צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
ויקרא · יב
פרשת תזריע
ב
רש"י אשה כי תזריע א"ר שמלאי כשם שיצירתו של אדם כו' כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל לשון הרג"א דא"לכ למה מקדים פ' בהמה חיה ועוף לפר' תורת האדם אלא כשס כו' אע"ג דגבי בריאה מפרש בגמרא בפ' אחד דיני ממונו' שאם יתגאה האד׳ אומרים לו אפי' יתוש קדמך דבשביל זה נברא אדם אחרון למעשה בראשית ועוד יש טעמי' אחרים שם וא"כ קשיא כיון דאותן טעמים לא שייכי בתורתן א"כ למה מקדים תור' בהמה וחיה ועוף לתורת אדם ודוחק לומר שר"ל איידי דמקדים ביצירה מקדים נמי בתורה דלשון כשם לא משמע הכי דה"לל כיון דהקדים יצירת בהמה חיה ועוף כו' עכ"ל ותירץ מה שתירץ ואני אומר דמעיקרא קושיא פריכא היא שכתב כיון דאותם טעמים לא שייכין בתורתן א"כ למה מקדי' כו׳ אדרבה אני אומר דכל כוונת ר׳ שמלאי אינה לומר אלא כשם כו' ולא לשון איידי ור"ל כשם שהטעם התם בבריאה הוא משום שלא יתגאה האדם כו' ה"נ בתורתן כתבו באחרונה לעורר אותו על שפלותו ויצירתו המנוולת וטיפה הסרוחה אשר ממנה נוצר כמה הוא מזוהם כשיראה לפניו תור' הבהמות והחיות והעופות שבחייהם אינם מטמאים שום טומאה וגם במותם אינם מטמאים טומאה חמורה אלא טומאת ערב והאדם תכף שנוצר ונולד ואפי׳ שנולד מחוי רק שניכ' בו צורת אדם כמ"ש הרא"ם ז"ל מטמא את אמו טומאה חמורה דהיינו טומאת ז' ושאר חומרות דיני נידה שבה יתבונן ויראה מזה כמה מזוהמת היא לידתו ואיך יתגא' ע"ד מאמר החכם מי שעבר פעמים במעבר השתן איך יתגאה לכך איחר תורת טומאתו אחר תורת טומאת הבהמות וחיות ועופות נ"ל עכ״ל ואע"ג שאין משיבין את הארי לאחר מיתה מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך היאך אפשר להעלות על הלב דבר זה שיצירת האדם מזוהמת יותר (מיצרית) [מיצירת] הבהמו' והחיו' והעופות עד שמפני כך האדם תכף שנוצר ונולד מטמאה את אמו טומאה חמורה כו' שהרי הגוים ג"כ אינם מטמאין שום טומאה בחייהם וגם במותם אינם מטמאין באהל כי אם במגע ובמשא כמו הבהמו' ממש לא פחות ולא יותר לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות טומאת מת שכתב וז"ל אחד המת מישראל או מן הגוי מטמא במגע ובמשא ואין הגוי מטמא באהל וכן הגוי אינו נעשה טמא מת אלא גוי שנגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמי שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת לא בטומאת המת בלבד אלא בכל הטומאות כלן אין הגוים ולא הבהמה מתטמאין בהן ואין לך בכל מיני נפש מה שמתטמא והוא חי או מטמא והוא חי חוץ מן האדם בלבד והוא שיהיה מישראל וכו' עכ"ל ולדעת ספר יראים אפי' כמו הבהמות אין הגוים מטמאים דהיינו אף במגע ובמשא והביא ראיה מת"כ והשתא לפי דברי מורי ז"ל דלעיל קשה וכי יצירת האדם מזוהמת יותר מיצירת גוי חלילה וכ"ת שכוונת מורי ז"ל היתה דלכך יצירת האדם מזוהמת יותר עד שמפני כך האדם תכף שנוצר ונולד מטמא את אמו טומאה חמורה כו' כיון שיצירת האדם היא מדם נדות של האשה שהוא זוהמת הנחש הקדמוני כאשר בא על חוה והטיל בה זוהמא ונתקללה האש' בדם נדותה בהחטיא אותה הנני יוסיף להפלא הפלא ופלא א"כ יותר היו ראויי' הגוים להיות מטמאים בכל דיני טומאה הנוהגים בישראל מדאמרינן ביבמות פ' מצות חליצה א"ר יוחנן ז' בעילות בעל אותו רשע באותו יום וכו' והא קמתהני' מעביר׳ א"ר יוחנן משום רשב"י כל טובתן של רשעי' רעה היא אצל צדיקי' דהא שדי בה זוהמא דא"ר יוחנן בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן גוים שלא עמדו בהר סיני לא פסקה זוהמתן ובמסכת ע"ז בר"פ אין מעמידין משמע בהדיא שפסק' לגמרי זוהמתן של ישראל כאשר עמדו על הר סיני ולא חזרה זוהמתן כאשר עשו העגל מדקאמר שם נקבות אצל נקבות מ״ט לא מייחדיינן אמר מר עוקבא בר חמא מפני שהגוים מצויין אצל נשי חבריהן ופעמי' שאינו מצאה ומוצא את הבהמה ורובעה ואי בעי' אימא אפי' מוצאה נמי רבעה דאמר מר חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן דא"ר יוחנן בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא אי הכי ישראל נמי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן וכו' ואם איתא שחזרה זוהמתן לישראל כאשר עשו העגל א"כ הדרא הקושיא לדוכתה אי הכי ישראל נמי לכן נ"ל לומר להיפך מקצה אל קצה מדברי מורי ז"ל דלעיל כי מה שהאדם תכף שנוצר ונולד מטמא את אמו טומאה חמורה כו' וכן כל שאר דיני טומאה הנוהגין במין האדם בלבד ולא בב"ח זה מורה על גדולתו של האדם שהוא מבחר היצירה (אבל) [אצל] הב"ח שבעולם וכן מ"ש בת"כ בריש פ' זו דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע בני ישראל בענין הזה ואין הגוים בענין הזה וכו' הכל הולך אל מקום אחד כי אין הטומאה בהן בישראל מצד עצמם כי ישראל קדושי' הם כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וגו' וכשם שהק"בה קדוש כך ראויים ישראל להיות קדושי' מצד עצמם כיון שהם חלק של הק"בה ולכן דוחה קדושתן הטומאה חוצה כי מין בשאינו מינו חוצץ וב' הפכיים בנושא אחד א"א להיותן יחדיו מש"כ בבהמו' והגוים אשר עיקרן טומאה אין כח הטומאה עושה בהן רושם כי מין במינו אינו חוצץ ומה שאין הבהמות והגוים מטמאין באהל לאחר מיתה הטעם מפורש בזוהר שצורת גוף האדם שמת מיד חושקין אליו כל כחות וצורת הטומאה ומתדבקין בו וחושקים לכנס בתוכו וכוונתם הוא להתדמות לנשמה הטהור' שהיתה בו כבר כי הם נבראים צורו' טמאו' בלא גופי' וחושקים להיו' בגוף שהיה בו צורת אדם וזהו עיקר טעם איסור לינת המת ואין כחות הטומאה שהן השדי' ורוחין ולילין חושקין להתדמות בנשמתיהן של הגוים והבהמות שהיו בהם בחייהם כי גם בחייהם טמאי' הם ויודעים הצורו' הטמאות שלא יהי' להם מעלה כשיתדמו בנשמו' הגוים הטמאי' ואין להם שום חשק ותאוה ליכנס לגופם רק בגופי ישראל שהיו בהם נשמות טהורות חפצי' להתדמות כי חושבין (יגעו) [יגיעו] בזה למעלה גדול' ממה שהם כבר ואני שמעתי ולא אבין הלא הקושיא מעיקר' ליתא למה לא נאמר כשם שבטעם גבי בריאה הוא משום שלא תזוח דעתו עליו שאם יתגאה האדם אומרים לו אפי' יתוש קדמך במעשה בראשית כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף מטעם זה גופיה שלא תזוח דעתו עליו שאם יתגאה האדם אומרים לו אפי' תורת יתוש קדמך בסדר הפרשיות ועי"ל דכוונת ר' שמלאי כשם שהטעם התם בבריאה הוא כדי שיכנס למצוה מיד כדאית' בגמרא בפ' אחד דיני ממונות ה"נ בתורתו כדאי' במדרש וז"ל אחור וקדם צרתני אחר שברא כל הבהמות והעופות שקצים ורמשי׳ בראותו וכו' כך התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו אומר הק"בה אני מצוה אותו את זה תאכל ואת זה לא תאכל וזה לכם הטמא וכו' משהוא מקבל עליו את כל המצות אח"כ נולד וכו' כן נ"ל:
אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' הרא"ם ז"ל האריך מאד ליישב מה הוצרכו רז"ל לדרוש מקרא אשה כי תזריע וילדה זכר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה תיפוק ליה מקרא דאלה בני לאה ואת דינה בתו דתניא בשלהי המפלת תלה הכתוב הזכרים בנקבות והנקבות בזכרים לומר לך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה ע"ש ותמיה אני מאד עליו למה לא שת לבו גם לזאת מה שדרז"ל זאת הדרשה בויקרא רבה מקראי אחריני וז"ל לעולם הנקבה מן האיש והזכר מן האשה הזכ׳ מן האשה מנין שנ' ואשתו היהודית ילדה את ירד וכתיב ופלגשו ושמה ראומה ותלד גם היא וגו' הה"ד אשה כי תזריע וילדה זכר ונקבה מן האיש מנין שנ' ובתואל ילד את רבקה ואת דינה בתו ושם בת אשר וכו' לכן נ"ל שהקושיא מעיקרא ליתא משו' שכן דרך הגמרא למילף דרשה חדא במקום אחד ממקרא זה ובמקום א' יליף אותה ממקרא אחר וכ"כ התוספו' בהדיא בפ׳ שבועות העדות גבי מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר מנין שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק וכו' וז"ל התו׳ בפ"ק דסנהדרין נפקא לן מלא תגורו וכן דרך בכמה דוכתין עכ"ל וכ״כ שם גבי מנין לדיין שלא ישמ' דברי בעל דין חבירו קוד' שיבא בעל דין חבירו ת"ל מדב' שקר תרחק וז״ל התוספו' בפ"ק דסנהדרין מפיק ליה משמוע בין אחיכם וכו' כן נ"ל:
ד
רש"י לא תגע אזהרה לאוכל כו' כמו ששנויה ביבמו' כו' י"מ שכתב וז"ל מצאתי למחבר אחד שכתב דרש"י בעצמו מפרש דבריו כמה שפי' בסמוך בכל קדש לרבות את התרומה וכו' דע״כ לא פי' זה על המקרא דא"כ היה שלא על הסדר אלא מוסב על פירושו למעלה וה"פ לא תגע אזהרה לאוכל ומנלן דאזהרה לאוכל לזה מסיק דהא בכל קדש לרבות את התרומה ולא תגע נמי קאי עליה וא"כ עכ"ל שאין לא תגע לשון אזהר' נגיעה ממש דהא מותר ליגע בתרומה מיד אחר טבילה דהא טבלה מיד אחר ז' ימי' וטבול יום מותר ליגע בתרומה אפילו קודם הערב שמש אלא אזהרה לאכילה הוא עכ"ל המחבר ואני שמעתי ולא אבין כי יצא זה מפי המחבר כי אפשר תלמיד אחד הגיה שהרי כתב רש״י כמו ששנויה ביבמות ואית' ביבמות בפ' הערל בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל אתה אומר לאוכל או אינו אלא לנגיע ת״ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה ובנגיעה נטילת נשמה ליכא והאי דאפקי בלשון נגיעה לומר לך נגיע' כאכילה ופרש"י נטילת נשמה טמא הבא למקד' בכרת שנ' ונכרתה כי את מקדש יי' טמא אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו אכילה דגבי קדש בכרת וגבי תרומה במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו נגיעה כאכילה האסור לאכול אסור ליגע א"כ מוכח בהדיא שדיוקו של רש"י הוא מהא דשנויה ביבמות מקיש קדש למקדש כו' ואיך יעלה על הדעת שיהיה דיוקו מבכל קדש ועוד אעיקרא דדינא אינו אמ' שהרי מפיק בפ׳ הערל דטבול יום אסור ליגע בתרומה על כן נראה דדיוקו של רש"י הוא כמו שדייק התלמוד בפ׳ הערל כאש' כתב בעצמו כמו ששנויה ביבמו' ומ"ש בכל קדש לרבות את התרומ' כו' פירושא דקא מפרש ומה שפי' אותו שלא על הסדר הוא דאם היה מפרש אותו קודם לא תגע כסדר המקרא הוי קשה למה לי קרא לרבות מהיכי תיתי שיהיה מותר בתרומה שהרי תרומה נמי מיקרא קדש אבל עכשיו אצטריך לרבות דלא תימא מדילפינן ממקדש אי מה מקדש הנכנ' בו בטומא' עונש כרת אף קדש היינו בהאכלו בו עונ' כרת יצא' תרומ' שהו' עונה מית' בידי שמי' לכן אצטריך בכל לרבות את התרומ׳ א"נ רש"י מביא ראיה לפירושו בזה האופן ותדע דבאכילה קמיירי דהא בכל קדש לרבות את התרומה ואי בנגיעה כמשמעו ל"ל בכל לרבות מהיכי תיתי לחלק אבל עכשיו שמיירי באכילה ויליף קדש ממקדש אצטריך כדלעיל עכ"ל גם בעיני יפלא מאד איך יצא זה מפי מחבר הגם שלא ידעתי מי הוא דטבול יום מותר ליגע בתרומה מיד אחר טבילה אפי' קודם הערב שמש הלא לא בפ' הערל בלבד אמרו דטבול יום קודם הערב שמש אסור ליגע בתרומה אלא התלמוד מלא על כל גדותיו מזה ומשנה שלימה היא בכמה מקומות כדתנן בסוף זבים ובפ"ב דט"י ובפ"ח ובפי"א דמסכת פרה ובפ"ק דשבת אמרו בגמרא טבול יום דאוריית' הוא דכתי' ובא השמש וטהר וכן בפ"ק דפסחים אמרו שמן שנפסל בט"י מאי הוי שלישי וכן ברפ"ב דמעילה אהא דתנן נמלקה הוכשרה להפסל בט"י אמרו בגמרא להפסל אין לטמויי לא מתניתין מני רבנן היא דתניא אבא שאול אומר ט"י תחלה לקדש ר"מ אומר מטמא את הקדשין ופוסל את התרומה וחכמים אומרים כשם שהוא פוסל משקה תרומ' ואכלי תרומ' כך הוא פוסל משק' הקדש ואכלי הקדש כו'
ז
רש"י ואיזהו זה חטאת שנ' וכפר עליה הכהן וטהרה כו' בנוסחת לשון זה מביא נמי הרא"ם ז"ל ותמה אני עליו איך לא הרגיש דמלת הכהן טעות היא שהרי בת"כ אשר רש"י הוציא משם דברים הללו דריש ליה מקרא וכפר עליה וטהרה דאיירי ביה שלא כתוב ביה הכהן רק בפסוק שלאחריו שוב מצאתי מי שכתב כמה טעמים לקיים נוסחות לשון זה וכפר עליה הכהן וטהרה כו' ולא נהירא לי מאחר דבת"כ ליתא:
ח
רש"י לא הקדימה הכתוב אלא למקראה כו' כתב הרא"ם ז"ל אינו ר"ל למקראה שיקרא תחילה שם לעולה ויאמר הרי זה לעולתי ואח"כ יקרא שם לחטאת ויאמר הרי זה לחטאתי דהא בפ' כל התדיר תנן חטאת העוף קודמת לעולת עוף וכן בהקדשן ופרש"י וכן בהקדשן כשהוא מפריש קינין קורא לשם חטאת תחלה ואח"כ עולה אלא ה"פ שלא הקדימה הכתוב לעולה על החטאת לא לסדר עבודתן ולא לקריא' שמם אלא לקריאה בעלמא שנקרא בענין תחלה אבל בעבודתן חטאת קודמת לעולה כו' וכן פרש"י בהדיא בפרק כל התדיר ובפרק האומר משקלי עלי אבל שום אחד מהם לא שת אל לבו אם אינה קודמת במעשה לא לקריאת שם ולא להקרבה א"כ למנ"מ הקדימה הכתוב למקראה ובצרוף לזה יש להקשות מה חטאה שהוצרכה לקרבן ואם זה הקרבן הוא על שבאה בסכנה וניצל מן המיתה היה ראוי שתביא תודה וכתב רבינו בחיי ז"ל ויתכן לפרש שאין הקרבן מצד החטא של עצמה רק מצד אמה כי היא היתה אם כל חי ולולא החטא ההוא היה האדם מוליד עם אשתו שלא כדרך תאוה וחשק אלא בדרך טבע הגמו' כדרך טבע האילן המוצי' פירותיו בכל שנה שלא בתאוה והיולדת הזו כאמה ובתה במעשה החטא כי הענפים הם מקולקלים בקלקול השורש וע"כ יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על חטא הקדמוני שכן נצטווה בסבת אותו החטא על ג' מצות והם נדה חלה הדלקת הנר לפי שהחטא ההוא יהיה תחלה במחשבה ואח"כ במעשה מפני זה הזכיר בקרבן יולדת אחד לעולה ואחד לחטאת כנגד חטא המחשבה וחטא המעשה ומפני זה הקדים עולה לחטאת מש"כ בשאר הקרבנות שחטאת קודמת לעולה בכולן וזהו ששנינו בזבחים אחד לעולה ואחד לחטאת לא הקדימה הכתוב אלא למקראה והכוונה שלא הקדים הכתוב עולה לחטאת להיות קודמת למעשה אבל עניין הקדימה במקראה הוא מטעם זה לרמוז על חטא המחשבה ההוא שקדם לחטא המעשה עכ"ל. וי"מ כתבו וז"ל שלא הקדימה הכתוב אלא למקראה היינו שידוע שהתורה כלה שמותיו של הקדוש ברוך הוא כאשר הוא בהקדמת הרמב"ן לפירוש התורה וזהו שאמרו אין מוקדם ומאוחר בתורה כוונתם אפי' מה שיראה מוקדם או מאוחר חוץ למקומו הנאות אינו לא מוקדם ולא מאוחר לפי האמת אבל איתן מושבו במקום הראוי לה לפי יושר הכוונה האלהיי' ומלות הפנימיות ואם לא נשיג זה לקוצרינו וכבר השתדל הרמ"בן במקומו' הרבה מביאור התורה להבין ולהורות שעם היות מטולטלים שבילים של תורה מצד סדר הזמן שבו נמשכו הדברים אין טלטולם אלא לכוונת סדר אחר לפי מה שהוצרך מצד הכתובים עד"ז כדי שיניח מקום לסודותיה ולא יתבלבל סדר השמות היוצאים מהם וזהו לא הקדימה הכתוב אלא למקראה דהיינו שיהא קוראים אותו כפי מצב הכתוב מפני סודות והשמות היוצאים כפי מצב הזה: