוק מאינו רשאי אינו הא אחר חייב לצאת מפני שחלל אלא הא אחר רשאי לצאת כמו שפירשתי ומה מאד נפלאתי על בעל כסף משנה שכתב בפ"ז דהלכו' אבל על מ"ש הרמב"ם ז"ל שכ"ג אסור לצאת אחר המטה וז"ל בפ"ב דסנהדרין תנן גבי כ"ג מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הם נגלין והוא נכסה הן נכסין והוא נגלה ויוצא עמהם עד פתח העיר דברי ר"מ ר"י אומר אינו יוצא מן המקדש שנ' ומן המקדש לא יצא ומשמע לי שרבינו מפרש דג' מחלוקו' הן ופסק כת"ק אלא דק"ל דה"ל לרבינו לסיומי ביה הן נגלין והוא נכסה וכו' כדסיים ת"ק ונ"ל דרבינו מפרש דהן נגלין והוא נכסה וכו׳ אינם דברי ת"ק אלא מדברי ר"מ הם עכ"ל וק"ל טובא על דבריו חדא שאין לשון המשנה סובל בשום פני' את פירושו שיהיה ג' מחלוקות בדבר אלא ב' מחלוקות בלבד והם ר"מ ור"י ולא הזכירו כלל ת"ק ואם אית' ה"ל לגמרא לאהדורי אטעמא דת"ק דתקשי ליה קרא דמן המקדש וכו' כי היכי דקשה לר"מ ועוד שהרי הרמב"ם ז"ל פסק בהדיא בפ"ה מהלכות כלי המקדש שאינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש וכו' והיינו ודאי כר"י וכ"כ שם בעל כסף משנה גופיה שהרמב"ם פסק כר"י א"כ דבריו סותרין זה את זה והעיקר כדכתב שם בפ"ה מהלכות כלי המקדש כנ"ל:

יד

רש"י חללה שיולדה מפסולי כהונה כתב הרא"ם ז"ל הוצרך לפרש אותה פה ולא סמיך במה שפי' אותה ב"כה כמו שסמך בזונה במה שפי׳ בכ"ה דלא תימא פי' חללה דכ"ג כפי' חללה (מהמה) [מזרחי: דכ"ה מה] להלן שנולד מפסולי כהונ' או שנתחללה ע"י ביאת אחד מן הפסולין לכהונה אף כאן וזה א"א שהרי כתיב ביה והוא אשה בבתוליה יקח וא"א שישא חללה שנבעלה לאחר לפיכך פי' פה שהחללה הזאת אינו אלא שנולדה מפסולי כהונה אבל זונה שאין הפרש בינה ובין זונה דכ"ה סמך במה שפי' לעיל עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין שהרי בהדיא אמרינן בפ' י' יוחסין שאם היתה אלמנה גרושה וחללה זונה חייב על כל אחת ואחת א"כ נסתר האי פירושא ועוד שהרי זונה ג"כ א"א כמו חללה אלא עכ"ל לחייב עליה בלאו ועשה ה"נ נימא הכא ועוד דגם זה לא היה צריך לאומרו שמי עור אשר לא יראה זה והרג"א ומורי מהר"ם יפה ז"ל פירשו בענין אחר יעויין בדבריהם ול"נ שאין אנו צריכים לכל זה כי דברי רש"י הם תלמוד ערוך בפ' י' יוחסין שבא לתרץ למה שינה דבכהן הדיוט הקדים זונה לחללה וכאן הקדי׳ חללה לזונה וי"ל שבא להורות שאין אסורין אלא מביאת פסולי כהונה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל אבל אין כוונת רש"י פה לפרש מלת חללה דכבר פרשוהו גבי כ"ה אלא בא לתרץ למה הקדי' כאן חללה לזונה ומתרץ שבא להורות דחללה אינה אלא שנולדה מפסולי כהונה וה"ה שנתחללה ע"י ביאת אחד הפסולין לכהונה כמו שפי' גבי כ"ה ובא להורות דמהכא נפקא וחדא מינייהו נקט כן נ"ל שוב מצאתי שכן פירשו נמי הרב הגדול ר"א שי' ורמ"מ ז"ל ושמחתי שכוונתי לדעת הגדולים:

יח

רש"י כי כל איש אשר בו מום לא יקרב אינו דין שיקרב כו' כתב הרא"ם וז"ל פי' האי לא יקרב תניינא אין פירושו כפירוש לא יקרב להקריב דלעיל שהוא אזהרה דא"כ תרתי ל"ל עכ"ל ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל לא דק כי לא מן השם הזה פרש"י כן שהרי בהדיא תניא בת"כ דהאי לא יקרב תניינא הוא אזהרה אפי' לבעל מום עובר ולא יקרב להקריב דלעיל הוא אזהרה שלא יעבוד בהן בעל מום קבוע וכ"כ בהדיא הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ביאת המקדש והסמ"ג בסי' ש"ח וא"כ אין להקשות תרתי ל"ל אלא מפני שנראה בעיני רש"י שפשוטו של מקרא האי לא יקרב תניינא אין פירושו כפי' לא יקרב להקריב דלעיל שהוא אזהרה מטעם אחר שכתב הרא״ם ז"ל דלשון כי כל איש משמע שהוא נתינת טעם על אזהרה למה לא יקרב להקריב כי אינו ראוי שיקרב שכמו שאין ראוי שיהיה הקרבן בעל מום מטעם הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך כן אין ראוי שיהיה המקריב בעל מום מזה הטעם עצמו הילכך פרש"י האי לא יקרב תניינא אינו דין שיקרב כו' כן נראה לי.

רש"י שכוחל שתי עיניו כאחת כתב הרא"ם ז"ל ואיני יודע מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרשו אליבא דאבא יוסי דאמ' איזהו חרום הכוחל ב' עיניו כאחת והלא כבר אמרו לו חכמים הפלגת על דבריך יותר מדי שאין אנו צריכים שיהא שקוע כל כך אלא שיראה משונה משאר בני אדם אע"פ שאינו יכול לכחול ב' עיניו כאחת כדתניא בת"כ עכ"ל ול"נ דטעמא דרש"י מאחר שהוא סתם במתניתין כר"י בפ' מומין אלו וז"ל המשנה החרום פסול איזהו חרום שכוחל ב' עיניו כאחד ובגמ' ת״ר חרום שחוטמו שקוע רבי יוסי אומ' אין חרום אלא הכוחל ב' עיניו כאחד אמרו לו הפלגת אע"פ שאינו כוחל ב' עיניו כאחד כו' א"כ הוא סתם במתני' כר"י ומחלוקת בבריית' וכלל בידינו סתם במתני' ומחלוק׳ בבריית' הלכה כסתם מתני' ואדרבה בעל כסף משנה תמה על הרמ"בם ז"ל שלא פסק כן בפ"ח מהלכו' ביאת מקדש ולא מצא תירוץ לתמיהתו אלא בדרך אפשר לומר שפסק כן מפני ששנויה בלשון תימה הפלגת משמע דלאו סברא הוא ולכן הביאו בגמ' אותה בריית' לגלות דלא קי"ל כההיא סתם מתני' עכ"ל ואני תמה תמיה אחרת על הרמב"ם ז"ל למה לא זכר ולא פקד כלום בפי' המשנה דלית הלכתא כההיא סתם מתני' ולדעת רש"י ז"ל י"ל אם איתא דלכך הביאו בגמ' אותה בריית' לגלות דלא קי"ל כההיא סתם מתני' ה"ל להגמ' לומר על המשנה זו דברי ר"י אבל חכמים אמרו לו הפלגת כו' כמנהג הגמ' כן נדאה לי.

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה