אור ברסלב
צידה לדרך ויקרא › ו

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

ויקרא · ו

ה

פרשת צו

צו

ב

רש"י אין צו אלא זרוז מיד ולדורות כו' י״מ שכתב וז"ל יש להקשות מאי קמ"ל פשיטא שמצוה זו נוהגת לדורות ומה נשתנית מצוה זו מזולתה אלא ודאי שבא להורות שהזרוז יהיה לדורי דורות כי בכל פעם ופעם שהכהן עוסק בעבודה זו הוא צריך זרוז על כל דיני העבודה זו ויש להתבונן למה הוא צריך זרוז על כל דיני עבודה זו יותר מבעבודה אחרת ע"כ בא ר"ש לתרץ קושיא זו ואמר ביותר צריך הכתוב לזרז מקום שיש בו חסרון כיס וע"ד שמצינו בירושלמי מעשה בר׳ יוחנן דאבד ליה כיסותיה ובעין מיניה אורייתא ולא ידע אמרין ליה וכי מפני דאבדה כיסתך אבדה דעתך אמר להו דעתא בלבא תליא וליבא בכיסא תליא א"כ שמעינן מהכא שבמקום חסרון כיס יש חסרון דעת וא"כ בתורת העולה שכולה לגבוה סלקא ואין לכהן חלק בבשר ובזמן שהוא עוסק במלאכת ההקרבה הוא מתבטל ממלאכתו וא"כ יש כאן חסרון כיס וא"כ יש לחוש גם לחסרון הדעת שתטרף דעתו עליו ולא יתעסק בעבודה זו כראוי ע"כ צריך הוא זרוז עליה בכל פעם שתבא לידו עכ"ל ול"נ שא"א לפרש כן שהרי בפ"ק דקידושין גבי האב חייב בבנו למולו כו׳ דכתי' וימל אברהם את יצחק בנו פריך הגמרא אשכחן מיד לדורות מנלן ומתרץ תנא דבי ר׳ ישמעאל כל מקום שנ' צו אינו אלא זרוז מיד ולדורות הרי קמן מבואר דמה שאמרו מיד לדורות לא קאי על הזרוז להורות שהזרוז יהיה לדורות אלא קאי על המצוה גופה שתהא נוהג לדורות מדילפינן שמצות המילה גופה נוהג לדורות מכח כל מקום שנ' צו אינו אלא זרוז מיד ולדורות וכן משמע בהדיא בריש ת"כ וז"ל מבנין אב משני כתובים כיצד לא פרשת הנרות כהרי שלוח טמאים ולא פרשת שלוח טמאים כהרי פרשת הנרות הצד השוה שבהם שהם בצו מיד ולדורות אף כל דבר שהוא בצו יהא מיד ולדורות ע"כ וכ"כ הרא"ם ז"ל בהדיא על ת"כ הנז' וז״ל דמשמע שהצווי הזה יהא נוהג לעולם אף כל מקום שכתוב בו צו הוא מיד ולדורות כו' עכ"ל הרי אתה רואה מפורש שכתב שהצווי הזה כו' ולא כתב שהזירוז הזה כו' ופשוט הוא ומתוך דברי הגמרא דלעיל משמע דלאו דוקא מלת צו פירושו זרוז מיד ולדורות אלא ה"ה כל מה שנקרא בשם מצוה שהרי לא כתיב גבי מילה צו ולא צוה א"כ היאך יליף שתהא מילה נוהג לדורות מכח כל מקום שנ' צו אינו אלא זרוז מיד ולדורות וקיליף שם לדורות מן ע"ז דכתי' בה מן היום אשר צוה יי' והלאה לדורותיכם אלא ע"כ צא"ל מדכתי' גבי אברהם וישמור משמרתי מצותי וכו' ילפינן לה שפיר ובזה נתיישב קושיית הרא"ם ז"ל על הת"כ דלעיל למה יליף לה כל מקום שנ' צו אינו אלא זרוז מיד ולדורות מבנין אב מב' כתובים מנרות ושלוח טמאים כמו שנתבאר למה לא יליף ליה בג"ש דהא ילפינן לה בצו צו ותירץ משום דצו צו לא מופני דלגופייהו הוא דאתו וכיון דלא מופני אין למדין מהן כלל כדאי' בפ' המפלת ואנכי לא ידעתי דלמאי אצטריכו מלת צו לגופייהו לכן יותר נכון לומר דלכך לא יליף ליה בג"ש צו צו משום דהאי תנא לא למקומו' דכתי' צו לחוד בעי למילף מיד ולדורות אלא לכל מה שבשם מצוה יקרא והאי דקאמ׳ בריש ת"כ הצד השוה שבהם שהם בצו לאו ממלת צו נקט אלא שם צואה קאמר כמו שהוכחתי מדברי הגמרא בפ"ק דקידושין דלעיל שוב מצאתי שהרא״בד ז"ל בפירושו לת"כ הקשה קושיית הרא"ם ז"ל דלעיל וכתב ב׳ תירוצי' אלו ועי"ל דלא דרש אותו רבי ישמעאל בג"ש מפני שלא קבלה וג"ש א"א למדרשה אא"כ קבלה או נאמ' משום דמצא בב' מקומו' דכתי' בהו צו ופי' בהם בשניה' מיד ולדורו' ולא פי׳ באח׳ ללמו' הב' בג"ש ככל האחרי' א"כ בזה גלה שלא רצה שנלמוד בג"ש אלא מב' כתובי' בבנין אב דאלו בג"ש בחד מקום הוא די שיאמר זה וילמוד בכל המקומו' בג"ש וההפרש ביניהם דבבנין אב אי מצינו למפרך ממה הצד פרכינן ואלו מג"ש לא פרכינן כיון דהיא מופנה מב' צדדי' ועדיין צריכי' אנו למודעי דמה שאמרו בגמרא בפ"ק דקידושין דלעיל כל מקום שנ' צו כו׳ לאו דוקא כל מקו' שהרי מצינו מלת צו שאינו מיד ולדורות כגון צו את בני ישראל ונתנו ללוים ערים לשבת כו' ואולי מפני כך השמיט רש"י מלת כל מקום כן נראה לי.

רש"י אמר ר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז כו' י"מ שכתב וז"ל מה שהוצרך רש"י להביא אר"ש ביותר כו' כתב מחבר אח' שקשה לרש"י על פי' הת"ק והלא כל המצות אנחנו מצווים בזרוז לכן פי' אר"ש ביותר כו׳ א"כ ניחא דהוצרך לזרז כאן יותר ממקום אחר ולא פליג את"ק דא"לכ הל״ל ר"ש אמר עכ"ל וקשה התינח הזרוז אנו מצווים בכל המצות אבל מיד ולדורות לא מצינו בכל המצות ואצטריך ת"ק לאשמעינן ועוד דהל"ל לת"ק בדבריו אין צו אלא זרוז ביותר והנכון בעיני דקשה לרש"י הלא מצינו לשון צו בדבר שאינו מיד ולדורות כגון הצוואה האמורה בשמן המאור וכגון צו את בני ישראל ונתנו ללוים ערים לשבת לכך מביא אר"ש כו' לומר שפעמים יבא הלשון הזה בדבר שאינו מיד ולדורות בעבור שיש בו חסרון כיס ולפי זה לא קאי ר"ש אקרא דהכא ואין צריכין לדחוק ולפרש מה חסרון כיס שייך הכא לבני אהרן המצווים בה אבל יש להם ריוח ושכר בכל הקרבנות גם בעולה עכ"ל ואשתומם כחדא שעה על כל דבריו מראש ועד סוף כי בתחלה הניח הנחה שאנו מצווים על הזרוז בכל המצות ואין זה אמת כי כל עצמו של התנא שאמר אין צו אלא זרוז כו׳ לא יצא אלא בעבור זה להורו' לנו שזהו ההפרש שיש בין המצות שנאמר בהם דבר או אמור ובין המצות שנ' בהם צו שאין אנו מצווי' על הזרוז בכל המצות שלא נאמר בהם צו אלא מדת חסידות הוא להיו' זריז בכל המצות אבל מצוה מן התורה ליכא כי אם דוקא באותן מצות שנ' בהן צו כי מלת צו מורה על זרוז כדיליף ליה בגמרא בפ"ק דקידושין מן הפסוק וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו וליכא מאן דפליג על זה אלא שקשה ליה לר"ש על דברי ת"ק הלא כהני' זריזין הן כדאי' בהרבה מקומות לאין מספר א"כ מאי צריך לצוות לכהנים על זרוז הלא אין מזהירין לנזהרין ולכן בא ר"ש לתרץ ואמר ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס כמו שאפרש יפה אח"כ מהו החסרון כיס ומ"ש דק"ל הלא מצינו לשון צו בלשון שאינו מיד ולדורות כגון הצואה האמורה בשמן המאור כו׳ פליאה נשגבה בעיני לא אוכל לה היאך אפשר להעלות על הלב דבר זה הלא אדרבה בריש ת"כ שהבאתי לעיל יליף שאין צו אלא מיד ולדורות מן הצוואה האמורה בשמן המאור דכתי' שם צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כו׳ וכתי׳ שם ויעש כן אהרן וגו׳ הרי מיד וכתי' בהו חקת עולם לדורותיכם הרי לדורות שוב מצאתי שלקח דבריו האלה מדברי הרמ"בן ז"ל אלא רוח אחרת היתה עמו שכתב דר"ש בא לחלוק על ת"ק ולומר שפעמים יבא הלשון הזה בדבר שאינו מיד ולדורות בעבור שיש בה חסרון כיס וסיים וז"ל כגון הצוואה האמורה בשמן המאור כו' ע"ש ואלו כוונתו היתה כי גבי צואה האמורה בשמן המאור נמצא כתוב בהם דורות בהדיא דכתי' חקת עולם לדורותיכ' וגו' אבל מיד לא נמצ' בהם כי מה שכת' בהו ויעש כן אהרן אין ראיה משם על מיד וזה מב' טעמי'חדא דאינו כתוב אצל צווי צו כתי' בפ' אמור ואלו ויעש כן אהרן כתי' בפ' בהעלותך ועוד שהצווי לישראל שכן אמר צו את בני ישראל והמעשה באהרן שכן כתי' ויעש כן אהרן וא"כ מיד לא נמצא גבי נרות אמנם האמת יעשה דרכו דגם מיד נמצא גבי נרות כי מה שרצה הרמ"בן לדחות זה מפני שאינו כתיב ויעש כן אהרן אצל הצווי בפ' אמור כי אם בפ' בהעלותך אינו דיחוי כי כיון שהוא במעשה בעצמו לא איכפת לן אם יהיה סמוך לו או מרוחק אחר שמה שאנו רוצי' לידע אינו אלא שנעשה אותו מעשה מיד והנה נדע זה בכל מקום שיאמר שנעשה וגם מה שרצה לדחות זה מחמת שהצווי לישראל להבאת השמן והמעשה באהרן בהדלקה גם זו אינה קושיא כלל אחר שא"א שתהיה הדלקה מאהרן אלא בשמן שהביאו ישראל וכן בצווי השמן אחר שהתכלית היה כדי שבאהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו וא"כ הרי הצווי תחלתו לישראל והתכלית לאהרן ובאומרו שעשה אהרן התכלית בודאי שעשו ישראל מה שמביא לתכלי׳ וא"כ הרי לך מיד בנרות בכל חלקי הצווי אשר היה בו והחכימה התורה כי בהראו' מעשה התכלית שהיה מיד הראה מעשה ההתחלה והוא הבאת השמן אחר שלא יודלק אלא בו ואלו אמר בצוואת השמן ויעשו כן בני ישראל היה צ"ל אח"כ בהדלקה ויעש כן אהרן שהבאת השמן לא יכריח מעש' ההדלק' אבל מעש' ההדלקה יכריח הבאת השמן ולכן נפלאה ממני דעת הרמ"בן ז"ל וצ"לע ומ"ש המחבר הנז' דלא קאי ר"ש אקרא דהכא זה א"א מדקאמר ביותר צריך הכתוב לזרז כו' הרי אתה רואה מפורש דנקט הכתוב בהי"א הידיעה משמע דקאי על קרא דהכא כן נ"ל:

רש"י מקום שיש בו חסרון כיס י"מ שכתב וז"ל וחסרון כיס פירושו מה שבטל הכהן ממלאכת ביתו או כמו שמפרש הרמ"בן זה קרבן אהרן ובניו הנמשך בצואה זו בפ' שאחר זו א"נ אם עבד שלא כהוגן כגון פיגול שצריך לשלם לבעלים עכ"ל וכל זה איננו שוה לי כי על פי' ראשון קשה לי שהרי בכל הקרבנות כלם יש בטול מלאכה בשעת עבודה א"כ מאי שנא דלא אמר זה אלא לגבי עולה וכ"ת שאני עולה שכולה כליל ולא לקח הכהן כי אם העור אכתי קשה מאי פסקא שבטל מלאכתו יותר שוה מהעור וע"ק דברוב המצות איכא ביטול מלאכה בשעת עשותו אותם וא"כ מ"ש דלא אמר זה אלא גבי עולה וגם פי' הרמב״ן ז"ל הוא דוחק גדול דא"כ הל"ל לשון צו גבי זה קרבן אהרן ולא כאן כיון שאין בו חסרון כיס לפי דברי הרמ"בן ז"ל ועל פי' שלישי קשה לי נוסף על כל הא דלעיל הלא אין הכהנים חייבי' לשלם לבעלי' אם פגלו אלא דוקא אם עשו במזיד כדתנן בהדיא בפ' הנזקין הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבי' כו' א"כ לא יכול לומר לשון זרוז על שלא יפגלו בקדשים במזיד כי לשון זרוז פירושו שיהא מהיר לעשות המצוה אבל לא בא לומר שלא יעשה עבירה במקום מצוה דאטו ברשיעי עסקינן והנה מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל פי' דחסרון כיס הוא לישראל שאין להם הנאה מהעולה שכלה כליל והזרוז לכהן שיקריב אותה מיד כדי שלא יתעצלו ישראל מלהביאה או יתחרטו וגם זה דוחק גמור דאיך יהיה הצווי בזרוז למי שלא יהיה החסרון לכן נ"ל דהחסרון כיס שיש כאן לכהן בהקרבת העולה הוא מפני שהכהן ירצה להקריב במקום העולה איזה קרבן משאר הקרבנות שיש לו זכות בהם או בבשרם כשהם קדשי קדשים או באימורין כשהם קדשים קלים אבל מהעולה אינו זוכה אלא בעור כי כלה כליל ומחמת זה יתעצל ולא יקריב קרבן עולה עד אחר שיקריב כל שאר הקרבנות לז"א בו צו כן נ"ל:

רש"י על הקטר חלבי' ואברי' שיהא כשר כל הלילה כו' והיינו דוקא שנתעכלו האברים קודם חצות ששלטה בהן האור אבל אם לא משלה בהן האור אין נמשכין אחר חצות כו' כ"כ התוספות בספ"ב דמגילה ודע שרש"י פי' ברפ"ק דברכו' במשנה גבי חלבי' ואברי' מצותן עד שיעלה עמוד השחר כו' א"כ למה אמרו חכמים עד חצו' כדי להרחיק אדם מן העבירה וז"ל והקטר חלבי׳ דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה כו' עכ"ל ואיני יודע מנין לו זה שלא אמרו חכמי' עד חצות גם גבי הקטר חלבי׳ ואברי' שהרי הרמ"בם ז"ל כתב בפ"ד בהלכו' מעשה הקרבנו׳ וז"ל וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האימורים ואברי העולה אלא עד חצות הלילה עכ"ל וכתב עליו הכסף משנה וז"ל בפ"ק דברכו' ע"כ וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ברפ"ק דברכו' דוק ותשכח.

רש"י שלא היו פסולין בקדש שנפסלו קודם שבאו לעזרה נ"ל שרש"י פי' מלת בקדש במקום קדש דהיינו בעזרה לאפוקי מפי' התוספות דקאי מלת בקדש על בהמות קדשים וזהו שהוסיף רש"י ואמר שנפסלו קודם שבאו לעזרה.

ג

רש"י ומת"ל מדו שתהא כמדתו כו' כתב הרא"ם ז"ל פי' כמדתו של כהן שלא תהא לא ארוכה מגופו ולא קצרה מגופו והיינו למצוה ולא לעכובא דהא בפ' כל הזבחים ת"ר היו מרושלין מסולקין ועבד עבודתו כשרה ופי׳ מרושלין ארוכים שנגררין ע"ג הקרקע מסולקין קצרים שאינם מגיעין עד רגליו כו' עכ"ל ואחר הקידה וההשתחויה אומר אני כאן כבודו הגדול במקומו מונח דהא לית הילכתא כהך ברייתא שהביא שהרי רב ושמואל תרוייהו פליגי על הך בריתא בפ"ב דזבחים דשמואל אמר מרושלין כשרים מסולקים פסולין ורב אמר אחד מסולקים ואחד מרושלים פסולים וידוע דהלכתא כרב באיסורי וכן פסק בהדיא הרמ"בם בפ"ח מהלכו' כלי מקדש והסמ"ג בחלק עשיין בסי' קע"ג וא"כ צ"ל שגם רש"י ות"כ נתכוונו באומרם שתהא כמדתו לעכובא וכן פי' בהדיא הרמב"ן ז"ל את דברי רש"י ות"כ ע"ש כן נ"ל:

רש"י היה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות כו' מכאן קשה על רש"י שפי' בפ' כל הפסולין גבי והבשר לרבות עצים ולבונה כו' כגון שקדשו בכלי היינו עצי' שחתה אותן במחתה כלי שרת מעל המזבח עם גחלים כו' שהרי בת"כ אשר רש"י לקח משם דברים הללו שפי' כאן משמע בהדיא שלא היה חותה כלל במחתה עצים כי אם אברי עולה שנתעכלו לגמרי ושמא י"ל דרש"י מפרש דלא אמרו התם בתרומת הדשן אלא בי"ה שהיה חותה גחלים לקטורת וכן תרצו התוספות התם לפרש"י ומיהו הסוגיא דשמעתין התם לא משמע כן דוק ותשכח וצ"ע ומצאתי כתוב שהקשה הריט"בא ז"ל בפ"ק דיומא למה לא הוזכר בשום מקום תרומת גחלים אלא תרומת הדשן ומצאתי כתוב על זה בשם הר"י בנבנשתי ז"ל כי בעת תרומת הדשן היו שם קצת אברי עולה שנתעכלו וקצת שלא נתעכלו לגמרי והם גחלים בעורות קרוב להיו' דשן לזה לא היה פונה מאברי העולה הנשרפי' קצת אשר למעלה במערכה אבל מפנה את הגחלי' אילך ואילך וחותה מאברי העולה אשר הם למטה שנשרפו לגמרי עכ"ל ואין דבריו נכונים בעיני שהרי גבי י״ה וכן בקטורת של כל השנה בעינן גחלים דוקא כדאמר התם גחלי אש יכול עוממות כו' ואפ"ה לא הוזכר גבייהו תרומת גחלים ולי נראה שאין מקום לקושיא זו מפני שהגמרא נקט לישנא דקרא והרים את הדשן לאפוקי גבי גחלים לא כתיב והרים אלא ולקח ומה שפרש"י ונותנן במזרחו של כבש משנה היא בפ״ק דתמיד וכתב המפרש שם וא"ת הא בעינן ושמו אצל המזבח ונהי דכבש כמזבח לכל מילי מ"מ היה לנו לקרבו אצל המזבח ועדיין הוא רחוק מן המזבח ך' אמות אמר לי רבי דמוהשליך דכתי' במוראה ונוצה דייקינן דכתי' במוראה ונוצה והשליך אותו אצל המזבח קדמה וקים להו לרבנן דלא מיקרי השלכה כו' ובמעילה פ' ולד חטאת גבי דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין כו' כתבו התוספו׳ נמי הכי שהיו נושאין דישון מזבח הפנימי והמנורה במקום שזורקין בו המוראה והנוצה רחוק ך' אמה מרגלי הכבש כדמפרש בתמיד משום דכתיב והשליך ואין השלכה פחות מך׳ אמות עכ"ל וקשה לי על דבריהם דהא בזבחים פ' קדשי קדשים א"ר יוחנן בא וראה כמה גדול כחן של כהנים שאין לך קל בעופות יותר ממוראה ונוצה פעמים שהכהן זורקן יותר משלשי' אמה דתנן נטל מחתה של כסף ועלה לראש המזבח ופינה את הגחלים כו' עד מקום שנותנין שם מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה כו' אלמא דלא מקרי השלכה לכל הפחות פחות מך"ח או ך"ט אמה כיון דכשנעשית בקרן מערבית דרומית לא היתה ההשלכה פחו' מל"א אמות א"כ ממילא ידעינן דאפי' כשנעשית בקרן דרומית מזרחית שהוא קרוב טפי לבית הדשן יותר מכל שאר הקרבנות לא היתה ההשלכה לכל הפחות מך"ח או ך"ט אמות דוק ותשכח ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתה משום די"ל דקבלה היתה בידם דאצל המזבח לאו אצל המזבח ממש אלא רחוק ך' אמות ולא משום דכתי' והשליך ואין השלכה פחו' כו'.

ד

רש"י ואין זה חובה לכל יום כו׳ לאפוקי מדעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו בפ"ב מהלכות תמידין ומוספין וכבר הארכתי בתוספות בפ"ב דתמיד.

ה

רש"י ורבותינו למדו מכאן עליה על עולת הבקר השלים כל הקרבנות כולן מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים כו' בפ' תמיד נשחט בעו מאי גמרא אמר אביי עליה שלמים ולא על חברתה שלמים מתקיף לה רבא ואימא שלמים הוא דלא נקריב הא עולות נקריב אלא אמר רבא השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולם עכ"ל הגמרא וכתב הרב הגדול ר"א שי' דה"פ מאי גמרא היכי משמע מאומרו והקטיר עליה חלבי השלמים שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערביים ואמר אביי דהכי דרשינן ליה דהאי עליה לא אמערכה דהוא רישא דקרא קאי דהא אמר וערך עליה העולה ובאומרו והקטיר חלבי השלמים נשמע שהוא על המערכה האמורה אלא אמרו עליה הוא עליה דעולה דקאמר וה"ק קרא וערך עליה העולה והוא תמיד של שחר וערך על זאת העולה כלומר אחריה חלבי השלמים ואמרו עליה לא אתא לומר שתהיה עליה ר"ל אחריה שמסדר הכתוב נלמוד זה אלא בא למעט שעליה יהיו חלבי השלמים ולא על חברתה שהוא תמיד של בין הערבים ורבא משמע ליה דפי' אביי השלמים כמשמעו ולזה אתקיף ליה דא"כ לא מעט הכתוב שלא יקריב אחר תמיד של בין הערבים אלא שלמים לחוד ומהיכא תיתי לי שלא נקריב עולות אחר תמיד של בין הערבים ולזה אמר רבא דהשלמים אינו אלא מלשון השלמה ופי' הפסוק והקטיר עליה חלבי ירצה כל החלבים שיש לו להקטיר יהיו עליה השלימה את כלם מלהקטיר ולא תעזוב דבר מהם לאחר תמיד של בין הערבים והנה דרש זה רבא והוציא הפסוק מפשטו לפי דהוקשה לו ה"א של השלמים דשלמים לא נזכרים כאן עד שיאמר השלמים דמשמע הנזכרים ולז"א הוא דאין שלמים כפשוטו אלא מלשון השלמה כמ"ש ובזה אין אנו צריכים לבקש פי' למלת חלבי כמו שעשה הרא"ם דהוקשה לו דאחר דפי' מלת השלמים מלשון השלמה מה ידרשו במלת חלבי כי בזה שאמרנו יתיישב הכתוב ומ"ש הוא דמלת חלבי אצטריך למה דדרישנא לעיל עשה מערכה גדולה שתקבל כל האימורי' אי אפשר לומר זה לפי שהדרשה שדרשנו לעיל לא דרשנו אותה אלא ממלת עליה שירצה שעליה על זאת מערכה אשר בוער יתקבל כל האימורים וכפי זה עליה קאי אמערכה וכפי דרשה זו מלת עליה קאי על עולה דגם רבא מודה זה אלא כדי שלא ימעט שלמים לחודייהו אמר הוא דהשלמים הוא מלשון השלמה וכפי זו הדרשה שדרשו עשה מערכה גדולה לא אצטריך למלת עליה דבאומר וביער וערך והקטיר משמע וגם מ"ש הרב ז"ל דמה"א יתירה דריש לה ולא הוציא הפסוק מפשטיה אני שמעתי ולא אבין דנהי דמה"א יתירה דריש לה אבל הה"א אשר הכריחנו לפרש שלמים לשון השלמה לפי שלא תצדק על שלמים ממש אח' שלא נזכרו או נאמ' ובזה נדייק אומרו אלא אמר רבא וזה שרבא סותר דברי אביי בכל וגם במאי דדריש עליה אעולה דלדעתו לא קאי אלא אמערכה וללמד מה שאמרנו עשה מערכה גדולה שתקבל כל החלבים ואחר דדרשנו חלבי על כל מיני חלבים מכח מלת עליה א"כ א"א שתהיה סמוכה למלת שלמים וא"כ נשארה מלת השלמים לחודה ולזה נפרש אותה מלשון השלמה ופי' הפסוק וביער עליה כדי שיערוך עליה ויקטיר כל חלבי כל מין חלבים ועוד אני אומר לך השלמים את כל החלבים האלו אחר תמיד של שחר ואי קשיא לך מהקטר חלבים ואברים שנקרבים אחר תמיד של בין הערבים כל הלילה ל״ק דהקטר חלבים ואברים נמי בתחלה מקטיר להו ואח"כ מקטיר איברי עולת תמיד בין ערבים כדפירש רבינו ישעיה הראשון ואין לומר כמו שפי' הרא"ם ז"ל שכיון שנזרק דמם קודם תמיד של בין הערבים לא נחוש להקטרת אברים שאינם אלא גמר מלאכה לבד ולא אמרו הקטר אברים כל הלילה אלא באותם שנזרק דמם קודם התמיד דזה א"א דקרא (באמור) [דאמר] השלם כל הקרבנות כלם בהקטרה מיירי שכן אמר והקטיר את חלבי והשלימם כלן ורצה בהקטרה קודם התמיד אלא הנכון הוא דגם הם לא יוקטרו אלא קודם התמיד ומתעכלים כל הלילה אך קשה [שלמעלה] אמרנו דדברים שאינם ראוים ליקרב בלילה כגון הקומץ וכו' שמעלן ומקטירן מבא השמש ואוקמינא דמבא השמש הוא אחר ביאת השמש וא"אל שירצה שיקטירם קודם התמיד דהא תמיד נשחט בשמנה ומחצה וקרב בט' ומחצה וא"כ בהכרח נאמר שמקטירין אחר הקטר איברי עולה ולזה צריכים אנו לומר דודאי אין זה אלא בהנהו דאקרבינהו קודם תמיד של בין הערבים ושכח להקטירן ועליהם אמר שמעלן ומקטירן דאחר שנקרבו קודם התמיד אף אם יוקטרו אחריו לא יפסלו בזה ומ"ש כאן הוא שלא יקריבנו לכתחלה אחר תמיד של בין הערבים ומה שיש עוד לדקדק בזה כתבתי באריכות בתוספות בפ' בתרא דהוריו' ובפ"ק דתמיד גבי ת"ל וערך עליה העולה כו'.

ו

רש"י אף היא מעל מזבח החצון תוקד נראה בעיני דאינו עכוב שלא להדליקו אלא דוקא ממזבח העולה אלא מפני שלא היה במנורה נר דולק שכבר הטיב כולם והתורה אמרה אש תמיד תוקד על המזבח ודרז"ל בפ' טרף בקלפי אש שנ' בה תמיד דהיינו נר מערבי לא יהא אלא ממזבח העולה לכן אמר ומדליקו ממזבח העולה ולא אתי אלא למעוטי שלא ידליקו ממזבח הפנימי ולא מבית הכירים אבל בזמן שיש נר דולק במנורה ומצא המערכה כבה מדליקו מן הדולק וזה מוכרח דא"לכ קשה הא משנה שלימה היא בס"פ אמר להן הממונה קמא מצאן שכבו מדשנן ומדליקם מן הדולקים ואח"כ מדשן את השאר אלמא כל היכא דאפשר מיניה וביה טפי עדיף כן פי׳ הראב"ד ז"ל בהשגותיו בפ"ג מהלכות תמידין ולא כמו שפי' הרמב"ם ז"ל דאתא אף למעט הדלקתו משאר נרות שבמנורה וצריך לדחוק לדעתו דאע"ג דקתני במשנה שהבאתי שכבו לשון רבים לאו דוקא דלא קאי אלא אחד מינייהו דהיינו נר מזרחי אבל נר מערבי לעולם אינו מדליקו אלא דוקא ממזבח העולה.

ח

רש"י בקמצו שלא יעשה מדה לקומץ כתב הרא"ם ז"ל דא"לכ מלא קומצו מיבעי ליה דומיא דוקמץ משם מלא קומצו עכ"ל ואני אומר אחר אלף מחילות לא כן אבי פה קדוש יאמר דבר זה שהרי לעיל פרש"י מלא קמצו יכול מבורץ מבצבץ ויוצא לכל צד ת"ל במקום אחר והרים ממנו בקמצו לא יהא כשר אלא מה שבתוך הקומץ כו' עכ"ל א"כ אא"ל כדכתב הרא"ם דא"לכ מלא קומצו מבעי ליה שהרי מוכרח לומר כאן בקומצו למילף שלא יהא מבורץ וקושיא זו קשה ג"כ על הרג"א ז"ל שפי' דא"לכ והרים קמצו מיבעי ליה כו' שהרי מתוך דברי רש"י דלעיל משמע בהדיא דלא ידעינן שלא יהא כשר אלא מה שבתוך הקומץ אלא מן הבי"ת של בקמצו ואלו ראו שני המאורות הגדולים האלה מ"ש התוספות בזבחים פ"ג לא היו נופלים במבוכה זו וז"ל בקמצו שלא יעשה מדה לקומץ בפ"ק דרשינן מלא קומצו יכול מבורץ ת"ל בקומצו תרתי שמעת מיניה עכ"ל ונ"ל שר"ל דדרשה שלא יהיה מבורץ שמעינן מן הבי"ת של בקמצו ודרשה דהכא שלא יעשה מדה לקומץ שמעינן מן וי"ו האחרונה של בקומצו דה"ל למכתב בקומץ ועי"ל שר"ל תרתי שמעת מיניה מן הבי"ת של בקומצו כי הבי"ת של בקומצו היא בי"ת הכלי ותורה על ב' דברים על כלי המדידה שיהיה קומצו בעצמו דוקא ולא כלי כמדתו והשני' שכל מה שירים יהיה בתוך קומצו ולא שיצא ממנו לחוץ כן נ"ל

יא

רש"י כל אשר יגע וגו' קדשים קלי' או חולין שיגעו בה ויבלעו ממנה כו' אין להקשו' מנ"ל לרש"י להוסיף ולומר ויבלעו ממנה הלא קרא אמר כל אשר יגע ולא זכר ולא פקד כלל ויבלע כי כבר תרצו בת"כ אשר רש"י הוציא משם דברים הללו וז"ל כל אשר יגע בהם יקדש יכול אע"פ שלא בלע ת"ל בהם עד שיבלע כו' יקדש להיות כמוהו אם פסל יפסל ואם כשר יאכל כחמור שבו ע"כ אבל על ת"כ גופה יש להקשות דאנן נחקור אם צריך שהנוגע יבלע מהמנחה שנגע בה שהוא בליעת ההיתר מהאסור ואיך ילמוד א"כ זה ממלת בהם דקאי על מנחות ומשמע קרא שהנוגע יהיה נבלע בהם דהיינו במנחות ואין זה אלא שיבלע האסור מההיתר וכה"ג ממש הקשו התוספות במסכת פסחים פ' אלו עוברים על הת"כ שאמרו נמי הכי גבי חטאת וז"ל כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אע"פ שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשר יקדש להיות כמוהו כו' עכ"ל וז"ל התוספות ולשון הבריית' דאמר עד שיבלע בבשרה משמע דמיירי בהיתר שנבלע באיסור והדר קאמר יקדש להיו' כמוהו משמע שהאיסור נבלע בהיתר עכ"ל וקושיא זו נופלת גם על רש"י לקמן גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש וגו' וצ"ל שהת"כ וגם רש"י מפרשי' בי"ת של מלת בהם הנז' כאן בקרא וכן של מלת בבשרה דלקמן במקום (אם) [מ"ם] ויגיד עליו ריעו ביום המשח אותו וגו' שאחר פסוק זה שפירושו מיום המשח אותו כמו שאמרו בת"כ ביום המשח מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם או אינו אומר ביום המשח אותו ביום שנמשח מביא עשירית האיפה ומפסיק ת"ל מנחת תמיד כו' עכ"ל וכן והנותר בבשר ובלחם שפירושו מן הבשר ומן הלחם ובזה יתיישב שהכוונה לומר עד שיבלע הנוגע מהם דהיינו מהמנחות שנבלע האסור בהיתר וההיתר הוא הבולע מהאסור ודכוותיה מיירי לקמן גבי חטאת עד שיבלע הנוגע מבשרה של חטאת והשתא נסתלקה קושיי' התוספות דלעיל כן נ"ל שוב מצאתי שפי' הרב הגדול ר"א שי' דברי רש"י כמו שפירשתי וכתב על רש"י וז"ל וקשה בעיני דמלבד דוחק פי' הבי"ת כמו מ"ם בקרא יש דוחק אחר שאנו צריכים להוסיף הבליעה דקרא אמר יגע מהם וצא"ל יגע ויבלע מהם וכן בחטאת יגע ויבלע מבשרה דא"לכ בליעה היכן נזכרה הן אמת שהוא רמוז באומרו מהם שנראה שלקח מהם ואחר שנסבול זה בקרא לא נוכל לסבול אותו בלשון התנא שהיה ראוי שיפרש דבריו שלפי דרכו עד שיבלע בבשרה אנו צריכין לפרש עד שיבלע מבשרה ולמה יקח התנא דבא לפרושי קרא לישנא דקרא ויעזוב הדבר סתום הל"ל עד שיבלע מהם כאן ושם יאמר עד שיבלע מבשרה ולזה נ"ל לפרש הבריית' בזה האופן והוא שלדעת הבריית' מלת בהם ומלת בבשרה בחטאת לא הדר אלא לנוגע וכך פי' הבריית' אלו לא אמר קרא אלא וכל אשר יגע הייתי אומר דבמגע לבד יקדש לז"א בהם ירצה כל דבר אשר יגע והנוגע יהיה בהם ירצה במהותם ועצמותם לא בשטחם לבד ולא יהיה זה אלא כשיבלע האסור בהם ולא שיגע בשטחם לבד וז"ש עד שיבלע בפתח הבי"ת שירצה עד שיבלע בהיתר האסור שאז נאמר שנגע האסור בו בעצמותו וכן אמר עד שיבלע בבשרה של נוגע שיבלע בו האסור שאז נוגע בבשרה בעצמותה ולא בשטחה לבד ובזה קרא וגם דברי הבריית' אינם מדברים אלא בבליעת האסור בהיתר וע"ז אמר שיקדש ההיתר להיות כמו האסור הבלוע בו או נאמר דלדעת התנא מלת אשר יגע הדר למנחה שבה (מדקאמר) [מדבר] וה"ק קרא וכל ירצה וכל דבר אשר יגע זאת המנחה שבה אנו מדברי' בו ואלו לא אמר אלא אשר יגע נאמר דבנגעו בו בשטחו לבד יקדישנו בהם דמשמע בעצמותם ופי' הפסוק כל ירצה כל אוכל אשר יגע המנחה והמגע יהיה במה שתכנס בהם בעצמותם והוא שתיבלע בהם אז יקדש זה הדבר אשר בו נגע המנחה ונבלעה בו להיו' כמוהו ובזה יתיישב אומרו עד שיבלע ירצה עד שיבלע זה הנוגע שהיא המנחה האסורה בדבר אשר בו נגע וכן בחטאת אמר עד שיבלע זה הנוגע שהוא חטאת האסור בדבר אשר בו נגע ואז יקדש זה אשר בלע להיות כמוהו וזה פי' נחמד ובו הוסרה קושיית תוספו' דלעיל.

יד

רש"י מורבכת חלוטה ברותחין כל צרכה כתב הרא"ם ז"ל כדתניא בת"כ תעשה מורבכת מלמד שהיא נעשה ברותחין כל צרכה ואח"כ אופה אותה בתנור כדכתיב בה תופיני אחר מרבכת תביאנה שפירושו אפוייה בתנור ואח"כ מטגנה במחבת כדכתי' בה על מחבת בשמן תעשה ואע"ג דקרא דעל מחבת הוא קודם הרביכה והאפייה מ"מ מדכתיב בה לשון תופיני שפירושו תאפה נא כדתניא בת"כ אליבא דת"ק ופי' נא חיה כמו אל תאכלו ממנו נא למדנו שכשיאפנה בתנור תהא נא ולא מטוגנת א"כ הטגון הוא אחר האפיה וכיון שהאפיה אחר החליטה כדכתי' מרבכת תביאנה ואח"כ תופיני למדנו שהחליטה קודמת לאפיה והאפיה קודמת לטגון וא"ת כיון דמלשון תופיני שפירושו תאפה נא משמע שאין הטגון קודם האפיה תידוק מיניה נמי שאין החליטה קודם האפיה י״ל שהחליטה אינה מוציאה מידי חיה שכל זמן שלא נאפה בתנור או בטגון בשמן עדיין חיה מקריא ושם נא עליה כדפי' רבינו ישעיה הראשון ז"ל תופיני אפויה אפיות הרבה שאחר חליטתה אופה בתנור וחוזר ומטגנה במחבת גם פה נהג רש"י ז"ל כמנהגו להניח מדרש רז"ל וללכת אחר פשוטו של מקרא שהרי בת"כ נחלקו רז"ל בפי' המלה הזאת דתניא תופיני תופינה נא רבי אומר תופינה רכה ר' דוסא אומר תופינה נאה ורש"י ז"ל פי׳ דלא כמאן וכן מצאתי לרבינו ישעיה הראשון בפי' ת"כ שאחר מדרשי רז״ל בפי' המלה הזאת למר כדאי' ליה ולמר כדאית ליה כתב ופשט המלה הוא כדפי׳ המורה בפי' תופיני אפויה אפיות הרבה כו' וכך פירשה גם הרד"ק ז"ל בשרש אפה אבל רבינו הלל ז"ל גורס במקום רכה רבה ואמר כלומר תאפנה הרבה אפיות דאית ליה נא ואית ליה נאה דלכתחלה תאפנה נאה בלא שמן ולא כל צרכה והדר מטגנה בשמן ועדיין היא נא והדר חוזר ואופה כל צרכה והוא דומה קצת לפרש"י ולפי זה אין פירושו של רש"י לפי פשוטו של מקרא אלא אליבא דרבי עכ"ל ואשתומם כחד' שעה על כל דבריו מראש ועד סוף כי הם להפך מקצה ועד קצה מדברי תלמוד ערוך ברור מללו במסכת מנחות פ׳ התכלת וז"ל אתמר חביתי כ"ג כיצד עושין אותן ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן אופה ואח"כ מטגנו רב אסי א"ר חנינא מטגנה ואח"כ אופה א"ר חייא בר אבא כוותי דידי מסתברא תופיני תאפינה נאה רב אסי אמר כוותי דידי מסתברא תופיני תאפינה נא כתנאי תופיני תאפינה נא רבי אומר תאפינה נאה רבי יוסי אומר תאפנה רבה אית ליה נא ואית ליה נאה ע"כ סוגיית הגמרא וז"ל רש"י חביתי כ"ג דכתיב מחבת וכתי' מרבכת אופה בתנור תחילה ואח"כ מטגנה במחבת תאפנה נאה בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחלה הרי שחורה מן השמן ומן המחבת תאפנה נא בשעת אפייתה בתנור תהא נא כמו אל תאכלו ממנו נא כלומר בכך תהא מבושלת קצתו אינה מבושלת כל צרכו והיינו טגון (אהא) [דבהא] מודו כולי עלמא דתרוייהו בעינן כדכתי' על מחבת בשמן וכתיב תופיני תאפנה רבה אפיות הרבה אופה ומטגנה ואופה אית ליה נא משום הכי אופה אחר טיגון ואית ליה נאה מ"ה אופה תחלה לשנא אתרינא רבה גדולה ומרוקעת ודקה וזהו נוייה ואית ליה מטגנה תחלה [ואח"כ] אופה (והיכא) [ואיכא] טיגון נא ונאה וגדולה היא ל"א תאפנה רכה שירככנה בשמן קריבה וזהו נוייה תחלה מטגנה ואח"כ אופה ואיכא נא ונאה שלשתן שמעתי עכ"ל ועתה אתה ברוך יי' המשכיל השקיפה ממעון עיונך דרבי חייא דאית ליה אופה ואח"כ מטגנה דרש תופיני תאפינה נאה וטעמו כדכתב רש"י דאם הטגון תחלה אין זו נאה כי היא שחורה מן השמן ומן המחבת ורב אסי שאמר הטיגון תחלה דריש תופיני תאפינה נא משום דנא קרינן למבושל ושאינו מבושל א"כ היאך כתב הרא"ם ז"ל להפך דמ"ד אופה ואח"כ מטגנה הוא משום דאית ליה דפי' תאפנה תאפנה נא ונא הוי קודם טיגון ואח"כ הקשה למה לא נאמר במרבכת שהיא החליטה שנעשה אותה אחר אפיה כדי שתהא האפיה נא ותירץ דאפי' אם נחליטנה קודם האפיה אינו מוציאה מידי חיה הלא הקושיא מעיקרא ליתה לפי סוגיית הגמרא דכיון דהטעם משום שתהא נאה לא שייך הא אלא בטיגון משום שהיא שחורה מן השמן ומן המחבת משא"כ בחליטה ועוד היאך כתב הרא"ם ז"ל על מה שפרש"י תופיני אפויה אפיות הרבה כו' שרש"י ז"ל פי' דלא כמאן ואח"כ כתב בשם רבינו הלל ז"ל דגורס בת"כ במקום רכה רבה ואמר כלומר תאפנה הרבה אפיות כו' הלא רש"י גופיה הביא גירסא זו של רבינו הלל עם פירושו בסוגית הגמרא דלעיל בלשון ראשון ונ"ל דרש"י סבר כסברת רבי חייא דלעיל והוא דעת ר"י בת"כ דדריש תופיני תאפינה נאה אלא שרש"י ז"ל דרש תופי לרבוי האפיות והם שתים החלטה והאפיה ודרש ני כאלו אמר נאה כן נ״ל אחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי שכתב הרב הגדול ר"א שי' על הרא"ם ז"ל והרא"ם ז"ל נתבלבל בזה שהוא פי' דרש"י יליף שהטיגון אחר האפיה משום דדרש כת״ק תאפה נא ופי' נא חיה ומכאן למדנו שכשיאפנה בתנור תהא נא ולא מטוגנת א"כ הטגון אחר האפייה והוקשה לו בזה דאיך היא נא והרי היא חלוטה דכבר אמר שהחליטה קודמת לאפייה והשיב דהחליטה אינה מוציאה מיד חיה שכל זמן שלא נאפה בתנור או בטיגון בשמן עדיין חיה מקריא ושם נא עליה ואמר שכך פי' רבינו ישעיה הראשון ובודאי דכד שכיב וניים אמר מר להא מילתא דהוא קשה מכמה פנים חדא דאחר שהיא מבושלת כל צרכה דהרי אמר חולטה ברותחין כל צרכה למה לא תצא מכלל חיה ועוד דהרי קראה הכתוב אפוייה לדעתם כפרש"י דהרי אמר דתופיני אפיות רבות ואמר שהם החלטה והאפיה והטיגון באופן שכלם שם אפייה להם ואיך א"כ לא יוציאנו מכלל חיה ועוד דאם רש"י ז"ל מפרש נא כדברי ת"ק בהכרח יאמר שהטגון קודם כמ"ש בגמרא וכן פרש"י ז"ל שם וכן צ"ל כדי שיבא ר"י לחלוק עליו באמרו נאה שאין הכוונה בנאה אלא קודם טיגון וא"כ לדעת ת"ק האפייה היא אחר טיגון ואיך נאמר שפרש"י כת"ק ואמר דנא היא חיה קודם טגון מלבד שרש"י ז"ל פי' בגמ' דנא הוא מבושל ואינו מבושל ולזה נ"ל הנכון מה שפירשתי דרש"י ז"ל מפרש כר"י דפי' תאפה נאה והוא שתאפה קודם הטגון עכ"ל ולפי דעתי לא ראה הרא"ם ז"ל הסוגיא דגמר' דלעיל וכן נראה מדבריו שלא הזכירה כלל כמנהגו להזכי' הברייתא אשר הובא בגמ' ואומר בריית' בת"כ ומייתי לה בפ' פלוני.

רש״י מנחת פתים מלמד שטעונה פתיתה כתב הרא"ם ז"ל לא ידעתי כוונת רש"י ז"ל שאמ' מלמד שטעונ' פתיתה דהא אין לפרשו לא לענין הבדלה ולא לענין כופל אחד לשני' וב׳ לד' דא"כ רש"י דלא כמאן שהרי במנחת כהן משוח כ"ע מודו אינו.מבדיל ולא כופל אחד לשני' וב' לד׳ כדקתני בברייתא בהדיא כו' עכ"ל ואני תמה מאד עליו איך נעלם מעיניו מ"ש הסמ"ג וז"ל מנחת פתים מלמד שכופל א׳ לשנים ומבדיל וכן המסקנא בפ' ואלו מנחות נקמצו' כו׳ עכ"ל ועוד כתב אח"כ וז"ל במנחת חביתין כופל אותה לב' ומבדיל מפני שצריך להקריבה לחצאין עם קומץ לבונה כו' עכ"ל הרי בהדיא משמע דאי' ליה דמ"ש בפ' אלו מנחות אינו מבדיל היינו דוקא במנחת כהני' אבל במנחת כהן משוח מבדיל וא"כ י"ל דרש"י ס"ל כן ועו׳ נראה מדברי סמ"ג דלעיל דפי׳ מבדיל הוא שכופל כל חלה לשנים ופותת אותה לב׳ חלקי' מדכת' מפני שצריך להקריבה לחצאין כן נ"ל:

טו

רש"י כליל תקטר אינה נקמצת להיות שיריה נאכלי' אלא כולה כליל כו' בפ' התכלת פרש"י נמי הכי ואח"כ פי' ל"א מפי המורה שיקטירנה שלימה ולא לחצאין ואולי לא הזכיר כאן הפי' שני מפני שסבר רש"י דפשוטו של קרא יעשה אותה להכי הוא דאתא כדאי' שם בגמ' יכול יקריבנה חצאים ת"ל אותה כולה ולא לחציין כן נ"ל:

כ

רש"י ואם היא כשרה תאכל כחומר שבה כו' מה שיש להקשות בזה פירשתי לעיל בפסוק כל אשר יגע בהם יקדש ע"ש ודע דבגמר' פ' דם חטאת קאמר ואצטריך למכתב דמקדשה בבליעה גבי מנחה (וגם) [וגבי] חטאת דאי אשמעינן מנחה דאיידי דרכיכא מיבלע אבל חטאת אימא לא ואי אשמעינן חטאת משום דקריר אבל מנחה אימא לא צריכא והתוספו' כתבו במסכת חולין פ' גיד הנשה דר"ח גורס תאכל כחומר שבהן דאיכא חומרא בשלמים דליכא בחטאת כגון שבישל שלמי' דאתמול בקדירה דחטאת דהיום דרמינן עלייהו חומרא דחטאת לאסור לזרים ולנשים ולעבדי' וחומרא דשלמים דאינן נאכלי' אלא עד הלילה וחטאת דהיום זמן אכילתו עד למחר עכ"ל ונ"ל דרש"י ז"ל לא אבה לשמוע לגיר' זו וגריס כחומר שבה מפני שקשה בעיניו שיקראו השלמי' חמור מחטאת מפני שקרה להם שנשחטו מאתמול ולא נשאר להם מזמנם זולתי היו׳ שבזה מה שאינם נאכלי' בלילה האחר' אינו מפני חומרת' אלא מפני שעבר זמנם ולא יקראו מפני זה חמורים כן נ"ל:

כא

רש"י ישבר לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשית נותר כו' כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל פי׳ שהרי מה שנבלע בכלי ישאר עד הבקר וכתי' לא יניח ממנו עד בקר כתב הרא"ם וא"ת מפני מה הצריכה תורה שבירה ומריקה והרי לא נעשי' בליעתן נותר אלא בבקר כדכתי׳ לא יניח ממנו עד בקר ובבקר כבר עברה עליהן הלילה ולמ"ד לינת לילה פוגמת הלא נותן טעם לפגם ומותר י"ל דלמ"ד לינת לילה פוגמת כל זמן שלא עברה כל הלילה נותן טעם לשבח הוא ואין הטעם נפגם אלא בעלות עמוד השחר וכיון דבעמוד השחר דלמחר פגימה ונותר באין כאחד ולא קדמה בהן פגימה לאיסר נותר ולא איסר נותר קדמה לפגימה ה"ל כמו נותנין טעם לשבח וצריכין שבירה ומריקה וא"ת לשהינהו לאחר עמוד השחר דלמחר דלהוה נותני' טעם לפגם ולא להוי בשבירה ומריקה י"ל כיון דבעמוד השחר דלמחר מיד חל עליהם שבירה ומריקה תו לא פקע אפי' לאחר מכאן עכ"ל וכתב עליו הרג"א וז"ל הרא"ם תירץ כיון דלא נעשה פגום אלא בעמוד השחר ולא קדמה פגימה לנותר הוי כמו נותן טעם לשבח ואסור ואין זה טעם וסברא דלמה יהיה זה נותן טעם לשבח וכי עדיף מנבלה גמורה שהיא נותן טעם לשבח ואם נעשה פגום מותר ה"נ נימא הכי עכ״ל וחשב הוא לתת טעם וסברא לדין זה ולא סבירא לי מטעמא רבה כמו שאבאר וזה דודאי סברת הרא"ם סברא נכונה היא מאד דלא דמי זה כלל לנבלה דבנבלה חל עליה איסור בעוד שהיה בה טעם של שבח ואח"כ כשנפגם הטעם התירתו התורה כדילפינן מדכתי' לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ודרשינן מיניה נבלה הראויה לגר לאכילה קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר לאכילה אינה קרויה נבלה שאסרה תורה ולכך מותרת באכילה דהואיל שנפגמה בטעמא התירתה התורה והוא בנין אב לכל איסור שנאסר ואח"כ נ"ט לפגם שמותר מן התורה אבל הכא איסור הנותר והפגימה באין כאחד ואפ"ה אוסרתו התורה והצריכה שבירת הכלי משום דכתי' והנותר ממנו באש תשרף ש"מ דאוסרת התורה הכא אפי' טעם לפגם ואע"ג שי"ל איפכא ואדרבה ק"ו הוא ומה במקום שהיה חל האיסור תחלה פקע ע"י פגימה כשלא היה האסור חל תחלה ובא הפגימה ק"ו שלא יהא האסור חל על הפגימה ס"ל לרש"י דלכך אמרה תורה כלי חרס ישבר לאפוקי האי ק"ו ונאמר דאיסור נותר דוחה הפגימה כשחלין בבת אחת וכיון שאסרה התורה הכא אפי' טעם לפגם אם ישהנו עד למחר לא יחזור להתיר אע"ג שיפגום יותר דאין חילוק בין פגימה לפגימה לפיכך ישבר הכלי שלא יבא לו עוד זמן תקנה והתיר והנה הרג״א כתב טעם שאמרה התורה דישבר כלי ולא אמרה להשהותו הוא משום דאין אדם רוצה לפגם את מאכלו שיאכל דברים פגומים ולפיכך אמר ישבר דאין דרך בני אדם לפגם את מאכלם עכ"ל ראה כמה חלוש ופגום טעמו זה דלפי דבריו משמע דאם נשהה הכלי עד בקר אחר ובשלו בו לא נאסר התבשיל שבו כיון שנפגם טעמו בבוקר אחר וזה לא לשתמיט בשום מקום שיתירו טעם נותר הפגום ועוד לפי דבריו משמע שדרך בני אדם לא לבשל בכלי שבלע שום טעם פעם אחת ועבר עליו לינה אחת דאין אדם רוצה לפגם מאכלו ולוקחין כלים חדשים בכל יום וזה אין נוהגין אפי' בחצרות המלכים וטירותם וכ"ת משום חבת מעלת הקדש החמיר כי למה א"כ לא אמרה התורה דישבר הכלי אלא בכלי שבשלו בו חטאת שאינו נאכל אלא ליום ולילה אחד ומיד כעלות השחר נאסר משום נותר דכתי' לא יניח ממנו עד בקר ה"ל לכתוב אפי׳ בנדר ונדבה שזמן אכילתם ב' ימי' ולילה א' דכלי שבשלו בו מה שאכלו ביום הראשון ישברוהו ולא יבשלו בו מה שיותירו בראשון ויאכלוהו ביום השני שלא יפגם טעמו מטעם שבכלי הפגום ומשום חבת הקדש ועוד שהרי מצינו בכמה מקומות שחסה התורה מאד על ממונן של ישראל והיאך נאמר שמטעם חלוש כזה תצוה התורה לשבר את הכלי חנם אלא טעם זה טעם פגום הוא נ"ל עכ"ל ואני נפלאתי הפלא ופלא על שלשת הרועי׳ האלה שלא זכר ולא פקד כלל שום אחד מהם מה שכתבו התוספות והרא"ש והר"ן בסוף מסכת ע"ז ביישוב קושיא זו שהקשה הרא"ם ז"ל אשר לפי דבריהם אין אנו צריכין כלל לתירוצי' שלהם ולפי שהרא"ש האריך יותר מהתוספו' בתירוצים שונים יפים מאד על קושיית הרא"ם דלעיל לכן ראיתי להעתיק לשונו מראש ועד סוף וז"ל ומיהו קצת נראה משם שסוף הלילה לבדו אין גורם הפגם אלא כולו שאם סוף הלילה לבדו גורם הפגם למה הצריך הכתוב בכלי חרס שבירה ומריקה ושטיפה בכלי נחשת אחר בשול חטאת למ"ד נ"ט לפגם מותר כי מיד שנעשה נותר נפגם טעמו ומותר מן התורה לבשל בו אא"ב כל הלילה גורם ניחא דאצטריך קרא לכלים שבשלו בהן בלילה כדי שלא יבואו קדשי' לידי נותר היו מבשלין גם בלילה ואותו טעמא לא נפגם בבקר ונעשה נותר וחל עליו תורת שבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפה בכלי נחשת הלכך אפי' הניח הכלי עד אחר שנפגם טעמא והותר מן התורה אפ"ה כיון שחל עליו חיוב שבירה ומריקה ושטיפה שעה אחת שוב לא פקע (מ"מ) [מ"ה] היו שוברין כל הכלי׳ במקדש אפי׳ באותם שבשלו בהן אתמול כי לכתחילה לא היו מבשלין בהן גזרה אטו בת יומא כי ברוב הבישול שהיה בעזרה אתי למיחלף וכיון שכן היא היו שוברין אותן במקום קדוש כמו הטעונין שבירה מדאורייתא וכן מריקה ושטיפה כי היכי דלא ליתי למטעי אף באותן שהן בני יומן לשברן שלא במקום קדוש ולהכשירן בלא מריקה ושטיפה מיהו י"ל אע"פ שנפגם הותר מן התורה אם נעשה נותר מ"מ גזירת הכתוב הוא שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחשת מידי דהוה אמריקה ושטיפה שהיא גזרת הכתוב אפי׳ כשהיה בת יומה שהרי אחר ההגעלה שכבר נפלט כל האסורין טעון מריקה ושטיפה לרבי בצונן ולרבנן שטיפה יתירתא וה"נ אע"פ שאין בכלי אלא בליעת טעם פגום גזרת הכתוב הוא וא"ת מנ"ל דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו במ' שטעון שביר' כיון שהשביר' אינ' מחמ' איסו' אלא גזרת הכתוב וי"ל מ"מ מדכתב מריקה ושטיפה בכלי נחשת ושבירה בכלי חרס זהו משום שזה יוצא מידי דופיו וזה אין יוצא מידי דופיו הלילה וה"ה ביום שעבר כדפרשתי וכל דוחקי׳ הללו צריכי' אנו לומר לפי רבותינו שאינם מצריכין מעת לעת אבל (אנו) [אם] באנו להצריך מעת לעת אתי שפיר טפי מה שהצריך שבירה ומריקה ושטיפה אחר בישול החטאת כי כל שעה שיבשלו אפי' שחרי׳ בתחילת היום בעמוד השחר דלמחר יהיו בלועי' הכלי׳ מאסור נותר וכיון שחל עליהם חיוב מריקה ושטיפה ותו לא פקע ואתי נמי שפיר האי דשמעינן מהכא דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו במריקה ושטיפה בכלי נחשת דמריקה ושטיפה ודאי לנקו' הכלי מן האסור בא אע"פ שבאסור אחר א"צ נקיון גדול כזה עכ"ל וז״ל הר״ן לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דברי רש"י ז"ל מטין שכל שעברה עליה לילה אחת בלא בשול אע"פ שלא שהתה מעת לעת בין תבשיל לתבשיל אין דינה כבת יומה אלא פוגמת היא וסי' לדבר עבור צורה דקדשים ואף בתוספו׳ כ"כ אלא שהקשו בשלמא אי בעינן מעת לעת היינו דכתי׳ בכלי חרש אשר תבושל בו ישבר לפי שאפשר שיעשה נותר ולא יהא נפגם וכיון שחלה עליו תורת שבירה או הגעלה תו לא פקעה אלא אי אמרת דבלילה תליא מילתא למה הצריכתו שבירה או מריקה ושטיפה והרי בשעה שנעשה נותר נפגם ושרי ולדידי ל"ק שכבר פירשתי למעלה שבליעה הבלועה בקדירה שאינה בת יומה ראוי לגר ומעצמו אסור אלא שמפני שאינו משביח תערובתו אלא פוגם הוא שאינו אוסר תערובתו וכיון שעדיין שם נותר עליו צותה תורה לבערו כשם שצותה לשרפו וביער (נותן) [נותר] הבלוע בכלי ראתה תורה שהוא שבירה בכלי חרש או הגעלה בכלי מתכות עכ"ל ומעתה אחרי הודיעי אותך את כל זאת אז תבין יראת יי' ודעת קדושים תמצא.

רש"י ישבר לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר וה"ה לכל הקדשים נ״ל שרש"י הוסיף לומר וה"ה לכל הקדשים לאפוקי מדעת הרמ"בם ז"ל שכתב בפ"ח דהלכות מעשה הקרבנות שלא נאמר ישבר אלא דוקא לחטאת בלבד אבל שאר קדשים אף כלי חרש אינם טעוני׳ אלא מריקה ושטיפה וכבר השיגו הראבד ז"ל וכתב שטעות הוא בידו והסכים לדעת רש"י שבכאן ותמיה אני על הרא"ם ז"ל נאמן ביתו של רש"י למה לא שת אל לבו ללמוד סעד לדברי רש"י כמנהגו שהרי הכסף משנה מביא כמה ראיות לדברי הרמ"בם מהתוספתא ע"ש ואנו אין לנו ראיה מבוארת ומבורר' לדברי הרמב״ם ז"ל יותר ממה שהוא בעצמו כתב בפירוש המשנה בפ' דם חטאת דקתני זה חומר בחטאת מקדשי קדשים וז"ל ושבירת כלי חרס שמבשלין אותן בהן אין דין זה בשום דבר בקדשי קדשים אלא בחטאת לבדה ולכך נאמר זה חומר בחטאת מקדשי קדשי' עכ"ל אבל רש"י פי' זה חומר כו' אכיבוס קאי ולא על שבירת כלי חרס.

כב

רש"י וכל חטאת וגו' שאם הכניס אדם חטאת החיצונה לפני׳ פסולה כו' כתב הרא"ם ז"ל זהו אליבא דרבנן ולא כר"י הגלילי דאמר אין כל הענין הזה מדבר אלא בפרי׳ הנשרפי' ושעירים הנשרפים כו׳ וא"ת מנ"ל לרבנן לפרושי קרא דוכל חטאת אשר יובא בחטאת חיצונה שהכניס דמה לפנים דלמא בחטאת פנימיות קמיירי ובא ללמד שמפני שזריקת דמן לפני' הן בשרפה ולא באכילה. י"ל דבהא לא צריך קרא דבהדיא כתי' בחטאת הפנמיים שהן בשרפה דכתי' ושרף אותו על עצים באש על שפך הדשן וכתי' ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון וא"כ עכ"ל דבחטאת חצונות שהכניס דמן לפנים קמיירי לומר שנפסלו בכך והן בשרפה עכ"ל ודע שרש"י בפ׳ כל שעה כתב ט"א על קושיות הרא"ם דלעיל וז"ל כל חטאת אשר יובא מדמה לאו בחטאת הפנמיות שהובא דמן כמצותן לפני' כתיב דהא בהדיא כתיב בהן בפר כהן משוח והעלם דבר שרפתו מחוץ למחנה אלא ללמד על חטאת החיצונה דאם הכניס דמה לפנים פסולה עכ"ל ומדברי רש"י והרא"ם ז"ל משמע דהאי קרא וכל חטאת וגו' אליבא דרבנן לא מיירי כלל בחטאת פנמיות ללמד שמפני שזריקת דמן לפני' הן בשרפה ולא באכילה אלא דוקא בחטאת חצוניות שעבר והכניס מדמן לפנים שהיא פסולה קמיירי א"כ דליכא ל"ת לאכלה דחטאת הנשרפות כלל אליבא דרבנן תימא רבת׳ בעיני על הרמ"בם ז"ל שפסק בפ"ב מהלכות פסולי המוקדשים כרבנן וז"ל שדם חטאת שנכנס להיכל אפי' חטאת יחיד הנאכלת אסורה שנ' כל חטאת אשר יובא מדמה וגו' עכ"ל ואלו בפ"יא מהלכו' מעשה הקרבנות פסק כר"י הגלילי וז"ל וכן האוכל כזית מבשר חטאת הנשרפו' לוקה שנ' וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לא תאכל באש תשרף עכ"ל והשתא היאך מזכה שטרא לבי תרי ותמה אני מאד איך לא הרגיש בזה שום אחד מהמפרשים דבריו ז"ל ואין בידי ליישב כי אם בדוחק שהרמב״ם ז"ל סובר דרבנן אית להו דתרתי שמעית מיניה מהך קרא וכל חטאת וגו' ופשטיה דקרא כר"י הגלילי אלא משום דכתי' מדמה דאתא למעט ולא בשרה כלומר לא מי שנכנס בשרה לפנים משמע דקרא נמי בחטאת החיצונה איירי ותרתי שמעת מיניה ועי"ל דודאי קרא דוכל חטאת וגו' לא משתעי אלא בחטאת החיצוניות שהובא דמם לפני' שזה משמע מלשון הפסוק דאמ' אשר יובא מדמה וגו' באש תשרף דמשמע דביאתו לפנים מסבב לו השרפה שלולא זה היה נאכל וזה לא יתכן אלא בחטאות הנאכלות ועוד שהפרשה כלה אינה מדבר אלא בחטאת החיצוניות דזאת תורת החטא' על החטאת הנאכלת נאמר ואפ"ה איכא ל"ת לאכילה דחטאת הנשרפו' מכח יתור הפסוק לא תאכל דאם תשרף פשיטא שלא תאכל אלא אם אינו ענין לגופיה דהיינו לחטאת החצוניו' הנאכלות תנהו ענין לחטאת הפנמיות הנשרפות. כן נ"ל.

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה