אור ברסלב
צידה לדרך ויקרא › טו

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

ויקרא · טו

יד

ח

רש"י וכי ירוק הזב בטהור ונגע בו או נשאו כו' תניא בתורת כהנים וכי ירוק הזב בטהור יכול אפי' רקק ולא נגע בו יהיה טמא תלמוד לומר בטהור עד שיגע בו אין לי אלא רוקו כיחו וניעו ורירו ומי האף שלו מנין ת"ל וכי ירוק וכו' ובמסכת נדה פרק דם נדה מייתי הך בריית' ושקיל וטרי בה וזה לשון הסוגיא אמר מר יכול אף על פי שלא נגע מהיכא תיתי סלקא דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה מה יבמה אע"פ דלא נגע אף ה"נ אע"פ דלא נגע קמ"ל ואימר ה"מ במגע אבל במשא לא מידי דהוה אשרץ אמר ר"ל תני דבי ר"י אמר קרא בטהור מה שביד טהור טמאתי לך ואימא (במה) [במשא] שמטמ' אדם ובגדי' במגע אדם ליטמא בגדי' לא ליטמאו מידי דהוה אמגע נבלה אמר ר"ל וכן תנא דבי ר"י אמר קרא בטהור טהרה שטהרתי לך במקום אחר טמאתי לך בזה ואיזה זה מגע נבלה ואימא במשא דשרץ א"כ נכתו' קרא באדם מאי בטהור ש"מ תרתי עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב וז"ל והנה הוקשה לי בה כמה קושיות חדא בלשון הבריית' דכאשר יאמר בת"כ יכול וכו' הוא דקשה ליה שיש יתור בדברי הפסוק ולתרץ הקושייות היתור יאמר יכול וכו' ר"ל אין מלה או אומר זה יתר בכתוב דאלו לא אמר כן הייתי יכול לומר זה ולהוציאנו מזה שהייתי אומר [קרבן אהרן: אמר] כך וכאן מן הנראה אין יתור שאם יאמר וכי ירוק הזב לא הוה משמע מידי הב' במ"ש בגמרא סלקא דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה דאי ג"ש בעי למילף הא קי"ל דאין אדם למד ג"ש בעצמו אא"כ קבלה ואם לא קבלנו היאך נדרוש אותה ועוד דליכא צד הפנאה בה דהתם והכא צ"ל קרא הרוק הג' באומרם ואימא ה"מ במגע שמי יתן ונדע מי אמר לו שבמשא מטמא עד שהקשה ואימא וכו' דמי אמר לו שמטמא במשא עד דרצה להכחישו בזה ואי אמרת דדבר זה מוסכם אצלו ולהכי אקשה הדבר קשה דקושיא זו אינה על דברי המפרש הברייתא אלא על הדין המוסכם אצלו והיאך יאמר ואימא וכו׳ דנראה דמדברי המתרץ הברייתא נולד לו זה ועוד דמהברייתא משמע דקרא אינו מדבר אלא במגע דהכי נראה דפי' אותה במגע והיכי אקשי ליה ואימא וכו' והוא לא אמר אלא דבמגע מטמא לחוד הד' דמי יתן ונדע ר"ל דדריש בי"ת דבטהור למשא אי סברא דנפשיה קאמר או פי' על הבריית' דאי הוא פי' על הברייתא הא תנא לא דריש הבי"ת אלא למגע שכן אמר עד שיגע בו והיאך דרש הוא הבי"ת למשא ואי סברא דנפשיה קאמר היאך חולק על הברייתא דברייתא דריש מיניה מגע ולא משא והוא דריש מיניה משא וא"ת דלא לאפלוגי אתא אלא להוסיף ירבו הקושיות יותר חדא היאך מהב"ית נדרוש ב' דרשות מגע ומשא ועוד דלפי דעתי הבי"ת אין אנו צריכים למגמר מגע דהרי ממלת בטהור מדלא אמר אדם יליף הוא למגע ואם כן דברי ר"ל בלתי הבנה ועוד ששני הדרשות סותרות זו את זו שאם קרא אתא למשא דהיינו בכלי שביד הטהור היאך אפשר לומר שצריך שיגע בו ממש (ה"ה) [הה'] איך אמר ואימא במשא מטמא בגדים במגע אינו מטמא בגדים והלא כפי הבריית' עיקר קרא למגע הוא דאתא הששית דמסיק באמרו תרתי ש"מ וקשה דהרי אינם אלא ג' טומאת מגע וטומא' משא וטומאת בגדים במגע ומה שנראה לי בסוגית ההלכה הוא זה לכאורה מלת בטהור יתירה בקרא משום דבאומרם וכי ירוק הזב יכבס בגדיו נשמע דבטהור (דכי) [דביה] משתעי קרא לעיל ואליו אמר דיכבס בגדיו וליכא למטעי ולומר שמא הכבוס בגדים הוא משום שרק הזב בפניו לחוד מבלי שיגע שזה דבר שלא יסבלוהו הסברא כלל ואם כן באומרו וכי ירוק הזב יכבס בגדיו דמשמע שהטהור אשר בו משתעי קרא יכבס בגדיו נשמע שהוא משום דנגע בו דבלאו הכי אי אפשר למיטעי ולומר דיטמא בלי שיגע בו לז"א יכול כלומר זה שאתה (חשוב) [חושב] שאינך יכול לומר דמשום דרקק יכבס ולהכי אמרת דבטהור יתירה אינו כך אלא משום דיכול אני לומר דוכי ירוק הזב שאמר שבשביל זה יכבס בגדיו הטהור אינו משום מגע שנגע בו אלא משום דרקק בפניו לחוד להכי אמר בטהור לא למימר דבטהור אשתעי אלא לומר שאינו טעון כבוס עד שיגע בו ולהכי אקשי בגמרא מהיכא תיתי לי לומר דבלא נגיעה כלל יטמא הטהור לטמא בגדים שזה דבר שאי אפשר שישפטהו השכל ותחייבהו הסברא ומשני דאין הכי נמי שכפי הסברא אי אפשר לשפוט זה אלא משום דכתיב בקרא וכי ירוק ולא מצינו בתורה בשום מקום כשרצה לטמא הנוגע בטומאה שיאמר שהטמא נגע בטהור אלא תמיד בכל מקום יאמר שהטהור נוגע בטמא בנבלה והנוגע בנבלתה ובשרץ כן ובזב והנוגע בבשר הזב וכן בכלם והכא שני קרא ואמר שהזב רקק ה"א דנפרש זאת הרקיקה כמו הרקיקה של יבמה דלהכי אמר קרא וכי ירוק הזב ולא אמר והנוגע ברוק הזב לומר דהרקיקה לחודה תטמא הטהור אף על פי שלא נגע בה בטהור כמו הרקיקה דיבמה דאמר קרא בה וירקה בפניו ודרשינן בספרי יכול בפניו ממש ת"ל לעיני הזקנים רוק הנראה לזקנים דאם לא כן למה תלה ברקיקה ולא במגע הטהור בה אחר שירוק אותה ת"ל בטהור דמשמע עד שיגע בו ופריך ואימא במגע וכו' כלומר השתא דאמרה דקרא כד אמר בטהור הוא לשלול אפילו שלא נגע דה"א דיליף מהך דיבמה נראה מדבריה דמה שיחייב בשלילת זה הוא טומאת משא וזה מב' טעמים חד דאחר שהם ג' מדרגו' או בפניו ולא נגע בו או במה שעליו ולא נגע בו שבזה נשאו או שנגע בו וא"כ אם מאי דה"א הוא שיטמא בפניו כאשר ישלול זה יחייב המדרגה שאחריה שהוא כשיהיה במה שעליו אע"פ שלא יגע בו וא"כ אין כוונתך ללמוד מקרא אלא שמטמא במשא ועוד הכרע הב' אשר ממנו הבנתי שזאת כוונתך משו' דאמ' דקרא לא אמר והנוגע ברוק הזב אלא וכי ירוק בטהור בודאי שנראה שאינו ר"ל טומאת מגע דאם כן למה לו לומר וכי ירוק עד דהוצרך לומר בטהור לימא והנוגע ברוק הזב ותו לא אלא ודאי נרא׳ שמכאן אתה רוצה ללמוד דבמש׳ הכתו' מדב׳ ועל זה אקשי ואמר ואחר דבאומר בטהור ריבה הנגיעה במי שהיה נגיעה ממש ולא במשא דלא יספיקו אלו ההכרחיו' להעלותו מרבוי חד דקרא למדרגה השנית דכל היכא דליכא אלא חד רבויי דרשינן לה למדרגה השפלה ובזה הכא פריך דלא אמר קרא אלא שבמגע מטמא במשא לא מטמא ודין הוא שנאמר זה משום דכן נמצא בשרץ ולזה אף על פי ששלל הרקיקה לפניו נאמר דלא טמא אלא כשנגע ממש לא במשא ונגמור זה מהשרץ מידי דהוה אשרץ מה השרץ במגע מטמא במשא לא אף הכא ומשני ריש לקיש דלא מכח שלילות היכול או שנוי קרא אמר זה התנא אלא משום דכך משמע בקרא דאמר בטהור דמשמע מיניה במה שהוא בטהור לא בו בעצמו וירצה במה שביד הטהור והוא נושא את הרוק ולא מגע ואם יקשה לך אם מכח ההכרחיות הבין מדברי התנא שמה שריבה הכתוב הוא טומאת משא איך דחה ואמר ואימא במגע מטמא הרי תרצנו לך שהדוחה יכול לדחות ולומר שלא יספיקו ההכרחיות לרבות מרבוי חד ב' מדריגות ולזה אמר שלא ריבה אלא המגע ותירץ ריש לקיש דמשמעות הרבוי כך משמע שאמר בטהור דמשמע במה שהוא בטהור כמ"ש ואיבעית אימא דאומר ואימא הוא כשואל שרצה לידע אם יאמר זה אם לא ות"ל ריש לקיש דלא דבי"ת בטהור משמע שריבה גם המשא יהיה מה שיהיה כפי זה הרי בידינו שרוק הזב מטמא במשא וכל שכן במגע והדר פריך דאחר דפירוש דקרא למשא אתא אם כן נימא דלא טען כבוס בגדים אלא לנושא לחוד אבל הנוגע מטמא אבל לא מטמא בגדים ואל תתמה על זה ותאמר דאיך יהיה המשא חמורה מהמגע דהרי מצינו זה בנבלה דבמשא מטמא בגדים ובמגע לא ונימא דגזר הכתוב ברוק הזב מידי דהוה אנבלה כיון דבמשא לחוד טען כבוס בגדים כי בה דבר ומתרץ ריש לקיש דאף גם זה היה מבאר תנא דבי ר"י וזהו שאמר וכן תנא דבי ר"י דלהמלט מזה אמר קרא בטהור דהוה ליה למימר כמו שיבאר אחר כך באדם ולמה אמר בטהור אלא הכוונה לומר גם כן שבמגע גם כן מטמא בגדים וירצה טהור יכבס בגדיו ואיך יהיה זה אלא ירצה מי שהוא טהור בנבלה שהוא הנוגע בזה מטמא בגדיו לזה יכבס וכו' והקשה דנימא דבלי קרא במשא וירצה הטהור בטומאת השרץ והוא המשא בכאן יכבס בגדיו ועדיין לית לן קרא למגע ותירץ דלמה לי תרי רבויי למשא דהרי בבי״ת בטהור הרבה המשא כמ"ש ובאומרו הבי״ת על מלת טהור שהוה ליה למימר באדם אמר דרשה אחרת ואין זה על המשא שכבר אמרה ואם כן הוא על המגע שהוא טהור בנבלה ואמר שכאן יכבס וגומ' ואם כן תרתי שמעינן מקרא בראשונה באות הבי"ת למדנו שהרוק מטמא במשא אדם לטמא בגדים ואלו עזב קרא המגע שנלמוד אותו מהמשא דמכל שכן ה"א דנהי דמטמא במגע אבל אינו לטמא בגדים מידי דהוה אנבלה ולזה אמר טהור לרבות שאף מגע מטמא בגדים ואם כן אין לנו בקרא אלא תרי דרשות משא מבי"ת ומגע ממלת טהור וכפי זה דברי הברייתא יובנו על זה האופן יכול אפילו לא נגע בו יהיה טמא תלמוד לומר בטהור ר"ל בי"ת בטהור ששלל זה כמ"ש שצריך שישא אותו מיהא ומתיבה זו את מרבה עד שיגע ירצה עד שאתה מרבה אם נגע בטהור שגם הוא יכבס בגדיו והוא כמו דרריש ליה תנא דר״י ובזה יתיישב אומרו עד שיגע בטהור דנראה דהוא יתר בדברי התנא שאם לומר עד שיגע בו באומרו תלמוד לומר כו' הדבר הזה אמור ובודאי שמה שחזר לומר עד שיגע בו הראה לנו שבתלמוד לומר למדנו דבר אחר זולת המגע וזהו המשא ורצה להודיענו שבאומרו בטהור למדנו הב' דברים כמ"ש זהו פי' הסוגיא [קרבן אהרן: ובזה לא נשארה שום קושיא בה או נפרש הסוגיא] על אופן אחר והוא זה השואל כאשר שאל מהיכא תיתי סבר שהיה יכול לפרש הברייתא שאומרו שאף על פי שלא נגע ירצה אף על פי שלא נגע הרוק ממש אבל נגע כובד הרוק והוא במשא וכפי זה כשיאמר תלמוד לומר בטהור מעט המשא ואמר שאינו מטמא אלא עד שיגע ממש אבל במשא לא ועל זה שאל מהיכא תיתי ר"ל מהיכא תיתי לי שמטמא במשא דאין לנו לדמות רוקו לשכבת זרע כיון דש"ז בטהור הוא טמא במגע ודין הוא שבטמא יטמא במשא מה שאין כן ברוקו שבטהור הוא טהור ואם כן אי אפשר שאומר שבטמא יהיה מטמא אף במשא אפילו שלא נגע הוא ועל זה אמ' ומהיכא תיתי ועם כל זה לא ביאר דבריו כי הוא ראה שאפשר לו לפרש אף על פי שלא נגע שהוא שלא נגע כלל אפילו הכובד שלו ולזה שאל מהיכא תיתי לראות על איזה פי' מהם ישוב לו וכאשר אמר סלקא דעתך אמינא נילוף רוק מיבמה שבזה הראה דעתו בפירוש הברייתא שהיכול לא בא למעט לא מגע ולא משא אלא בא להוסיף חלוקה אחרת והיא שלא נגע כלל אזי פריך ואמר ואימא וכו' פי' מי אמר לך שפי' הברייתא על זה האופן והיכול ר"ל שבזה תלמוד שמטמא במגע ובמשא אחר שלא ישלול ת"ל אלא מה שרצה להוסיף והוא שלא נגע כלל אבל אם נגע או הוא או הכובד שלו מטמא ואימא שבמגע מטמא במשא אינה מטמא ופירש הבריית' יכול אף על פי שלא נגע ממש אבל נגע הכובד שלו ועל זה אמר תלמוד לומר בטהור עד שיגע בטהו' רוצה לומר הוא עצמו אבל הכובד שלו שהוא טומאת משא לא וזה אינו מן התימה שבזה ידמה לשרץ ותירץ ר"ל דזה אי אפשר שתנא דר"י אמר דפי׳ ת"ל בטהור הוא במה שביד טהור וא"כ הכתוב מרבה המשא ומכל שכן המגע וא"כ אמרו יכול אפילו לא נגע אינו אלא לא נגע כלל דנילף מיבמ׳ כמ"ש והדר פריך ואימא וכו' פי' דעכשיו דאמרת דבקרא דבטהור מרבה המשא א"כ לא נאמר דריבה המשא שמטמא בגדים וכל שכן המגע ונאמר דבשניהם מטמא בגדים אלא דכוונת התנא לומר אי אפשר שנא' אף על פי שלא נגע כלל דת"ל בטהור דמשמע דמה שביד טהור והוא טומאת משא ובזה דוקא אמר דיכבס בגדיו כי מגע לא נזכר ואל תתמה על זה דהא מידי דהוה בנבלה ומשני דגם זה ביאר תנא דר"י ואמ' בשניהם כתיבי חד בבי"ת בטהר וחד במלת טהור שירצה המגע שהוא טהור בנבלה מלטמא בגדים בו יכבס בגדיו ג"כ והמקשה סבר דדריש זה מדלא אמר בו אלא הוסיף לומר בטהור ולז"א דנימא דכולי קרא במשא ופי' טהור ירצה בטומאת השרץ והוא המשא יכבס כאן וכו׳ ותירץ דהאי דדריש ר' ישמעאל מגע במלת טהור אינו אלא משום דהל"ל באדם ואמר בטהור (כדי) [הרי] למשא למדה בבי"ת ולמה יחזור לומר טהור וכו' ללמדנו טומאת המשא אלא ודאי שאינו אלא במגע והשתא הברייתא כשאמר יכול אפי' וכו' ירצה ל"מ במגע ומשא אלא יכול אפילו לא נגע כלל בטהור הבי"ת למד על טומאת משא ומלת טהור עד שיגע בו במגע ועל שניה' אמר דיכבס בגדיו על המשא בשביל דלא תימא שאינו מטמא בגדים כשרץ ועל המגע דלא תימא שאינו מטמא כנבלה אבל לא נגע כלל לא ומהרא"ם אמר דברי' בזה בפי' לרש"י באומר קשה ההבנה שנראה שנעות פי' הקושיא ועשה מהקושי' תירץ וז"ל ואימא הני מילי במגע אבל במשא לא פי׳ ה"מ במגע סד"א נילף רוק רוק מיבמה קמ"ל אלא במשא מהי תיתי ומשני מידי דהוה אשרץ פי' ה״א שכמו שהשרץ מטמא במגע ולא במשא אף זה במגע ולא במשא קמ"ל אמר ר"ל תנא דבי ר"י אמר קרא בטהור מה שביד טהור פי' אי במגע לבד מטמא הוה ליה למכתב והנוגע ברוק הזב יכבס בגדיו מאי וכי ירוק הזב בטהור במה שביד הטהור שאם היה תופס שום דבר בידו והנוגע ברוק על אותו הדבר ונמצא שהוא נושא אותו אמר רחמנא וכבס בגדיו עכ"ל בפירוש הסוגיא ובודאי הם דברים תמוהים כי מלבד ששנה עלינו סדרי הגמרא בדבריו אי בברייתא שהביא למעלה מזה אם מקושיא שהביא לקמיה שבשניהם אמרו מידי דהוה וכו' הוא תשלום הקושיא לא תירוצה ובזה ביאר הוא שאינו תשלום הקושיא אלא תירוצה מלבד דוחקים אחרים שבדבריו מה שיקשה עלי יותר הוא הבנת דבריו כי בודאי כאשר אמר התנא יכול אפילו לא נגע פשיטא ליה דבמגע ובמשא מטמא דאי לא היאך יאמר דאפילו בלא נגיעה כלל יטמא וגם מלת אפילו הכי משמע כנודע שירצה לא מבעיא אם נגע בשום אופן או במגע שנגע בעצמו או במשא שנגע בכובד שלו אלא אפילו לא נגע כלל וכו' ועל זה אתא קרא למעט לא נגע ואם כן מאי אקשי ליה באומרו מהיכא תיתי לי דבמשא לא דבמגע הוה אמינא אפילו לא נגע אבל במשא מהיכא תיתי לי וכו' והלא התגא לא אמר אלא שהכתוב לא בא אלא לשלול בשלא נגע כלל דאי בנגע פשיטא ליה דאכל אופן שנגע מטמא ומעולם לא סליק אדעתיה דלא יטמא לא במגע ולא במשא וא"כ מי יתן נדע מה אמר הרב הגדול בדבריו אלו מלבד שאחר שנבין אותם יקשה אומרו ואימא במגע וכו' דמי אמר לו שיטמא במשא עד דלא הוקשה אליו אלא מהיכא תיתי דלא יטמא ועוד דלפי פירוש דברי הרב כמו שתירץ בראשונה סד"א נילף (מביאה) [מיבמה] גבי מגע גם גבי משא הל"ל סד"א נילף משרץ ומאי מידי דהוה אשרץ ועוד דלפי פי' הרב דברי ר"ל אין תירוץ אלא הוראה דהכתוב מדבר במשא ואנחנו לא חקרנו זה כי אחר דשאלנו דמהיכא תיתי לי פשיטא דהונח לנו שהכתוב מדבר במשא כי לזה אמרנו דלא הוצרך לומר זה כי פשיטא לן דמהיכ' תיתי ההפך ועוד כי בעלי הגמרא לא משמע מדבריהם שדרשו בקרא אלא בי"ת דבטהור ומלת טהור ומאין בא ר' אומר דהדרש' היא מדלא אמר והנוגע וכו' וכבר נשאל פי' דברי הרא"ם למה"רש די מדינה והביאו בחלק י"ד סימן רכ"ח והקשה בסוגי' דגמר' קצת מה שהוקשה לנו כדי לתרץ דבריו ומי שיתאו לנועם אמריו ותשובתו בזה ידרוש אותם מספרו שכב' נתפשט בגלילות ישראל שבח לאל ית' אמנם מה שנרא' לי כפי דברי הרב רצוני לבאר דבריו עם היות שלא נמלט בהם ממה שהוקשה לנו עליו וגם מהרש"דם במ"ש לא התירם והוא זה הנה הרב הוקשה לו דבשלמא למעלה בברייתא דזב הוצרך המקשה כדי לחזק קושייתו לומר מידי דהוה אשרץ מפני הסברא שהיא דוחה קושייתו זאת אחר דהזוב הוא הגורם טומאה לזב מן הדין כל מה שיתן לזב צריך שיהיה בו והוא מטמ' הזב לטמא אדם לטמא בגדים במגע ובמשא גם הזוב צריך שיהיה לו טומאה זו ומפני שהיינו טועים בזה משעיר המשתלח הוצרך הכתוב לומר דלא דמי ואם כן מאי דאסיק מדברי התנא הוא שהוא מטמא במגע ובמשא וכאשר רצה לדחות זה צריך לסייע עצמו מהשרץ דחמורה טומאתו ועכ"ז אינו מטמא במשא אבל גבי רוק שטומאתו קנויה מהזב ואינו הוא הגורם טומאה לזב אינו צריך לדמותו לשרץ לומ' שלא יטמא במשא דדי לו במה שיאמר דכיון דלית לן אלא רבוי חד וקרא חד כמו שחשב המקשה דלא נדרשיה אלא למגע מפני שהוא אינו גורם טומא' ואין דבר שיחייב אותנו לומר שהוא ממטא במשא וא"כ למה לו לומר מידי דהוה אשרץ ועוד הוקשה לו בסוגיא קצת מה שהוקשה לנו כי (הסוגיא) [הקושיות] בה מבוארות ולזה פירש הוא דהכי קאמר ובודאי כי לדעת הרב הונח לו דהמקשה הבין מדברי התנא דדרשי קרא למגע ולמשא כמו (שהוכחנו) [קרבן אהרן: שהנחנו] אנחנו וכמו שהניח מהרש"דם כי בזולת זה לא אפש' שתתיישב הסוגיא אבל מהרש"דם אמר דהוכרח להבין זה מפני שכן היה פשוט ביניהם דמאי דדריש תנא בקרא משא לא דריש מבטהור אלא מדלא כתיב והנוגע וכו' כמו שכתב בשאר טומאות אבל אנחנו אין אנו צריכין לזה אלא ממה שהכרחנו דבאומרם יכול אפילו וכו' משמע דקרא לא אתא אלא לדחות המדרגה הג' שהוא שלא נגע כלל אם כן אחר דדחה זו ב' מדרגות האחרות והוא שנגע ממש או במשא בא הכתוב לטמא והרב הכריע זה דאי למגע לחודיה אתא הוה ליה למימר והנוגע אלא ודאי דגם למשא אתי ואין זה המקום שממנו למדנו משא לדעת הרב כי בזה יאמר הפך ממה שכתוב בגמרא אלא זה הכרע לדעת הרב לומר דהתנא דריש קרא גם במשא ואח"ז ביאר ר"ל איך דרש אותה עד דיליף מיניה מגע ומשא שהוא מבי"ת דבטהור וממלת טהור אם כן זה דבר מוסכם שהתנא רצה למילף מגע ומשא (דוקא) [ברוק] מקרא ולזה הקשה לו ואמר דאין צריך לזה דאימא דה"מ דנאמר דהוצרך קרא ללמד המגע הוא מפני דסלקא דעתך אמינא שאף על פי שלא נגע וא״כ לא אתא ללמדנו שיטמא במגע שלזה אין צריך דמהיכא תיתי דלא יטמא כיון דהוא רוק הזב אלא מה שבא הוא למעט שלא יטמא בבלי מגע כמו שנוכל לחשוב ולמילף מיבמה ואם כן להכי אתא קרא ולזה לא אשאל לך דמהיכא תיתי לי שלא יטמא במגע (אלא) [קרבן אהרן: שהוצרך קרא] לומר שלא יטמא דהא אמרת דלא בא קרא לומר שלא יטמא במגע אלא לומר שלא יטמא בבלי מגע אבל משא דאי דרשת קרא ביה בהכרח נאמר שכוונתך לומר שבא ללמדנו שמטמא במשא מהיכא תיתי לי שלא יטמא עד דהוצרך קרא לומר שיטמא וזהו שאמר ואימא ה"מ דהוצרך קרא הוא במגע דביה סלקא דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה ולהכי אתא לומר דלא נילף לשלול טומאת הרוק (בכל) [בבלי] נגיעה ולא להראות טומאת מגע אבל משא לא תוכל לומר זה אלא בהכרח תאמר אי דרשת קרא בה דללמד טומאת משא בא ומהיכא תיתי דלא הוצרך ללמד זה ותירץ מידי דהוה אשרץ ופירוש הרב שירצה דמהשרץ הוה מצינו למטעי ולומר דאף שיטמא במגע לא יטמא במשא להכי אתא קרא ובזה שפיר יקשה עליו כי אחר שאמר לשון זה בב' מקומות ובשניהם הוא תשלום הקושיא למה סתם דבריו ואמר הנוסח בעצמו שאמר בתשלום הקושיא כשרצה לתרץ בה ועוד דתשובת מהיכא תיתי הוא סלקא דעתן אמינא דיליף משרץ לא מידי דהוה אשרץ ואלולי שתק הרב ולא פירוש זה באומרו מידי דהוה אשרץ ואמר פירוש דה"א וכו' הנה אנחנו כפי שיטתו היינו מפרשים באופן אחר והוא שר"ל אל תתמה ותאמר דמהיכא תיתי שיטמא במגע ובמשא לא דהא זה הוא דבר שהיה בעולם מידי דהוה אשרץ והוא שהוא מטמא במגע ולא במשא וכן היינו אומרים כאן וגם זה יתיישב בדברי הרב שהכל עולה לדבר אחד ואחר שהכריח בעל הגמרא דצריך קרא ללמד לנו ברוק שמטמא במשא בא להראות איך ידרוש מקרא טומאת משא דמן הנראה לא משמע מיניה אלא מגע לחוד דבטהור מגע לחוד משמע ולזה אמר ריש לקיש דתנא דבי ר"י היה מפרש זה בבי"ת דבטהור ובהכרח נאמר דעם היות דטומאת משא אמורה בבי"ת דההכרע דהכריחנו לפרש הבי"ת כך היא דאי משום מגע הוה ליה למימר והנוגע וכו' אלא ודאי דאחר דאמר (הבי"ת) [הזב] בטהור אינו בטהור ממש אלא במה שהוא בטהור ולהכי הביא הרב ואמר דמדלא כתיב למד טומאת משא שזה אינו לימוד הגמרא אלא תנא דר"י ממשמעות בי"ת דבטהור דריש ליה אלא שמה שהכריחו לפרש בבי"ת בזה האופן הוא מדלא כתיב וכו' והדר פריך ואימא וכו' וזה שכאשר ראה הסכמה הגמרא דלמוד המגע אינו לעצמו אלא לשלול הטומאה בלי נגיעה כלל וגם ר"י לא למד מקרא אלא משא לחוד ולא יקשה לנו דהא אצטריך קרא למעט כאשר לא נגע כלל דגם אם נאמר שבא ללמד טומאת משא ממילא נמעט כאשר לא נגע כלל דאם בלא נגע כלל טמא כ"ש אם נגע בכובד אלא ודאי דלא הוצרך ללמד משא אלא משום דאי לא נגע כלל אינו מטמא וא"כ עיק' קרא לא אתא אלא ללמדנו טומא' המשא א"כ נימא דלא מטמא בגדים אלא במשא לחוד אבל במגע לא ולפי שכאן יקשה עלינו לומר זה כיון דטומאת משא כפי הנרא' הוא יותר קלה דכל המטמא במשא מטמא במגע ואין כל המטמא במגע מטמא במשא לזה הוצרך לומר מידי דהוה אנבלה כלומר ואל תתמה מדברי אלו דהרי נמצא זה בנבלה ותירץ שר"י לא משא לחוד דריש מקרא אלא משא מבי"ת ומגע מטהור לענין ששניהם מטמאים אדם לטמא בגדים ואם כן זו כוונת הברייתא גם כן למעט שלילות המגע כלל ולטמאו טומאה חמורה במשא ובמגע במשא כדי שלא נטעה משרץ ובמג' כדי שלא נטע' מנבל׳ זהו פי' דברי הרא"ם ז"ל לפי דעתי והתימא מהרב שכאשר בא לפרש דברי רש"י עם סוגיית הגמ' אמר שלכך אמר רש"י ונגע בו או נשא שאמר נגע בו דלא נימא דאף על פי שלא נגע כיבמה ואמ' או נשאו דלא תימא במגע לבד דומיא דשרץ וזה אינו כפי המסקנה דאסיק בגמר' ואינו אלא כפי מאי דאמר כאשר תירץ מידי דהוי אשרץ כפי פירושו דאז הודה לו שהמגע בקרא אתא לשלול כאשר לא נגע כלל והמשא כדי שלא תדמוהו לשרץ אבל אחר כך אסיק בגמרא דהוצרך ללמוד מגע שלא תטעה בנבילה ומשא שלא תטעה בשרץ ומיעוט דאשר לא נגע כלל ממילא מדהוצרך ללמוד טומאת מגע ומשא אלא שהרב לא ביאר מהסוגיא אלא ע"כ ולזה ביאר רש״י כפי מה שעלה לו ממ"ש ע"כ או נאמר והוא אצלי בודאי ובזה הונח לי למה לא ביאר הרב זולתי עד דברי ר"ל ולא דברי ר"ל והוא שדעת הרב דפי' הברייתא דת"כ הוא עד אומרו מידי דהוה אשרץ ובזה פי' דמגע אתא בקרא לא ללמד על עצמו אלא למעט כאשר לא נגע כלל ומשא אתא ללמד על עצמו שלא תטעה בשרץ ובזה לא יקשה לנו איך למד הרב משא מדלא כתיב והנוגע כו' דלדעתו תנא דברייתא כפי מאי דשקיל וטרי ביה גמרא לא הונח לו דקרא ריבה גם המשא אלא מדלא כתיב אחר שהוא דרש בטהור דאתי למגע למעט כאשר לא נגע כלל ואם כן משא יליף ליה מדלא כתיב וכו' ותנא דבי ר"י לדעתו לא אתא קרא ללמדנו דלא נטעי בלא נגע כלל שזה דבר דלא אפשר ולזה אמר דלא אתא אלא ללמד שמטמא במגע שלא נטעה בנבלה ובמשא שלא נטעה בשרץ ושניהם לטומאת בגדים ובזה לא יקשה לנו דהיאך דרש קרא ר"י למשא והא איצטרך לנגיעה דאדרבה הנה כל זה הכריחו לרב פי' הבריית' ובעי מהיכא תיתי שלא יגע ואמר דמיבמה ולפי שהונח לו דגם משא למד קרא במאי דאמ׳ וכי ירוק ולא כתי' והנוגע לזה בעי דמהיכי תיתי ואסיק דמשרץ ואם כן המגע שהוא בקרא ממלת בטהור אתי למעט שלא נטעה ביבמה והמשא שלמדנו מדלא כתיב וכו' אתא כדי שלא נטעה ללמוד מהשרץ וזו היא הבנת הברייתא דת"כ ואח"כ הביא ר"ל דברי תנא דבי ר״י שמפרש קרא על אופן אחר ולא בעי קרא ללמדנו דלא נילף מיבמה שזה דבר דלא אפשר לפי דעתו דמה ליבמה עם הטומא' רביבמה הכונה היא לקלונו של יבם ולזה הספיק לו לעיני הזקנים ולא בפניו ממש אבל הכא הוא לטמא דבשום מקום לא מצינו טומאה מבלי מגע או משא ולזה פי' הוא קרא למגע ולמשא בראשונ' למשא מהבי"ת וכשהקשה לו דא"א ללמוד מגע דמטמא בגדי' ממשא משום דנאמ' נבלה תוכיח ויליף ליה ממלת טהור והרא"ם פי' דברי רש"י כפי דברי הבריית' ולזה לא הביא ולא פי' מהסוגי' זולתי עד מידי דהוי אשרץ שהוא לפי דעתו פי' הבריית' דת"כ וכפי זה פי' דברי רש"י ז"ל וזה הכריחו לדחוק עצמו לפרש אומרו מידי דהוה אשרץ שהוא תירץ כי הוא תשלום פירוש הבריית' לדעתו ומה שהביא ר"ל תנא דבי ר"י הוא ענין אחר בפני עצמו שלא כדברי הברייתא אלא פי' אחר לפי שמצא שהם דרשות חלוקות בקרא דתנא דבריית' דריש בטהור לומר עד שיגע והוא דריש ליה לטומא' משא זהו תוכן הבנה דברי הרב על מתכונתו לפי דעתי ובעל משפטי שמואל צלל במים אדירים בהבנתם ולק"ד לא העלה כלום בהם והמעיין הישר יבחר:

כד

רש"י ותהי נדתה עליו יכול יעלה לרגלה וכו' הרב הגדול ר"א שי' כתב וז"ל בפי' מלת לרגלה פי' הרא״ם ז"ל שהוא כמו בשבילה כמו ויברך יי' אותך לרגלי בשבילי אף כאן שיכנס הוא בשבילה להיות כמוהו במספר הימים שנשארו לה מז' ימי נדתה מעת ששכב אותה והוא פי' דחוק וגם כפי פי' לא פי' הרב מלת יעלה כהוגן שפי׳ שיכנס בשבילה ואין אנו דורשים עכשיו הכנסתו לטומאה אלא הוצאתן ממנה כאשר תצא היא וכפי פירושו נפרש מלת יעלה באופן יותר מתיישב והוא שליוצא מהטומאה קרו ליה עולה מן הטומאה וא"כ פי' יכול שכשם שהכנסתו לטומא' הוא בשבילו כי היא גרמה לי' שכן יעלה מהטומאה בסבתה והוא כאש' תעלה היא שתעלנו עמה ורש"י ז"ל בפ' בנות כותים פי' יעלה לרגלה לסופה כגון בא עליה בששי שלא יטבול בליל האחרת כמות' ע"כ ופי' מלת לרגלה שהוא לשון סוף לפי שירצה שיעלה מטומאתו בסוף שביעי שהוא רגל ז׳ ימים וקשה לי שכפי זה לא הל"ל אלא יעלה ברגלה שירצה בסוף זמנה והרג"א פי' לרגלה נמשך אחריה כמו וכל העם אשר ברגליך שירצה הנמשכים אחריך ולדעתי ערביה ערבא צריך ולי נראה לפרש כפשוטו כמו ואני אתנהלה לאטי לרגלי ולרגל הילדים שירצה כפי תנועתו זה וזה פי' יכול שיהיה עולה בימי טומאתה כפי מה שהיא מתנעעת בטומאה באופן שלא ימשיך זמן טומאתו אלא מה שימשך זמן טומאתה:

רש"י אף הוא מטמא אדם וכלי חרס כו' כתב הרא"ם ז"ל ופי' אף הוא מטמאה אדם אינו ר"ל שיטמא אדם הנוגע בו לטמא בגדים שעליו כמו שהיא מטמא אדם הנוגע בה לטמא בגדים שעליו משום דכל היכא דמטמא אדם לטמא בגדים שעליו בהדיא תנינן לה ועוד הרי שנינו בהדיא בפ' בתרא דמסכת זבין בעל קרי כמגע שרץ ובועל נדה כטמא מת ש״מ בועל נדה אינו מטמא אלא אדם ולא בגדים שעליו דומיא דטמא מת ותניא נמי במסכת כלים חומר בבועל נדה מטמא מת שבועל נדה מטמא הכר תחתון כעליון ולא הטמא מת וחומר בטמא מת מבועל נדה שטמ' מת טעון הזיה שלישי ושביעי מה שאין כן בבועל נדה הא לעבין לטמא זה וזה שוין שכמו שהטמא מת מטמא אדם ואין אדם ההוא מטמא בגדים שעליו אף בועל נדה כן דאי ס"ד דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו ליתני נמי חומר בבועל נדה מטמא מת שבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו ואין טמא מת מטמא אדם לטמא בגדים שעליו כך פירשו רבינו אברהם זעירא ורבינו ישעיה הראשון ז"ל עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל ואם תעיין היטב תמצא שאין ראיות רבינו ישעיה ראיות כלל אם הראשונ' דאמרה דלתני בהדיא דמטמא אדם לטמא בגדי' לדעתי באומרו מה היא אף הוא תני ליה בהדיא כיון דבהכרח נאמר דהיא מטמאה [אדם לטמא בגדים דכך יליף לה לעיל מק"ו דמשכב ומה אם מטמאה] המשכב לטמא אדם לטמא בגדי׳ דכתי' וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדי' וכיון דהיא מטמא אדם לטמא בגדים והקישן זה לזה באומרו מה היא מטמא אדם אף הוא ע"כ תאמר דמה שהוא מטמא אדם הוא על אופן שהיא מטמא אותו ובזה לא הוצרך לפרש שסמך על מה שלמד לה ממשכבה ואם תסתכל בזה תמצא שהם טענו על רש"י ז"ל שלא ביאר התנא דבריו ואדרבה כי לדעתם סתם התנא ולא ביאר דכיון דהיא מטמא אדם לטמא בגדי' אלו היה הוא חלוק ממנה בזה היה להם לפרש זה ולא שיעשו ההקש ביניהם סתם דמשמע שהוא מטמא אדם על האופן שהיא מטמאה אותו אלא ע"כ לומר שבין הוא ובין היא מטמא אדם לטמא בגדי' שעליהם והראיה הב' שהביאו ממסכת זבין אינה ראיה דאם ראיתם ממ"ש בועל נדה כטמא מת כבר פירש הר"ש בפי' המשנה דלאו לענין טומאה אמר זה דהא מילתא דפשיטא היא דהאי טומאת ז' כתיבא ביה והאי טומאת ז' כתיבה ביה אלא למחנותם איצטריך סד"א ותהי נדתה עליו כתי' ביה דמשתלח חוץ לב' מחנות כנדה קמ"ל דהוי כמת ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת ואם לא ירצה להודות להר"ש בזה כי יאמרו שפי' דחוק הוא זה דסיפא איירי למחנותם ורישא איירי לענין טומאה אלא דנפרש כמו שפי' הם דירצה שהוא כטמא מת דאינו מטמא אדם אלא לעצמו לא לטמא בגדי' זה א"א לפר' אותו דרישא אמר דבעל קרי כמגע שרץ לומר דמה זה אינו מטמא אדם שהוא ולד הטומאה אף זה וכשאמר דטמא מת כבועל נדה ירצה שמה זה מטמא אדם אף זה מטמא אדם ולא כמגע שרץ אבל לא משמע מהכא שהם שווים באופן הטומאה נהי דיקשה לן דכשאמר אלא שחמור בועל נדה שהוא מטמא משכב הל"ל אלא שחמור בועל נדה שהוא מטמא אדם לטמא בגדי' ולזה נוכל לתרץ דרצה להביא החלוק שביניהם שהוא חלוק בכל וזה שבטומאת אדם שוים הם ששניהם מטמאי' אדם ולא הובדלו אלא שזה מטמאו לטמא בגדי' וזה לא אמנם במשכב החלוק הוא לומר שזה מטמאו והוא בועל נדה וטמא מת אינו מטמא כלל וליכא למימר דה"ל למתני תרויהון דנאמר תנא ושייר שהרי שייר ג"כ חומרת טמא מת על בועל נדה במה שטמא מת טעון הזיה ג' וז' והראיה שהביא ממסכת כלים אין ראיה דאיכא למימר תנא ושייר דהא איכא טובא דה"ל למתני מהחומרות שיש בזה ואינם בזה ושייר אותם כדתני בתוספת' ועוד דרצה להביא החומרא שהם מובדלים בה בהחלט כמו שאמרנו והוא שזה מטמא [קרבן אהרן: משכב] וזה לא אבל חומר שזה מטמא אדם לטמא בגדים וזה מטמאו לעצמו לבד לא הביאה מפני שהרי הם שוים בטומא' אדם שזה מפאת ששניהם אב הטומאה וא"כ אין ראיותיהם ראיה ולא די זה אלא שרבו הקושיות עליהם ממ"ש דאמר מה היא אף הוא ואחר שהשוה אותם בודאי שהם שוים בכל ועוד דאחר דזה מהכתוב למדנו אותו דאמר ותהי נדתה עליו שירצה כל חומר טומאת נדתה מהיכן נמצא להקל בו יותר ממנה ועוד דאם איתא דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים אדמפליג קרא בין הנדה ובין בועלה במשכב שהנדה מטמא טומאה חמורה ובועלה טומאה קלה נפליג במגע בעצמו שהנדה מטמא הנוגע בה לטמא בגדים והבועל לא ועוד דבסיפא תני אי מה היא מטמאה משכב שנראה שלא נשאר לו דבר אחר להשוותם בו אלא זה ואם איתא דחלוקי' במגע לימא אי מה היא מטמאה אדם לטמא בגדים אף הוא כו' אלא ודאי ע"כ נאמר דדברי רש"י המה הנכונים והרג"א הכריע סברת ר' ישעיה ממאי דאמר לטמא אדם וכלי חרס ואמר דאדם דומיא דכ"ח אמר מה כ"ח לטמא כ"ח בלבד אף לטמא אדם לטמא אדם בלבד ע"כ ובודאי כד ניים ושכיב מר אמר להא מילתא דאיך יעשה בה שא"אל שטעה וחשב שגם היא אינה מטמאה אדם לטמא בגדים שזה א"א שהרי ממשכב ילפינן ליה והמשכב מטמא אדם לטמא בגדים וא"כ כמו שכאשר אמר בה מה היא מטמא אדם וכו' א"א לפרש דומיא דכ"ח גם מה שנאמר בבועל דמטמא אדם וכ"ח לא דרשינן אדם דומיא דכ"ח וכ"ח בהסט דאע"ג דאין כ"ח מטמא אלא מאוירו מצינו בזב וזבה דמיטמא בהסטן כדילפינן לעיל מקרא דכל אשר יגע בו איזהו מגע שהוא (בכלל) [בכלו] זה הסט ונדה אתיא במה מצינו מזוב מ"מ בזה שהוא מטמא משכב לטמא אדם ובגדי׳ שעליו הוא מטמא כ"ח בהסט אף נדה שמטמא משכב וכו' מטמא כ"ח בהסט.

כה

רש"י בלא עת נדתה אתר שיצאו ז' ימי נדתה כו' כתב הרא"ם ז"ל אך קשה אנה מצא רש"י ז"ל להוציא המדרש הזה מקרא דבלא עת נדתה ולמה הניח הבריית' של ת"כ שהוציא המדרש הזה מקרא דעל נדתה ופירוש אחר נדתה הן הי"א יום שבין נדה לנדה שכל ימי האשה מיום שתקבע לה וסת עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר היא סופרת ז' מתחלת יום הוסת ואח"כ י"א ואחריהן ז' ואחריהן י"א ובאותן הז' ימי' כל דם שתראה בהן הן דמי נדה ובאותן הי"א כל דם שתראה בהן הן דמי זיבה ולפיכך אמר הכתו' אשה כי יזוב זוב דמה ימי' רבי' בלא עת נדתה שפירושו שאינה נחשבת זבה אלא כשיזוב זוב דמה ג' ימי' רצופי' בלא עת נדתה שיצאו ז' ימי נדתה ובאו הי"א יום שבין נדה לנדה ואז צריכה ז' נקיים וקרבן אבל בז׳ ימים שקודם הי"א או אחריהן אפי' שופעת דם כנהר כל אותן ז' ימי' ופסקה בסוף הז' לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא ז' נקיים ולא קרבן וזהו חומר בזבה מבנדה ויש חומר בנדה שאינו בזבה שהנדה אפי' ראתה טפת דם כחרדל ביום אחד בלבד באותן הז' שהם ימי נדה היא טמאה ז' ואינה יכולה לשמש עד סוף ז' ואלו הזבה אם תראה יום או יומי' בי"א יום שבין נדה לנדה שהם ימי זיבה היא שומרת יום כנגד יום ואינה טמאה אלא ביום הראיה בלבד וביום המחרת אם לא ראתה לערב טובלת ומשמשת עם בעלה עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז״ל ומן הנראה הרא"ם ז״ל לא ראה נוסחת הגמרא בס"פ בתרא דנדה שהיא ממש כדפרש"י דאלו ראה אותה לא היה אומר כי לא ידע אנא מצא רש"י ז"ל וכו' כיון דהוא דבר מצוי בגמרא וגם אז לא היה קשה למה הניח נוסחא דת"כ כיון דידוע שנוסחת הגמרא יותר מדוייקת וא"כ אי מהא ל״ק על רש"י ז"ל ואי קשיא הוא ממה ששנה רש"י מנוסחת הגמרא דתני בת"כ דהוא יליף מופלג יום אחד מעל נדתה ובכל המקומו' ילפי לה מריבוי דאו ועוד הקשה הרא"ם דאי מופלג בנדתה מקרא דעל נדתה יליף לה א"כ היכי קתני ברישא אין לי מקרא דעל נדתה אלא סמוך לנדתה והוא למד ממנו מופלג מנדתה ע״כ וגם בזה אין דברי הרב בדיוק דרש"י ז"ל דלמד מופלג מעל נדתה לא דריש ברישא סמוך לנדתה מעל נדתה אלא מבלא עת נדתה וא"כ אין מכאן קושיא אמנם מאי דהקשה בנוסחא שבגמר' אשר הביא רש"י הוא דמתחלה משמע ליה מאומרם בלא עת נדתה סמוך לנדתה שכן אמר על אומר' ת"ל בלא עת נדתה אין לי אלא סמוך לנדתה אלמא דמשמע בלא עת נדתה הוא סמוך לנדתה והדר יליף יום י"א דהוא מופלג הרבה מאומרו בלא עת נדתה והדבר קשה איך נשמע מדבור אחד ב' דברים הפכיים ומהקושיא הזו סתר הרא"ם ז"ל דברי רש"י ז"ל ואמר דודאי ברישא מעל נדתה שמיע ליה סמוך כמו שהוא בת"כ ולא ראה שבזה סתר דברי הגמרא כי בודאי לא ראה אותה ואנחנו אשר מצאנו עלינו להשתדל בכל עוז לקיים דברים שנראים סותרים זה לזה ועוד דכפי הגמרא נראה דלא דרשו כלום מקרא דעל נדתה והרג"א כממשש באפלה להליץ על דברי רש"י ז"ל אמר דבת״כ מעל נדתה אחר נדתה ולא יליף ליה מבלא עת [קרבן אהרן: כמה דיליף רש"י ז"ל הנה הוא משום דבעי למילף מבלא עת] לרבות יום י"א דס״ל לת"כ דאי קרא אתא לאחר שיצאו ימי נדתה לא היה צריך למכתב בלא עת נדתה דסגי בהא דכתב על נדתה ולפיכך ת"כ מפיק מעל נדתה אבל רש"י ז"ל ס"ל כי ממשמעו' הכתוב בלא עת נדתה הוא אחר שיצאו ימי נדתה ולא ראה כי בגמרא שהוא המקום אשר ממנו רש"י ז"ל הביא גרסתו יליף אח"כ גם היא מבלא עת נדתה ליום י"א ואם הוא ליום י"א היכי משמע ליה מיניה סמוך לנדתה ואמר אח"ז והא דכתב אח"כ מנין מופלג מנדתה ליום אחד ת"ל או כי תזוב פי' מדכתיב או כי תזוב על נדתה וה"לל כי תזוב ימים רבי' על נדתה אם לא בא רק לרבות סמוך לנדתה אלא לכך כתי' או כי תזוב על נדתה ר"ל זיבה מיוחדת שהפסיקה יום אחד ואח"כ התחילה בזיבה ע"כ ולא פי' בדבריו אלו אי מאו דריש אי מעל נדתה דריש ליה ר"ל מדלא כתי' ימי' רבי' או מדהוא יותר דהרי כבר אמר בלא עת נדתה וזה משמע מדבריו מדכתב אח"כ ואין לומר כי תזוב ימים רבים היינו תוך ימי נדות או כי תזוב על נדתה היינו לאחר נדות דזה אינו דכבר כתב בלא עת נדתה דמוכח מזה דימים רבי' היינו אחר שיצאו ימי נדתה ומשמע מדבריו אלו דמייתורא דקרא דריש מופלג דאחר דבלא עת הוא סמוך א"כ מ"ש או שנראה שהוא דבר אחר הוא ומפלג וא"כ הרי לנו תרי קראי דאלו אמר חד הייתי אומר סמוך ועכשיו דאמר תרי כיון דחד הוא לסמוך הב' יהיה למופלג וכפי זה לא ידעתי היאך נוכל א"כ לרבות אח"כ יום י"א מבלא עת ובודאי כי הוא לא ראה הגמרא שאלו ראה אותה היה לו להקשות מהגמרא לת"כ או בהפך ומהגמרא מדידה לדידה והיה עושה בזה פלפול יותר נכון וע"ז לא אאריך יותר בדבריו כי מי שירצה לראותם יעיין בספרו אבל מה שנראה לי לפרש הבריית' בגמרא הוא זה הנה בגמרא ראו שהסדר בדרשה הוא לדרוש קודם מה שבא קודם בקרא והוא אומרו בלא עת נדתה ואמר שהנה אמר זה לפי שאלו אמר ואשה כי תזוב ימים רבי' ולא אמר אימתי הייתי אומר דהחלוק בין זיבה דפרשה זו לזיבה דפרשה הקודמת אינו אלא במניין ימי הראייה דלעיל בשלא ראתה אלא יום אחד או ב׳ והכא בראיית ג' ימים כמ"ש ימים רבים אבל כיון דאמר בלא עת נדתה משמע שראייות אלו העושים אותה זבה גדולה אינה אלא אחר עבור ימי נדה ובאו' הימים שאינם ימי נדותה סמוך לנדתה הנה כפי הגמרא אמרו דבלא עת נדתה יובן ממנו ב׳ דברים או היום סמוך לנדתה העובר או היום הסמוך לנדות הבא אחר הזיבה כיון דימי זיבה באמצע הם דבימי נדה מתחלת תחלת קביעות וסת ואח"כ י"א ימי זיבה ואח"כ ז' ימי נדה וכן היא מתגלגלת תמיד ולזה א"כ בלא עת תמיד יורה על הסמיכות לנדה או על הסמיכות לנדתה העובר (או) [הוא] קודם (הוא) [או] סמיכות לנדתה הבא אחר זיבה והנה עכשיו אחר דדרישנא בלא עת שבא להראות שיהיה אחר עת נדתה נשמע ממנו שירצ' כאש' לא יהיה עוד עת נדתה העוב' שחלף הלך לו שהוא בעת השלמת ימי הנדה ומדקפיד אעת וגם אמר בלא עת ולא אמר אחר ימי נדתה משמע שהוא סמוך לנדתה העובר בעת אשר לא יהיה לה עוד זמן נדות והעת אשר לא יהיה הוא עת השלמת הימים ולזה מזה נשמע סמוך לנדתה העובר ואלו לא אמר אלא האי קרא אין לו לרבו' מזה אלא סמוך ומנין לרבות אם יהיה מופלג יום אחד מיהא ת"ל או כי תזוב ולדעת רש"י והוא דעת נכון אין אנו צריכים [קרבן אהרן: לזה] לרבוי דאו דבקרא כתי' בהדיא דאחר דבלא עת הראה על הסמוך כאשר אמר על דבק למלת או שנראה שהוא דבר אחר מבלי הקודם א"כ אם הקודם סמוך זה מופלג אלא שאין לנו יכולת לרבות מזה אלא המופלג יום אחד משום דמלת על תורה על הסמיכות וכיון דאמר על ולא אמר עת משמע שעדיין קפיד אסמיכות וא"א שיהיה סמוך לימי הנדה דזה כבר נאמר בלא עת וכו' א"כ יהיה סמוך לסמוך והוא יום ב' (וג') [וגם] דקרא ה"ק או כי תזוב על בלא עת נדתה האמור והוא מופלג יום אחד שבא על הסמוך ליום ראשון שעליו נאמר בלא עת כמ"ש ומנין א"כ מופלג ב' ג' וכו׳ ומרבה אותם במ"מ וא"כ אין לנו בקרא אלא יום אחד הסמוך ויום הב' מופלג יום אחד לבד ומג׳ עד י׳ במ"מ מנין לרבות י"א ת"ל בלא עת ראה נועם דבריהם כי בראשונה כשבאו לדרוש הפסוק אמרו שאלו לא אמר קרא אלא בלא עת נדתה נדרוש אותו לסמוך לנדתה העובר לפי שעדיין אין לנו ריבוי המופלגי' אבל אחר שדרשנו מעל נדתה המופלג יום אחד ושאר הימים במ"מ אין אנו צריכים קרא לסמוך ולזה נדרוש אותו על הסמיכות הב' הוא סמוך לימי הנדות הבאים ויהיה פ' הפסוק בלא הגעת עדיין ימי נדותה הבאים וזה יאמר על היום האחרון אשר הוא ממנין לביאת ימי נדות ועדיין יאמר שעדיין לא הגיעו וא"כ נוסח הבריית' ת"ל בלא עת ואלו לא הוה אלא האי נדרוש אותו לסמוך כמשמעו אבל הדרשה יהיה לסמוך אבל אחר דרבינן מעל ומ"מ המופלגי' אין אנו צריכים לדרשת הסמוך לנדות העובר לזה נדרוש אותו לרבות יום י"א שהוא הסמוך לנדות הבא אחריו ורש"י ז"ל לא הביא בפי' התורה אלא הדרשות המבוארות בקרא שהם אחר נדות וסמוך לו המבואר באמרו בלא עת והמופלג יום אחד המבואר באומרו על נדתה אבל ריבוי יום י"א שאנו דורשי' אותו בפלפול זה השמיטו ולא הביאו ודריש מופלג יום אחד מאומרו על לפי דעדיף לדרוש המלה דעל דהוא פשוטי' הדרשה מלדרוש או לרבוי ועוד דאו אצטריך לגופיה שירצה סמוך או מופלג ובת"כ שהם מיישבי' הדרשות על פשטי' הפסוק נראה להס דיום סמוך לנדות העוברת יובן עדיף מאומרו על ולזה דרשו אותו מעל ולא הוקשה להם דבא אח"כ לפי שכן דרך דרשותם שהב׳ הוא היתר ובזה נשאר להם או לריבוי דמופלג ובלא עת יום י"א והדבר קשה שהיאך אמר הכתוב יום י"א קודם אומרו הסמוך והמופלג יום אחד ולכן נוסחת הגמרא יותר נכונה ולזה בחר בה רש"י ז״ל:

סליק סליק סליק

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה