צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
ויקרא · יא
ב
רש"י זאת החיה מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל כו' הקשה הרא"ם ז"ל למה לא מנו זאת החיה וכו' וכן השקלים בהדי דברים שנתקשה בהם משה עד שהראה לו הקדוש ברוך [הוא] באצבעו ואלו הן מנורה ור"ח ושרצים וי"א אף הלכות שחיטה כדאיתא בפרק הקומץ רבה ותירץ וז"ל ושמא י"ל תנא ושייר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כו' עכ"ל וכבר נתעורר בזה גם בריש פרשת כי תשא ולא תירץ כלום ותמה אני מאד למה לא זכר ולא פקד כלל מה שתרצו התוספות על הך קושיא בשני מקומות ב' תירוצים הא' הוא בר"פ אלו טריפות וז"ל זאת החיה מלמד שתפס הק"בה כל מין ומין והראה למשה והא דלא חשיב ליה בהקומץ רבה גבי ג' דברים שנתקשה משה מנורה ר"ח ושרצים ולא חשיב נמי הא דאמר במדרש כמין מטבע של אש הראה הקדוש ברוך הוא למשה דכתיב זה יתנו שמא לא חשיב אלא מידי דנתקשה אבל אלו אף על פי שהראהו לא נתקשה בהן אלא שתמיה על הדבר מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו הראהו הקב"ה להבחין היטב ולהודיע לישראל וכן הכא להראות לישראל איזה היא אסורה ואיזו היא מותרת עכ"ל והשני הוא בפרק הקומץ רבה וז"ל ג' דברים היו קשים לו למשה כו' וא"ת ולחשוב נמי ההיא דאלו טרפות דאמר וזאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הק״בה כל מין ומין והראה לו למשה ואמ' לו זאת אכול וזאת לא תאכל וי"ל דלא חשי' אלא הך דכתי' ביה זה ויש לתמוה דלא חשיב מחצית השקל דכתי' זה יתנו ואמרינן כמין מטבע של אש הראהו למשה וי"ל דלא שייך התם נתקשה אלא משום דלא הוה ידע בשום ענין אם לא היה מראהו עכ"ל ואולי לא ישרו דברי התוספות בעיני הרא"ם ולכך לא הביאם מפני שהוקשה לו על התירוץ דבפ' אלו טרפות דלעיל איך אפשר לומר אבל הני אף על פי שהראהו לא נתקשה בהן כו' שהרי בפרשת בהעלותך רבה אמרו בהדיא דגם הני הראה הקב"ה למשה מפני שנתקשה משה בהן וז"ל ד"א בהעלותך אתה מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן עד שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע וכן בפרסות בהמה טהורה שנ' זאת החיה אשר תאכלו את זה לא תאכלו והראהו באצבע וכן בירח החדש הזה לכם וכו' עכ"ל ועל התירוץ הב' דבפרק הקומץ רבה דלעיל הוקשה לו איך אפשר לומר דלא שייך התם נתקשה אלא משום דלא הוה ידע בשום ענין אם לא היה מראה שהרי תשובתו בצדו עשרים גרה השקל וגומ' ופרש"י עשרים גרה השקל עכשיו פי' לך כמה הוא כו' וכתב עליו הרא״ם וז"ל פי' אע"פ שנזכרו שקלים כסף שלשים שקלי' יתן לאדוניו חמש מאות בשקל הקודש וחמשים שקלים דאונס ומפתה וק' שקלים דמוציא שם רע לא פי' לנו שיעורו אלא כאן שכל השקלים בין דחולין בין דקדש כלם עשרים גרה הם ומכאן למדו כלם עכ״ל ודע שרבינו בחיי ז"ל כתב בפרשת צו בפסוק זה קרבן אהרן וז"ל דרז"ל בד' דברים נתקשה משה וזה אחד מהם וסימן שלהם מקש"ה עכ"ל ור"ל מנורה קרבן שקלים החדש הזה לכם ואני בקשתי ולא מצאתי בשום מדרש שדרשו כן על זה קרבן אהרן וצל"ע:
ח
רש"י שאר בהמה טמאה שאין לה שום סי' טהרה מנין אמרת ק"ו ומה אלו כו' כתב הרא"ם וז"ל בת"כ וקשה והלא אין מזהירין מן הדין כדאית' בפ"ק דמכות וליכא למימ' דהאי ק"ו לאיסור' בעלמא הוא כדמשני תלמוד' בפ' אלו הן הלוקין אבל לא למלקו' דאי לאיסור' בעלמ' תיפו' ליה מלאו הבא מכלל עשה בכל מפרס' פרס' ומעל' גרה תאכלו ולא בהמ' שאינה מפרסת כו' כדתניא בת"כ והביאו גם רש"י ז"ל עכ"ל ותירץ ושמא י"ל דהאי קל וחומר דבהמה טמאה לאסור לא תעשה הוא דאתא ולא לחיוב מלקות ואיסורה דילפינן מהלאו הבא מכלל עשה אינו אלא איסור עשה שהלאו הבא מכלל עשה אינו נדון אלא לעשה ואיסור העשה לחוד ואסור הלאו לחוד עכ"ל והר"ב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל ודברים אלו אין להם טעם כלל דבאסור אין תוספות כלל דהדבר האסור הוא אסור בין שיהיה אסורו מעשה או מלא תעשה ואין תוספות אלא בעונש האסור אשר נרצה ללמוד וא"כ ל"ת אינו מוסיף באסור אלא מוסיף עונש וכיון דאין עונשין מן הדין עדיין הקושיא במקומה עומדת דמאי אהני ליה הק"ו אחר דאסור הוא בלא עונש ואסור הוא גם עתה בלא עונש. וע"ק לי בדבריו אלו דאחר דהקל וחומר הוא לתת לחמור החומרא אשר בקל מטע' היותו חמור ממנו והחומר' בו יותר ראויה א"כ איך אחר הק"ו לא ישיג ולא יותן לו מה שבחמו' דמן הדין היה לו להוסיף לו מדרגה אחת מפני היותו חמור לולי גזרת הכתו' דגזרו דאמרינן דיו ואיך א"כ לא יהיה בו מה שבקל המלמד אותו כמו שכתב הרב בזה דאהני ליה ק"ו לתת לו האסור מכח לא תעשה אבל לא העונש ומלמדיו הקלים יש להם אסור ועונש לאו אם כן אין התירוץ הזה עולה כהוגן אלא ודאי הקל וחומר מלמד ונותן לו אזהרת הלאו וענשו וצריך להבין איך יהיה זה כיון דקי"ל דאין עונשין מן הדין והרב המגיד בפרק ב'מאסורי מאכלות אמר לתרץ זה דעם היות כלל בידינו דאין מזהירין ולא עונשין מן הדין אין זה אלא כשאין בידינו בלמד זה אסור כלל ואסורו נרצה ללמוד אותו מן הדין ולזה נאמר שלא יכול הדין לתת לו ב' מדרגות שאחר שהוצרך לתת בו אסור לא יתן לו עונש כלל אמנם כאשר האסור בו מבואר בתורה כגון האי דאסור שאר טמאים כבר נאמר בלאו הבא מכלל עשה אז הקל וחומר מהניא ליה לאזהרה ועונש דאם לא כן למאי אתי הקל וחומר זהו דעתו של הרב המגיד והוא תירוץ נכון והרג"א חשב לדחותו בדברים באומרם דבכל מקום דאמרינן אין מזהירין מן הדין כבר אית לך האסור בו ואף על פי כן אמר דאין מזהירין ודברים אלו אינם אמתיים דכוונת אין מזהירין אינו אלא לומר דכאשר נלמוד האסור מן הדין די שנלמוד אסור מבלי שנלמוד אסור וגם אזהרה ולדעתי תנא דברייתא כוון להראות לנו זה התירוץ בעצמו וזה במה שהוסיף לומר אחר אומרו ושאר בהמה טמאה מקל וחומר נמצא מצות עשה שלהן מן הכתוב ומצות לא תעשה מן הדין שנראה שהם דברים יתירים כי כבר אמר כל זה אלא ודאי שאין זה אלא תירוץ למה שראה שנוכל להקשות עליו כמו שכתב ושאר בהמה טמאה מקל וחומר דהרי אין מזהירין מן הדין ולזה אמ' דהכא מזהירין לפי שנמצא להם אסור במ"ע בהדי' בקר' ולזה אתי' להם מצות ל"ת מן הדין (והופי') [והוא פי'] נכון בדברי הברייתא או נאמר בזה תירוץ אחר והוא דהא דאמרינן אין עונשין מן הדין אינו אלא בב' דברים חלוקים שלא נמצא להם שתוף בדבר כלל בתורה אלא שרצה ללמוד חומרא לחמור מפני שנמצאת במה שהוא קל מבלי שנמצא שהתורה שתפה בשום דבר זה החמור עם הקל אמנם אם תמצא שהתורה שתפה ב' דברים אלו בדבר אחד כגון האי דכבר שתפה תורה אלו שאין בהם סימן טהרה עם אלו שיש בהם במה שמיעטה אותם יחד בשווי מהאכילה הנה בזה דין הוא שנאמר דכמו שגלתה התורה שהם שוים יחד באיסור שנלמוד להם השווי גם כן באזהרה אף שיהיה מן הדין דטעמא מאי אמרינן דאין מזהירין מן הדין משום שיש לחוש ולומר שמא גזרת הכתוב כן היתה שזאת החומרא תהיה בקל ולא בחמור או שמא היה שום סבה בקל שחייבה לו החומרא שאינה בלמד החמור ואם כן אין לחוש לזה אלא כשלא נמצא להם שווי ושיתוף בתורה דאז נאמר שאינם שוים אצל נותן התורה אבל אם נמצא להם שיווי ושיתוף ששתפה אותם התורה כגון אלו ששתפה אותם בעשה נוכל להשוות אותם מן הדין גם בל"ת והאזהרה ולזה הטעם גם כן כוונה הברייתא במה שהוסיפה לומר נמצא מצות עשה להן מן התורה שירצה אחר שנמצא אותם בחדא מחתא יחד שוים ומשותפים במ"ע בתורה זה יגלה לנו שגם במצות לא תעשה יהיו שוים וילמדו החמורים מן הקלי' והראיה לזה כי באחותו מאב ואם הוצרך קרא לכתו' אזהרה בה מפני שאף שנעש' הק"ו מאחותו מאחד מהן ונדין ממנו אסור לה אין מזהירין ממנו לפי שלא שתפן הכתוב כלל אדרבה חלק אותם באומרו בת אביך או בת אמך ואין בכלל זה אחותו מן האב ומן האם או נאמר בזה טעם אחר לפ"ד והוא זה שאין ללמוד ק"ו זה מקולא וחומרא כמו שהם כל קלים וחמורים אלא מהטעם שנתן בקלים שהוא בעצמו נמצא יותר שלם בחמור וזה שבכל ק"ו אין שתוף ביניהם בטעם אלא אנו באים ללמוד מכח הניגוד שביניהם שאם זה קל ותמצא בו חומרא כ"ש שתמצא בזה החמור והקולא והחומרא אינו טעם למציאות החומרא אלא דבר יוצא ממנה דרך משל אם נאמר ומה מעשר שהוא קדשים קלי' האונן אסור בו קדשי קדשים לא כ"ש הנה כאן אין הקלות שהוא היותו קדשים קלים סבה לאסור האונן בו אדרבה הוא מנגד לזה שהרי הקל אין בו זאת החומרא ואם כן אינו טעם עליה אבל כאן הנה נאמר הדין בזה האופן אם בגמל וחזיר אמרה תורה לא תעשה מטעם היות בו סימן טומאה אחד מי שיש בו זה הסימן ואחר עמו לא כ"ש ואין זה דומה לאחותו מן האב ומן האם דהוצרך הכתוב ליתן לא תעשה בה אחר שאמר ל"ת באחותו בת אביו או בת אמו אף על פי שבו נוכל לעשות הקל וחומר בטעם כי נאמר ומה אם אחותו בת אביו ולא בת אמו בלא תעשה מטעם היות לו עמה צד אחד מאחוה בת אביו ובת אמה שיש לו עמה זה הצד וצד אחר שהיא בת אמו לא כ"ש עם כל זה אינו דומה דהתם כשאמר קרא הדין אומר בלא טעם כי לא אמר אלא ערות אחותך בת אביך וגו' לא תגלה ולזה אין לנו לעשות זה מקל וחומר מפאת הטעם ואם נעשה אותו יהיה כדרך שאר קל וחומר ואין מזהירין ממנו אמנם כאן אמר את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה וגו' וכן בכלם לזה נעשה הקל וחומר מהטעם בזה מזהירין ממנו ועוד נוכל לומר בזה כדמשני בגמר' שם בפרק אלו הן הנשרפין גבי בתו דאתיא מקל וחומר מבת בתו ופריך התם וכי עונשין מן הדין ומשני גלוי מילתא בעלמא וה"נ נאמר דכאשר אמרה התורה דטעם הגמל וגו' מפני שיש בהם סימן טומאה אחד בזה אמרה שבכל מקום שימצא זה הטעם יהיה בלא תעשה והקל וחומר אינו אלא גילוי מילתא בעלמא ומה שהקשה על זה הרא"ם ז"ל דלא דמי להתם דבת בתו באה האסור לה והקורבה מפאת בתו ושייך שפיר לומר גילוי מילתא הוא משום דהא דכתיבא באה מכח אסורא דהאי דלא כתיבא אבל הכא גבי בהמה טמאה שאין סימן טהרה הא דכתיבא לאו מכח איסורא דלא כתיבא קאתי לדעתי אין מזה קושיא דנהי נמי דהא דכתיבא מכח אסורא דההיא דלא כתיבא לא נמשך ממנה אלא שכחם שוה הוא דכמו שזו אסורה משום דפרסה אינו מפריס גם אלו אסורים מפני דפרסה אינם מפריסים ולא יפסיד זה מה שלא ימצא בו סימן היתר דזה יוסיף בכח לא יגרע ממנו וא"כ הק"ו גלוי מלתא בעלמא ולא ממנו אנו למדין כדי שנאמר דאין מזהירין ממנו והראיה שהביא לדבריו מאחותו בת אביו ובת אמו דאמר רש"י ז"ל דבה אין הק"ו גלוי משו' דהא כתיבא לאו מכח קורבה דהא דלא כתיב' אתי' ורצה לדמות הנדון שלנו לזה לא דק בזה דכאן מכח דהא דלא כתיבא אתי לפי שלא כוון רש"י ז"ל לומר דלא יקרא גלוי אלא אם יהיה נמשך ממנו ר"ל אם יהיה נמשך אסור האי דכתיב מאסור האי דלא כתיב דלא אמר אלא דהא דכתיב לאו מכח קורבה דהא דלא כתיבא אתיא ולא אמ' לא מקורבה דההיא דלא כתיבא בהו אתיא אלא מכח שירצה שאין כח הקורבה בזו כמו הקורב' האחרת שזו קרובה לו מחמת עצמה וזו קרובה לו מחמת עצמה ר"ל דאין הקורבות שוות דקורבת זו היא באופן אחד וקורבת זו היא באופן אחר דאחות זו יותר אדוקה ויותר קרובה מאחות מן האם או מן האב וכיון דהם חלוקות בעצמם אתיא מכח החומרא ונוכל לומר דגזרת הכתוב היא דבזו יש לא תעשה ובזו לא אמנם בנדון דידן האי דכתיבי באים מכח העדר הפרסה שהוא בעצמו כח האי דלא כתיבא ואין ביניהם שום הבדל כלל דאין הבדל בין העדר הפרסה שבזה להעדר הפרסה שבזה ואיך יחייב בזה מלקות ובזה לא וא"כ הק"ו אינו אלא גלוי מלתא בעלמא ודמי לבתו שלמדה מבת בתו שהכח בשניהם שוה שבני בנים הרי הן כבנים ובשניהם מכח האבות ואלו אמר הרמב"ן ז"ל זה היה יותר מתיישב מאומרו שהברייתא משובשת או שיהיה אליבא דלא כהילכתא אליבא דמ"ד דעונשין מן הדין זהו דעתי בזה ואתה תבחר כי אין לשבש הברייתא שהרי גדולי עולם פסקו הדין על פיה ורמזו לק"ו בעצמו כי מזה נראה דלא משבשתא הוא בעיניהם כלל:
(רש״י ועוד יש לך ללמוד יהיה טהור הטובל בהן מטומאתו כו' כתב הרא"ם וז"ל אך מעין ובור מקוה מים המחוברין לקרקע אין מקבלין טומאה זהו אליבא דר' יהודא ורבי יוסי דאמרי טומאת משקין מן התורה דדרשי קרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא בטומאה ממש אבל לר"א דאמ' אין טומאה למשקין כל עיקר וקרא דובכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא בהכשר קמיירי כדאיתא בפ"ק דפסחים צ"ל דקרא דאך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור בטהרת הטובל בהן קמיירי כדתניא בת"כ לא בטהרת עצמן וזהו שכתב אחר זה ועוד יש לך ללמוד יהיה טהור הטובל בהן מטומאתו אך מלשון ועוד לא משמע הכי דמלשון ועוד לא משמע ששני דברים למדנו ממקרא זה אלא האחד מהם על דעת ר"י והאחד על דעת ר"א דא"כ וי"א יהיה טהור הטובל מטומאתו מבעי ליה עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין הלא הרא"ם גופיה כתב לעיל בפרשת בראשית בדבור וכבשה חסר וי"ו למדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית ועוד למדך שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא האשה וז"ל מה שאמר ועוד למדך אינו ר"ל שלמדנו מחסרון הוי"ו של וכבשה שני עניינים האחד שזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית והאחד שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא האשה שהרי האומר זה אינו אומר זה והאומר זה אינו אומר זה אלא הכי פירושו למדך על דעת ר' יוחנן בן ברוקה שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית ועוד למדך על דעת ר"א בשם ר' יוסי בן זמרא שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא האשה עכ"ל א"כ למה לא נאמ׳ גם כאן דהכי פירושו ועוד יש ללמד על דעת ר"א יהיה טהור הטובל בהן מטומאתו ומה שפירש תחלה אך מעיין ובור מקו' מים המחוברי' לקרקע אין מקבלים טומאה הוא אליבא דר׳ יהודא ור' יוסי שוב ראיתי בספר אמרי שפר שגם הוא הרגיש בזה והעלהו בצ"ע)
יג
רש"י לא יאכלו לחייב המאכילן לקטני' כו' כתב הר"אם ז"ל וז"ל וזהו דבר תימה נהי דמלא תאכלו איסור אכילה משמע אסור הנאה לא משמע מ"מ כיון דשני קרא בלישניה בחד דוכתא וכתב לא יאכלו ולא כתב לא תאכלו כדי לאסור באכילה ובהנאה תו לא צריך למכתב הכי בכל דוכתא שהרי חמץ בפסח אע"ג דכתי׳ ביה בכל דוכתא לא תאכלו דאיסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מ"מ כיון דשני קרא בלישניה בחד דוכתא וכתב לא יאכל ללמד אחד איסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע למדנו מזה שהחמץ אסור בהנאה ולא אמרינן דהנהו קראי דלא תאכל לא תאכלו אתו לבטולי משמעו׳ דלא יאכל חמץ ולאפוקי מידי איסור הנאה והכא היכי אתא קרא דלא תאכלו ומבטל משמעותיה דלא יאכלו וליכא למימר שאני הכא דאפשר לקיים שניהם ולפרש קרא דלא יאכלו לאסו' המאכיל לקטנים וקרא דלא תאכלו לאסור באכילה ולא בהנאה משא"כ גבי חמץ משום דגבי חמץ [נמי] מצינן לפרושי קרא דלא יאכל חמץ לחייב המאכיל חמץ לקטני' וקרא דלא תאכל עליו חמץ כל מחמצת לא תאכלו לאסו' באכילה ולא בהנאה ושמא י"ל דגבי חמץ לא מצינן לפרושי קרא דלא יאכל חמץ לאסו' המאכיל חמץ לקטנים דתיפוק לי' במ"מ מדם ומשרצים ומטומאה דגבי שרצי' כתי' לא יאכלו להזהיר גדולים על הקטנים וגבי דם כתי' לא תאכלם לא תאכילם להזהיר גדולים על הקטנים וגבי טומאה כתי' אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים דבשלמא שרצים ודם וטומאה לא מצי ילפי חד מחברי' במ"מ משום דאי אשמעינן שרצים ה"א מה לשרצים שכן איסורן במשהו תאמר לדם דעד דאיכא רביעי' ואי אשמעינן דם ה"א מה לדם שכן בכרת תאמר בשרצים דאינם אלא בלאו ואי אשמעינן תרווייהו ה"א מה להנך תרתי שכן איסורן שוה לכל תאמר לטומאה שאינה אלא לכהנים לבדם ואי אשמעינן טומאה ה"א מה לכהנים שכן ריבה בהן הכתוב מצות יתירות אבל דם ושרצים אימא לא כדאית' בפ' חרש הלכך כולהו מצרך צריכי אלא חמץ תיתי מינייהו במ"מ כי היכי דאתו מינייהו כל שאר איסורין שבתורה עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל ואני שמעתי ולא אבין דלמה לא נלמוד עופות ג"כ משרצים ודם וטומאה כמו חמץ וכל שאר המצות לאזהרת גדולים על הקטנים כי מה נשתנה אסור זה מכל האסורים וא"כ עדיין נאמר דקרא דלא יאכלו דכתי' גבי עופו' לא אצטריך לחייב גדולים על הקטנים דבמ"מ דדם וטומאה ושרצים ילפינן ליה ולא אתא אלא לאסור הנאה ולמה א"כ יבטל אותו מאי דהדר ואמר לא תאכלו אמנם במ"ש אנחנו בפי׳ הברייתא דחיוב זה אינו כחיוב שרצים שהוא אזהרת גדולים על הקטנים כי זה הוא לחייב המאכיל לגדולים כגון שתחבו בפיו בחיוב המאכל והוא ללקות עליו כמו שהאוכל חייב אלו אכל הוי אתי שפיר דדרשה זו לית לן מקום אחר ללמוד אותה אלא מזה דבדם וטומאה דפשטיה דקרא לא משמע על המאכיל וגם בשרצים אלא מיתורא דקרא דרשינן ליה לית לן לחיובי עליו מלקות ולזה מוקמינן ליה אקטנים דהם לאו בר מלקות הם ולזה לא יחוייב המאכילן מלקות אבל הכא בפשטיה דקרא משמע דלא יאכיל לאחרים וא"כ הלאו על המאכיל מוקמינן ליה על המאכיל לגדולים ובהכי כיון דאית לן מה למדרש בקרא נאמ' דקרא דלא תאכלו בא להתירו מאיסור הנאה או נאמר דגבי חמץ בפסח הנהו קראי דלא תאכל לא תאכלו א"א שנאמר דאתו לבטולי אסור הנאה דמשמע מלא יאכל משום דכלהו אצטריכו לדרשה כדדדשינן להו במסכת פסחי' אמנם הכא במשנה תורה מאי דאמר את זה לא תאכלו לית לן למדרש מיניה מידי ולזה נאמר דלא אתי אלא לבטל משמעו' דאסור הנאה דמשמע מקרא כדי שנדרוש אותו לחייב המאכיל ולא לאסור הנאה או נאמר דמאי דדריש התר הנאה מקרא דלא תאכלו אינו מדאמר לא תאכלו אלא ממלת מהם דאמר התם דכתי' וזה אשר לא תאכלו מהם דמשמע מהם מעצמם לא תאכלו אבל הנאה מהם מותר ולז"א דקרא דא מבטל שלא תדרוש קרא דהכא לאסור הנאה אלא לחייב את המאכיל כאוכל או נאמר דקרא דלא תאכלו הוא במשנה תור' אשר שם הדר משה לפרושי תורה ולא בא לסתור אלא להוסיף ביאור אתא וא"כ אחר דאין כוונת משה להוסיף אלא בביאור לחוד בודאי אלו מאי דכתב קרא לא יאכל הוא לאיסור הנאה לא ה"לל כאשר צוה לבאר זה במלה אשר תורה על אסור אכילה לחוד אדרבה ה"ל להוסיף ביאור ולומר מלה אשר תורה אסור הנאה וכיון דכאשר הואיל משה באר את דברי התורה אמר לא תאכלו ולא חש אין זה אלא שמ״ש כאן לא יאכל אינו לאסור הנאה אלא לחייב המאכיל ולית לן למימר דא"כ למה לא אמר משה במשנה תורה חיוב זה דמאכיל דודאי באומרו שם לא תאכלו אשר הורה שלא נפרש אומרו כאן לא יאכל לאסו' הנא׳ בזה הורנו שנעזוב אותו כמשמעותו אשר ירצה לא יאכל לאחרים הנה זה פי' הבריית' כפי מאי דגריס הכא ת"ל לא תאכלו אבל רש"י ז"ל בפירוש התורה הביא הבריית' וגריס בה ת"ל לא תאכלם והרא"ם מחק גירסא זו משום דאמר דאין ללמוד עופות משרצי' ולדעתי אין הלמוד בעצם הדין אלא בפי' קרא דאמר ת"ל לא תאכלום דדרשינן ביה לא תאכילום ולא דרשינן ליה לאסור הנאה דשרצים מותרים בהנאה וכשם שלא תאכילום דהתם הוא לחיוב המאכיל לאסור הנאה אף כאן.
לו
[רש״י ועוד יש לך ללמוד יהיה טהור הטובל בהן מטומאתו כו' כתב הרא"ם וז"ל אך מעין ובור מקוה מים המחוברין לקרקע אין מקבלין טומאה זהו אליבא דר' יהודא ורבי יוסי דאמרי טומאת משקין מן התורה דדרשי קרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא בטומאה ממש אבל לר"א דאמ' אין טומאה למשקין כל עיקר וקרא דובכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא בהכשר קמיירי כדאיתא בפ"ק דפסחים צ"ל דקרא דאך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור בטהרת הטובל בהן קמיירי כדתניא בת"כ לא בטהרת עצמן וזהו שכתב אחר זה ועוד יש לך ללמוד יהיה טהור הטובל בהן מטומאתו אך מלשון ועוד לא משמע הכי דמלשון ועוד לא משמע ששני דברים למדנו ממקרא זה אלא האחד מהם על דעת ר"י והאחד על דעת ר"א דא"כ וי"א יהיה טהור הטובל מטומאתו מבעי ליה עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין הלא הרא"ם גופיה כתב לעיל בפרשת בראשית בדבור וכבשה חסר וי"ו למדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית ועוד למדך שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא האשה וז"ל מה שאמר ועוד למדך אינו ר"ל שלמדנו מחסרון הוי"ו של וכבשה שני עניינים האחד שזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית והאחד שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא האשה שהרי האומר זה אינו אומר זה והאומר זה אינו אומר זה אלא הכי פירושו למדך על דעת ר' יוחנן בן ברוקה שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית ועוד למדך על דעת ר"א בשם ר' יוסי בן זמרא שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא האשה עכ"ל א"כ למה לא נאמ׳ גם כאן דהכי פירושו ועוד יש ללמד על דעת ר"א יהיה טהור הטובל בהן מטומאתו ומה שפירש תחלה אך מעיין ובור מקו' מים המחוברי' לקרקע אין מקבלים טומאה הוא אליבא דר׳ יהודא ור' יוסי שוב ראיתי בספר אמרי שפר שגם הוא הרגיש בזה והעלהו בצ"ע]
לח
רש"י בין הם על הזרע בין זרע נופל בתוכן כו׳ כתב הרא"ם וז"ל בת"כ ויש בזה נוסחאו׳ משונות בנוסחת רבינו הלל כתי' אין לי אלא בזמן שנתן מים ע"ג זרע. זרע ע"ג מים מנלן ת״ל ונפל מנבלתם עליו טמא ופי' כלומר כיון דנפל מנבלתם עליו בין כך ובין כך טמא ורבינו אברהם זוטא (מתירוץ) [מתיוו"ץ] טען דלא מסתבר לומר דמשתמע מיניה בין כך ובין כך דהא איכא למשמע טפי דוקא כי יותן מים על זרע טמא אבל זרע על מים לא וגורס הוא ת״ל זרע ונפל דזרע ונפל משמע דזרע נפל על המים דזרע נדרש לפניו ולאחריו וכי יותן מים על זרע זרע ונפל ודומה לו כה"ג דרשו גבי ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אין לי אלא שהקדים עפר למים הקדים מים לעפר מנין ת"ל מים חיים אל כלי שמים חיים נדרש לפניו ולאחריו ונתן עליו מים חיים מים חיים אל כלי וכיוצא בו ככמה מקומות עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל וקשה לי בהם טובא חדא דלא אמרינן על מלה מה דנדרשת לפניו ולאחריו אלא כשהיא יתירה או כשהיא בזולת מקומה והנה מלת על זרע אצטריכא לגופה וגם היא במקומה דבהכרח יאמר על מה יותן המים וא"כ מה יכריחנו לפרש אות' לאחרי' ולומר זרע ונפל ועו' שעם היות שנדרש כזה עם כל זה עדיין לא יובן מאלו המלות מה שרצה להבין כי מי יתן ונדע איך יובן מזרע ונפל שהזרע נפל על המים כיון דמלת ונפל הוא על הנבלה ועוד דכפי זה צריך למדרש ג"כ מלת ונפל לפניו ולומר זרע ונפל ולאחריה ונפל מנבלתם עליו וגו׳ והדמיון שהביא לזה ממים חיים אל כלי אינו דומה לזה כלל דהתם מלת אל כלי יתירה ואין לה משמעות לאחריה כלל ולזה בהכרח נפרש אותה לפניה וירצה ונתן עליו ר"ל על העפר מים חיים או אל כלי בלא עפר אבל הכא מלת ונפל אית לן מקום לדרוש אותה לאחריה למנבלתם ולמה נסמוך אותה למלת זרע באופן דגירס' זו אינה נכונה ואין טעם לפירושה ורבינו ישעיה הראשון גורס ת"ל טמא כמ"ש בספרים ופי׳ שהכוונה לומר דכל היכי דהוה זרע במים בין אם נפלו מים על הזרע בין אם נפל זרע על המים הוי טמא והרא"ם ז"ל הוסיף בדבריו אלו כי אין להם משמעו' משום דמלת טמא אינה יתירה למדרש בה מ"מ ולזה הוסיף ואמר ונ"ל דגרסתו ת"ל על זרע טמא ופירושו שמלת על זרע יתירה היא דה"ל למכת' וכי יותן מים עליו דעל כל זרע דלעיל מיניה קאי מאי על זרע למידרש מיניה כי הוו מים על זרע בין אם נפלו המים עליו בין אם נפל הוא על המים כיון שהמים הם עליו טמא הוא עכ"ד ואני שמעתי ולא אבין מה תיקן בזה דאיברא דמלת זרע יתירה דעליו ה"לל אבל אחר אומרו על זרע עדיין המובן מזה דהמים יהיו על זרע ולא זרע על המים ועדיין לא הרווחנו בזה כלום ואין מסיר אותנו ממה שנראה מפירוש הפסוק ורבינו מיוחס כתב וכי יותן מים על זרע בין שהמים נתנו על זרע בין שהזרע נתן על המי' הוכשרו שהרי נאמר למעלה אשר יבא עליו מים מכל מקום ונראה מדבריו שהיה כתוב בנוסחא שלו ת"ל אשר יבא עליו מים וגם בזה לא הרויח כלום שגם אומרו אשר יבא עליו מים לא יובן ממנו אלא שהמים יבואו על הזרע לא שהזרע יבא על המים ומה שנראה לי בזה הוא דגרסת רבינו הלל היא הצודקת אבל לא כפירשו וה"ג ת"ל ונפל מנבלתם עליו טמא וה"ג השמעוני בילקוט וה"פ דדייק התנא בקרא דאומרו ונפל מנבלתם עליו אינו במקומו דבקרא דלעיל אמר וכי יפול מנבלתם על כל ורע זרוע אשר יזרע טהור וה"לל ואם יפול על זרע אשר יותן בו מים טמא דכמו שבראשונה שם לנושא הדבור הנפילה כן ה"לל באחרונה שזהו סדר הדבור ועוד שהוא יתר דכבר אמור וכי יפול וגו׳ והיה די שיאמר ואשר יותן בו מים טמא ולז"א שבא לומר שלא תקפיד למ"ש וכי יותן מים וזה שאלו אמ' ואם יפול מנבלת' על זרע אש' יותן עליו מים וגו׳ היה נרא' דדייק אתנאי שיהיו אז המים על הזרע כיון דאמר אחר זה התנאי אמנם באומרו ונפל מנבלתם טמא אחר אומרו וכי יותן מים נראה דהיא נפילת הנבל' על זרע מבלי תנאו הקודם לומר דנפילת הנבלה בו יטמאנו ולא קדימת המים לזרע אלא שמכל מקום שנפל הנבלה עליו יטמא ואומרו ת"ל ונפל ה"ק ת"ל ונפל טמא כלומר לזה סמך טמא לאומרו ונפל ולא אמר ונפל קודם התנאי כדי שלא לסמוך התנאי לטמא ונאמר שהתנאי הוא סבת הטומאה אלא הנפילה הוא סבת הטומאה או נאמר והוא יותר נכון דבאומרו ונפל מנבלתם עליו בזה הראה שהזרע על המים וזה שכאשר יותן מים על זרע תפול הנבלה על המים וכאשר יותן זרע על המים אז תפול הנבלה על הזרע ואלו הדר קרא לתנאי אשר אמר יותן מים על זרע ונפל עליהם ה"לל דהדר למים אמנם באומרו (אליו) [עליו] משמעו דמלתא אחריתי קאמר וירצה וכי (יתן) [יותן] מים על זרע או שיהיה באופן שנפל מנבלתם עליו והוא על הזרע מ"מ טמא הזרע וכיוצא בזה דייק רש"י ז"ל לפ"ד במלת עליו דאמר ז״ל עליו אף משנוגב מן המים וכתב הרא"ם ז"ל דיליף ליה משום דונפל סתמא כתי' לא שנא קודם ניגוב ולא שנא אחר ניגוב ולא ידעתי איך הוא ונפל סתמא כיון דהדר הוא מחברו או כי (יתן) [יותן] מים דמשמע יותן מים על זרע ונפל בעוד המים בו והרג"א חש לזה וכתב דהא לא כתי' ואם יש מים על הזרע דהוי משמע בעודן עליו כי יותן מים על זרע כתי' דמשמע יותן אע"ג דהשת' אינן עליו ע"כ וקש' דמלב' דוכי יותן הראה לנו אופן הנתינה ברצון ולא היה יכול למכתב ואם יש מים יקשה עוד דכפי זה ה"ל לרש"י ז"ל לומ' דרשתו זאת על וכי יותן ולמה לא אמרו אלא על ונפל עליו ולזה נראה הנכון דמלת עליו דייק כמ"ש אנחנו דאלו היה צריך שיהיו המים עדיין על הזרע ה"לל עליהם דה"א על מים וזרע אמנם באומרו עליו משמע על הזרע לחוד ואיך יהיה זה אלא שנוגבו המים מעליו
מ
רש"י כשהוא אומר בנבלת עוף טהור נבלה וטרפה לא יאכלו לטמאה בה כתב הרא"ם וז"ל דהאי קרא ע"כ בנבלת עוף טהור קמיירי מדכתי' לא יאכל לטמא' בה ותניא בת"כ את שאין לה טומאה אלא אכילתה פי׳ מדהוה ליה למכתב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה וכתב בה למעוטי הוא דאתא לומר לך אין לה טומאה אלא מ"ש בה שהיא האכיל' אבל לא טומא' מגע ולא טומא' משא וא"כ אא"ל דבנבל' בהמה קמיירי דנבל' בהמה אית בה טומא' מגע וטומאת משא כו׳ עכ״ל והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל ולא דק מר בהא דהא מלת בה אצטריך לה למיעוטא כדי דלא תיתי נבלת טמאה בק"ו דבמאי דדריש עכשיו עדיין לא אימעט זה אלא שהוכחנו דבקרא דנבלה וטרפה לא שייך למדרש אלא נבלת עוף הטהור אבל אין לנו עדיין שלילה לומר שהוא שולל הטומאה מנבלת בהמה עד שימעט זה ממלת בה כמו שנ' ומאי דאמר דב׳ מיעוטין שמעינן מיניה גם בזה לא דק דבראשונ' לאו מיעוטא דרשינן שאלו היה כוונתינו למעט אותה מקרא שלא תטמא לא היה יכול לומר דתיתי מק"ו דלמאי דמיעט קרא בהדיא מה יועיל לו הק"ו וגם מלת בה לא משמע שאין בה ואין אנו צריכים לזה דבאומרו לא יאכל לטמאה משמע דאינו מדבר אלא בדבר שאם לא יאכל לא יטמא ע"י דבר אחר במגע או במשא ואין זה אלא בנבלת עוף טהור דנבלת בהמה אף שלא יאכל כבר נטמא במגע או במשא
רש"י כגון שתחבה לו חבירו בבית הבליעה כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל כתב הרא"ם דאלו תחבה הוא בידו בתוך בליעתו הרי הוא טמא משום נושא לטמא בגדי' שעליו אע"פ שאין נבלת בהמה מטמא בגדי' בבית הבליעה עכ״ל וכתב הרג"א וא"ת השתא נמי נושא הנבלה בבית הבליעה עכ"ל משמע שהם סוברים שאם תחבה הוא בעצמו בידו בתוך בליעתו הוי טמא משום נושא ואין הדבר כן דבהדיא כתב רש"י בגמרא פ׳ יוצא דופן דכשתחב לו הוא עצמו כזית נבלה לתוך פיו לא הוי אלא נוגע והנה אני אומר דהרא"ם י"ל דטעו' נפל בספרו מתלמיד טועה וכתב נושא במקום שהיה ראוי להיות נוגע ואשגרת לישניה דנושא הביאו אחרי כן לסיים דבריו ולומר לטמא בגדים כו' אבל באמת טעות הוא וראוי להיו' משום נוגע ותו לא אבל הרג"א א"א לתקנו להגיה דהא בנה עליו יסודו בדבור שאחריו המתחיל ליתן שיעור לנוגע כו' שכתב שם בפירש שהתוחב בעצמו בידו לתוך בליעתו הוי נושא ותירץ בזה קושייתו אבל סמך על משענת רצוץ ולא תירץ כלום אבל הקושיא שהקשה ורצה לתרצה בתירוץ זה ג"כ אינו קושיא וזה שהוא הקשה וז"ל תימא דסוף סוף לא שייך שיכתוב הכתוב שקר דהא האוכל אין צריך כבוס רק הנושא בלבד ע"כ אבל אינו קושיא כמ"ש הרא"ם דהוי האי האוכל כמו ומזה מי נדה יטמא שהקשו ז"ל שהרי המזה טהור ואמרו מאי מזה נושא ואפקיה הכתוב בלשון מזה לומר דשיעור נושא ליטמא בו כשיעור הזאה ה"נ האוכל פירושו נושא ואפקיה קרא בלשון אוכל לומר שיעור נושא ליטמא בו כשיעור האכילה.
רש"י א"כ מת"ל האוכל ליתן שיעור לנושא ולנוגע כדי אכילה והוא כזית כתב הרא"ם אבל בהא דקתני בבריית' יכול תהא נבל' בהמ' טמאה מטמא בבי׳ הבליעה מק"ו ת"ל בה בה אתה מטמא בבי' הבליע׳ ואין אתה מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה לא ידעתי מנ"ל למדרש הכי לבטל הק"ו דדלמא מיעוט בה למעט טומא' מגע ומשא מנבלת עוף טמא הוא דאתא כדקתני בבריית' לא יאכל לטמאה בה שאין בה טומאה אלא אכילתה עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל והרג"א השיב עליו דאין זו קושיא דמאי חזית לומר כך דאימא דזה אתא לומר עוף מטמא בבית הבליעה ולא בהמה כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דרשינן לשניהם דהי מינייהו מפקת ודרשינן לשניהם לומר דאין נבלת עוף מטמא במשא ושאין מטמא באכילה אלא נבלת עוף ואמר שזה דבר פשוט ונכון ולע"ד לא מפשיט וגם לא נתיישב דתרץ לר"אם קושייתו עם קושייתו בעצמו דהוא אמ' דאחר דאית לן ק"ו וקרא אית לן למדרש הכי ולמדרש הכי למה נדרוש אותו לבטל הק"ו אחר דנוכל למדר' ליה לומ׳ שנבל' עוף אינו מטמ' במשא וישאר הק"ו במקומו וא"כ איך נאמר מאי חזית כיון דחזית הק"ו ויותר ראוי למדרשי׳ באופן שיבטל הק"ו והרא"ם ז"ל לא מצא תירוץ לזה אלא באומרו ששמא קבלה היתה בידם שאין נבלת בהמה מטמא בבית הבליעה ואסמכיה אקרא ולדעתי מה שפי' הוא בראשונה בדברי הבריית' באומרו שאין לו טומאה אלא באכילתה דממלת בה דרשי ליה לומר בה באכלו הוא מטמא ולא במשא הוא שהביאהו לזה הדוחק ואין הדבר כן שללמוד שאין בטומאת נבלת עוף טהור אלא טומאת אכילה מרישא דקרא משמע דאמר לא יאכל לטמאה כמו שאמרנו לעיל דמשמע שאם לא יאכל לא יטמא ואלו היה מטמא במגע או במשא האי קודם שיאכל נטמא ואיך א"כ יאמר שלא יאכל לטמאה משמע שלא יבא לטמאה אלא אם יאכל וא"כ אי להא מרישא דקרא נלמוד אותו ואייתר מלת בה דלית לן למדרש בה אלא לומר שטומאת אכילה בא בנבלת העוף ולא בדבר אחר ובזה יבוטל הק״ו ובזה מלת בה לא הדר אאכילה שבזה יהיה יתר דבאומרו לא יאכל לטמאה די אלא הדר אנבלה והוא ענין בפני עצמו וירצה לא יאכל לטמא וזה בה ולא באחרת ר"ל בה בנבלה ולא באחרת:
מא
רש"י לא יאכל לחייב המאכיל כאוכל כו' לא ידעתי למה שינה רש"י כאן את לשונו ממה שפי' לעיל בפסוק לא יאכלו וז"ל לחייב את המאכילן לקטנים כו' ואלו כאן לא זכר קטנים.
מז
רש"י אלא בין שנולד בה סימני טרפה כשרה לנולד בה סימני טרפה פסולה כתב עליו החזקוני וז"ל בין החיה הנאכלת פרש"י בין שנולדו לה סימני טרפה כשרה כגון ששחט הקנה ונקבה הריאה קודם שחיטת הושט והיינו סימני טרפה שנקבה הריאה וכשרה משום דחיי ריאה תלויין בקנה בין שנולדו לה סימני טרפה ופסולה כגון שנקב הריאה קודם ששחט את הקנה והכי איתא במסכת חולין עכ״ל ואני אומר לא זו העיר ולא זה הדרך כיון שרש"י לא מפי עצמו אמר דברי' הללו אלא בריית' היא בת"כ וכבר הסכימו רוב מנין ורוב בנין דלית הלכתא כריש לקיש דאמר הכי בפ׳ השוחט כדכתב החזקוני דלעיל הלא המה שלשה עמודי ההוראה הר"יף והרמב"ם והרא"ש ז"צל וכל הפוסקים הבאים אחריהם איש לא נעדר כולם בפה אח' ענו ואמרו כדבריהם כדאיתא בטור י"ד סימן כ"ו לכן לא יצדק לפרש הבריית' דת״כ שלא כהלכה אע"פ שדעת רש"י דהלכה כריש לקיש כדכתב בעל כסף משנה בפ"ז מהלכו' שחיטה וכבר נשאל הרשב"א בתשובותיו סימן ע"ג על לשון רש״י שבכאן והשיב וז"ל והוקש' בעיניכם אם טרפה לאו כשרה ואם כשרה לאו טרפה ואינו ענין שתהיו צריכין לעמוד עליו שלא אמרו שתהא טרפה ממש אלא שנולדו בהם סימני' שאנו צריכין לעיין עליהם אם תטרף בהם גדולה מזו אמרו רבא שרי טרפה וזבן מינה ואם טרפה היתה היאך התירה אלא ה"ק רבא שרא בהמה שהיתה מסופקת בטרפה כו' וכן פי' בהדיא הרא"ם ז"ל נאמן ביתו של רש"י וז"ל טרפה לאו דוקא אלא כל בהמה שבאה עליה שום הכאה בגופה נקראת טרפה וה"ק בין בהמה שיש בה מכה שאינה נפסלת בה כגון נקבה הגרגרת נפחתה הגלגולת ולא נקב קרום של מוח וכיוצ' בהם והן ששנו חכמי' ואלו כשרות בבהמה והיא אמורה פה החיה הנאכלת ובין בהמה שיש בה מכה שנפסלת בה והן הי"ח טרפות ששנו חכמים בהן אלו טרפות בבהמה והיא האמורה פה החיה אשר לא תאכל: