אור ברסלב
צידה לדרך ויקרא › יד

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

ויקרא · יד

יג

פרשת מצורע

ד

רש"י חיות פרט לטריפות כו' כתב הרא"ם ז"ל דהיינו אליבא דמ"ד טריפה אינה חיה אבל למ"ד טריפה חיה מפיק לה מטהורות טהורות ולא טריפות כדתניא בת"כ ואידך מאי טהורות מותרו' באכילה למעוטי צפרי עיר הנדחת דלאו דוקא במשולחת דפשיטא הוא דלאו בר שלוח הוא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור בהנאה ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותה לאחר זמן אלא אפילו השחוטה דלא אכלו לה ויכול לשרפה אחר שחיטתה לא תיתי מעיר הנדחת וא"ת והא קרא דחיות אצטריכא ליה לדרשה דשחיין ראשי אברים שלהן ופרש"י למעוטי מחוסרי אבר וליכא למימר דהא דרשה דחיות פרט לטרפות מכ"ש דמחוסרי אבר נפקא דאם כן מנ"ל לרז"ל לדרוש קרא דחיות למעוטי מחוס' אבר שהוא יותר קל דילמא למעוטי טרפה הוא דאתא שהוא יותר חמור אבל מחוסרי אבר כשרות ויש לומר דהאי דדריש קרא דחיות לשחיין ראשי אברים שלהן ס"ל דטרפה חיה וממעט טרפות מקרא דטהורות ומאן דדריש קרא לחיות פרט לטרפו' לא דריש ליה לשחיין ראשי אברים שלהן אלא למעוטי טרפות בלבד דהכי משמע מההיא דפרק שלוח הקן דקאמ' טרפות מחיות נפקא ובעי תלמודא הניחא למ"ד טרפה חיה אלא למ"ד טרפ' אינה חיה מאי איכא למימר משמע דלמ"ד טרפה אינה חיה לא ממעטינן מחוסר אבר מחיו' עכ״ל. ואני שמעתי ולא אבין היאך כתב תחילה דהיינו אליבא דמ"ד טריפה אינה חיה אבל למ"ד טריפה חיה אפיק לה מטהורות טהורות ולא טרפות כו' שהרי לא קאי הכי במסקנא דבהדיא אמרינן שם בפרק שלוח הקן דבין למ"ד טריפה חיה בין למ"ד טרפה אינה חיה מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא דתנא דבי ר"י נאמ' מכשי׳ ומכפר בפני' כו׳ והרב' יות' תמו' בעיני מה שכת' אח' זה דהאי דדריש קרא דחיו' לשחיין ראשי אברי׳ שלהן ס"ל דטריפ' חיה וממע' טריפ' מקרא דטהורו' ומאן דדריש קרא דחיות פרט לטריפו' לא דריש ליה לשחיין ראשי אברים שלהן אלא למעוטי טריפות בלבד כו' שהרי לבתר דדריש התם קרא דחיות לשחיין ראשי אברים שלהן וקרא דטהורות למעוטי טריפות פריך תלמודא טריפות מחיות נפקא הניחא למאן דאמר טריפה חיה אלא למ"ד אינה חיה מאי איכא למימר ופרש"י מחיות נפקא ולא טריפה דאינה חיה הניחא הא דמצרכ' קרא אחרינ' למ"ד טריפה חיה עכ"ל והשתא אם אית' דמאן דדריש קרא פרט לטריפות לא דריש ליה לשחיין ראשי אברים שלהן אלא למעוטי טריפות בלבד מאי קא פריך תלמודא טריפות מחיות נפקא למ"ד טריפה אינה חיה כלומר ולמה לי קרא דטהורות למעוטי טריפות דבשלמא אי לאו קרא דטהורות ודאי הוה לן לאוקמי קרא דחיות למעוטי טריפות אבל השתא דכתיב תרי קראי חיות טהורות אית לן למימר למידרש קרא דטהורו' למעוטי טריפו' וקרא דחיות לשחיין ראשי אברים שלהם ואם כן מאי פריך אלא ודאי על כרחינו לומר דהא דפריך טריפות מחיות נפקא למאן דאמר טריפה אינה חיה לא בעי למימר דקרא דחיות למעוטי טריפו' לחודי' אתא ולא לדרש' דשחיין ראשי אברים שלהן אלא בעי למימר דאיכא לאוקומי קרא אתרווייהו דאע"ג דאצטריכו ליה לדרשא לשחיין ראשי אברי׳ שלהן מ"מ טריפות איכא נמי למעוטי מיניה ואם כן למה לי קרא דטהורות למעוטי טריפות כמ"ש התוספות שם בהדיא כך כתבתי במהדורא קמא ועכשיו במהדורא בתרא בא לידי ספר אמרי שפר ומצאתי שגם הוא נתעורר בזה כדברי ממש ושמחתי כמוצא שלל רב שכוונתי ת"ל לדעת הגדולים.

רש"י טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעי' באים וכו' כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל כתב הרג"א וז"ל יש מדקדקי' על דברי רש"י מתחלה אמר חיות פרט לטרפות ואח"כ אמר טהורו' פרט לעוף טמא ולא אמ׳ פרט לטמאו' ואין זה דקדוק שהייתי אומר ולא טמאות היינו שלא נטמאו טומאה לכך אמר פרט לעוף טמא פי' שהוא טמא במותו ולא אמ' לעופו' טמאו' כי עדיין הייתי אומר לעופות שנטמאו אבל עוף טמא ליכא למטעי שפירושו בודאי מין עוף טמא שעל המין יאמר בלשון יחיד לכך אמ' בלשון יחיד פרט לעוף טמא וזה פשו' עכ"ל ואני תמה על הרב הזה מאי קאמ' מי הוא הנביא שהגי' לו דעל לשון עופו' טמאו' יש לטעו' ולומר דמיירי בעופו' שנטמאו ועל לשון עוף טמא ליכא למיטעי לומ' כך לא ידעתי על מה סמך לומ' כן דמאי אולמי' האי מהאי אין זה אלא דברי נביאו' דודאי יש בלשון זה מין עוף טמא כמו ויהי לי שור וגו' שפירושו מין השו' אבל יסבול ג"כ לפרשו עוף שנטמא ולמה לא יטעו ועוד בר מן דין אומר אני כי ניים ושכיב אמר הא מלתא ולא ידע מאי קאמר וכי היכן מצינו שב"ח מקבלי׳ טומא' בחייה' חוץ ממין אד' עיין בכל הלכות דיני טומאה ותמצא שכן הוא שאין שום ב"ח מקבל טומאה בחייו חוץ מהאדם וגם באדם דוקא ישראל ולא גוים מן התור' וא"כ הדרא קושי' לדוכתה ועוד יש מדקדקי' על לשון רש"י שאמ' פרט לעוף טמא וסמך מיד אחריו לומר לפי שהנגעי' כו' מה ענין זה לזה היאך תולה טעם דלפי שהנגעים באין כו' בפרט לעוף טמא עוד הקשה הרא"ם על רש"י ז"ל מדממעט עוף טמא מטהורו׳ ולא ממעט מדקאמ' צפרי' משמ' דס"ל לרש"י דשם צפרים כולל בין עופות טמאי' ובין עופות טהורי׳ ולכך הוצרך הכתוב לכתוב טהורות למעט טמאי' ואנן בהדיא אמרינן בגמרא פ׳ שילוח הקן בכל מקום שנ' צפור עוף טהור משמע ואני אומ' דכל האנשים האלה שלמים הם אתנו אבל לא ירדו לסוף דעתו של רש"י ז"ל ואדרב' מה שדקדק בלשונו לומר על טהורו' פרט לעוף טמא ושנה לשון השנוי בפירוש בת״כ טהורות ןלא טמאות הראה לנו רוב חכמתו ובקיאותו ועומק עיונו דס"ל ודאי דת"כ חולק על גמרא דידן וס"ל דשם צפור כולל ומורה על טהור וטמא ולכך אמר הת"כ טהורו' ולא טמאו' כלומר דקאי מלת טהורו' על מלת צפורים וכאלו אמר צפורי' טהורו' והוה צפרי' כלל וכולל טהורו' וטמאו' ואח"כ פרט הכתוב ואמר טהורו' ולא טמאו' כך משמע לרש"י מלשון דת"כ אבל הוא ז"ל ס"ל כגמרא דידן דשם צפור הנאמר בכל מקום אינו משמע אלא צפור טהור ולכך כשאמר הכתוב בפירוש טהורו' קשה לרש"י לפי פשוטו טהורות למה לי שהרי כבר אמר צפורי' דמשמעו טהור ולא רצה לפרש דטהורות בא למעט טרפות וחיות שחיין ראשי אברי' שלה וכה"ג הרבה דרשו' שנאמרו בגמרא כי לא היו נראין לו ז"ל פשטו של קרא לכן פי' ואמ' טהורו׳ בא למע' עוף טמא שזהו פשוטו ואין חילוק בין אומרו עוף טמא או עופות טמאי' הכל ענין אחד כמו ויהי לי שור וחמור שהוא כמו שורים וחמורי' כמו שפרש"י שם ותדע דס"ל לרש"י דצפור דוקא טהור משמע דא"לכ אלא ס"ל שהוא שם כולל ה"לל טהורות פרט לצפור טמא כיון דעל שם צפרי' קאי אלא ודאי ס"ל דצפרי' טהורי' משמע ולכך אחר שפי' דבא הכתוב למעט עוף טמא במלת טהורות קשה לו א"כ למה התחיל הכתוב לומר שתי צפרים למה לא אמ' שני עופות חיים טהורי' שהרי עופו' לכ"ע כולל טמאי' וטהורי' ואח"כ יאמ' הפרט טהורי׳ שכן היא מדה בכל התורה לכתוב מתחלה כלל ואח"כ פרט על זה מפרש ואזיל ואומר לפי שהנגעים באין על לה"ר כו' לכך הוזקקו לטהרתו צפרי' שמפטפטי' כו' ר"ל לכך כתב בתחלה צפרי' כי לא למעט בו עוף טמא אתא אלא לדרו' מיניה ולומ׳ דבעינן עוף המפטפט והמצפצף תמיד בכל בקר שזהו לשון צפור כמ"ש הרמ"בן ז"ל ששם צפו' כולל לעופות קטני' המשכימי׳ בבקר לצפצף ולשורר מלשון ארמית צפרא עכ"ל הר"מבן ונ"ל שזה ג"כ הוא דע' רש"י ז"ל דמ׳ שסמך לפי שהנגעי' כו' מיד אח' פרט לעוף טמא וזה נראה לי ברור ופשוט בדעת רש"י ז"ל והיה דין טהר' המצורע לפי דעת רש"י ז"ל דוקא עוף טהו' קטן שדרכו לצפצף ולשורר בכל בוקר א"נ כל המצפצפין קרויין צפו׳ ע"ש צפרא ואפי' אינ' קטני' עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין מ"ש שקשה לרש"י טהורו' ל"ל שהרי כבר אמר צפור דמשמעו טהור לכן פי' ואמר טהורות בא למעט עוף טמא שזהו פשוטו וכו' איך מתורץ הקושיה טהורות ל"ל שהרי כבר אמר צפור דמשמעו טהור א״כ לא אצטריך למכתב טהורות למעוטי עוף טמא דמהיכא תיתי והדרא קושי' לדוכתה וכ"ת שתקן קושיא זו במ"ש אח"כ וז"ל לכך כתב בתחלה צפרים כי לא למעט בו עוף טמא אתא אלא לדרוש מיניה ולומר דבעינן עוף המפטפט והמצפצף תמיד בכל בקר שזהו לשון צפור כו' אכתי קשה אי משום הא לא אצטריך למכתב טהורות למעוטי עוף טמא משום דתרוייהו שמעת מיניה ממשמעות מלת צפרי' דהיינו דבעינן עוף טהור דשם צפור אינו משמע אלא צפור טהו' לפי הנחתו דסבר רש"י כגמרא דידן וגם דבעינן עוף המפטפט והמצפצף שזהו לשון צפו' מלשון צפרא שהרי דרך זה נכונה וסלולה בגמרא לומר תרתי שמעית מיניה וע"ק מ"ש ונ"ל שזה ג"כ דעת רש"י ז"ל במה שסמך לפי שהנגעים כו' מיד אחר פרט לעוף טמא כו' שהרי רש״י לא מפי עצמו אמר דברי' הללו לפי שהנגעים כו' אלא מפי תלמוד ערוך בערכין פ' יש בערכין וז"ל ארי"בל מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפרים לטהרתו אמר הקב"ה הוא עשה מעשה פטיט לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט וכו' ע"כ וכן איתא במדרש תנחומא וז"ל שתי צפרי' מה נשתנ׳ קרבנו משא' קרבנו' על שסיפ' לה"ר לפיכך אמ' הכתו׳ יה' קרבנו' ב' צפרים שקולן מוליכות וכו' ע"כ הרי את' רואה מפורש שבעל (האדם) [האגדה] הזאת לא זכר ולא פקד כלל הדרשה פרט לעוף טמא א"כ משמע בהדיא שאין יסוד האגדה הזאת בנויה כלל על הדרשה פרט לעוף טמא ועוד מדנקט רש"י שמפטפטין תמיד בצפצוף קול וכן פי' בפ׳ יש בערכין וז"ל שהצפרי' צועקין בכל שעה כו' משמע שאין דעתו כדעת הרמ"בן ז"ל שפי' ששם צפור מלשון ארמית צפרא שדרכו לשורר ולצפצף בבקר דמשמע דוקא בבקר וכבר האריך מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל בכל הדקדוקים הללו ונלאתי להעתיק שוב ראיתי מי שכתב וז"ל לפי שהנגעי' באי' על לה"ר כו' כתב הרא"ם ז"ל דקש' לרש"י למה קרבנו מן הצפרים ולא מן הבהמו' ואמר לפי שהנגעים באי' וכו' וקשה לפי דבריו למה לא פי' זה מיד על שתי צפרים ואיך תלה זה בטהורו' פרט לעוף טמא ויש מי שהרגי' בזו ורצ' לתקן וכתב דק"ל לרש"י מאח׳ שאין נאכלי' למה מדקדק הכתוב בטהרתן לכ"פ לפי שהנגעי' באי' וכו' א"כ צריכי' להיו' טהורים שאותן עופו' מפטפטי' לאפוקי טמאו' או טרפו' אינן מפטפטי' עכ"ל ואשתומם כחדא שעה כי לא אבין דבריו שכתב א"כ צריכי' להיו' טהורים שאותן עופות מפטפטים הלא יש כמה עופות טהורים שאין בהם פוצה פה ומצפצף ואם כוונתו במ"ש שאותן עופות מפטפטים היינו אותן עופו' שקורים צפרים כי צפור הוא שם כולל לעופות המצפצפים כדעת הרמ"בן ז"ל עדיין קשה ממ"נ אם שם צפור כולל כל העופות המצפצפים א"כ למה כתב צריכים להיו' טהורות שאותן עופות מפטפטים הלא גם טמאי' מפטפטים ואם שם צפור מור' דוקא על עוף טהו' א"כ קש' למה הוצרך למעט טמאי' ממלת טהורי' הלא סתם צפור ממילא טהו' הוא גם במ"ש לאפוקי טמאו' או טרפו' שאינם מפטפטי' הלא גם טמאי' מפטפטי' וגם הטרפות אם ממיני פטפוט המה וכי בשביל שטריפה לא יפטפט ויראה בעיני דק"ל לרש"י למה הוצרך הכתוב למעט טרפו׳ וטמאות מהיכ' תיתי שיביאם לכן פי' לפי שהנגעי' באי' כו' וא"כ מאחר שלא הקפידה התור' רק על צפרים המפטפטים ה"א גם טרפו' וטמאו' המפטפטי' כשרות לכך הוצרך הכתוב למעטן עכ"ל והנה את' רואה מפור' מתוך דברי תלמוד ערוך בפ' יש בערכין ומדרש תנחומא שהבאתי שהר״אם ז"ל אמת ותורתו אמת שאין האגדה הזאת כותבת טעם אלא על למה נשתנה קרבנו משאר קרבנו' כלומר למה קרבנו מן הצפרי' ולא מן הבהמו' ועל מה שהקשה המחבר הנז' ואם שם צפור מורה דוקא על עוף טהור א"כ קשה למה הוצרך למעט טמאי' ממלת טהורות הלא סתם צפור ממילא טהור הוא עכ"ל לא תירץ כלום לכן י"ל דרש"י ז"ל סובר כדעת ת"כ דשם צפור כולל ומורה על עוף טהור וטמא ולכך הוצרך למעט עוף טמא מן טהורות כן נ"ל:

ח

וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וגו' מכאן ק"ל קושיא חזקה וגדולה היא אלי לא ראיתי ולא שמעתי מי ששת לבו אליה על מה שמצינו בגמרא בפ"ק דשבועו' שתירץ מצורע כי מייתי קרבן לאשתרויי בקהל והא ודאי שר"ל שדין המצורע שיהיה לו מושב לבד חוץ לעיר שנ' מחוץ למחנה מושבו וכי מייתי קרבן מותר לו ליכנס לפני׳ מן המחנה ולדור שם בתוך העיר וק"ל שהרי אין הקרבן מעכבתו ליכנס לפני' מן המחנה ולדור שם בתוך העיר אלא תכף אחר תגלחתו הראשונה וכבס בגדיו וטבל מותר לו לבא בתוך העיר ולדו' שם ומקרא מלא הוא כאן וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וגו' והכי תניא בת"כ ואחר יבא אל המחנה רחיצת גופו מעכבתו ליכנס לפני' מן החומה ואין כפרתו מעכבתו ליכנס לפני' מן החומ׳ והכי תנן בפ"יד ממסכ' נגעי' בא לו לגלח את המצורע כו' נכנס לפני' מן החומ׳ וגדולה מזו תנן בריש מסכת כלים דמחוסר כפורים מותר לו לכנס אפי' לעזרת נשי׳ וכל הגמרא מלא מזה שאין מחוסר כפורים אסור אלא דוקא בקדשי׳ אבל לא לאשתרויי בקהל א"כ היאך אפש' לומ' דקרבן מצורע לאשתרויי בקהל אתי ולפום ריהטא היה נ״ל שטעו' נפל בספרי׳ שנתחלף קו"ף בא״לף במלת בקהל וצ"ל לאשתרויי באהל ור"ל בתשמיש המטה כדכתי' וישב מחוץ לאהלו שבעת ימי' וגו' וביום השמיני יקח שני כבשי׳ וגו' תניא בת"כ ומייתי הגמרא בפ"ק דמ"ק וישב מחוץ לאהלו שבע׳ ימי' שיהא אסו' בתשמיש המטה ואין אהלו אלא אשתו שנ׳ לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וגו' ויש מחכמי הדור שהשיבו לי שאפשר לקיים גירס' הספרי' ולפרש דמה שאמר לאשתרויי בקהל ר"ל בתשמיש המטה אבל לפי האמת כל זה איננו שוה לי מכמה טעמי' חדא דלא אשכחן בגמרא בשום מקום תיבת בקהל שיהיה פירושו תשמיש המטה ועוד דא"כ א"א דהו' שתיק הגמרא ולא הוה פריך ואמאי קרי ליה בקהל כדפריך הגמרא בפ' מי שאחזו גבי מאי פניך תשמיש ואמאי קרי ליה פניך כו' וכן בפ"ק דכתובו' גבי מאי מדברת נבעלה כו' וכהנה רבות ודוחק לומר דלא פריך הכי אלא דוקא היכא דלא אשכחן אותו הלשון עצמו במקרא שיהי' פירושו תשמיש ועוד אפי' לפי מה שהגהתי באהל אי אפשר לומר כן כי אין הקרבן מעכבתו מתשמיש המט' שהרי תכף בלילה שאח' שבעת ימי' מותר בתשמיש המטה אע"פ שאינו רשאי להקריב קרבנו עד למחר ביום השמיני כדמשמע פשטיה דקרא וישב מחוץ לאהלו שבע' ימי' משמע הא לילה חזי וכה"ג ממש דייק הגמרא בפ' אותו ואת בנו כתי' והיה שבע' ימי' תחת אמו הא לילה חזי וכתי' מיום השמיני והלאה ירצ' מיום השמיני והלאה אין לילה לא הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה אלמא שהוא תופס במונ' קיים דשבעת ימי' משמע הא לילה חזי ועוד שהרי תכף אחר שהעריב שמשו אח' טבילתו ביום השביעי אוכל בתרומה כדתנן בהדיא בפ"יד ממסכת נגעי׳ וכמו שפסק הרמ"בם ז"ל בהדיא בפי"א מהלכו' טומאת צרעת א"כ כ"ש וק"ו שמותר בתשמיש המטה ואין דבר זה צריך יותר חזוק וכמעט שלא ניתן לדבר הימנו לרוב פשיטותו א"כ היאך אפש' לומ' דקרבן מצורע לאשתרויי בתשמיש המטה אתי וזה שקר גמור כי אין הקרבן מעכבתו אלא דוקא מלאכול בקדשים בלבד כמו שנתבאר וכן משמע בהדיא במשנה בפי"ד ממסכת נגעי' דקתני הביא כפרתו אוכל בקדשים נמצאו ג׳ טהרו' במצורע כו' לכן נ"ל אעפ"י שבכל הספרי' וגם בתוס' נמצא כתוב כך לאשתרויי בקהל והרב הגדול מהרש"ל ז"ל לא הגיה כלום בספ' חכמת שלמה עם כל זה אומר אני שהוא שבוש וטעות ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו וצריך להגיה לאשתרויי באכילת קדשים כן נ"ל ואעידה לך שני עדים נאמנים בסוטה פרק היה מביא ובכריתות פרק המביא אשם מתרץ הגמרא בהדיא כאשר הגהתי. וכבר קבלתי כתב אחד מן חכמי א"י שכתבו לי שגם הרב הגדול המשביר בעל בית יוסף הגיה כן בהסכמת החבורה קדושה שהיו בישיבה.

ט

רש"י את כל שערו וגו' כלל ופרט וכלל להביא כל מקום כונס שער ונראה כו׳ כתב הרא״ם ז"ל ויש לתמוה דמדברי רש"י משמע דמכלל ומפרט וכלל דהכא דדיינינן ליה כעין הפרט למדנו מה הפרט מקום כנוס שער [ונראה אף כל לאפוקי מקום כנוס שער] שאינו נראה ופזור שער בנראה ושלא בנראה ואלו בבריית' דת"כ קתני אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אף אין לי אלא מקו' שער בנראה מניין מקו' כנוס שער בשאינו נראה ופזו' שער בנרא' ופזו' שע' בשאינו נרא' ת"ל את כל שערו יגלח אלמא לא מקום כנוס שער בנראה בלבד אמרו אלא אף מקום כנוס שער באינו נראה ופזור שער בנראה ושאינו נראה י"ל דנראה דרש"י ז"ל [אינו כנראה דסיפא דברייתא דנראה דרש"י ז"ל] פירושו שיש בו אפשרות שיראה כשהוא ערום בהיותו עודר ומוסק אע"פ שאינו נראה בהיותו מלובש או אפי' ערום בשאינו עודר ומוסק לאפוקי שער בית הסתרי' שהוא השער שבתוך השחי ממש שזה אין בו אפשרות שיראה אפי' בהיותו ערום ואפי' בעודר או מוסק וזהו פי' רישא דבריית' ששנו את כל שערו יכול אף בית הסתרים ת"ל גבות עיניו מה גבות עיניו נראה פי' אפשר להראות פרט לבית הסתרי' שאין בו אפשרות להראות ולא אמר פרט לשער שבגופו שאינו נראה בהיותו מלובש אבל נראה דסיפא דבריית' דקתני אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אף אין לי אלא מקום כנוס שער בנראה מניין מקו' כנוס שער בשאינו נראה ופזור שער בנראה ופיזור שער בשאינו נראה אין פירושו אפש' להראו' כפירוש נרא׳ דרישא דבריית׳ אלא נרא' לכלן אפי' כשהו' מלובש דומיא דגבות עיניו וה"ק אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער במקום הנראה לכלם אפי' בהיותו מלובש אף אין לי אלא מקום כנוס שער במקום הנראה לכלם כגון שפמו מניין מקום כינוס שער במקו' שאינו נראה לכלם אלא לאותן שרואין אותו כשהוא ערום והוא עודר ומוסק או מקום פזור שער במקום שאינו נראה אלא לאותן הרואין אותו כשהוא ערום כו' שבזה גם רש"י מודה מאחר שהוא אפשר שיראה ת"ל את כל שערו יגלח פי׳ אבל א"א לפרש מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אף בהיותו מלובש דא"כ יהיה פי' את כל שערו יגלח שבא להביא כעין הפרט (בעדור) [בעבור] שפמו בלבד אבל כל כנוס שער שאינו נראה לכל וכל פזור שער בנראה ושלא בנראה לאו בר גילוח הוא וא"אל שבא את כל שערו יגלח להביא שפמו בלבד וא"כ עכ"ל דפי' מה גבות עיניו בנראה דרישא דבריית' באפשר להראו' הוא דקאמר מפני שאז יתרבה כל שערו מקרא דואת כל שערו ולא יתמעט רק שער של בית הסתרים בלבד ובזה תתיישב ג"כ הבריית' דא"לכ קשיא רישא לסיפא דברישא תני את כל שערו יכול אף בית הסתרים ת"ל גבות עיניו מה גבות עיניו נראה פרט לבית הסתרים אלמא בית הסתרים ממועט הוא מן הגלוח ובסיפא תני מניין מקום כנוס שער בשאינו נראה ת"ל את כל שערו אלמא בית הסתרים בכלל גילוח הוא וא"כ עכ"ל דהאי בשאינו נראה דסיפא שאינו נראה לכל הוא דקאמר דאעפ"כ כיון שרואין אותו כשהוא ערום בהיותו עודר ומוסק נראה ונראה הוא לפיכך מרבינן ליה מקרא דאת כל שערו יגלח אבל אותו שער שאינו נראה כלל אפי' בהיותו ערום ואף בהיותו עודר ומוסק דהיינו תוך השחי ותוך הערוה ממש שהוא בית הסתרים אימעיט ליה ברישא דבריית' מקרא דגבות עיניו מה גבות עיניו כו' וזו היא דעת כל המפרשים הבריית' הזאת וכו' עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל וקשה לי טובא חדא דכפי זה לא אתיא בריית' לא כר' ישמעאל דדריש כללי ופרטי דלדעתו מיעט שער בית השחי ודכולא גופא לפי שדרש מה הפרט כנוס ונראה אף כל מקום כנוס שער ונראה ומה רבי שער הרגלים שהוא שער הערוה שהוא כנוס ונראה כשהוא ערום ומאי מיעט דבית השחי ודכולא גופא כדמייתי במסכת סוטה פ' היה מביא דף י"ו ע"א ולא כר"ע דר״ע רבה הכל ולא מיעט אלא שבתוך החוטם ובריית' דידן (בעי) [כפי] מה שפי' רבי המקום שאפשר לו להראות וכפי זה לא ריבה כל מה שלא יראה מבית השחי ומבית הערוה ועוד קשיא לי דרישא דבריית' דדריש הכלל ופרט לחוד קודם שיביא כללא בתרא איך דריש מיניה הדומה לפרט וכלל גדול בידינו דכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט לחוד ואפי' הדומ' לפרט נמעט ולפיכך כשבא הכלל בתרא אז נרבה הדומה משא"כ ברבוי ומיעוט ורבוי שאינו פי׳ הכלל אלא ממעט ממנו ובזה נאמר דממעט מה שאינו דומה אליו ולזה כי אתא רבוי בתרא ריבה הכל דאילו הדומה כבר היה לנו בריבוי קמא דלא מיעטנו ממנו אלא הבלתי דומה וא"כ אי כללי ופרטי דרש היאך ברישא ריבה מהפרט הדומה לזה נ"ל לפרש הברייתא דאתיא כר"ע דדריש ריבוי ומיעוט וזה פי' הבריית' יגלח את כל שערו כלומר אלו לא קאמר קרא אלא יגלח את כל שערו היינו מרבים אף בית הסתרים שהוא מקום השחי והערוה שאינו נראה כלל אף שהיה ערום ועודר ומוסק דכל מרבה הכל ת"ל גבות עיניו שהוא מיעוט ומיעט הבלתי דומה ונרבה הדומה מה המיעוט הוא נראה אף אני לא ארבה אלא (קרבן אהרן: חד) הנראה בכל אופן שיהיה נראה או לבוש או ערום או בהיותו עודר ומוסק ולא אמעיט אלא בית הסתרים שהוא מקו׳ בית השחי ובית הערוה שאינו נראה כלל אי מה וכו' כלומ' או נאמ' דהדומה דריב' הוא הדומה אליו בכל צדדיו ומה גבות עיניו יש להם ב' דברים שהשער כנוס בהם והוא נראה אף אני מהמיעוט לא הייתי מרבה אלא הדומה לו בזה וא"כ ומנין לרבו' כנוס שער שאינו נראה כמו תוך השחי ותוך הערוה שהשער כנוס שם אבל אינו נראה ופזור שער בנראה כמו שער שבשוקיו וזרועיו דאית בהו שערות מפוזרות ופזור שער שאינו נראה זאת החלוקה ליתה אלא שהביא כל החלוקות האפשרות או שמא הוא שער שבקמטי בית הבשת ורבינו הלל ל"ג ליה ת"ל את כל שערו שהוא ריבוי אחר וריבה הכל אף מה שאינו דומה וא"כ ריבה בית הסתרים וכל הגוף (כל) [קרבן אהרן: כדלעת] וכמ"ש בגמרא אליבא דר"ע ואפי' בית הסתרים אינו ממעט ומה מיעט תוך החוטם כמ"ש בגמרא מטעם הראב"ד ז"ל שהוא מפני שאינו מצוי ברוב מין האדם ומתניתין דפ"ב דנגעים דאמר כשם שנראה לנגעו כך הוא נראה לתגלחתו דמשמע דמיעט בית הסתרים אתיא (כמאן) [קרבן אהרן: כרבי ישמעאל] דדריש כללי ופרטי ורש"י ז״ל דאמ' להבי' כנו' שער ונראה דריש כר' ישמעאל ג"כ ולזה לא ריבה אלא הנראה באיזה אופן שיראה ומיעט בית הסתרים שאינו נראה ודלא כבריית' דת"כ דאתא אליבא דר"ע ובחנם דחק הרא"ם ליישב דעתו של רש"י על הבריית' ואמר שבסיפא הדר למעט מה שמיעט ברישא לחוד והוא הבלתי נראה כי הוא דוחק גדול.

לה

רש"י כנגע נראה לי בבית אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע בודאי כו' כתב הרא"ם ז"ל שמעתי מרבותי שאין הכתו' מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומא׳ הנגע וטהרתו אלא מפני דרך ארץ בלבד שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו ודאי אלא ספק וזה שאמרו חז"ל למד לשונך לומר איני יודע עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב וז"ל ולי נראה שהטעם הוא מפני דרך ארץ שצריך לנהוג עם הכהן וזה דאף על גב שאין דבריו מועילים לטמא הנגע שאין הנגע טמא עד שיגזור עליו הכהן ויאמר טמא עם כל זה ב' דברים יצטרך לכל נגע האחד ההוראה והב' הגזרה על טומאתו וההוראה (והב' הגזירה על טומאתו וההוראה) אינה תלויה בכהן שאם היה כהן עם הארץ אשר לא ידע להבדיל בין הטהור והטמא ילך לו אצל תלמיד חכם (וירונו) [ויורנו] והכהן גוזר על הטומאה או על הטהרה שיאמר טמא הוא או טהור ולזה מפני שלא יראה כמורה הוראה לפני הכהן שאין דרך ארץ להיות מורה לפניו וגם שבזה מורה שהכהן אינו מוחזק אצלו לחכם לזה אפילו שהוא תלמיד חכם יאמר כנגע בלשון ספק והרצון (לא משום) [קרבן אהרן: ל"מ] עם הארץ שאינו יכול להורות אלא אפילו תלמיד חכם שכאשר הכהן אינו יודע הוא המורה לא יורה ונכון הוא:

לז

רש"י שקערורות שוקעות במראיהן כתב הרא"ם וז"ל וקשה בעיני מאד שא"כ מהו זה שכתב אחר זה ומראיהן שפל מן הקיר מה הפרש יש בין שוקעות למראיהן שפל ושמא יש לומר שהוא תוספות ביאור וכן נראה גם מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפט"ו מהלכו' צרעת כשיבא הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם כמו שביארנו יסגיר ז' ימים ואלו מראהו שפל מן הקיר לא קאמר ש"מ דשפל מן הקיר אינו אלא פי' שקערורות כדפרש"י עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב וז"ל שוקעות במראיהן פי' מלת שקע מלשון שקיעה ואמר שפי' הפסוק שיהיו שוקעת ולא בממשן אלא במראה לחוד לא שיהיה בעצם שוקעות וזה למדו אותו ממה שכתוב ומראיהן שפל וזה שלפי שאמר שקערורות שירצה שוקעין והוה משמע שוקעין בעצם לזה הדר ומראיהן שפל שירצה מראיהן לא ממשן כמו דדריש לקמי' ובזה הוסר דוחק מהרא"ם שנדחק באומרו דמה איכא בין שקערורות למראיהן שפל עכ"ל ולי נראה שגם הרא"ם ז"ל נתכוון לכך:

מ

רש"י שהאבנים הללו מטמאות מקומן בעודן בו כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל פי' לא שהמקום שהם מונחי׳ עליו הוא בעצמו טמא בעודן בו שהרי קרקע עולם הוא ואין קרקע עולם מקבל טומא' אלא ר"ל כל זמן שהאבני' הללו מונחים שם יטמא האויר שם (ותימא) [ויטמא] כל הטהרות המשתמשים שם באויר ההוא שעליהם אף על פי שלא יגעו באבנים הללו עכ"ל. ואני נפלאתי הפלא ופלא פה קדוש יאמר דבר זה ויטמא כל הטהרות המשתמשים שם באויר כו' שהרי אין האבני' הללו מטמאין באויר אלא דוקא אם נכנסו באהל אבל לא במקום מגולה תחת אויר השמים כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ' בתרא דהלכות טומאות צורעות וז"ל וכן אבן מנוגעת הנכנסת לאהל והונחה שם מטמא כל אשר באהל וכו' המאהיל בידו על אבן מנוגעת או שאהילה עליו טהור עד שיגיע עכ"ל והא ודאי הא דקאמר הכתוב אל מקום טמא קמיירי במקום מגולה תחת אויר השמים לכן יש לפרש הא דקאמר רש"י שהאבנים הללו מטמאות מקומן בעודן בו ר"ל שהמקום שהם מונחים עליו הוא בעצמו טמא מפני שהאבנים הללו מטמאין מקום מושבן כדין אדם מצורע כמו שדרשו בת"כ מקרא מחוץ למחנה מושבו מה הוא טמא אף מושבן טמא וכדתנן בפי"ג דנגעי' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ' הנזכר וז"ל היתה מונחת אבן מונגעת תחת האילן והטהור עובר נטמא היה הטהור עומד תחת האילן ועבר אדם באבן מנוגעת לא טמאהו ואם הניחה שם טמאהו שמושב המנוגע כמוהו בין אד' בין כלי' בין אבני' ועציו ועפרו עכ"ל והשתא מה שקשה שהרי קרקע עולם הוא ואין קרקע עולם מקבל טומאה עד שמפני קושיא זו פירש לא שהמקום שהם מונחים עליו הוא בעצמו טמא כו' הקושיא מעיקרא ליתה כי כבר נשמר רש"י מזאת הקושיא במה שדקדק לומר בעודן בו שבא להורות לאפוקי אם אין עודן בו אין המקום בעצמו טמא משום שאין קרקע עולם מקבל טומאה אבל בעודן בו מיהא טמא משום שמושב אבן מנוגעת טמא כמוהו כמו שנתבאר ולכך אין טהורות משתמשים שם מפני שיטמא כל הטהרות המשתמשים שם על גבי המקום עצמו ודוקא בעוד שהאבנים הללו מונחים עליו אבל לא שעלה על דעת רש"י שיטמא כל הטהרו' המשתמשים שם באויר וזה ברור לפי עניות דעתי כשמש בחצי השמים כנ"ל. אחר זמן רב שכתבתי זה נשאלתי מאיזה טעם פסק בתוספתא פ"ז וכן הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל המאהיל בידו על אבן מנוגעת או שהאהילה עליו טהור עד שיגיע שהרי מצורע הוקשה לענין טומאת למת כמו שדר"זל מקרא אל נא תהי כמת והשבתי לו משנה שלימה שנינו בפ"ק דכלים חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל מה שאין כלים מטמאי' ופי' ר"ש ז"ל דמה שמצורע מטמא בביאה אין טומאתו כטומאת אהל דאם הכניס ידו לבית המנוגע טהור דביאה במקצת לא שמה ביאה כדאמרי' בפ"ב דחולין ואפי' נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כדאמרינן בפ"ב דשבועות ואפילו מחיצה י' מצלת בבית שמצורע שם כדתנן בפרק י"ג דנגעים נכנס לבית הכנס' עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים נכנס ראשון ויוצא אחרון וכיוצא במת מטמא באהל:

מד

רש"י אם בפושה בראשון הרי אמור אם בפושה בשני הרי אמור וכו' ר"ש אביר המפרשים ז"ל בפרק י"ג דנגעים הגיה זאת הברייתא ול"ג אם בפושה בראשון אם בפושה בשני אלא ה"ג ת"ל ובא ואם בא יבא הרי כאן שתי ביאות את שבא בסוף שבוע ראשון ואת שבא בסוף שבוע שני וראה ולא פשה זהו העומד מה יעשה לו וכו' ובודאי כי לא מחק הספרים אלא שלחצתהו הקושיא שאיך יאמר אם בפושה בראשון אם בפושה בשני דמשמע דנוכל לפרש קרא באחת מאלו החלוקות אלולי שכבר אמורות והא קרא כתיב בהדיא והנה לא פשה ואיך א"כ אפשר לפרש אותו בפושה לא בשבוע ראשון ולא בשני ורבינו הלל לא אבה למחוק הספרים והשתדל לבאר הברייתא והרא"ם מאשר ומקיים בכל יכלתו את פירושו וסליק מעליו כל הטענות שטען עליו רבינו אברה' זוטא ז"ל ע"ש והרב הגדול ר"א שי' כת' עליו ועם כל זה שכתב הרא"ם ז"ל לא נחה דעתי בפי' הברייתא כפי דרכו של רבינו הלל דהן אמת שכפי הדין אין להקשות עליו אבל דברי הברייתא לא יסבלו פירוש זה כלל חדא דמה שנצטרך לפרש בקרא באומרו ולא פשה כפי דרכו שירצה לא נשאר בפשיונו לא יסבול אותו אומרו לא פשה דלא פשה משמע דלא פשה כלל ועוד דעיקר הדבר בכתוב הוא העמידה אחר הפשיון כפי דבריו ובדברי הבריית׳ נזכר הפשיון שהוא מה שלא נזכר בפ' והעמידה שהיא העיקר חסר מן הספר ועוד דאומרו כבר אמור בב' החלוקות לא יתיישב כלל שאין זה אמור ואין הכתובים מדברים בזה אלא שאנחנו נאמר דבכלל מ"ש הוא וכפי האמת אלו חלוקות חדשות אמורות בשכל לא בכתוב כלל ועוד דמי יכריחנו להודות לו זה דקרא לא אמר אלא שביום הז' שהוא סוף שבוע ראשון אם יפשה יעשה לו כמשפט הזה ואם עבר ולא פשה כיון דעמד מהפשיון מי יאמר לנו דלא נימא דיועיל אליו עמידתו באופן שאין זה מספיק להרוות צמאוני בדברי הברייתא ומקושי עצום שבה וראיתי בספר לבוש האורה למורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל שאמר לברוח מהדוחקים הנאמרים ברא"ם וברג"א שרצו לפרש הברייתא קרוב לפשוטה ולדעתי נכנס בדוחק יותר גדול מהם וזהו תורף דבריו הנה הוא הניח דגופיה דקר' דואם בא יבא הכהן וכו' פירושו כמו שפרש"י ז"ל שירצה ואם בא יבא הכהן ורא' והנה לא פשה יטיחנו ואחר הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית מיד בלא נתינת שבוע כי נרפא הנגע כלומר דכיון דלא פשה הוא סימן שנרפא ומפשט זה נדייק דיוק ונאמ' אם לא פשה זה דינו שיטהרנו מיד אחר הטוח הא אם פשה חולץ וקוצה וטח ולא יטהרנו מיד אלא נותן לו הסגר אחר כדרך כל הסגר הנגעים ועל זה אמר התנא האי קרא גופיה ודיוקיה במה מיירי אם מיירי גופו בהסגר הראשון ודיוקו בפושה בראשון הרי כבר אמור כל זה דלמעלה כתב הכתוב הדיוק בהדיא והגוף משמע מדיוקא דמ"ש ושב הכהן והנה פשה שחולץ וקוצה וטח ויסגיר ממילא שמעינן ממנו גם כן דאם לא פשה חולץ וקוצה וטח ויטהרנו מיד וא"כ קרא דבא יבא למה לי ואף על גב דבלאו הכי א"א לפרש הכי דאם כן פושה בשבוע שני היכי משכחת לה דאוקימנא קרא דובא הכהן בו דאם נאמר דבשבוע ראשון העומד חולץ וגומ' ויטהרנו מיד אם כן ליכא שבוע שני עם כל זה ניחא ליה לתנא להשיב סתירה דהיא מיניה וביה דהרי כבר אמור דהיינו אם בא יבא למה לי ואח"כ אמר אם בפושה בשני כלומר והשתא לא נאמר דעמד בשבוע ראשון חולץ וגו' ויטהרנו מיד אלא נאמר דעמד בשבוע ראשון נותן לו שבוע שני בלא חולץ וקוצה וטח אלא יסגירנו שבוע שני ועל זה אמר שאם בא הכהן בסוף שבוע שני והנה לא פשה חולץ וקוצה וטח (ויסגירנו) [קרבן אהרן: ויטהרנו] מיד ודייקינן מיני' דוקא ולא פשה אבל אם פשה חולץ וקוצה טח ויסגירנו שמא יפרח הרי זה כבר אמר הדיוק בהדיא בקרא דובא הכהן וגופיה בדיוקא דממילא שמעינן הא אם לא פשה חולץ וקוצה וטח ויטהרנו מיד וא"כ ואם בא יבא למה לי ועל זה אמר התנא הא אינו מדבר ובא ואם בא יבא אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ועומד שזה אין צריך כלום אלא סוגרו עוד שבוע ואחר כן בא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זה העומד מה יעשה לו וכו׳ זהו מה שפירש בברייתא ואמר שבזה אינו קשה כמו שאמר הרא"ם ז"ל ולדעתי הוסיף לו על דבריו אלו קושי על קושי כי ראה כמה אוקימתות הוצרך לעמוד כדי לבאר זה ומה קושי ודוחק גדול מזה ועוד שלדעתו אף אם רצה להעלים דבריו צריך לפרש במה הכתוב שירצה במה דיוק הכתוב מדבר וזה קושי גדול שישאל על הדיוק מבלי שידע גופא דקרא היה לו לשאל על גופיה דקרא וממילא ה"ל הדיוק בכלל שבכל מקום שיאמר הדין שם נכלל הדיוק להפכו ועוד שאמר שבאמר' אי בפושה ראשון נכנס בהנחה שהעומ׳ בראשון אינו מסגיר כלל וכשאמר ואי בפושה בשני נכנס בהנחת הפכיות לזה שהוא שגם בראשון מסגיר וכל זה דוחק גדול מדוחק רבינו הלל אשר בו נחה דעתו של הרא"ם ואלולי שרש"י ז"ל הביא זאת הגירס' בפירוש התורה וגם היא כתובה בספרים וקשה עלינו להגיה הספרים היותר מתישב על הלב היה מה שפי' הר"ש שמחק דברים אלו מהגרסא אבל כיון שרש"י ז"ל ה"ג לה נראה שכך היא גירסת הספרים ולזה מ"ש בפירוש זה הוא שאין כוונת התנא לומר שנפרש הכתוב בפושה כיון דבהדיא כתיב ביה וראה והנה לא פשה אבל כוונתו בזה שלא נשאר לנו חלוקה אחר' אשר בה נוכל ליישב זה הפסוק אלא בזה וזה כמו מופת החלוק והנה החלוקות אשר יפלו בזה הענין הם אלו או שפשה בראשון או שעמד בראשון ופשה בשני או שעמד בשתיהם ואין לך חלוקה אחרת שהפשיון בשתיהם א"א וכשרצה התנא לפרש קרא זה בעומד בשתיהם אמר במה זה הכתוב מדבר אם בחלוקת הפושה בראשון הרי כבר אמור ואם בפושה בשני הרי כבר אמור ואם כן אין לך חלוקה אחרת שעדיין לא אמרה אלא בעומד בשתיהם ובה הכתוב מדבר והכי קאמר במי הכתוב מדבר אם בפושה בראשון שהיא החלוקה ראשונה כבר אמור ואם בפושה בשני ועמד בראשון שהיא הב' כבר אמור אם כן אין לך חלוקה אחרת שעדיין לא אמרה אלא בעומד בשתיהם שזו חלוקה שלא אמרה עדיין או נאמר בזה ובעיני הוא יותר מתיישב קראי לא מיירי במשפט הסגר ראשון ובמשפט הסגר שני אלא כאשר פשה באופן שלא למדנו אלא דין הפושה בראשון ודין הפוש' בשני ועמד בראשון שבשניהן אמר שחולץ וקוצה וטח והדר מסגיר אבל עדיין נשארו לנו שתי חלוקות שלא ידענו משפטם והם דין העומד בראשון ודין העומד בשני ר"ל שפשה בראשון ובשני עמד כגון שלא חלץ וגו' בראשון או שלא בא לראותו עד תשלום שבוע שני ולזה אמר מדקאמר קרא ואם בא יבא ולא אמר ובא הרי לך שתי ביאות שהם בב' הסגרים אחד הסגר ראשון ואחד הסגר שני ואיני יודע במי הכתוב מדבר שאוכל אני לפרש שתי ביאות אלו או שהם נפרדות ורמז לביאה בסוף הסגר ראשון וירצה ללמדינו אם מצאו בהסגר ראשון שעמד או לביאה סוף הסגר שני ורצה ללמדנו מה דינו אם מצאו שעמד והנה אומרו ואם בוי"ו שירצה ואם יהיה כך משמע דהדר להפכו וירצה עד עכשיו דברתי בפושה ואם לא יהיה פושה אלא עומד זה דינו ולזה אמר במי הכתוב מדבר כלומר על איזה פרשה משנים שלמעלה דבר הכתוב בזה שאם ואם לא פשה אלא שעמד מדבר ולז"א אם בפוש' בראשון ואין הכוונ' לומר דקרא מדבר בפושה אלא הכי קאמר אם בא ליתן דין העמידה בפושה בראשון שדבר למעלה ובא לומר שמ"ש הוא בפושה ועכשיו רצה ללמד על העומד ור"ל אם הדר קרא זה לפושה בראשון שאמר למעלה ועליו אמר כאן ואם זה הפושה לא היה כך אלא שעמד זה דינו אצ"ל זה דמהדין שנתן בפושה נדון שאם עמד לא יעשנה ואם כן כבר אמור ואם הוא הדר לקרא דפושה בשני שאמר שחולץ וגומ' ועליו אמר עתה שזהו אם מצאו שפשה אבל אם אחר שפשה בראשון ולא חלץ עמד בשני הרי הוא כאלו לא פשה הרי כבר אמור דמשאמר דין הפשיון בשני ידענו שלא יעשה זה אלא אם מצא שפשה אבל אם מצאו שעמד אף על פי שפשה בראשון כאלו לא פשה ולא יחלוץ לפי שזו שבוע והסגר ראשון יחשב לו כיון שלא ראהו בפשיון הראשון כלל ועכשיו שראהו עומד הוא ואם כן (והנה) הרי כבר אמור (מה) [קרבן אהרן: ובמי הכתוב] שאמר ואם דנראה שירצה ואם לא היה אלא שעמד למי הדר הא ודאי שלא אמר ובא וגומ׳ שהם ב' ביאות אלא שעמד בזה ובזה שבא בשבוע ראשון ומצאו שעמד ובא בשבוע שני ומצא שעמד ולזה אמר ואם בא יבא שירצה ואם הב׳ פעמים שיבא לבקרו שהוא בסוף הסגר ראשון ובסוף השני לא פשה וראה כי הוצרך לדחות שאר החלוקין כדי להעמיד זו לפי שפשוטו דקרא משמע יותר דמיירי באחד מב' החלוקות שדבר בהם הכתוב ובא לדון בהפכם ובחלוקת פשה בשתיהם שההפך הוא עמד בשתיהם לא דבר וגם אי אפשר להיות אחר שבראשון חולץ ואם הדר בשני חוזר (וקראו) [קרבן אהרן: יקרא] בלא פשיון ולזה לא חייב זה אלא מהכרח החלוקה כמו שכתבנו והרא"ם ז"ל אמר דלא גרסינן הא אינו אומר ובא אם בא יבא וז"ל נרא' לי שהוא שיבוש נפל בספרי' לפי שראו הסופרים שכתוב קודם זה תלמוד לומר ואם בא יבא וחשבו שכך צריך לכתוב גם פה ואין הדבר כן שבשלמא גבי ת"ל ובא ואם בא יבא צ"ל שניהם מפני שרוצה להוכיח דמה"ל למכתב ובא וכתב ואם בא יבא שמע מיניה לאקושי ב' אהדדי אבל הכא החקירה במי מדבר ואמר שאי אפשר לפרשו לא בפושה בראשון ולא בפושה בשני אלא את שבא וכו' ולזה אין צריך למגרס אלא הא אינו (יאמר) [אומר] ואם בא יבא אלא את שבא וכו' עכ"ל והרב בעל הלבוש תפש עליו ואמר אבל לדידי בתרווייהו צ"ל כן ותרווייהו חד טעמא אית להו דהואיל ומפרישנא דעיקר דרש התנא הוא משום דסבירא ליה דחדא מכלל חבריה אשתמע דכיון דכתיב ושב והנה פשה אם כן ממילא שמעינן מיניה גם כן דין לא פשה וכיון דכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה וגומ' שמעינן מיניה גם כן דין דאם לא פשה הא אינו אומ' ובא כלומר אינו אומר את שניהם אף על גב דחד מכלל חבריה אתמר אלא ללמד וכו' (אלא) שזה לא הוה משתמע מכללה עכ"ל ולא באתי לסוף דעתו כי לא ידעתי במה זה התיר קושי הרא"ם אם הבין את דבריו כי הוא אמר שהתנא כאשר אמר מקודם ת"ל ובא ואם בא יבא לא בא אלא ללמוד מכפל הביאו' הקש הביאות והוא ללמוד מה יעשה לו דללמוד במה הכתוב מדבר לא הכריע זה מכפל הביאות אלא מהכרח החלוקה שהוא שאינו יכול לדבר לא בפושה וכו' ואם כן בהכרח ידבר בעומד וכו' ואם כן איך נאמר הא אינו אומר ובא ואם בא יבא דמשמע דמכפל המלות הכריח זה והוא דיוק נכון ואמיתי ולא ידעתי איך הותר זה באומרם שבא ללמדנו חלוקה שלא היה בכלל כיון דעד עכשיו לא דברנו אלא בנושא הכתוב במה מדבר וזה לא יליף ליה מכפל הביאו׳ אלא מהכרח החלוקה כמ"ש ועם כל זה במה שאמרנו אנחנו בפי' נוכל ליישב הגירס' וזה שהרא"ם ז"ל פי' אמרו הרי כאן ב' ביאו' בראשונ' כמו הרי כאן ב' ביאו' שאמ' לבסוף שירצה שהכתו' אמר שתי ביאו' לאקושי ביאה של מטה לביאה שלמעלה כמו שנפרש לקמן ולדעתי מה שאמר עכשיו הרי שתי ביאות הוא לומר דקרא אמר שתי ביאות לרמוז שהם שוות שבשניהם בא ומצאו שעמד ולפי שנוכל לפרש ב' ביאו' אלו נפרדות לזה הכריח מהחלוקה שאינו מדב' בשבוע ראשון לחוד ולא בשבוע שני לחוד אלא בב' השבועות בשניהם עמד וא"כ בטוב יאמר הא אינו אומ' ובא דמשמע ביאה אחת אלא בא יבא דמשמע ב' ביאות אלא מפני שמדבר שבא ב' ביאת ובשניהם מצא שעמד וזהו העומד שעליו שאלת אם חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אם לא ועכשיו שהכרחנו שהכתו' מדב' בזה נבין ממנו מה יעש' לו שהוא סתום בו ואינו מובן ואם כן מה יעשה וטהר ירצה מדאמר וטהר הכהן את הבית יכול אני לומר שיפטר וילך לו כלומר שאחרי הקצות אותו והטוח יטהרנו מיד וילך לו כלומר ולא יסגרנו שבוע שלישי תלמוד לומד כי נרפא הנגע שאין אנו יכולין לומר שהוא טעם לטהר שפשיטא שלא נטהר אלא אם כן נרפא ולזה אמר שאינו אלא תנאי בטהרה ופירוש כי כאשר וירצה אחרי הטוח שאין זה אלא דחלוץ וקוצה קודם זה וטהר הכהן את הבית מפני שאז נרפא אם לא חזר שזהו הרפוי שנעשה לו רפואה במה שקצה וטח אבל אם עמד בזה ובזה שזה לא הוקצה ולא הוטח שהרי בעמידה ראשונה לא הוקצה אלא הוסגר כך ובשנייה מצאו שעמד הנה זה עכשיו מתחיל ברפואתו ואינו רפוי שעדיין לא נעשה לו רפואה כלל ולזה אף על פי שהוקצה והוטח עדיין לא יטהר ואם כן מה יעשה לו וכו' והרא"ם ז"ל פירוש לא טהרתי אלא את הרפוי כלומר הנגע שהוסר לגמרי והלך לו או שכהה ממראיתו אבל אם עומד בעיניו לא טהרתי אותו אלא טעון הסגר אחר ופירש הפסוק לפי דעתו דהאי וטהר את הבית לא הדר אדלעיל אלא פשה אלא אלרע מיניה וירצה והנה לא פשה יטחנו ואחר הטוח לא טהרתי אותו בזה שתדע אימתי וטהר הכהן את הבית כאשר נרפא הנגע שהוסר או כהה אבל זה שעמד לא טהר בטיחה אלא מה יעשה לו וכו' וגם הוא פירוש נכון אלא שלא יתיישב בדבריו מלת הרפוי שאשר הוסר או כהה לא היה רפוי בשום רפואה אלא בלי רפואה הוסרה ורבינו הלל פירש לא טהרתי אלא הרפוי שירצה לא טהרתי אלא על ידי רפואה ומה רפואה יעשה לו שקוצץ וטח ומסגיר ונראה מדבריו שמפרש יכול יפטירנו וילך לו שהוא בלא קיצה וטיחה וזה אי אפשר שהרי הכתוב אומר אחרי הטוח דמשמע שיטיחנו אלא ודאי לא הוסיף ההקש אלא ההסגר שהטיחה הכתוב אמרה בהדיא:

מו

רש"י תלמוד לומר והאוכל בבית יכבס את בגדיו אין לי אלא אוכל שוכב מנין וכו' הרא"ם ז"ל נדחק בפירש זאת הברייגא כי רבו לו בה קושיות חדא דמעיקרא תנא תלמוד לומר והאוכל דמשמע שדעתו דלאו אוכל ממש קאמר אלא לשיעור שהייה אתא אף על גב דלא אכל והדר תני אין לי אלא אוכל דמשמע דהאי והאוכל אוכל ממש קאמר ועוד שוכב (קרבן אהרן: אף על גב) לאו בכלל הבא אל הבית הוא ועוד מאי האי דקתני בתר הכי אין לי אלא אוכל ושוכב לא אוכל ולא שוכב מנין האמרת רישא אם שהה בבית אפילו שלא אכל ולא שכב מטמא בגדים ועוד מאי האי דקתני בתר הכי אם כן למה נאמר אוכל ושוכב דממה נפשך הדבר קשה שאם כוון בזה דלא לכתיב קרא לא אוכל ולא שוכב קשיא רישא דקתני יכול אפילו שהה וכו' ואם כן צריכי' לוהאוכל ואם כוון בזה דלא לכתוב אלא חד מינייהו קשיא האי דקתני תלמוד לומר יכבס יכבס ריבה דמשמע דאי לאו קרא יתירה דיכבס לא הוה דרשינן ריבוי דלא אכל ולא שכב ואם כן הא אי לא הוה כתיב אלא או אכל או יושב לא הוה מצי למכתב יכבס יכבס תרי זימני ושוב לא הוה מרבינן לא אוכל ולא שוכב ועוד מאי ליתן שיעור לשוכב קאמר לאוכל מבעי ליה שיהיה שיעור אכילתו כשיעור חצי פרס לא ליתן שיעור לשוכב דמשמע שבא ללמד שיעור השכיבה אלו הם קושיתו בברייתא ומפני זה אמר שלא מצא לגדולים מי שפרש בה דבר ולזה נדחק הוא לפרושה וז"ל בפי' בקצור כי הוא ז"ל האריך בדברים יכול אפילו שהה וכו' כמ"ש תלמוד לומר והאוכל כלומר כי היכי שהאוכל שהה בו ומטמא בגדים הה"נ הבא אל הבית אם שהה כשיעור אכילת פרס מטמא בגדים והדר בעי מאן לימא לן דטעמא דאוכל מטמא בגדים הוא משום השהייה דלמא טעמא אינו אלא משום דאכל דהשתא (אמר ליה) [קרבן אהרן: אין לי] אלא אוכל שוכב שיש בו שהייה ואין בו אכילה מנין תלמוד לומר והשוכב דשמעית מיניה דלאו משום אכילה הוא אלא משום שהייה והה"נ ביאה אם שהה כשיעור אכילה מטמא בגדים והדר בעי אכתי מאן לימא לן דאשהייה קפיד קרא ג"כ בשוכב דלמא דאינו אלא בעבור השכיבה ואם כן באכילה ושכיבה קפיד והשתא (אמר ליה) [קרבן אהרן: אין לי] אלא אוכל או שוכב ביאה גרידא שאין בה לא אכילה ולא שכיבה מנין שאם שהה דטמא בגדים תלמוד לומר יכבס יכבס ריבה דהוה ליה למכתב והאוכל והשוכב יכבס בגדיו מה תלמוד לומר יכבס תרי זימני לרבות הבא כו׳ אם כן למה נאמר אוכל ושוכב כיון דבשהייה תליא מילתא ולא באכילה ושכיבה למה נאמר אוכל ושוכב שניהם יחד דבשלמא אוכל אצטריך למילף מיניה שיעור שהייה אלא שוכב למה לי דאי משום לכתוב יכבס יתירה למילף מיניה אפילו בשהייה גרידא לכתוב קרא במקו' והשוכב והבא אל הבית שהוא השהייה וא"כ כיון דביאה כולל שכיבה מה ת"ל אוכל ושוכב ליתן שיעור לשוכב וכו' ובהא הביא ראשונ' גרסת רבי' ישעי' והיא האמור' ופי' ליתן שיעו' לשוכב דהיינו לשוהה שצריך לשהות שם כדי שיאכל האוכל אכילתו ואז הוא מטמא בגדים וכמה היא אכילתו וכו' ולא נהירא ליה דהקשה עליו דאם לתת שיעור לשוהה ההוא מוהאוכל נפקא כדקתני בברייתא ושיעור אכילות פרס לאו מהכא נפקא שזה מכלל השיעורין שאמרו שהיא הלמ״מ ולכן נחה דעתו בגרס' רבינו אברהם זעירא דגריס ליתן שיעור לאוכל כדי שיאכל השוכב דהיינו חולה וכתב סבירא לן דהכי בעי למתני ליתן שיעור לנכנס כדי שיאכל השוכב דהיינו חול' המוטל על משכבו משו' דהאי והאוכל לאו אוכל ממש הוא אלא לשיעור שהיית הנכנס כמה ישהה ויהא מטמא בגדים כשיעור שיאכל אדם חול' שיעור אכילתו ושיערו חכמים שיעור אכילתו של שוכב שהוא כדי אכילת פרס עכ״ל הרא"ם והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל ותמיה לי טובא אנה פנה דעתו של הרב המובהק פילפלא חריפא בפירוש דברי הבריית' עד שנעשית לו כקוצים והוצרך לפרש אותה בזה הפירוש הדחוק שרבו עליו כמה קושיות חדא דאם הוא כמו שפי' דבראשונה דרש קרא שהוא אוכל ממש מי יורה לו שהוא מטעם שהייה החיוב עד שיאמר שה"ה לשוהה ועוד דאם אמרו אין לי רצה לסתור ההנחה ולומר דאין חיוב האוכל משום שוהה כדאמרן אלא משום אוכל לא הוה ליה לומר (אמר ליה) [אין לי] דא"ל הוא שמורה ההנחה ורוצה להוסיף עליה אבל כשמכחיש ההנחה אינו אומר אלא או אינו וכו' ואם כן לא הל"ל אלא או אינו אלא אוכל וכו' ועוד דאחר שמה שר"ל הוא דמאן לימא לן דמשום שוהה חייב לא היל"ל אלא אין לי שלא אוכל שוהה מנין דשוכב מאן דכר שמיה ואם כן לימא שוהה מנין תלמוד לומר והשוכב ועו' דאיך חשב ללמוד טעם השהיה ממלת שוכב כיון דהקושיא שיש לנו באוכל היא בעצמה גלויה בשוכב דאינו אלא משום שכיבה ועוד דלמה הדר עכשיו לאוכל דהרי כבר אמרו לא היל"ל אין לי אלא שוכב דאוכל כבר אומרו ועוד דגם בזה כיון דרצה להכחיש לו ההנחה לא היל״ל אלא או אינו וכו' ועוד דאם כוונתו לומר מה תלמוד לומר האוכל והשוכב אינו אלא על השוכב לחוד דאוכל אצטריכה ליה מה ת"ל השוכב היל״ל ועל גירסת רבינו אברהם יקשה דכפי דבריו שיעור אכילת פרס לא יליף ליה מוהאוכל אלא מהשוכב וא"כ איך אמר בראשונה יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס תלמוד לומר והאוכל דמשמע דמבאוכל נפקא ליה שיעור אכילה לא מהשוכב באופן שכל זה לא יתיישב כלל אבל אם נדייק בזה נמצא שלא נכנס הרב בזה הדחק ונולדו לו הקושיות אלא מפני שחשב שכאשר אמר התנא ת"ל והאוכל שהשלים דרושו ולמד מאומרו האוכל שאם שהה כדי אכילת פרס הוא מטמא בגדים ולזה הוקשה לו מה שהוקשה לו ואין הדבר כן אלא כאשר אמר ת"ל והאוכל ר"ל תלמוד לומר והאוכל יכבס בגדיו דמב' מלות אלו נבאר ונכריח שהשוהה חייב וכמה שיעור השהייה שהוא כדי אכילת פרס וכן הוא דמדאומרם יכבס בגדיו שהוא יתר למד שהשוהה חייב ומדהוציא בלשון אוכל למד שיעור השהייה ואחר שהניח זה בא לפרש דבריו איך יוכרח ללמוד מקרא דא שני הדברי' הללו וזה שרצה להראות שאין אנו יכולים לעזוב קרא דא כפשטה במה שעשה כל החלוקות שנוכל לומר בזה וסתר אותם והכריח שלא בא אלא לשיעור אכילה לשוהה לטמא בגדים הנאמר באומרו יכבס בגדיו תרי זימני ולזה אמר א"ל אלא אוכל כלומר אלו לא אמר קרא אלא והאוכל יכבס בגדיו לחוד א"ל ללמוד מזה מה שאמרתי שהוא שהשוהה חייב דלא משמע מהאוכל אלא אוכל ממש וא"כ אין לי לחייב טומאת בגדים אלא לאוכל ממש לשוכב מנין שאף הוא חייב בלא אכילה תלמוד לומר והשוכב וא"כ יש לי לחייב טומאת בגדים גם לשוכב (אמר ליה) [אין לי] אם כן מפשט הפסוק אלא אוכל ושוכב לחוד שהם מטמאים בגדים או על האכילה או על השכיבה הבא לבית ושהה שם ולא אוכל ולא שוכב אלא שוהה לחוד שהוא דרושינו שאנו דורשים מנין (וסגרת) [וגרסת] רש"י ז"ל לא אוכל ולא שוכב מנין אבל גירסת הספרים כלם אוכל ולא שוכב שוכב ולא אוכל לא אוכל ולא שוכב מנין והכי גריס הר"ש וה"ג השמעוני עם כל זה הדרשה אינו אלא ללא אוכל ולא שוכב דלכל חד לחודיה קרא אמרו בהדיא ומכל שכן לשניהם ואם כן הכי קאמר א"ל אלא אוכל ושוכב שניהם יחד או אחד מהם שלילת שניהם שלא אכל ולא שכב אלא שהה לחוד מנין שמטמא בגדים תלמוד לומר יכבס בגדיו דהדר אמר והאוכל יכבס ואלו אוכל היה אוכל כפשטו ממש הוא יתר דהי"לל והשוכב יכבס בגדיו והאוכל ומשמע וגם האוכל גם כן ובאומרו יכבס בגדיו (והאוכל) יתר ריבה כבוס בגדים לאחר דלא כתיב בקרא והוא לשוהה ולא אוכל ולא שוכב ופי' הכתוב והשוכב יכבס בגדיו וכן האוכל ויכבס בגדיו אחר ג"כ והוא אף שאינו אוכל ולא יושב וא"כ הרי לן רבוייא לשוהה שיהיה חייב אע"פ שלא אכל ולא שכב ה"ג אם סופינו לרבות הכל מה תלמוד לומר וכו' וה"פ אם סופינו לרבות כל השוהה אף על פי שאינו אוכל ושוכב א"כ מה תלמוד לומר האוכל וכו' כלומר למה הוצרך לומר דאוכל ושוכב מטמא תיפוק לי שמשום השהייה הרי הוא מטמא ואיך א"כ אמר אוכל דמשמע דשהייה לחוד לא סגי אלא ודאי שאין הכוונה באוכל ושוכב אלא לבאר שיעור השהייה כמה היא ופירוש הפסוק והשוכב יכבס בגדיו וזה יהיה אם יהיה השכיבה כשיעור האוכל ואע"פ שלא שכב ג"כ אם שהה כשיעור אכילה יכבס בגדיו וז"ש ליתן שיעור לשוכב דפירוש קרא שהיא כשיעור אכילה ומעתה אין להקשות דלימא והשוהה והאוכל ובזה לא היה צריך לרבויי דיכבס בגדיו דנאמר אם שוהה חייב מה תלמוד לומר אוכל ונאמר שהוא ליתן שיעור לשוהה כאוכל משום דאלו אמר (כאן) [כך] לא הוי ילפינן מכאן לשוכב שהיא המסב או היושב דה"א דזה כיון דהראה שהוא עושה עיקר אישיבתו אחר שהוא יושב ואינו רוצה להיותו עומד דאפילו לא שהה יהיה מטמא מיד במה שהראה שכוונתו לשהות לזה צריך להראות השיעור בשוכב ואלו לא אמר אלא שוכב ואוכל היינו אומרים שהוא כפשוטו לזה הוצרך לרבוייא דיכבס לרבות השוהה מבלי שוכב ומעתה אמר קרא דשוכב ושוהה יטמא בגדים אם שהה כשיעור אכילה ועל דא סמך בתחלה כשאמר תלמוד לומר והאוכל יכבס שאמר דרושו ואח"כ הכריע אותו וביארו ובזה לא יקשה לנו למה דרש האוכל קודם השוכב דעיקר דרושו באוכל ולזה באוכל הביא קר' כלה והאוכל יכבס בגדיו ובשוכב לא אמר אלא תלמוד לומר השוכב דמשום דבשוכב לא בעי למדרש אלא מלת שוכב ובקרא דהאוכל דריש האוכל וגם יכבס בגדיו הרי לן פי' הבריית' על מתכונתה מבלי קושי כלל ומה שנשא' לנו לידע הוא למה שיערו האכילה כאן באכילת פרס ובכל מקום שיעור האכילה בכזית שנדחק בזה הרג״א ובעל הלבוש והרג"א כתב בזה וזהו תורף דבריו דלא דמי דבר שאסרה התורה שלא לאכול דאז אפילו אכילת כזית אסרה לדבר שאמר לתת שיעור דמה שאסרה התורה שלא לאכול אפילו לא אכל רק כזית נקרא זה אכילה קצת וחייב אבל אין לשער בדבר שהוא מקצת אכילה שאין זה שיעור רק אם הוא אכילה גמורה ע"כ והדבר קשה שאם אכילת כזית שמה אכילה והתורה נתנה שיעור באכילה למה לא נאמר דבדבר הנקרא אכילה שיערה ובעל הלבוש אמר נ"ל דאין זה קושיא דשאני הכא שתלה הכתוב האכילה בבית דכתי' והאוכל בבית משמע שנכנס לקבוע סעודתו שם בבית זה וקי"ל לרז"ל שאין אדם קובע בפחות מד' בצים מה שאין כן במקום שכתבה התורה סתם לא תאכל דבר פלוני שתלה שם הכתוב האיסור באכילה לבדה ופי' אכילת עראי משמע ובא שם הלמ"מ שהוא כזית ע"כ והנך רואה שלא יורה על אכילת קבע האכילה בבית שכל אכילה בבית היא שאין אדם אוכל בשוק אפילו אכילת ארעי אלא הפחותים ולאו בהא עסיקנן ומה שנראה לי בזה הוא דכמו דהאוכל הראה שיעור שהייה ליושב גם השוכב הראה שיעור האכילה שהיא מה שהאדם אוכל והוא מסב שאין זה אלא אכילת קבע ואם כן כל אכילה בכזית תקרא אכילה אבל אינה אכילת קבע שהיא אכילת המסב והיא השוכב וכאן שאמר השוכב שישהה שיעור אכילה הראה שהיא שיעור אכילת המסב ולזה אמרו אחר שביארו כמה שיעור אכילה מסב ואוכלו בלפתן שירצה ששיעו' זה הוא מה ששוהה האדם שמסב לאכול והוא השוכב דאמר בקרא ובזה נתרץ תירוץ אחר דלז"א השוכב ליתן בו שיעור אכילה כדי שילמוד שוכב מאוכל שהוא שישהה שם שיעור אכילה וילמד אוכל משוכב שירצה שיעור אכילה כשאוכל מסב שהיא אכילת קבע:

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה