צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
ויקרא · טז
פרשת אחרי מות
א
רש"י משל לחולה שנכנם אצלו רופא כו' כל נושאי כליו של רש"י ז"ל ובראשם שלשת הרועים הרא"ם והרג״א ומורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל נתחבטו מאד בהבנת בריית' זו והאריכו למעניתם ואחריהם בא הרב הגדול ר"א שי׳ והרבה להשיב וז"ל הן קצרה אורך היריעה האחת מלהעלות עליה רק כל הקושיות לבד ולבסוף מסיק וכתב וז״ל ובודאי כי צללו במים אדירים ולא העלו בידם אמתת הבריית' כי לא דייקו בדבריה כלל אבל לפ״ד הפשט הישר בזה בלי שום דוחק הוא זה הנה אמר ודייק בבריית' הראשונה שהדבור הזה האחד אין אנו יודעים מה אמר לו בו כי א"א שיהיה אומר דבר אל אהרן ואל יבא וגו' ואל ימות כי לזה כבר אמר אמירה אחרת כמ"ש וא"כ נשאר אמירת הדבור האחד סתום כי לא ידענו מה נאמר לו בו ועם זה דייקו בקרא אומר אחרי מות כי להודיענו זמן הדבור למה הודיעו במיתת בני אהרן ואמר שהי' זה אחרי מות בני אהרן כי דבר מר כזה אין להזכירו ולמ' לא ייחס דבר אחר שבו יודיע זמן הדבור וכ״ש שלא הודיענו כלום בזה שאחר שאמר שהיה אחרי מות שני בני אהרן עדיין צריכי' אנו למודעי דמי יודע אימתי מתו וזה יכריחנו לומר שאין אומר אחרי מות בני אהרן מחובר וסמוך לוידבר אלא נדרש לאחריו כמ"ש ועוד דייקו שבני אהרן אם על הקריבה מתו אימתי הוזהרו בה עד שמתו והלא כלל גדול בידינו שאין עונ' בלי אזהרה ולז' השי' ר"א בן עזרי' המשל הזה לומר לנו שמהדבור הב׳ שאמר ואל יבא בכל עת וגו' ולא ימות נדע הדבור האחד מה היה וזה שהנה הרופא הבא אצל החולה אשר קדם לו רופא אחר או ב' רופאי' אחרי' והוא יצוה מה שצוה האחד בודאי [קרבן אהרן: כי] במה שיוסיף זה הרופא הב' בדבורו נדע מה א"ל האחד ר"ל מה חיסר מאמירתו אחר שהוצרך לבא הב' כיון דבעצם הצווי אין הבדל ביניהם ולז"א שדרך בוא רופא אחר רופא וכלן מצוין דבר אחד אינו אלא בתוספו' האזהר' שהראשון יצוה מלאכול מה וכשלא יאמין החולה וישלח בעד הב' והב' אין לו מה לומר זולתי מ"ש האחד אזי יוסיף הוא באימות הדבר והוא בהודעת הנזק אשר ימשך מהאכיל' ההי' וכאשר לא יאמין גם בזה כי לא אימת לו אמתת המשכת זה הנזק מזאת האכילה וישלח בעד הג' כיון דבעצם הצווי לא יוסיף מביא הוא ראיה לאמת הנזק ואם נראה שהחולה מאמין לזה ולא דבר (עוד ושנדע) [קרבן אהרן: גם שלא נדע] מה אמרו הראשונים בדברי הג' נדע שמה שאמר האחד והב' הוא גזרה בלי הודעה ואם הודעה היא מבלי אימות ובזה תבין דברי הפסוק וידבר יי' אל משה כבר זו היא מצוה שדבר עתה אבל אין אנו יודעים מה דבר בה ומה חיסר מזה הדבור ולהודיע זה אמר שאחרי מות שני בני אהרן בעבור שהקריבו כי לא שמעו לעונש ואזהרה שקדם להם שהוא מה שדבר יי' אל משה אז ראה הש"י שצריך להוסיף במצוה הזאת זרוז והוא אומרו דבר אל אהרן ואל יבא דוק אומרו ואל יבא שנרא' שהוא דב' נמשך מדבריו לא עצם הדבו' כי אלו היה זה הדבור לא הל"ל אלא כי אל יבא או שאל יבא אלא הכונה לומר דבר אל אהרן והזכר לו זה שהיה לבניו שמתו על הקריבה ולכן הוא אל יבא כדי שלא ימות כדרך שמתו בניו וא"כ קרא אמר שדבר למשה דבר ולא ביאר מהו אלא אמר שאחרי מות בני אהרן הוסיף לו בזה הדבור במ"ש לו שידבר המיתה שמתו בני אהרן ובזה יאמר לאהרן שלא ימות כדרך שמתו בניו וא"כ מכאן ידענו שהדבו' האחד חיסר זאת הראיה לפי שהיה האזהרה לבד בלא עונש והוא דברי הרופא האחד ובשביל שאין אנו צריכי' ליותר מזה לא הביא במשל זולתי זאת החלוקה ומה נעים יבא עם זה [קרבן אהרן: לכך נאמר] אחרי מות להסמיכו אל ויאמר יי' אל משה לאמר שזהו מ"ש לו שידבר לומר לו שלא ימות לא להודיענו אימתי דבר למשה ולז"א הדבור האחד בלשון וידבר שהוא דבור כוללי מבלי הודעת פרטיות הדבר והנזק הנמשך ולא אימות זה ואמר הב' בלשון אמיר' לפי שהוא יות' בפרטו׳ מהראשון וזה הב' גילה לנו מה היה הראשון ואם בא הוא מת לפי דקשיא ליה דלא יתישב עם אומרו לא יבא ולא ימות כדרך שמת שכפי זה לא היה לו לומר אלא דבר אל אהרן שאם יבא ימות ועל זה יתישב כמו שמתו לז"א שכך הוא אומר כיון דכלל גדול יש לנו בתורה דמכלל לאו אתה שומע הן וא"כ כך פי' הפסוק לא יבא ולא ימות שאם יבא ימות כמו שמתו בניו וכך הוא בהכרח כיון דאין חדוש באומרו שאם לא יבא לא ימות כי למה ימות מה עשה אלא כל הכונה לומר ההפך והוא שאם יבא ימות אלא שלפי שלא רצה להזכיר לו המית' נקט זה בלאו כדי שממנו נשמע ההן לכך נאמר וכו' כלומר לבאר זה והוא ראיית המיתה לכך נאמר אחרי מות שירצה שהוא אמר לו שהנמשך יהי׳ בודאי המיתה אחר שמתו בני אהרן בעבו' קרבתם וגו' זה הוא פשט הבריית' ובזה אין קושיא כלל ולא דוחק עכ"ל ואני בעניי לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב כי לדעתי נכנס בדוחק יותר גדול מהם כי יותר טוב לפרש ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן וגו' וכבר אמר כמו שפי' מורי הגאון מהר״ם יפה ז"ל ממה שהוא פי׳ וידבר אל משה וגו' וכבר דבר כי לא מצינו בשום מקום בתחלת הענין וידבר או ויאמר שפירושו וכבר אלא דוקא אחר שסיפר קצת מאותו ענין אמנם לדעתי אין אנו צריכים לכל זה כי כבר מצינו בת"כ שא"ר אלעזר מרא דשמעתא גופיה גבי ולא ימות הרי זה עונש כי בענן אראה על הכפור' הרי זו אזהרה וא"ר אלעזר יכול עונש ואזהרה נאמרו קודם למיתת שני בני אהרן ת"ל אחרי מות שני בני אהרן יכול שניהם נאמרו לאח' מיתת בני אהרן ת"ל כי בענן אראה על הכפור' הא כיצד אזהרה נאמר' קודם למיתת שני בני אהרן ועונש נאמר לאחר מות שני בני אהרן ע"כ ואין שום סברא לחלק בין אזהרה דהכא להתם ומה שפי' שמאמר אחרי מות שני בני אהרן לא בא להודיענו אימתי דבר למשה וכו׳ אמת הוא אבל לא מטעמיה שכתב שלא הודיענו כלום בזה דמי יודע אימתי ואני אומר שזה דבר שאפי' תינוקות של בית רבן יודעי' אותו שהרי מקרא מלא כתוב ויהי ביום השמיני וגו' ותניא בת"כ ורש"י הביאו יום שמיני למילואי' היה ובאותו יום מתו בני אהרן כדמוכח בהדיא לעיל בפ' הנז' אלא עיק' הטעם הוא זה דאם אית' שנאמ' אחרי מות שני בני אהרן בא להודיענו אימתי דבר למשה וכו' ה"ל למכתב ויהי אחרי מות שני בני אהרן וידבר יי' אל משה וגו' שכן מנהג הכתוב כמו ויהי אחרי מות משה וגו' ויאמר יי' אל יהושע בן נון וגו' ומדכתב ברישא וידבר יי' אל משה ואח"כ כתוב אחרי מות שני בני אהרן ש"מ שמאמר אחרי מות שני בני אהרן נקשר ודבוק עם ויאמר יי׳ אל משה דבר אל אהרן אחיך וגו' וזהו שדייק רש"י מפי ר"א בת"כ לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן ויאמר יי׳ אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וגו׳ והכל דבור אחד כן נ״ל:
ג
רש"י בזאת בגי' שלו ת"י רמז לבית ראשון כתב מהרא"י ז"ל ולבית שני לא רמז משום דכתי' הכא יבא אל הקדש והיינו אל הארון שהוא מקודש שבכלי' ובבית שני בטל הארון ולא היה שם רק אבן שתייה עכ"ל ובלי ספק דאישתמיטתיה מיניה הבריית' דת"כ שדרשו בהדיא אל הקודש מת"ל והלא כבר נאמר ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת מת"ל עוד אל הקודש לפי שנ' אל הקודש אל פני הכפורת אשר על הארון שיכול אין לי אלא קדש שיש בו ארון וכפורת מנין לעשות קדש שאין בו ארון וכפורת כקדש שיש בו ארון וכפורת ת"ל בזאת יבא אהרן אל הקודש לעשות קדש שאין בו ארון וכפורת כקדש שיש בו ארון וכפורת כו' וכבר סתר הר"אם ז"ל דעת מהרא"י ז"ל דלעיל מכח הך בריית' ופי' ט"א למה לא רמז לבית שני והלא בבית שני נמי היה נכנס לפני ולפני' משום שי"ל שהכהנים של בית שני אינם נקראי' בשם אהרן מאחר שלא נמשחו בשמן המשתה כאהרן שהרי מימות יאשיהו מלך יהודה נגנז הפך של שמן המשחה וכיון שלא היו דומיא דאהרן לא יפול עליהם שם אהרן לומר בזאת יבא אהרן אל הקודש עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין שהרי מצינו בהרבה מקומות גבי מצות כהונה שנז' שם אהרן לבדו וע"כ צא״ל שכל אותם דיני' נוהגים גם בכהנים של בית שני כדתנן בפ"ק דמגילה וכן איתא בבריית' ביומא בס"פ בא לו כ"ג אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות א"כ ש"מ בהדיא דאע"פ שהכהנים של בית שני לא נמשחו בשמן המשחה מ"מ כיון שהיו מרובי בגדים יפול עליהם שם אהרן לכן יש לפרש ט"א דלכך לא רמז לבית שני מפני שלא היתה בזה בשורה טובה לאהרן כיון שהכהנים של בית שני היו כולם רשעים כמו שדרז"ל בפ"ק דיומא מאי דכתי' יראת יי' תוסיף ימי' ושנות רשעים תקצורנה יראת יי' תוסיף ימי' זה מקדש ראשון שעמד ת"י שני' ולא שמשו בו אלא י"ח כהנים גדולים ושנות רשעים תקצורנה זה מקדש שני שעמד ת"ך שנה ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים כו' עד צא וחשוב כל אחד ואחד לא הוציא שנתו כו' כן נ"ל:
ד
רש"י שאין קטיגור נעשה סניגור מה שיש לדקדק בזה פירשתי יפה לעיל בפ' שמיני גבי קח לך עגל להודיע שמכפר לו הק"בה ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה.
ו
רש"י את פר החטאת אשר לו הוא האמור למעלה ולמדך כאן שמשלו הוא בא ולא משל צבור כו' הרא"ם ז"ל הביא הבריית' דת"כ באריכות אשר רש"י הוציא ממנה דברים הללו כדי לברר וללבן דברי רש"י על מתכונת' ואני אבא אחריו ואעשה כן גם אנכי משום יגדיל תורה ויאדיר הגם שאין צורך הכרחי כאן לדברי רש"י כבר ארז"ל בהרבה מקומות אגב דאתא לידן נימא ביה מילתא ומהנה אתחיל ואומר דע דבסוף פ"ק דשבועות מייתי הגמר׳ הך בריית' דת"כ ופריך מינה וז"ל והאי אשר לו להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתני' משלו הוא מביא ואינו מביא משל צבור יכול לא יביא משל צבור שאין הצבור מתכפרין אבל יביא משל אחיו הכהנים שאחיו הכהנים מתכפרים בו ת"ל אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר ת"ל שוב אשר לו הכתוב שנה עליו לעכב תני הכא קא קשיה ליה מ"ש בדעם דלא מכפר דלא קא חסרי ביה ממונא בדאהרן נמי לא קא חסרי ביה ממונא וקאמר כולן קרויין ביתו ע״כ וכתבו התוס' שם וז"ל האי מבעי ליה לכדתניא כו' ומדאצטריך קרא לומר דלא מייתי משל כהני' אלמא מתכפרים בו ומשני תנא הכי קא קשי' ליה כו' וקרא אצטריך שלא תאמר כיון שמצינו שיש להם כפרה יתכפר בשלו ויביא משלהן אבל קצת קש' דמאי פריך נימ' דהא דדרשינן דלא מייתי משל כהני' היינו לבתר דקים לן דהכהנים מתכפרים בו עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב וז"ל וקשה לי ביה דמי יתן ונדע מה שהוקשה להם לתוס' עד שנכנסו בדוחק פי' זה במאי דאמר הגמרא האי מבעי ליה לכדתניא וכו' אמנם מה שנ"ל בזה הוא דהתו' הוקשה להם בדברי המקשה דקושיתו אינה קושיא במאי דאמר דלמה הוזקק התנא להביא מקרא דעל הכהנים כיון דקרא דאשר לו דמינה הוי מצינן למטעי כבר נדרש לומר שלא יביא משל אחיו דנוכל לומר דהאי דאמר יכול ירצה שיכול הוא לומר דקרא דאשר לו לא אתא לומר שלא יביא משל אחיו הכהנים אלא לומר דלו מכפר ולא לכהנים ואם ישיב לו דלא דהא דרשינן ליה למשלו וכו' יאמר הוא דלא דרשינן ליה אלא לומר דלא מכפר ומאן נוכח להכי הוזקק התנא והביא ראיה שא"א לדרוש קרא בזה והוא משום דקרא אמר יכפר ובהכרח יש להם כפרה וכו' או מקרא דביתו דבהכי נכריע דבודאי קרא דאשר לו לא בא אלא לומר שלא יביא משלהם וא"כ מאי יקשה הא מיבעי ליה וכו' ועוד הוקש' להם דהיאך יקשה דלמה הוזקק להביא קרא ללמוד דהכהני' מתכפרי' בפר אהרן כיון דקרא דאשר לו מיעט דלא יביא משלהם והתירוץ מבואר דאדרבה זה אשר יכריחנו לבקש קרא לומר דמתכפרין דכיון שאינם נותנים חלקם בו ה"א שאינם מתכפרים וא"כ מה שהביא מהבריית' הוא הסבה להכריחו לבקש ראיה לשיתכפרו לא להקשות עליו דלמה הוזקק ולכן הוכרחו התוס' לומר דאדרבה דממה שהוצרך קרא למעט שלא יתנו חלקם הוא ראיה גדולה ללמוד שמתכפרים בו שאם אינם מתכפרים בו מהיכא תיתי לי לומר שיתנו חלקם במה שאין תועלת להם ממנו עד דהוצרך קרא לומר שלא יתנו והיינו דקפריך היאך היכול יכול לומר דמקרא דאשר לו יאמר שאינם מתכפרים כיון דלא יוכל הוא להכחיש דרשת אשר לו שר"ל משלו ולא משל אחיו דא״לכ אלא דאית ליה דמשל אחיו לא יוכל לומר דלא יתכפרו ממה שיש להם חלק בו אלא ודאי סבר המקשה דאשר לו הוא לומר ולא משל אחיו ועכשיו יקשה דהיאך יכול ללמוד זה דאינם מתכפרים כיון דאדרבה שזה יחייבנו לומר שמתכפרים כיון דאתא לומר שלא יביא משל כהנים ובודאי כי לא הוצרך לומר זה אלא משום דאית ליה שיש להם תועלת הכפרה בו ולזה ה"א דיתנו דא"לכ מהיכא תיתי לי שיתנו במה שלא יושג להם תועלת ממנו כלל וגם התנא למה הוזקק לבקש ראיות לזה ויש בידו ראיה דלימא ליה ממקום שבאת דאשר לו דרשינן ליה לומר שלא יביא משלהם ואין לך ראיה גדולה מזו להכריע שמתכפרים ופי׳ דברי הגמרא הוא והאי אשר לו להכי הוא דאתא לומר שאין מתכפרים והא דריש ליה לשלא יביא משלהם ואתה מודה בזה ע"כ דא"לכ לא נוכל לומר שלא יתכפרו ואחר שתודה זה אדרבה שלא תוליד מזה אלא דמתכפרין ובזה יתורצו הב׳ קושיות ומשני דהיכול הכי קא קשיא ליה שאיך אפשר שנאמר דיתכפרו במה שאין להם חלק בו כיון דמטעם זה אינם מתכפרים בשל עם ולהכי יותר ראוי שנאמר שאינן מתכפרים וקרא דאמר שלא יתנו לא הוזקק לזה משום דאי' ליה דמתכפרי' אלא משום שמצינו שיש להם כפרה חשש לי' שמא נאמר שיתכפרו בשלו שהוא אחיהם ולזה יביא משלהם אחר שמתכפרים ולז"א שלא יביא משלהם ומינה שאינם מתכפרין בו כיון דלא יהבי מדעם ולזה מהכר׳ זאת הקושיא הוצרך התנא לבקש קרא ללמוד שמתכפרים עמו ומהר"י אבן לב הקשה על דברי התו' וז״ל ותו דהא אמרינן לעיל דמאת עדת בני ישראל נפקא דלא יביא משלהם ואע"ג דכתי' אשר לעם למעוטי שאין הכהנים מתכפרים בדעם ופי' דבריו דהיאך אמרו התו' דמדאצטריך קרא לומר שלא יביא משלהם נשמע שמתכפרים והלא אמר קרא מאת עדת בני ישראל לומר שלא יביא משלהם ר"ל משל כהנים אע"ג דדרשינן מאשר לעם דאינם מתכפרים בשל עם וא"כ הרי לך דאע"ג דאין מתכפרים צ״ל קרא שלא יביא משלהם והוא חזר ואמר דהא קושיא לאו מלתא היא משום דלא דרשינן מאשר לעם שאינם מתכפרים אלא משוס דאייתר ממה שנ' מעדת בני ישראל דאי לאו הכ ה"א שבא לומר שלא יביא אלא משל עם וא״כ כאשר דרשנו שלא יביא משלו אלא משל עם מקרא דמאת עדת בני ישראל עדיין לא היה לנו דרשת אשר לעם לומר שאינם מתכפרים בשל עם והדבר מבואר ותו הקשה הרב בדברי התו' במאי דאמרו בתירוץ שתירץ הגמרא וקרא אצטריך דלא תאמר כיון דמצינו דיש להם כפרה יתכפרו בשלו וכו׳ והא אנן בדלא כתי' יכפר קיימינן ע"כ פי׳ דבריו דכי תירץ תנא הכי קשיא ליה אכתי לא ידעינן דרש דיכפר ואיך יאמר דאצטריך קרא כדי שלא נטעה במאי דמצינו להם כפרה ע"כ ובודאי טרחתי למצא מנין בא לו לרב לומר דהמקשה האומר יכול עדיין לא ידע דרשה דיכפר אלו הכהנים דאי משום דאמ' דאינם מתכפרים בפרו של אהרן לא יספיק זה להכריע זה כי נוכל לומ׳ דיודע הוא דבר כפרה הם אלא שאומר דיכול הוא לומר דכפרתם אינה בפר הכהנים משום דלא יהבי ביה כלום והא ראיה שאחר דא"ל התנא מעתה אין להם כפרה וכשהוא אומר על הכהנים וכו' יכפר הוי אומר יש להם כפרה עדיין לא הודה לו בזה שתהיה כפרתו עם אהרן בפר שלו שכן א"ל ואם נפשך לומר כמו שנפרש וא"כ גם אם ידע קרא דיכפר עכ"ז הוקשה לו לומר דיהיו מתכפרים בפר שאינם נותנים בו כלום ועוד דיכפר אינה דרשה דדרשינן דנאמר דעדיין לא ידע אותה דקרא קצווח ועל הכהנים יכפר ולזה ג"כ הוקשה להם לתוס' לקמן במאי דאמר דקשיא ליה דבאהרן נמי לא מחסרי ממונא דכיון דבהכרח נאמר שיש להם כפרה ולא מצאנוה להם כיון דכתיב יכפר דמשמע שיכפר להם בכל מה שיתכפרו העם מ"מ לא מצינו לאוקמי כפרה דא אלא בשל אהרן כיון רנתמעטו משל צבור מאשר לעם ולא גמרינן מיניה מדגלי קרא ע"כ אלמא דבהכרח נאמר שהמקשה שאמר יכול ידע קרא דיכפר ועכ"ז הקשה ואע"ג דגם שם הקשה לו מהר"י אבן לב זאת הקושיא בעצמה במחילה מכבודו אינה קושיא דהם סברו והוא האמת דידע קרא שהוא פשוט וגם ידע דיכפר הוא כל מה שיכפר לעם הקהל ולז״א הוא דלא כוון המקשה לומר דלא יתכפר אלא שאם יתכפר הטעם שאמר קרא באומרו אשר לעם שהוא שלא יתכפרו בו הכהני׳ מפני שהוא לעם אינו טעם אחר שכפי זה גם בפר אהרן לא מחסרי ממונא וכל זה מפני דלא סליק אדעתין שלא ידע קרא דיכפר ומאי דתירץ הוא הכי קשיא להו וכו' דתורף דבריו הם דלא הקשו התוס' למקשה אלא למתרץ דהו' ידע קרא דיכפר כי למה לו לטעם שהרי הותר דבשלמא למאי דהו' (דעתי׳ סולק') [קרבן אהרן: סליק אדעתין] דהקושי' היא ממאי דהו׳ דרשינן אש' לו לו מכפר ולא לכהנים נימא דצריך טעמא דהותר לבטל זה אבל עכשיו דהקושיא אינה אלא דלמה לא נשווה אותם לעם למה הוצרן לטעם הותר ע"כ ולא הבינותי דבריו (אלא) [אלו] שכמו שאנו צריכי' טעם לבטל עיקרא צריך ג"כ לבטל הבנין אב כמ"ש משעיר העם ע"כ דברי תוס׳ ואין בהם קושיא אבל המ' אמר וקצת תימא דמאי פריך נימא דמאי דדרשינן (בהך בריית' דקאמרה משלו הוא מביא) [קרבן אהרן: דלא מייתי משל כהנים] היינו לבתר דקים לן דהכהנים מתכפרים בו ואמר מהר"י אבן לב דהיאך אמר קצת תימא ולכאורה נראה דהיא תימ' רבה דמלתא דפשיטא היא דמאי דדרשינן בהך בריית' דקאמר' משלו הוא מביא דהיינו לבתר דקים לן דהכהנים מתכפרים בו דהיינו קושטא דמלתא דכתיב יכפר עכ"ל ולדעתי אפי' קצת תימא אין כאן דדרשת אשר לו ולא משל אחיו היא המונחת לכל קודם שידעו אם מתכפרים או לא אלא דמפשט דבריו משמע שרצה להוכיח ממנו דאין מתכפרין כיון דדרישנא דאין נותנים ופריך ליה דאדרבה לא נשמע מזאת הדרשה אלא שמתכפרין מדאצטריך וכו' ונמצא שקודם שנודע אם יתכפרו אם לא שקלי וטרי בדרשה זאת אם נשמע ממנו דמתכפרים אם לא ונמצא שהתימה היא לכאורה מבלי הסתכלות והוא הקצ׳ וכן מאי דהוקש' לרב אפשטא דשמעתא דלמאי אצטריך לאתויי הבריית' דה"ל לאקשויי מקרא לחודיה דמאשר לו משמע לומר דמשלו יהיה ואיך אמר הוא דמשמע אשר לו יכפר ולא לזולתו דהכי מקשה לעיל מזה מקרא דאשר לעם דלא משמע מיניה אלא דמעם להוי ולא מזולתן אלולי דהוה לן קרא אחרינא לזאת הדרשה ותירץ הוא דמה שהביא הבריית' הוא משום דלא לימא ליה דאשר לו אחר קדריש דהוא יתר משום דלומר דשלו יהיה דריש ליה מחד ומהאחר דריש הוא דשלו תהיה הכפרה כיון דלא אצטריך לומר דשלו יהיה ולהכי הביא הבריית' דדריש כלהו ולא דריש אחד מהם לומר שלו יכפר ולא לזולתו ע״כ הן אמת שדבריו אמתיות וכבר רמזנו להם בפי' דברי הגמרא כפי שיטת רש"י ז"ל אבל מה שהקשה מזה לתוספות באומרו שלא נשאר כפי זה שום תימא אפי' קצת משום דלאו מחמת הבריית' קאמ' אלא מפשטא דקרא דהכי משמע והבריית׳ לא הביאה אלא לדאמרן בודאי כי אין מזה סתירה לדברי התו׳ לפי שלדעתם אין הפרכא באמרם דקרא לא אתא לזה לפי שכבר דרשנו אותה או דמשמע מפשטא דאשר לו הוא שיביא משלו אלא הפרכא היא לדעתם דמדדרשינן קרא למעוטי שאינו מביא משל אחיו משמע דאית ליה דמתכפרים כמ"ש וזה שאין הקושיא ממה שנדרוש אנחנו בקרא אלא ממה שדרשי הם ולזה לפי דעתם הביא הבריית' ולא הקשה מקרא לחוד דאי ממאי שנדרוש אנחנו בקרא לא יספיק לומר לו דילמו' מכאן שמתכפרין אלא ממאי דדרשי בבריית' ומדדרשי הא משמע דאי׳ לו דמתכפרים וע"ז יש קצת הקושי ולא קושי גמור כמ"ש זה ביאור דבור התוספו' לדעתי ועל הא דקאמ' בבריית' דלעיל כולן קרויין ביתו שנ׳ בית אהרן ברכו את יי' וגו׳ כתבו התו' שם וז"ל כולם קרוים ביתו תימא ולוים במה יתכפרו אי בשל צבור אשר לעם כתי׳ ולוים לא מיקרו עם למ"ד ופלוגתא היא בפ׳ הזרוע ואי בשל אהרן לא מיקרו ביתו וכ"ת כיון דאשכחן שיש להן כפרה דכתי׳ יכפר אית לן למימר דלא אתי אשר לעם אלא למעוטי כהנים ויתכפרו בשל צבור א"כ מצינו בשעיר של עם שהותר מכללו עכ"ל ומהר"י הקשה בו קושיו' ראשונה במ"ש א"כ מצינו בשעיר של עם שהותר מכללו ומה בכך והלא אפי' שעיר של עם הותר מכללו אפ"ה כיון דכתי' ביתו מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן ולא בשעיר של עם ואע"ג דהות' מכללו ואפי' מקמי דאסקינן דכול׳ קרוין בית אהרן ל"ק ולא מידי דהלוים יכפרו בפרו של אהרן שהותר מכללו אצל כהנים ולא שייך למפרך מאי דהקשו התוס' לפי המסקנה ואי בשל אהרן לא מקרו ביתו דה"נ כהני' לא איקרי ביתו ואפ"ה משום דהות' מכללו אמרינן דכהני' מתכפרי' ומאי דהקשו התוס' לפי המסקנא ואי בשל אהרן לא איקרו ביתו היינו למאי דמסקינן דכהנים אקרו ביתו ע״כ וראה כי הרב חשב שמ"ש התו' א"כ מצינו בשעיר של עם שהותר מכללו כוונו בזה לומר דאחר דמצינו דשעיר של עם הותר מכללו למה ליה לתנא למילף מבית אהרן ה"לל דבשעיר של עם מתכפרין הכהנים כיון דהותר מכללו וכפי זה לא יצטרך לקרא דבי' אהרן וגם לא יהיה מה להקשות עליו כמו שקשה לו בכהנים דאמר וכ"ת ביתו כתיב ובזה שהבין בדברי התוספ' רבו תלונותיו עליו ואמר דמ"מ עדיף ליה למילף מפרו של אהרן בין קודם דכתיב ביתו בין לאחר דכתיב ביתו כמו שאתה רואה מדבריו ואני בער ולא אדע מי הכניסו בזה הדוחק דודאי לא בא עד תכונ' הבנת הדבור ואני אפרש הדבור ותכל תלונותיו עליו וזה שאחר שאמר שהתנא לא מצי למילף כמו שעש' בראשונ' לכהני' שמתכפרי' בפרו של אהרן ממה שהותר מכללו ולא שוה לו זה משום דביתו כתי' והדר לאתוי מקרא גופיה הוקשה להם דבשלמא כפי דברי התנא בראשונה (שמצי) [קרבן אהרן: שרצה] למילף לכהנים למה שהות' מכללו לא היינו שואלים על הלוים במה מתכפרים כי כמו שהותרה לכהנים הותר ג"כ ללוים אבל עכשיו דאמר' דכיון דביתו כתי׳ לא נאמר דהותר כי לא הותר אלא לביתו שהם נכללי' במלת לו כמ"ש שהכהנים לא נתרבו אלא מפני שהם גם הם נקראיס בית אהרן א"כ הלוים דקי"לן שגם להם כפרה מדכתי' יכפר במה זה יתכפרו שאם הוא בשעיר הצבור אשר לעם כתי' ולא לזולתם ולמ"ד דלוים לא מקרו עם קשה ואם בפר אהרן כבר אדחי לימוד דהותר מכללו משום דביתו כתי' ובמלת ביתו א"א לכלול אותם דלא איקרו בית אהרן דהא אחר [בית] אהרן כתי' בית הלוי וא"ת דההכרח יכריחנו להכניסם בכלל עם ולומר דבשעיר העם מתכפרים כיון דמצינו להם כפרה ובפרו של אהרן א"א לומר שמתכפרים דביתו כתיב וא"כ בהכרח נאמר שבשעיר העם מתכפרים א"כ היאך אמר התנא ואל יתכפרו בשעיר העם שלא הותר מכללו הרי מצינו שהותר מכללו ואין כוונתו בזה לומר דמפני זה יאמר התנא דהכהנים מתכפרי׳ בשעיר העם דודאי כיון דאית ליה קרא לרבות אותם בפר אהרן עדיף לומר שיתכפרו בו וגם אלו לא היה לו קרא אלא שימצא ששניהם הותרו מכללן עדיף לומר דכהנים מתכפרים בפר אהרן שהותר אצל כהני' אלא כונת התוס' לומר דא"א לומר שהלוים הותרו להתכפר בכפרת העם שכפי זה מצינו לשעיר העם שהותר מכללו והתנא אמר והניח שלא הותר ובזה שאמרנו בפשט הדבור בטל מאליו בעיון מעט מ"ש מהר"י אבן לב דצ"ע דלק"מ דלוים במה יתכפרו דמצינו להם כפרה קודם דאסקינן דכלם ביתו יתכפרו בפרו של אהרן שהותר ובתר דמסקינן שכלם ביתו יתכפרו בשעיר של עם דאית לן למימר דלא אתי אשר לעם אלא למעט כהני' ע"כ והם דברי' נופלי' מאליה' לפי קוצר דעתי דגם התוס' אמרו דקודם המסקנא מצא במה יתכפרו שהוא בפרו של עם דכיון שהותר הותר ולא קשה להו אלא אחר המסקנה דאסיק דפר של אהרן לא הותר ואלולי דכל הכהני' ביתו לא הוו מתכפרים הכהנים בו א"כ היאך נאמר שיתכפרו הלוי' שאינם בכלל ביתו וא"כ קושיתו על המסקנה דאמר דכפרת הכהנים אינו משום דהותר כי לא הותר דביתו כתי׳ אלא ממה שכלם בכלל ביתו וא"כ מה שאינם בכלל ביתו לא יתכפרו עם הפר ובשעיר של עם דאמר דיתכפרו גם התו' אמרו זה ובטעם יותר נכון שהוא למצא להם כפרה אלא דהוקשה להם דא"כ איך אמר התנא דשעיר של עם לא הותר והרי מצאנוה דהותר נהי דאית לן להשיב לקושיתו דלעולם דאחר המסקנא בשעיר של עם מתכפרים ומ"ש התנא דלא הותר מכללו הוא כשחשב דפר אהרן הותר כי אז היה דעתו שלוים וכהנים יתכפרו בו ולז"א אז דשעיר לא הותר אבל אחר דמסיק דפר אהרן לא הות' מכללו דביתו כתי' והכהנים אם נתכפרו בו הוא משום דאקרו גם הם ביתו של אהרן אז בהכרח יכריחנו לומר דהלויי' כיון דלא מצו להתכפר בפרו של אהרן יתכפרו בפרו של עם ועכשיו הותר מכללו והאי דלא נזכר זה משום דאין אנו צריכים אליו כלל דהכהנים כבר ריבה אות' קרא בהדיא ולד"א אין אנו צריכי' לומר זה וגם התוס' המה הורונו דבשעיר של עם מתכפרים אלא שהוקשה להם זה הקושי׳ ולא התירוהו להיות התירו מבואר כמ"ש.
יג
רש"י על האש שבתוך המחתה כתב הרא"ם ז"ל נ"ל שהוצרך לזה אע"פ שהוא מבואר בעצמו לאפוקי מהצדוקים שהיו אומרי' מבחוץ היה משים הקטורת על האש ואח"כ היה נכנס לפני ולפנים מדכתיב כי בענן אראה על הכפורת וכשטענו חכמים עליהם מקרא דונתן את הקטרת על האש לפני יי' ע"כ היה להם להשיב שאין זאת האש הנתונה במחתה אלא אש אחרת היה לפני יי' ושם היה נותן קטורת כדי שיכסה ענן הקטרת את הכפורת אבל הקטורת שנתן על האש שבתוך המחתה מבחוץ היה נותנו לפיכך פרש"י על האש שבתוך המחתה כלומ' שלא יתכן לפר' כפי' הצדוקי' עכ"ל ואין להקשות הלא לא היו הצדוקים כלל בימי בית ראשון כי אם בימי בית שני וכבר פרש"י לעיל בפסוק בזאת יבא אהרן שהוא רמז לבית ראשון שעמד ת"י שנה אבל לא רמז לבית שני מכח הטעמים שפירשתי וא"כ איך נאמר שבא הפסוק לפרש לאפוקי מהצדוקים שהיו בבית שני כי י"ל דשמירה מהטעות שאני מפני שהיה גלוי וידוע לפני ה"שי שעתיד לעמוד הצדוקים ויטעו בפי' הפסוק ע"כ בא לפרש לאפוקי מהצדוקים.
רש"י ולא ימות הא אם לא עשאה כתיקונה חייב מיתה כת' הרא"ם ז"ל כדתניא בת"כ ומייתי לה ביומא פ' הוציאו לו את הכף ולא ימות הא אם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מסממניה חייב מיתה דקרא דולא ימות אתרוייהו קאי אמעלה עשן דכתי' לעיל מיניה וכסה ענן הקטרת שע"י היה מעלה עשן ולולא הוא היו הבשמים מתבערים על הגחלים ולא יעלו עשן ואמרו ולא ימות הא אם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה ואסממניה נמי דכתיב לעיל מיניה ומלא חפניו קטרת סמי' וכתי' בתריה ונתן את הקטורת שלימה בסממניה ולא חסירה ואמר ולא ימות הא אם חיסר אחת מסממניה חייב מיתה ומשום דקרא דולא ימו' קאי אתרוייהו לומר שאם נתן בה מעלה עשן או אם היתה הקטרת שלימה בכל סממניה לא ימות הא אם לא נתן בה מעלה עשן או אם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה פרש"י כאן הא אם לא עשאה כתיקונה חייב מיתה לכלול בזה חסרון המעלה עשן וחסרון סממני' שאיזה מהם שהיה חסר ממנה היא שלא כתקונה וא"ת בלאו קרא דולא ימות דהכא תיפוק ליה דכשלא עשאה כתיקונה אשתכח דקא עייל ביאה ריקנית שלא לצורך וכתי' לעיל ואל יבא בכל עת ולא ימות כבר תרצו בגמרא א"ר ששת הב"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה פי' ששגג בביאה ריקנית שלא ידע שהוא חייב מיתה עליה אבל ידע שיש מיתה במקטיר קטורת חסירה רב אשי אמר אפי' תימא הזיד בזו ובזו וכגון דעייל שתי הקטרות בביאה אחת אחת שלימה ואחת חסירה אביאה לא מחייב דהא עייל לה שלימה אהקטר' מחייב דקא מקטי' קטורת חסירה עכ"ל מכאן קשה לי קושיא חזקה על מה שפרש"י בפ"ק דכריתות בברייתא דפיטום הקטורת על חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה וז"ל חייב מיתה כי עייל בי"ה דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות בזאת יבא אהרן וגו׳ וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה ריקני' היא וחייב מיתה כו' וק"ל שהרי ביומא פ' הוציאו לו שהביא הרא"ם ז"ל דלעיל תניא ומנין שנותנין בה מעלה עשן שנ' וכסה ענן הקטורת את הכפורת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיס' אחת מכל סממניה חייב מיתה ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקני' א"ר ששת הב"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמר אפי' תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה אביאה לא מחייב דהא עייל ליה שלימה אהקטרה מחייב דקא מקטיר קטרת חסרה הרי קמן מבואר באר היטב דהא דתניא חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה לאו פירושו משו' ביאה ריקני׳ כדפרש"י מדפריך הגמ' ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית אלא פירושו משום שחיס׳ הקטרת ונעשה קטרת זרה כדכתיב הקטרת דמשמע שלימה ולא חסרה ואפי' לא נכנס לפני ולפנים אלא בהקטרה דמזבח הזהב חייב מיתה משום מקטיר קטרת זרה ומשום ביאה ריקנית וכן משמע בהדיא בירושלמי בפ' טרף בקלפי דקאמר חיסר בה אחת מסממניה או שלא נתן לתוכה מעלה עשן וכו׳ חייב מיתה א"ר זעירא ועובר משום הכנסה יתירה ומדקאמר ועוב' משום הכנס' יתרה משמע שר"ל מלבד שחייב מיתה על שחיסר הקטר' ונעשי' קטרת זרה חיי' מיתה אף משו' הכנס' יתר' דהיינו ביא' ריקני' וכך הם דברי הרמ"בם ז"ל בהדיא בפ"ב מהלכו׳ כלי מקדש שכת' וז"ל חיס' אח' מסממניה חייב מיתה שהרי נעשי' קטורת זרה ובסוף הלכות י"ה כתב וז"ל חיסר מן הקטר' אחת מסממני' או מעלה עשן ח"מ עליה שנ' ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת וכן ח"מ על ביאתו בלא מצוה וכו' הרי כתב בהדיא דמלבד שח"מ אם חיסר מן הקטורת אחת מסממניה אע"פ שנתן בה מעלה עשן בשביל שעשה קטרת זרה ח"מ נמי על ביאתו בלא מצוה ולא כדמשמע מתוך פרש"י שאינו ח"מ מפני שעשה קטורת זרה אלא מפני שנכנס למקדש שלא לצורך ומתוך דברי תלמוד ערוך דלעיל דקאמר אם לא נתן בה מעלה עשן ח"מ וכן איתא בהדיא בירושלמי פ' טרף בקלפי וכן פסק בהדיא הרמ"בם ז"ל בסוף הלכו' י"ה ע"כ נפלאתי פליאה נשגבה על ב"י שכת' בטור א"ח שאע"פ שחיסר מעלה עשן אינו חייב מיתה.
יד
רש"י והזה באצבעו הזאה אחת במשמע וכו' כתב הרא"ם ז"ל הא דקאמר הזאה אחת במשמע אינו ר"ל שמשמעו' זאת המלה היא הזאה אחת שהרי בת"כ ובפ' הוציאו לו את הכף שנינו למדנו למטה בשעיר שבע למעלה בפר איני יודע כמה אלמא מקרא דוהזה לא משתמע אם אחת אם יותר מאחת אלא ה"ק והזה באצבעו כבר למדנו בג"ש שוהזה האמור כאן הזאה אחת במשמע דת"ר וכו' עכ"ל וק"ל על פירושו דא"כ עיקר חסר מן הספר ואין זה מנהגו של רש"י ז"ל לסתום כולי האי אלא לפרשו לכל הפחות ברמיזה וכאן לא נרמז בדבריו כלל הך ג"ש לכן נ״ל שכונת רש"י ז"ל שמשמעות זאת המלה היא הזאה אחת ע"ד הפשט דא"לכ לא ה"ל לקרא לסתום אלא לפרש כמו שפי' אח"כ ולפני הכפורת יזה שבע פעמים ומשום תפסת מרוב' לא תפסת תפסת מועט תפסת ואע"פ שבת"כ אמרי איני יודע כמה כו' כבר פי' הר"אם ז"ל גופיה בהרבה מקומות שרש"י ז"ל אינו חושש למדרש במקום שנראה בעיני רש"י לפרש קרא כפשוטו כן נ"ל.
טז
רש"י מטומאות בני ישראל על הנכנסי' למקדש בטומאה ולא נודע להם בסוף שנ' לכל חטאתם וחטאת הוא שוגג כו' הרא"ם ז"ל הביא סוגיי' הגמרא דפ"ק דשבועות ואני כדי לעמוד על עומקה של הלכה זו הנה אציג פה לפניך על סוגיי' זו דיבורי תוס' ופירושם שנתחבטו בהם גאוני עולם ואיני צריך להעתיק לשון הגמר' בסוגייא זו מראש ועד סוף כי הגמרא מצוייה ושכיח הרבה ת"ל וקודם כל דבר צריך שתדע דבגמ' קאמר וז"ל אמר מר יש לי בענין זה להביא ג' טומאות טומאת ע"ז וטומא' ג"ע וטומאו' ש"ד האי ע"ז ה"ד אי במזיד בר קטלא הוא אי בשוגג בר קרבן הוא במזיד ולא אתרו ביה בשוגג ולא איתידע ליה וכו' וכתבו שם התו' וז"ל אי בשוגג בר קרבן הוא הכא אתי שפיר דפשיטא ליה דלא מכפר אבר קרבן כדדרשינן בסיפא דברייתא חטאת דומיא דפשעים דלאו בני קרבן אבל לקמן דפריך אסיפא דבריית' גופה דקתני יכול על כל טומאה של קדש כולי האי בר קרבן הוא משמע דבלאו הך דרשא דחטאי' דומיא דפשעים פשיטא ליה דלא מכפר אבר קרבן ונראה דפשיטא ליה משום דאתי מק"ו משעיר המשתלח דמכפר על כמה עבירו' ומרוב' כפרתו וא"ה אינו מכפר אבר קרבן כדדרשינן ביה התם חטאי׳ דומיא דפשעים וכ"ש אבר קטלא ואב׳ מלקו׳ דלא מכפר כדמוכח התם דאמר חייבי מלקות שעבר עליה' י"ה חייבים ופריך פשיטא מ"ש מחייבי חטא׳ ואשמו' ודאין וא"ת ונוקי כגון דאיתידע ליה סמוך לשקיעת החמה וי"ל דהאי נמי נפקא לן מסיפא דבריית' דלא תלי ליה עכ"ל והרב הגדול ר״א שי' כתב עליו וז"ל כאשר נדרוש מדברי המקשה מאין ידע די"ה אינו מכפר אבר קרבן דאקשי בהנחה זו כאלו הוא דבר ידוע אצלו הוי א"ש לתרץ ולומר דידע ליה ממאי דאמר התנא בסיפא דבריית' ותהיה הקושיא מדברי הכתוב כיון דאמר חטאת ופשעים [קרבן אהרן: ר"ל חטאות] דומיא דפשעים ובכל נושא דנוקים כפרה דקרא נפרש סיפא דקרא הכי בהכרח בעצמו אבל לא נוכל לומר זה כיון דלקמן ממ"ש יכול על כל טומאה שבקדש יהא מכפר דפירושו אלו לא אמר קרא ומפשעיהם וגו' הייתי יכול לומר דעל כל טומאה מכפר ופריך בגמ' מאי ניהו יש בה ידיעה בתחלה וכו' האי לאו בר קרבן הוא קשה דכדאמר יכול וגו' הוא אי לא כתי' לכל פשעיהם דמיניה דרשינן בר קרבן ואי לית לן האי כלל דלא מכפר אלא מהכא היכא דקשיא ליה האי לאו בר קרבן והוא אמר דאלו לא אמר האי קרא דמשמע מיניה דלא מכפר אבר קרבן ה"א דמכפר ולזה בהכרח נאמר דלא מקרא דלכל פשעיהם ידע זה אלא שהוא ידוע לי׳ ממקום אחר ולזה פריך דאע"ג דלא אמר הכתוב מפשעיהם לכל חטאתם אינו יכול לומר דמכפר על יש בו ידיעה וכו' משום דהא קי"ל דאינו מכפר אבר קרבן ולזה צריכין אנו לומר דמשעיר המשתלח יליף ליה ומשום דפשיטא ליה פריך האי לאו קרבן הוא וא״כ הכא והתם משעיר המשתלח פשיטא ליה והשתא יקשה לנו קושי' הכי דא"ת בשלמא אלו המקשה לא ידע דלא מכפר אבר קרבן אלא מקרא דחטאת דומיא דפשעים לא הוי קשיא לן דלמה לא אוקים הבריית' בדאתידע ליה בין השמשות דכיון דלית לן ראיה לשאינו מכפר אבר קרבן אלא מקרא דא וקרא דא אוקים ליה דאינו מכפר אבר קרבן ולא תולה אפי' דלא אתידע ליה היכי הוי מצי לאוקמי בדלא אתיד' והו' ידע דגם בזה אינו תולה מסיפא אלא עכשיו דאמרת דמהכרח הסיפא המקשה ידע זה מק"ו דשעיר א״כ לא ידע המקשה דגם בלא אתידע ליה אינו תולה וא"כ יקשה דנוקי לה בשוגג ובלא אתידע ליה דסבר דתולה ותירץ דהא נמי נפקא ליה מסיפא דכמו דנפקא ליה משעיר דלא מכפר אבר קרבן האי נמי נפקא ליה מסיפא דאינו תולה או נפרש באומרו הכא הוה אתי שפיר וכו' דהוא לשון יתר אתי שפיר דפשיטא ליה דהל"ל כ"א דפשיטא ליה ומאי אתי שפיר אלא שלפ"ד מרישא דדבורא התחילו מקושיא דוא"ת וירצה הכא א"ש מאי דיקשה לנו לקמן משום דפשיטא ליה וכו' הוא מסיפא דברייתא ולית ליה אלא הא קרא לזה ולזה לא אוקי ליה בדלא אתידע ליה דמהאי קרא ילפי תרי מילי דאינו מכפר אבר קרבן ואינו תולה למאן דלא אתידע ליה אבל מקושיא דסיפא אין אנו יכולים לומר אלא דידע דלא מכפר אבר קרבן משעיר המשתלח וא"כ תאמר ויקשה לך דנוקי ליה וכו' אחר דלית ליה האי וי"ל כו' זהו פי' הדבור וק"ל בהאי דאמר דהאי נפקא לן מסיפא דסיפא לא נפקא לן מינה אלא דלא תלי בטומאת מקדש אבל דלא תלי גם בשאר עבירות לא וא"כ עדיין יקשה דנוקי לה בדלא אתידע ליה עד סמוך לשקיעת החמה דה"א דתלי ואע"ג דידע דסיפא אמר דלא תלי ההוא בטומאת מקדש הוא אבל אחר העיון נראה דהא לאו קושי' היא דאין סברה לומר דבטומאת מקדש הקל לא לתלי ובשאר עברות החמורות לתלי וא"כ דמסיפא נפקא ליה האי נמי והוא דבטומאת מקדש לא תלי אע"ג דאתידע ליה ידע בודאי שכ"ש דבשאר עבירות לא ליתלי ליה ולהכי לא אוקים קרא בהא ואם תטיב העיון בזה נראה שזה שאמרנו טעות מבואר שכאשר נרצה להביא בענין קרא כל טומאות גם מה שנדרוש בסיפא דקרא דאמרו פשעיהם לכל חטאת' חטאת דומיא דפשעים על כל הטומאות שנביא בענין נדרו' זה ואלו הרגיש בזה מהר"י ב"ל לא היה אומר מ"ש בזה כמ"ש זהו פי' הדבור ובזה לא נשארה קושיא בו מכל מה שהקשו עליו מהרי"בל ומהרש"ך ראשונה מאי דאקשו דהאי מילתא דפשיטא הוא כיון דאמרו התוספות דמאי דפשיטא ליה דלא מכפר אבר קרבן הוא מסיפא דבריית' דדריש חטאת דומיא דפשעים פשיטא שגם משם ידע דאע"ג דלא אתידע ליה עד סמוך לשקיעת החמה לא תלי ומה צורך בקושיא ותירוץ בכדי ואם תסתכל בדברינו תראה דגם הם אמרו דהכא א"ש מזאת הקושיא אלא שממה שיוכרח המעיין מהכרח מאי שהקשו בסיפא לומר דמשעיר המשתלח ידע ליה כי בזה תחשוב דלא ידע אלא דאינו מכפר אבר קרבן אבל דלא תלי בבלא אתידע ליה זה לא ידע בהכי יקשה לך ותאמר דא"כ נוקי לה בדלא אתידע ליה וכו' לז"א דלא יקשה דאע"ג דנאמר דמשעיר המשתלח ידע דלא מכפר אבר קרבן כי זה צ"ל כדי שתיישב קושיית הסיפא נאמר דהא נמי ידע מסיפא ולהכי לא אוקי הא אוקמתא ומהרי״בל אמר דבתחלה כאשר אמר וא"ת סליק אדעתיה דקרא דפשעיהם מצינן לאוקומי במקדש וקדשיו דוקא ואח״כ כאשר תרצו חזרו והוכיחו דזה א"א ותרצו דהא נמי וכו' ומשום דהוקשה לו שאיך יעלה על הדע׳ דהתוס' סליק אדעתיהו אסוף הדבור בקושי' וא"ת דלא ידע זה המקשה ר"ל דלא ידע דקרא דפשעיהם לאו בטומאת מקדש דוקא והם אמרו בראש הדבור דהכא הוי אתי שפיר שנאמר דמסיפא ידע המקשה דלא מכפר אבר קרבן ואי קרא דסיפא ומאי דדרשי ביה הוא במקדש דוקא היכי אתי שפיר דידע מינה דגם בשאר עבירות לא מכפר אבר קרבן וא"כ ברישא סברו דלאו דוקא ובמציעתא להקשות סברי דדוקא ובסיפא לתרץ סברו דלאו דוקא וכל זה דוחק גמור לזה חשב לתקנו באומרו דחד לסברת המקשה וחד לסברת המתרץ ואין זה תקון ולא יספיק זה לנוח דעת המעיין בו כי לא סליק יפה ותו איכא מידי ומידי וכ"ש כי במה שאמרנו יראה בטול כל זה והוא דודאי כאשר אמר יכול אני להביא בענין זה וכו' אם רצה להביא כאן שיכפר על כל הטומאות בהכרח קרא כלו וכל תנאיה בכל הטומאות דבר ואיך נאמר דדוקא בטומאת מקדש דמי ייחד טומאת מקדש עד דנאמר דבו דוקא התנא וקרא ר"ל שתדבר בכל הטומאות והטהרות אשר יקראו בשם טומאה ונשוב לפי' הסוגיא דמתרץ במזיד ולא אתרו ביה ואינו נהרג בלא התראה ובזה לאו בר מיתה הוא וה"א דיכפר על זה והקשו התוספ' דהיאך נאמר דיכפר על זה והא לא אתי לכלל חטאת ותרצו דהשתא דמוקי במזיד לא הוי חטאים אלא פשעים ופשעים לא בעינן דאתי לכלל חטאת דכלהו לאו בני חטאת ננהו וביאור דבריהם דלא אמינא עד שיבא לכלל חטאת אלא בשוגגי' שהוא דבר שיש בו חטאת ובזה אמרינן דאינו מכפר עד שיבא לכללו אבל דבר שאין בו חטאת כלל היאך נאמר עד שיבא לכלל חטאת והוא אינו בו כלל וא"כ מהא לא קשיא כלל אי קשיא הוא ממאי דאמרי גבי ש"ד דמוקי לה בשוגג ולא אתידע ליה דכיון דהוא שוגג בן חטאת הוא והלא לא אתי לכלל חטאת ואיך א"כ יאמר דיכפר עליו וא"ת דגלות במקום חטאת והא אתי לכלל גלות שזהו חטאת ליקשי לן א"כ במאי דאוקי א"נ בהנך דלאו בני גלות נינהו ותירצו וי"ל דאע"ג דלא אתי לכלל חטאת אין לחוש כיון דתלי נמי אטומאת מקדש וקדשיו דאתי לכלל חטאת וכן משמע לקמן דפריך ונכפר פנימי אדידי' ואדחיצון ואע״ג דכפרת חיצון לא אתי לכלל חטא' ע"כ תירוץ זה ומדברי מהרש"ך משמ' דפי' זה על זה האופן דכיון דתלי נמי אטומאת מקדש וקדשיו דאתו לכלל חטאת נאמר דקרא לא התנה דאתי לכלל חטאת אלא בטומאת מקדש וקדשיו וא"כ כיון דבטומאת מקדש וקדשיו הוא תולה ג"כ ובו נמצא תנאי זה דאתי לכלל חטאת לא נחוש לשאר דברי' דאע"ג דלא אתו לכלל חטאת תולה בהם או מכפר וכפי זה הקשה הוא בדבור הקודם דלמה לא נאמר כך בתנאי בר קרבן ונימא דכיון דמכפר אטומאת מקדש שהוא בר קרבן בזה הוא דנחוש לחוד כי בו דבר קרא ולא נחוש לשאר עבירות שיהיה בר קרבן ואיך א"כ אמרו התו׳ דמסיפא דדריש זה בקרבן משמע ליה דאינו מכפר אלא על שהוא בר קרבן נימא דכיון דלגבי טומאת קודש ומקדש הוי חטאת כפשעי' אין לחוש אי בעלמא לא אמרינן חטאות דומיא דפשעים ומה שתירץ לזה מהרש"ך הוא דבדרשא דלכל חטאתם עד דאתי לכלל חטאת אמרינן דכיון לענין טומאו' מקדש תלי אין לחוש אם בעלמא לא בעינן דאתי לכלל חטא' משום דמדרשא דחטאות דומיא דפשעים מוכיח דאע"ג דלא אתי לכלל חטאת וכיון שכן אמרינן כיון דאיכא לאוקמי דרשא דלכל חטאתם דבעינן לכלל חטאת בטומאת מקדש וקדשיו אין לחוש אי בעלמא הוי אע"ג דלא אתי לכלל חטא' אבל דרשא דחטאים דומיא דפשעים דמשמע מיניה דלאו בר קרבן לא מצינן למימר דדוקא בקדש ומקדש אלא בכל היכא דאי' קרבן לא תלי עכ"ל וכללות דבריו דדרשא דאתי לכלל חטאת אית לן תרי קראי דחד משמע מיניה דלא בעי לכלל חטאת והיא דרשת דומיא דפשעים ליכא חטאת וקרא דלכל חטאתם דבעי דאתי לכלל חטאת לזה מוקמינן דהאי דבעי לכלל חטאת בטומאת קדש ומקדש דוקא והאחרת נאמר דהיא לכל שאר מילי דלא בעינן אלא דומיא דפשעים ופשעים לא אתו לכלל חטאת אבל דרשא דבר קרבן דהיא מחטאתם לכל פשעיהם דומיא דפשעים דאין לנו סותר זה לא מוקמינן ליה אלא בכל מילי זה נ"ל שהוא דעתו בהרחבת הביאור בדבריו והנך רואה כמה דוחק יש בדברים אלו דכיון דבטומאת קדש ומקדש אמר קרא דומיא דפשעים והדר וביאר חטאתם דאתי לכלל חטאת דבזה ביאר דאין המובן בדומיא דפשעים אלא דעכשיו אינו בר קרבן דעדיין אינו יודע ולזה תולה ולהאי מלתא הוא דומיא דפשעי׳ לחוד כמ"ש לקמן בגמרא דלענין בא לכלל חטאת אינו דומה לפשעים אם כן אם מ"ש וביאר בטומאת קדש הוא דוקא בכל יהיה דוקא ואם אינו דוקא אלא כולל לכל בכל מ"ש בו יהיה כולל דביה אמר דומיא דפשעים ואין אנו מפרשים בו אלא לקרבן לחוד ואמר חטאתם לומר תנאי אחר שיבא לכלל חטאת ואם כן אם דברי התוספו׳ כמו שהבינו הם עדיין הקושי' במקומ' עומדת ומהרי"בל אמר דתחלה בריש דבור ראשון אמרו התוספות דמ"ש בטומאת קודש ומקדש אינו דוקא ולזה אמר שממנו למד המקשה לכל ומזה ידע דחטאת דלאו בר קרבן לא מכפר שעיר הפנימי אלא שזה אמר לדעת המקשה והדר אקשי לדעת המתרץ דאוקי במזיד ואתרו ביה אף על גב דלא אתי לכלל חטאת דכפי זה יסבול דמ"ש בטומאת קדש הוא דוקא לזה אקשי דנוקים וכו׳ ותירץ לדעת המקשה דלאו דוקא ובזה הדבור דבר כסברת המתרץ דהוא דוקא וראה הקושי הגדול שבדברים אלו מלבד שהם בעצמם דחוקים לא יתיישבו כלל וזה שהמקשה כאשר הקשה לאו בר קרבן הוא בהנחתו (דמאן) [דמאי] דאמר בטומאת קדש דומיא דפשעים לאו דוקא בודאי דלא אקשו ליה אלא דסבר דהמתרץ זה דעתו דאי לא היכי אקשי ליה במאי דאינו דעתו והמתרץ היכי מתרץ בלי שיבאר ויכחיש ההנחה שהניחו לאקשוי ליה ועוד דלמה לו לבקש תירוצים אחרים כיון דכי אקשי ליה הוא בדעתו דסבר דמ"ש בטומאת קודש הוא כולל ולא דוקא ובזה הכחיש לו האוקמתא בדברי התנא בשוגג משום דבר קרבן הוא לימא ליה בשוגג ואתידע ליה ואף על גב דבר קרבן הוא משום דהאי דבר קרבן אינו אלא בטומאת קדש ולא כמו שחשב אתה ולמה אוקמי בשוגג דלא אתידע ליה אלא שכלם בהסכמה אחת דמאי דנאמר דטומאת קדש לאו דוקא בין בתנאי בר קרבן בין בתנאי דאתי לכלל חטאת והסברה כך מחייבה שלא יאומן שיש סברא שנאמר שבטומאת קדש ומקדש הקל אינו מכפר אלא בתנאים ובעברות החמורות מכפר מכל מקום ועוד דעד עכשיו עדיין לא מוקמינן קרא בטומאת מקדש אדרבה היכול בעי לאוקמה בכל טומאת ובודאי דאי אוקמה בכל טומאת בודאי דקרא וכל תנאיה אוקים בהו כמו שכתב לעיל מלבד שיקשה כי לא ידעתי היאך הם מפרשים מאי דאמרה כיון דתלי נמי שלא יתיישב כלל כפי דרכם ועוד דהראיה שהביאו ממאי דאמר לקמן ונכפר וכו' לא תתיישב כפי דעתם דהרי חיצון ופנימי שם בטומאת מקדש הם ולמה לא יצטרך שיבא לכלל חטאת בשניהם והדבור דלעיל כבר ביארנוהו דאינו תלוי אלא אם ידעו המקשה והמתרץ דרשא דסיפא דחטאות דומיא דפשעים או לא כמו שראית מדברינו ובאור התירוץ הזה לפ"ד הוא דהן אמת דאינו מכפר החטאת עד שיבא לכלל חיוב חטאת אבל עכ"ז אין אנו צריכים דבכל חטאתיו יבא לכלל חטאת אלא כיון דתולה על אחד דבא לכלל חטאת יתלה נמי על האחרים אף על גב דלא באו משום דהתנאי הזה תלוי בחוטא שיבא לכלל חטאת וכיון דאתי בחד והוא בטומאת קדש ומקדש ותלה עליו תולה בכל חטאותיו אף על גב דלא אתי לכלל חטאת דדומיא דהא אמרינן לקמן דנכפר חטאת פנימי והוא שעיר הפנימי אדידיה ואדחיצון יחד אע"ג דחצון שהוא שאין הידיעה תחלה לא בא לכלל חטאת אלא דכיון דבא לכלל חטאת בדידיה ומכפר עליו יכפר גם אחיצון והוא מה (שמצינו) [שרצינו] גם כן בשאר עבירות עם טומאת קדש דכיון דתלי נמי אטומאת קדש דכי אמר אביא וכו' לא רצה לשלול טומאת קדש ומקדש אלא להביא גם אלו וא״כ כיון דתלי אטומא' קדש שבו משתעי שבא לכלל חטאת אתפיס בגברא דא לתלות עליה ויכפר גם כן בכל שאר עבירות אע"ג דלא אתי לכלל חטאת וא"ת דנימא גם זה בקרבן לא דמי דטעמא דתנאי בר קרבן הוא מפני שאם [בר] קרבן הוא קרבנו מכפר עליו וכבר נתפרש קרבנו ולזה אין מגין זה י"ה על מה שיש לו כפרה ולא עשאה כלל ולזה אם יגין על טומאת קדש היכא דאינו בר קרבן לא יגין אגב זה על מי שהוא בר קרבן דהכוונה לתת תקנה למי שאין לו תקנה לא למי שיש לו תקנה ולא עשאה דלמי שאין לו תקנה דלא ידע יתלה לו עד שידע אבל אם ידע ולא עשה למה יתלה לו זה נראה לפרש ועדיין אניף ידי על זה לקמן בד"ה ונכפר חיצון אדידיה וכו' ושם נפרש בזה פי׳ אחר ועוד הוקשו התו' ז"ל וא"ת והיאך אפשר לאוקמה במזיד והא לא משכחת ביה כפרת חיצון דהיינו אין בה ויש בה וי״ל דאין לחוש דמוקמה כפרת חיצון וטומאת מקדש ע"כ וזה ביארוו דבראשונה ס"ד דהמקשה רצה לאוקמה פרשה כלה בכל הטומאות ולזה הוקשה לו דהיכא אוקמה במזיד ולא התרו בו דזאת החלוקה אי אפשר לאוקמה בכפרת חיצון אחר דכפרת חיצון היא אין בה ידיעה בתחלה בעת עשותו ואיך אם כן יהיה מזיד והוא אינו יודע ומהר"שך הקשה בזה דאיך אמר דמשום דאוקמה במזיד דאי אפשר לאוקמי בה כפרת חיצון דמשמע דאלו אוקמה בשוגג הוה מצי לאוקמא והלא בשוגג לא שייכה כפרת חיצון עכ"ד בקושיא זו ואני בעניי לא הבנתי דבריו שלא ידעתי מה פירש באמרם דבמזיד לא שייכה כפרת חיצון שאם הוא מ״ש איך אמר דגם בשוגג לא שייכה כפרת חיצון אחר דכפרת חיצון הוא אין בה וא"כ אם עבד ע"א ולא ידע ואחר כך ידע יכפר על זה חיצון ואם פירוש באומרו דלא שייכה ביה כפרת חיצון שהיא טומאת מקדש זה דבר שלא יסבלהו השכל והקושיא מבוארת לדעתי כמ"ש ואי קשיא היא מה שהשיב לזה דאין לחוש דנוקים כפרה חיצון בטומאת מקדש כיון דהקושיא היא דמזיד לא שייך באין בה ויש בה גם אם נוקמה בטומאת מקדש עדיין יקשה דלא שייכה ביה כפרת חיצון באם והוא מזיד בבואו למקדש היאך נאמר דאין בו ידיעה והיאך נפרש אומרם במזיד ולא אתרו וצ"ע והדר הגמרא ביה ואוקים אוקמתא אתרינא והיא בשוגג ולא אתידע ליה סד"א נתלי ליה להגן מן היסורין עד שיודע לו והתוספות הקשו וז"ל והמקשה מאי היה סבור דהא כי מוקמינן ליה בטומאת מקדש וקדשיו איירי נמי בשוגג ולא אתידע ליה דהיכא דאתידע ליה בר קרבן הוא וי"ל דמטומאת מקדש א"ש דאיכא לאוקמה במזיד ואפילו אתרו ביה דליכא אלא כרת ומ"ה פריך טפי אהנך ג' טומאת דאיכא למיפרך בין שוגג בין במזיד אבל קשה דאטומאת מקד' וקדשיו נמי איכא למפרך אמזיד דאי במזיד בר מלקות הוא דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן עכל"ה ולדעתי הוא מבואר וזה ביאורו הנה הוקשה להם דהמקשה הזה אם מה שהיה רוצה לידע כאשר הקשה הוא במאי נוקים קרא אי מוקמינן ליה באחת מעבירות אלו הנה זה ידוע היה אליו כיון דכד אוקמה בטומאת מקדש וקדש שתק ולא הקשה זה ר"ל אי בשוגג הא בר קרבן הוא אף על גב דבי' נמי בשוגג בר קרבן שזה יורה לנו שידע הוא כד אמר ששעיר הפנימי מכפר אטומאת מקדש הוא בשוגג ולא אתידע ליה דאי אתידע ליה הא בר קרבן הוא דאם לא כן ואמאי פריך הכא בע"א ולא פריך בטומאת מקדש וקדשיו ותרצו דבודאי גם בחלוקה זו בטומאת מקדש הוקשה לו זה והאי דלא פריך בה הנה הוא מפני שאינו יכול לסתור כל החלוקות רוצה לומר [קרבן אהרן: חלוקת] המזיד והשוגג דנהי דיש לו למפרך אי בשוגג בר קרבן הוא אין לו לומר אי במזיד בר קטלא הוא דמזיד בטומאת מקדש בר כרת הוא ולא בר קטלא ולזה לא הקשה לו על החלוקות השוגג משום דיוכל לומר דקרא במזיד והותרו בו מדבר דלאו (דוקא) בר קטלא הוא אבל בג' עבירות אלו דבכלם בר קטלא הוא אם עשאה במזיד ופריך ליה דלא במזיד ולא בשוגג אינו יכול לאוקמי קרא ואף על גב דהברייתא לא אוקים קרא כד אוקים ליה בטומא' מקדש אלא בשוגג ולא ידע ליה עכ"ז הוה יכול לאוקמיה במזיד ג"כ ולזה לא לחצו המקשה במאי אוקים לה אבל כאן לחצו משום דמצא להקשות עליו מהב' חלוקות אבל עדין קשה דבחלוקת המזיד גם כן היה יכול למפרך בטומא' מקדש בר מלקות הוא וזה הוא קושי קל כיון דמטמא מקדש לאו בר מלקות הוא אלא בר כרת אלא דאם לקה נפטר אבל לא חייבתו התורה בהו מלקות להפטר ולזה לא יכול למפרך דבר מלקו' הוא למעוטי מכפר׳ י"ה אדרב' הל״ל דכמו שהמלקות פטרו כך י"ה פטרו ולהיות התירוץ הזה מבואר לא תרצו בו התוספות כלום לדעתי אלא שמצד אחר יש קושי בזה דכיון דיש לו תקנה במלקות אינו מן הדין שיכפר עליו שעיר הפנימי והתוספו' בדבור שאחר זה נראה שעשו עיקר מזאת הפרכא שאמרו לקמן בסמוך כדפריך בגמרא ג"ע נמי אי במזיד בר קטלא הוא ואמר הם דבהנך דלית בהו אלא כרת איכא למפרך בר מלקות הוא א"כ היאך כתבו כאן (דאי אפשר) [דאתי שפיר] דאיכא לאוקומיה במזיד אלא דאיכא קושיא בהו ומהר"שך הוקש׳ לו ועזבו בצ"ע ומהר"ש די מדינה אמר דה״ק דלא ימנע אי בהכי א"ש יקשה דלקמן מאי פריך וכל זה איננו שוה לי דהכא אמר דא"ש אלא שיש בו קושיא ולקמן אמר ועשה עיקר מהפכו ולזה נראה לי דזה אינו אלא קושי לחוד מהטעם שאמרנו ולזה כאן א"ש דכיון דלא מצי למדחה בפרכ' הגדולה שהיא בר קטלא הוא לא חייש למפרך אמזיד בקושי זה דבר מלקות ולזה לא אקשי ליה אי במזיד הוא וכו' אבל לקמן דמצי לדחו׳ חלוקת המזיד בפרכ' הגדולה יספיק קושי דבר מלקות (להמלט) [להחלט] שלא תחלש פרכתו דכיון דבמזי' דבר קטלא ליכא לאוקומיה גם בבר כרת לא תוקמיה מפאת קושי דבר מלקו׳ ואם מעט הוא והר"ן תירץ לזה דאיידי דאקשי אי במזיד בר קטלא הוא דבמזיד קשיא טפי בע"א מבטומאת מקדש וקדשיו שהרי שעיר הנעשה בפנים מכפר על המזיד וכדתנן בהדיא בהאי פירק' אקשי נמי אי בשוגג אף על גב דלא קשיא שוגג בע"א טפי מבטומאת מקדש וקדשיו ע"כ דבריו וביאור דבריו דהן אמת דקושיו׳ בשוגג לא הוה לאקשויי בע"א כיון דגם בטומאת מקדש איתא ובמה שהונח לו בטומאת מקדש יונח לו גם כאן שהוא בשוגג ולא אתידע ליה אלא דכאן נתעורר להקשות מקושיות המזיד דליכא לאוקמה במזי' משו' דהאי קושיא כאן חזקה שלא מצינו שום מזיד משאר עבירות שמתכפרו' בפנימי פריך גם חלוקה השוגג אבל בחלוקת טומא' מקדש דאין קושיית המזיד כל כך חזקה שהרי מצינו בו מזיד מתכפר שהרי שעיר הנעשה בפנים מכפר על המזיד כדתנן בהאי פירקא להכי לא אקשי לא בשוגג ולא במזיד זהו ביאור דבריו ואני בער ולא אדע כי לא ידעתי במה זה נדחקו גאוני עולם אי הגמר' נקט האי ברייתא לפרושי דבריה ובתחלת כל דבר בא לידו האי דאמר יש לי להביא וכו' דירצה שג׳ טומאו' אלו מתכפרין בפנימי ושהם בכלל וכפר על הקדש מטומאות וכו' והוקשה לו דאיך יהיה החטא הזה שיתכפר ואחר שסתר החלוקות הבלתי אפשריות שהוא במזיד והתרו ובשוגג וידע אוקמיה באפשריות וכאשר הניח זה כאשר בא לידו סיפא דברייתא דאוקי קרא בטומאת מקדש לא היה צריך לבאר זה כי מה שהניח ברישא הוא אשר יניח בסיפא ובשלמא אלו דלג רישא ולא ביאר בה כלום והסיפא ביאר הוה קשה דנימא למה הוקשה לך זה בטומאת מקדש דסיפא ולא הוקשה לך ברישא אבל אחר דהוקשה לו ברישא וידע החלוקות שבהם נוקים כפרה דקרא א"צ תו לאקשויי בסיפא מלבד דבסיפא דטומאת מקדש הבריית' בעצמה ביארה שהוא מדבר בחטאות דלאו בר קרבן הם שהם שוגג ולא היה צריך לחקור בה אבל ברישא דסתם תנא דבריו ובזה הוצרך לחקור ועל הא דפריך הגמרא שם מאי קא קשיא ליה ומשני הכי קשיא ליה השתא דאמרת חטאים דומיא דפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים דלאו בני קרבן נימא מה פשעי' דלאו בני קרבן לעולם אף חטאים דלא בני קרבן לעולם ומאי ניהו אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף אבל יש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ וי"ה מכפר סלקא דעתך אמינא ניפוק מיפק אמר קרא לכל חטאתם להנך דאתו לכלל חטאת ונתכפר כפרה גמורה אי כתיב מחטאתם כדקאמרת השתא דכתיב לכל חטאתם מכלל דבני חטאת ננהו כתב הרב הנזכר וז"ל וצריך לדייק בה למה הוצרך המתרץ לבאר הקשיא מאי היא הוה ליה להתחיל מאומרו השתא דאמרת דמאי דאמר מבואר הוא ולימא ליה מאי דבעי ודאי בזה ועוד מי יכריחנו שלא לעזוב כל דבר במקומו ושלא נפרש בר קרבן שהוא עכשיו ולא לעולם עד דאמר דנימא לעולם ושנהפוך החלוק שאמרנו ובאיזה כח נכנס המקשה לומר זה ועוד למה נכנסה הגמרא בזה הדוחק בלי לפרושי הברייתא על זה האופן ואנחנו נוכל לפרש אותה כפשטה ונאמר דמאי דבעי הוא מנין לך שתולה ואינו מכפר דנימא דמכפר דקרא אמר וכפר והנלע"ד לפרש הסוגיא הוא זה הנה מפשט דברי הברייתא משמע דהשואל מנין בעי קרא ללמוד שכאשר יש ידיעה בתחלה ואין ידיעה לבסוף שעיר פנימי תולה וזה אי אפשר לפרש אותו אחר דזה יצא לנו כבר מכלל מ"ש דחטאים דאינם בר קרבן מתכפרין בו ועל זה אמרו בגמרא מאי קא קשיא ליה נהי אינה בת קרבן דכפי זה הוה ליה למימר מאי קאמר אבל לדעתי בעל הגמרא לא ראה למפרך מאי קאמר לפי שמ"ש כפי הפשט מבואר הוא שהוא שואל מנין ילמוד זה אלא מאי דאמרת הוא דמאי קא קשיא ליה בראיה שבעל הברייתא נתן לזה שהוא דאתיא ליה מחטאים דומיא דפשעים דהדר שאל ומנין ותירץ הכי קא קשיא ליה כלומר דבריו אלו אינם שאלת ראיה וללמוד זה שכבר ראה שחטאים דומיא דפשעים מרבה מאי דלא הוו בר קרבן וזו אינה בר קרבן אלא קושיא הוא דקשיא ליה מנין לך ללמוד מזה חלוקת יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה לבסוף לומר דשעיר הפנימי זאת החלוקה היא שהוא מכפר ולא תאמר שהוא מכפר על אין בה ידיעה בתחלה ויש בה לבסוף שמדבריך אלו יותר ראוי לרבות זאת החלוקה מחלוקת יש בה ידיעה בתחילה ואין בה לבסוף וזה דהשתא דאמרת דקרא אמר דחטאים דומיא דפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים צריך אתה לדמות זה לזה בכל וכפי זה צריך אתה לומ׳ מה פשעי׳ דלאו בני קרבן לעולם שכן הפשעים לעולם אינם באים לכלל קרבן כן החטאים שתרבה הוא הדין אותם שאינם באים לקרבן לעולם ומאי ניהו חלוקת אין בה ידיעה בתחלה ויש בה לבסוף שזו אינה באה לידי קרבן לעולם אבל חלוקת יש בה בתחלה ואין בה לבסוף היא באה לידי קרבן דכיון דאתידע ליה יתחייב בקרבן ואינו דומה לפשעים שפשעים אינה בר קרבן לעולם וכי תימא דחלוקה זו שעיר הנעשה בחוץ וי"ה מכפר עליה סלקא דעתך אמינא כלומר הייתי סבור שמכח דרשת הפסוק תהפך החלוקות ותאמר ששעיר הפנימי יכפר על אין בה בתחלה ויש בה לבסוף והחיצון יתלה על יש בה ואין בה ואם כן פי׳ הברייתא ומנין לך שתדרוש מה פשעים שאינן בני קרבן ותרבה מזה יש לה ואין לה לומר ששעיר זה עלה על זה שבזה אתה אומר הפך הכתוב בב' דברים האחד שאתה אומר דומיא דפשעים ואין זה דומיא דפשעים והב' שאתה אומר שמה שעושה הוא שיתלה לחוד עד שיביא קרבן והכתוב אמר וכפר דמשמע שיכפר נימא מה פשעים שאינם בני קרבן לעולם ויתרבה לך אין בה ויש בה ויתיישב דומיא דפשעים וגם שיכפר לגמרי ומשני תלמוד לומר לכל חטאתם ולא אמר ומפשעיה' ומחטאתם אלא לחטאתם דמשמע שהוא (דורך) [דורש] אל החטאי' וירצה וכפר ממה שהוא פשעיהם (ודורך) [ודורש] לבא אל היותו חטאת והוא שיודע לו בסוף ויבא לידי חטאת וז"ש חייבי חטאות במשמע והם הראוים לבא לידי חטאת ובזה השיב לו על שניהם דהחלוקה היא זו שהיא בר חטאת שעדיין יבא לידי חטאת אלא שהמקשה לא הבין זה ולזה אמר לו ניחא דהכתוב יכריחך לומר דמדבר בחלוקות הבאי' לידי חטאת אבל אימא דיכפר לו כפרה גמורה ואין צריך להביא קרבן אפילו שיתודע אליו ובזה יתיישב אמרם וכפר ובזה גם כן יהיה בצד מה דומה לפשעים שלא יצטרך לקרבן וא"ל שלא הבינו ששניהם שלל לו באומרו תלמוד לומר לכל חטאתם דאלו אמר מחטאתם משמע שיכפר מהחטאת אמנם באומרו לחטאתם דמשמע שיכפד עד שיזקקו להביא חטאת דמשמע דחיוב חטאת עדיין תלוי עליהם והיאך היא הכפרה עד שיבא להתחייב בחטאת הוא שיתודע לו שאז יתחייב להביאו אין זה אלא שתולה לו לחוד ורש"י ז"ל ביאר הברייתא כפירושה כפי המסקנא לפי שלא יכול להלמה כפשטה אלא שלא האריך בהראות טעם המקשה מנין אלא הראה לנו ששאלת מנין היא מנין לך לרבות זו ולא חלוקות אין בה ויש בה ולזה אין לתפוס עליו מה שתפס מהרי"בל דנראה דפי' אותה כמו מה ראית והגמרא לא כן עשה אלא שאמר אימא דמשמע דזו החלוקה יותר ראויה לומר דאם יפרש זה הוא הביא כל הנאמר בגמ' ואין זה דרכו שלא (קרבן אהרן:
להבי׳ כל הנאמ' בגמ' שלא) הביא זה אלא מפני הקושי שבה כמ"ש ועו' כדי לתקן הגירס' שלא יוכל לתקנה עד שיאמ' כוונת הבריית' דרך כלל וזה כי הטועים ובלתי מרגישים בקושיא בחשבם ששאלת מנין היא שאלת ראייה והכוונה לידע מנין שגם זו מכפר ולזה היו גורסים כל חייב חטאת במשמע ולזה הוצרך רש"י ז"ל לבאר שם כללות הכוונה לתקן הגירס' בברייתא זו פי' הסוגיא לפ״ד ונתיישבה כהוגן ועוד כתבו התוספות שם בפ"ק דשבועות גבי מה פנימי אין מכפר אלא על דבר שיש לו ידיעה אף חיצון וכו' וז"ל וא"ת התינח לר"ש דלא דריש חטא שאין מכיר בו אלא הש"י דאצטריך היקש׳ דלא מכפ' חיצון אדרגלים אלא לרבי יהודא אמאי אצטריך הקישא הא ע"כ חיצון מכפר' באין בה ויש בה דבמאי מוקמי' לה דליכא למפרך דנפיק מיפק חיצון מרגלים דהא כתיב ליי' חטאת חטא שאין מכיר בו אלא השם ית' וא"ל דאצטריך היקשא דלא מכפר אשאר עבירות אלא בטומאת מקדש וקדשיו דמלשון מתניתין משמע דאצטריך אאין בה ויש בה וי"ל דאי לאו היקישא הוה מוקמינן כפרת חיצון באין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו וכפרת ראש חדש ורגלים דאין בה ואין בה בשאר עבירות ולא הוה דרשינן הואיל וזה בא בזמן קבוע מה זה אין מכפר על טומאת מקדש וקדשיו כדדריש רבי ישמעאל אלא הוה דרשינן מה זה מכפר אאין בה ואין בה אף זה וכו' אבל השתא דאיכא היקשא דחיצון מפנימי ע"כ דרשינן כדדרש תנא דר"י עכל"ה והדבר מבואר שכיון שאין לנו אלא ג' חלוקות דאיצטריכו לכפרה לפי שאין בהם קרבן או יש בה ואין בה דאין לו קרבן עכשיו בעוד שאינו יודע (בהכרח) [קרבן אהרן: ובהא הכרחנו] דשעיר הפנימי מכפר משום דכתיב לכל חטאתם שצריך שיהיה דבר הבא לכלל חטאת ועכשיו לאו בר קרבן הוא ואין זה אלא חלוקת יש בה ואין בה דעכשיו שלא ידע לאו בר קרבן הוא אבל לכשיודע בא לכלל חטאת ולזה יתלה לו עד שיתודע אליו וחלוקת אין בה ואין בה וזאת החלוקה הכריח לר"י דשעירי רגלים מכפרין אותה דכתיב ביה לי"י חטאת חטא שאין מכיר בו אלא י"י אם כן לא נשאר בידינו לאוקומי כפר' שעיר החיצון אלא באין בה ויש בה וא"ל דנפיק מיפק חצון אאין בה ואין בה ושל רגלי' אאין בה ויש בה זה אי אפש' כיון דקרא אמר חטא שאין מכיר בו אלא י"י בראש חדש ורגלים ובשלמ' ר"ש דלית ליה האי דרש' איכ' למימ' דנפיק מיפ' ולהכי אצטריך היקשא אלא לר"י למאי אצטריך כיון דהכרח החלוק יחייבנו לומר זה ואמר ליה דאצטריך הקישא ללמדנו שבאין בה ויש בה דמקדש הוא דמכפר דתנא דמתניתין לא אמר שבא ההיקש אלא ללמדנו חלוקת אין בה ויש בה בעצמה לא הנושא דבי' מתוקמא ותרצו דאי לאו היקשא אלא דהוינא ילפי זה מדקרא אוקים אין בה ואין בה בשעירי רגלים הוה אמינא דגם שעיר החיצון זאת החלוקה בעצמה היא דמכפר אלא שהוא מכפר אאין בה ואין בה בשאירע' בטומא' מקדש לחוד ושעירי רגלים מכפרים זאת החלוקה בעצמה בשאר עבירות וכפי זה לא הוה דרשינן דרשת תנא דבר"י דבה חייב דגם שעירי רגלי' מה שמכפרין הוא בטומא' מקדש וקדשיו אלא ההיק' נקיש אותו לחלוק' בעצמ' והוא מה זה אאין בה ואין בה אף זה אאין בה ואין בה אבל הא כדאיתי' והא כדאיתי' כל א' בנוש' שלו להכי אצטריך הקיש' דחיצון מפנימי דביה מוקמינן חיצון דאין בה ויש בה ובזה ההיקש דרגלים אחיצון הוא כדדרי' תנא דבי ר"י אלו דברי תוס' וקשה לי בהו ראשונה דאיך נוכל לומר דשעיר חצון יכפר על אין בה ואין בה דטומאת מקדש דאם כן חלוקת אין בה ויש בה מי מכפר עליה אבל הא בודאי דאינה קושיא דאי לא הקשא כדנוקים חלוקת אין בה ואין בה גם בשעיר החיצון בהכרח נאמר דיכפ׳ גם אאין בה ויש בה דאם לא כן חלוקה זו במה תתכפר דבפנימי לא כיון דאינו בא לכלל חטאת וברגלים לא כיון דיש בו ידיעה וברגלים כתיב חטאת לי"י שאין יודע בו אלא י"י ואם כן גם אם נאמר דשעיר החצון מכפר על אין בה ואין בה בהכרח נאמר שיכפר גם על אין בה ויש בה ואי קשיא הוא דלמה לו לתוספות לומר דאי לאו הקישא דחלוקת אין בה ואין בה בשעיר החיצון תהיה בטומאת מקדש וברגלי' בשאר עבירות דבזה אצטריכו לדחוק עצמם ולומר דלא דרשינן הקישא דרבי ישמעאל נימא דהוה אמינא דשעיר החיצון מכפר אתרווייהו אאין בה ויש בה ואאין בה ואין בה ושל רגלים מכפר אאין בה ואין בה לחוד ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה וכלהו בטומאת מקדש כדדריש ר' ישמעאל או להיכא דלא עביד בי"ה החיצון ויש לומר דאין הכי נמי דהוה מצינן לאוקמי הא אבל ניחא להו לתוספות לאוקמי כפרה אחת בכל אחד מהם ולא לאוקמי ב' כפרות בחיצון ולדחוק עצמנו לומר ג"כ שהדר נתן לחלוקה אחת מהם כפרה לטומאה שאירעה או להיכא דלא עבוד חיצון דיש בזה ב' דוחקים חד לאוקמי ב' כפרות בחד מהם והוא בחיצון וחד דלמה יתן תקנה בחלוקת אין בה ואין בה לטומאה דאירעה בין זה לזה או להיכא דלא עביד חיצון ולא יתן תקנה גם כן לחלוקת אין בה ויש בה לאלו הב' מאורעים כיון ששניהם לאו בני קרבן נינהו דבשלמא במאי דבעי הגמרא ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונפקא מינה להיכא דלא עביד חיצון ניחה דאין שום דוחק מאלו דמאי דאמר דליכפר פנימי ב' כפרותם הרי אמרה הגמר' דאמר זה מכח ההיקש דהכי אתחיל ואמר מכדי אתקיש אתקוש דמשמע דאלולי ההקש לא היה לנו לומר זה ומ"ד דזה יובן היכא דלא עבד בדין הוא כיון שהיא חלוקה דלאו בר קרבן ולזה יבקש לו תקנה (ואמר ליה) [קרבן אהרן: ואין לומר] דלמה לא בקש גם כן לחלוקת יש בו דכיון דהוא בר קרבן לכשיודע לו לזה לא בקש לו תקנה או נאמר דמכח ההקש בא לשניהם ולזה בעי לאוקמי הא או בזה או בזה למדרש ההקש אבל בלא היקש אין לסבול ב' דוחקים אלו ולזה בחרו התוספות בחלוקה זו שאמר ולא במ"ש או נאמר תירוץ אחר בזה והוא דאם נאמ' דשעי' החיצון בא לב' דברי׳ אאין בה ויש בה ואאין בה ואין בה בטומאת מקדש ושעירי רגלי׳ באו למלאת חסרון חלוקת אין בה ואאין בה היכא דארעה טומא' בין זה לזה או היכא דלא עבד חיצון יקשה שלמה חשש רחמנא יותר לטומאה אין בה ואין בה דהוצרך שעירי רגלים לכפר עליה ולהשלים חסרונה יותר מחלוקת אין בה ויש בה שלא הצריך שום דבר למלאת חסרונה כיון דשניהם באו הנושא יחד בשעיר החיצון ואם חיסר או בטומאה שאירעה או בשלא נעשה חיצון הם חסרו יחד ולמה אם כן ניחוש לבקש תקנה לזו ולא לזו כיון דשניהם לא אתא לכלל חטאת ואין להם כפרה אלא זו לזה ברחו מלומר דה"א חלוקה זו דהיא חלוקה שלא יסבלה השכל ואמר מה שאמ' דהוא דבר שיסבלהו השכל באמרם שבאו שעירי רגלים להוסיף על הכפרה והוא לכפר חלוקה זו גם בשאר עבירות וא"ל ולמה לא הצריך דבר לכפר חלוקה אין בה ויש בה בשאר עבירות דנאמר בחלוקה זו כיון דיש בה שום ידיעה כך גזר הכתוב שלא יהיה להם כפרה אבל בטומאת מקדש נתן לה כפרה דשני נושאים חלוקים הם זהו מה שנ"ל בתרוץ זה ומהרש"ך עזב הקושיא בצ"ע ובגמר' הקשו ז"ל מכדי אתקושי אתקוש להדדי ונכפ' פנימי אדידי' ואדחיצון ונפקא מיניה להיכי דלא עבד חיצון אמר קרא אחת כפרה אחת מכפר ואינו מכפר ב' כפרות ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי ונ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה אמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה עכל"ה ופירש דמתני' אמרה דהקיש' אתא לומר שכפר׳ חיצון היא בידיעה מה כמו כפרת הפנימי ולזה אוקימו לה באין בה ויש בה משו׳ דחלוקות יש בה ואין בה מתוקמא בכפרת פנימי שהתנה בה הכתוב ב' תנאי׳ חד דלא להוי בת קרבן וחד דאתי לכלל קרבן כמ"ש ולזה פריך בגמרא דלמה נדרוש ההיקש לזה ולא נדרוש אותו שבא לומר שהם שוים בכפרה מה ולזה נאמר דפנימי מכפר אדידיה ודחיצון אדידיה לתלות על יש בה ואין בה ואדחיצון לכפר על אין בה ויש בה והוצרך לכפרת הפנימי עם היות דנתן לה החיצון לענין אם לא היו להם שעירים בכל הצורך ולא הוצרך חיצון לזה יוקדם הפנימי לכפרה ואית ספרים דגרסי ונפקא מינה להגן (בינו ובין כלום) [קרבן אהרן: ביני וביני כלומר] דהוקדם הפנימי להגן עליו מן היסורין בזמן שיש בינו לחיצון עד שיבא החיצון שהוא עיקר כפרתו ורש"י מחק זאת הגירסא וגרס להיכא דלא עבד חיצון וטעמו לפ"ד הוא מפני שאם כן לא יהיו שוים הכפרות דאם פנימי מגין לחוד והחיצון מכפר לגמרי הרי לא הוקשה בעצם הכפרה ואנן לדרוש הקישא אתינא ולומר שנקיש אותם וכן אמר ונכפר וגומ' דמשמע דכפרתו דפנימי הוא כמו כפרת החיצון לא להגן לחוד מלבד שהוא דוחק דמה הגנה יצטרך לזמן מועט כזה והוא בזמן שבין הקרבה הפנימי להקרבה החיצון ולזה מחק רש"י הגירסא והגורסים אותה נראה לי דהוקשה להם קושיית התוספות דאם כן דכפרת' שוה והפנימי כבר כפרה לא יקריב החיצון כלל דמה יוסיף כפרה זו על זו ותירץ התוספות בזה תירץ דחוק ביותר דאמרו ויש לומר משום טומאה דאירעה בין זה לזה ולכאורה קשה דאם כן הוה ליה למימר זה ולא יאמר להיכא דלא עבד חיצון לא ידעו לתרץ זה ולזה גרסי להגן וכו' ועל מאי דהקשינו לזה דאם כן אין כפרתן שוה יאמרו דכפרת הפנימי אינו אלא תלויה דגם על עיקר כפרתו אינו אלא תולה ולא יספיק זה דהתם אין כפרה כיון דכפרתו ידוע והוא אתי אליה דכיון דידע הדבר קרוב לזכות ויביא קרבן ולזה היסורין באין עליו דהוא אשם במה שאינה נותן אל (לבה) [לבו] לזכור כיון דידע בתחלה ששגג אבל בחלוקה אין בה אינו בר קרבן ולא יסורים באים עליו לפי שלא היה לו ידיעה ולא שייך תליה בה ואם כן לזה בחר רש"י בגרסתו אלא דיקשה עליו מה שהוקשה לתוספות ועדיין נדבר בזה ונשוב לביאור הסוגיא ותרצו אמר קרא אחת וכו' בפרשת תצוה במזבח הפנימי כתיב וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים ר"ל שמכפר עליו אדם חטאת הכפורים שהוא דם פרו של אהרן ודם שעיר העם וקרא יתר הוא דאי לארויי לנו שדם חטאת הכפורים מכפר עליו הרי בהדיא כתב זה אלא לדרשא אתא לומר אחת למדרש דאדם חטאת הכפורים לא יכפר אלא כפרה אחת לחוד ולהכי לא נוכל לומר דניכפר פנימי ב' כפרות והדר פריך דנימא דההקש יהיה בחלוקה הפנימי והלא ביש בה ואין בה דקאמר קרא דנכפ' חיצון אדידיה ואדפנימי והוצרך החיצון לחזור ולכפ' מה שכפ' אפנימי לענין אם אירע' טומא' בין זה לזה ותירצו אמר קרא אחת בשנה כלומר דתרי אחת כתיבי וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם הכפורי' אתת בשנה יכפר (ואחר) [ואחת] דרישא דקרא דסמיך ליה לוכפר על קרנותיו דרשינן וכפר אחת דכפרה אחת ולא ב' כפרות ואחת דסיפא דקרא דסמיך למלת בשנה נדרוש דהכפרה לא תהיה אלא אחת בשנה ולא ב' פעמים בשנה דאין הקרבנות השנה מכפר מה שמכפר זה ואם נאמר דיכפר חיצון מה שכפר נמצא שב' פעמים בשנה מתכפר כפרה זו ולזה אי אפשר שנאמר דאתא הקישא אלא להשוות אותה בידיעה כמו שפירשתי זהו פירוש הסוגיא וקשה לי טובא חדא דכיון דתנא דמתניתין דרש ההיקש איך הקשה עליו מכדי אתקיש אתקש דמשמע דלא ראה זה ההיקש תנא דמתניתין וא"כ לא הוה ליה למימר אלא ונימא דלא אתקש הב' דמה הכרע יש לזאת ההיקשא דגמר' יותר מהיקש התנא דהקשה לו דלמה לא הקשה אותם לזה מאחר דאיכא לומר הא ואיכא לומר הא והתנא בחר בחד מינייהו ואין למפרך עליו למה לא נקט האחר אלא אם כן יש לנו הכרע שיכריחנו לזה דאם לא כן (אלא) [אלו] בחר בזו יאמר דלמה לא בחר באחר הג' למה לא פירש תרי פירכא בחדא נפקות' דלימא בראשונה ונפקא מיניה לטומאה שאירעה בין זה לזה כמו שכתוב בשנייה ויהיה פי' דאף על גב דפנימי מכפר הוצרך החיצון לכפר משום טומאה דאירעה וכו' או לימא בפרכא שנייה ונפקא מיניה להיכא דלא עבד חיצון וירצה דאף על גב דראשון מכפר על הכל הקדימה הפנימי לכפר משום שמא לא יעשה החיצון ומה שנראה לי לתרץ בזה הוא דקרא אמר בחטאת החיצון שעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים ובאמרם מלבד תרי הקישא משמע מיניה חד מדהוצרך לומר שזה מלבד האחר היה במשמע שהיה האחר בכלל זה ולזה הוצרך להוציא ובזה הקישן במה ששתפן בדבר אחד ולהיות משותפים אמר שזה הענין הוא בזה מלבד ועל אופן אחר ממה שהוא בחטאת הכפורים והיינו (דבריש) [דדריש] תנא דמתניתין דאמר דההיקש והשתוף בניהם שזה וזה מכפר על דבר שיש לו ידיעה אלא שהפרידם לומר שזה יכפר על ידיעה מלבד ועל אופן אחר ממה שיכפרנה חטאת הכפורים ואם כן ההיקש הוא בידיעה דמה הפנימי בדבר שיש בו ידיעה אף החיצון אלא שזה על אופן אחר שהפנימי הוא על הידיעה שבתחלה והחיצון על הידיעה שבסוף וההכרע לחלק כבר נודע ממ"ש אבל אחר שנדרוש זה הנה יובן הקיש אחר מאומרם מלבד והוא שמשתף אותה בכפרה אחר והנה זה יפורש על ב' פנים האחד שירצה שעיר חטאת אחד שמכפר מלבד חטאת הכפורים שהוא מכפר (הוא) גם [קרבן אהרן: הוא על] זה ומזה נולד לו הפרכא האחד ולזה אמר מכדי אתקושי אתקיש כלומר תרי היקישי אתקיש חד הא דאמרן וחל דנפרש שעיר חטאת ירצה שעיר מכפר חטאת אחת מלבד חטאת הכפורים שכבר כפר מה שיכפר זה ואם כן ונימא דהכי הוא פירש הפסוק וירצה דפנימי מכפר אדידיה שהוא יש בה ואין בה ומכפר אדחיצון והוא אין בה ויש בה וזה שכתוב בחיצון דמכפר מלבד חטאת הכפורים שגם היא כפר מה שמכפר הוא ונפקא מיניה להיכא וכו' ראה נועם התירוץ דהנפקותא לא תהיה אלא על מה שיקשה לנו והקושי אשר ילד לנו בזה הוא דאחר דעיקר כפרה זו היא בחיצון למה הוצרך לכפר הפנימי ותשובה זה לא יהיה אלא באומרם דהוצרך להקדים כפרה זו בפנימי מיראתו שמא לא יקרב החיצון אבל אם נאמר דנפקא לטומאה הוא טעם למה יכפר החיצון זאת הכפרה וזה לא הוקשה לנו כלל שזהו עיקר כפרתו ואם הוקשה לנו אינו אלא למה יכפר הפנימי מה שאינו שלו ובזה שאמרנו יתיישבו לך דברי התוספות שנראה שהם דחוקים כי הקושיא קושיא אלימתא דאחר שנתכפר העון בפנימי למה אתי החיצון כלל אבל התירוץ אינו תירוץ דאם כן לימא לטומאה וכו' ולא יאמר להיכא דלא עבד חיצון אבל במה שכתב יובן זה והוא שהנפקותא דאמרה הוא תשובה למה שיקשה לן בתוספות כפרה זו לפנימי ולזה אמר שהוא להיכן וכו' כי תשובה לטומאה וכו' לא תבא על זה אבל אם אחר התירוץ יקשה לן דעכשיו אם כן הפנימי יתר הוא אז נשיב ונאמר דבא לטומאה וכו' דהוא תירוץ לכפרת השני וזה בעצמו נאמר לגרסת להגן אלא שבה אין אנו צריכים עוד לטומאה שאירעה דכיון דהראשון הפנימי לא בא אלא להגן לא יקשה למה באה החיצון וכן בפרכא הב' לא הוי יכול לומר ונפקא לן להיכא דלא עבד החיצון דזה הוא טעם לקושיות ולמה כפר הפנימי אחר דהחיצון יכפר וזה לא יקשה לן [קרבן אהרן: כלל דעיקר כפרה זו אינה לפנימי ואם יקשה לן הוא] דלמה יכפר החיצון זאת הכפרה הנוספת אחר דכבר נתכפרה בפנימי ועל זה לא אתי אלא נפקותא דמשום טומאה דאירעה בין זה לזה (ואמר ליה דדלמא) [קרבן אהרן: ואין לומר דלימא] להיכא דלא עבד פנימי כי בזה תהיה תשובה לכפרת החיצון אשר בה יפול הקושיא דזה דבר דלא אפשר דאם היה לו שעיר אחד בודאי כי לא יקרבהו אלא בפנים לכפרת העם דזהו עיקר עבודת היום ואם כן חלוקה דלא אפשר הוא דיעשה החיצון ולא הפנימי וכן כתבו התוספות לקמן ובזה נתיישבה הסוגיא כפי מה שהוקשה לנו בה והר"ן בחדושיו תירץ לזאת הקושיא ראשונה וז"ל ויש לומר דסבירא ליה דאותו שעיר שאינו מכפר אלא כפרה אחת הוא העיקר באותה כפרה הלכך לא מצי למימר בפרכת דנכפר פנימי אדידהו ואדחיצון דנפקא מיניה לטומאה שאירעה דאם כן חיצון אינו מכפר אלא כפרה אחת ואותה כפרה אינו הוא העיקר בה דלא בא אלא לגירומין לטומאה שאירעה וכו' וכן נמי בפרכא דנכפר חיצון אדידיה ואפנימי לא מצי למימר ונפקא מיניה להגן עליו וכו׳ דאם כן פנימי אינו מכפר אלא כפרה אחת ואותה הכפרה אינו הוא עיקר בה אלא מגין ולזה הוצרך לשנייה ולפיכך הוצרך לשנות דנפקא מיניה לטומאה וכו' דבזה הפנימי אינו הוא העיקר (עכ"ז) [עכ"ד] בתירוץ הראשון וראה והבין כי תירוצו זה אינו אלא על פי גרסת ונפקא מיניה להגן וכו' דאם נגרוס כמו שגרס רש"י ז"ל להיכא דלא עבד חיצון אינו עולה תירוצו משום דבאומרו זה בפרכא הראשונה עדיין אינו עושה בזה [קרבן אהרן: עיקר] כפרה בחיצון דאדרבה הוא לא בא אלא משום טומאה וכו' כיון דכבר נתכפר הראשון וגם בפירכא הב' אלו לא תירץ להיכא דלא עבד חיצון היה עושה עיקר מן הפנימי דהוא העיקר אחר דבזה חיצון אם יבא לא יבא אלא להיכא דאירעה לו טומאה כיון דכבר נתכפר בראשון ועוד תרץ תירץ אחר וז"ל ועוד יש לומר דבפרכא קמייתא לא הוה מצי למימר ונפקא מיניה לטומאה שאירעה דאם כן למה חשש המקום יותר לטומאת אין בה ויש בה שהצריך ראשון לכפר עליה ולא חשש גם כן לטומאת יש בה ואין בה שאירעה בין זה לזה בשלמא בפרכא דבסמוך אתא שפיר דפנימי כפר מקצת כפרה ובא חיצון וכפר עליה לטומאה שאירעה בה בנתיים והוסיף עוד אין בה ויש בה דלא כפר עליה הפנימי וכן בדין שכל מה שהוסיף הכתוב בקרבנות הוסיף בכפרה אבל אי אפשר לומר שהפנימי כפר על הכל ובא החיצון לחוש הטומאה שאירעה בין זה לזה במקצת כפרתו של פנימי דהיינו אין בה ויש בה ועל יש בה ואין בה לא יחוש עכ"ד. ותמיה לי בזה טובא חדא דמלבד דאין תשובתו זאת לקושיא שלמה דלא תירץ בזה אלא למה לא אמר בפרכא הראשונה ונפקא מיניה לטומאה שאירעה וכו' אבל עדיין חצי הקושיא במקומה והיא דאם לא יכול לטומאה שאירעה בשני הפרכות לימא נפקותא דלהגן שהיא גרסתו בשניהם הנה יקשה עוד דאפילו לחצייה לא תירץ דעדיין נוכל לומר דלימא בפרכא הראשונה לטומאה שאירעה וכו' ומה שהקשה בזה דלמה לא חשש לשניהם אינו קושיא כלל משום דלטומאה יש בה ואין בה אין הפנימי עושה אלא תולה עד שיביא כפרתו וכיון דתקנתו בידו והיה קרבנו לכשיודע לא חש ליה אבל לחלוקת אין בה ויש בה דאין לו תקנה אחרת אלא כפרה זו כיון דאינה באה לכלל קרבן חש לה והתוספות הקשו בתירוצם הב' פרכות דלמה לא משני בזו מה שמשני בזו וראשונה הקשו להם דהוה ליה לתרץ ולומר על הפרכא ראשונה דלא נוכל לומר דפנימי מכפר אדידיה ואדחיצון דאלו היה כן לא מצי חיצון לכפר דקרא אמר בפנימי אחת בשנה שלא יהיו כפרתיו אלא אחת בשנה ואם נאמר כך תהיה כפרה זו פעמיים בשנה ותרצו לזה ז"ל (וז"ל) [וי"ל] דאין לחוש כיון דעיקר כפרה הכתוב בה דהיינו יש בה ואין בה לא תהא אלא פעם אחת בשנה [קרבן אהרן: וכונת דבריהם לומר דקרא כד אמר בפנימי דלא תהא כפרתו אלא פעם אחת בשנה] לא אמר זה אלא על הכפרה הכתובה בו בהדיא דעליה בא לא על הכפרה דאתי ליה בהקישא ומהר"שך הקשה בזה דכפי זה התירץ מאי דמשני לקמן כד פריך ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי לאו שנוייה הוא דמאי משני אמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה נימא נמי התם דאין לחוש שיכפר חצון אדפנימי מטעם אחת בשנה כיון שאין זה עיקר כפרת החיצון רק אין בה ויש בה ותרץ על זה וז"ל ויש לומר כיון דבפנימי כתוב אחת ולא בחיצון אם כן היה מקום לומר דיכפר פנימי אדידיה ואדחיצון כיון דאתקיש להדדי ואין לחוש לדרשת אחת בשנה כיון דעיקר כפרת פנימי דהיינו יש בה ואין בה לא הויא אלא אחת בשנה ולכך אצטרי׳ בגמרא למעוטי דלא נכפר פנימי אדידיה ואדחיצון מטעם כפר' אחר' ולקמן כי פריך אחיצון דיכפ׳ אפנימי שפיר מצינן למימר שלא יכפר אפנימי כדי שלא יתכפר יש בה ואין בה פעמיים בשנה עכ"ל והוא ז"ל אמר דקל להבין ואני שמעתי ולא אבין דנ"ל דתירץ מה שהקשה בדברי התוספ' במאי דהדר לומר מ"ש התוספות בהרחבת לשון [קרבן אהרן: דהתוספות] אמרו דכיון דכתיב פעם אחת בשנה בפנימי נאמר דלא חשש שלא יתכפר פעמיים בשנה אלא בחלוקה דהוא עיקר כפרתו אבל כאשר אמר דהחיצון יכפר כפרת הפנימי יש לחוש שלא יכפר אותה החיצון דאם כן תהיה כפרת הפנימי מתכפרת פעמיי' בשנה וזה בעצמו אמר הוא ועדיין קושייתו במקומה עומדת ואיך תירץ אותה באומרו וכי פריך אחיצון דיכפר אפנימי שפיר מצינן לומר שלא יתכפר וכו' ומי יתן ויודיענו איך עכשיו ימצא דשפיר לומר זה כיון דממה שהוקשה בראשונה עדיין במקומה שנאמר דלא אמר הכתוב שלא יתכפר כפרת יש בה ואין בה ב' פעמים אלא כשהמכפר הב' בא ועיקר כפרתו אליה אבל אם בא לכפר' דבר אחר' ואגב גררא מכפר גירומי הפנימי' לא יקרא פעמיים בשנה ואני אחזק הקושיא יותר ונאמר דלמה לן לאקשויי משנוי הפרכא הב' והקושי' בשנוי הראשונה והיא דאי איתא דמאי דברח מלשנויי קרא אמר בפנימי אחת בשנה לא תתכפר כפרה זו פעמיים בשנה משום דנאמר דאין דחייה מכאן משום דלא אמר קרא זו אלא על מה שהוא עיקר הכפרה בפנימי גם כדמשני ודוחה מדאמר כפרה אחת מכפר ולא שתים נימא דלא אמר שלא יהיו עיקר בו שתי כפרות אלא אחת אבל בהיות האחת עיקר אין לחוש אם נאמר שאגב גררא מכפר על אחרת גם כן אבל התירוץ בזה מבואר וכמעט דהקושיא אינה קושיא כלל וזו דקרא אמר בשעיר הפנימי תרתי מילי ראשונה דיכפר אחת ולא שתים דירצה דכפרתו לא תהיה אלא אחת ועל זאת האחת אשר אמר הדר אמר מלתא אחרית' והוא שאחת בשנה יכפר זאת הכפרה האחת שאמר ולא תתכפר פעם שנית על ידי קרבן אחר ובודאי שאין זאת אלא אותה שכתובה בה בהדיא ואם כן הרי לן אמור דלא אמר שקרבן אחר לא יכפר כפרתו אלא על זאת האחת אשר אמר שיכפר אבל אם מצינו לו כפרה אחרת דאינו עיקר בו דאינו כתובה בו לא גזר על זה הכתוב שלא יכפרנו קרבן אחר ואם כן כיון דאתקיש אהדדי מצינן למימר שנתן לו כפרת החיצון וכפרה זו שהיא שאולה אצלה לא דבר הכתו' ומצי חיצון אחר כך לכפר אותה ועוד דכיון דמחיצון קנאה בהיקש פשיטא שלא הסירה הכתוב מהחיצון ונתנה לו א״כ לא בזה אמר קרא דלא יכפר אחת כפרתו דאם יכפר החיצון כפרה זו כפרתו הוא מכפר ואם כן לא נמעט כפרה זו ממנו אלא מכח שלא יוכל לכפר ב' כפרות ובזה בין שיהיה עיקר בו או לא תהיה הרי הוא מכפר מהשתים והכתוב לא נתן לו אלא אחת לחוד ולזה כאשר נאמר דחיצון מכפר כפרתו אף על גב דהוא מכפר אחרת והיא עיקרית בו וזו שאולה אצלו הרי הוא מכפ' אותה וקרא אמר דכפרה המיוחדת לפנימי לא תתכפר אלא על ידי פעם אחת בשנה ולזה לא ניתן כח לחיצון לכפר אותה לא בעיקר ולא אגב דמכל מקום מכפר הוא ואם כן אין קושיא כלל בדברי התוס׳ והדר אקשו דבחיצון נמי לא תהיה כפרתו אלא פעם אחת בשנה ולא תתכפר בקרבן אחר דילפינא ליה לחיצון הא מדאתקש לפנימי והביא ראייו' לזה חדא מדאקשי בגמ' בסמוך גבי חיצון האי שעירי ר"ח ושעירי רגלי' מכפרי ליה פי' וא"כ הוי פעמיי' בשנ' והב' מדפריך בגמ׳ לקמן והא כי כתיב אחת בשעי' הפנימי כתי' ומשני מדאתקש חיצון לפנימי וכפי זה הקשו דאם כן בסמוך דאמר קרא כפרה זו לא תהא אלא אחת לישני אמר קרא כפרה אחת וחיצון יליף מיניה ואין חיצון יכול לכפר ב' כפרות ועיקר כוונת הקושיא בזה הוא דעדיף שישוה תירוציו ויהיה דבר אחד על ב' הכפרות ותרצו וז"ל וי"ל דכיון דלא כתיב אחת בגופיה דחיצון אלא דיליף בהקישא לית לן למעוטי שלא יכפר פנימי אחיצון וחיצון אפנימי ואדרבה מכח הקישא אית לן לומר שעל מה שזה מכפר זה מכפר ומכח דאתקיש אהדדי הוא דפריך אבל חיצון ודראש חדש ודרגלים דלא אתקיש להדדי פריך בסמוך שפיר הא שעירי רגלים ושעירי ראש חדש מכפרים דלענין כפרה לא יועיל לו להתפרד בכפרה מהפנימי דאי מייתינן ליה בהקש אחת בשנה דירצה שכפרתו לא תהיה אלא אחת בשנה לא נמעט מפני זה דפנימי לא יכפר כפרתו דהיינו פנימי אחיצון ואי מייתינן ליה בהקש וכפר אחת דכפרה אחת מכפר ולא ב' כפרות לא נמעט מפני זה דלא יכפר החיצון כפרת הפנימי אדרבה ההיקש יכריחנו לומר שנשווה אותם בכפרה ויכפר זה מה שמכפר זה וראה נועם דבריהם בזה דכיון דההיקש מדרכו להשוות הדברים לא נוליד ממנו דבר שבו יהיה סותר עצמו והוא הפרדת הדברים שהשווה אותם בהיקש אלא נאמר דההיקש הוא למה שישוום אבל לא להב' מלת אחת לחיצון להפרידם ואם כן אם נביא מלת אחת לחיצון מההיקש הוא ללמוד בו להפרידו מהדבר דלא אתקיש ליה כגון להפרידו משעירי ראש חדש ורגלים דלא אתקוש אהדדי ולזה נאמר דלא יכפרו כפרתו משום דאחת בשנה דכתיב בפנימי הוא בו גם כן ולא יכפר קרבן אחר את כפרתו זהו כוונת דבריהם והוא פלפול חריף ומהר"שך ז"ל ה"ה טרח עצמו בקושיא ותירוץ בזה ללא הועיל ובמ"ש ונכפר חיצון אדידיה ואדפני' הקשה מהר"שך ז״ל ה"ה דאם כן מה צורך יש בפנימי כיון דחיצון מכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה אם כן יכפר גם כן על טומאה הקודמת ואין שום צורך בפנימי וכתב על זה שצ"ע ואני בעניי לא ידעתי מה עיון צריך בקושיא בנויה על הקדמה בלתי מוסכמת דודאי ידע המקשה דעיקר כפרת יש בה ואין בה דטומאת מקדש אינה אלא בפנימי ועל אותו החלק אשר לא יכול הפנימי לכפר שהוא מה שיביא אחריו על זה סבר דהוצרך לחיצון והיא טומאה שאירעה בין זה לזה ולא יכפר עוד אלא אלו הגירומין לחוד דמה לו לכפר מה שכבר כיפר הפנימי וא"ל שיכפר גם מה שכיפ' הפנימי דגזרת הכתוב הוא דכפרת יש בה ואין בה אינה אלא בשעיר הפנימי לחוד ולאפוקי מקושייתו על זה אמר ונ"מ לטומאה שאירעה דזה יכפר אגב דהוא עצמו לא בא אלא לעצמו לחלוקת אין בה ויש בה והתוספות
כתבו ונכפר חיצון אדידיה וכו' וא"ת המקשה דלא ידע הך דרשה דאחת בשנה אמאי לא פריך דליכפרו או ליתלו תרוויהו אפנימי ותו לא עד כאן לשון הקושיא ומהר״שך ז"ל אמר וקשה דאיך אפשר לעלות על הדעת דלכפרו תרווייהו כפרה גמורה והא בעינן דאתי לכלל תטאת ע"כ ולא השיב דבר לקושייתו וגם בה לא צוה לעיין ואני בעניי לא ידעתי איך הבין הרב דברי התוספות עד דהוקשה לו שאם הבין דלכפרו תרווייהו הוא שבין שניהם ליכפרו במה שזה תולה וזה מכפר יפה הקשה אבל תוספו' לא כוונו לזה דהרי בסוף הדבור הביאו חלוקה זו ובטלו אותה במה שהקשה הרב ואם הבין דהצריך הכתוב ב' קרבנו' לכפרה אחת וזה בלא זה לא יועיל כמו שהוא האמת וכמו שנראה מדבריהם לקמן קושייתו לאו קושיא היא כלל דבעת הכפרה אשר תבא בין שניהם בהשלימו הקרבת החיצון הרי הוא חטא דאתי לכלל חטאת דאין הכוונה באמרם דאתי לכלל חטאת שיקדים החטאת אלא שהוא דבר שהוא בר קרבן ר"ל שעדיין יתחייב בקרבן וזה בר קרבן הוא שאם יודע לו יביא קרבן ואם כן הרי כפרו שניהם דבר דאתי לכלל חטאת והוא שיש בו ואין בו דלכשיודע לו יביא קרבן ובשלמא כשהפנימי תולה החיצון מכפר אז נאמ' דלא אתי לכלל חטאת מפני שהוא תולה עד שיתכפר בלא חטאת אמנם כשתחול כפרת שניהם יחד הרי כפרו דבר דאי לא כפרוהו הוה אתי לכלל חטאת וקודם הכפרה תמיד הם באים לכפר דבר דאתי לכלל חטאת והוא חלוקת יש בה ואין בה ואם כן יפה הקשו דאחר דבודאי לא ידע המקשה דרשת אחת בשנה כמ"ש דלכפור חיצון אדידיה ואפנימי או פנימי אדידיה ואחיצון דאמר בראשונה דבזה אינו משוה אותם אלא בכפרה אחת לימא דלכפרו תרווייהו אחד והוא אפנימי דתרווייהו אחצון אי אפשר דהפנימי לא יכפר על דבר שאין בו חיוב חטאת כלל או אם קשה לך לומר זה משום דתאמר דסוף סוף הרי אינו מביא חטאת לימא דתרווייהו לתלות על יש בה ואין בה דהוא כפרת הפנימי ובזה יהיה ההקש יותר שלם דמאי דעביד הא עביד הא זו היא תוכן הבנת קושיית התוספות ותרצו בהך קושיא דהמקשה ודאי ידע שיתרץ לו אחת בשנה הואיל וחיצון אינו מכפר כפרה אחרת אלא זו אבל אפרכא דפריך ונכפור חיצון אדידי' ואפנימי לא מסתבר ליה למקשה דנמעט מאחת בשנה כיון דעיקר כפרתו לא הויא דפנימי עכ"ל בתירוץ הזה וביאור דבריהם דהמקשה ידע דרשת אחת בשנה וכאשר יאמר לו דתרווייהו ליכפרו דפנימי ידע שזה אי אפשר משום דקרא אמר דכפרת פנימי אינו אלא אחת בשנה על ידו ולא על ידי אחר ובזה אין מקום למעו' אמנם בקושית ונכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי כיון דלא אמר בזו שיביא חיצון לזה אלא שעיקר ביאתו על כפרת דידיה לא מסתבר ליה דנמעט מאחת בשנה כיון דעיקר כפרתו לא הויא דפנימי זהו פירוש דבריו ובודאי כי הוא תירוץ דחוק ויש להקשות עליו חדא דאם סבר זה במה זה סתר לו המתרץ פרכתו זאת כשאמר לו אמר קרא כו׳ והלא הוא ידע דאמר קרא זה אלא דסבר דלא אמרו אלא לומר שלא יביא קרבן אחר מכוון לזה ועוד דזה דבר דלא אפשר דאחר דהוא מכפר על מה שיכפר הפנימי מה איכפת לן אם יכפר כפרה אחרת עמה או לא והכתוב אמר שלא תהיה כפרה זו אלא אחת בשנה כמו שכתוב למעלה ולזה נראה לי דלא ישרה בעיניהם תשובה זאת אלא שהביאה לומר כל מה שנוכל לתרץ בזה באמרינו דאיכא צד מה אשר בו יטעה להקשות ולפי שראו דוחק זה לזה אמרו אי נמי יש לומר דסברא הוא שלא יביאו שניהם על דבר אחד ולא יועיל זה בלא זה ואין סברא לומר שיועיל ולא בא חיצון אלא משום טומאה שאירע בין זה לזה והשתא אתא שפיר דקאמר לעיל ונפקא מיניה היכא דלא עביד חיצון ולא קאמר ונ"מ להגן ביני וביני דהיכא דעבד חיצון אחר כך לא יכפר פנימי אחיצון כדי שלא יבא חיצון אטומאה שאירעה בין זה לזה בלבד ע"כ ובאמת שדבריהם אלו קשי ההבנה לפי שהוא סותר את עצמו במאי דאמר לעיל וא"כ חיצון למה בא כלל ויש לומר משום טומאה שאירעה בין זה לזה דמדבריו אלו משמע שהם סוברים שפנימי מכפר אחיצון אף על גב (דאינו) [דאיכא] חיצון ואם כן הוא לא אתא חיצון אלא לטומאה שאירעה בין זה לזה בלבד והכא אמרו דאין (סרבא) [סברא] לומר דאתא חיצון לטומא׳ שאירעה בין זה לזה לחוד דמשמע דס"ל שהפנימי אינו מכפר אדחצון אלא דוק' היכא דליכא חיצו' אבל היכא דאיכא חיצון אינו מכפר פנימי אחיצון כלל והכלל שבדבור שלמעלה אמר דיש סברא לומר שהחיצון לא יבא אלא לטומאת (שיבא לבדו) [שאירעה לבד] ועיקר הכפרה יהיה בפנימי והכא אמר דאין סברא לומר זה ומהריב"ל ז"ל ה"ה אמר שב' שיטות הם בתוספות דהשיטה ראשונה אמרו לעיל דהם סבורים דפנימי מכפר אחיצון אף על גב דאיכא חיצון וכיון דכן הוא לא אתי חיצון אלא לטומאת שאירעה בין זה לזה ואחר זה כתבו שיטה אחרת והיא אשנויא בתרא דאין סברא לומר דאתי חיצון לטומאה שאירעה בין זה לזה לחוד וסבירא ליה כפי זאת השיטה שהפנימי אינו מכפר אחיצון אלא דוקא היכא דליכ' חיצון אבל היכ' דאיכ' חיצון אינו מכפ' פנימי אחצון כלל אלה דבריו ז"ל ובאמת דגם אם נטרח לעיין אם נוכל להסכים בין ב' סברות אלו זה דבר דלא אפשר כי אין הסכמה בין הין ולא בין חיוב ושלילה אחר שזה שולל זה אבל עדיין לא הרוה הרב צמאוני בזה דעדיין צריכים אנו למודעי לידע מעיקרא כשאמר דיש סברא לומר דיכפר פנימי אחיצון אף על פי שיקרב חיצון ולא יבא חיצון אלא לטומאה שאירע' מאי סברו ולבסוף שאמרו שאין סברא לומר זה מאי סברו ובמאי זה נתלה חלוף סברתם בזה ועוד הקשה מהרי״בל קושיא אחרת אשר בה עמד בעיונו ולא תירצה ואמר שצ"ע בה פעם ופעמים וז"ל ומיהו קושיא אחריתא יש דכתבו התוספות דהשתא אתא שפיר דקאמר לעיל ונפקא מיניה היכא דלא עבד חיצון ולא קאמר ונפקא מיניה להגן ביני וביני וכו' וכד מעיינין שפיר אשכחן דצ"ע איך אתא שפיר דהוה אפשר לומר דהפנימי יתלה על שיש בו ידיעה בתחלה ואין בה בסוף דאתי לכלל חטאת ויתלה נמי להגן בינו וביני על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה לבסוף והחיצון יכפר כפרה גמורה ואף על גב דבהאי דבפנימי' תולה אדחיצון לא אתי לכלל חטאת כיון דבעיקר כפרתו דהיינו יש בה ואין בה אתי לכלל חטאת וכמו שכתבו התוספות לעיל ויכפר [פנימי] אדידיה ואחיצון אף על גב דלא אתי לכלל חטאת אין לחוש כדפרישית לעיל וצ"ע עכ"ל וכבר הכה מהר"שך על קדקוד קושיא הזאת ונפלא הפלא ופלא על הרב איך עלה בדעתו להקשות הקושיא הזאת והצריך פעם ופעמים עיון עליה ואני בעניי הבינותי בדבריו ומצאתי כי נולדה לו הקושיא ממה שהבין בדברי התוספות מאמרם למעלה דאף על גב דלא אתי לכלל חטאת אין לחוש כיון דתלי נמי אטומאת מקדש וקדשיו דאתי לכלל חטאת דמשמע ליה שהכוונה לומר דכיון שעיקר כפרתו שעליה בא אתי לכלל חטאת לא נדרוש ממנו תנאי זה לכל שאר התלויות והכפרות אשר נרצה לסבול עליו וכפי זה קושייתו קושי' דאיך יאמר שלא אמר להגן ביני וביני משום דנשמע מיניה דיכפר הפנימי אף דאתי חיצון וחיצון לא יבא אלא לטומאה שאירע' לחוד כי אדרבה אם יאמר ונפקא מיניה להגן ביני וביני שירצה לתלות עליו עד שיבא החצון לכפר אז נשמע שהכפר' השלימה על ידי חיצון היא והפנימי אינו אלא תולה ולא יקשה לן דאיך יתלה בדבר שאינו בא לכלל חטאת דכיון דתולה בעיקר כפרתו בדבר הבא לכלל חטאת לא ניחוש לשאר התליות אשר נרצה לסבול עליו וכפי זה קושיתו קושיא אלא כד מעיינינן שפיר הטעות הוא בהבנת דברי התוספות כי המה מעולם לא אמרו דיתלה הפנימי על דבר שלא יבא לכלל חטא' אלא שאחר שנמצא לו עיקר כפרתו שהו' התלייה בדבר שבא לכלל חטאת לא נחוש לכפרות שנרצה לסבול עליו שיהיו בדבר שיהיה בא לכלל [חטא'] פוק חזי בדבריו בג' מקומות שאמר (בה) [זה] ותמצא אמיתת דברינו בראשית דבריו בד"ה במזיד ולא אתרו ביה אמר ז"ל דאף על גב דלא אתי לכלל חטאת אין לחוש כיון דתלי נמי אטומאת מקדש וקדשיו דאתי לכלל חטאת וכן משמע לקמן דפריך ונכפור פנימי אדידיה ואחיצון ואע"ג דכפרת [חיצון] לא אתי לכלל חטאת דוק באומרו דכפרת חיצון דלא אמר זה אלא משום דחיצון בכפרה ולזה אמר דכיון דבמה שהוא תולה שהוא עיקר כפרתו הוא בדבר דאתי לכלל חטאת כאשר נאמר דנכפר אחיצון כיון דהיא כפרה לא ניחוש אליה וכן אמר זה בד"ה ואימא יולדת ואע"ג דאם כן לא אתי וכו׳ דאמר זה על פרש"י דאמר דקושיא ואימא יולדת הוא שיכפר לה ותאכל בקדשים ואין צריכה להביא קרבן ועל זה אמר ואע"ג דכפרה זו היא בדבר שלא בא לכלל חטאת אין לחוש כיון דאמאי דתלי הוא בדבר הבא לכלל חטאת וכל זה בהקדמ' שכאשר אמ' ונימא יולדות וכן למעלה אין הכוונה שיבא לזה בלבד אלא שיבא לתלות אטומאת מקדש ועל אלו נמי וכן אמר בדבור ונכפר אע"ג דלא אתי לכלל חטאת אין לחוש כלומר כיון דכפריה היא וא"כ עכשיו יתיישבו דברי תוספות ואין קושיא בהם כלל דאמר דלא אמרו בגמרא כאשר אמר ונכפר אדידיה ואדחיצון ונ״מ להגן ביני וביני דאלו אמר כך נשמע מיניה דיכפר הפנימי וכו' כמ"ש וזה בעצמו מה שתירץ מהר"שך אלא שאנחנו תמהנו על הרב לא מהקושי' אלא ממה שהביאו אליה וא"כ [אי] מהא לא קשיא על דברי התוספות ומאי דקשיא לי הוא דאם פי' להגן ביני וביני הוא כפשוטו שירצה שיהיה תולה עליו עד שיבא החיצון ויכפר איך נשמע מזה דחיצון אינו מכפר כפרה שלמה דאמרו דמפני זה עזב מלאוקומי כדאמר ונכפר פנימי אדידיה ואחצון דנ"מ להגן ביני וביני משום דהיכא דעביד חיצון אח"כ לא יכפר פנימי אחיצון כדי שלא יבא חיצון בטומאת שאירע לחוד ומי יתן ונדע היאך ימשך מאמרו דנ"מ להגן ביני וביני דיכפר פנימי אחיצון ויבא חיצון לטומאת שאירע לחוד דלזה עזב מלאוקומי הנפקותא בהא והלא אם נאמר דהפנימי אינו אלא להגן אז חדלנו הפנימי מלכפר כלל ועזבנו הכפרה כלה לחצון יותר מאם נאמר דנ"מ להיכא דלא עבד דאז יקשה שבזה נתנה הכפרה כלה לפנימי ויקש' ואף אם ימצא דחיצון למה יביאנו ונצטרך להש׳ב שיביאנו לטומאה שאירע וכו' ואיך א"כ א"ש דעתו זה באוקמתא דהיכא דלא עבד יותר מדאתי דאוקמתא דלהגן והדבר בהפך ולזה הנ"ל בביאור הדיבור הזה הוא זה הנה התוספות מעיקרא סברו דפי׳ אמרו ונ"מ להיכא דלא עבד חיצון הוא שנתנ' לו הכפרה לפנימי במאי דחיצון מכפר משום היכא דלא יעשו חיצון כגון אם לא היו להם שעירי' כל הצורך ונמצא שנשאר חלוקת אין בה ויש בה מבלי כפרה לז"א שהפנימי יכפר שבזה אם אירע שלא יעשו החיצון לא ישאר בלא כפרה ונמצא שניתנה לו הכפרה לפנימי בהחלט משום הפעם אשר לא יוכלו לעשות החיצון ולזה הוקשה להם למעלה בזה דאחר דמ"מ פנימי מכפר מה תועלת בראשון אחר דגם אם יעשו אותו כבר כופר זה בפנימי אטו זימנא דלא עביד ליה והוכרחו לומר שם כי כפי זה המובן לא מצאו מענה אחר שהחיצון יועיל לטומאה שאירע וכו' אבל עכשיו דשקלו וטרו באמרם דלמה לא הקשה המקשה דנכפרו תרווייהו אפנימי או ליתלו תרוויהו בפנימי כיון דמה שידחה זה שהוא דרשת אחת בשנה לא ידע לה המקשה שאלו ידעה גם מה שהקשה לא הוה ליה להקשות זה פתח עיניהם והביאם לומר דודאי מעולם לא עלה על לב אדם ולא יעלה דיצטרך ב' קרבנות לכפרה אחת ולא יועיל זה בלא זה או לתלייה אחת אלא ודאי אם יאמרו זה הוא באמרם שיועיל האחד ויכפר והאחר יבא על גירומיו לחוד והוא לטומאה שאירע ביני וביני ויקרב שעיר משום שמא יארע טומאה לחוד וכיון דלא הקשה זה בזה הראה לנו דלא עלה על סברתו לומר זה דאלו עלה הוה ליה לאקשויי דלכפרו תרווייהו אפנימי ונ"מ לטומאת שאירע וכשלא הקשה זה אין זה אלא שאין סברא לומר זה וכפי זה השתא דהדר ממה שפירשנו באמרו ונ"מ היכא דלא עבד חיצון שהכוונה לומר שיכפר תמיד פנימי בין עבד חיצון בין לא עביד אטו זמנין דאפשר דלא עבד שכפי זה נצטרך לדחוק ולומר דא"כ לא בא חיצון אלא לטומאת שאירע׳ אלא השתא פי' ונ"מ ירצה שיכפר פנימי אחיצון היכא דלא עבד לחוד שאז יכפר עליו הפנימי ולא ישאר בלא כפרה אבל היכא דעבד שלא נצטרך אליו אז לא יכפר הפנימי כלל ובזה א"ש וכו׳ דלא אמר דנ"מ להגן ביני וביני משום דלא ר״ל דיש לפנימי מגע יד בכפרת החיצון כלל כדי שלא נאמ' שיכפר הפנימי ויבא חיצון לטומאה שאירע לחוד ולזה ברח לו מנגד ואמ' להיכא דלא עבד חיצון שהכוונ' לומר דאינו מכפר אלא היכא דליכא חיצון שאז הוא מכפר במקומו ואלמלא דמסתפינא הוינא אמרינן דלא גרסינן ולא קאמר ונ"מ להגן ביני וביני אלא ה"ג ולא קאמ' ונ"מ לטומאה שאירע בין זה לזה דזו היא גירס' התוספות ועל זה בנו דבריהם וכוונתם להשיב בזה כי למה לא אמר הנפקות' שוה ולימא הכא מאי דאמר בפרכא שנייה ועוד דסוף סוף כפי מ"ש בראשונה אנו צריכים אליה והל"ל זה מתחלה ולזה אמר והשתא א"ש מאי דהוי קשה לן על הגמרא למה לא אמר בפרכה הראשונה ונ"מ לטומאה שאירע' וכו׳ ועוד יקשה זה כפי מה שאמרנו אנחנו דבהכרח נצטרך לזאת הנפקותא השתא דאמרנו דאין סברא לומר זה לזה לא אמר בפרכא הראשונה ונ"מ לטומאה וכו' משום דאין כוונתינו באומרו ונכפר פנימי אחיצון שיכפר תמיד אלא הכוונה היא (לא אמר) [לומר] דכד לא עביד חיצון יכפר הפנימי אבל היכא דעביד חיצון אח"כ לא יכפר פנימי אחיצון וזה ראוי לומר כדי שלא יבא חיצון אטומאה שאירעה שהוא סברא זרה מלאוקמה זה נראה לי בפי' דברי הדבור ובזה נתיישבו דברי התוספות על נכון עם היות שכבר פירשנו דבריו מבלי (מחק הסופרים) [קרבן אהרן: מחוק הספרים] אבל ראינו שזה דרך יותר ישר ובא לתרץ אגב אורחיה זאת הקושיא דלמה לא אמר בפרכא הראשונה דנ"מ מאי דאמר בשני' ולקמן תירץ למה לא אמר בשני׳ מ"ד בראשונה או נאמר דפי' להגן ביני וביני אינו ר"ל לתלות עד שיבא החיצון לכפר דא"כ לתלות הוה ליה למימר ועוד דלזמן מועט כזה לא יצטרך הגנה אלא פי' ונ"מ במאי דאמרינן דפנימי יכפר על מאי דמכפר חיצון עם היות שיביא אח"כ החיצון להגן על מה שיקרה ביני וביני מן הטומאה דכאשר כפר הפנימי מאי דהוה מן הטומא' ישאר מגין על מה שיקרה ביני וביני כדי שיבא החיצון ויכפר על זה ר"ל על טומא' שאירע בין זה לזה דהוא ביני וביני ולזה אמר דא"ש דלא אמר כך משום דלא עלה בסברתו זה אלא מאי דסבר הוא דהיכא דעבד חיצון הוא אשר יכפר על הכל ולא לטומאת שאירע לחוד זה הנ"ל בפי' דבריו לפי שאם נעזוב אותו כפשוטו וירצה מהחלוקות להגן נשמע שיבוא החצון לטומאת שאירע לא יתכן לפרש זה שאם הראשון מגין הב׳ לא בא אלא לכפרה שלמה ומהר"יל ומהר"שך לא ירדו לזה ולא הרגישו בו ואזלו בתר קושית שלא יועילו להבנת הדבור וגם אינם קושיות (ואחז"ל) [קרבן אהרן: ואח"ז] הביאו בגמרא משא ומתן לאוקמי קרא אליבא דתנא דר"י ואינו עניין לברייתא שלנו וכדי שלא יקוץ המעיין לא אאריך בהביאו הנה עם היות שהוא דבר שיצטרך עיון שעירי רגלים בכל הרגלים נאמר שעיר לחטאת ובגמ' בעי מ"ט דר"י אמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת ליי' חטא שאין מכיר בו אלא יי' יהא שעיר זה מכפר ופרש"י ז"ל מ"ט דר"י דאמר כל האחרי' מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף חוץ משל י״ה עכ"ל ומהר"שך הוקשה אליו בו כי יראה מדבריו שר"י אמר שמואל בא ליתן טעם לר"י למה אמר שעל אין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף השעיר של י"ה אינו מכפר וכפי זה הוקשה אליו שלמה צריך ר"י ליתן טעם לזה וטעם זה נתבאר כבר בגמרא דשעיר הפנימי אינו מכפר אלא על חטא דאתי לכלל חטאת והיינו יש בה ואין בה ושעיר החיצון אינו מכפר אלא על אין בה ויש בה וא״כ היינו טעמא דאינ' מכפרין על אין בה ואין בה בפנימי משום דלא אתו לכלל חטאת ובחיצון משו' דאתקש לפנימי עכ"ל ואני אוסיף להקשות כפי דבריו אלו שאם השאלה היא זו הנה לא השיב אליה שהראיה שהשיב אינה אלא לתת טעם למה יכפר שעירי ר"ח ורגלי' אאין בה ואאין בה ואמר משום דכתי' בהם ליי' וכו' ואין זה טעם למה לא יכפרו שעירי י"ה על אין בה ואין בה ואיך אמר רש"י דמאי דבעי הוא זה ובאמת שאלו השיב הרב על קושייתו זאת אע"ג דאין מדרך הגדולים ומדרך חכמתו כי רבה היא להשים בספר קושיות דבוקי סריקי הייתי אומר דזו הטעאה שעשה למתחילי' בעיון לראות אופן הבנתם אבל קשה עלי דקושי' זו עזבה בלא תירוץ דמשמע דנוכל לסבול על דברי רש"י ז"ל שיאמר דבר כזה והוא ז״ל מעולם לא עלה בדעתו לומר זה ולא יראה מדבריו ומה לן לאוקומי ברש"י הבנו' זרות להקשו' על דבריו וכונת רש"י אינה אלא מ"ש לך והוא ברור וזה שעם היות שכפי הפשט משמע דהגמ' מאי דבעי הוא מאין לו לר"י דעל אין בה ואין בה מכפרי' שעירי ר"ח ורגלי' לא אבה רש"י ז"ל לפרש זה משום (דא"לכ) [דא"כ] לא ה"לל אלא מנלן אבל באומרו מ"ט משמע דטעם דבריו קבעי ולא הראיה לדבריו ולז"א רש"י דבעיית ר"י היא מ"ש דבשעירים אחרים כלם מכפרים על שאין בה ואין בה והוציא את כלם מכלל שעירי י"ה וא"כ שאלת הטעם הוא למה שהפריד וייחד כפרת כל השעירים כלם בחלוקה אחת והיא אין בה ואין בה חוץ מי"ה ולא השוה אותם בזה לי"ה ודוק בנועם דברי רש"י ז״ל באמרו כל השעירים חוץ משל י"ה שבזה הראה טעם השאלה שירצה שאחר שהשוה כל השעירים האחרים בחדא מילתא והוא באין בה ואין בה ה"ל להשותם בחלוקת י"ה ויהיו כלם שוים ולא שיוציאם חוץ מי"כ וע"ז הקשו התו' דגם הא לא אצטריך למבעי דנימא דהסברא חייבתהו לזה כיון דלא נשארה לו חלוקה אחרת לאוקומי כפרתן כיון דב' החלוקות האחרות הוכרחנו מכח קראי לאוקומי בהון שני שעירי י"ה כמ"ש למעלה ולא יסתו' זה דברי רש״י לפ"ד דגם הוא לא כוון לומר שישוום בכל שהרי מסוגיא דלעיל משמע שכפרת יש בה ואין בה ואין בה ויש בה לא יתכפרו בקרבן אחר אלא בשני שעירי י"כ אלא הכוונ׳ לומ' דאם לא יכול להשוות' בנוש' ובחלוקו' ישוום בחד מינייהו שהוא בחלוקות ויאמ' דגם שאר שעירים מכפרים על חטא שיש בו ידיעה מה אלא של י"כ הם מכפרי' על זה בטומאת מקדש והמה בשאר עברות ולא דבעי דמנ"ל דבטומאת מקדש כמ"ש התו׳ שהוא פי' דחוק כמ"ש דזה לקמן בעי ליה אלא הכוונה לומר דנוקי כפרתם בי"כ בדבר שיש בו ידיעה ובשאר עבירות כדמשמע מפשט הכתוב שדבר סתם כמ"ש רש"י לקמן ולזה לא הוצרך רש"י לבאר זה דפשיטא דבעייתו על מאי דמשמע מפשט' דקרא שהו' בשאר עבירות והתימא ממה"רשך ז"ל דאמר דזהו פשטא דשמעתא ובודאי כי הפשטן האמתי רש"י ז"ל הוא דנחית לפשטא דשמעתא כמ"ש ולזה תרצו דטעמייהו דהכריחם להבדיל כפרת אלו הוא בר"ח משום דכתיב ליי' וכו' ובעי הגמר' ראשונה לאוקומי הראיה משום דנדרוש בה דרשת הביאו עלי כפרה וכו' ולז"א והאי קרא מבעי ליה לכדר"ל דאר"ל מה נשתנה וכו' ומסיק דאלו לא רצה קרא אלא לומר דרשת ר"ל על יי' ה"לל ואלו לא רצה לומר אלא דרשת חטא שאין מכיר בו אלא יי' חטאת יי' מבעי ליה ואמר חטאת ליי' שמעת מיניה תרתי וא"כ קרא דא הכריח לר"י להפריד כפרת שעירי ר"ח מכפרת שעירי י"ה והדר אקשו ז"ל ונכפר נמי אפי' בשאר עבירות תנא דבי ר"י הואיל וזה בא בזמן קבוע וזה בא בזמן קבוע מה זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש אף זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וכו' ע"כ וביאורו כי אחר דקרא הכריחו להפריד כפרת שעירי ר"ח מכפרת שעירי י"ה לזה אקשו דא"כ למה לא נפרידם ג"כ בנושא כפרה ונאמר דשעיר ר"ח מכפר גם אשאר עבירות בדבר שלא נודע אליו כלל דהא קרא סתמא כתי' ועוד הפריד אותם באופן החטא ותירץ כדתנא דר"י דיליף זה מבנין אב הואיל וזה בא וכו' ופרש"י ז"ל דזהו שעיר החיצון דאינו מכפר אלא על טומאת מקדש דגמר לה מדאתקיש לפנימי ולא ביאר לנו רש"י ז"ל טעם לדבריו למה ביאר דהלמוד הוא משעיר החיצון (דלמה) [דלמד] בהקש מפנימי ולא הלימוד מפנימי אלא דלדעתי רמז זה באומרו מה זה אינו מכפ' וכו' דבאומרו וכו' הורנו דסוגי' הגמר' לקמן הכריחו לזה והן המה הג' הכרחיו' דפי' התו' האחד מדפריך מה לי"כ שכן מרובה כפרתו ואי משעיר הפנימי הוא הבנין אב ה"ל למפרך מהשעיר בעצמו ולימא מה לשעיר הפנימי שכן דמו נכנס לפני' והב' מדלא גמר משעיר המשתלח ללמוד ההפך דמכפר אשאר עבירו' דאית לן למילף טפי משעיר המשתלח דה"ל חוץ מחוץ ולא משעיר הפנימי דה"ל חוץ מפנים ואע"ג דשעיר המשתלח אינו קרבן אף פנימי אינו קרבן גמור דנשרף חוץ למחנ' אבל השתא דהלמוד הוא מחיצון הוא דמי טפי אהדדי משעיר המשתלח דהוי חוץ מחוץ וקרבן מקרבן והג' מדהוצרך לעיל להקישא ללמוד דחיצון מכפר מפנימי ולא הספיק לזה בנין אב דאי משום בנין אב פרכינן דחוץ מפנים לא יליף זהו פי' הסוגיא כפי רש"י ז"ל אבל התו' פי' פי' אחר והוא דמאי דבעי מ"ט דר"י אינו אלא מ"ש דבטומאת מקדש וקדשיו היא כפרתן ולזה בעי מ"ט דר"י דאמר דאטומאת מקדש וקדשיו הוא דמכפר שעירי ר"ח ודרגלים אימא דמכפר נמי אשאר עבירות דאי מבנין אב דר"י לא יכריחנו לזה דהא איכא למפרך מה לי"ה שכן כפרתו מרובה ומשני דקרא אמר לחטאת לי"י ובזה גלה לנו דאין מכפר אלא אאין בו וכיון דמכפר אאין בה ואין בה נילף מבנין אב דר"י דבטומא' מקדש מדבר דהא עכשיו ליכא למפרך מה לי"ה וכו' דאינו אלא גילוי מילתא לפרש מה חטאת הוא זה דהוא חטאת בטומא' מקדש וכפי דבריו אלו מ"ד ונכפר נמי אפי' בשאר עבירות הוא תשלום דברי ר"י שרצה אמר לחטאת וכו' ומעכשיו אם נאמר ונכפר נמי נלמוד מבנין אב דר״י ולא פרכינן עליה דאינו אלא גילוי מילתא כמ"ש ע"כ (דברי) ביאור [דברי] התו' וק"ל בהו דאמירתם דבנין אב אינו אלא גלוי מילתא בעלמא לא תלי הא באמרו לי"י שבו הודיענו דכפרתו באין בה ואין בה אלא באומרו לחטאת סתם ולא ביאר ובנין אב ביאורו וא"כ מ"ד כפ"ז ליי' חטא שאין מכיר בו וכו' הכל יתר דאין רצונינו לידע עכשיו מהות החטא נושאו דצריכים אנו לידע זה מבנין אב דר"י ובשביל דאיכא למפרך אמר לחטאת ולזה נ"ל פיר"שי הנכון כמ"ש והדר בעי בגמ' אשכחן שעירי ר"ח שעיר רגלים מנלן וכ״ת הא נמי כדר"י איכא למפרך אי מדר"ח שכן תדיר אי מדי"ה שכן מרובה כפרתו וכ"ת הא אמרן מי"ה ולא פרכינן התם כפרה מכתב כתיבי גלוי מילתא בעלמא הוא אבל הכא איכא למימר כולה מילתא לא גמרינן אלא כדאמר ר"ח בר חנינא שעיר ושעיר ה"נ שעירי ושעיר ואתקיש שעיר רגלי' לשעירי ר"ח מה שעיר ר"ח אינם מכפרים אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף אף שעירי רגלים כו' עכ"ל הסוגי' וזהו ביאורה האי בעיא דבעי שעירי רגלים מנלן ע"כ נאמר דלא בעי מנלן שלא יכפרו נמי אשאר עבירות וכפ"ז לא אתיא פירכא כלל דמה לי"ה שכן כפרתו מרובה (אלא) [ולא] פירכא דר"ח שכן תדיר דאיך נאמר מה לי"ה שאין מכפר על שאר עבירות שכן הוא כפרתו מרובה אדרבה שזה היה טעם לשיכפר על כל שאר עבירות וא"כ נימא ומה י"ה הקל שמרובה כפרתו שעיר שלו אינו מכפר וכו' רגלים שאין כפרתן מרובה לכ"ש שאינם מכפרים אלא ודאי מאי דבעי כמ"ש התוספ' וגם רש"י ז"ל כמ"ש הוא אשכחן ר"ח דמכפר על טומאת מקדש אע"ג דהוא חמור דעונו כרת רגלים מנלן דמכפר אטומאת מקדש דהוא חמור נימא דלא מכפר אלא אשאר עבירות דאין בהם כרת וכ"ת דנילף מבנין אב דר"י איכא למפרך אי בעיתו למילף מר"ח מה לר"ח שיהיה בו החומרא זו דיכפר על עון כרת שכן הוא חמור דכפרתו תדירא תאמר ברגלים דאין כפרת' תדירא ואי מי"ה איכא למפרך מה לי״ה שהוא מכפר על עון כרת שכן כפרתו מרובה ולזה יש בו חומרא מרובה דמכפר על עון כרת תאמר ברגלים אע"ג דכתיב בהו לכפר אימא דאינ' מכפרים על עון כרת וא"כ מנלן דמכפר על עון כרת זו היא הבעיא דבעי הכא אבל לעיל בר"ח מאי דבעי הוא מנלן דלא מכפרי אשאר עבירות ג"כ וטעם גדול יש לזה דלמעלה בר"ח כתי' לחטאת ליי' ופי' לך הכתוב מהות החטא שהוא שאינו יודע וכו' וכיון דפי' לך מהות החטא ולא נושא החטא ועזבו סתמא הסברא מחייבת שמשמע שמכפרת על הכל ולזה בעי מנ"ל דלא מכפר אכל עברות כיון דסתמא כתיב ולהכי פרש"י שם ונכפר נמי כו׳ דהא קרא סתמא כתיב ולהכי כד למד מתנא דר"י זה לא פריך מאי דפריך לקמן דאין לו פרכא על זה דהפרכות אדרבא שהם המחייבות לנו לומר דלא יכפרו אלא בשאר עבירות כיון דחומרא בעינן למילף כדאמרן אבל ברגלים לית לן קרא אשר ממנו נשמע דמכפרות על הכל לפי שהכתו' סתם הכל ולא ביאר לא הכפרה ולא נושאה ולזה אין לי לומר שיכפר על הכל אדרבה נאמר דלא יכפר אלא על עונות קלות שאין בהם כרת ולזה בעי דמנלן דמכפר על עון חמור שהוא על טומאת מקדש דאית בה כרת ולז"א וכ"ת (תלמוד) [קרבן אהרן: דנלמוד] זה מבניין אב כדתנא דר"י זה א"א משום דאיכא למפרך אי ילפת מר"ח מה לר"ח ששעיר שלו מכפר על עון כרת שכן הוא תדיר וכן מי"ה שכפרתו מרובה וכי תימא הא גמרינן ראש חודש מיום הכפורי' (בבנין) [קרבן אהרן: בזה הבנין] אב ולא פרכינן רש"י ז"ל כפי מה שיראה מדבריו הוא גריס לא פרכינן שכן כפרתו מרובה ונראה קשה כמ"ש התו' דהיכי אמר ולא פרכינן (קרבן אהרן: כפרתו) אחר דלא שייכא פרכא זו למאי דבעינן למילף לר"ח מי"ה אלא שאם נעיין בדברי רש"י היינו דקמפרש באומרו גלוי מילתא בעלמא שר"ל דהכא בר"ח כפרה כתיבא ביה דהוא על חטא שאינו יודע וכיון דפי' מה חטא מכפר ולא פי' באיזה נושא משמע דבכל [קרבן אהרן: נושא] קאמר דמכפ' חטא שאינו יודע והבנין אב גלוי מילתא בעלמא הוא דלא אתי לרבות לנו בכפר' על מה שהי' לנו דאז היינו יכולים למפרך מה לי"ה שכן כפרתו מרובה אבל לא אתא אלא למעט לנו ממה שהיה לנו ולומר דלאו כדמשמע שעל הכל מכפר שאינו מכפר אלא על טומאת מקדש הלכך ליכא למפרך מה לי"ה שכן כפרתו מרובה דלא כפרה נוספת על מאי דשמיע לנו אתא ללמד אלא להמעיט ממה שנשמע לנו מקרא ולזה אין למפרך מה לי״ה שכן כפרתו מרובה אבל ברגלים דלית לן ביה כפרה דלכפר כתי' ולא פי' על מה כלל אין לנו בו אלא היותר קלה מהכפרות וכשאתה בא למילף ליה מי"ה כפרה נוספת על מאי דאית לנו ביה (אתא) [אתה] בא למילף ליה והיא כפרת על עון כרת ולזה איכא למפרך מה לי"ה שכן כפרתו מרובה ונמצא שהטעם שממנו מחקו התו' הגיר' ביארו רש"י ז"ל בתירוץ והתו' אמרו דהכא ל"ג ולא פרכינן מה לי"ה שכן מרובה כפרתו שאין פרכא זו פרכא כמ"ש למאי דבעינן למילף לר"ח מי"ה אשר הוא קולא שלא יכפרו נמי בשאר עבירות והיות י"ה כפרתו מרובה מחזק הבנין אב כמ"ש אלא גרסי' ולא פרכינן סתם וירצה ולא פרכינן מאי דהוי לן למפרך והוא שנאמר מה לי"ה שאין לו כח לכפר על כל עבירות לפי שהוא אינו תדיר תאמר בר"ח שהוא תדיר והן אמת דאליבא דר"שי ז"ל לא יתיישב אומרו גלוי מלתא דכפי דרכו טעם בטול הפרכא משום דהבנין אב אתא למעט ולהקל כמ"ש ולא יקראה זה גלוי מילתא אבל זה דוחק בפי' המלות דאינו אלא סתירת מלתא לאגלויי אבל לדעת התו' קשה להלום האי דאמר דטעמא דלא פרכינן מה לי"ה שאינו תדיר הוא משום דכפרה כתיבא ואם ירצה דכתיבא ומשמע לכל חטאים מכפר והבנין אב אתא למעט ממשמעות דקרא אדרבה שזה טעם גדול למפרך ולומר דמה לי"ה שאינו תדיר אבל הכא דתדיר קרא כמשמעה ולא יספיק לבטל משמעותא אלא בנין אב חזק שידמה בכל דבר לר״ח ולא יהיה בו פרכא וכבר היינו יכולי׳ לומר דלפי' התו' ה"פ דבר"ח כפרה כתיבא ביה והוא מאי דאמר דאינו מכפר אלא על חטא בלתי ידוע והוא חלוקת אין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ובזה נשמע דאינו מכפר אלא על טומאת מקדש דכיון דאצטריך קרא לאוקומיה באין בה ואין בה מסתמא משמע שאין זה אלא מפני שמדבר בנושא טומאת י"ה שהוא טומא׳ מקדש ולזה כיון דשעירי י"ה מכפרים הב' חלוקו' אחרו' והם יש בה ואין בה ואין בה ויש בה להכי לא מצי לכפר זה אלא אאין בה ואין בה וא"כ כפרת שעיר ר"ח כתיבא במאי דכת' דאינו מכפר אלא באין בה ואין בה אלא מפני שדבר זה סתום בא בנין אב לגלוי' מלתא אבל בשעירי רגלים דלא כתי' בהו כפרתם אאיזה דבר היא צריכים אנו ללמוד להם עצם הכפרה מבנין אב ולזה כאשר באנו ללמד להם כפרה חמורה פרכינן מה לי"ה שכן כפרתו מרובה זה אנו יכולין לפרש ויתיישב היטב אומרו גלוי מלת' אבל מה נעש' שמדברי התו' בעצמם משמע דמדכתב הכפרה לא משמע אלא שהוא מכפר על כל עבירות כמו שפרש״י ולכן ה"ל גלוי מלתא שכן אמרו למעלה בד"ה שעירי רגלים מנלן ולא דמי לר"ח שמפורש בו בחטא שאין מכיר בו משמע כל חטאים שאינם ידועי' כדפי' הקו' בסמוך ולהכי בעי מנלן דלא מכפרי נמי אשאר עבירות ולהכי (בעי) [נמי] חשיב ליה בסמוך גלוי מילתא בעלמא הרי לך מבואר שדעתם בהיו' הכפר׳ כתובה בו מינה נשמע דמכפר על כל חטאים שאינם ידועים וה"נ משמע מדבעי ביה מנלן דלא מכפרי אכל עבירו' ואלו הוה משמע מהכתו' דלא מכפר אלא אטומאת מקדש לא הוי בעי הכי ולזה בהכר' נאמר דהאי דאמרו דמדכתיב כפרה משמע כל חטאי' לא כוונו בזה דהא משמע ולא הפכו אלא הכוונה לומר דקרא אמר לן בר"ח הכפרה והיא שאינו מכפר אלא על מה שאין לו ידיעה בו ומזה משמע דעל כל חטאים שאינם ידועים לו מכפר ומשמע נמי דאינו מכפר אלא על טומאת מקדש מהטעם שאמרנו ולזה כשלמדנו מבנין אב לא באנו ללמד דבר שאין לו עיקר בקרא דכפרה כתיבא ביה ומשמע הכי והכי והבנין אב אינו אלא גלוי מלתי' והכרעת הפי' בקרא לחו' לזאת אע"ג דאיכ׳ מה למפרך לא פרכינן דפי' הכתוב למדנו ממנו לא העניין בעצמו אבל בשאר רגלים אין לנו בקרא לא שורש ולא ענף אלא הענין בעצמו אנו צריכים ללמוד ממנו לזה פרכינן בי"ה וקרוב לזה פי' מהרי"בל אלא שלא פי' היכי משמע מקרא דאינו מדבר אלא בטומאת מקדש ג"כ לזה נשאר דחוק בפי' ואמר שיכול לפרש ובמה שאמרנו אין דחוק ודברי רש"י דחוקים הם בעיני קוצר שכלי דבשלמא לדעת התו' הוצרך הגמ' לתת לנו טעם למה לא פרכינן אבנין אב הפרכא שהיה לנו למפרך כפי מה שרצה ללמוד דהוה בעי מנלן דאינו מכפר בכל ומייתי ליה מבנין אב מי"ה למילף מיניה על מאי דבעי והוא שאין שעיר ר"ח מכפר אלא על טומאת מקדש וא"כ מאי דנוכל למפרך אהא הוא מקולת י"ה לומר דמ"ה הוא קל משום דאית ליה קולא אחריתא והוא דאינו תדיר אבל פרכא דכפרתו מרובה שהיא חומרא (כי) [בו] ליכא למפרך דלא נאמר מ"ה הוא קל משום שהוא חמור וא״כ א"צ לתת טעם למה לא פרכינן מה שלא נוכל למפרך ואין אנו צריכים לקרא דכתיב בו כפרה להא אלא אם נאמר דכפרה דכתיבא בקרא הוא דחייבנו למבעי בזה האופן והוא הסבה שלא נוכל למפרך והוא דוחק ולזה פי' התוספ' עולה יפה ולא נתמה עליו אמאי לא חש גמרא לשנויי הפרכא דמה לי"ה שכן כפרתו מרובה כמו שתמה מהרי"בל ז"ל דלמה יחוש לשנויי על פרכא דא"א למפרך בזה כלל וכ"ש שלא נתמה עליהם למה לא פי' באומרו ולא פרכינן דעל תרתי פירכי קאמר דאיך אפשר לפרש זה ותרתי פירוכי חדא בהפך אחרת ואיך יעלה תירוץ אחד לשניהם שהוא דבר נמנע ולא ידעתי היאך אמר זה הרב הגדול ועוד דאלו ה"מ לפרש דעל פירכא דכפרתו מרובה אמר לא היה מוחק הספרי' אלא שנ"ל והוא האמת הגמור דעל האי לא היה צריך לשנויי למה לא פרכינן בה דהוא דבר דלא אפשר למפרך כפי מאי דבעינן ללמד שהוא קולא אבל לדעת רש"י ז"ל תימא גדולה דלמה יחוש הגמ' לשנויי על מה דלא אצטריך לשנויי ולא לשנויי מאי דאצטריך כמ״ש (והתימא) [קרבן אהרן:
ואין התימ'] למה לא חש לשנויי גם פרכא דשאינו תדיר אלא התימא הוא למה אתא לשנויי מאי דלא אצטריך ועזב מלשנויי מאי דאצטריך אלא שרש"י ז"ל נדחק לפרש זה מב' טעמים הראשון הוא מאי דס"ל דמקרא לא משמע אלא דמכפר ר"ח על כל חטאים ובהכי לא יכול הוא ליישב דשנוי דכפרה כתיבא ביה אתא לתת טעם למה לא פרכינן פרכת דאינו תדיר אדרבה זה יחזק הפרכא כמ"ש והב' (קרבן אהרן: כמ"ש והב') דהגמר' אמר וכ״ת כדתנא דר"י וכו' איכא למפרך שכן כפרתו מרוב' וע"ז אמר וכ"ת הא גמרינן ר"ח מי"ה ולא פרכינן דמשמע לא פרכינן האי פרכא בעצמה ולקמן נתרץ בעד רש"י על זה ועכ"ז לק"ד פי' התו' יותר מתיישב יהיה מה שיהיה אסיק הגמרא ואמר אלא כדא"ר חמא בר חנינא וגו' [פי'] אלא (פי') האי דאמרינן דרגלים נמי מכפר אטומאת מקדש ילפינא ליה כדאמר ר"ח ב"ח דבכל הרגלים כתיב ושעיר ולא ה"לל אלא שעיר בכלהו וכתב ושעיר וי"ו מוסף על ענין ראשון להקש ומהו ההקש להקיש כלם לשעיר ר"ח מה שעיר ר"ח אינו (מטמא) [מכפר] אלא על טומאת מקדש דיליף ליה מבנין אב מי"ה אף שעירי רגלים דדבר הלמד מבנין אב חוזר ומלמד בהיקש דכל המלמד בכל המדות חוזר ומלמד חוץ מהלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים ונ"ל דסבר רש"י דהבעיות דלא אפשיטו בפ' איזהו מקומן על זה כיון דלא אפשיטו נאמר דמלמדי' ומ"ה אמר דהכי אמרינן בפ' איזהו מקומן ושם הוו בעיות לא אפשיטו אבל התו' לא הודה לו בזה כי הם אמרו דהאי דגמר ר"ח מי"ה דהוא משעי' חיצון של י"ה כמ"ש למעלה אע"ג דשעיר י"ה למד בהיקש דפנימי וה"ל דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בבנין אב וזה בעיא ולא אפשיטא הנה הוא משום דהכא לאו בנין אב הוא אלא גלוי מלתא בעלמא ר"ל פי' הפרשה וגם בזה חולקי' עם רש"י כי לדעת רש"י הוא בנין אב כמ"ש וק"ל בדברי רש"י דאחר דר"ח כפרה כתי' ביה ולא הוצרך לבנין אב אלא לגלוי מלתא לחוד ולכן אע"ג דהיה לנו למפרך עליה לא פרכינן א"כ למה לו לרשי ז"ל לדחוק עצמו לומר והוא כבר למד בבנין אב ודבר הלמד בבנין אב וכו' שזהו בעיא דלא אפשיטא והוא אינו צריך לזה כאן שזה אינו אלא כשהבנין אב למדנו עצם הענין אבל כגון הכא דאינו אלא גלוי מלתא בעלמא ה"ל כאילו כתיב בר"ח בהדיא ואינו דבר הלמד בבנין אב ומה שנ"ל לתרץ הו' שלפי פרש"י וגיר׳ דגרי' הא גמריגן מר"ח ולא פרכינן מה לי"ה שכן כפרתו מרובה האי דלא פרכינן אינו משום דלא הוי בנין אב [קרבן אהרן: אלא] משום דהלמוד מבנין אב הוא מיעוט ממה ששמענו בקרא ובהכי ליכא למפרך מה לי"ה שכן כפרתו מרובה כי זהו מה שפי' הוא באומרו גלוי מלתא בעלמא הוא וא"כ אין זה [קרבן אהרן: אלא] לומר דלא שייך ביה הפרכא אבל על האמת בנין אב הוא ואלו הוה לן שום פרכא עליו הוה פרכינן וא"ת והא נוכל לפרוך מה לי"ה שכן אינו תדי' אינה קושי' בודאי כי אליבא דרש"י ז"ל אין זאת פרכא בעיניו לפי שהרבוי מכפרה יהיה מב' מיני' או שכפרותיו מרובות אף שאינם אלא בזמן אחד או שהוא מכפר כפרה אחת פעמים הרבה וא"כ אם י"ה אינו תדיר שחסר ממנו הרבוי במה שאינו מכפר תדיר יש לו ריבוי כפרה אחר עדיף מיניה במה שהוא כולל ומרובה הכפרו' ולזה אם נלמוד לר"ח מי"ה א"ל מה לי"ה שכן אינו תדיר שאם חסר תמידות כפרתו הרי יש לו רבוי אחר והוא רבוי כפרותיו וא"כ אין טעם המיעוט כפרת שאר עבירות בשעיר של י"ה מה שאינו תדיר שאם אינו תדיר בכפרה הרי הוא מרובה בכפרות ובזה תירצנו למה לא חש רש"י דהגמרא יבא לתרץ לעיל האי פרכא דבעיניו אינו פרכא ואלו היתה פרכ׳ הוינן פרכין בה דהאי דלא פרכינן הוא מפני שאמרינן שכן כפרתו מרובה לא שייכא במה שנרצה ללמו׳ שהיא קולא ומיעוטא ממה שהיה לנו בקרא ובזה נסתלקו כל הויות וקושיות שהקשה מהרי"בל בזה דוק ותמצא ומהר"שך הקשה לו על אופן אחר בדברי רש"י ז"ל והוא כי למה הוצרך רש"י ז"ל לומר דחזר ר"ח ולמד לרגלי׳ מבנין אב דאין אנו צריכים לזה דהא רגלים מר"ח לא ילפי אלא מה שכתוב בר"ח בהדיא והוא עצם הכפרה שהיא על חטא שאין מכיר בו אלא יי' ובזה ה"ל כאלו כתוב בכל רגלים חטאת ליי' השתא רגלים לא צריכי ללמוד מר"ח אלא כלם יחד ר"ח ורגלי׳ ילפי מי"ה ע"כ תורף דבריו ולכאורה היטיב לראות כי [קרבן אהרן: גם] הגמ׳ לא אמר דיליף רגלים מר"ח אלא מה שעירי ר"ח אינם מכפרים אלא על שאין בה ידיעה וכו' דמשמע שזהו מה שרצה ללמוד ע"י הוי"ו והוא מה שהוא כתב בו בהדיא ובזה ילפי כלהו מי"ה למאי דבעינא למילף והוא שהם מכפרי׳ על טומאת מקדש והוא ז"ל עזב הדבר בצ"ע ול"נ דאלו לא שכח נושא ההלכה כמעט מהעיון יוכל לתרץ זה כי יראה שהיא הטעאה לא קושיא כלל וזה דלא מאי דיליף ר"ח מי"ה הוא מאי דבעינן למילף רגלים דר"ח יליף מי"ה דאינו מכפר אלא על טומאת מקדש הוא קולא כמ"ש דשולל ממנו מאי דשמעינן מקרא ולזה יכול למילף מיום הכפורים כי אין לבנין אב פרכא כי אלו היה פרכא לא הוה יליף מיניה כמ"ש אבל רגלים מאי דבעינן למילף ליה הוא דיש להם כח לכפר על טומאת מקדש דהוא עון חמור שיש בו כרת ולזה למוד חומרא ולא מצינן למילף להו מהבנין אב מי"ה משום דאית ליה פרכא מה לי"ה שכן כפרתו מרובה ולזה אנו מוכרחים לומר דיליף ר"ח מי"ה מאי דיליף שאינו מכפר אלא על טומאת מקדש ורגלים ילפי מר"ח דמכפרים על טומאת מקדש דאתקש ליה כי א"ת דאחר דילפי עצם הכפרה שהיא שאין בה ידיעה נילף להו מי"ה זה א"א לפי שמה שנרצה ללמוד להם היה חומרא דמכפר על טומאת מקדש ואם נלמוד מי"ה בבנין אב איכא למפרך ולזה בהכרח נאמר שלא ילמדו אלא מר"ח בהקש דליכא למפרך עליה משום דאין משיבין על ההקש ונמצא דליכא פרכא ולזה הוכרחו לומר דר"ח יליף מי"ה משום דיליף קולא וליכא פרכא ורגלי׳ דאתקוש לר"ח וילפי מיניה דמה שמכפרי' הוא על חטא שאין בה ידיעה ילפי מיניה ג״כ דמכפרי' על טומאת מקדש וכ"ת דאחר דאתקיש רגלים לר"ח למאי דכתי' ביה חטאת ליי' והרי הוא כאלו כתי' ביה בהדיא חטאת ליי' אין אנו צריכים למילף לרגלים אלא דאינם מכפרים על שאר עבירות כמו דילפינן לר"ח דכד כתי' ביה שמכפר על חטא שאינו ידוע על כל חטא שאינו ידוע משמע הא לאו מלתא היא דדיו להקש שילמדנו דמכפר על חטא שאינו ידוע ולא שילמד מאי דנשמע מיניה שבודאי אחר דאינו כתוב בו סתם לן קרא ביה דהא לכפר כתי' ביה ולא פי' על מה וא"כ נאמר דיליף שמכפר על חטא שאינו ידוע ולא על כל חטא שאינו ידוע ומה שאנו צריכין למילף ביה הוא מנין שמכפר והוא דבר שאינו יכול ללמוד אותו מי"ה כמ"ש אלא מהרגלים והראיה דהגמ' כדאמר אלא כדאמר ר' חמא וכו' מאי דבעי למילף הוא שהוא מכפר על טומאת מקדש דבהא סלקינן וירצה אלא הא דבעינן למילף מבנין אב והוא שמכפ' כיון דלא נוכל ללמוד אותו מבנין אב נלמוד אותו מר"ח וכפי זה מאי דאמרה הגמרא ואתקיש שעירי רגלים וכו' מה שעירי רגלים אינם מכפרי' אלא על שאין בה ידיעה וכו' נקט תחלת הלמוד ועזב האחר לפי שהוא אשר רצונו ללמוד וקצרה בזה לפי שפשיטא שר"ל שילמוד זה וזה והתו' כתבו כדאמר ר"ח שעיר ושעיר תימא ועצרת דלא כתי' ביה ושעיר מנ"ל אי בבנין אב דשא' רגלים תפשוט מהכא דדב' הלמ' בהיקש חוזר ומלמ' בבנין אב ועוד דאי בבנין אב אתי למילף א"כ~ בקרא דבתר ר"ח לכתוב ושעיר ואינך ניתי בבנין אב עכ"ל הקושיא ומצינו לחכמים הקדמונים כתוב בשמם קושי' על דברי התוס׳ וגם מהרי"בל הקשה אותה והיא זו הנה התו' כתבו לעיל וא"ת היכי בעי למילף מי"ה והא דבר הלמד בהקש הוא ואינו חוזר ומלמד בבנין אב ומה צריך פרכא דשכן כפרתו מרובה וי״ל דאצטריך האי פרכא דלא נילף מר״ח דאי פרכת מאי לר"ח שכן תדיר נימא י"ה יוכיח אבל השתא דאיכא פרכא ליכא למימר תוכיח וא"ת ונילף במה הצד מתרוייהו וי"ל דאיכא למפרך שכן כפרתו מרובה דר"ח הואיל ותדיר חשיב קצת מרובה כפרה עכ"לה וקודם שנקשה הקושי' שבו צריכים אנו להבין אותו ראשונה במאי דאמר והיכי בעי למילף ממנו וכו' ומי יתן ונדע מאי קשי' להו דאם הוא דהיא הנותנת דמשום דלא אפשיטא הוצרך למפרך הבנין אב דאיך יוכל לדחות הבנין אב דמאי דלא אפשיט שהדבר תלוי כי לא נדע אם חוזר ומלמד אם לא ולזה הוצרך לומר דאי אפשיט דאינו מלמד אין אנו צריכים לפרכא אבל עכשיו דלא פשיט ואתה יכול לומר דחוזר ומלמד אימא לך דלא יוכל ללמד משום דאיכא פרכא והיא קושיא בדברי התו׳ אלימתא ומהר"שך הקשה אותה אע"ג דלקחה באופן אחר והניח הדבר בצ"ע ומה שנ"ל לתרץ בזה הוא דאין כוונ' התו' בדברים אלו לומר דאחר דלא אפשיטא למה להו למפרך אלא כוונתם לומר דאע״ג דנפשוט ונחתוך הדין דאינו חוזר ומלמד עכ"ז הוצרך להביא הפרכא לתועל' אחר וראה אמתת דברינו דלעיל כשהקשו דאיך יליף שעירי רגלים משל ר"ח לא חתך הדין דדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב אלא אמר דבעי' היא בפ' איזהו מקומן משום דשם קושיא היא דתפשוט מהכא ולמה עזבוהו שם בתיקו וכאן הקשה במה שחתך הדין ואמר והיכי בעי למילף והא דבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב והוא דבר שלא נודע אלא הכונה לומ' דמה שהוצרך כאן להך פרכא הוא אע"ג דנפשוט מהתם דלא הדר למילף משום דבעי לה למה שנוכל למפרך על פרכא דר"ח להוכיח בה והו' דה"א דנילף מר"ח והא דפריך מה לר"ח שכן הוא תדיר נאמר י"ה יוכיח שאינו תדיר ולא אמר זה משום הפרכא שהקדים בי"ה שנאמר מה לי"ה שכפרתו מרוב' ומשמע מדבריו אלו שלפרכת יוכיח נוכל למפרך גם בדבר הלמד בהקש דחוזר ומלמד ליוכיח בבנין אב דהא י"ה למד זה בהקש משעיר הפנימי ואמר דיוכיח ללמד לשעירי רגלים ובזה הדבור דאמר תימה ועצרת דלא כתי׳ ביה ושעיר מנלן סתרו דבריה' אלו כיון דהקשה להם קושיא זו דהלא נוכל לומר דשעיר מצי למילף עצרת מר"ח וכ"ת מה לר"ח שכן תדיר נימא שאר רגלים יוכיחו דאע"ג דשאר רגלי' ילפי לה מהקש דר"ח עכ"ז יוכיחו וילמדו מבנין אב ומדלא אמר זה משמע דהדר ביה ממ"ש שדבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בבנין אב להוכיח זו היא הקושי' שהקשה לקדמונים ולא מצאנו לה תירוץ על שמם ואחריהם בא הרב הגדול מהרי"בל והקשה אותה ואמר שלהשיב עליה דברים נכוחים צ"ע ומי לא ידע זה שבלי עיון לא יאמר דבר נכון כלל ואם צ"ע מי לנו גדול ממנו שיעיין ויורה לנו אמתת הדברים ואם הוא בעיונו הזך והישר לא יורה מי יורה אבל אח' שאלת הרשות ממנו ומהקדמוני' אש' לבם כפתחו של אולם נלע"ד שהקושיא אינה קושי' גם אם נבין דברי התו' על אופן שהם הבינם ונפיק מהן נפקותא זאת וזה שבמעט עיון נ"ל שלא דמי האי דהכא להאי דהתם דהתם בעינן למילף רגלים מר"ח ואמרנו דימנענו מזה משום חומרת ר"ח דהוא תדיר ולזה לא יוכל ללמוד מי שאינו תדיר חומרא מהתדיר וע"ז אמרנו דהשעיר החיצון של י"ה מוכיח דלמד בהקש משעיר הפנימי אע"ג שאינו תדיר דנראה שאין חומר׳ התדיר סבה מחייבת זה שיהיה מכפר על טומאת מקדש ולזה נלמוד גם אנחנו רגלים מר"ח אע"ג דר"ח תדיר ונוכל לומר זה משום דהתם המלמד והוא שעיר הפנימי והלמד והוא החיצון שניהם שוים ובלתי תדירים ומשניהם אנו לומדים ונמצא קושיית יוכיח קיימת דיוכיח שבלתי היותו תדיר אינו סבה מונעת מלכפר על טומא' מקדש אבל הכא בעינן למילף עצרת מר"ח וימנענו מזה משום דנאמר מה לר"ח שכן תדיר ואם נאמר רגלים יוכיחו שלמדו מר"ח יקשה קושי׳ גדולה שהלא רגלים לא יכלו ללמוד זה מר"ח לפי שר"ח תדיר והמה בלתי תדירים והוצרכו לוי"ו ללמוד והיאך א"כ נלמו' מרגלים דהמה (בעצמנו) [בעצמם] לא יכלו ללמד מר"ח מזאת הסבה בעצמה אלא בוי"ו נוספ' ואיך א"כ ילמדו רגלים לעצרת ללמוד מבנין אב מה שהם לא יכלו לעשות אלא ע"י הוי"ו ולזה לא אמרו התוס' שילמוד עצרת מר"ח מפני שאם נאמר מה לר"ח שכן תדיר לא נוכל להוכיח לרגלי' שרגלי' עצמ' לא יכלו לעמוד על עצמם ללמוד בבנין אב מר״ח משום פרכא דתדיר והוצרכו לוי״ו וא"כ אם נאמר רגלי' יוכיחו נאמר מה לרגלי' שכן למדו בהקש ומגזרת הכתוב מפני שלא יכלו ללמוד בבנין אב משום הפרכא תאמ' בעצרת דילמוד בנין אב ואיכא למפרך אבל לעיל לא נוכל לומר זה דלא למד שעיר החצון מהפנימי בהקש משום דלא יכול ללמוד בבנין אב ששניהם אינם תדירים ומשנהם נוכל לומר יוכיח זה נ"ל להשיב לקושיא אחר ההנחה שהתוס' בדבור הראשון רצו שלפרכת יוכיח נוכל ללמוד בבנין אב מהדבר הלמד בהקש וזהו מה שראיתי להשיב לזה במדינתי מדינת (פעם) [פאס] בראותי קושי' הקדמוני' על זה כי נמשכתי בעיון הדבור אחרי חכמתם כי רבה ובהיותי במדינת וינציאה עושה מהדורה לספרינו זה להביאו לדפוס באו לידי שאלו' ותשובו' מהר"שך כי לא הגיעו אז עדיין למדינתי וראיתי שהשיב לקושיא קרוב לתשובתי זאת אלא שלא הרחיב הביאור ושמחתי כדורש האמת ולא ההתפארות ובזה נחזקה לי אמתת עיוני או נאמר על ההנחה הזאת בהבנת דברי התוס' בזה הדבור שאמרו ועצרת וכו' מנ"ל אי בבנין אב דשאר רגלי' נפשוט וכו' ועוד דאי בבנין אב אתי למילף וכו' דקשה למה אמר דאי בבנין אב אתי למילף דאחר דאמר דאינו יכול למילף הבנין אב היאך יאמר אי בבנין אב אתי למילף אלא הבנת הדבור הוא ע"ז האופן ומנ"ל אי בבנין אב ר"ל אם רצה ללמוד בבנין אב למוד ראשון מרגלי' זה א"א דא"כ תפשוט ועוד דא"ת דלא רצו ללמוד מרגלים אלא מר"ח ולפרכת שאין תדיר לבא למילף מבנין אב מרגלי' לומ' יוכיח א"כ דקמא דכתי׳ ר"ח ה"ל לכתוב ושעיר ואינך כלהו תיתי בבנין אב מר"ח ולפרכא נאמר דאותו קמא יוכיח זה נוכל לפרש עם היותו קצת דחוק אבל אחר השקידה בעיון לא יכולתי (לחלות) [קרבן אהרן: להלו'] ולהודות עצם הנפקותא בעצמה כי אמרתי דברים אלו בלי טעם הם שדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב הדין הוא שלא ילמד בשום מקום ולמה נאמר שליוכיח נלמד אחר שגם יוכיח הוא למוד כמו שהוא למוד הלמוד [קרבן אהרן: הראשון] וחתרתי לראות בדברי התו' והוקשה לי בהם מה שהקדימו לומר בדבור דלעיל קודם שיאמרו הקושי' וז"ל ברישא דדבורא שכן מרובה כפרה פ"ה מרובה כפרה של יום והדין עמו שאין לפרש שמכפר על טומא׳ מקדש וקדש דאית בהון כרת דהא היא גופה בעינן למילף מיניה וע"ז אמרו וא"ת וכו' קשה לי דנראה שזה לא היה צריך לאומרה שהוא דבר פשוט ועוד מאי הקשר יש לוא"ת זה כיון דאין הקושי' דוא"ת תלויה בזה לזה אמרתי שהתוס' לא רצו שיהיה הלמוד ביוכיח משעיר החיצון לבדו אלא משעירי י"ה ולזה נקט הלמוד מהיום לא מהשעיר ולזה הקדי' ואמר דברי רש"י שאמר שהפרכא הוא מהיום שבזה היא כוללת לב' השעירי' לא מטומאת מקדש דבזה נאמר דהדר לחיצון דאלו לפנימי ה"לל שכן דמו נכנס לפני׳ ומדנקט שכן כפרתו מרובה דהוא ליום הפרכא כוללת היא ואמרו וא"ת ירצו ובזה שאמרתי לך נרויח להשיב להקושי׳ אחת שתאמ' שאח' שהלמו' משעי' החיצון והרי דבר הלמד בהקש אינו חוזר ולמד בבנין אב והיכי בעי למילף מיניה וגם למה אצטריך הפרכא דשכן מרובה [קרבן אהרן: אבל] עכשיו י"ל דלא הביאה משום דצריך לה שאם הלמד משעיר החיצון אינו יכול לחזור וללמד בבנין אב אלא שהביאו לבטל מה שנוכל לומר י"ה יוכיח ובאמרינו י"ה יוכיח לא יהיה הכוונה לשעיר החיצון דלמד בהקש אלא לשעירי י"ה והוא אפנימי והחיצון ובזה נוכל לומר יוכיח דאינו למד בהקש לזה הביא פרכת שכן כפרתה מרובה לבטל [קרבן אהרן: היוכיח] ופריך מהיו׳ שכפרתו מרובה שהוא כולל לכל שעיריו וראה אמתת דברי התו' וגם היאך יפרשו דברי הגמ' שאלו היה כוונת הגמ' באמרם ואי מי"ה כמו שהיה נראה לנו שירצה ואם תרצה ללמוד מי"ה בראשונה ה"ל להביא לימוד י"ה ראשונה שהוא היותר נראה בו בהיותו מכפר על טומאת מקדש וקדשיו ועוד דלר"ח מיניה גמר וא"כ הוא ה"לל ראשונה וא"כ ה"לל אי מי"ה ואח"כ יאמר אי מר"ח אלא ודאי דה"ק וכ"ת דגמר הא נמי מבנין אב בודאי שלא תוכל למילף אלא אי בעית למילף מר"ח דמשעיר י"ה שממנו למדת לר"ח זה א"א שהוא דבר הלמד בהקש ואינו חוזר ללמד מבנין אב וא"כ לימודך לא יהיה אלא מר"ח ואיכא למפרך שכן תדיר ואי מי״ה ירצה ואם תרצה לבטל זאת הפרכא מי"ה שתאמר י"ה יוכיח כי בודאי אין כוונתך אלא ליום והוא לשעירי היום ובכללו שעיר הפנימי ע"ז אומר לך מה לי"ה שכן כפרתו מרובה ולכן שעיריו מכפרים על עבירה חמורה כזו וא"כ לא תוכל ללמוד מר"ח וא"ת שתלמוד במה הצד משניה' זה ג"כ א"א דנאמר מה לצד השוה שנשתוו ברבויי כפרה זה בהיותו מכפר הרבה דברים וזה בהיותו מכפר כפרה תדיר תאמר ברגלים שאין בהם רבוי כפרה בשום צד מאלו זהו פי' הדבור לפ"ד וא"כ שם היוכיח אינו מהלמ' מהקש אלא גם מהמלמד אותם ששניהם אינם תדירים והם מכפרים ובזה אינו דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד אבל הכא אם נלמוד עצרת מר"ח ונאמר מה לר"ח שכן הוא תדיר לא תוכל לומר רגלים יוכיחו דרגלים הוא דב' הלמד בהקש ולא יוכיחו ללמד בבנין אב והמלמד בהם הוא דאית ליה הפרכא זה נ"ל בדברי התו' שבזה יתיישבו דבריה' יהיה מה שיהיה והקשו עוד דאם נאמר דאפשיט ליה זה דהדר ומלמד בבנין אב וזה דרכו בעצרת למה לא למדה התורה זה הדרך אלא בעצרת ה"לל בקרא קמא ר"ל בשעיר ראשון דרגלים ושעיר וילמוד בהקש מר"ח והדר ללמד בבנין אב לשאר רגלים כלם ותרצו דאה"נ דהכי עבד דלא אמר להקישא אלא קמא לחוד ושאר הרגלים ילפי מיניה ולא בבניין אב דאין צריך בנין אב אלא דילמוד סתום מן המפורש וכשם שאחד פי' הוא בשעיר ראש חודש כך הם כלם ושאר הווי"ם נכתבו לשום דרשה אחרת ומשום דקשיא ליה דלקמן אמרו בגמ' על דברי (ראש חודש) [קרבן אהרן: ר"ח] ועצרת וי"ה מנלן דמשמע דהאחרים מכח הוי"ו למדו לז"א דלא אמר זה אלא על י"ה לא על עצרת וקושייתו דוקא לר"מ משו׳ דאמ' כל השעירי' כפרת' שוה ואפי׳ די"ה ור"ח פי' דה"נ סמיך אהקישא דר' יונה דדריש עצרת וי"ה מקרא דבמועדיכם שהשוו כל המועדו' אלא הכא קיצ׳ בסוגיא ואמר כדר' חמא ור"ל כדר"ח וכו' כל הסוגיא עד דר"י וכפי זה אנו צריכים לומ' דר"י אית ליה הקישא דבמועדיכ' כר"מ אבל לא יליף מינה שיהיו כל השעירי' כפרתן שוה אלא [על] כל המועדו' משום דעדיפא [ליה] הקישא דחיצון לפנימי ואית לן למימר דאין מכפר ב' כפרו' וגם שלא תהא כפרתו ב׳ פעמי' בשנה ולר"מ הקישא דמועדות עדיפא ליה ובזה יתיישב דלא פריך קרא אר' חמא תינח רגלי' עצרת וכו' משום דסמיך על הסוגיא דלקמן בכל ולא מביא כאן אלא ריש מילין לחוד כמ"ש ובגמ' בעי על חטא שסופו ליודע פי' דנהי שהוא מעצמו לא היתה לו בו שום ידיעה אבל אחרי' ראוהו וכפ"ז סוף שיודע לו אי חשבינן ליה כחטא שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ושעירי רגלים מכפרים אותו או באין בו ויש בו ושעיר הנעשה בחוץ וי"ה מכפרי' ולדעתי נולדה קושי' מהבנת (אומרים) [קרבן אהרן: אומרו] שאין מכיר בו אלא יי' אי שלל הכרת החוטא לחוד ע"י עצמו או שלל ההכרה מכל וכל אפי' מאחרי' א"נ אם מלת מכיר הווה וירצה שעתה אין מכיר בו אלא יי' אע"פ שלעתיד יודע לו או אם הוא עתיד שירצה שאינו נודע ולא יוודע אלא ליי' ומשני שאינו אלא בהוה וגם זה לר"י אין בו ואין בו חשבינן ליה ושעירי רגלי' מכפרי' ר"ש אומר שעירי (ר"ח) [רגלים] מכפרי׳ על אין בה ידיע' לא בתחלה ולא בסוף אבל לא שעירי ר"ח כי שעירי ר"ח הם מכפרי' על דבר אח׳ על הטהו׳ שאכל את הטמא אדם טהור שאכל בשר קודש טמא ואע"פ שאין בה חיוב כרת ניתנה כפרה זו על זה ובגמר׳ בעי מ"ט דר"ש אמ׳ קרא ואות' נתן לכם לשאת את עון העדה והאי קרא בשעיר ר"ח כתיב ויליף עון עון מציץ נאמ׳ כאן עון ונאמר להלן עון מה להלן טומא' בשר אף כאן טומאת בשר אי מה להלן עולין אף כאן עולין עון העדה כתי' מכדי מגמר גמירי מהדדי ניכפר דר"ח אדידיה ואדציץ נ"מ להיכא שנשבר הציץ אמר קרא עון [עון] אחד הוא נושא ולא ב' עונות ונכפר ציץ אדידיה ואדר"ח נ"מ לטומא' שאירע' בין זה לזה אמר קרא אותה נושא עון ואין אחרת נושא עון רב אשי אמר כתי' הכא העדה עדה ולא קדשים והתם כתיב עון הקדשים ולא עדה עכ"ל הסוגי׳ וזהו ביאורה מ"ט דר"ש דהבדיל בין כפרות ר"ח ורגלים והכתוב הקישן זה לזה וא"כ מה הכריחו להבדיל ביניהם ומשני משום דשעיר ר"ח מצא שאמרה התור' שיכפר על עון אחר והוא אומר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה והאי קרא בשעי' ר"ח נאמר מפני שנ' בשעיר החטאת אשר דרש משה ביו' שמיני למילואים והנה שורף וג' שעירים קרבו באותו היו' שעיר של ר"ח שהיה ר"ח ניסן כדכתיב באחד לחדש תקי' את המשכן ושעיר דנחשון שהקריב לחנוכת המזבח ושעיר שמיני דכתיב ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת והשנים אכלו ושל ר"ח נשרף כדילפינן לעיל ועז"א משה מדוע לא אכלתם וגו' ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה ולפי שלא נאמר שם בהדיא דשל ר"ח נשרף לזה הוצרך הגמ' כאן לומר והאי קרא בשעיר ר"ח כתיב ואמר לשאת את עון ולא ביאר מה עון הוא זה ולזה ילפינן ליה בג"ש עון עון מציץ דכתי' ביה ונשא אהרן את עון הקדשים מה להלן עון דמרצה הציץ הוא טומאת בשר דקדשים דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על הדם או על החלב או על הבש' של עול' שקרב בטומאה ומרצה הציץ על הקרבן שיהיה לרצון לבעליו ולא יצטרכו להביא אחר אף כאן מה שיכפר הוא עון טומאת בשר והוא על טהור שאכל בשר קודש טמא ופריך הגמ' (אימא) [אי מה] להלן עולין וכו' והכרח הקושי' לפ"ד הוא זה כיון דהכתוב השווה אותם במלת עון ללמוד זה מזה למה נרחיק השיווי כ"כ שלא נשווה אותם אלא בסוג העון שהוא בבשר קודש ובזה נשים ביניהם ב' חלוקים גדולים חד דזה בעולין ר"ל בבשר העולה בטומאה וזה בבשר הנאכל לאדם דחד באכילת אדם וחד באכילת מזבח והב' דחד מרצה ולא מכפר והוא הציץ דאינו מכפר על שום חטא אלא מרצה על העולין וחד והוא שעיר ראש חודש מכפר על חטא וזה חלוף גדול ביניהם אחר דהשוום הג"ש נימא דהם שוים בעון בעצמו וזה שזה וזה מרצין על העולין והכי משמע מהג"ש שאמר שזה העון אשר אמר כאן הוא העון הנאמר בציץ וא"כ מה להלן העון הוא בעולין ומה שישא הוא ריצוי הקרבן [קרבן אהרן: אף כאן ריצוי הקרבן] הוא אשר מרצה ואם יקשה לך למה אנו רוצי' ב' דברים לדבר אחד נ"מ אם נשבר הציץ כך פרש"י ז"ל וכן פירשו התו' אלא דהוקשה להם מה שהוקשה להם לעיל דא"כ מה ציץ עושה ותירצו דהציץ בא לטומאת שאירע' בין זה לזה ומהר"שך הוקשה זה בעיניו באומרו דדוחק הוא לומר דאתי שעיר ראש חודש לכפר אמאי דמכפ' ציץ ולא לכפרה אחרת ואי מהא ל"ק לי דשעיר ראש חודש הוא העיקר בכפרה זו ולזה אתי והציץ הוא מרצה גירומיו והוא מה שיארע מן הטומאות בין ראש חודש לראש חודש וא"כ אין דוחק מזה וגם הציץ לא אתי לזה לחוד כי הוא מבגדי כהונה אלא שאגב אורחיה הוא מרצה על זה ומאי דקשיא לי הוא דמשמע מדברי התו' דפי׳ כאן מה שפי' בראשונ' לעיל כדאמ' ונכפ' [קרבן אהרן: פנימי אדידיה ו]אדחיצון ונ"מ להיכ' דלא עבד חיצון דפנימי מכפ' תמיד אע״ג דעב' חיצון משו' שמא יגרע שום פעם דלא עבי' חיצון וחצון אינו בא אלא לטומא' שאירע׳ בין זה לזה והם אמרו אחר זה בדיבור וניכפר חיצון אדידיה ואדפנימי שאין סברה לומר שזה יועיל ר"ל הפנימי ולא בא החיצון אלא משום טומאה שאירעה לחוד ולזה הדרו לפרש דנ"מ להיכא דלא עביד ירצה דחיצון תמיד הוא המכפר אלא דניתנה כפרה זו לפנימי היכא דלא עבד חיצון לחוד שהוא בא לעצמו ולכפרתו ואגב אורחיה היכא דלא עביד חיצון שלא תשאר חלוקה זו בלא כפרת הפנימי מכפר עליה וא"כ למה הדר כאן לפרש כבראשונה ולומר דנ"מ דשעיר ראש חודש מרצה תמיד משום שום פעם אש' ישבר הציץ והציץ אינו מרצה אלא לטומאה שאירעה בין זה לזה לחוד ומה שנ"ל בזה הוא דלא דמי הכא להתם דהתם שעיר הפנימי בא לכפרה דידיה ושעיר החיצון אין לו כפרה אחרת אלא זו ולז"א שם שאין סברא לומר דיבא פנימי לכפר שני הכפרו' והחיצון לא יהיה לו אלא כפרת טומאת שאירע' שזה דוחק גמור ולזה הוכרחו לפרש שם ולהוציא הדבר מפשטו הישר דכשאומר ונ"מ וכו' הוא דהראשון מכפר לגמרי ונ"מ בשני וכו' שזהו פשטן של דברים ולהכי פי' כך בראשונה שם אלא שאחר זה נדחק כמ"ש והוציא הדבר מפשטו ואמר דאין הפנימי מכפר אלא בדלא עבד חיצון אבל החיצון הוא המכפר תמיד כדעביד חיצון כי בזה יהיה לשניהם כפרה שלימה ויעמו' כל אחד בשלו אבל כאן ראה דאם נאמר דאין השעיר מרצה אלא כאשר נשבר הציץ לחוד והציץ הוא המרצה תמיד היה הדבר בהפך ממה שהוא למעלה שהשעיר נשאר בלא כפרה קבועה כלל אלא היכא דנשבר הציץ והציץ מלבד כוונת עצמו שהוא א' מבגדי כהונה הוא המרצה תמיד ולזה כאן עזבו הדבר כפשטו ואמרו מאי דנ"מ הוא שהשעיר יבא לרצות על העולין והנה יהיה העיקר ברצוי שאין לו אלא זה ויועילנו זה להיכא דנשבר הציץ ואפי' כאשר לא ישבר הוא המרצה והציץ אינו מרצה אלא הטומאה שאירע' לפי שזה לו אגב לבד שהוא לא בא לזה אלא שהוא אחת מבגדי כהונ' ובזה יתיישבו דברי התו' ולא יהיו סותרים דבריו את דבריו וגם בזה לא יקשה לנו מה שהקשה מהרש"ך דלמה הוצרך לומר דנ"מ דציץ לטומאה שאירע' בין זה לזה דמשמע דשעיר ר"ח הוי עיקר הכפרה דודאי הוכרח והוצרך לומר זה [קרבן אהרן: