צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
ויקרא · י
ב
רש"י ותצא אש ר"א אומר לא מתו שני בני אהרן אלא ע"י שהורו הלכה בפני משה רבן כו' כל המפרשים ז"ל הקשו למה הוצרכו רז"ל לתת טעם וסיבה למיתתם זה אמר בכה וזה אמר בכה הלא מקרא מלא מכחישם ואמר בהדיא הטעם כאן ובריש פרשת אחרי מות ופ' פנחס בהקריבם אש זרה ותירצו מה שתרצו והמחוור שבכולם הוא מ"ש הרא"ם ז"ל במסקנת דבריו וז"ל הא דאמר ר"א לא מתו בניו של אהרן אלא ע"י שהורו הלכה בפני משה רבן ר"ל לא מתו בני אהרן ביום זה שהיה שמחה לישראל אלא על שהורו ביום הזה הוראה לפני רבם אבל לולא זה היה ממתין את מיתתן ביום אחר כמו שהמתין החטא של הצצה עד עכשיו אבל מדברי רש"י שכתב והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך דמשמע שלא מתו בעבור שום חטא אלא כדי שיתקדש הבית לבד שאלו מתו בעבור חטאם מנין לו למשה שהם גדולים ממנו ומאחיו דלמא לא מתו רק בעבור חטאם שחטאו בו ביום שמא י"ל דאפ"ה מדקרי להו הקב"ה מכובדי וקרובי למדנו שהם היותר מכובדים והיותר קרובים אליו וכן מההיא דואתפלל גם בעד אהרן שנגז׳ שימותו השנים וישארו הב' ומההוא דויראו את אלהי ישראל שנגזר עליהס מיתה מחמת שהציצו בשכינה ל"ק דאיכא למימר אלמלא החטא של יום השמיני לא היו מתים באותו היום שהיה יום שמחה לישראל אבל היה ממתין מיתתן ביום אחר כמו שהמתין אותה עד עכשיו אבל בעבור שסרחו בו ביום ששרתה בו שכינה לישראל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מתו בו ביום ולא בעבור שהחטא שחטאו בו ביום הוא חטא של מיתה שהיו אלו חייבין שהרי עדיין לא הוזהרו בו ובזה הותרה השאלה ששואלין איך נענשו מיתה בכניסתן במקדש שתויי יין והלא לא הוזהרו על זה אלא לאחר מיתתן עכ"ל והר"אש ז"ל נשאל על זה והשיב בתשובה כלל י"ג סימן כ"א דלא קשה מידי דאין מוקדם ומאוחר בתורה כו' אבל לא ראיתי לשום אחד מכל המפרשים אשר שת לבו לתרץ קושית התוספות במסכת ערובין פרק הדר על הא דקאמר שם מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט שהרי בת"כ משמע שלבית קדשי קדשים נכנסו להקטיר קטורת על מזבח הפנימי ולשם נשרפו אם כן מאי שייך אותה דרשה לשם והלא לא יורד אש מן השמים על המזבח הפנימי לשם קטרת דהא קי"ל בפ' אמר להם הממונה שמערכה שנייה שעל המזבח החיצון היה לקטורת שלפנים והניחו הדבר בצ"ע בלי שום תירוץ וקודם זה כתבו וז"ל לכאורה משמע שהקטורת שהקטירו על מזבח החיצון היה והוראת שעה היתה דאי על מזב' הפנימי הקטירו מה שייכא אותה דרשה לשם כו' נראה מדבריהם שהבינו הא דקאמר ר"א לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבם שלא טעו בהוראתם דאף על פי שאש של הדיוט היה מה שעשו כדין וכהלכה עשו אלא כל חטאתם היה לפי שהורו המה ההלכה ולא המתינו למשה רבם שידרוש להם זה ולפי עניות דעתי זה יצא להם מדתלה ר"א הדבר במה שהורו הלכה בפני משה רבן ולא אמ' על ידי שטעו בהוראתם ואני בעניי אחר הקידה וההשתחווייה ושאלת רשות לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב כי שתי תשובות בדבר חדא שהרי בפרק אף על פי אמר אביי האי מלתא דאמור רבנן אפילו ביעותא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לא משום דמחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעה מלתא למימר כו' ופרש"י אפקירותא חוצפא דלא מסתייעה מלתא שיורה כהלכה א"כ ה"נ י"ל דלא מסתייע' מלתא שהורו כהלכה אלא טעו בהוראתם כמו שאפרש בסמוך מהו הטעות ועוד דאם איתא שלא טעו בהוראתם קשה למה קראו הכתוב אש זרה וכי בשביל שלא המתינו למשה רבם שידרוש להם דרשה זו שהם דרשו מעצמם אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה כו' יקראנו הכתוב אש זרה לכן נראה לי שכוונת ר"א שטעו בהוראתם והטעות היה כמו שהקשו התוספות דלעיל שהם לא ידעו דלא נאמ' ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח שפירושו אע"פ שהאש יורדת מן השתים מצוה כו' אלא דוקא על מזבח החיצון אבל לא על המזבח הפנימי שהם הקטירו קטורת על מזבח הפנימי ואפילו הכי לקחו אש הדיוט מן הכירים ולא לקחו אש מן המערכה שנייה העשויה בפני עצמה לשם כך לקטורת שלפנים ולכן קראו הכתוב אש זרה ובזה נסתלקה קושיי' התוספות דלעיל על הת"כ והא דקאמר מאי דרוש כו' ר"ל מאי דרוש שטעו בהלכה כלו׳ מה מקום היה להם לטעות ומשני שטעו בזה הפסוק ונתנו בני אהרן הכהן אש וכו' והטעות היה שלא לקחו אש מן המערכה שנייה העשוייה בפני עצמה לשם כך כדאמרן ואין להקשות דאם כן למה לא אמר ר"א לא מתו בני אהרן אלא בשביל שטעו בהוראה כי י"ל כיון שכל עצמם לא טעו בהוראתם אלא בשביל שהורו בפני משה רבן הלכך תלה הדבר במה שהורו הלכה בפני משה רבן וגם אין אנו צריכין למה שכת' החזקוני בשם י״א שטעו בהוראתן כי מ"ש ונתנו בני אהרן הכהן אש שפירושו אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה כו' היינו מאותו יום ואילך שכבר ירדה אש מן השמים אבל באותו יום שעדיין לא ירדה מן השמים ירצה הקדוש ברוך הוא להתכבד בה לעיני כל העם לא צוה אותה והיינו דכתיב אשר לא צוה אותם שלא למעט כבוד שכינה כמו שמצינו באליהו ואש לא תשימו עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' תירץ קושיית התוספו' דלעיל בדרך אחר שהם מהמזבח החיצון הכניסו האש אלא שלא הביאו מאש שלמעלה לבד אלא שנתנו אש מן ההדיוט קודם עם אש שלמעלה והקטירו בפנים וזו היתה הוראתם לפני משה ולזה מתו אמנם יותר נכון בעיני מה שכתבתי לעיל ומתוך דברי הגמרא דפ' אף על פי שהבאתי לעיל יתבאר לך שבטל הפי' של מי שכתב שלא נחלקו ר"א ור״ש בסיבת מיתתם של נדב ואביהו אלא למה מתו בפרסום גדול זה כמו שנאמר וימותו לפני י"י ואמר ר' אליעזר לא מתו בני אהרן בפרסום זה אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן דכיון שהחציפו לפני רבן ברבי' לכן מתו בפרסום זה בפני רבים ור"ש אומר שתוי יין נכנסו למקדש שגם זה היה חוצפא לכך נאמר וימותו לפני י"י עכ"ל שהרי תלמוד ערוך ברור מללו דלעיל קאמר בהדיא שאין טעם האיסור שלא יורה תלמיד הלכה בפני רבו משום חוצפא אלא משום דלא מסתייע' מלתא להורות כהלכה והתוספות כתבו שם דנפקא מיניה שהיכא שהרב מחל על כבודו אפילו הכי אל יורה דלא מסתייע מלתא הואיל ורבו אצלו ועוד שאין הלשון סובל כלל הפי' הזה כי פרסום מאן דכר שמיה ועקר חסר מן הספר והא דקאמר ר"א לא מתו בני אהרן כו' בלשון שלילה אפשר לומר שבא לשלול שאר הדעות אשר נאמרו בת"כ בסיבת וטעם מיתתם ור"ש שאמ' שתוי יין נכנסו למקדש לא בא לחלוק על ר"א אע"פ שנקט ר"ש אומ' כו' אלא בא לפרש סבת טעותם שטעו בהוראתם היה שנכנסו שתויי יין למקדש ונתבלבל שכלם בתוך השכרות כן נ"ל:
ג
רש"י והייתי סבור או בי או בך כו' נראה לי שטעות נפל בםפרים וצ"ל והייתי סבור בי ובך עכשיו כו' כיון שהפסוק בקרבי אקדש מורה על ב' בני אדם שהרי בי"ת שנייה של בקרבי נקוד' פת"ח ולא בחיריק וגם לשון במיודעי דנקט רש״י הוא לשון רבים ואפשר לדחוק לקיים הגירסא דה"ק והייתי סבור שמן אלו ב' בני אדם מיודעיו של מקו' אני אהיה אחד מהם או אתה אחד מהם עכשיו כו' ומעת' אין אנו צריכין לדחוק ולומר כמו ששמעתי על וידום אהרן קבל שכר על שתיקתו היינו משום שהיה לו להתרעם על דברי משה שאמר או בי או בך א"כ למה מתו שניהם נדב ואביהו דלא הוה ליה למות כי אם אחד מהם בלבד אמנם בת"כ תניא נכנס משה אצלו והיה מפייסו אמר ליה אהרן אחי מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה באדם גדול אני מקדשו והייתי סבור או בי או בך כו' הרי נקט באדם גדול כו' והשתא מדוייק שעור הלשון דוהייתי סבור או בי או בך אבל קשה לי שהרי הבי"ת שנייה של בקרבי נקוד פת"ח ולא בחיריק וצל"ע והא דפירש רש"י וידום אהרן קבל שכר על שתיקותו משום דתנן באבות ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו ופרשו המפרשים מתוך שצרתו עומדת בפניו אינו מקבל תנחומים להצדיק דין שמים עליו ואולי יוסיף לחטוא להטיח דברים כלפי מעלה ולפי שמשה נחמו לאהרן בשעה שמתיו מוטלים לפניו כדמוכח בקרא דאחר כך כתיב ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגומ' ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש וגומ' ואפילו הכי קבל אהרן תנחומים מחמת שקבל עליו גזרת הקדוש ברוך הוא באהבה ולכן קבל שכר על שתיקותו כן נ"ל:
רש״י עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך איכא למידק מהיכן למד משה שהם יותר גדולים ממנו ומאהרן דנהי דקרא קראם מכובדים וקרובי׳ אבל לא הגדילם בזה יותר על משה ועל אהרן דלמא הם שוים להם שהרי בלאו הכי צא״ל שהיו בני אדם שוה במעלה למשה ואהרן מדקאמר משה לאהרן והייתי סבור או בי או בך וכבר פירשתי שר"ל מן אלו ב' מיודעיו של מקום אני אהא אחד מהם או אתה אלמא שיש עוד אחד בלעדם שוה להם שיתקדש הבית על ידו וי"ל שלמד זה משה רבינו מדקאי ונקדש בכבודי על כל ישראל ואפילו משה ואהרן בכלל דהי מנייהו מפקת מכלל ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי א"כ מוכרח לומר שבא זה הפסוק להגדילם יותר על משה ועל אהרן דאל"כ קשה איך יתקדש הבית על ידי בני אהרן כנגד משה ואהרן ודוגמתם הלא אין כאן ק"ו לומר אם הקב"ה עושה דין באלו צדיקים כ"ש בנו וק"ל כן נ"ל:
רש"י ומה שכר קבל שנתייחד עמו הדבור שנאמרה לו לבדו פרשה שתויי יין כתב הרא"ם ז"ל שר"ל שעד עתה היה משתתף בדבור עם משה ולא נתייחד עמו הדבור בשום מקום כמו שנתייחד עם משה לבדו וכאן מפני שכר שתיקותו זכה ונתייחד עמו לבדו וזה סותר הברייתא של ת"כ שמביא רש"י לעיל בריש פ׳ ויקרא י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן כנגדן נאמרו י"ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן כו' עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין למה זה סותר הברייתא של תורת כהנים כי נראה לי מה שאמר בברייתא של תורת כהנים י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן ר"ל שאהרן שמע הדבור מפי השם כמו משה במקומות שכלל אהרן עם משה בדבור ולפי שאפשר לומר שמפני זכותו של משה זכה גם אהרן ששמע הדבור מפי השם אבל לולא משה לא זכה לשמוע הדבור מפי השם לכך אמר כאן דמפני שכר שתיקותו זכה אהרן שנתייחד עמו הדבור לו לבדו בלי משה וא"כ אינו סותר כלום ודע שכתבו התוספו' בזבחים בפ' פרת חטאת וז"ל וקבל שכר על שתיקותו תניא בת"כ שבשכר זה נתייחד אליו הדבור דכתיב בפרשת יין ושכר אל תשת וידבר יי' אל אהרן ולא כתיב אל משה ותימא דבספרי דריש בפרשת קרח דכתיב וידבר אל אהרן שומע אני שהדבור אל אהרן ת"ל כאשר דבר י"י ביד משה לו בפרשת מחתות השרופים הא למדנו שהדבור למשה שיאמר לאהרן ושמא זה קורא נתייחד הא דכתיב אל אהרן ולא שיאמ' לבני ישראל עכ"ל ואף גם זאת איני מבין מאי קושי' הלא תשובתה בצדה כי לא אמרו בספרי גבי וידבר י"י אל אהרן שהדבור למשה שיאמר לאהרן אלא מחמת דכתי' כאשר דבר י"י ביד משה לו אבל כאן אין לנו קרא שיורה שהדבור היה למשה שיאמר לאהרן א"כ יש לנו לפרש הכתוב כפשוטו שהדבור היה לאהרן עצמו וצל"ע:
ד
רש"י דד אהרן עזיאל אחי עמרם היה שנא' ובני קהת וגו' כתב עליו רבינו בחיי ז"ל ומאי בא הרב ז"ל ללמדנו וכי לא היינו יודעים שעזיאל אחי עמרם היה צריך פי׳ לפירושו לכך הזכיר דד אהרן לבאר שהיו עזיאל ואהרן דומים במעשיהם זה לזה והיקש עזיאל לאהרן מה אהרן אוהב שלום ורודף שלום כך עזיאל היה אוהב שלום ורודף שלום ולא הוצרך הרב ז"ל לפרש כי עזיאל אחי עמרם היה אלא בשביל דד אהרן עכ"ל. וקשה לי על דבריו איך יובן מן מלת עזיאל אחי עמרם היה כו' שר״ל לבאר שהקיש עזיאל לאהרן מה אהרן אוהב שלום ורודף שלום כן עזיאל כו' הלא עיקר חסר מן הספר ואין דרכו של רשי ז"ל לסתום אלא לפרש והל"ל כמו בת"כ ממשמע שנאמר ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועזיאל איני יודע שעזיאל דד אהרן מה ת"ל דד אהרן מקיש מעשה עוזיאל למעשה אהרן רודף שלום כו' וע"ק שהרי רש"י ז"ל כתב בהרבה מקומות שלא בא אלא ליישב המקר' לפי פשוטו והא ודאי דלפי פשוטו הקושיא של הת"כ דלעיל ליתה מפני שהוכרח לומר דד אהרן כדי שלא תקשה כמה עוזיאל איכא בשוקא ואיך אנו מכירין מי היו מישאל ואלצפן בני עזיאל ולכך צריך לייחס אותו שהוא דד אהרן לכן נ"ל דכוונת רש"י ז"ל היתה שלא תבין דד אהרן שאהרן הוה דודו של עזיאל א"נ שלא תבין כי היה עזיאל אחי אמו של אהרן לכך פי' עזיאל אחי עמרם היה כו' כן נ"ל:
ו
רש"י מכאן שאבל אסור בתספורת כו׳ כתב הרא"ם וז"ל בפ' אלו מגלחין אמרו אבל אסור בתספור' מדקאמ׳ להו רחמנא לבני אהרן ראשיכ׳ אל תפרעו מכלל דכ"ע אסירי ופרש״י מדאצטריך קרא למשרי לבני אהרן מכלל דאחרים אסורים דס"ל לרש"י ז"ל דקרא דראשיכם אל תפרעו למשרי לבני אהרן הוא דאתא ומ"ה דייקו מינה מכלל דכ"ע אסירי דאי לאזהורי הוא דאתא שלא יורשו לפרוע היכי מצי למידק מיניה מכלל דאחרים אסורים שלא לפרוע וחייבים לפרוע הא ליכא למידק מיניה אלא מדאסר להי לפרוע מכלל דכ"ע שרו לפרוע אך קש' דאי למשרי להו הוא דאתא שאינם חייבין לפרוע מאי ולא תמותו דכתיב בתריה דמשמע שאם תפרעו תמותו כמו שפרש"י עצמו הא אם תעשו תמותו וא"כ דברי רש"י סותרין זה את זה וצ"ע דליכא למימר דקרא דאל תפריעו למשרי הוא דאתא שלא יהיו מחוייבין לפרוע כשאר אבלים דעלמא וקרא דולא תמותו אתא לאזהורי ולומר שלא די שאינכם מחוייבי' לפרוע אלא אדרבה שאם תפריעו תהיו מחוייבי' מיתה דמ"ל לרז"ל לפרושי הכי דדלמא כוליה קרא לאזהורי הוא דאתא עכ"ל ואשתומם כשעה חדא על דבריו האלה איך הניח קושי' זו בצ"ע הלא הוא גופיה כתב שכבר נתעורר בזה הרמב"ן ז"ל אשר האמת הוא כן ולמה לא נתפייס בתירוצו של הרמב"ן ז"ל הלא הוא הסכמ׳ התוספו' והרא"ש וכל הפוסקים ז"ל והילך לשון רמב"ן אל תפרעו אל תגדלו שער מכאן שאבל אסור בתספורת אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום ולא תמותו הא אם תעשו תמותו לשון רש"י וז"ש מכאן שאבל אסור בתספורת אסמכת' בעלמא הוא ועוד כי לפי זה לא ידרוש הא אם תעשו תמותו אבל יהיה רשות בבני אהרן שיאמר אינכם חייבי' לפרוע ראשיכם ולקרוע בגדיכם כשאר האבלי' ולא תמותו שלא תהיו חייבי' מיתה בכך כי שאר האבלים חייבים מיתה אם לא עשו כך וכך אמרו בגמ׳ במשקין אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה שנא' ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה וכל זה בדרך האסמכתו' בתלמוד ואין פריעה ופרימה באבילו' אלא מדברי סופרים או שיהיה יום ראשון הלכה למשה מסיני נלמד מן האנינות כפי דעת הגאונים אבל עיקר הכתוב הזה אזהרה בבני אהרן כו' עכ"ל ומתוך דבריו האלה אם תתבונן בהם היטב תמצא שנתבטלו קושיות הרא"ם ז"ל בכל מכל כל גם מה שכתוב בדבור שאחר זה על ולא תמותו הא אם תעשו כן תמותו שמכלל לאו אתה שומע הן וז"ל אף על פי שלא צריך לפרש זה פה שכל התורה נדרשת כן כו׳ והאריך מאד והכל שלא לצורך כי בלי ספק שרש"י ז"ל סבר כדכתב הרמב״ן ז"ל דפשטא דקרא מראש ועד סוף לא למשרי להו לבני אהרן הוא דאתא שאינם חייבים לפרוע אלא לאזהורי הוא דאתא לאהרן ולבניו שלא יורשו לפרוע ולכך הוכרח רש"י לפרש בסמוך ולא תמותו הא אם תעשו כן תמותו להורות דבהכי מיירי פשטיה דקרא ומה שפירש רש"י לעיל מכאן שהאבל אסור בתספורת אינו אלא אסמכתא בעלמא וכן מה שאמרו רבותינו ז"ל בפרק אלו מגלחין אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה כו' וקא יליף ליה מקרא דהכא אינו אלא אסמכתא בעלמא הוא וכן כתבו שם התוספות והכריחו הדבר דהא לא מייתו להו בסוף פרק הנשרפין גבי אלו שבמיתה וכ"כ בהדיא הרא"ש בריש פרק אלו מגלחין בשם רבו מהר"ם מרוטנבורג ז"ל כדברי הרמב"ן דלעיל ממש וז"ל ואין נראה לרבינו מאיר ז"ל להך פירושא שפי' דאבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה מדאוריית' דא"כ ליחשביה בהדי הנך דבמיתה בפרק אלו בשרפין ודוחק הוא לומר דתנא ושייר דהא אלו תנן ובפ"ק דקידושין פריך תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר אלא ודאי אינו במיתה מדאורייתא ואף על גב דאמר מר תחליפא אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ומיתה מדבריהם קאמר כדאמרו כל מקום שנתנו חכמי' עיניהי' או מיתה או עוני ומיתה מדבריה' אתיין מופורץ גדר ישכנו נחש וגם נראה דעיקר מיתה דקרא לגופיה אתא וכן הוא נדרש לא תפרומו ולא תמותו הא אם תפרעו ותפרומו ותעברו עביר' תמותו ומכלל לאו אתה שומע הן כי היכי דדרשינן יין ושכר אל תשת ואל תמותו ואם תשתו תמותו והא דדרשינן הא לאחר שלא עשה כן ימות אסמכתא בעלמא הוא ולא דרשינן מקרא לאחר כל כמה דאיכא למידרשי׳ לגופיה עכ"ל ועל הכל תמיהני תמיה רבתה על הרא"ם ז"ל לפי מה שאני הבנתי מדבריו שכתב לא ידעתי אנא מצא זה רש"י מ"ש ולא תמותו הא אם תעשו כן תמותו שהרי לא אמרו בפרק אלו מגלחין אלא לא תפרעו ולא תמותו הא אחר שלא פרע חייב מיתה עכ"ל איך העביר עיניו ממה ששנו כן בהדיא בת"כ וז"ל ולא תמותו ממשמע לאו אתה שומע הן עכ"ל ומשם הוציא רש"י מה שפי' כאן כן נ"ל
רש"י מכאן שצרתן של ת"ח מוטלת על הכל להתאבל בה כתב מהרא"י ז"ל תימא מנלן הא דלמא משום דאינהו גופייהו ת"ח אבל אם היה אירע להו צרה כגון בנים קטנים וכה"ג אינה מוטל על הכל וי"ל מדכתב אחיכם ולא אחיהם אלא משמע דיקרא דחיי הוא הבכייה על השרפה ומכל מקום ליכא למפשט מיניה סוף פרק נגמר הדין דהספדא יקרא דחיי הוא דאיכא למימר צרה ובכייה לחוד והספד לחוד:
ט
רש"י יין ושכר דרך שכרותו. כתב עליו הרמב"ן ז"ל ופירושו שאם הפסיק בו או שנתן לתוכו מעט מים פטור ודעתו של הרב שלא הוזהרו אלא על היין לא על שאר המשכרים ונלמד שכר מן הנזיר וכן הדבר לפי דעתי אבל על דעת הרב ר' משה על שאר המשכרים באזהרה ושכר כפשוטו והטעם בצואה הזאת עתה שלא יתעה הכהן בשכרות היין ויבא לידי מחשבה שאינה כהוגן וימות בה כאשר עשו בניו ויתכן כי מה שדרשו שהיה נדב ואביהו שתויי יין לומר כי מפני יינם טעו באש זרה לא שיהיה העונש מפני היין כי עדיין לא הוזהרו ממנו אבל עונשם שטעו באש י"י כאשר רמזתי עכ"ל וי"מ טעם אחר בצואה הזאת עתה יין ושכר אל תשת לפי שאח"זל לא נברא יין אלא לנחם בו אבלי' כמו שנ' תנו שכר לאובד ויין למרי נפש אבל את ובניך אל תשת כי אין לכם לנהוג דין אבילות ולא נהירא לי דא"כ למה לא נאסר להם אלא דוקא בשעת עבודה כמו שיתבא' בסמוך לכן הטעם שכתב הרמב"ן ז"ל עיקר כן נ"ל:
רש"י בבואכם אל אהל מועד אין לי אלא בבואכם להיכל בגשת למזבח מנין כו' כתב הרא"ם וז"ל יש לתמוה דמהכא משמע שתוי יין שנכנס באהל מועד חייב מיתה ואף על פי שלא עבד עבודה ואלו בתורת כהנים שנו אין לי אלא בביאת אהל מועד מנין לעשות את המזבח כאהל מועד ומנין שלא יהא אלא בשעת העבודה נאמר כאן בבואם אל אהל מועד ונאמ' להלן בבואם אל אהל מוע' מה להלן עשה את המזבח כאהל מועד דכתיב בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח ואינו חייב אלא בשעת העבודה דכתי' או בגשתם אל המזבח לשרת אף כאן עשה את המזבח כאוהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה וכ"כ גם (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל בהלכות ביאת מקדש בפ"א כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא תמותו ושמא יש לומר שמפני שכתב לעיל משום ר' ישמעאל שתויי יין נכנסו למקדש ולכן הזהיר הנותרי' שלא יכנסו שתויי יין לא הוצרך לומ' שזהו בשעת העבודה מפני שבני אהרן שנכנסו שתויי יין למקדש כבר עבדו עבודה כדכתיב ויקחו בני אהרן איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני יי' מחוייב מזה שגם האזהרה שהזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין וימותו כמו שמתו נדב ואביהו שתהיה בשעת העבודה דומיא דנדב ואביהו אבל הברייתא דת"כ שמפרש הפרשה של שתויי יין בפני עצמה הוצרך לפרש בה שהיא בשעת העבודה עכ"ל ולי נראה שתמיהתו מעיקרא ליתה ואין אנו צריכין לתירוצו כלל מפני שרש"י סמך שאי אפשר לפרש הכתוב בבאכם אל אהל מועך כו' אלא כאשר תעבדו עבודה דוקא דאלו שלא בשע׳ עבוד׳ אפילו בלי שתיית יין נמי הוזהרו כל הכהני' שלא יבואו אל אהל מועד ביאה ריקנית וכדאית' בת"כ ריש פ' אחרי מות ובפרק הקומץ רבה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות ביאת המקדש ובפי"ט מהלכות סנהדרין וז"ל כהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה לוקה כו׳ וכן כתב הסמ"ג ע"ש ולכך כתב רש"י בסמוך כהנים בעבודתן במיתה ואין חכמים בהוראתן במיתה ולכאורה קשה בעבודתן מאן דכר שמיה כך ה"ל למימר כהנים בביאתן במיתה כו׳ כלשון הכתו' אלא ודאי שפשוט ליה דפי' מלת בבאכם בשעת עבודה מהטעם שפרשתי ולפי זה מובן מעצמו ואינו סובל פי' אחר לכך לא הוצרך רש"י לומר כאן דמיירי בשעת עבודה ואל יקשה בעינך דא"כ למה הוצרך בת"כ למילף שאינו חייב אלא בשעת העבודה מן ההיקש בקידוש ידים ורגלים כו' כי י"ל דאגב גררא יליף ליה כן נ"ל:
יא
רש"י ת"ל אתה ובניך אתך כהנים בעבודתן במיתה כו' כתב הרא"ם ז"ל מכאן משמע דס"ל לרז"ל דאתה ובניך קרא יתירא הוא ולפיכך דרשי ליה למיעוטא וקשה דהא אתה ובניך לגופיה הוא דאתא לכלול גם הכהנים בכלל האזהרה וליכא למימר דמלת אתה דרשי למיעוטא דהוה ליה למכתב יין ושכר אל תשת ובניך אתך דאם כן אתה במיתה ואין בניך במיתה מבעי ליה עכ"ל וכתב עליו מורי הגאון מהר"ר מרדכי יפה ז"ל ולא ידעתי מאי קאמר דהיאך יאמר אתה במיתה ואין בניך במיתה דהא מסיים הכתוב ולא תמותו בלשון רבים ואם כדבריו ולא תמות מבעי ליה ואפשר שטעות נפל כאן וראוי להיות דא"כ אתה במיתה ואין חכמי' בהוראתן במיתה כלומר דה"ל לרש"י לדייק ולומר מלת אתה לבדו כיון דמיעוטא ממלת אתה הוא ולא הוה ליה למימר אתה ובניך אתך וגו' עכ"ל ולי קשה על דברי הרא"ם ז"ל קושיא אחרת יותר חזקה דהיאך יאמר אתה במיתה ואין בניך במית׳ דא"כ יש לתמוה הרבה מ"ש כיון שאינו חיי׳ אלא בשעת עבודה כמו שנתבאר לך לעיל א"כ איך שייך לחלק בזה בין האב לבנים כי משפט העבודה שתהא כדת וכהלכה ראוייה כל כך בעבודת הבנים כמו באב ולי נראה דס"ל לרז"ל דאתה ובניך קרא יתירא הוא ולפי' דרשי ליה למיעוטא דהל"ל יין ושכר אל תשתו בבאכ' וגו' ותדע שהו' כך שהרי בת"כ נמי דרשו שחייבין אף ביציא' מן קרא דאתה ובניך וגו' והיאך יליף יציא׳ מאתה ובניך אלא ע"כ צריך אתה לומר דמייתורא דריש ליה באם אינו ענין לאסור אף ביציאה משום דהל״ל יין ושכר אל תשתו ה"ה הכא ועוד יש לומ' דנראה לי מדסמך ולא תמות לאומרו אתה ובניך ולא המתין מלומר העונש ולא תמותו עד אחר כל האזהרות משמע דאין חיוב מיתה אלא לכהנים בשעת עבודתם כן נ"ל:
יב
רש"י הנותרים מן המיתה מלמד שאף עליהן נקנסה מיתה על עון העגל כו' תימה בעיני הלא בפרק במה מדליקין גבי בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים כו' משמע דוקא בני' קטנים נענשים בעון אביהם ולא גדולים וכ"כ התוספות בהדיא בפרק הנזכר בד"ה כרת שאינו מגיע לס' שנה כו' א"כ למה נקנסה מיתה על בניו של אהרן על עון העגל שעשה אהרן הלא כולם היו גדולים אם האב חטא בנים מאי חטאו הלא כתיב איש בחטאו יומת וצל"ע אחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי שגם הרב המופל' בעל א"ש הרגיש בקושי' זו בשם זולתו ותירצה וז"ל ושמא י״ל שהיה בידן למחות ולא מיחו וידוע הוא שכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נענש בהן כו':
רש"י את המנחה זו מנחת שמיני ומנחת נחשון כתב הרא"ם ז"ל אבל בת"כ שנו וקחו את המנחה זו מנחת נחשון הנותרת זו מנחת שמיני והלא לגופיה הוא דאתא לומר שלא היתה להם לאכול רק הנותרת כדכתיב בפ' צו והנותר' ממנה יאכלו אהרן ובניו ואם בעבור שכבר נכתב זה בפרשת צו הרי כבר שנו גבי ואכלהו מצות מה תלמוד לומ' לפי שהוא מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות לכך נאמר ואכלהו מצות וזה הטעם עצמו נאמר גבי הנותרת וכ"כ רש"י ז"ל גבי ואכלהו מצות כו' עכ״ל והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל והרג"א תירץ שאינה קושיא שכבר הוקרב הקומץ למזבח דכתיב ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה ולמה צ"ל והנותרת אלא ללמד על מנחת נחשון שיאכלהו מצות עכ"ל ופי' דבריו דאם מ"ש הוא למנחת זו שלא הותר להם לאכלם עד שיקטירו הקומץ אינו צריך לזה דמנחה זו כבר הוקטר הקומץ שלה ואין לחוש עוד שיאכל השיריים קודם הקומץ וא"כ לא היה צ"ל הנותרת ולזה דרשו אותו למנחת נחשון זהו באור דבריו ובודאי כי לא ראו הבריית' שאמרה מאישי י"י אין להם אלא לאחר מתן אישים דאלו ראה אותה ליקשי ליה דלא הוה אצטריך לומר זה שכבר הוקרב הקומץ אלא ודאי דאין הכוונה לומר להם אלא שאינם זוכים אלא מאישי י"י והרא"ם אמר דהנותרת אצטריך לזה וא"כ לא תירץ לקושיית הרב כלל אבל תשובת זה היא שחז"ל ראו כי א"א לע"ד שנאמ' שהנותרת ירצה הנותר מן המנחה דאם כן קחו את הנותרת מן המנחה הל"ל אמנם באומרו המנחה הנותרות משמע שהמנחה כלה נותרת וזה לא יאמר אלא בהצטרפות אל מנחה אחרת ועוד דשם מנחה הוא מונח על כללות המנח' לא על הנותר ממנה ואיך יאמר א"כ על כללות מנחה הנותרת והלא בפרש' צו לא אמר אלא והנותרת ממנה וכן ה"ל למימר כאן הנותר' מן המנחה ולז"א חז"ל דתרי מילי קאמר המנחה שהיא מנחת נחשון שהיא (מנחת) מנחה ידועה כמ"ש והנותרת שהיא מנחת צבור של יום השמיני וקרי לה נותרת משום שהיא נותרת על הקרבנות שהקריבו ונצטוו בהם על כפרת עון העגל והיא יתירה עליה' שכל קרבן וקרבן שהביאו אז היה על כפרת עון וזו הית' יתירה לא לכפרה אלא להקביל פני י"י כמ"ש בטעמ' כי היום י"י נראה אליכם ודרשת האין להם אלא לאחר מתנת אישים מאומרו מאישי י"י דרשי לה ואין אנו צריכים למלת והנותרת לזה ולזה דרשו אותו למנחת יום ח' ופי' הפסוק קחו את המנחה והיא מנחת נחשון והנותרת והיא מנחת צבור ליום הח' וזה תקחו אותו מאישי י"י כי אין לכם אלא אחר אישי י"י כי מהם אתם זוכים וב' המנחות אכלו מצות ומה נעמו דבריהם בזה כי אחר שנ' קחו את המנחה מאישי י"י ואכלהו אין צ"ל הנותרת שפשיטא שהנלקח מאישי י"י הוא הנותר אחר אישי י"י ועוד כי אחר שנסבול דוחק הייתור עדיין אין אנו יכולים לחבר הנותרת עם מאישי י"י כי הנאכל אינו נותר מאישי י"י כי אישה י״י והיא הקומץ כלו נקטר ואין דבר נותר ממנו אלא נותר מן המנחה אחר שיור הקומץ יקרא ואיך יאמר שהשיורים הם מנחה נותרת מאישי י"י לז״א שהנותר׳ אינו דבק עם מאישי י״י חדא שאין אנו צריכין אליו ועוד שאינו נדבק עמו אלא הוא דבק לפניו והיא כל ב' מנחות האמורות והתימא מרש"י ז"ל איך לא הרגיש בזה ושבש הספרי' ויליף שתיהם ממלת המנחה שלא יובן ממנה אלא מנחה אחת לבד ושמא מי שלא הבין הברייתא הטעה דברי רש"י והסיר מספרו מלת הנותרת אין להם אלא אחר מתן אישים דהכי משמע מאומרו קחו מאישי יי' דמשמע שאין להם זכייה ולקיחה בו אלא מאישי י"י:
טז
רש"י מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו כו' כתב הרא"ם ז"ל כך היא שנוייה בתורת כהנים ולא שמעתי פירושו שהרי ב' הדרישות הללו אינן אלא אחת שהדרישה בלמה נשרף זה אינה אלא למה זה נשרף ואלו נאכלו שלא הושוו או כולן באכילה או כולן בשרפה אבל בתור' כהנים שלפנינו כתוב מפני מה נשרף זה ומפני מה לא נאכלו אלו וכן בזבחים פרק טבול יום שנו אמר להן מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מונחות ופרש"י למה מונחות להמתין לערב ולא נאכלו היום וכן יתפרש ג"כ הא דת"כ שלפנינו דקתני ומפני מה לא נאכלו אלו מפני מה לא נאכלו היום אבל הם מונחים עד הערב שהן ב' דרישות הא' מפני מה נשרף זה ואלו עומדים ומונחים לאכילה והאחרת מפני מה לא נאכלו היום רק ממתינים ומונחים עד הערב שאף על פי שהם נאכלים ליום ולילה היה להם להיות זריזין לאכלן כולן או מקצתו בו ביום וכך פרש"י שם ב' דרישות דרישה לנשרפת למה נשרפ׳ ודריש' למנחות למה היו מונחות לערב ולא נאכלו ביום והרי דבריו אלו סותרים מה שפי' פה לכן נראה לי שטעות נפל בספרי' וצ"ל ומפני מה לא נאכלו שפירושו היום עכ"ל ואפשר ליישב הגירסא שלפנינו שב' קושיית הם מפני שלא תנא האחת עד שיתרץ לו השני' וזה כי הוא שואל למה נשרף זה ולא אכלתם אותו ואם תאמרו לי מטעם אנינות א"כ למה אכלתם אלו אחר שכלם שוים לאסור אכילתם באנינו' וא"כ לא ימנע אם קבלתם מ"ש לכם שאתם מותרים לאכול אונני' קדשיס אלו א"כ למה שרפתם זה ואם לא קבלתם ממני אלא שדעתכם שגם קדשים אלו היום אונן אסור בהם אם כן למה נאכלו אלו:
יט
רש"י היום אבל אנינת לילה מותר שאין אונן אלא ביום הקבורה כו׳ הרא"ם ז"ל האריך מאד בפלפול סוגיי' הגמרא ומסיק בסוף דבריו וכתב וז"ל אך קשה בשלמא לר"ש דאמ' אף אנינת לילה אף לדורות מדרבנן היינו דקא"ל אהרן למשה אם שמעת באנינו׳ יאכלוה שמא לא שמעת אלא בעבור הלילה שאין אנינות הלילה מן התורה אלא מדרבנן אבל במה שאנו אונני' מן התור' אם נאכל קדשי' הייט' בעיני יי' והלא ק"ו ומה מעש' הקל אמר׳ תור' לא אכלתי באוני ממנו קדש חמו' לכ"ש אלא לר' יהודא דאמר אנינות לילה לדורו׳ מן התור' מה ראה אהרן לו' למש׳ שמא לא שמעת אלא בעד ליל׳ מה חילק יש בין הלילה והיום והלא שניהם באנינות מן התורה וגם הק"ו שעשה למשה מן המעשר מוכיח שפיר שהאנינו' בקדשי' נוהג ביום ובלילה שהרי אנינו' המעש' נוהג ביום ובלילה הוא מן התורה לפי סברתו וצ"ע עכ״ל ולא ידעתי למה לא הזכיר קושיא זו בשם התוספות בפרק טבול יום וז"ל דאי ביום ק"ו ממעשר תימא בלילה נמי נימא קל וחומר דהא ר"י אית ליה אנינות לילה דאורייתא לדורות עכ"ל:
ואפשר ליישב דהכי קאמר ואכלתי חטאת היום כלומר וכי נאמר לך שביום נאכל החטאת בהיותינו אוננים בודאי שאין זה אלא בלילה דאחר מיתה דאלו ביום מיתה לא הותר דק"ו דמעשר הקל דכתיב לא אכלתי באוני ממנו וא"כ אם הותר לקדשי שעה והם הקדשים שנקרבו היום לא היה ליום מיתה דהיא קולא יתירה אלא ללילה הותר דבקדשי דורות לילה ויום אסור והיום הזה לא יתיר לנו ב׳ מדריגות לשעה אלא מה שהתיר הוא לילה ואהני ק"ו דמעשר עדיין ליום:
כ
רש"י הודה ולא בוש לומ' לא שמעתי איכא למידק מנ"ל לרז"ל לומר כן וי"ל שרז"ל דייקו אומרו וישמע משה שהוא יתור דכיון דעמו היה מדבר אהרן בהכרח ישמע משה וא"כ היה די שיאמר וייטב בעיני משה ומדקאמ׳ וישמע משה דרשו דהודה מיד ולא סירב בדבר למצא צדדין לאמת דבריו ופירוש הפסוק וישמע משה כלומר בשעה ששמע משה מיד וייטב בעיניו להודות ולא בוש וכו' כן נ"ל: