צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
ויקרא · יג
ב
רש"י שאת או ספחת וגו' שמות נגעים הם ולבנות זו מזו וכו׳ בריש מסכת נגעי' וכן בת"כ תנן מראות נגעים שנים שהן ארבע בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל השאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן דברי ר"מ וחכמים אומרים השאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה וכו׳ ומייתי לה בפ"ק דשבועות ומוכח שם דסדר לבנינותם בחוזק הלובן הם שלג וצמר לבן וסיד היכל וקרום ביצה ולזה תמהו ר"ש ובעלי התוספות בדברי ר"מ דהיאך עושה אב מקרום ביצה דמנחתא מכלהו ותולדה אליו צמר לבן דעדיף מיניה ב׳ מדרגות ועוד תולדתם דשאת עדיפא מתולדה דבהרת וא"ל דפליגי בסדר המראות ושסדר מדרגת׳ לר"מ הוא שלג וקרום ביצה (הוא) [ו]סיד ההיכל וצמר לבן דאיך יתכן דפליגי כל כך בדבר שיוכלו לברר במראות העין והתוספות אמרו דצמר לבן דא"ר מאיר אינו צמר נקי בן יומו כמו צמר לבן דחכמים אלא צמר שאינו נקי כל כך ומראהו למטה מסיד ההיכל שאין סברה לומר דשאת שהיא שחורה מכלן תהיה תולדתה לבנה מתולדה דבהרת שהוא עזה מכלן עכ"ד ואינם מתיישבים כלל דודאי בחד מיניה דצמר לבן איירי ר"מ ורבנן כיון דלא פי' לא במשנה ולא בבריית' זה אלא נקט בדברי שניהם צמר לבן מבלי שום חילוק ביניהם כלל ועוד כפי דבריהם אלו פליגי ר"מ ורבנן במראות הנגעי' דלרבנן הם שלג וסיד וקרום וצמר לבן שאינו בן יומו נקי ודוחק לומר דס"ל לר"מ דב' תולדו' יש לבהרת והם צמר לבן נקי וסיד דא"כ הוו להו ה' מראות אליבא דר"מ והיכי אמר מראזת נגעי' ב' שהם ד' וכפי דבריו הם שתים שהן חמש ועוד דאם צמר לבן נקי הוי מרא׳ נגע לר״מ ל"ל לחלוקי המראו׳ בזה האופן ה"לל בהר' כשלג שנייה לה כצמר לבן שאת כסיד שנייה לה כקרום ביצה ולזה דברי התו' קשה להלום ור"ש נדחק לומר דר"מ קראי קדריש כמ"ש למעלה ומה שנ"ל לומר בזה הוא כי מלבד דר"מ ורבנן פליגי בהבנת הפסוקי' תלו פלוגתיהו בסברא וזה יובן לך אחר שתדע שענין קריאת שמות אלו לד' המראות הוא לענין צרופם זו עם זו לכגריס שהוא שיעור הנגע וזה שהאבו' מצטרפין זה עם זה וכן אב עם תולד' שלו מצטרף אבל תולדות זו עם זו או אב עם תולדה של אחר אינו מצטרף ובזה נבין דברי ר"מ וזה כי הוא קרא אבות לב' הקצוות אשר הם אחד במנין כי הקצה עליון הוא אב כאשר ימנה הסדר מלמטה למעלה ולזה ב' הקצוות בד' מראות אלו קראם ר"מ אבות והם הבהרת והשאת לדעתו ולז"א שבהרת הוא הקצה העליון בלובן הדומה לשלג והשאת הוא הקצה האחרון בלובן שהוא היותר גבוה מכלם הדומה לקרום ביצה שהוא המראה היותר גבוה ונשא מד' מראות ודומה לצל לפני הג' מראות הקודמות אליו כי לזה נקרא שאת ולז"א הוא שהאב האחד הוא הקצה העליון בלובן והאב הב' הוא הקצה האחרון והוא כקרום ביצה ואחר שמצא כל אחד מאלו יש לו תולדה ממלת ספחת הנתונה ביניהם וראה שהכתוב אמר זה לענין הצרוף דן ואמר ששני אבות אשר הם מצטרפי' וכן האב עם תולדה שלו שצריך שלא יהיו שניהם חזקים או שניהם רפים בלובן אלא שיצטרף החזק עם הרפה ובזה יעלה צרופן כהוגן שהם הפכיים ותמיד יהיה בין המצטרפים ב' מדרגות ולזה ב' האבות שהאחד כשלג והב' כקרו׳ ביצה מצטרפי' שיש ביניה' ב' מדרגות שהם צמר לבן וסיד היכל וכן ג"כ האב עם תולדה שלו המצטרפת אליו צריך שיהיה ביניהם ב' מדרגות ולזה השים תולדה לבהרת סיד היכל אשר הוא למטה ממנה ב' מדרגו' ותולדה לשאת צמר לבן שהוא למעלה ממנו ב' מדרגו' ובזה יעלה זווגם והצטרפם כהוגן שזה מתמזג עם זה ואין לתמוה כי איך תהיה תולדות השאת עזה בלובן מאביה דלר"מ אין האבות מצד חוזק הלובן אלא מצד היותם התחלות למנין הסדר כמו שאמרנו וא"כ השנייה לכל אחת והיא המצטרפת עמה דין הוא שיהיה הגבוה לשפלה והשפלה לגבוה ולזה לבהרת שהוא אב גבוה התולדה שלו כסיד היכל שהוא מראה שפל ממנו ב' מדרגות והשאת שהוא המראה היותר שפל נצרף אליו הגבוה מן האמצעיים והוא צמר לבן באופן דפלוגתייהו בענין הצרוף דלר"מ הגבוה מצטרף עם השפל ולרבנן כל אחת תצטרף עם הקרוב אליה ונמצא שלר"מ שלג הוא מצטרף עם סיד ההיכל שהוא הגבו' עם השפל כי הוא התולדה שלו ומצטרף עם קרום ביצה שהוא האב השני ששני האבות מצטרפים וכל אב עם תולדה שלו ג"כ והצרוף גבוה עם שפל אבל [לא] יצטרף שלג עם צמר לבן שהוא תולדה דשאת והם קרובים זה לזה ולא צמר לבן עם סיד ההיכל שהם ב' תולדות זו עם זו שהם קרובים זה לזה ולרבנן כל אחד מצטרף עם המראה הקרובה אליה שלג וצמר לבן שהם ב' אבות כי לדעתו האבות הוא מצד המראה ולזה ב' המראות הגבוהים שהם שלג וצמר לבן הם אבות והאמצעיים ביניהם החזקה והוא סיד ההיכל תולדה לבהרת שהיא עזה וקרום ביצה שהיא יותר שפלה תולדה לשאת שאינה עזה כמו הבהרת בלובן ולז"א רבנן כפי דעתם זה שהמדרגות הקרובות מצטרפי' שלג עם צמר לבן שהם ב׳ האבות והם קרובות זו עם זו ושלג עם סיד ההיכל שאין ביניהם אלא מדריגת הצמר לבן ושאת שהוא צמר לבן עם קרום ביצה שאין ביניהם אלא מדרגה סיד ההיכל אבל התולדו' זו עם זו או האב עם התולד' שלו לא וג' מהכתובי' נולד המחלוקת ביניה' וזה בפירו' שם שאת שיורה על המראה הנשא והגבוה שהוא נוטה לשחרות לידע בערך מה קראו שאת דלר"מ דסבר שהאבות כפי הקצות סבר דשם שאת הוא בערך אל שלשת המראים שהם עליו שכלם לבנים ממנה והוא גבוה מכלם כצל עם השמש והוכרח לזה מפני שראה שהתורה השימה שם ספחת שמורה על התולדות הנטפלות לכל אב מאלו באמצע השאת והבהרת שהם האבות דמשמע שהתולדות הם אמצעיות בין ב' האבות וא"כ האבות הם ב' קצוות והתולדות באמצע דא"לכ אין התולדו' אמצעיו' ביניהם כמו שסדרו הכתוב אלא אחרוניות להם ואחר שמזה הוכרח להשים התולדות אמצעיות בין ב' הקצות דן שהקצוות הם האבות ונתן התולדה הראשונה והוא האמצעי הראשון לשאת או מטעם שמלת ספחת סמוכה אליה או מטעם דכתי' במקום אחר שאת לבנה וא"א שתקרא לבנה מצדה אחר שהיא הקצה האחרון ולז"א שהוא מצד התולדה שלה שהיא לבנה יותר מתולדה דבהרת והאמצעי הב' נתנו תולדה לבהרת ורבנן סברי דלא קרי קרא שאת לאב השני אלא בערך האב הראשון לחוד שב' האבות הם המתייחסים ולז"א שהאב הב' הוא נשא וגבוה בערך האב הראשון וא"כ הוא מדרגה שפלה ממנה והיא צמר לבן ולזה כאשר הזכירו עם בהרת קראו שאת וכאשר הזכירו לבדו קראו לבן שכן אמר שאת לבנה ולזה השאת קרוב הוא אל לובן הבהרת אלא שבערכו נקרא שאת שלפניו נראה גבוה והשניות שנתרבו ממלת ספחת שר"ל טפלה לומר שיש מראה נטפל לכל אחד מאלו והוא תולדה אליו כפי הסברא דנו שכל אחד מב' המדרגו' יתקרב אל דומהו הלבנה והוא סיד ההיכל ללבן והוא הבהרת והגבוה שהיא קרום ביצה לאב הגבוה שהוא השאת והשתא אתי שפיר מ"ש למעלה דהבריית' דלעיל דמייתי התולד' לשאת מקרא דומרא' הנגע עמוק הוא אליבא דרבנן ולא אליבא דר"מ כמ"ש רבינו שמשון וזה שלדעתו דר"מ בשם ספחת הראה הכתוב ב' האמצעיי׳ אשר בין שאת ובין בהרת ולזה בשם ספחת כלל שני התולדות שהם אמצעיי' בין ב' האבות אבל לרבנן דסברי שאין ב' התולדות אמצעיי' בין ב' האבות אלא אחרונים להם הם אמרו ששם ספחת אינו אלא להראות תולדה דבהרת ותולדת השאת היא רמוזה באומרו הנגע עמוק דהעמוק והגבוה מסוג אחד הם כמו שפירשנו למעלה וכפי זה אליבא דתרווייהו סדר לבנינותם שלג צמר לבן סיד ההיכל וקרום ביצה דאין מחלוקת בחוש אלא דפלוגתיהו תלוי כמ"ש וכתבו התוספו' דלכאורה היה נ"ל דכל מה שלמעלה משלג בכלל שלג ומצמר ועד שלג בכלל צמר ומסיד ועד צמר בכלל סיד ומקרום ביצה ועד סיד בכלל קרום והוה אתי שפיר הא דתנן במסכת נגעי' ע"ב מראות דהרבה מראות נגעי' יש אבל אין לחלקם לעניין צירוף אלא לד' לחוד אבל ממאי דפריך לקמן ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרף לא נוכל לומר זה דאלו אמר כך היאך היינו מחלקי' אותם לד' מראות הללו והיאך היינו יודעי' סדר צירופן אם לא מנאם ולכך האמ' הוא דאין דרך הנגע לבא אלא בד' מראו' הללו ואין מרא' אח' בנתיי' וכן פי' בקו' התם וע"ב מראות דחשיב במ' נגעי' חשיב פתיכי או נגעי בתי' ובגדים א"א שבכל אח' מהם יש כמה מראו׳ שיש שלגי' לבנים זה מזה וכלן מראה שלג להם וכן בכלם אבל לעולם לא יבא הנגע אלא בד' מראות הללו ובמסכ' שבועות פ"ק בעו על משנה זאת ז"ל אמר ר' חנינא מאן תנא מראות נגעים דלא כר"ע דאי ר"ע כיון דאמר זו למעלה מזו א"כ טיהרת סיד היכל מלצרף בהדי מאן לצרפיה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפא מינה לצרפיה בהדי שאת לאו תולדה דידי' היא א"ה קרו' ביצה נמי בהדי מאן ליצרפי' ליצרפי' בהדי שאת איכא סיד דעדיף מינה לצריף בהדי סיד לאו בר מיניה הוא האי מאי בשלמא בלא סיד היכל קרום ביצה ל"ק דאע"ג דקרום ביצה מתתאי דשאת רחמנא אמר לשאת ולספחת ספחת טפלה לשאת אע"ג דמנחית מיניה טובא אלא סיד ההיכל קשיא אלא מחוורתא מתניתין דלא כר"ע ע"כ זו היא סוגיי' ההלכה והיא קשת ההבנה ובה נתחבטו ראשונים ואחרונים בהבנת דברי רש״י ז"ל והתוספו' ולזה עם היות שאין אנו צריכין אליה לביאור הברייתא הביאנוה כאן כדי לבארה והנני מבאר אותה ראשונה כפי רש"י ז"ל וז"ל מאן תנא מראות נגעי' גרסינן ול"ג שנים שהם ד׳ דכ"ע הכי אית להו אלא ה"ק מי שנה משנה זו בלשון אבות ותולדו' דלא כר"ע דאי כר"ע כיון דאמר לקמן מראות נגעים זו למעלה מזו נשנו כסדר מעלתן השלג והצמר והסיד והקרום ואמרינן לקמן דכסדר משנתם הם מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה הימנו ב' מעלות אלא מעלה אחת וא"כ שנאן בלשון אבות ותולדות טיהרת מראה הסיד מלהצטרף דמדתני לסיד שנייה לבהרת ולא תני נמי שנייה לשאת והרי אף משאת היא פחות ש"מ ס״ל לתנא דלאו בת מינה דשאת היא ולא מצטרפא בהדה מהשתא בהדי מאן נצרפה אי בהדי בהרת אביה הא איכא שאת שהיא כצמר דעדיפא מינה בלובן שנמצאת בהרת למעלה מן הסיד ב' מעלות ור"ע זו למעלה מזו בעי נצרפיה בהדי שאת שהוא למעלה אחד לאו תולדה דידיה היא דהא שקלת לה מינה ושויתה מין בהרת ולר"ע הכי ה"ל למתני בהר' עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושנייות לה סיד היכל וקרום ביצה דנמצי למימר כלהו מינ' דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפי' ושאת וסיד נמצא לו צירוף לסיד והכי אמרינן בת"כ בבהרת ושאת דמצטרפי' והי' מלמד דמצטרפי' זה עם זה אבל השתא דמחלקה תולדה לזו ותולדה לזו סבירא לן שאין מצטרף כל אחד אלא עם אביו אי הכי דאי' ליה לר"ע דלא מצטרפי לגבוה ממנו ב' מעלות קרום ביצה נמי אמאי ל"ק לך בהדי מאן נצרפיה אי בהדי שאת אביו איכא סיד דעדיף מינה הרי השאת גבוה ב' מעלות נצרפי' בהדי סיד לאו בר מיניה הוא שאינו תולדה לאב א' ומשנינן האי מאי בשלמא בלא סיד קרום ביצה ל"ק לשאת ולספחת כתי' משמע לשאת ולספחת ולנטפל עמו ש"מ רבי לה רחמנא טפלה כל שהוא במשמע ובלבד שיהיה ממראות נגעים ואע"ג דמנחתא מינה טובא וס"ל לר"ע דלשאת רבי לבהרת לא רבי דהא ספחת בשאת כתי׳ הלכך שאת הוא דמצרפי לבהרת דסמוכה לה וכתי' והיה מלמד שמצטרפי' וסיד לשאת ממילא דהא דמיא לה וכן קרום לשאת בשאת כתיבא ורבי לה תולדה וזו למעלה מזו דר"ע בסיד ושאת ובהרת מיתוקמא אלא סיד ההיכל כי מפלגת לו בתרתי מיני זו תולדה לזו וזו תולדה לזו קשיא היאך יצטרף בהרת לסיד ותולדתו לר"ע דאית ליה זו למעלה מזו דהא ליכא למימר לר"ע דכי היכי דאתרבו טפלות לשאת ממשמעו׳ אתרבו טפלה נמי לבהרת מדרשא כדאמר לקמן לרבנן דא"כ זו למעלה מזו דר"ע היכא דאיתיה אבות ותולדות הוא דאיכא ואין להם צרוף אלא לגבוה ב׳ מעלות עכ״ל רש"י וגדולי המעיינים נדחקו דוחק גדול בהבנת סוגיא זו כפי שטחיות דברי רש"י ראשונה בפירוש א"ה דאינו כדרך הגמרא ופשטו משמע א"ה דאתיא ליה דלא כר"ע ולא יתייש' עם זה מאי דהקשה קרו' נמי קשיא דאדרב' זה יחזק שאינ' כר"ע ועוד דאי הכי צריך לפרשו הכי בשלמא אם נאמר דאתיא כר"ע וצריכין אנו לידע איך הוינא יכולין לאוקמי כר"ע שמן הנראה זה דבר דלא אפשר ועוד דכיון דהמקשה מן הנראה לא רצה לסתור דברי הגמרא במאי דקאמרה דמתני' דלא כר"ע אלא בא להוסיף לו חזוק על זה באמרו למה לא הוקשה לך בהנחת מתני' כר"ע אלא מסיד ההיכל שלא מצאת לו עם מי יצטרף והלא מקרום ביצה נמי הוי לך לאקשויי שגם הוא אי מתנית' כר"ע לא תמצא לומר עם מי יצטרף וכן נראה מדברי רש"י שאמר מקרום ביצה נמי אמאי לא קשיא לך זה דוחק גדול חדא דהקושי׳ אינה קושיא דהמקשה נקט חדא ומינה נשמע גם האחרת ועוד דאורחא דגמ׳ באומרו אי הכי הוא לסתור ההנחה שהניח הראשון ולומר ואם זהו כמ"ש יקשה זה וכאן הוא להחזיק ההנחה שאמר מתני' דלא כר"ע בקושי' אחרת ומאי א"כ אי הכי ועוד יקשה קושיא אלימתא באומרו אלא מחוורתא מתני' דלא כר"ע דאמרו אלא סותר המונח וכאן בין הגמרא ובין המקש' כלהו סבירי דמתני' דלא כר"ע ומאי א"כ אלא ועוד דאמר מחוורת׳ דמשמע הכי עדיף טפי ולא כמ״ש אתה וזה א"א שהלא המקשה נמי כך אמר ואיך יאמר אלא מחוורתא דנרא' דהמקשה סבר דמתני' כר"ע ואדרבה דהמקשה הוסיף חזוק לומר דמתני' דלא כר"ע ועוד דמלת מחוורתא משמע שעל צד היותר טוב אוקי לה דלא כר"ע דהא עדיף טפי דמשמע דהוה יכול לאוקמה כר"ע וזה לא יתכן כיון דההכרח הכריחו לאוקמי דלא כר"ע ולא משום דהו' מחוורתא וע"ק שדברי רש"י בתירוץ אינם מתיישבי' כלל דאחר דהמקשה בעי לאוקמה דלא כר"ע והוסיף חזוק לזה מקושיא דקרום בהכרח המתרץ לא יתרץ אלא לומר דאי מהא ל"ק דנוכל לאוקמי כר"ע ואם נראה מה שפרש"י בתירוץ משמע שהמתרץ הוא משתדל לאוקמי דלא כר"ע מטעם קרום דהכי אמר אע"ג דמנחתא טובא וס"ל לר"ע דלשאת רבי לבהרת לא רבי וכו' דמשמע דבהא אתיא מתני' כר"ע ולא ליקשי ליה מקרום ביצה שבהכר' אנו צריכים לומר זה כיון דהמקשה זה רצה דמתני' לא אתיא כר"ע גם מכח קושיא קרום ביצה וא"כ התירוץ יהיה דאי מקרום ביצה לא לקשי ונוכל לאוקמי כר"ע וזה כשנאמר דלשאת רבי לבהרת לא רבי ואדרבה שאם נאמר זה אתיא מתני' דלא כר״ע דמתני' סבר דלשניהם רבי וע"ק במאי דאמ' רש"י דסבר ר"ע דרבה הכתוב ב' תולדות לשאת ובהא ניחא ליה דיצטרף קרום עם שאת וקשה דאע"פ דנימא דריבה הכתוב ב' תולדות לשאת לא נחייב מפני זה דיצטרף הקרום לשאת דדילמא דדוקא הסיד דהוה זו למעלה מזו דמצטרף אבל הקרום אע"ג דהוי תולדה לשאת לא יצטרף כיון דליכא זו למעלה מזו דהכי אמרינן אי הוה מתני' כר"ע וסיד אינה מצטרפת עם הבהר' אע"ג דהיא אביה כיון דאינה זו למעלה מזו ועוד קושיות אחרו' שאין רצוני להאריך בהם אלא לפרש הסוגיות אליבא דרש"י ולדעתי יתיישבו כלם ואומר רש״י יסד פי' השמועה הזו על הנחה אחת והיא שהצרוף למראות הנגע יתחייב מב' סבות הא' מצד היותם תולדות זו לזו שהתולדה תצטרף עם אביה לפי שלא נעשתה תולדה אליה אלא לפי שהיא ממינה ולזה תצטרף אליו אבל לא תצטרף עם מי שאינה אב אליה לפי שכל כוונתינו במה שלא עשינו אותה תולדה אליו הוא לומר שאינה מינה ומין בשאינ' מינה אינם מצטרפי' והנה חזק יסודו זה אם מקרא דקרא התולדה ספחת שהוא נגזר מלשון חבור כמו ספחני נא דמשמע שר"ל שהיא מתחבר' אל האב המוליד אותה ואם ממה שהניח התנא בחלקו אותם המראה הלבן והוא סיד תולדה לאב הלבן והוא המראה הגבוה הוא קרום ביצה תולדה לאב הגבוה שנראה שרצה להשוות התולדות כל אחת במינה כדי שיצטרפו ואם ממה שירד בהם התנא לחלק אותם ולא היה צריך אחר שמראה השפל מקרום ביצה בוהק הוא וטהור הוא וא"כ ה"לל שכל מה שלמעלה ממנו טמא אלו רצה להשוות כלן להצטרף זה עם זה ולא עשה כן אלא שחלקן בודאי שאין החלוק בלא כוונה אלא לומר שאין כלם שוים זו לזו ולזה אחר שהכריח רש"י זה מן הג' ראיות שאמרנו אמר וריבה הכתוב את התולדות להצטרף עם אבותיהם לכגריס שהוא שיעור הנגע כמו שנבאר והטעם הב׳ לצרוף הוא גזיר' הכתוב וזה בב' אבות דכפי מה שאמרנו שהתולדה מאב אחד לא תצרף עם אב אחר לפי שהאב האח' אינו מינו היה הראוי שב׳ האבות לא יצטרפו שאם האבות ממין אחד הם גם מה שיולידו יהיה ממין אחד אלא ודאי שאחר שאמרנו שאין התולדות מצטרפין אלא כל א׳ לאביה נראה שהאבות אינם ממין אחד ולא היה מן הראוי שיצטרפו אלא שהכתוב גזר ואמר שיצטרפו באומרו אחר שהפרידן והיה בלשון יחיד שחז' וחברן ולא יקשה לך שא"כ יספיק החבו' לחב' גם התולדו' שא"כ למה הפרידן בראשונ' ועשאן ב' וגם לא יקשה לך שא"כ יספיק הפרוד להפריד גם האבו' שא"כ למה חברן ולזה נאמר שהפרוד הוא להפריד התולדות זו מזו וכל אחד ממה שאינו אביה והחבור הוא לחבר האבות יחד ואם יקשה לך מה ראית אשיבך שלזה השים ביניהם מלת ספחת אשר בה הורה לך הב' תולדות ובהראותו זה הפרידם לב' לומר שהתולדות המפרידים אותה שתולדה האחת אינה ממין האב האחר' ולזה במה שהוא כפי עצמותם נתן להם הויה אחת לחברם באומרו והיה וההנחה השנית שצריך להניח להבין הסוגיא כפירש"י ז"ל היא מ"ש הכתוב וספחת יש לנו לרבות ב' מיני טפלות אלא שיש לנו ב' דרכי' בריבויי' האחד שנטפל כל אחת למין אחד מהב' מראות כי נאמר שאחר שהכתוב הורה שיש טפלה לאלו המראות שזכר והשים המלה המורה זה באמצע הוא לומר שנדרוש שאת ומה שנספח ונטפל לה ומה שנספח ונטפל עם הבהר' באופן שיש לנו שאת ותולדת׳ ובהר' ותולדות' וכפי זה כל א' נטפלת עם אביה לחוד או שנאמ' שאח' שסמך הספח' לשאת שלא ריבה לנו טפילה אלא לשאת ואמ' שאת ומה שיטפל לה שהם ב' מראות שיש ממנה עד מראה הבהק שאינו מראה נגע והבהרת שאין לה טפלה כי אין בינה לשאת מדרגה שנעשה אותה תולדה לבהרת והשאת לאב חשבה הכתוב לחודה וא"כ אין טפלה אלא בשאת והם ב' המדרגות אשר למטה ממנה ובזה ג"כ יש להבין ב' דברים או שנאמר שהם למטה ממנו בשווי כמו אב עם ב' בנים או שהכל למטה ממנה במדרגות כמו אב ובנו ובן בנו וכן הם שאת וסיד בן לה ואחריה הקרום ביצה ואחר זה השמיענו הגמרא בדברי ר"ע מין אחר וסבה אחרת לצרוף והוא כפי המדרגות אשר היא שכל מעלה תצטרף עם המעלה שלפניה ולא עם מה שלפני פניה שביניהם ב' מדרגות אבל לא ידענו אם יצטרך לזה תנאי האבות אם לא ובזה שקיל וטרי ותמיד כפי המקשה והמתרץ שמר גם תנאי האבות ובזה נבין דברי רש"י ז"ל בפירוש הסוגי' מראות נגעי' ב' שהם ד' שנים שנים כתובין וכו' כלומר שתים הם המפורשים בכתוב בהדיא שהם שאת ובהרת דספחת אינו שם נגע אלא לשון טפלות וחבור לאחרי׳ שמתיבה זו יש לך לרבות ב' מינים אחרים עד שיהיו ד' אבל לא נדע אופן ריבויים איך יהיה כיון דיש ב' דרכי' לזה אלא זה כדלקמן ולז"א רש"י כדלקמן וא"כ הכל מודי' שהם ד' ב' כתובים וב' מתרבים מרבוי דספחת אבל באופן חילוקם בהא שקיל וטרי הגמרא ומפרש המשנה ואמר שנייה לה וכו' דהיא קשה דאחר שצמר לבן הוא יותר קרוב אליה איך יאמר שהשניה אליה הוא סיד לז"א שבאומרו שנייה לה אב ותולדה קמני ולזה שאת שהוא צמר לבן אב הוא ואחר ששניהם אבות שוים הם ולא יקרא זה שני לזה שהכל אחד עם היות שיתחלפו במראה שהשאת גבוה מבהרת עם כל זה הכתוב קראם בשם אחד ולא עשה טפלה אחד לאחד וא"כ השניות הוא במה שנתרבה לכל אחד מהם שהוא אשר יקרא שני אליו וז"ש והשניו' שנתרבו להם שהם סיד וקרום ביצה ולא הוצרך הכתוב לחלקם לפי שעזב זה לסברא שהתולדה הלבנה ללבן והגבוה לגבוה ואופן הולדת אלו הב' לפי שמצמר לבן עד בוהק מצינו אותם והבהק טהור הוא וא"כ מה שלמעלה מהבהק טמא ואמר קרא שנחבר ונטפל אותם לאבות בודאי שאין זה אלא שכל אחת שנייה ותולדה לאב אחד ואין זה אלא לענין צרוף ואמר' הגמרא מאן תנא וכו' כלומ' מי ששנה משנה זו על מראו' הנגעי׳ על זה האופן מהחלוק במ' שנתן השתי' המתרבו' כל אחת שנייה ותולדה לאב שלה בא לומר דלא כר"ע ר"ל דלא נסדר אותם כר"ע ולפי שבמנינם אין חולק כלל וגם בהיות כתובים שתים ושתים אחרות מתרבות ממלת ספחת גם בזה אין חולק להכי אמר רש"י ז"ל דל"ג מאן תנא ב' שהן ד' דמשמע שהחלוף מצד ששנה ב' שהם ד' ובזה אין חלוף כלל דאליבא דר"ע ג"כ כך הוא אלא הגרסא היא רישא דמתני' לחוד וירצ' מי הוא זה ששנה המראות של נגעים בזה האופן מהחלוק והסדו' והיא ב' אבות וכל תולדה שניה ומתחברת אל אביה שבזה הראה שהצרוף יולד מהיותם תולדות שכל תולדה ממין אביה דלא כר"ע דר"ע לא סדרם בזה האופן אלא שנה אותם כסדר לבנינותם ועשאם נמשכות זו מזו ובודאי שכוונתו בזה שכל אחת מתחברת אל מה שלפניה ולא למה שלפני פניה שלא תעלה ב׳ מדרגות אלא מדריגה א' לחוד דאי כר"ע צריכי' אנו לשמור ב' התנאי' שהם ב' סבות הצרוף הא' מה שהראה התנא דמתני' והוא התולדות עם אביהם ולא עם מי שאינו אביהם והב' מה שהתנה ר"ע והוא כפי המדרגות והמעלות שכל אחת תצטרף אל מדרגה שלפניה כי לא תעלה להצטרף ב' מעלות ובזה טהרה מהצרוף לסיד לפי שעם אביה לא תצטרף שחסר לה תנאי המדרגות שהבהרת ב' מדרגות למעלה מהסיד ועם שאת לא תצטרף שחסר לה סבת ותנאי ההולדה והדמוי במינו וא"כ ב' דברי' אלו שהם תנאי ההולד' במינו ותנאי המעלות לא יתחברו יחד ומי ששנה זו לא שנה זו כלל והנה כל זה נולד ממה שחלק ב' מדרגות שתחת האבות הכתובים לשנים ונתן כל אחד לאב שלה שבזה הוכרחנו לומר שכל אב מוליד במינו ולא במין אחר והלבן הוא ממין אביו ולא ממין אחר והנך רואה כי בזה נתפרש איך תנא דמתניתין דלא כר"ע ונראה שמה שהוסיף רש״י ז"ל לומר היאך בעי למתני כדי שתתיישב עם ר"ע נראה שפת יתר ולזה נאמר שכוונתו בזה להקדים מה שהבין המקשה כדאמר א"ה וכוונתו בקושיא ולהבין התירוץ שהכל תלוי בזה שהוסיף וזה שנראה מדברי המניח מתני' דלא כר"ע שהוכרח לזה מפני שחלק סיד מקרום והעלהו עם הבהרת להיותו תולדה אליו שבזה סבירא לן שאין לכל תולדה הצטרפות אלא עם אביה שאלו עזב התנא הב' מראות כמו שהם במקומם למטה מהשאת ויאמר ושניות לה סיד וקרום והוה ניחא ליה שהשאת עם הבהרת הכתוב צרפן והסיד יצטרף עם שאת שהיא מדרגה אחת למטה ממנו ואלו הן דברי ר"ע זו למעלה מזו וכבר הקדמנו לך שבאמרנו שב' אלו הם שניות לשאת יובן שהם אחריו ונולדות ממנו זו מזו ר"ל סיד משאת וקרום מסיד באופן שהקרום אינו תולדה לשאת אלא תולדה מתולדתו וזו היה ההבנה ראשונה שיובן מזה ועוד דיובן שעדיין מכח תולדה הם מצטרפים שלא שנה אלא שאינם תולדה לבהרת שלא יהיה תולדה לאב שעולה עליה ב' מדריגות אלא שהם שניה' תולדה לשאת ועל זה המקשה דהבין זה אקשי ואמר א"ה וכו' ר"ל אא"ב כמו שהייתי סובר אני דר"ע ג"כ יודה שתנאי ההצטרפות אינו אלא מפאת ההולדה כמו שאמר במתניתין ומ"ש זו למעלה מזו אינו לענין ההצטרפות אלא לומר סדר מראיתם לחוד שהם שלג וצמר וסיד וקרום ניחא ממאי דאקשי לך דבהכי כל מראי' נמצא להם צרוף נהי דהוה קשה לי דר"ע מאי אתא לאשמעינן בסדר המראות דמי לא ידע זה כיון דהחוש מראה זה אבל עכ"ז לא היה מספיק זה לבטל סברתי אשר בה הייתי מסכים לר"ע עם תנא דמתני׳ ולזה הייתי אומר דלפי שהתנא אמר שניה לה כסיד ההיכל ונטעה ונאמר שהיא ב' במראה לז"א שהתולדות קתני אבל הסדר אינו אלא זו למעלה מזו אבל עכשיו שאתה אומר שר"ע לא אמר זה אלא לענין צרוף שלא תעלה אחד מהם ב' מעלות להצטרף ובזה אוקמית מתניתין דלא כר"ע משום דאמרת דסיד שנייה לבהרת א״ה גם אלו לא אמר כך אלא כמו שאמרת אתה שיאמר בהרת ושאת והשניו' לה סיד וקרום עדיין לא יקשה לן שאם בזה מצאת צרוף לסיד יקשה שישאר קרום ביצה בלא צרוף וז"ש קרום ביצה נמי אמאי לא קשיא לך כלומר כמו שקשיא לך בנוסח המשנה מסיד ההיכל אמאי לא קשיא לך נמי דאף על גב שלא יאמר זה הנוסח אלא הנוסחא שאמרת והוא שיאמר השניות לה וייחס הב' לשאת אם ירפה לך בזה צרוף הסיד יקשה לך צרוף הקרום שאין לו צרוף וזה שאם סיד וקרום הם שניות לשאת נחשוב בזה שהוא זה אחר זה שאת לסיד וסיד לקרום ובזה בהדי מאן נצרפיה דאי בהדי שאת הוא ב' מעלות עליו ואי בהדי סיד לאו בר מיניה הוא פי' שאינו תולדה לאב אחר והוא לסיד כי סיד אינו אב שעדיין אנו צריכין לב' התנאים והוא שיהיה תולדה מאב ושלא יעלה עליו אלא מעלה אחת שכן אמרת שאלו אמר כך אף על גב דנימא דר"ע בעי הב' תנאים תנאי האבות ותנא ההולדה הוה אתיא כר"ע וזה אינו דקשיא לן קרום דאם נרצה לצרף לסיד לא נוכל לפי שעם שהוא ימשך מסיד אינו ממנו לפי שהמשנה אמרה תולדה לאב הוא מצרפה עמו אבל מי שאינו תולדה לאב לא וכיון שהוא תולדה כקרום הם ב' תולדות אבל אינה אב ותולדה ואם כן אינם ממין אחד ואחר שאין אבו' שיחברם הוו להו נפרדי׳ ואם כן כיון דאפילו אלו תנא הכא כמה דאמרת עדיין לא אתיא כר״ע ועדיף טפי דנוקים מתני' כר"ע ונכחיש ההקדמה אשר בה לא הונח לנו לאוקמי אותה כר״ע ונאמר דר"ע לא סבר דאין מצטרפות ב׳ מעלות אלא כתנא דמתניתין סבר דאב ותולדה מצטרפין אף על פי שיתרחקו זה מזה ומשנינן דוק באמרם ומשנינן דהוא לומר דאין זה אלא שנוי שאנו משנים ממה שהבין המקשה ולז"א האי מאי כלומ' האי קושיא שאתה אומר שיקשה לי מאי קושיא היא שאתה אומר שגם שלא נשים סיד תולדה לבהרת עדיין יקשה לן בשלמא בלא סיד היכל כלומר בלא הנחת סיד תולדה לבהרת אלא שיאמר בהרת ושאת והשניות להם וכו' לא קשה לי הא דאמרת משום דקרא אמר דנצרף לשאת טפלה ומשמע לשאת לחוד שכן אמר לשאת ולספחת וטפלה משמע דאפילו כל שהו אם יהיה ממראות נגעים אף על גב דמנחתא מיניה טובא וא"כ בהרת ושאת אף על גב שהן ב׳ אבות ואין דבר מחברן הכתוב חברן באומרו והיה ולהכי מצטרפין וסיד עם שאת שהוא נטפל לה והיא למעלה ממנה ג"כ קרום עם שאת ששווים הם ששניהם נמשכים יחד ממנה ולא יאמר עליו דהם ב׳ מעלו' דסיד וקרום הם תחת שאת בשוה יחד משום דטפלה משמע אפי' כל שהוא וא"כ אם נשוה סיד לקרום ונשים שניהם טפלה לשאת לא יקשה לן דהוה אוקמינן מתניתין כר"ע ולא מנענו מזה אלא מאי דתני שניי' לה שכפי זה בודאי מתני' דלא כר"ע דאי כר"ע היאך יצטרף סיד שאין לו צרוף משמירת השני תנאים מה שלא יקשה אלו השים השנים שניות ותולדה לשאת מאחר דר"ע שמר סדר המעלו' ואוקי להו בבהרת עם שאת וסיד עם שאת (ושאר) [ושמר] סדר האבות דסיד וקרום ביצה שניהם יחד בשוה תולדה לשאת באופן שאלו אמר כך ה"א דמתניתן כר"ע אלא עכשיו דלא אמר כך מחוורתא והיותר נכון לומר דמתניתן דלא כר"ע ולא כמו שאתה אומר דנוקמה כר"ע בהכחשת ההנחה באמרנו דר״ע לא קפיד אמעלות או נאמר באומרו אלא מחוורת' ובזה נבין דברי רש"י באומרו דהא ליכא למימר לר"ע שכמו דאתרבי וכו' וזה שהנה המתרץ ראה שקושיתו זאת אינה פירכא אלא קושיא בעלמא דהאי דאמר בקרום ביצה הוא בעצמו נוכל לומר בסיד ונעזוב המשנה כמו שהיא אליבא דכולה עלמא והוא בשנאמ' דכל הטפל לדבר ומתחבר עמו אף על גב דמנחתא טובא מיניה יצטרף עמו וכי היכי דאתרבי לשאת קרום ביצה ואע"ג דמנחתא טובא משום דקראה הכתוב טפלה והטפל הוא אף שהוה טפל ביותר הכא נמי אתרבי טפלה שנתרב' מדרשה לבהרת ממה שהטיל הכתו' ספחת ביניהם וא״כ זה שאמרתי קושיא היא לחוד ולא יספיק זה לומר דלא אתיא מתני' כר"ע אלא מה דאמרתי דמתניתן היא דלא כר"ע ר"ל דעם היות שנוכל לאוקמה כוותיה בזה שאמרנו מחוורתא דנאמר דהיא [דלא] כר"ע לפי שאם נאמר כך לא נמצא לקיים דברי ר״ע במ"ש זו למעלה מזו אלא בב' האבות שהם שאת ובהרת ולא יספיק זה שהוא לא אמר זו למעלה מזו אלא באבות ותולדות לא באב עם אב ובאבות ותולדו' וא"ת דר"ע לא רבי טפלה אלא לשאת יתיישב זו למעלה מזו דר"ע בסיד עם שאת אבל אי נוקים טפלה גם לבהרת והוא הסיד לא יתקיימו דברי ר"ע כלל שיהיה הצרוף זו למעלה מזו שעם היות שנאמר שהם טפלה שניהם ובזה לא יקשה עליית המדרגות עם כל זה אינה זו למעלה מזו ולז"א מחוורתא מפני שגם לזה נוכל לתרץ בדוחק דהיא גופיה מה שהשמיענו ר"ע דמראות נגעים והם הב' המתרבות לאבות זו למעלה מזו יקראו אף על פי שביניהם ב' מדרגות לפי שטפלה רבי קרא לז"א דזה קשי' ואינו מספיק לאוקמי מתני' דלא כר"ע אלא דמחוורת' לומר כך דלא כר"ע שבזה יתיישבו דברי ר"ע יותר זה נ"ל היותר הגון ומתיישב שנוכל לומר בפרש"י ז"ל ובזה הותר מה דקשיא לן בדברי הגמרא וגם מה שהוקשה לנו בפרש"י ז"ל קודם שנבין דבריו והביטה וראה כי גם בזה נסיר מעליו את תלונות התוספות בכל [מה] שהקשו אם על דברי הגמרא אם על דברי רש"י ז"ל בראשונה הוקשה להם בד"ה א"כ טיהרת סיד מלצרף וז"ל תימא תקשי נמי ליה טהרת בהרת מלצרף דאי בהדי סיד איכא צמר דעדיף מיניה ואי בהדי צמר לאו מיניה הוא ובקונטריס פי' דשאת ובהרת שמצטרפין כדדרשינן בת"כ והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה וקשה דא"כ תולדות נמי יצטרפו וע"ק דבירושלמי בריש מכילתין אמר רבי יוסי בר בון והיו אין כתיב כאן אלא והיה מלמד שאין מצטרפין זה עם זה תני חזקיה לנגעי צרעת אין כתיב כאן אלא לנגע מלמד שאין מצטרפין ומיהו היא גופה תימא דמייתי לה אהך דמסיק התם דמצטרפין וצריך עיון ע"כ והוא מבואר אבל ראה כי במה שפי' בדברי רש"י אין קושיא כלל דהרי רש"י אמר דהכתוב חלק בין ב' אבות אלו כמה שהזכיר בב' שמות ולא כלל אותם בשם נגע הכולל אותם ובזה ודאי שעשאם מחולקי' אבל לא הוריד אחד מחבירו אלא שאמר שלשניהם או לאחד מהם יש טפלה אבל אין אחד טפלה לחבירו ואם כן שניהם אבות ובשביל שלא נאמר שהם חלוקים בעצמם אחר שב' שמות יש להם חזר וצרפן יחד או במה שנתן להם הויה אחת או שקרא לשניהם שם נגע לומר שאף על פי שכפל הרבוי בהם עם כל זה הם מצטרפים כי מהותם אחד במה ששניהם אבות ויקשה אם כן למה חלקן אחר שאח"כ חזר וחברם יחד לזה בהכרח נאמר כ"ש שחלקן לומר שתולדה של זה אינו כתולדה של זה שכל אב יש לו תולדה מיוחדת אלא שלא תתייחס להאב האחר ולא לתולדה האחרת ואין לומר שאחר שהאבות הם שוים הנה אם ידמה במשל השאת לבהרת הרי הוא דומ' אליו ואל תולדתו וא"כ אם האבו' מצטרפין לפי שהאחד שוה לחבירו גם תולדתו חבירו הוא ושוה לו אחר שכל תולד' בכלל אביה היא כי כך גזר הכתוב והטעם מפני שאין שווי האבות אלא בשם האבות לבד ומגזרת הכתוב לא תתפשט השווי לתולדתו גם כן וזהו הטעם שלא הקשה בהרת עם מי יצטרף דקרא אמר בהדיא דיצטרף עם שאת וגם לא יקשה על קרא דא"כ התולדות גם הם יצטרפו דלכך חלקן לומר שבבחינת התולדות הם חלוקים שלא תדמה תולדות האחד לאב האחר ולא לתולדתו ולא ידמה האב האחר לתולדות חבירו ואף כי הם בבחינת האבות הם דבר אחר כי לזה הדר וחברן ודברי הירושלמי הר"ש במשנה הראשונה במסכת נגעים אמר שהדפוס טעה וכתב אין ושצריך למחוק מלת אין ולומ' הין ולזה אין צ"ע אחר דהביא דברים אלו מהך דמסיק דמצטרפין ואם אמרו לנו שנעיין איך יסכים מצטרפין עם אין מצטרפין זה דבר דאין להטריח העיון בו שהוא דבר דלא אפשר להסכים החיוב והשלילה בנושא אחד ואם יאמרו לנו לעיין שלא למחוק הספרים אין לנו לומר אלא שהם חולקים עם הברייתא אבל יצטרך לעיין דאיך אפשר דמתיבה אחת ידרשו דבר והפכו שבתורת כהנים ידרשו מלת והיה לומר שמצטרפין ובירושלמי דרשי מיניה דאין מצטרפין והנ״ל בזה דבירושלמי אמרו דמאח' שמתחלה אמר שאת או בהרת שהם ב' אלו היה כוונת הכתוב ששניהם יחד הם מטמאי' חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה היה ראוי לומר והיו דמשמע שניהם היו ונצטרפו לנגע אמנם באומרו והיה משמע שאינו עושה נגע אלא אחד מהם לחוד דוהיה הדר לכל אחת מהנזכרות אבל אם בין שניהם עשו נגע אינו נגע דאינם מצטרפים וא"כ לדעת הירושלמי והיה הדר לכל אחת מהם לא לשניהם יחד וחזקיה מייתי ליה מאומרו והיה לנגע שירצה שלא יהיה לו הויה וטומאה אלא כשהוא נגע אחד אבל אם היו שנים אף על פי שבין שניהם עשו נגע אינם מצטרפים ומאי דאמר בתורת כהנים הוא משום דסברי שמלת והיה חוזר לשניהם וירצה זה הספחת והבהרת והיה מהם נגע אחד ומדנתן להם הויה אחת נראה ששניהם יחד עושים נגע אחד ושניהם יתור' דקרא הם מפרשי' שמי שיהיה בו נגע פשיטא שיהיה לנגע אלא אליבא דירושלמי בא לומר בא' מהם לבדו יהיה נגע אבל לא יצטרפו בין שניהם והכא בת"כ סבר שבא לומר השאת וספחת יהיו שניהם לנגע ומצטרפים ומאי דאמר דבירושלמי מייתי לה אהאי דמסיק התם דמצטרפין אין ה"נ שמתחלה אמר מנין דמצטרפין והביא ב' ראיות ללמוד שמצטרפין אבל לבתר הכי אמר רבי יוסי בר אבין והיו אין כתיב כאן אלא והיה מלמד שאין מצטרפין דמשמע דר' יוסי פליג ואמר דמה לנו לראיות אחר שהכתוב אמר והיה מלמד שאין מצטרפין ולדעת ר"ש דאמר דגרסינן הם במקום אין לא ייתיישב אומרו והיו אין כתיב כאן אלא אם גריס הא כתיב יהיה מה שיהיה רש"י ז"ל הרכיב דבריו על דעת ת"כ שהוא היותר מתיישב ואין קושיא אליו מזה כלל וכן מה שהקשו על המקשה וז"ל וא"ת אמאי לא מקשה בפשיטות דמתניתין דלא כר"ע דבמתני' קתני שנייה לה כסיד ההיכל משמע דמצטרף סיד עם שלג אבל לא עם צמר ולר"ע אדרבה מצטרפת עם הצמר ולא עם השלג שגבוה ממנו ב' מעלות ותרצו דה"פ אם נאמר דמתניתין ר"ע היא והא דקאמר שנייה לה כסיד ההיכל לא להצטרף עמהם אלא לומר שהיא תולדה ולא תצטרף עם הצמר אף על פי שאין גבוה ממנו כי אם מעלה א' ור"ע דקתני זו למעלה מזו לא להצטרף הסיד עם הצמר דהא לאו תולדה היא אלא לומר דלא יצטרף הסיד עם השלג אף על גב דתולדה היא הואיל וגבוה ממנו ב' מעלות אם כן טהרת סיד ההיכל ע"כ וביאור דבריהם בתירוץ שהמקש' הקשה על מה שיוכל לתרץ המתרץ כדי ליישב ולאוקי המשנה כר"ע וז"ש דאי כר״ע לדעתי דמשמע דאם תרצה להשתדל לאוקמה כר"ע על ההיא אוקימתא אקשי לך וה"ק מתניתין דלא כר"ע דמתני' אמרה דסיד מצטרף עם הבהרת שכן אמר שנייה לה ור"ע אמר דאינו מצטרף אלא עם שאת שהיא למעלה ממנה דאי אמרת מתניתין כר"ע זה לא יהיה אלא במה שתאמר דלא מתניתין ולא ר"ע אמרו דבריהם לצרף הסיד עם אותה שהדביקוהו אלא לשלול ממנה האחר שהמשנה אמרה שהסיד הוא שני ותולדה לבהרת לא שיצטרף עמו אלא שלא יצטרף עם הצמר אף על פי שהוא קרוב אליו משו' דהוי תולדה ור"ע בא ואמר שגם עם השלג לא יצטרף מפני שהוא רחוק ממנה ולא שרצה לכרכה עם הצמר אלא להפרידה מן השלג באופן שבין שניהם הפרידוה חד מהצמר וחד מהשלג ובזה לא פליגי זה א"א שאם כן טהרת סיד וכו' זהו פי' התוספות ואנחנו הטעמנו אותם בדברי הגמ' והנך רואה שזה מיוסד על ההנחה שלא יתחייב המראה תולדה שיצטרף עם אביה כי לא אמר התנא אבות ותולדות לחייב להם הצרוף זה עם זה והוא הפוך מה שהניח רש"י ז"ל וכל כוונתם בדבור הוא להכריע דעתם זה שר"ל שאם הוא מחוייב שמי שאמר תולדה אמר לענין צירוף ה"ל לאקשויי מסיד דתנא דמתניתין צרפו עם שלג באומרו שהוא תולדה אליו ור"ע צרפו לצמר ולכן פי׳ הם הקושיא בהפך זאת ההנחה באומרם שלא יחוייב מהיותו תולדה שיצטרף לאב ולזה צריכים אנו לתרץ קושיא זו אליבא דרש"י ובמה שביארנו כפי דבריו יתיישב וזה שאחר ההנחה ששניהם דברו לענין צרוף מתניתין ור"ע ותנא דמתניתין התנה דצירוף כפי האבות ורבי עקיבא התנה כפי הקרוב במדרגה על זה אמר שא"א שנאמר דתנא דשנה במתניתין תנאי הצרוף מצד האבות אי אפשר שירצה גם בתנאי ר"ע שהוא הקרוב וכפי זה לא יקשה שהסיד חד. מצרפו לשלג וחד לצמר שזה לא יובן אלא אם נכריע שהם חלוקים בתנאי וזהו אשר רצה להסכים שהם חלוקים שאי אפשר שאחד יודה בתנאי חבירו שאם תאמר שיודה תנא דמתניתין לר"ע (שיצטרף) [שיצטרך] גם תנאי הקרוב ישאר הסיד בלא צרוף דעם השלג לא יצטרף דחסר תנאי הקרוב ועם הצמר לא יצטרף דחסר תנאי האבות אלא ודאי שהם חולקים בתנאי הצרוף ובזה יחלוקו גם בצרוף הסיד דמתניתין מצרף אותו עם השלג ור"ע עם הצמר ולא עם השלג נמצא דזה שאמרו התוספות היא עצם הקושיא אלא שתחלה צריך להפרידם ולאוקמי דפליגי בתנאי בהכרח דאם לא כן טיהרת סיד ואחר שיסכים שהם חולקים בתנאי יסכים דפליגי בצרוף הסיד דחד מצרפו עם השלג ולא עם הצמר וחד עם הצמר ולא עם השלג וזה יותר מתיישב משנאמר דהוקשה לו על מה שיוכל לומר שזה וזה לא דברו על ענין צרוף שהוא דבר זר ואוקמתא שלא יסבול אותה השכל וכן מה (שהוקשה) [שהקשו] על רש"י בד"ה אף על גב דמנחתא טובא על מ״ש רש"י דר"ע ס"ל דסיד וקרום הוו תרווייהו תולדה דשאת ממאי דפי' הוא דלר"ע אית ליה ב' שהם ד' וגם לקמן נראה זה ממה ששאל לו יהושיע בנו מפני מה אמרו מראות נגעים ב' שהם ד' ושנים שהן ד' משמע שמכל אב יצא תולדה א' כמו שנים שהם ד' דשב' וידיעו' הטומא' ושבועו' ע"כ גם זו אינה קושיא דלדעת רש"י לא יתחייב מאומרו שנים שהם ד' שכל אחת תתחלק לב' אלא הכוונה לומר שעם היות שהכתוב מנה שתים לחוד יש לך לרבות עליהם ולעשותם ד' דבמלת ספחת הוסיף ב' אחרות ובזה התוספות פליגי דתנא דמתניתין חלק כל אחד לשנים ור"ע הוסיף השתים לאחרים ולזה פי' רש"י במשנה שתים שהן ד' ב' הם כתובים שאת ובהרת שהם ד' יש לך לרבות וכו' ובאומרו יש לך לרבות ירצה כפי מה שיראה לך אחר שהרבוי הוא ממלת ספחת וספח' או הדר לשניהם או הדר לשאת לחוד וא"כ אין כאן קושיא ובזה תבין פי' נחמד אגירס' דאמר רש"י ה"ג מאן תנא מראות נגעים ול"ג שנים שהם ד' שנדחק הפי' מהר"ר יצחק אדר"בי ז"ל בסימן נ"ה מספר דברי ריבות בפי' סוגיי' דבהר' כמו שנרא' מספרו ומה שנ"ל בה כפי מיעו' שכלי הוא זה שרש"י הקדי' בתחל' לומ' שלא יכריחנו אומרו שתי' שהן ד' שכל א' תתחלק לשנים כמ"ש ולזה הבי' ראיה ממאי דגרסי' מאן תנא מראות נגעי' שירצה מאן תנא זה הסדר של מראות נגעים שבמשנה ול״ג מאן תנא מראות נגעים [ב'] שהם ד' לפי שאין המובן מאומרו שהן ד' שכל אחד יש תולדה אלא שהם ד' לחוד יובן מזה וזה גם ר"ע מודה ואלו היה המובן מאומרו שהן ד' שכל א' יש לה תולדה הוה גרסי' שהם ד' והחלוק יהיה באומרם שהם ד' שבזה אמר שכל אחד יש לו תולדה אחת אלא ודאי במה דל"ג זה נראה דאין הכרע מאומרם שהם ד' והנה פי' זה אם כוונת רש"י להביא גיר' הספרים אבל אם כוון בזה למחוק הספרים דגרסי שהם ד' הנה עשה זה לפי שלדעת מאן דגריס זה יובן שבאומר' שהם ד' יובן שלכל אחד יש תולדה ובזה אמר מאן תנא שהם ד' שחלק כל אחד לב' שהוא דלא כר"ע והוא מצא דגם ר"ע תנא שהם ד' ולא יתיישב פירושו להכי אמר דל"ג ליה שהוא טעות ממה שחשבו בפירש שהם ד' ואינו אמתי שפי' שהם ד' אינו אלא שיש לך להשלימם לד' או בהוסיף אחד לכל אחד או ב' אחרות אחר הכתובות בתורה ושנים שהם ד' ביציאות השבת ובידיעות הטומאה לא חלקנו התם אותם על זה האופן משום דהכי משמע משנים שהם ד' אלא מאי דמשמע הוא שיש לה לרבות ב' אחרים והתם אירע שכך היה החלוק וכן מה שהקשה דכיון דספחת לא הדר אלא לשאת מנא לן לרבות לו שנים לא נרבה לו אלא סיד אבל קרום נימא דעכור במחילה מכבודם אגב חורפייהו לא דייקו השמועה דהא אמרה תורה דאינו טהור עד שיהיה כמראה בוהק אלמא כל מראה שהוא למעלה מהבוהק טמא וקים להו לרבנן דמקרום ביצה ולמעלה הוא למעלה מן הבוהק וא"כ במה שבין הבוהק לצמר לבן מנאו ב' מדרגות והם הנוספים על השאת דאתרבו משאת ואי קשיא לך אם כן ספחת למה לי הא מבוהק ילפינן לא קשיא דלר"ע הוצרך ספחת לומר ששניהם נתרבו מהשאת שספחת הטילה הכתוב אחר השאת לומר שהם מצטרפות לשאת וכן מה שהקשו עליו ממה שכתוב לקמן האי זו למעלה מזו הוא על אומרו תרי מלכי ותרי אפרכי מלכו של זה למעלה ממלכו של זה ואפרכו של זה למעלה מאפרכו של זה ואמר דהאי סברת ר"ע היא דאמר זו למעלה מזו דמשמע דגם לר"ע אית ליה מלך ואפרכו בכל אחת נ"ל דאינה קושיא דאין כוונת הגמרא לומר דהאי ר"ע הוא אלא כוונתו להקשות שעשאם אבות ותולדות כמו שכתוב מלכי ואפרכי ובצירוף צרפן זו למעלה מזו השאת עם הבהרת וסיד עם הקרום שהם דברים הפכיים ואם כן למאי דהמשיל דעת רבנן אקשי ולא רצו לומר שזה הוא סברת ר"ע באופן שאין קושיא לרש"י (אבל) [מכל] מה שהקשו עליו התוספו' ופי׳ עלה כהוגן והתוספות מה שביארו בסוגי' הם העלימוהו ואמרוהו בדברים קצרים וצריכים עיון וזה שהם אמרו בד"ה א"ה קרום של ביצה נמי ז"ל (פישור) [פירוש] אי אמרת בשלמ' דמתני׳ דלא כר"ע שפיר זהו מה שכתוב בקושיא הנך רואה קושי ההבנה דברים אלו בתירוץ אמרו בזה הדיבור המתחיל אף על גב דמנחתא טובא ז"ל לכך נרא' לפרש דלר"ע נמי סיד תולדה דבהרת ואפילו הכי אין מצטרפת עמה הואיל שגבוה ממנו ב׳ מעלות אבל עם השאת מצטרפת שאין גבוה ממנה אלא מעלה אחת והא דקאמר האי לאו בת מינה היא היינו אם מתניתין כר"ע אתיא וקרום שהיא תולדה דשאת מצטרפת עמה ואף על גב דמרחקא טובא מדכתיב טפי ספחת ושאת מבהרת מדלא כתיב ולשאת ולבהרת וספחותיה' והשתא דקבעי לקמן טפלה לבהרת מנ"ל בעי נמי לר״ע ע"כ וביאור הסוגיא כפי דבריהם אלו לפ״ד הוא על זה האופן ואחר כך ניישב דבריהם הנה הם יסדו השמועה על אומרם שלא יחוייב לנו לומר באומרנו שהאחת תולדה לאחרת שיצטרף עמה שכבר יהיה תולדה ולא יצטרף אבל ענין התולדה אינה אלא שהיא דומה במראה אליה ולזה היא נזכרת בכלל אביה באופן שאם נאמר בהרת הרי עמה סיד שהיא כמוה ואם נאמר שאת הרי עמה קרום ביצה ומשום הכי פי' בפי' הקושיא מתניתין דלא כר' עקיבא מ"ש כמו שביארנו בדבריהם ולזה אמר (דאי) [ד]אמרו אי הכי אינה קושיא לסתור מה דאמר דלא כר"ע אלא לחזק דבריהם אלו ולדעתי כפי דברי התוספות הם דברי רבי חנינא בעצמו ואחר דהקשה מסיד הדר והקשה גם כן מקרום ולזה לא אמר אי הכי קרום ביצה נמי תקשה לך אלא אי הכי קרום ביצה נמי בהדי מאן לצרפיה וירצה דאחר דהכריע זה מאומרם טיהרת סיד אמר ועוד דא"אב דמתניתין דלא כרבי עקיבא א"ש כמו שנפרש וכפי זה אומרו האי מאי היא קושיא מהגמרא לדברי ר"ח והכי פירושו אחר שהכריע מאומרם טיהרת סיד דמתניתין דלא כרבי עקיבא אמר עוד אא"ב כמו שאני אומר דמתניתין דלא כר"ע א"ש מאי דאמרנו דסיד לרבי עקיבא יצטרף עם צמר ולתנא דמתניתין יצטרף עם שלג וקרום לרבי עקיבא יצטרף עם סיד ולתנא דמתניתין לא יצטרף אלא עם צמר אלא אי אמרת דמתניתין כר"ע מלבד קושיית טהרת סיד יקשה לך גם כן דקרום ביצה נמי אין לו צירוף דאי בהדי שאת הוא למעלה ממנו ב' מדרגות ואי בהדי סיד לאו בר מיניה הוא שאינו תולדה לאב שלו אלא לאב אחר ואת אמרת דרבי עקיבא בעי נמי תנאי דאבות ואם כן מהאי ב' טעמי אכריח דמתניתין דלא כרבי עקיבא ופריך בגמרא האי מאי כלומר בשלמא מאי דאמרת טיהרת סיד הוא הכרח לפי שרבי עקיבא סבר דסיד תולדה לבהרת ואי אפשר שירצה שיצטרף עמה כמו שכתב תנא דמתניתין לפי שהוא גבוה ממנו ב׳ מעלות והוא אמר זו למעלה מזו אלא קושיא דקרום אינה קושיא וז"ש בלא סיד כלומר בלא הכרע דסיד אם לא היה לנו הכריע זאת קושיא דקרום ביצה אינה קושיא דאף על גב דסבר רבי עקיבא דשאת אב לקרום ביצה ועם זה יהיה האב גבוה ב' מעלות על הקרום אפילו הכי לא לענין הקרום אמר הוא והתנא זו למעלה מזו דבקרום אף על גב דמנחתא טובא והם ב' מדרגות סבר שתצטרף עם השאת לפי שזה הכריחו הכתו' במה שהטיל הספחת סמוכה לשאת ולא אמרו אחר הבהרת ויאמר על שניהם וספחותיה' כי בזה הראה שאף על גב שתהיה המתחבר עמה והיא לה לתולדה רחוק ממנה יתחבר עמה ואם כן אף דתוקים המשנה כר' עקיבא אין קושיא מקרום אבל סיד מודינא לך דקשיא משום דסיד לא הכריחנו הכתוב שנתחבר עמו תולדתה כיון דלא אמר הספחת אחריו ובודאי שעל זה אמר ר"ע תנאי זו למעלה מזו וזהו שאמרו התו' דלר"ע נמי סיד תולדה דבהרת ואפילו הכי אין מצטרפות עמה הואיל שגבה ממנה ב' מעלות אבל עם השאת הוא דמצטרפת שאין גבוה ממנה אלא מעלה אחת והכוונה בזה כי זו היא הכוונה באומרו אלא סיד קשיא אם נוקים מתניתין כר"ע דאם כן טיהרת סיד ולזה בהכרח נאמ' דלר"ע עם שאת מצטרפ' שהוא קרוב אליו והוא דלא כמתניתין ומשום דקשיא להו דהיאך נאמר דעם השאת מצטרף סיד והוא דחה זה באומרו דלאו בת מיניה הוא לזה אמר שזה היה אמר אלו בעינא לאוקמי מתניתין כר"ע אבל כשלא נוקים אותה כר"ע בר מינה הוא כיון דהיא קרובה אליו ואדרבה לז"א דאם נוקים מתניתין כר"ע יהיה הסיד לא ממין השלג שהוא רחוק ממנו ולא ממין הצמר שאינו תולדה אליו ולזה נשתדל לאוקמה דלא כמתני' ובזה עם היותה תולד' לשלג תצטרף עם הצמר שהוא הקרוב אליה וקרום שהיא תולדה דשאת וכו' בזה פי' בלא קושיא דסיד קושיא דקרום ל"ק והוא משום דקרום מצינן למימר דכיון דהיא תולדה דשאת מצטרפת עמה כמ"ש במשנה ואף על גב דמרחקה טובא מדכתיב ספחת סמוך לשאת עם היות דהדר לשניהם ולא כתבו אחר הבהרת כמ"ש זהו פי' התוספות בזה ולדרכם זה קשיא אומרו אלא מחוורתא וכו' דהא בזה מסכימים כולם ולזה נראה לי לפרש כפי דרכם שירצה אלא סיד קשיא ובודאי דאחר שהפליגו חצי הקושי' גם קושי' דסיד אינה חזקה אלא קושיא לחוד דנוכל לומר (דר"ש) [דר"ע] לאוסופי אתא כמו שכתב ר' משה מאייברא או שנאמר שכוונתו לומר שאף על גב שהם רחוקות עכ"ז אחר שהם אב ותולדתו זו למעלה מזו יקראוהו והוא מסכים עם תנא דמתניתין או שנאמר דאחר שהטילו באמצע לשניהם הדר ובשניהם ירצה דאף על גב דמנחתא טובא מצטרף ובזה יסכים ר"ע עם תנא דמתניתין אלא שכל אלו תירוצים דחוקים ומחוורתא לומר דמתניתין דלא כר"ע והנה פירשנו דלדעת התוספות אומרו אי הכי הם דברי רבי חנינא והאי מאי קושיא על רבי חנינא כי בזה נתיישב לנו מה שכתב רש"י ז"ל ומשנינן האי מאי דבודאי נשמר שלא נפרש אותו פירכא וקושיא ואין זה אלא שנשמר מפירוש זה ואם תרצה לומר דאינה אלא דא"ה הוא תוספות חזק לרבי חנינא דאמר לו דא"ה כמו שאוקים מתניתין דלא כר"ע גם מקושיא אחרת ימלט ור"ח אמר לו דאי מהא ליכא קושיא אתה תבחר כי הפירוש הנה ביארנו לך ובכל אופן שנפרש הפירש אחד הוא ואמרו בסוף הדבור והשתא בעי לקמן וכו' שנדחק בו מהר"ר יצחק אדרב"י ז"ל והוציאו מפשטו הישר ועוות עלינו הדברים ואמר שהוא קושיא דמקשו לדבריהם ואמרו והשתא בפירש זה צריכים אנו לומר דהאי דבעי לר"ע נמי בעי והוא דוחק גדול מפני שכפי זה בין לר"ע בין לרבנן אית להו תולדה לבהרת ויקשה דמ״ש דר"ע לית ליה צרוף לסיד בהדי בהרת ולרבנן אית להו צרוף לסיד בהדי בהרת והיה ראוי שיהיו ר״ע ורבנן שוים בסברתם ואינו כך ע"כ תורף דבריו ובודאי דכד ניים ושכיב אמר מר להאי מלתא דהרי התוספות אמרו וביארו שלר"ע (שאינו) [שאני] קרום מסיד דסיד לית ליה צרוף משום דלא אמר ספחת אחריה והן אמת דמדהטיל ומגזרה שוה נלמוד שיש תולדה גם לבהרת אבל עדיין צריך לדייק דאם כן למה לא אמר ספחת אחר שניהם ונדרוש דבזה רצה שתולדות השאת ואף על גב שתהיה טפלה ומנחתא טובא לא אכפת לן ותולדות הבהרת לא ולזה תולדת השאת תצטרף עמה ותולדה דבהרת לא ודברי התוספות הם הפך ממה שפי׳ בהם מהר״ר יצחק אדרב"י דאדרבה בא לחזק פירוש מאמרם דהשתא יתיישב דגמרא לקמן בעי דתולדה לבהרת מנ"ל ובעי סתמא ואלו לרבי יהודא ליכא תולדה דבהרת א"כ הוי לה למימר תולדה דבהרת לרבנן מנ"ל אלא ודאי דלתרווייהו בעי ועד עכשיו שלא היינו מבינים זה החלוק שהודיענו הגמרא לרבי יהודא בין תולדה דשאת לתולדה לבהרת לא היינו יכולים ליישב זה והיה קשה עלינו להולמו והשתא בזה יתיישב ומ"ש שהוא יתד דהדבור נתייסד על זה נהי דעל זה נתייסד אבל היא במאי דקשה להלמה דלא בעי לר"ע ועכ"ז לא היה יכול לומר דבעי לרבי עקיבא שיקשה אליו אם כן מאי שנא תולדה דבהרת מתולד' דשאת אבל השתא נאמר דגם לר"ע בעי ולא יקשה לן ובזה הובן הדבור שאלו בא מהר"ר יצחק אדרב"י ז"ל עד תכונתו לא היה אומר מ"ש וגם בדברי רש"י ז"ל נדחק בפירוש דבריו ולא עלה בידו פירש הגון כמו שתראה מדבריו כי הם בתכלי' הקושי והבלבול והר"ר משה מאייברא דרכו דרך התוספות בפירש הסוגי' אלא שנתחלף מהם בפי' א"ה ואמר א"ה שירצה א"ה הוא כמו שאמרת דמתניתין דלא כרבי עקיבא ולפי שיקשה לזה דאיך נאמר דאא"ב דמתניתין כר"ע ונראה דאי אפשר לאוקמה כר"ע ולזה אמר ופירש הוא שהיא קושיא לר' חנינא לא על ההנחה אלא על מה שלא הוקשה אליו מסיד ואין אנו צריכים לדחוק דאי הכי ירצה ועוד יקשה דא"ה דמתניתין כר"ע אלא ה"פ אא"ב כפי מה שהייתי סובר דמתניתין כר"ע אתיא משום דלדעתי ר"ע לא פליג אמתני' אלא שהמשנה אמרה דסיד עם שלג וקרום עם צמר מצטרפים ואף על גב דהם גבוהים זה מזה ב' מדרגות ולא ביארה אלא סיד עם צמר או סיד עם קרום מצטרפים ובא ר"ע ואמר הן אמת שסיד ההיכל עם שלג וקרום עם צמר מצטרפים מטעם אבות ותולדות אבל יש טעם אחר לצרף גם כן סיד עם צמר וקרום והוא הקרוב שהם זו למעלה מזו ואם כן תנא דמתניתן לא חש לבאר לנו אלא טעם צרוף הגבוהות לבד שהוא מצד אבות ותולרות ומפני שלא נבין מזה שאין טעם אחר לצרוף וכפי זה סיד עם צמר וקרום עם סיד לא יצטרף בא רבי עקיבא ואמר שיש טעם אחר והוא הקרוב ורבי עקיבא לא חש לפרש טעם האבות שכבר ביארו תנא דמתניתין ותנא דמתניתין לא חש לבאר טעם הקרוב לפי שכבר בארו רבי עקיבא ובזה הוא א"ש רבי עקיבא כמתני' והצרוף בכלם אך לדרך דאמרת דכל אחד מהם דבר דוקא ומתניתין אמר דטעם הצרוף הוא אבות ותולדות ומשום קורבה לא יצטרפו ור"ע אומר דטעם הצרוף הוא משום קורבה ומשום אבות לא יצטרפו א"כ תקשי ליה לרבי עקיבא נמי דאי אתי כמתניתין ורצה להוסיף בתנאי ולומר שגם תנאי הקרוב יצטרך לצרף אם כן הקרום נמי בהדי מאן ליצרפיה ותירץ רבי חנינא האי מאי כלומר האי קושיא דקרוב אינה קושיא כי בלא סיד אלו לא היתה קושיא דסיד קושיא דקרום לא קשה כמ"ש ע"כ הגיע יד שכלינו להבין בזאת ההלכה עם היות שידענו ממי שקדמונו ולא ראינו הוסיפו כהנה וכהנה ומי שיבא אחרינו ומהר"י אבן לב העלה על כל מה שפירשו שלא כהוגן ואמר על ב' פירושי' שפי' שהם דחוקים וגם על מה שחשב לומר אמר דליכא חד מנייהו דסליק יפה והניח הדבר בתיקו כדרכו ע"כ דברי פי חכם חן הרב הגדול ר"א שי':
רש"י והובא אל אהרן הכהן כו' גזירת הכתוב שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על ידי הכהן כו' המפרשים קמאי ובתראי ז"ל כולם בפה אחד ענו ואמרו הלא כמו זר נחשב דין זה חכם שבישראל רואה את הנגעים ואמר לכהן אפילו שוטה אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור וכי לא היה עדיף שיובא המצורע אל רופא מומחה ובצרוף לזה כתבו המפרשים בתחלת הפרשה אשה כי תזריע יש להתעורר באלו הפסוקים כמה ספיקות הספק א' מה ייחס יש בין צרעת ליולדת לשסמך אחריה אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת ועוד מה ייחס בין אשה כי תזריע לבהמות חיה ועופות שסמכם לפניה ועוד מה ייחס יש בין צרעת לבהמות חיות ועופות טהורות שסמך הצרעת להם הספק הב' במאמר ר׳ שמלאי שאם רצה לסדר דיני אדם ובעלי חיים כסדר היצירה היה ראוי שיפרש תחלה דיני אדם כי יהיה בעור בשרו ואחר כך אשה כי תזריע שכן ביצירה נברא אדם תחלה ואחר כך חוה הספק הג' במצות מילה שאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו מה צריך לצוות כן אחר שכבר צווה לאברהם וכרת ברית עם הקב"ה לעשות כן הוא ובניו כל הימים כמ"ש ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורתם זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר ואם כן מה צורך לכפול ולצוות וביום השמיני ימול את בשר ערלתו הספק הד' אלו הונח שהיה צריך התורה לחזור ולצוותו אין כאן מקומו ברית מילה קדוש וטהור מי הכניסו בין הטומאות ומי נתן כהן בבית הקברו' והתשוב' לכולם שהצרעת אמרו חכמי הרופאי׳ שאפשר לבא לאחד מג' סיבות הא' בעבור מאכלות הרעות הב' ששכב עם אשה בנדתה וכן אמרו רבותינו ז"ל שכל מי שמשמש עם האשה ביום ראשון לנדתה יהיה הולד מצורע לעשר שנים ואם שמש לב' ימים לנדתה יהיה מצורע לך' שנה ואם בג' לנדתה יהיה מצורע לשלשים שנה וכן עד ז' ימים ואם ביום ז' יהיה מצורע לשבעים שנים ע"כ וזהו שאמר אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתיך פי' כשהיא נדה לא תשכב אתה אלא תהיה בירכתי ביתך ולא תהיה נגלה אלא נסתר וזה יהיה סיבה שיהיו בניך כשתילי זתים סביב לשלחניך ולא יהיו מצורעים לשבת בדד חוץ למחנה מושבם הסבה הג' אם הוא ערל שאין שולט האויר בעטרה ובאים בה נגעים רעים ובזה אמר בסדר ביום השמיני כל הבהמות והחיות והעופות הטמאים והטהורים לומר שהטהורי' אינם מזון רע ולא יזיקו והטמאים יזיקו מאד לגוף ובפרשה זו אמר אשה כי תזריע כימי נדת דותה תטמא שגם טומאת הנדה מזיק מאד לגוף וזאת הסבה שניית לצרעת ואמר בסמוך וביו' השמיני ימול בשר ערלתו וזאת סבה ג' לצרעת ואחר שאמר ג' סבות לצרע' סמך לאלו הג' אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת לומר באם ישמור עצמו מאלו הג' דברים לא יהיה לו אלו נגעים ואם לא ישמור מהם יהיו לו ולפי שרוב יהודים שומרי' עצמם מאלו הג' לא נמצ' ממאה אלף יהודי' שיהיה מצורע מוחלט והיהודי שיש לו צרעת הוא מצד יסורין ואין יסורין בלא עון ובזה צדקו דברי רז"ל אשר הם אמת ודבריהם אמת במה שהטריחו למצא סיבה ועילה לנגעים כדאית' במדרש על י׳ דברים נגעי' באים על ע"ז ועל ג"ע ועל ש"ד ועל חילול השם ועל קללת השם והגוזל את הרבים והנכנס בתחום שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל מספרי לשון הרע ועל עין הרע. על ע"ז מישראל שהעידו עדות שקר בהקב"ה ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל ומנין שלקו בצרעת שנא' וירא משה את העם כי פרוע הוא שפרחה בהם זיבה וצרעת. ועל ג"ע מבנות ציון שנא׳ יען כי גבהו בנות ציון וכתיב וספח יי' קדקד בנות ציון וזהו צרעת כדכתיב לשאת ולספחת. ועל ש"ד מיואב שנאמר יחולו על ראש יואב דם ומצורע. ועל חילול השם מגחזי שנאמר ויאמר גחזי נער איש אלהים מהו מאומה מן אימה דאית ביה ומנין שלקה בצרעת שנאמר וצרעת נעמן תדבק בך. ועל קללת השם מגליית הפלשתי דכתיב ויקלל הפלשתי את דוד באלהיו וכתיב היום הזה יסגירך יי' בידי ואין הסגר אלא צרע' כמה דאת אמר והסגירו הכהן. ועל הגוזל הרבי' משבנא שהיה נהנה מן הקדשות וכתיב הנה י"י מטלטלך טלטילא גבר ועטך עוטה ואין עוטה אלא צרעת דכתיב על שפם יעטה. ועל הנכנס בתחום שאינו שלו מעוזיה שנכנס בתחום כהונה וכתיב והצרעת זרחה במצחו ועל גסות הרוח מנעמן דכתי' ונעמן שר צבא מלך ארם איש גבור חיל מצורע שהיה גס רוח וי"א מחזקיה דכתיב בחזקיה גבה לבו עד להשחית וימעול ביי' אלהיו וצרע' זרחה במצחו כך מצאתי במדרש אבל נראה לי טעות וצריך להיות עזיהו כי כן כתב בדברי הימים גבי עזיהו. ועל לשון הרע ממרים דכתיב והנה מרים מצורעת. ועל עין הרע דכתיב ובא אשר לו הבית מי שמיחד ביתו לו ואינו מהנה לאחרים משלו ע"כ ובערכין חשיב עוד דנגעים באים על שבועת שוא ובתנחומא על הגניבות ועל המקלקל הדין ועל החושד בכשרי' ולמה לא שאלו סיבה ועילה מכל תחלואי תוצאות שהם תתק"ג אלא שכל שאר תחלואי תוצאו' הם בטבע אף כי גם בהשגחה אלהית מכל מקום דלמא בטבע הם באים אך הצרעת שהיא בא מג' סיבות ומאלו ג' סבות אומה הישראלית נזהרים ואם כן למה נגעים באים ע"כ מפני שום עבירה ובהשגחה אלהית לייסר בשבט פשעם ובנגעים עונם לזה טרחו חכמים למצא סיבה על איזה עבירות הנגעים באים ובזה מיושב נמי שזה ההתעסקות מעניין הרפואות מעונותם היא להודיע דרך בריאות הגוף ואולם כוונת התורה אינה אלא לתועלת הנפש אמנם לפי דרכנו הוא גם כן ענין נאות לתורתינו הקדושה לומר לנו שאחר שישראל אסורים באלו הג' וידוע שכל ישראל בחזקת כשרות הם ונזהרים מאלו הג' ואם כן בא הצרעת לאחד מישראל ודאי הוא בהשגחה אלהית לייסר אותו על עונו ולכן צריך שישוב בתשובה ושב ורפא לו וזה שאמר הכתוב אדם כי יהיה וגומ' ירצה אחד מאומה ישראלית שנקרא אדם על דרך אתם קרוים אדם שנאסר עצמו מאלו הג' ועם כל זה יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת לא ילך לרופא אלא לכהן על פיו יתרפא והיה טהור ועל פיו יהיה טמא לא על פי הרופאים טבעיות אלא על פי רופאים אלהיות והם הכהנים ונראה שלזה הטעם צותה התורה יהיה כל ריב וכל נגע ולא על פי ישראל ואפילו יהיה חכם גדול בנגעים לפי שהרואים יחשבו שמה שטיהר או טמא הוא מצד היותו חכם בטבע או שעשה לו רפואות טבעיות דאם לא כן תימא גדול הוא שחכם גדול ישראל וכהן עם הארץ לא יועיל שיטהרנו אלא על פי כהן וחכם ישראל אמר לכהן עם הארץ אמור טמא או טהור והוא יאמר טמא או טהור כאשר יורהו החכם:
ג
רש"י ומעוט שער שנים כו' כתב הרא"ם לא ידעתי מנ"ל לרז"ל ששם שער מורה על רבוי שערות עד שיאמרו מיעוט שער שנים ולמה לא יהיה שם המין יורה על רבים ועל יחיד כמשפט כל שמות המין כי ויהי לי שור וחמור מורה על רבים ונפל שמה שור או חמור מורה על יחיד אף כאן ויחל שער ראשו לצמח מורה על רבים ושער בנגע הפך לבן מורה על יחיד עכ"ל והנה מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל והרג"א זצ"ל שניהם לדבר אחד נתכוונו וכתבו דבכל מקום שנקוד שער בפת"ח תחת העי"ן ושי״ן פירושו הוא שער א׳ ושער בצי"רי תחת השי"ן הוא שם מין השערות וכולל שערות הרבה ולפחות כולל ב' שערות כו' וק"ל על דבריהם שהרי מצינו בישעיה סימן ז' ושער הרגלים נקוד כולו בפת"ח תחת עי"ן ושין ואפילו הכי פירושו שערות הרבה ועוד שהרי בשום מקום אחר לא נמצא שער נקוד כולו בפת"ח תחת העי"ן ושי"ן שיהיה לשון שערות ומפני כך כתב רש"י שם ושער הרגלים לפי שהוא דבוק נשתנה לינקד פת"ח אם כן איך כתבו דבכל מקום שנקוד שער בפת"ח תחת העי"ן ושי"ן וכו' אבל אין ראיה מן תסמר שערת בשרי וכן משערות ראשי כי הם כתובים בלשון רבים וצל"ע:
ד
רש"י ועמוק אין מראיה מן העור לא ידעתי פירושו כי קשה בעיניו היאך אפשר שלא יהיה מראה הבהרת שהיא לבנה כשלג עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל ואפשר לתקן הקושיא דכיון דבהרת צריכה להיות עמוקה ה"ה לשאת ומ"ש בת"כ אין שאת אלא גבוה לאו למימרא שהוא גבוה ממש אלא שהיא גבוה יותר מבהרת כלו' שאינו עמוקה כמותה אבל לעולם עמוקה היא כ"כ בעל כסף משנ' בפ"א מהלכות טומא' צרעת וכבר כתב זה גם הרא"ם ז"ל לעיל ואפ"ה לא נחה דעתו בזה דוק ותשכח:
ה
רש"י בעיניו במראהו בשיעורו הראשון כתב הרא"ם לא ידעתי היכן מצא מלת עיניו בלשון רבי' מורה על המראה או על השיעור והלא שם המרא' לעולם לשון יחיד הוא והיה ראוי לומר עמד בעינו כמו ועינו כעין הבדולח כעין תרשיש אבל מלת בעיניו בלשון רבים לא נמצא כי אם מלשון עינים ממש ועוד שלא נמצא בשום מקום לא בלשון יחיד ולא בלשון רבי' שיהיה מורה על השיעור ועו' שהשיעו' כבר הוא כתוב בפירוש במאמר לא פשה הנגע בעור שפירושו לא נשתנה שיעורו אבל אם נאמר שרש"י ז"ל כוון בפי' מלת בעיניו בענייניו כמו ירא י"י בעיני שפירשוהו קצתם בענייני שאני בו עתה כמו עין יעקב שתרגמו אונקלס כעין ברכת דבריכינון יעקב אבוהון שפירושו כעין שברכם ובלשון חכמים מעין י"ח מעין כל ברכה וברכה שפירושם מענין כל ברכה וברכה יותרו כל הספקות כי אז יהיה פי׳ על ענייניו במראהו ובשיעורו ומאמר לא פשה הנגע בעור הוא ביאור העניין האחד מב' העניינים הנכללים במלת בעיניו שהוא השיעור וכו' עכ"ל ואני נפלאתי הפלא ופלא מה לו להביא ראיה מן ועינו כעין הבדולח כעין תרשיש למה לא הביא ראיה ממ"ש בסוף פרשה זו גופה גבי נגע בגדים והנה לא הפך הנגע את עינו וגו' הרי עינו בלשון יחיד ולא אמר עיניו בלשון רבים ואין שום סברא לחלק בין לשון והנה הנגע עמד בעיניו ובין לשון והנה לא הפך הנגע את עינו ועוד שהרי במשנה פרק ד' דנגעים משנה ז' תנן היתה עזה ונעשית כהה כהה ונעשית עזה הרי היא כמו שהיתה ובלבד שלא תתמעט מד' מראות ע"כ ובתורת כהני׳ יליף לה מדכתי' והנה הנגע עמד בעיניו ובלי ספק שר"ל דאלו ר"ל שעמד במראה אשר בו ראהו בראשונה בלי שנוי לא הל"ל אלא בעינו דמשמע על אותו העין הפרטי אשר היה לו אבל כיון שאמר בעיניו לשון רבים ר"ל בכל מראותיו של נגע שהם ד' מראות אלמא שכל זמן שעדיין הוא בד' עיניו של נגע יסגירנו אבל אם ירד מעיניו של נגע למטה מד' מראיו אז יפטרנו ולא יסגרנו ולפי דלקמן גבי והנה לא הפך הנגע את עינו קאי על אותו העין הפרטי אשר היה לו כדפרש"י לקמן הלכך אמר
עינו בלשון יחיד כן נ"ל:
ו
רש"י כהה הוכהה ממראיתו הא אם עמד במראיתו או פשה טמא כו' על דבר זה תמהו כל המפרשים קמאי ובתראי ז"ל יחד שהוא חולק בזה שכתב הא אם עמד במראיתו טמא על המשנה בפ"א דנגעים ועל בריית' דתורת כהנים ועל תלמוד ערוך בפרק קמא דמסכת מגילה ולא די בכל זה אלא שהוא סותר את דברי עצמו ממה שפי' שם כאשר הביא כל זה אביר המפרשים רבינו שמשון ז"ל בריש מסכת נגעים והליץ בעד רש"י שנמשך לפשטא דקרא דמשמע ודאי כותיה דפרש"י והפשט הכריחו לומר זה אבל לפי הדין א"א לומר זה שהוא סותר כל המקומות שאמרנו והרב הגדול ר"א שי׳ כתב על דברי ר"ש הנז' וז"ל וזה דבר דלא אפשר דאין אנו אומרים זה על דברי רש"י ז"ל אלא כאשר יעזוב דרש רחוק וימשוך אחר הפשט במה שאינו סותר דין אבל אי אפשר שיפרש הפסוק באופן שיהיה סותר הדין וסותר דברי רז"ל בעצם הדין וחולק עמהם ולזה בודאי שלא פי' זה בקרא אלא מסברתו שזה דעת רז"ל בפירוש הפסוק והוא דבר שנראה הפכי וסותר לכל המקומות שאמרנו ולזה מוטל עלינו להסבי' דברי רש"י ז"ל עם כל המקומות האלו ואומר שרש"י ז"ל מפרש הברייתות על אופן אחר ממה שפירשנו בהם וממה שפירשו הרמב"ם והר"ש והברייתא שלפנינו פי' אותה כפי דבריו אלו אבל קודם שנבאר צריך שאעירך שלדעת רש"י התנה הכתוב בטהרת הנגע בסוף שבוע שני או בהסגרו בסו' שבוע ראשון כשהיה לו שנוי ממראה אל מראה בכל אופן שיהי' השינוי או מעז לכהה או מכהה לעז אבל אם עמד במראיתו הראשון מבלי שינוי כלל אז הוא טמא ויחליטנו הכהן וזה אף על פי שלכאורה נראה שהוא דבר רחוק מהשכל אחר ההשקפה בעיון הוא דבר אמתי וקרוב לטבע וכן הרופאים אומרים שהחולה שעומד באופן אחד תמיד מבלי שינוי כלל לא מטוב לרע ולא מרע לטוב שזה אות וסי' המות לבעליו ואין תקוה ממנו אבל החולי המשתנה אפי' שיהיה לתוספו' וכ"ש אם יהיה למגרעת הוא אות הבריאות ויש תקוה ממנו והשכל יודה זה שכשהחולי עומד על עמדו ואין שינוי בו הוא הוראה שאין מנגד לו שהטבע נחלש ולא יוכל להלחם בו כלל ולזה הוא אות שנעדר ממנו הכח הטבעי ויגוע וימות אבל כשהוא משתנה הוא המלחמה ועדיין הטבע חזק ועומד כנגד החולה ולזה הוא משנהו פעם יחזק ופע' יחלש ולזה יש תקוה ממנו שהטבע ינצחהו וידחהו וזו היא כוונת התורה כפי דעת רש"י ז"ל באומרו והנה כהה הנגע והוא לומר שלא יטהרנו אא"כ יכהה וישתנ' ממה שהוא אבל אם עמד תמיד על אופן אחד הוא סי' לחלישות הכח הטבעי ולזה טמא הוא וכפי זה פי' הברייתא על זה האופן אם אמר קרא והנה כהה ולא אמר הנגע הייתי אומר שהתנה הכתוב לטהרת הנגע בכהות החלטיי המוציאו משם נגע והוא שכיהה וירד למטה מד' מראות מפני שהייתי אומר שלא טיהרו הכתוב אלא בשינוי גדול כזה ת"ל הנגע דמשמע דכיהה ועדיין שם נגע עליו או הנגע כלומר ואלו אומר והנה הנגע הייתי יכול לומר שיר"ל שהנגע נשאר כמו שהיה ואין תנאי שנוי בזה אלא כוונת הכתוב לומר שאפילו עמד במראהו ולא נשתנה יהיה טהור ת"ל והנה כהה שצריך שיהיה בו שנוי ואם לא נשתנה אלא שעמד במראיתו בלתי שנוי טהור הוא אלא שהשינוי צריך שיהיה באופן שישאר שם נגע עליו והוא שנשתנה ממראה אל מראה אבל לא ירד ממראה נגע שהוא א' מהד' מראות שיש בו הא כיצד כהה מן הכהה ר"ל שכהה יותר ממה שהיה אפילו שירד ליותר כהה שהוא לקרום ביצה ומפני שמה ששלל הכתוב בזה אינו אלא לעומד במראהו הראשון שלא נשתנה כלל אין אנו צריכין לביאור שנוי זה איך יהיה שממילא משמע שכל שנוי טוב הוא בחולים בין מרע לטוב בין מטוב לרע ולזה אף על פי שהכתו' אמר והנה כהה שהיה עז וכיהה הוא הדין אם היה כהה ונעש' עז שהו' טהור מכל מקו' והאי דהדר לומר בפסקא האחרת שאם העז כיהה כו' הדר אמאי דאמרינן אי הנגע יכול וכו' ת"ל והנה כהה שצריך שיהי' שנוי ובשביל שלא נאמ' שכל שנוי אע"פ שלא התמיד די לזה הדר ופי' שאין השנוי מועיל אלא א"כ יתמיד אבל אם נשתנה בתוך ימי ההסגר והדר למאי דהוה מקודם באופן שכמו שראהו הכהן מתחלה רואהו עתה אין זה שנוי כלל וזה שכתוב והנה כהה העיז וכיהה ר"ל אם היה תחלתו כהה ובהסגר העז ממה שהיה אלא שאחר כך חזר וכיהה כגון אם היה כצמר לבן ובהסגר העיז והדר כשלג ואח"כ כהה וחזר לצמר לבן כמו שהיה זה השנוי כאלו לא היה כלל ועומד במראיתו הראשון קרינן ביה שזהו מראיתו הראשון וטמא הוא וזה כוון הכתוב באומרו והנה כהה שירצה שנשתנה וכהה ממה שהיה והנה הוא כהה עדיין בזה השנוי ולא הדר למאי דהוה בראשונה וכן אם כהה כלומר אם היה עזה ובתוך ימי ההסגר כהה מעזותו והדר כצמר ואחר זה העיז והדר לשלג כמו שהיה כאלו לא כהה אלא שעמד במראיתו העז וטמא הוא ופי' הפסוק והנה הנגע ירצה או אם כהה אחר שהיה עז והנה הנגע בשנויו ולא הדר למה שהיה כלל אז הוא טהור אבל אם חזר למה שהיה כאלו לא כהה ולא נשתנה כלל ועומד במראיתו קרינן ביה וטמא הוא ועל זה האופן נפרש הברייתא דלעיל לפי דעת רש"י ז"ל והנה הנגע עמד בעיניו שאם העז וכהה או כהה והעיז כאלו לא כהה וזה שרש"י ז"ל יפרש בזה האופן שאם העז ירצה הנגע אשר ראה הכהן והוא כהה אם העיז בתוך ימי ההסגר ולא התמיד אלא שחזר וכהה ושב למראהו ראשון עמד במראיתו קרינן ביה וישוב ויסגרנו אחר שהכהן תמיד ראהו על אופן אחד אבל לא יטמאנו שזה ההבדל יש בין שבוע ראשון לשבו' שני שהראשון עמד במראיתו יסגרנו אבל לא יטמאנו ולז"א קרא בו והנה הנגע עמד בעיניו ובשבוע השני אם עמד במראיתו הראשון יטמאנו וכן אם כהה ממה שהיה בראשונה בתוך ימי ההסגר ואחר כך העיז והדר למראהו הראשון לא חיישינן לזה ועומד במראיתו קרינן ביה ולא יטהרנו אלא יסגירנו כמ"ש ודייק התנא זה ממלת עמד שאין אנו רואים אלא לעמיד' שעמד בסוף השבוע וזה שעמד יורה על התנוע' שהתנעע שאין עמידה אלא אחר תנועה ואמר קרא שאם התנועע ואח"כ עמד מהתנועה בחזרתו למראה שהיה לו בראשונ' דהיינו בעיניו יסגירנו והבן שמפני היות זאת סבר' רש"י לא אבה עזוב רבוי מלת בעיניו שישוב למראיה שהיו לו ובזה שפיר יתיישב שתהי' חלוקה זו דומיא דאם כנס ופשה שהיא החלוקה הבאה אחריהם וכמו שבאם כנס ופשה ירצה אם כנס ממה שהיה בהיותו בהסגר ונמעט מכזית וחזר ופשה מה שנכנס כאלו לא כנס דאזלינן בתר שעת ראייה וכיון שלא ראהו הכהן אלא בשיעורו לא חיישינן במה שנכנס וכן אם פשה אחר ההסגר ממה שהיה ואח"כ כנס וחזר לשיעורו שהיה לו קודם ובזה יהיו ב' החלוקו' מדברות במה שנעשה לו בתוך ההסגר ולא כמ"ש שבמראה הוא מדבר כמו שהיה לו קודם ובשיעור הוא מדבר כמו שהיה לה בתוך ההסגר ולישנא דברייתא הכי משמע דאמר אם העז וכהה דלא יאמר העיז אלא ממה שהיה וכפי מה (שפירוש המפרש) [שפירשו המפרשים] בו אם היה עז הוה ליה למימר אבל אומרו העז משמע שהיה כהה ועכשיו בהסגר העז וגם המשנה (דפ"א) [דפ"ד] אינה נגד סברת רש"י ז"ל בזה שגם הוא מודה שאם נשתנית ממה שהיתה כיון שהיה בה שנוי לא יקרא עומד במראיתו לטמא אותו אלא הרי הוא כמו שהיתה ולא נתוסף בה דבר אלא יסגור אותו בשבוע ראשון או יפטור אותו בשבוע שני אבל אם עמד במראיתו ולא נשתנה כלל בשבוע שני יטמאנו כיון דלא נשתנ' (כי) [וכן] הא דתנן בפרק קמא דנגעים להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון ולפטור אותו בסוף שבוע שני וגם מה שכתוב לקמן באדם עומד בראשון מסגיר ובשני פוטר גם זה אינו נגד רש"י ז"ל כי לא קרא באלו הב׳ מקומות עומד לעומד במראיתו שלא נשתנה אלא כוונתו בזה לעומד מתנועת השנוי כפי תנאי הכתוב דאמר עמד אשר יורה על העמידה מהתנועע שהתנועע ממה שהיה ואחר כך עמד במראה א' מהד' מראות אבל העומד במראו הראשון מבלי שנוי לא יאמר עליו שעמד שאם לא הלך היאך עומד ולזה טמא הוא בסוף שבוע שני וגם מה שפרש"י בפרק קמא דמגילה שאם לא ימצא בשביעי סימן טומאה יטהרנו אפילו הנגע עומד בעינו רוצה לומר עומד אחר השנוי ולא הוצרך לבאר זה משום דלישנא דקרא נקט המורה על זה ולזה לא אמר אפילו עומד במראהו אלא בעיניו כלישנא דקרא שהוא שנשתנה ועמד באחת מד' מראות ואם יקשה לך בזה שאם כן איך אמר שם שאינו תלוי בגופו וכפי מה שנתבא' הרי הדבר תלוי בגופו אחר שמסמני הטומאה הוא וגם עמד במראהו הראשון אין זאת קושיא דכיון שאם נשתנה ממראה למראה יקרא עמד בעיניו ופוטר אותו אין הדבר תלוי בגופו שהרי אף שישאיר במראה נגע הוא טהור אם אין בו סימן טומאה ונמצא א"כ מפורשים כל המקומות לפי דעת רש"י עם היות שבפי׳ המשנה נדחקנו נסבול זה להעמיד דברי רש"י ז"ל כפי מה שיראה מהם נהי דעדיין יקשה לנו שאם העומד במראהו הראשון הוא סימן טומאה למה לא מנו חכמים ז"ל כאשר זכרו סימני הטומאה סימן זה גם כן עם שער לבן ומחיה ופשיון ויאמרו שד' סימנים הם והד' הוא מי שעמד במראיתו הראשון ולהשיב לזה אמר דלא מנה התנא אלא הסימנים הבאים אליו מחוץ שהם סימן לטומאה רוצה לומר שמורים שהנגע טמא אבל העומד במראיתו לא יקרא סימן לטומאה שהוא עצם הטומאה בעצמה והרא"ם ז"ל עזב זה בצ"ע ובמה שכתבנו הותר' הקושי' הרי לך פי׳ כל אלו המקומות הנראים שהם סותרים דברי רש"י ז"ל ועם היות שבנינו תירוץ זה על שרשי הרא"ם ז"ל עיין ותמצא ההפרש הגדול אשר בין דברינו לדבריו ואתה תבחר מה שיערב עליך יותר ועדיין צריכין אנו למודעי שיש ברייתא בתורת כהנים וז"ל וטהרו הכהן מספחת אף על פי שלא נשתנו מראיה כו' והנך רואה שזאת הברייתא חולקת על דברי רש"י ז"ל שבהדיא אמר שאף על פי שלא נשתנה מראה שלה כלל טהור והרא"ם ז"ל לא ראה ברייתא זו ולא השגיח בה לתרצה כדברי רש"י ז"ל וגם הר"ש לא הקשה על רש"י ממנה ומה שנראה לי לפרש אותה אליבא דרש"י כפי גירסת הספרים דגרסי מראיה ולא גרסי מראה וזה שקרא לא אמר מראיתה אלא מראיה לשון רבים ואמר שזו מספחת היא וטהורה היא לומר שהיא טהור' אף על פי שלא נשתנה מראיה רוצה לומר כל מראה הנגע שלא ירד מהד׳ מראות אלא שנשארה כמראה נגע אבל נשתנית המראה שלה אשר היה לה מקודם ואף על פי שכבר אמר זה למעלה ורבה אותו מאומרו הנגע הדר לומר זה כאן לפי שקראו הכתוב מספחת שהוא שם נגע טהור ולזה חשש שמא נאמר שלא אמר טהור הוא אלא מפני שירד ונשתנה למראה שאינו מראה נגע טמא ולז"א שמ"ש מספחת היא ר"ל טהורה היא אף על פי שלא נשתנו מראיה כלם והם הד' מראו' אלא שנשארה במראה אחד מהם שזה מה שנראה לפרש ובזה לא תהיה ברייתא זאת נגד סברת רש"י ואף לפי פי' (הרא"ם) [הר"ש] וסברתו נ"ל שצריכין אנו לפרש הבריית' על זה האופן שאם נפרש כמו שפי' הר"ש לא יתיישב אומ' אף על פי דמשמע לא מבעיא אם נשתנה אלא אפילו עומד טהור וכפי דרכנו אם עמד במראהו הוא יותר סימן טהרה מאם נשתנה כמ"ש לעיל שאמר שאם היתה כהה והעז טהור דאיכא למימר שמא נגע אחר הוא זה וכ"ש כאשר עמד במראיתו דליכא למיחש להא ואם כאשר נשתנה יותר סימן טומאה הוא איך יאמר אע"פ שלא ישתנה טהור ולזה נראה לי שמה שפירשנו בברייתא צ"ל לכל הפירושי' ורבינו הלל גרס אף על פי שנשתנו מראי' אפילו כספחת ירצה אף על פי שירד מאב שהם שאת ובהרת לתולדה שהיא ספחת אע"פ שמראה נגע הוה טהור והוא מה שפירשנו אנחנו מבלי שנמחוק הגיר' וכבר נוכל לפרש דברי רש"י ז"ל ולהסכים אותו עם המפרשים והפוסקים כולם בענין הדין וזה שנאמר דמאי דדייק רש"י מקרא דוהנה כהה הא אם עמד במראיתו טמא לא ר"ל שכך הוא הדין וזהו כוונת הכתו׳ אלא אמר בראשונה דמקרא דוהנה כהה יש לנו לדקדק זה דכך משמעו ודאי מפשטא ועוד שהסברה תחייב זה לפי שהעומד היא יותר קרוב לטומאה מהמשתנה שכהה אלא שאח"ז ריבה הכתוב ואמר מספחת היא לרבות אפילו העומד ובזה תתיישב מלת אע"פ כפי דעתו דרש״י ז"ל דסבר שהעומד יותר קרוב לטומאה מהמשתנה וא"כ רש"י לא אמר הא אם עמד טמא לומר שהדין כך אלא לומ' שזהו מה שיובן מפשטא דקרא באומרו והנה כהה אלא שאח"כ אמר מספחת היא לרבו' העומד שגם הוא טהור ולזה הוצרך לרבותו לפי שהוא לא היה בכלל המשתנה שהמשתנה יותר קרוב לטהרה מהעומד ולזה רבה אותו לומר שמ"מ הוא טהור:
יא
רש"י שלא תאמר הואיל ועלה מחיה אטהרנה והקשה הרא"ם ז"ל דלעיל כתב דמחיית בשר הוא סימן טומאה וכאן כתב שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה אטהרנה משמע שהמחיה סי' טהרה הוא והניח הדבר בצ"ע והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל ולי נראה דלא קשה מידי דבתחלת קרא צריך הכתוב ליישב שלא יהא דבר תמוה שיהא טמא ואחר שנתן הכתוב טעם לדבר כתוב אחר כך סתמא וביום הראות בשר חי יטמא להורות שמחיה סימן טומאה הוא ומההוא קרא בתרה דמייתי רש"י לעיל דמחיה סי' טומאה ונכון הוא:
יד
רש"י הרי כבר פי' שהמחיה הוא סימן טומאה אלא וכו' עד למדנו הכתו' שתטמא כתב הרא"ם וז"ל כדתני' בת"כ וביום הראות בו בשר חי יטמא הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהיו טמאים וה״פ האי קרא דוביום הראות בו בשר חי יטמא לא בא ללמד שהמחיה סימן טומאה היא שהרי כבר פי' לעיל ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא בעור בשרו וטמאו הכהן אלא לא בא ללמד אלא על ראשי אברים שכשנפל הנגע בהן היו כמנהגן ששיעור הנגע אינו נראה בהן כאחת מפני שהן שופעין אילך ואילך שאז אין המחיה סימן טומאה בהן כדכתי' וראהו הכהן וטמא אותו ותניא בת"כ וראהו כולה כאחת שאם היה בראש חוטמו שופע אילך ואילך או בראש אצבעו שופע אילך ואילך אינו טמא מכאן אמרו כ"ד ראשי אברים באדם אינם מטמאים משום מחיה ואם אחר כך חזר ונשמן אותו האבר שנפל בו הנגע ונהיה רחב ונתגלה שפועו שהוא שופע אילך ואילך ונראה בו כאחת כל שיעור הנגע ונראית בו המחיה שיהא טמא דס"ד כיון שמתחלה כשנפל בו הנגע לא היתה המחיה סימן טומאה בו מפני שאז לא היה כל שיעור הנגע נרא' בו כאחת השתא נמי אם נשמן ונהיה רחב אע"פ שנתגלה בו שיעור כל הנגע בבת אחת לא תהא המחיה סי' טומאה לו קמ"ל עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל ונפלאתי הפלא ופלא איך חשב על רש"י אביר המפרשים ז"ל טעות גדול כזה שיפרש ברייתא זו על זה האופן מה שא"א לסבול השכל מכמה אנפי חדא דאיך יוכל לפר' עם זה אומר יכול אפילו כל שהוא שאם במחיה הנהיה בנגע משתעי קרא דמשום היותה בראשי אברים לא היתה מטמאה ועכשיו שנתגלה חזרה לדינה לטמא איך אני יכול לומר אפי' כל שהוא אחר ששיעור זאת המחיה נודע הוא שהוא כעדשה ומאי רבותא הוספת בזה שנחמיר עליה שהיא יותר גרוע שבזמן שנולד' לא היתה מטמאה ואיך נאמר שיהיו לה ב' חומרות חדא שתטמא והב' שתטמא בכל שהוא ועוד אם משום מחיה מטמא אלא שהיה לה מונע טומאתה ממנה כשהוסר המונע ונתגלה בודאי תשוב למה שהיתה ומהיכא תיתי לי שתטמא בכל שהוא ועוד ג"ש זו למה אחר דאינה ג"ש כיון דבשר חי הנאמר שם שהוא סימן הנגע הוא בעצמו הנאמר כאן ועוד איך יאמר ר"מ שאינה מטמאה משום מחיה אלא גזרת הכתוב והלא אינו מטמאה אלא משום מחיה אלא שעד עתה היתה מכוסה ועכשיו נתגלית וא"כ אי אפשר לדון דרש"י ז"ל ח"ו טעה בזה אלא שהוא ז"ל למד דין זה מהתוספת' שאמרו שם ך"ד אברים אינם מטמאים משום מחיה ואם היה מקומן יושב כגריס הרי אלו מטמאים בנגעים ולזה פי' פירוש קרא דא על זה לפי שהוא יותר קרוב אל הפשט כדרכו וז"ש הראות בו משמע שלא צמחה עתה אלא ששם היתה ולא נתחדש לה עתה אלא ההראות לבד וזה כוון רש"י ז"ל לומר אם צמחה בו וכו' שבזה הכריח שאין הכתוב מדבר במחיה שצמחה אלא במחיה שנראת לחוד וזה פשט מדעתו בפסוק סמיך על דין התוספתא אבל הבריית' זו לא נגע בה ובמקומה א"א שיפרש אותה אלא כמו שפירשו כל המפרשים שהביא הרא"ם ז"ל רבינו הלל ורבינו ישעיה הרא"ש ורבינו יצחק זוטרא ז"ל עכ"ל ולי נראה לא כדברי זה ולא כדברי זה כי מ"ש שרש"י ז"ל למד דין זה מהתוספתא אבל לא מן הברייתא דת"כ כאשר חשב הרא"ם ז"ל אינו אמת שהרי גם הסמ"ג הביא לשון רש"י בעינו בלתי שום שנוי כלל וכתב זה הדין בשם הברייתא דת"כ וז"ל וביום הראות בו בשר חי יטמא תניא בת"כ בא ללמד על ראשי האברים שאינו מטמא משום מחיה שאם נתגלה שיפועו ע"י שומן כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה היינו למדנו הכתוב שהוא טמא עכ"ל וגם מ"ש הרא"ם שרש"י ז"ל ר"ל במה שפי' כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו מחיה היינו שנראה בו כל שיעור הנגע כאחת ואינו שופע אילך ואילך ובלי ספק שזה הבין הרא"ם ז"ל מדנקט רש״י ונעשה רחב וכו' ואינו מוכרח כי יש לומר שגם רש"י פי' הברייתא דת"כ כמו שפירשו כל המפרשים ז"ל דמיירי אף על פי שלא נראה בו כל שיעור הנגע האחת מפני שהוא עדיין שופע אילך ואילך והא דנקט רש"י ונעשה רחב וכו' אינו אלא כדי להמתיק ולהסביר יפה פי' הענין כיצד חזר ונתגלה שיפועו של הראש האבר כן נ"ל:
מ
רש"י קרח הוא טהור הוא מטומאת נתקין שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהן מקום שער אלא בסימני נגע עור בשר מחיה ופשיון כתב הרא"ם ז"ל כדתניא בריש ת"כ דב' הלמד מעניינו כיצד ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא יכול יהא טהור מכל טומאה כשהוא אומר וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם דב' למד מעניינו שאינו טהור מכל טומאה אלא מטומאת נתקים בלבד וכו' עכ"ל ולא שת אל לבו לדקדק בבריית' גופה ממה שיש לדקדק בה טובא חדא שאין המשל שהביא דומה למדה בעצמה שדבר הלמד מעניינו ירצה שכל דבר סתום שלא ביאר באיזה נושא מדבר ילמד מהנושא אשר בו הם מדברים הדברים אשר נסמכו אליו ומה שדומה לזה הוא מ"ש במכילתא על קרא דלא תגנוב שזו אזהרה לגונב נפשות או אינו אלא בגונב ממון והרי א"כ הדבר סתום ואמר אמרת צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת ג' מצות אמורי' בענין ב' מפורשו' ואחת סתומה ולמד סתומה מהמפורשת במה הכתוב מדבר במיתת ב"ד וכו' שירצה דלאו דלא תגנוב הכתוב בתורת סתם שלא ידענו במה מדבר ילמד מלאו דלא תרצח ולא תנאף שהם מדברים בדבר שבענשו מיתת ב"ד אף לאו דלא תגנובו אמנם כאן אין הדבר כן שאין אתה לומד הסתום מן המפורש אלא שהמפורש הוא מגלה לנו פי' הסתום שאינו מדבר בטומאת עור ובשר ועוד קשה מזה דנראה שאלו לא היה כתוב זה אמור בענין לא היינו למדי' ממנו וא"א לומ' כן אח' שפסוק זה סותר אומרו טהור אם נפרש טהור לגמרי וא"כ בכל מקום שיכתוב זה בהכרח נאמר לקיים ב' הפסוקים שהטהרה היא מנתקים לבד ולא לגמרי אחר שהכתוב האחד טמאו בטומא' נגעי עור ובשר והרא"בד ז״ל נדחק בפי' הבריית׳ ומפאת אלו הקושיות אע״פ שלא ביארם פי' באומרו טהור מכל טומאה ירצה מטומאת מגעות והסטות ולזה פי' דב' מילי קאמר רבי ישמעאל דממה שאנו לומדי׳ ענין מענין נלמוד דטהור אינו אלא מטומאת נתקים לחוד אשר היא הטומאה האמור' בענין אבל לא משאר טומאות שבתורה וז"ש יכול יהיה טהור מכל טומאה וכשהוא אומר למטה וכי יהיה בקרחת וגו' למדנו שאפי׳ מטומאת נגעי' לא נטהר אותו אלא מטומאת נתקים בלבד ולולי זה הפסוק היינו מטהרי' אותו מכל טומאת נגעים כי הם ענין לו והיינו דקאמר וכשהוא אומר ולא אמר כשהוא אומר בלא וי"ו והנך רואה כמה מן הדוחק בפי' זה חדא דמאין נוכל לומר שאם ימרט ראשו לא יקבל טומאת מגע והסט דמה ענין זה לזה ועוד א"כ בכל מקום אשר יאמר אשאר נגעים וטהרו הכהן או טהור הוא נאמר זה ולמה א"כ לא אמר זה אלא בזה המקום נהי דעל זה נוכל לומר דבכל המקומות מייחס הטהרה לנגע וכאן מייחס אותה לאיש דאמר קרח הוא טהור הוא ומזה נוכל לטעות שהטהור הוא מכל טומאה אלא אם נלמוד מהענין שמדבר בנגעים אבל עדיין הוא רחוק דמן הבריית׳ לא נראה אלא שהם דבר אחד ומ"ש שלזה אמר וכשהוא אומר לא ידעתי היכן מצא נוסחא זו דבספרי' ל"ג אלא ת"ל וכי יהיה ובזה א"א לפרש מה שפי׳ הוא לכך נראה לע"ד לפר׳ דמה שאין מה שלמד מעניינו שהוא פי' פסוק טהור הוא נלמוד מקרא דכי יהיה בקרחת וגו׳ אלא קרא דוכי יהיה בקרחת וגו' מכח הסתירה הודיענו דמלת טהור אינו לגמרי ועדיין הדבר סתום שאם אינו טהו׳ לגמרי מאיזה טומאה טהור כי לא ידענו אותה וזה ילמד מענינו הסמוך לו שמדבר בטומאת נתקין וא"כ טהור הוא מטומאת נתקים ופי' הבריית' בזה האופן ונדייק בה מה שחזר לומר דבר הלמד מעניינו שאינו טהור וגו׳ דלמה צ"ל דבר הלמד מענינו אחר שלזה הביא המשל אלא הכוונה לומר קרא אמר טהור הוא ואלו לא אמר אלא זה היינו אומרים טהור הוא זה האיש מכל טומאה אחר שלאיש ייחס הטהרה וזה אין אנו יכולין לאומרו שלזה ת"ל וכי יהיה בקרחתו וגו' (אין) [קרבן אהרן: אשר] זה למדנו שאין טהור מכל טומאה דכיון דטמאו במקצת הוציא אותנו מדעת זו וא"כ אינו טהור אלא ממקצת טומאה אבל עדיין הדבר סתום שלא ידענו מאיזה טומאה הוא טהור אם משאר טומאות ומה שהוא בזה דבר הלמד מעניינו הוא שאינו טהור אלא מטומאת נתקים בלבד וז"ש דבר הלמד כו' שאינו טהור מכל טומאה וא"כ קרא משמע מיניה דטהור לגמרי מכל מין טומאה אלא דקרא דוכי יהיה בקרחת הודיענו שעדיין נשאר בו טומאת נגעים ובזה נשאר הדבר סתום כי לא ידענו א"כ מאיזה טומאה הוא טהור אם משאר טומאות או איזה טומאה ומדת דבר הלמד מענינו למדנו שאינו מכל טומאה מהטומאות אלא מטומאת נתקים בלבד שהוא הענין האמור למעלה ממנו ושמא נאמר דאיכא תרי מיני בדבר הלמד מעניינו האחד מהעניין הכתוב אצלו ולזה דוגמת לא תרצח ללא תגנוב הב' מסבתו וירצה מענינו מהסיבה אשר מעניינו ממנה חייב לו זה הדין והוא הדוגמא שהביא בכאן וזה שכל גוף האדם מטמא בשאת ובהרת והראש והזקן עמו אלולי שהשער מונעהו מזה שהוא סבת הסרת טומאת השאת והבהרת ממנו והבאת טומאת הנתקים אליו א"כ כשאמר הכתוב טהור הוא ילמוד מעניינו דאינו טהור אלא מאותו הסבה אשר טמאוהו בזה המין מהטומאה שבסור זאת הסיבה יוסר טומאת הנתק ממנה וישוב אליו טומאתו והיא טומאת עור ובשר והוא מ"ש ת"ל וכי יהיה כי הוא אשר למדנו על הטהור הזה שיהיה למד מעניינו שהוא הסיבה אשר הסירם ממנו טומאת עור ובשר והביאתו לטומאת נתקים שבסור השער [קרבן אהרן: אינו טהור] מכל טומאה שטומאת עור ובשר תשוב למקומה וטומאת נתקים היא אשר תוסר ממנו עכ"ל הרב הגדול ר"א שי׳: