צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
ויקרא · ז
ה
רש"י אשם הוא עד שינתק שמו ממנו לימד על אשם כו' מה שיש לדקדק בזה כתבו התוספו׳ באריכות בפ"ק דמנחות ע"ש.
ט
רש"י לכהן המקריב אותה וגו' יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן תהיה יכול לכולן ת"ל לכהן המקריב הא כיצד לבית אב כו׳ כתב הרא"ם ז"ל ויש לתמוה מנ"ל לפרושי קרא דהמקריב אותה וקרא דלכל בני אהרן לכל חד מינייהו דקאי אכולהו עד דלקשו קראי אהדדי דלמא קרא דהמקריב אותה לא קאי אלא אמנחת מאפה ומנחת מרחשת ומנחת מחבת לחודיהו וקרא דלכל בני אהרן לא קאי אלא אמנחה בלולה בשמן וחרבה לחודייהו ועוד מ"ש הכא גבי המקריב אותה דמפרשי הראוי להקריב והוא בית אב ולא כל אנשי משמרה ומ״ש התם גבי המחטא אותה ואשר יכפר בו והכהן המקריב את עולת איש והמקריב את דם השלמים דמפרשי להו הראוי לחטוי והראוי לכפרה והראוי להקרבה והם כל אנשי המשמרה כדאמרינן בר"פ טבול יום במתניתן הטבול יום ומחוסר כפורים אין חולקי' בקדשים לאכול לערב מנה"מ אר"ש בן לקיש דאמר קרא הכהן המחטא אותה אוכל שאינו מחטא אינו אוכל ופריך כללא היא והרי משמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין ומשני ראוי לחטוי קאמינא אלמא הראוי לחטוי לכולה משמרת הוא ולא לבית אב בלבד ועוד מ"ש קראי דהמחטא ואשר יכפר ואשר הקריב לכהן דדרשי להו בראוי לחטוי וראוי לכפרה וראוי להקרבה וממעטי טבול יום ומחוסר כפורים ואונן ולא אקשו קראי אהדדי כתי' המחטא דמשמע הוא לבדו וכתי' כל זכר בכהנים דמשמע כולן הא כיצד כו' ואלו בהמקריב אותה דמנחה לא דרשו ליה הראוי להקרבה למעט טבול יום ומחוסר כפורים ואונן אלא אמרו קשו קראי אהדדי כתי' המקריב אותה לו תהיה דמשמע לו לבדו וכתי' לכל בני אהרן תהיה דמשמע לכולן הא כיצד זה בית אב המקריבין באותו יום וצ״ע עכ״ל הרי הקשה ג׳ קושיות והניח כולם בצ"ע בלי שום תירוץ ובלי ספק שצריך נגר ובר נגר דיפרקינהו והנה בחמלת יי' עלי יגעתי ומצאתי תירוץ יפה מאד לכל קושיא וקושיא שכתב הרב הגדול ר"א שי׳ וז"ל קודם שנבאר הבריית' צריך להסתכל בדברי התנא במה דמקשו הני קראי אהדדי דמשמע דס"ל דאומרו במנחת מאפה ומחבת ומרחשת לכהן המקריב תהיה וגו' הדר ג"כ למנחה בלולה וחריבה ואומרו במנחה בלולה וחריבה לכל בני אהרן תהיה הדר ג"כ למנחה מאפה תנור ומחבת ומרחשת ובזה קשו להם קראי אהדדי בהניחם דבכלם אמר שתהיה לכהן המקריב ולכל בני אהרן שהם ב׳ דברים סותרי' זה את זת וזה דבר תימה כי איך יניחו דבר שאינו כדאי להקשות קושיא שהכתובים אינם אומרים אלא כל דבר בנשאו ונימא דלכהן המקריב הוא במנחת מאפה ומנחת מחבת ומרחשת ולכל בני אהרן הוא במנחת בלולה וחריבה כי זה הפסוקי' יחייבו אותו וגם הסברא כך מחייב כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שמנחת מאפה ומנחת מחבת ומנחת מרחשת יש טורח גדול באפייתן ועשייתן ולזה דין הוא שהמקריב אותה שטרח בזה יטלם ומנחה בלולה וחריבה אין טורח בה ולזה לכל בני אהרן תהיה וא״כ אחר שהסברא וגם קראי מחייבי' זה מה הכריחם לרז"ל לומר ששניהם על כלם נאמרו עד דקשו קראי אהדדי והרמב״ן ז"ל אמר בתשובת זה דכל מנחה בלולה וחריבה הוא סוג כולל כל המנחות שלא ימלטו מהיותם בלולות או חריבות וא"כ אומרו לכל בני אהרן על כל המנחות אמר זה והרלב"ג ז"ל אמר כי א"א שנאמ' שאומרו לכל בני אהרן הוא על המנחה בלולה וחריבה לבד שהרי במנח' חוטא שהיא החריבה אמ' והיתה לכהן כמנח' שפירושו כסוג המנחה שנראה מזה (שנרא') שאין הבדל בענין היות המנחה לכהן בין מנחה למנחה ועוד שאומרו לכהן ה"ל כאלו אמר למקריב עכ"ל וביאור דבריו אלו דלכהן הוא לכהן הידוע ואינו ידוע אלא אם הוא המקריב וא"כ הרי כתב בחריבה לכהן המקריב דמשמע דלכהן המקריב דאמר כאן גם למנחה בלולה וחריבה הדר ולע"ד נ"ל לומר דהמה ראו שבהכרח צא"ל דלכל בני אהרן הדר גם למנחה אפוייה ולמנחת מחבת ומרחשת דהא כתי' בפ' ויקרא בכללות שלשתן אחר שאמר וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור ואם מנחה על המחבת ואם מנחת מרחשת וגו' על שלשתן אמר והנותר' מן המנחה לאהרן ולבניו וא"כ הרי לך במנחות האפויות דכתי' כאן בהם לכהן המקריב כתי' התם לאהרן ולבניו ולזה בהכרח נאמר דגם כאן אומרו לכל בני אהרן הדר אכלהו למנחת סולת ולמנח' אפויי' ועוד נאמר דמהכרח קרא בגופיה מוכרחים אנו לומר זה דאם נאמר דלכל בני אהרן לא קאי אלא למנחה בלולה וחריבה לחוד א"כ יהיה הדבור מבלי הגבלה כלל דבכל מקום שנ׳ כל זכר בכהני' וגו׳ נאמר להגבילו שלא יובן על כל הכהני' הכהן המחטא או אשר יכפר או המקריב לומר שאין הכוונה באומרו כל זכר אלא לראוי לחטוי והוא למשמרה אמנם כאן אם דבור לכל בני אהרן קאי למנחה בלולה וחריבה לחודיהו יהיה הדבור בלי הגבלה ויהיה המשמעות לכל בני אהרן כולם וזה דבר בלא איפשר דהיאך יחלקו הכהנים עשרון סולת ולזה הוכרחו לומר דהפרשיות מעורבות ולכהן המקריב על כלם נאמר וכן לכל בני אהרן ופי' הפסוק וכל מנחה אשר תאפה וגו' לכהן המקריב לו תהיה וכן כל מנחה בלולה וחריב' וכלם לכל בני אהרן וגו' ובזה קשו קראי אהדדי ויוגבל אומרו לכל בני אהרן עם קרא דלכהן המקריב ויתרבה אומרו לכהן המקריב עם קרא דלכל בני אהרן כדמפרש בברייתא או נאמר דהוכרח בעל הברייתא לומר דהמקראו' מעורבו' לפי דא"לכ אינם כסדר דתחלה הל"ל המנחות שהם לכללות בני אהרן ואחר זה יפרט ויאמר אותם שאינם לכל בני אהרן אלא לכהן המקריב שזה דרך הדבור להתחיל מהדבר הכולל ואח"כ יאמר הפרטי ואחר שאמר זה בזה הסדר אין זה אלא שכולם חוק אחד להם שכולם לכהן המקריב ולכל בני אהרן ולז"א ראשונה לכהן המקריב והדר פי׳ אותו באומרו דלאו דוקא לכהן המקריב אלא לכל בני אהרן ובזה קשו קראי אהדדי ותירץ אותם במ"ש דאין זה אלא לבית אב וזהו שאמרו אלו אמר קרא לכהן המקריב ולא הדר אמר לכל בני אהרן הייתי יכול לומר דדוקא אמר לכהן המקריב לו לבד. וההכרח לזה אומרו לו תהי׳ דמשמע לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן תהיה ואלו אמר לכל בני אהרן מבלי הגבלה יכול אני לומר שירצה לכלן לז"א לכהן המקריב והדר פי' לכל בני אהרן שר"ל לכל בני אהרן המקריבים והם בית אב של יום ההקרבה שכלם יקראו מקריבים וזה שהכהנים היו נחלקים לכ"ד משמורו׳ וכל משמר נחלק לששה בתי אבות וכל בית אב מקריבים ביו' א' בשבוע ולזה עם היות המקריב אחד להיות כלם מוכני' ומזומנים להקריב באותו היו' כלם יקראו מקריבי' ועליהם אמר לכהן המקריב ולכל בני אהרן ובזה נתיישבה הבריית׳ אבל עדיין צריכין אנו לידע ולהבין למה כתיב גבי מנחת מאפה תנור לכהן המקריב וגבי מנחה בלולה לכל בני אהרן שאחר שכל אחד מהן אכלהו קאי הל"ל כולהו בבת אחת ולימא אחר אומרו וכל מנחה בלולה וגו׳ לכהן המקריב תהיה לכל בני אהרן תהיה ולמה א"כ חלקן הכתוב ואחר שנדע למה חלקן למה כתב באפויות לכהן המקריב ובמנחת סלת לכל בני אהרן ולא אמר בהפך ולדעתי זהו מה שכיוון הרמב"ם בפ"י מהלכו' מעשה קרבנות במ"ש וז"ל ולמה חלק הכתוב במנחות בין מנחות האפויות ובין מנחת הסלת שהרי באפויות הוא אומר כל המנחה אשר תאפה בתנור לכהן המקריב אותה לו תהיה ובמנחת הסולת הוא אומר לכל בני אהרן תהיה ומהר"ר אברהם די בוטון הוקשה אליו בדברי הרמב״ם דאיך אמר דחלק הכתוב ומתוך הבריית' נראה דלא חלק אלא ב׳ הדברי׳ אכלהו קאי וגם מדברי הרמ"בם כך משמע דאמר דכל המנחות נחלקות לבית אב שהשוה כלם ואיך א"כ אמר דחלק ובעי למה חלק ולא תירץ קושייתו אלא הביא קושיי׳ הרא"ם על דברי הברייתא ונשא ונתן כדי לתרץ אותה ושכח קושייתו על הרב ז"ל ועזבה מבלי תירץ ולדעתי לא היה צריך להקשות זה כי למה לן להקשות במקום שאין קושיא שהרב לא אמר שחלק ביניהם בדין שזה א"א אחר שהוא השום אלא כונתי' להקשות מה שהקשינו כי אחר שב' הדברים אכלהו הדרי למה חלק אותם בב' המנחות לומר לכהן המקריב באפויות ולכל בני אהרן במנחת הסלת ה"לל ב' הדברים כלם יחד ולזה תירץ הוא ז"ל שהאפויה כשחולקין אותה אנשי בית אב כל שיגיע לו חלקו אפי' כזית פת הרי הוא ראוי לו שהרי אוכלו מיד אבל הסלת אם יחלקוה ביניהם נמצא מגיע לזה מלא כפו סלת או פחות שאינו ראוי לו לא ללוש אותו ולא לאפותו לפיכך היה עולה על הדעת שיחלקו מנחה כנגד מנחה ולא יחלקו מנחה זו בפני עצמה על כל אנשי בית אב הוצרך הכתוב לומר לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו לומר שיחלקוה בפני עצמה עכ"ל נראה מדבריו ז"ל שאומרו לכהן המקריב אותו פי' לראוי להקריב והוא לבית אב ואין אנו צריכין ללמוד זה מאומרו לכל בני אהרן כמו שלמד בעל הבריית' דנלמוד אותו ממה שאמר בחטאת ובאשם ובעולה באומרו המחטא המקריב אשר יכפר שכלם הראוי לכפר והם בית אב אלא שמפני שבמנחת סלת היינו חושבים שלא יהיה זה הדין כך שיחלקוה בין כל אנשי בית אב אחד שמה למנחות האפויות שיחלקום כך שכן החלק המגיע לכל אחד מהם עם היות שיהיה המעט מן המעט ראוי לו שיאכלנו מיד אחר שהוא אפוי כבר אבל בסלת איך יחלקו אותו בין אנשי בית אב כלם אחר שהחלק אשר יגיע להם יהיה מעט מן המעט ולא יהיה ראוי אליו לא ללוש אותו ולא לאפות אותו לזה הייתי אומר שיחלקו מנחה כנגד מנחה כדי שיגיע לכל אח' חלק ראוי ללוש לזה הוצרך לומר לכל בני אהרן תהיה כמ"ש בברייתא שאחר זו זהו תשובת הרמב"ם ז"ל ולא יספיק זה להשיב קושייתנו כפי הברייתא דאמר דלכל בני אהרן בא לגלות על פירוש לכהן המקריב ולכהן המקריב בא לגלו׳ על פי' לכל בני אהרן כדי שנעש' פשר' ונאמ' שהוא לבי׳ אב שהם כלם בני אהרן והם הנקראים מקריבי' כמ"ש וכפי זה אם זה צריך לזה ה"ל לחברם יחד ולמה חלק אותם ולזה נ"ל לומר דהנה הכתוב הוצרך לומר ב' דברים אלו להבין זה עם זה וחלקן ואמר חד במנחות האפויות וחד במנחות הסלת לפי שבכל אחת מהם הוצרך להצילנו ממה שנטעה לדון בה וזה שבמנחות האפויות ה"לל שיטלו כל אנשי המשמרה ממנה לפי שהיא אפויה ומחלק אשר יגיע לכל אחד ממנה ואם מעט הוא הוא ראוי להם ולזה בזו מיעט הנוטלי' ואמר לכהן המקריב וגו' ובמנחת הסלת שה"לל שאחר שהיא עשרון סלת ואם יחלקוה בין רבים לא יגיע לכל אחד חלק שיהיה ראוי אליו לא ללוש אותו ולא לאפות אותו שיטול אותה הכהן המקריב לזה ריבה בזו ואמר לכל בני אהרן לומר שכל המנחות שוות בחלוקה שיהיה לכל בני אהרן מהבית אב של יום שהם המקריבים כמו שאמרנו והרא"ם ז"ל הוקשה לו בזה ראשונה (דלמא) [דלמה] קשה להו לחכמי' הני קראי שהם סותרים זה את זה ולמעלה בכל מקום שאמר כל זכר בכהני' יאכל אות' עם הכהן המחטא יאכלנה או עם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה לא הוקשה להם כלל בשום מקום מהם ולא תירץ בזה דבר ואמר שצ"ע ומהר"ר אברהם די בוטון ז״ל תירץ דלמעלה אין קושיא לפי שבכל המקומו' האלה נוכל לפר׳ דחד לחלוקה וחד לאכילה דמאי דקאמ' הכהן המחטא היינו לחלוקה כמ"ש בגמרא מאי יאכלנה יחלקנה ומאי דאמר כל זכר בכהני' יאכלנה היינו לאכילה דכלם יכולין לאכול ולזה לא קשו (בספרי) [בספרא] הני קראי אהדדי אבל הך קרא דהמקריב אותה לו תהי' וקרא דלכל בני אהרן משמע דכלהו לאכילה דבכלהו כתוב לו תהיה וגם בקרא דבני אהרן כתי' איש כאחיו דמשמע דכלהו שוים ולכך הקשה (בספרי) [בספרא] הכתובים ותירץ אותם לבית אב עכ"ל ולא ישרו דבריו אלו בעיני חדא דאם קראי דהכא הוקשו להם משום דכתי' בתרווייהו לו תהיה דמשמע לאכילה כ"ש דבקראי דלעיל משמע אכילה דבכלהו כתי׳ יאכלנה ואלולי ההכרח לא היו אומרים מאי יאכלנו יחלקנו וא"כ קודם זה היה להם להקשות (בספרי) [בספרא] דקשו קראי ואם זה אחר דפי' דיאכלנו דכהן המחטא הוא לחלוקה הרי גם יאכלנה דכל זכר הוא לחלוקה דאי לאכילה לבעל מום כבר נאמר וכ"ש דלא הוכרחו לומר שפי' הכהן המחטא יאכלנו הוא יחלקנה אלא משום דפירשו שהמחטא הוא הראוי לחטוי ולא אמרו זה אלא מכח ההכרח דכל (דבר) [זכר] בכהנים וא"כ הרי מדקשו קראי דכל (דבר) [זכר] סותר להמחטא פירשו המחטא למשמרה כלה ולמה א"כ לא הזכירו הקושיא שם כמו שזכרוה כאן אבל מה שנראה לעניות דעתי בזה דלא התם ולא הכא לא היו צריכים להזכיר הקושיא המבוארת היא דהכללות סותר הפרטיות אלא מה שהזכירוהו כאן אינו אלא להראות שהם נושא אחד וזה כי הכא אחר שהמקריב נאמר במנחה אשר תאפה ולכל בני אהרן נאמר במנחה בלולה וחריבה הייתי אומר שאין קושיא שכל אחד בנושא שלו ולזה להראות ששניהם בנושא אחד הקשו הקושיא כאן וראה נועם דבריהם כי בדברי הקושיא הראו לנו ההכרח אשר הכריחם לומר דתרי האמירות הדרי לכל המנחו' וזה פי׳ דבריהם לכהן המקריב כלומר אם נאמר דלכהן המקריב הוא למנחות האפויות ונקח אמר זה יחיד יכול אני לפרש שלו לבדו תהיה וזה דוחק כי בזה כל אחד ירצ' להקריב מאנשי בית אב ומי יבחר המקריב וירבה המחלוקת ת"ל לכל בני אהרן שמפני דוחק זה תכריח עצמך לומר שגם על המנחות האפוית אמר זה ואם נקח בני אהרן על מנחה בלולה לחוד יכול לכלם ירצה לכל בני המשמרה או לכל הכהנים יחד וזה דבר דלא אפש' כי לא יגיע לכל אחד מהם דבר שיוכלו ליהנות ממנו ת"ל לכהן המקריב שההכרח הזה יכריחך לומר דהדר גם למנחה בלולה וחריבה ובזה סותרים זה את זה ונפרש שירצ' לבית אב כמו שאמרנו אבל למעלה כיון דאמרו המחטא וכל זכר בנושא אחד נאמרו וא"כ להראות שם הקושי לזה לא הוצרך לאמר שם ולהראות לנו הקושי כי מי עור השכל שלא יראה זה לזה לא הוצרכו זולתי לבאר המלות כדי שלא יקשה ואמרו דהמחטא הוא הראוי לחטוי וכל זכר הוא לרבות בעלי מומין ועוד נוכל לומר בזה תירץ אחר והוא זה דהתם הוצרכו לומר דכל זכר בכהנים אתא לרבות ב"מ שנוטל חלקו עם היות שאינו ראוי בחטוי לא הוקש' להם קראי דראו דהמחטא הוא הראוי לחטוי ובזה כלולי' כל בני המשמרה דכלהו ראוים אחר שאם תכבד העבודה על בית אב של היום יסייעו אותם קצת מבני המשמרה וכל זכר אתא לומר דמאלו הראוי לחטוי כל מי שיהיה זכר ושם זכר עליו יחלוק אותו אם יאכלנו ויהיה ראוי לאכילה ובזה ריבה הב"מ ומיעט טבול יום וא"כ קרא דכל זכר לא אתא לרבות החולקי' אלא להביא הב"מ מהחולקי' אמנם הכא אחר שנפרש המקריב הראוי להקריב אין אנו צריכי׳ לקרא דלכל בני אהרן לרבות ב"מ דהרי דרשינן ליה מאומרו איש כאחיו איש לרבות בעלי מומין וא"כ אחר דאין אנו צריכין לרבות ב"מ לא אתא אלא לרבות מהמשמרה ובזה סותר לאומרו המקריב ולזה קשו להו כאן קראי ולא התם ועוד נוכל לומר דכאן הראה יותר על הרבוי אחר ששנה ואמר לכל בני אהרן מה שלא אמר בשום מקום אלא כל זכר ולזה הראה כאן יותר על הרבוי ממה שהראה זה באומרו כל זכר ולזה קשו להו קראי הכא ולא התם ועוד הוקש׳ להרא"ם ז"ל (כו') [כי] למעלה פי' המחטא והמקריב לכל אנשי המשמרה דכן משמע מסוגיא דפרק טבול יום דאומרו הכהן המחטא אוכל שאינו מחטא אינו אוכל וכללא הוא הרי משמרה כלה דאין מתחטאין ואוכלין ומשני ראוי לחטוי קאמרינן והדר פריך והרי קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל ומשני מאי יאכלנו יחלקנ' אלמא הראוי לחטוי יאמ׳ על המשמרה ואמאי לא נפרש גם כאן באומרו המקריב דפירושו הראוי להקרבה דהוא על המשמרה ולא על בית אב כמו שאמרנו והרמ"בם ז״ל בפ"י מהלכו׳ מעשה קרבנות לא שם חלוק זה ביניהם אלא אמר דכל הקרבנות והמנחות כלם נחלקות לבית אב ולא למשמר' שכן אמ' שם וז"ל נאמר בעולה עור העולה אשר הקריב לכהן יהיה ונאמר בחטאת הכהן המחטא אות' יאכלנ' ונאמר באשם וכו' אין הכתוב מדבר בכל אלו אלא בראוי שהכהן הראוי לעבודה זהו שיש לו חלק לאכול ומי שאינו ראוי בשעת הקרבן כגון שהיה טמא אין לו חלק לאכול אפי' כשיטהר לערב אבל לענין חלוקה הכל לאנשי בית אב שמקריבים אותו היום וכלם חולקים בכל קדשי המקדש איש כאחיו בין זה שהקריב בין אחיו שעמו במקדש שלא הקריב עכ"ד ובודאי כי לפי דעתי אין זה מקום קושית הרא"ם ז"ל אלא שצריך לפרש הסוגיא כפי דעת הרב ז"ל ולזה נאמר דגמרא כד הוה סביר דפי׳ יאכלנה הוא כפשוטו של האכילה הרחיב יותר בשם ראוי וקרא ראוי גם למשמרה לפי שעם היו' שאינם ראויים ביום הזה אלא הבית אב עכ"ז אחר שנתרבו הקרבנות הרי הם גם הם יסייעו את אנשי בית אב הרי ראוים הם באפשר רחוק ולזה כאשר פי' המחטא הראוי לחטוי ויאכלנה כמשמעו אמר דכל המשמרה ראוי לחטוי מקרא לענין אכילה אבל כאשר הדר הגמרא ואמר דאין יאכלנה אלא יחלקנה אז לא יקרא ראוי לחלוקה אלא הראוי היותר קרוב שהוא בית אב לא הראוי הרחוק שהיא המשמרה ולזה השווה הרמב"ם ז"ל כל הקרבנות כלם באומרו שלחלוקה לא יחלקו בה אלא אנשי בית אב לחוד וא"כ אין קושית הרא"ם ז"ל קושיא כפי זה אלא שהרב הקשה אותה על מה שיראה מפשט סוגיית הגמרא דקרא ראוי לחטא למשמרה כיון דהקשה והרי משמרה כלה אוכלין ותירץ דאה"נ ומאי המחטא הראוי לחטוי אלמא דכל המשמרה כלה ראוי לחטוי היא ואח"כ כאשר אמר דיאכלנה יחלקנה נשאר בזה דלא שנא אלא פי' מלת יאכלנה אבל מלת ראוי לחטוי עזבה כמו שהיא והוא על כל המשמרה כלה וא"כ הרי לך דכל הקרבנות כלם אמר דראוי לחטוי וראוי להקרבה הם כל המשמרה וכאן אמר דאינם אלא בית אב לענין מנחה וקשה מה שאמרנו והרא"ם לא תירץ בשום קושיא מאלו דבר אלא אמר שצ"ע ומה שנ״ל לתרץ בזה הוא שבכל הקרבנות חטאת ואשם ועולה לא היה יחוד אשר ייחד לנו מלת המחטא אחר שנפרש אותה הראוי לחטוי ובכלל הראוי לחטוי הם אנשי המשמרה אחר דאין יחוד שייחד זה וא"כ כאשר נפרש הראוי לחטוי משמע כל אנשי המשמרה אמנם כאן אחר שאמר לכהן המקריב אמר לו תהיה שהוא יחוד מן היחוד ואחר זה אמר קצה אחר שמורה על הרבוי ההחלטי והוא אומרו לכל בני אהרן שמורה על כלם ולזה צריכים אנו כאן לברר חלוקה אחת אשר יפול בה יחוד ורבוי ההצטרפות וזה אינה אלא בית אב אשר היא רבוי בערך הכהן המקריב והיא יחוד בערך המשמרה אמנם אם נאמר דזהו המשמרה היא ריבוי בערך הבית אב ואינה יחוד כלל כי אין מדרגה אחרת עליה שהיא ראויה להקריב אשר נאמר שייחדם ומיעטם שאלו אנשי משמרה קראן ראוי להקריב באפשרות רחוק כמו שאמרנו אם תכבד העבודה הם מסייעים אבל מה שחוץ מהמשמרה של השבוע לא יפול עליהם שם ראוי כלל וא"כ שם שאמר ראוי לחטוי או להקרבה מבלי יחוד אחר פי' אותו של בני המשמרה שגם הם בכלל ראוי כמו שאמרנו אמנם הכא דאחר דאמר לכהן המקריב שנפרש הראוי להקריב הדר ומיעט זה באומרו לו תהיה ראוי להורידו ממדרגה אחת מהרבוי הנכלל באומרו ראוי להקרבה והוא מהמשמרה ולזה נשאר בבית אב שהם היותר ראויים שהם מקריבים בפועל שהיום שלהם מש"כ המשמרה שלא יקריבו אלא באפשר רחוק ומעתה אחרי הודיעי אותך את כל זאת אז תבין יראת יי' ודעת קדושים תמצא:
יב
רש"י וכל מין ומין עשר חלות כן מפורש במנחות כו' הרא"ם ז"ל הביא סוגיית הגמרא דמנחות ומסיק וכתב על הא דקאמר בברייתא ת"ל תהיינה וז"ל דבשתי הלחם כתי׳ סלת תהיינה בשתי יודי"ן יו"ד יתירה רבוי הוא למדרש מיניה דלהוו י' עשרונות ומסתברא דהאי יו"ד דמרבינן מיניה עשרה עשרונות על תביאו דמרבינן מיניה ללחמי תודה קאי דאי אשתי הלחם קאי לא מצי למכתב יו"ד לרבוייא דלהוו עשר עשרונות דהא שני עשרונים כתי' ואם אינו ענין לשתי הלחם תנהו ענין לחמץ שבתודה כו' עכ"ל וכל זה מועתק מדברי רש"י ולא שת אל לבו ליישב מה שהקשו התוספות על פרש"י דלעיל ב' קושיות חדא די"וד לא מייתרא לדרשה דכמו שיאמר מתעשה לשון יחיד תעשינה לשון רבים כ"כ יאמר מתהיה תהיינה בשתי יו"דין יו״ד א׳ של עיקר וי"וד הב' של שימוש עכ"ל בקושיא זו והרב הגדול ר"א שי' כתב וז"ל ונפלאתי הפלא ופלא בדבריהם אלו דבמלת תעשינה הי"וד מורה על הרבוי אבל למ"ד הפעל שהיא ה"א ששרשו עשה הרי חסרה מהכתוב והמלה מנחי למ"ד הפעל שלא אמר תעשהינה וא"כ גם במלת תהיינה שהיא על משקל תעשינה היו"ד שהיא יו"ד השרשית היה ראוי שתהיה נופלת ויאמר תהינה ותהיה היו"ד מור' על הרבוי וי"וד השרש לא היה צריך לאומרה אחר שהיא מנחי למ"ד כמו תעשינה תבנינה תקנינה שבכלם חסר הה"א שהיא למ"ד הפעל וכ"ש כאן שהם ב' יודין ולא היה ראוי לחברם יחד וא"כ יפה דרש רש"י ז"ל שי"וד זו נוספת ומכאן דרח"זל דרשתם דאין משפטו להכתב בשני יו״דין ועוד הקשו התוספו' על פרש"י ועוד אי מי"וד ילפינן עשר חלות למה לן ג"ש דתרומה מעשר הוא כיון דאמר רחמנא אחד מכל קרבן ודרשינן אחד שלא יטול פרוסה ולמדנו עשרון לחלה ע"כ אחד מי' נוטל עכ"ל וצ"ל דגרסינן בדבריו אי מי"וד ילפינן עש׳ עשרונו' דדא הוא מאי דילפינן מי"וד והקושי' קושי' עצומה דבודאי אחר דאית לן קרא לעשרונות שיהיו י' ואית לן קרא מייתור מלת תביאו למילף כמה חלות יעשו מי' עשרונות כיון דלמדנו הקש מנחה זו למנח' תודה מה בזה מב' עשרוני' ב' חלות שהוא עשרון אחד לכל חלה אף הני עשרון אחד לכל חלה וא"כ מי' עשרונות נעשו י' חלות ואמר קרא אחד מכל קרבן שהוא אחד שלם ולא פרוסה א"כ אם נקח חלה מעשרה חלות שונות פשיטא שהוא אחד מי' ולמה לן א"כ הג"ש ומה שנ"ל לתרץ בזה הוא דהג"ש נהי דמינה ילפינן שההרמה הוא אחד מעשרה אבל עדיין לא ידענו אלו עשרה מה הם אם עשרונות אם קפיזין או חלות עשויות מב' עשרוניות שיעשה עשרון חלות שונות משני עשרונות וירים אחת מהם והרי הוא אחד מי' להכי אתא תביאו ללמדנו שאין החלות אלא מעשרון ולא מפחות מעשרון ומפני שיש לנו ב' דברים כאן האחד שמביא ב׳ עשרונות והב' שעושה כל חלה מעשרון ונוכל לומר שההקש הוא לענין העשרונות לא לעשרון לחלה לזה אתא מלת תהיינה לומר שאין ההקש אלא לעשרון לחלה וא"כ עיקר למוד אחד מעשרה הוא מהג"ש אלא דאנו צריכים עדיין להקש תביאו לידע מה עשרה הם אלו והקש תביאו לא ישלם כדי שנבאר אותו לכמות הסלת שבכל חלה אחר שהייתי יכול לומר שיהיה י' חלות מב' עשרונות להכי אתא תהיינה לבאר ההקש לבד שאינו אלא לעשרון לחלה ועכשיו נבין שא' מעשרה דילפינן מהג"ש הוא עשרון מי' עשרונות זה נ"ל והתוספות הביאו גרסא אחרת והוא דלא תריץ גמרא אלא ת"ל תהיינה ולא גריס קושית אימא עשרה קפיזי וגם לא תירץ רבא בעשרונות דבר הכתוב ולזה הם מפרשי' דהלמוד הוא ממלת תהיינה בעצמה שהיא מיעוט וירצה ב' עשרונות תהיינה אלו החלות של לחם הפני' אבל מה שתביאו לא יהיה ב' עשרונות ועדיין קשה להו בזאת הגירסא וזה הפי' דאין ראיה מזה דכיון דאי לא כתוב תהיינ' לא הוה ידעינן לענין מאי אמ׳ הכתו' הקשא דתביאו לומר כל מה שתביאו ממקו' אחר יהיה בענין הזה אי לענין שיהיה עשרון לחלה כבשתי הלחם והוו להו י' עשרונ' דממ"נ איכא עשר חלות משום תרומה או לענין למימ' דמה אלו שני עשרונו׳ אף להלן ב׳ עשרונו' לי' חלות א"כ השתא דכתי׳ תהיינ' למעט מההקש מה ראית לומר שבא למעט ב' עשרוני' ולומר אלו דוקא ב׳ עשרונים אימא דלעולם ההקש הוא לב' עשרונים והמיעוט הוא לומר אלו דוקא עשרון לחלה עכ"ל ולי נראה דאי מהא לא קשיא דנוכל לומר דהכתוב מכריחנו לומר זה מיעוט אינו אלא לב' עשרונות שאמר ב' עשרונים תהיינה וסמיך לב' עשרוני' מלת תהיינ׳ דמכאן נראה דבודאי המיעוט הוא לב' עשרונים דסמיך ליה ומאי דקשיא לי בזה הוא דאי תהיינה מיעוטא והכי דריש מה בין דברי הבריית' לדברי ר"י בר אבדימי הא בריית' אמרה ת"ל תהיינה ובעי הגמרא מאי גמרא וא"ר יצחק תהיינה כתי' ומי לא ראה דתהיינ' כתי' וע"ק לי דאחר דנמעט ממעוט תהיינה דלא יהיו ב' עשרונו' אלו כמו שהם ב' הלחם עדיין לא נדע כמה יהיו אם י' או ח' או ו' או מספר אחר וכוונת התנא אינו למעט שלא יהיה ב' עשרונות לבד אלא למילף שיהיו י' עשרונות ומהמיעוט לא נוכל ללמוד זה אלא אם נאמר דאחר דנמעט דלא אתא מלת תביאו למנין העשרונות אחר דאינם שוים בעשרונות דאמ' תהיינה אלו ב' עשרונות ולא מה שתביאו א"כ אתא לעשרון לחלה וכבר ידענו מהג"ש שצריך שיהיה אחד מי' וא' שלם ולא פרוסה ומזה נלמוד דאינם אלא י' חלות מי' עשרונות והוא תירוץ דחוק עכ"ל ולי קשה קושיא אחרת והיא גדולה אלי על הבריית' גופה דקאמרה ת"ל תהיינה בין לפר"שי דדריש יו״ד יתירה לרבוי דלהוי י' עשרונות ובין לפי׳ התוספו׳ דהלמוד הוא ממלת תהיינה בעצמה שהוא מיעוט שהרי לעיל מיניה בפסוק וספרתם לכם ממחרת השבת וגו׳ כתי' ג"כ תהיינה והתם מאי איכא למימר שהרי א"א למדרש מלת תהיינה לא כפרש"י ולא כפי' התו' וצל"ע:
טו
רש"י וחגיגת י"ד שיהיו נאכלין ליו' ולילה כו' הרא"ם ז"ל סילק טענת הרמ"בן ורבינו הלל ז"ל שעל רש"י בהנחה שהבריית' דת"כ דקתני מנין לרבות שלמי פסח ת"ל שלמיו בן תימא קתני לה ואני שמעתי ולא אבין איך אפשר לומר כן הלא בן תימא לא יליף זה משלמיו כלל אלא מן קרא אחר לגמרי מדהוקשה לפסח דכתיב לא ילין זבח חג הפסח ודריש זבח חג זו חגיגה הפסח כמשמעו א"כ איך יביא תנא דבריית' סברת בן תימא בראיה שהוא לא דריש כלל ולא הביא דברי בן תימא עם הראיה שלו מדהוקשה לפסח וזה סיוע ועזר גדול לדברי המפרשי' החולקים על רש"י ותמיהני למה לא הרגיש שום אחד מהם בזה שוב מצאתי שגם התוספו' בפסחי' בפ' אלו דברים גבי לימד על חגיגת י"ד שנאכלת לב' ימים ולילה א' סתרו מכח הך קושיא לפרש"י ושמחתי מאד שכוונתי ת"ל דעת הגדולים ואלו ראה זה הרא"ם ז"ל היה מודה בדבר.
כ
רש"י ודרשום רבותינו בשבועות אחת לכלל ואחת לפרט כו' הנה אציג פה לפניך לשון רש"י בגמרא בפ"ק דשבועו' כדי שתעמוד על כוונת הענין הזה בשלימות וז"ל שלש כריתות בשלמים באוכלן בטומאה אחת באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' ואמרינן בזבחי' בפ"ד דהא יקרב אכילה היא ומהו יקרב בראוי להקרבה שהוקדש בכלי ושתים בצו את אהרן והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וסמיך ליה נפש כי תגע בכל טמא ובתרוויהו כתי' ונכרת' אחת לכלל ההיא דאל הקדשים שכלל את הכל ואחד מן השתים לפרט ומדה זו נדרשת בת"כ בתחלת הספר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו' כיצד והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה שלמים מיוחדי' קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבי' עליהם משום טומאה וא"ת למה אין נידונות בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין מידי אחרינא לא משום דמרוחקי' זה מזה בב' עניינים וכך מפורש במנחו' פ' כל המנחו' באות מצה דהיכא דפרט מרוחק מן הכלל נידון במדה זו ללמד על הכלל כו' וא"ת מה בין זו למדת כלל ופרט וכלל שאתה דן כעין הפרט הרבה יש שמדת כעין הפרט באה להוסיף על הפרט בכלל אחרון דברי' אחרים שאין כתובים בו וזו באה לגלות על הפרט ולא להוסיף עליו ודברים רבים למדין במדה זו שאינן באין במדת כעין הפרט כגון בהבער' שאנו אומרים לחלק יצאתה ובמדה זו היא באה הבער' בכלל היתה ולמה יצאתה להקיש אליה ולגלות על כל הכלל שכשם שחייב על הבערה בפני עצמו כך חייב על כל אב מלאכה שבכלל בפני עצמה עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל הריני מבאר דבריו ז״ל שהם קשי ההבנה ראשונה במ"ש וא"ת למה אין נידונית בכלל ופרט ואמרו התוספו' דרש"י לא דק בקושיתו זאת דלא ה"לל אלא שנדין אותה בפרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט דהפרט בצו והכלל באמור ולז"א דאגב ריהטא לא דק ולדעתי בדיוק נמרץ דיבר אחר שבמדת יצא מן הכלל הנה (הפרט) [הכלל] הם דורשי׳ בראשונ׳ שכן אמר והלא שלמי' בכלל היו ולמה יצאו בפרט שנראה שאחר שהיו בכלל יצאו ממנו ולזה בהנחה זאת שהקדמנו הכלל לפרט אמר רש"י ז"ל שא"כ שנדון אותו בכלל ובפרט והטעם בזה לפי שהכלל קודם תמיד לפרט ולזה כאשר הם רחוקי' זה מזה ואין הכלל דבוק עם הפרט בחד ענינא אז לא נקדים הפרט עם היו' שהוקדם בסדר הפרשיות בהנחותינו האמתית שאין מוקדם ומאוחר בתורה ובודאי כי הפרט יוצא מן הכלל שהוא חלק ממנו ולא הכלל מהפרט ולזה דרשינן ליה כאלו היה הכלל קודם ולזה הקשה רש"י דלמה לא נדון זה בכלל ופרט ותירץ לזה דהטעם מפני שהם רחוקי' בשני ענינים וכלל ופרט המרוחקי' אליבא דכ"ע לא דיינינן להו בכלל ופרט כי אחר שהם ב' ענינים וב' פרשיות א"א שיבא הפרט לפרש הכלל אלא יצא ממנו ללמד לזה אמרינן במנחו' פ׳ כל המנחות באות מצה דכלל ופרט המרוחקי' לא דרשינן להו אלא בהאי מדה ולדעתי נוכל לתרץ קושיית הרב על אופן אחר והוא זה כי כאש' יבא כלל בדין מה אשר כל הפרטי' הנכללים בו כלולים בזה הדין אם הוא חומרא שהחמיר עליו ותוציא (התיבה) [התורה] פרט אחד ותלמד בו החומרא אשר היה לו כבר להיותו פרט וחלק מן הכלל וזה הפרט אשר יצא הוא דבר קל שאז א"א שנאמר בו שיצא לשלול כל שאר הפרטים החמורים ממנו שלא יהיה בהם חומרא זו אז ההכרח יכריחנו לומר שלא יצא ללמד הדין לעצמו ולומר שבו לבדו תהיה זאת החומרא ולא באחרי' שזה דבר שלא יסבלהו השכל ולז"א בודאי שלא יצא אלא ללמד על הכלל מהו אשר יכלול כמו שאמרנו ומה נעים יבא עם זה אומרו לא ללמד על עצמו יצא שירצה לא תדינהו בכלל ופרט ותאמר אין בכלל אלא מה שבפרט באופן שתאמר שבא ללמד לעצמו שהוא לבדו תהיה בו זאת החומרא כי זה א"א אלא למד על הכלל מה אשר יכלול שהוא כל הדומה אליו המשל בכלל כל איש אשר יקרב אל הקדשים היו כל הקדשים כלם בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים ובין קדשי בדק הבית והשלמים בכלל ויצאו מן הכלל ללמד בהם מה שהיה להם כבר עם הכלל והוא הכרת לאוכל אותם בטומאה לא ללמד על עצמו ולדון אותם בכלל ופרט יצא לומר שלמים אין מידי אחרינא לא שזה דבר שלא יסבלוהו השכל כי איך יחמיר הכתוב בעונש קדשי' קלים ולא בחמורים לזה בהכרח נאמר שלא יצא אלא ללמד על הכלל ולגלות מהו אשר יכלול הוא כל הדומה אליו במה שהם קדשי מזבח ולאפוקי קדשי בדק הבית וא"כ בא למעט אבל לא למעט עד שיעמיד הדבר לעצמו לבד אלא למעט היותר קלים ממנו ונמצא שכלל ופרט הפרט שולל הפרטים כלם ובזאת המדה הפרט ממשיך כל הפרטים הדומים אליו עד שיגיעם אל עצמו וממעט מה שלמטה ממנו והוא אשר לא ידמה אליו וכן הדין אם ילמד בכלל קולא ויהיה היוצא ממנו חמור כי נאמר שבודאי שלא ללמד על עצמו הקולא יצא ולמעט הקלים ממנו אלא ללמד על הכלל כולו כו׳ או נאמ' בתירוץ זה והוא כי כאשר הפרט שהוא חלק מן הכלל יצא מן הכלל ולא לבאר וללמד בו הדין כי בדין בעצמו נשאר כלול עם הכלל אלא לבאר הכלל לבד אז הפרט פירוש וביאור הכלל ושולל הכללות ממנו דרך משל מן הבהמ' כלל לכל ב"ח וכשפרט ואמ' מן הבקר לא אמר זה ללמד בבקר הדין שהי' לו בכלל בהמ' כי לא אמר הדין אלא בכלל כלו ולזה בודאי כי הוא לא יצא אלא לפרש הכלל ולשלול הכללות ממנו אמנם כאשר הפרט יצא ללמד הדין אחר שלמדו בכלל אז לא יצא לפרש הכלל שא"כ למה חזר ללמד אלא בודאי שיצא ללמד הדין שבכלל כמה מהחלקים יכלול וזהו ענין אומרם ויצא מן הכלל ללמד שזהו ההבדל אשר בו הבדיל מדה זו ממדת כלל ופרט שלא יצא ללמד אלא לבאר הכלל והבן ועוד הקשה רש"י ז"ל מה בין מדה זו למדת כלל ופרט וכלל שאתה דן כעין הפרט והדבר קשה כי כאן אין לנו כלל אחר אלא כלל ופרט לחוד ולזה אנו דנים במדה זו ומה שהקשה רש"י ז"ל א"כ וראיתי מפרש אחד שפי' כוונת רש"י ז"ל בזה לומר שלמה שנה לשונו באמרו ללמד על הכלל כלו יצא כי הל"ל אי אתה דן אלא כעין הפרט אחר שגם במדה זו אנו מרבים כל מה שידמה לפרט עכ"ל ולי נראה לפרש בדברי רש"י ז"ל כי למה הוסיפה התורה במדות אחר שאין אנו מחדשי' במדה זו אלא מה שנוליד במדת כלל ופרט וכלל אחר שבשניהם אי אתה דן אלא כעין הפרט ומה שידמה אליו וא"כ ה"לל כלל ופרט וכלל ונדון כעין פרט מבלי שנוסיף מדה אחרת ותירץ רש"י ז"ל ראשונה הרבה יש שמדת כעין הפרט באה להוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים אחרים שאינן כתובים בו וזו באה לגלות על הפרט ולא להוסיף עליו ע"כ וגם אלו דברים קשיי ההבנה לפי שנראה שחלוק זה אינו אחר שגם במדה זו הכלל בא להוסיף על הפרט שהרי אלמלא הכלל הייתי אומר דוקא שלמים ובא הכלל להוסיף עליו קדשי מזבח ויצאו קדשי בדק הבית. ועוד כי מן הנראה לא מצינו הבדל כלל אחר שבב' המדות אינו מוסיף אלא מבאר כללות הכלל מה יכלול והוא לומר שלא יכלול אלא מה שדומה לפרט ומהר"י בן לב ז"ל כתב דכוונת רש"י ז"ל לומר שזאת המדה מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא בא לרבויי כולי האי כעין הכלל ופרט וכלל אלא שבא לגלות על הפרט לומר דלאו דוקא שלמים אלא כעין שלמים ואה"נ דבנדון זה אפי' שהיה דן בכלל ופרט וכלל לא היה יכול לרבויי אלא קדשי מזבח אלא דנפקא מינה לדוכתי אחריני היכא דאיכא דדמי לפרט בתלתא בתרתי (אין) [או] בחדא עכ"ל הרב ודעתי קצרה מהשיג כוונתו בזה כי לא ידעתי ליישב דברים אלו על דברי רש"י כלל ואני להבין המלות באתי לא להבין הכונה לחוד ועוד כי אפי' הכונה לא תובן מדברי רש"י ז"ל ומה שנ"ל לבאר בדברי רש"י ז"ל הוא זה כי במדת אי אתה דן אלא כעין הפרט לא היה לנו בפרט אלא הפרט לבדו אחר שהפרט שלל הכללות מהכלל ומעטו ויחדו לזה הפרט לבד וא"כ בפרט לא היה לנו דבר כלל זולתי הפרט והכלל הבא אחריו אשר היא המדה בא להוסיף על הפרט דברים שלא היו בו כלל והוא מה שהוא כעין הפרט ולזה לא תוכל להוסיף עליו אלא מה שידמה אליו בכל צד אמנם במדה זו שהפרט לא בא לשלול הכלל אלא ללמד בא (להוסיף) [לא הוסיף] מה שלא היה בכלל אלא מגלה פי׳ הכלל ד"מ הנה בכלל קדשים כל מה שיקרא קדש ואפי' קדשי בדק הבית וכשבא הפרט ואנו דני׳ אותו במדה זו אין כוונתו להוסיף בפרט זה מה שאין בו כי הוא אינו שולל הכלל אלא לגלות בו שפי' על מה שידמה אליו ולזה נרבה כל קדשי מזבח אף שאינם דומים אליו אלא בהיות' ק"מ ולא נמעט אלא קדשי ב"ה אשר אינם דומים אליו כלל ובזה כוונת רש"י לומר שבמדת אלא כעין הפרט לא נלמד לכלל אלא המעט שנוכל מפני שהפרט מיעטו ואנו רוצים להוסיף בו מה שאין כתוב בו ולזה צריך שידמה אליו לגמרי ולזה תמצא דפריך הגמרא תמיד על זה ואימא מה הפרט וכו' ופרכא זו לעולם להמעיטו אבל במדה זו אנו למדי' כל דדמי ליה קצת ולזה אנו לוקחים הסוג היותר כולל והוא שהם ק"מ ואין אנו חוששים בהבדלה והוא שזה ק"ק וזה קדשים קלים או שזה דבר הנאכל בטהרה ונאס' בטומאה ונוציא העולה שאינה נאכלת אע"פ שהיא ק"מ ואלו היינו דנים זה במדת כלל ופרט וכלל היינו אומרים מה שלמים ק"ק ונוציא קדשי קדשים או נאמר מה שלמים דבר הנאכל בטהרה ונאסר בטומאה ונוציא מק"מ העולה אמנם בלמדנו אותו במדה זו אנו מבקשים הדמיון רחוק והוא ק"מ ובזה נרבה כל ק"מ ולא נמעט אלא קדשי ב"ה שאין להם דמיון לא במין ולא בסוג והטעם מ"ש ובזה נבין סוגיא דסנהדרין פ׳ נגמר הדין דף מ"ה ע"ב דמינה הקשו התוספו' לרש"י ז"ל וז"ל הסוגי' ת"ר והומת ותלית יכול כל המומתין נתלין ת"ל כי קללת אלדים תלוי מה מקלל זה בסקילה אף כל שבסקילה דברי ר"א וחכמים אומרים מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר ובעי הגמרא במאי קא מפלגי רבנן דרשי כללי ופרטי ר"א דריש רבוי ומיעוט רבנן דרשי כללי ופרטי והומת ותלית כלל כי קללת אלדים פרט אי הוו מקרבי להדדי אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא השתא דמרחקי מהדדי אהנו לרבויי ע"ז דדמי ליה בכל מילי ור"א דריש רבוי ומיעוט והומת ותלית רבוי כי קללת אלדים מיעוט אי הוו מקרבי להדדי לא הוי מרבי אלא ע"ז דדמי ליה בכל מילי השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי שאר הנסקלין ע"כ ופי' הסוגיא בנוי על מ"ש למעלה בהבדל המיעוט מן הפרט והוא דפרט לשון פי' שסתם קרא ואח"כ פי' ובא ללמדנו שאין לך בסתם אלא הפירוש ולזה אין לך ללמוד אפי' דדמי ליה בכל מילי ולזה אי הוו מקרבי לא היה לנו ללמד שנתלה אלא המגדף לחוד אמנם כאש' נרחקו זה מזה אז לא הוי הפרט פי' לכלל אלא נדון בדב' שהיה בכלל ויצא מן הכלל דמגדף בכלל כל המומתין היה והיה לו דין התלייה עם הכלל ויצא מן הכלל לומר שהוא לבדו נתלה כמו שהוא חוק כלל ופרט אלא לומר שהדומה אל המגדף לחוד הוא דנתלה ואיזהו העובד ע"ז שדומה לו בדבר עצמיי והוא שהוא כופר בעיקר כמוהו ולאפוקי הדומי' לו במיתה שזה אינו דמיון ולזה רבנן דדרשי כללי ופרטי לא דרשי לתלייה אלא העובד ע"ז לבד ור"א דרש רבוי ומיעוט והמיעוט אינו פי' הכלל אלא ממעט ממנו קצת ושלא יהא הכל במשמע אלא הכוונה לומר זה והדומה לו וזה הוא דדרשינן ביה אלו היו מקרבי אהדדי כי זה דין ריבה ומיעט ועכשיו שהם רחוקי' זה מזה דיינינן ליה בריבה ומעט וריבה דריבה הכל ואפי' מאי דלא דמי ליה אלא דמיון רחוק ולא תמעט בפרט אלא דבר אחד שלא תראה בו שום רמז דומה לפרט ולז"א דכל הנסקלי' נתלין עכ"ל ראה והבן כי מפני הריחוק שנתרחק הפרט מן הכלל אמרו דמרבה יותר לרבנן מרבה מאי דדמי ליה בכל אלו ולר״א מרבה מאי דדמי ליה אפי' בחד מלת' והתוספו' לא ראו אלא דרבנן דדרשי כללי ופרטי לא אהני להו הריחוק אש' בו דרשי ביה לא ללמד על עצמו יצא אלא לאתויי מה שהוא כעין הפרט בכל מילי שהוא ע"ז כמו שמרבה במדת כלל ופרט וכלל ולזה אקשו לרש"י ז"ל דאמר דלא דמיא מדה זו למדת כלל ופרט וכלל אלא דבמדה זו מרבינן יותר לפי שלא באה להוסיף מה שאין בפרט כמ"ש ולדעתי אין מכאן קושיא דהתם לא מצאו רבנן חלוקות אחרות לרבות זולתי או ע"ז דדמי ליה בכל מילי או שאר הנסקלים דלא דמו ליה אלא בסקילה לחוד ולז"א שם דלא מרבינן אלא ע"ז אבל לא מרבינן הנסקלים שאין זה דמוי אבל אה״נ דאלו היו שם חלוקות אחרות אמצעיות בין הע"א ובין שאר הנסקלים דהוה מרבינן להו ע"י ריחוק הפרט מהכלל אע"ג דלא הוו מרבינן להו במדת כלל ופרט וכלל כגון הכא דמצינו קדשי מזבח אשר יש בהם התרחבות מחלוקות ואלו הוה כלל ופרט וכלל לא היינו מרבי' אלא הדומי׳ בכל הדברי' העצמיי' בהיותם קדשים קלי' כמוהם ודבר הנאכל בטהרה ונאסר בטומאה ומשום דהוי פרט מרוחק מן הכלל ודרשינן ליה במדת לא ללמד על עצמו יצא מרבינן כל קדשי מזבח ולא ממעטינן אלא קדשי בדק הבי' דלא דמו אלא בשם קדש שהוא כמו הנסקלים דלא דמו למגדף אלא בסקילה אבל לא במהות המגדף כלל וא"כ העולה לנו מזה דכוונת רש"י לומר דמדה זו מרבה יותר ממדת כעין הפרט ורש"י אמר הטעם וההבדל ביניהם יקצר ולא אמר התולדה היוצאה מהיו' זה מוסיף מה שאין בפרט וזו מגלה ומבארת הפרט והנך רואה כי פי' דברי רש"י בהפך מה שפי' מהר"י בן לב כי הוא פי' שכוונת רש"י ז"ל לומר שמדה זו מכל דבר לא בא לרבויי כולי האי כמו כלל ופרט וכלל אלא שבאה לגלות על הפרט ולומר דלאו דוקא שלמים וכו׳ ובודאי דברי רש"י אינם סובלים זה כי באומרו שבמדת כלל ופרט וכלל באה להוסיף על הפרט דברים אחרים שאינם כתובים בו בזה נראה לכאורה שירצה שבאה להוסיף ואחר העיון לא אמר אלא שבא למעט לפי שאחר שאין לנו בפרט שום דבר ואנו באין להוסיף עליו לא נוכל להוסיף אלא מאי דדמי ליה בכל מילי אמנם במדתנו זו שאין אנו מוסיפים אלא מגלים מה שבכלל הרי הכל בכלל ולזה לא נמעט אלא מאי דלא דמי ליה אלא דמוי רחוק כמו קדשי ב"ה לשלמים וזה רבוי על הדרך אשר נדרוך במדות ודברי רש"י אלו הם אליבא דמ"ד כללא בתרא דוקא דהיא הלכתא ואליביה מתרץ ומתמיד זה נ"ל בפירוש דברי רש"י ותמה אני על הרא"ם ז"ל שהביא לשון רש"י בעינו ולא שת לבו לדקדק בו שום דבר ולא תירץ כלל קושיי' התוספו' שעל רש"י ז"ל:
כו
רש"י לעוף ולבהמה פרט לדם דגים וחגבי' דע דבמסכת כריתות פ' דם שחיטה אמרינן דם דגי' אע"פ שהוא מותר אם קבלו בכלי אסור משום מראית עין ולכן אם ניכר בו שהוא מן הדגי׳ כגון שיש בו קשקשי' מותר מכאן נ"ל שאסור לאכול אפי' בשר עוף וכ"ש בשר בהמה בחלב שקדים אם לא שמניח השקדי׳ בשפת הקערה למעלה משום מראית עין כמו גבי דם דגי' וכן ראיתי נוהגי' ואין לדחות ולומר דאין ראיה מדם שהוא בכרת ויש לחוש למראי׳ עין משא"כ בבשר עוף בחלב שהוא דרבנן דהא ליתא שהרי הגמרא מלאה על כל גדותיה מחשש מראי' העין אפי' באיסור דרבנן כמו באיסור דאוריית' רק שלא גזרו לאסור אפי' בחדרי חדרי' אלא דוקא באיסור דאוריי' כמו שכתבו התוספו' בפ' אע"פ גבי צנו' שעלו בו קשקשי׳ כו' שהבאתי לעיל ואדרבה הרבה יותר איכא למיחש משום מראית עין גבי בשר עוף בחלב בשביל שהוא רק דרבנן מן גבי דם ויש בזה ג' טעמים נכונים חדא שהרי מצינו שהחמירו בעניין אכיל' בשר עוף בחלב יותר מבאיסו' דם ושאר כל איסורין שבתורה והיינו איסור העלאה על השלחן דתנן ר"פ כל הבשר שגזרו בית הלל שלא להעלו' אפי' בשר עוף עם הגבינה על השלחן שהוא אוכל עליו מפני שיש לחוש שמא יבא לאכלם יחד משא"כ באיסור דם ושאר כל איסורין שבתורה שלא אסרו בהן העלאה שהרי לא אסרו לישראל לאכול על השלחן שאוכל הכהן עליו תרומה וקדשים א"נ שאוכל הגוי עליו דם נבילות וטרפו' ויין נסך אע"פ שהוא מכירו וא"ת היא גופה טעמא מאי איך גזרו העלאה אטו אכילה הלא האכילה עצמה של בשר עוף בחלב אינה אסור אלא משום גזרה דרבנן אטו אכילת בשר בחלב שאסור מן התור' וא"כ הוי גזירה לגזירה ואין גוזרין גזירה לגזרה אפי' מדאוריית' כדאי' בכמה דוכתי בגמר' ומכח קושיא זו דקדק רב יוסף פ' כל הבשר שבשר עוף בחלב אסור מן התורה וי"ל דטעמא רבה איכא במילתא והוא משום דלא בדילי אינשי מיניה שכל אחד היתר בפני עצמו הוא החמירו בו יותר מבשאר איסורין ועוד נ"ל ט"א יותר טוב מזה דכשם שאסרו לאכול בשר עוף בחלב אע״פי שעוף אינו דומה כלל לבהמה בשום צד וליכא למיחש כל כך דאתי לאחלופי בבשר בהמה ואפ"ה אסרו ולא הספיק להם שאסרו לאכול בשר חיה בחלב משום גזירה דאתי לאחלופי בבשר בהמה ואין ספק שהוא מטעם כיון שאין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש ויש מקום לצדוקי' לרדות בו לפיכך עשו חז"ל הרחקה יתירה אף שהיא מופלג' מאד כדי להוציא מלבן של צדוקי' וכן מצינו בכל המקומו' שעשו לבטל דעת הצדוקי' אז עשו הרחקות יתירות עד קצה האחרון כמו שמצינו גבי מעשה פרה אדומ' במשנה פ"ג דמסכ' פרה ומייתי לה בפ' חומר בקדשי' שהצדוקי' היו אומרים שאין מעשה הפרה כשר אלא במעורבי שמש כו' ע"ש ה"נ עשו בדבר זה הרחקה יתירה מופלגת עד שאסרו אפי' העלאה בבשר עוף בחלב מה שלא עשו כן בשא' איסורין שבתור׳ והשקא נוכל ללמוד בק"ו ומה דם שלא גזרו בה העלאה אטו אכילה חשש ביה משום מראי' העין בש' עוף בחלב דגזרו ביה העלאה אינו דין שיש לחוש גבי' משו' מראי' עין מטעמים שכתבתי ועוד שיותר איכא למיחש כאן דהא הצדוקים אינם אוכלי' דם ואוכלי' בשר בחלב זולת בשר גדי בחלב ועוד שהרי עשו חכמי' חזוק לדבריהם יותר משל תור' כי דברי תור' אינם צריכים חזוק כל כך לפי שאין בני אדם מזלזלין בהם ובפרט באסור דם דבדילין אינשי מיניה מחמת מיאוס כדתנן בפ' בתרא דמכו' אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו מקבל שכר כו' ואפ"ה חששו ביה משום מראית עין שמא יבא לאכול דם ממש ואסור מן התורה כ"ש שיש לחוש משום מראית עין גבי בשר עוף בחלב וגם אין לדחות ולומר דהא אפי' בבשר בהמה אינו אסור אלא דרך בישול דוקא מפני שגם בזה יש ב' תשובו׳ בדבר חדא שהרי בשר עוף בחלב ממש אסור באכילה מדרבנן אפי' אם אינו דרך בישול רק כעין שעושין בשר עוף בחלב שקדי' וא"כ שפיר איכא למיחש משום מראי' עין שלא לאכול בשר עוף בחלב שקדים מפני הרואה שיסבור שהוא חלב ממש ויבא לאכול בכה"ג בשר עוף בחלב ממש ועוד שהרי איכא למיחש שהרואה יסבור שהוא דרך בישול כשם שהוא סובר שהוא חלב ממש דכשם שאינו יודע זה כן אינו יודע זה ויבא לבשל ולאכול בשר עוף בחלב ממש ואין להקשו' לדברי דהא מותר לבשל בחלב בהמה טמאה ולא חששו למראי' עין מפני שיש לדחו' ולומר דלעול' אימא לך דאיכא למיחש משום מראי' עין אפי' בדבר שאינו אסור כלל מן התורה והא דלא חששו למראי' העין גבי בישול בחלב בהמה טמאה טעמא רבה איכא במלתא והוא משום דלא חשש בשום מקום למראית העין בדבר שאינו שכיח כלל כגון לבשל בחלב בהמה טמאה שהרי אין אדם רגיל לבשל רק כדי שיאכל אותו בישול והחלב בהמה טמאה כבר אסור ועומד מן התורה ובשביל שלא יקרה כן פעם אחת בכמה מאו׳ שנה שיבשל ישראל בחלב בהמה טמאה מ״ה לא אסרו אותו משום מראי' עין ובהכרח צא"ל כן דאל"כ קשה קושי' חזקה אמאי לא גזרו בישול בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה אטו זה המבשל עצמו שמא יבא אח"כ לבשל נמי בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה שאסור מן התורה אע"פ שאינו רוצה לאכול כשם שגזרו על האכילה ואסרו באכילה כל בשר בחלב אפי׳ של חיה ועוף משום שחששו אם אתה מתיר לו לאכול בשר חיה ועוף בחלב יבא אח"כ לאכול נמי בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה שאסור מן התורה שהרי התורה אסרה הבישול בלא אכילה כמו האכילה בלא בישול וא"כ היה מן הצורך לעשות סייג לבישול כמו לאכילה ובמה שכתבתי נסתלקה קושי' זו לפי שלא גזרו רבנן גזירה בשו' מקו' אלא דוקא בדבר השכיח ולא בדבר שאינו שכיח כדאי' בכמ׳ דוכתין ולכן לא גזרו אלא על האכיל' בלב' ולא על בישול בלא אכילה ואפי' לדעת הפוסקי' דס"ל דחי' ועוף לא אסרו רבנן באכיל' בלבד אלא גם בבישול ופירשו דהא דקתני המשנה כל הבשר אסור לבשל היינו כפשוטו לבשל ממש בקדירה לפי שגזרו על בישול חיה ועוף בלא אכילה כמו שאסרה התורה לבשל בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אין להקשות דמ"ש שלא גזרו על בישול בחלב בהמה טמאה די"ל דשאני התם שיש אחד מהם כבר אסו' באכילה ואין לחוש שמא יאכלם אבל בחיה ועוף בחלב שכל אחד בפני עצמו היתר גזרו על הבישול שמא יבא לידי איסור אכילה כשם שגזרו באיסור העלאה על השלחן כמ"ש בהדיא המגיד משנה בפ"ט מהלכו' מאכלו' אסורו' ע"ש ונ"ל שזה היה טעמו של הרש"בא דכתב בתשובה דאסור לבשל בשר בחלב אשה משום מראי' עין לפי שהוא סבר כדעת הפוסקי' דחיה ועוף נאסרו נמי בבישול בלבד בלא אכילה מטעם שכתב המגיד משנה שהבאתי וא"כ אין להקשות על הרשב"א דהא לא חששו גבי חלב בהמה טמאה דשאני התם שהחלב בהמה טמאה כבר אסור ועומד מן התורה ואין לחוש שמא יאכלם לאפוקי החלב אשה מותר' לאכול לאחר שפי' והוי דומה לבשר חיה ועוף כן נ"ל: