אור ברסלב
צידה לדרך ויקרא › ה

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

ויקרא · ה

ד

ב

רש"י ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשי' או יכנס למקדש שהוא דבר שזדונו כרת כו' כתב הרא"ם וז"ל מ"ש רש״י שהוא דבר שזדונו כרת איני יודע לאיזה דבר כתבו ומאי נפקא מינה וליכא למימר דרש"י ז"ל אתא לאפוקי תרומה שאין בה אלא חיוב מיתה הא ליתא דהא כבר דחו זה ואמרו נהי דלא מייתי על עון חיוב מית' קרבן קבוע קרבן עולה ויורד נייתי מידי דהוי אשמיעת קול ובטוי שפתים ושמא י"ל שכוונת הרב בזה למעט כהנים ממגע טומאה לבדה אע"פ שלא אכל קדשים ולא נכנס למקדש לומר שאע"פ שהן מוזהרין על מגע אבות הטומאות לבדו אף על פי שלא אכלו קדשים ולא נכנסו למקדש אינן מביאין קרבן הואיל ואינן בכרת עכ"ל ואני בעניי לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב שזה היתה כוונת רש"י מפני שכבר כתבו התוס' שם בפ"ק דשבועו׳ בדבור ואימא תרומה כו' וז"ל ומטומאת כהני' לא מצי למפרך משום דלא הוזהרו אלא על המת והכא כתיב שרץ ונבלה עכ"ל וכדי להבין את עומק דבריו על תכליתו הנה אציג פה לפניך דבור תוספות בפ"ק דשבועות בענין זה שהוא קשה ההבנה מאד וצריך נגר ובר נגר דיפרקיניה ועם מה שאכתוב עליו תעמוד על כוונת רש"י בשלימות וקודם כל דבר צריך שתדע דבפ"ק דשבועות מייתי ג' למודים למילף דבטומאת מקדש וקדש איירי קרא שהם בנין אב דברייתא דת"כ הואיל והזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה כו' וג"ש דרבי דבהמה טמאה וג"ש דרבא אתיא טומאתו טומאתו וע"ז הקשו התוספות וז"ל וא"ת ולמה לן השתא בנין אב דהואיל וענש והזהיר בברייתא דלעיל וי"ל דברייתא נמי סמך אהאי ג"ש ונקט בניין אב לאפוקי משאר עבירו' ואצטריך ג"ש לאפוקי תרומ' וא"ת אמאי אצטריך ג"ש דרבי כיון דידעינן מקד' מג"ש דטומאה נילף קודש מדאיתקש למקדש דליכא למימר תרומה נמי דאמר קרא בהן ולא בתרומ' דהשתא ליכא למפרך ואימא בה ולא קדש הואיל וקדש הוא בכרת כמו מקדש אבל תרומה לא דמי למקדש וי"ל דאצטריך ג"ש לאייתורי בה לרבות נבלת עוף טהור דלמעט תרומ' לא אצטרי' דמהיכא תיתי דמהקיש' דמקדש לא אתי מדאצטריך ג"ש דרבי אבל אי לאו ג"ש דרבי לא הוה מרבינן נבלת עוף אלא אדרב' הוה ממעיטנא לה מכי יגע ובה אתא למעוטי תרומה (ומיהא דנימא) [ומיהו תימא] ל"ל ג"ש דרבי תיפוק לי מג"ש דטומאה דלענין קדש נמי דרשינן ליה בפ' בתר' דמכו' והרב הגדול ר"א שי' כת' עליו וז"ל ובודאי הוא דיבו' אומר הבינני כי מבלי זה ירבו הקושיות עליו אבל הרי אני מפרש אותו עד שיובן על מתכונתו ואחר כך אורה לך נפילת הקושיות ממנו ממילא הנה הוקשה להם מתחלה דאחר דאית לן קדש ומקדש בהני קראי קדש מג"ש דרבי ומקד' מג"ש דרבא א״כ בנין אב דברייתא ל"ל ותרצו דבנין אב דברייתא לאפוקי משאר עבירות ולכאורה נראה דדבריהם אלו קשה להלמם דאחר דקרא משתעי בטומאה אלא דמפשטה נראה דחייב על הטומאה מצד עצמה ר"ל הנוגע בטומאה ונעלם ממנו חייב קרבן עולה ויורד משום מגעו בטומאה לחוד והבנין אב אתא לומר דאין חיוב קרבן על המגע אלא על הדברים אשר יעשה אחר המגע אם כן שאר עבירות מאן דכר שמיהו ומהיכא תיתי לרבות דהוצרך למעטם אחר דאין אנו מרבים אלא מה שיבא אחר הטומאה ודוחק לומר שקרא שאר עבירות לטמא ששמש או לכהנים שנטמאו דהא אמרו הם דאלו אין צריכין מיעוט דכהן ששימש היא גופה גמר מתרומה וכהן שנטמא לא הוזהרו אלא על המת וכאן כתיב שרץ ונבלה מלבד שלא יקרא זה שאר עבירות לכך נראה לי דהתוספות אינם מפרשים הברייתא כמו שמפרש אותה רש"י דרש"י ז"ל אמר דהאי דאמר שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש ירצה מנין שאין חיוב הכתוב על המגע בלבד ואיני אומר שחייב קרבן אלא על מה שיבא אחר טומאה זו שהיא טומאת מגע וכפי דברי אלו קושיית התוספות ז"ל מתורץ דנימא דהבנין אב אתא לשלול החיוב מהמגע ולומר שאין החיוב אלא על מה שיבא אחר המגע אבל אי לא הוה אלא בנין אב מרבינן גם תרומה (ולהביא תו) [ולהכי אתא] הגזרה שוה והתוספות ז"ל לא כן פירשו אלא דאנן הוה אמינא דהאי דאמר לכל טומאתו אשר יטמא בה ירצה על כל שאר העבירות אשר בלשון טומאה נקראו אף על גב דאינם טומאה ממש כמו שרצינו לדרוש התם בקרא דוכפר על הקודש מטומאת בני ישראל ולזה לשלול זה אמר מנין שאין הכתוב מדבר בשאר עבירות הנקראות טומאה אלא בטומאת מקדש לחוד ואם כן שני דברים רצה לידע חד שאינו מדבר בשאר עבירות אלא במה שיבא אחר הטומאה ושאינו חייב על מה שיבא אחר הטומאה אלא על טומאת קדש ומקדש וחדא מינייהו יליף והוא שאינו מדבר בשאר עבירות ממה שאמר דהזהיר וענש על הטומאה בזדון ובשוגג ושהנושא בהם יהיה אחד ואם כן כמו שבטומאת הזדון אין שם שאר עבירות אלא טומאת קדש ומקדש גם בטומאת השוגג אין שם אלא טומאת קדש ומקדש אבל לא הספיק לו זה ללמד שלא יהיה אלא טומאת קדש ומקדש משום דנוכל לומר דגם תרומה בכלל אחר שבזדון הטומאה הזהיר וענש גם על האוכל תרומה ולזה הוצרכו לגזרה שוה דרבי ודרבא שלמדונו דבטומאת קדש ומקדש דוקא מדבר ולא בתרומה דהני גזרה שוה לא אתו ללמדנו שבטומאת מקדש וקדש משתעי קרא שזה היה לנו בבנין אב אלא מה שבאו ללמדנו הוא דאינו מדבר אלא באלו בלבד ולא בתרומה כמו שהיה לנו מבנין אב וא"ת לשתוק מבנין אב ומג"ש נלמוד הב' דברים שאינו מדבר בשאר עבירות ולא בתרומה הא לאו קשיא היא משום דלא דרשינן ג"ש דוקא באלו אלא משום דהיה לנו הבנין אב דמיניה היינו ממעטין שאר עבירות ומרבינן קדש ומקדש וגם תרומה בהא אמרינן דהג"ש דוקא באומרנו דאל"כ לישתו' מג"ש ודי לנו בבנין אב ואם כן הבנין אב העמידנו עד דמעטנו שאר עבירות אבל השאיר לנו התרומה ומאחר דלא הספיק זה אלא דהדר למדנו קדש ומקדש אתא למעט התרומה דהיה לנו בבנין אב ואחר שנתנו התוס' צריכותה לבנין אב ולג"ש הדר אקשו דג"ש דרבי יתיר' היא דמג"ש דטומא' וטומאתו די לנו להביא קדש ומקדש דטעמא מאי לא הספיקה ג"ש דרבי לזה הוא משום דבעי למילף בהיקש קדש למקדש דגזירה שוה שלו יליף מיניה קדש ובעא למילף מקדש מדאתקיש מקדש לקדש ודחינו זה משום דאמינא דגם תרומ׳ נרבה בזה דא"ת דמקדש דמי לקדש יותר במה שישותפו שניהם בעונש כרת אמינא לך דגם תרומ׳ דמי למקד' יות' במה שעון שניה' שוה שהוא ע"י אכילה והדמיו' בעצמות העון הוא עדיף טפי מהדמוי בעונש ולזה לא סגי ג"ש דרבי למילף המקדש מקדש משום דנרבה ג"כ תרומה אבל ג״ש דרבא סגי לשניהם משום דהוה בעי למילף בג"ש שלו מקדש ואנן אמרינן דממקדש ע"י ההיקש נלמוד גם הקדש ולא נרבה התרומה לפי שתרומה לא דמיא למקדש לא בעונש ולא באכילה דאין אכילה במקדש אבל קדש דמי ליה בעונש ששניהם בכרת וא"כ ג"ש דרבי ל"ל ותירצו דבעינן לה כדי שישאר לנו מלת בה מיותרת למדרש בה לרבות נבלת עוף טהור וזה דאם לא היה לנו אלא ג"ש דטומאתו דרבא נצטרך למילף ממקדש קדש להשתמש בהקש דאל"כ מהיכא תיתי לי קדש ואם נשתמש בהקש אתינא למטעי להקיש גם התרומה ונצטרך למלת בה כדי למעטה ולזה הסכימה התורה כדי שלא נשתמש בהקש הזה דמסרה לנו ג"ש למקדש וג"ש לקדש ובזה אמ' לנו דאין ההקש הקש ואם אינו היקש מהיכא תיתי לנו לרבו' תרומה כדי הנצטרך לדרוש בה למעט תרומ' וא"כ אייתר בה לרבות נבלת עוף וזהו קשור הדבור מתחלה ראתה התורה דממה מצינו נלמוד דקרא לא איירי בשאר עבירו' אלא במקדש וקדש אלא דאלו לא הוה אלא מה מצינו היינו מרבים גם התרומה דענש והזהיר בה ולזה לא רצה שנלמוד במה מצינו למקדש וקדש ואמר ב' ג"ש חד לקדש וחד למקדש ואע"ג דע"י (ההקדש) [ההיקש] בג"ש חדא היינו מרבים קדש ממקדש או מקדש מקדש חשש שאם נרבה מקדש מקדש נרבה גם תרומה דהיא אתקש (ג' פעמים) [ג"כ] לקדש ולא נמעט אותו מפאת העדר הדימוי שהיה דומה יותר באכילה וגם נרבה קדש ממקדש הן אמת שלא נאמ' בה למעט קדש משום דהוה דמי בכרת למקד' אבל נאמר בה למעט תרומה משום דה"א דהוקשה לקדש באופן שאלו אמר ג"ש בקודש ונילף מיניה מקדש הוה מרבינן ג"כ תרומה ואלו אמר ג"ש דמקדש דנילף מיניה קדש הנה זה יהיה ע"י ההקש וההקש כלול גבי תרומה וה"ל למטעי ואז היינו דורשים בה למעט תרומה לז"א ג"ש דקדש וג"ש דמקדש כי בזה אמר שלא נקיש ההקש ובזה לא נשאר במה למטעי בתרומה ולא נצטרך למלת בה למעט ואייתר לן לרבו' נבלת עוף וזו היא כוונת הגמרא באומרו ואלא בה ל"ל שירצה עכשיו שיש לנו ב' ג"ש חד בקדש וחד במקדש כי בזה נראה לנו כי לא נקיש היקש א"כ בה ל"ל דלמעט תרומה לא אצטריך דמהיכא תיתי לי לרבות אותה כיון דאין הקש מקיש אותם וגם אינה דומה שהיא במיתה וקשה לי בזה דאחר דהתוספות אמרו ברישא דדיבורא דמשום דמבנין אב הוה מרבינן גם התרומה לזה אתא ג"ש למעט התרומה וכמ"ש דאל"כ ג"ש ל"ל א"כ בג"ש דרבא דטומאתו ממעטינן תרומה ואייתר לן בה לרבוי וא"כ עדיין הקושיא במקומה עומדת דג"ש דרבי למה לי והנה מהר"י אבן לב הקשה זאת הקושיא אף שהקשה אותה בשנוי דברים אבל זו היא קושייתו דאנו החזקנו אותה ממה שהקשינו בדברי התוספו' בעצמם והוא לא השיב אליה ולדעתי לאו קושיא היא כלל אחר הבנת הדבור כמו שביארנו אותו וזה דמג"ש דטומאתו לחוד' לא מיעטנו התרומ' כיון דצריכין אנו למילף קדש ממקד' ע"י ההקש והקש יטענו לרבות אותה ועדיין נצטרך בה למעט אבל ע"י הב' ג"ש הוא דבטלנו ההקש ובבטול ההקש אז נמעטה התרומה מה שלא היה אלו לא היה לנו אלא ג"ש חדא או לקדש או למקדש דאז נצטרך להקש והקש יכריחנו לדרוש בה למעוטי תרומה וא"כ מה שכתבו התוס' הוא דב' ג״ש הוצרכו למעט התרומה לאייתורי בה לרבויי ואם כן מ״ש מהר"י אבן לב דבג"ש דטומאתו ממעטינן תרומה דאם כן לשתוק כו' הוא הטעאה דהן אמת דמהג"ש ממעטינן תרומה אבל אחר שצריך ללמוד קדש ממקדש נצטרך להקיש ואם נקיש נקיש גם התרומה לזה באה ג"ש דרבי לבטל ההקש וק״ל דלא ממעטינן תרומה אלא מב' ג״ש לא מחדא ועדיין קשה לן בדבור דשאר עבירות מהיכא תיתי לן לרבו' אותם דהוצרך בנין אב למעטם דכמו שאמרנו שתרומה לא הוצרכנו בה למעוטה לפי שאין לו מקום לרבות אותה נאמר ג"כ שאר עבירות אין אנו צריכין לבנין אב למעטם לפי דלית לן מקום לרבו' אות' זה נראה קשה לכאורה אבל במה שבארנו ליכא קושיא כלל לפי שתרומ' לית לן מקום לרבות אותה אלא מההיקש דאלולי ההקש לא היינו מרבים אותה אחר דהיא אינה בכרת כמו אלו וכאשר בטלנו ההקש נמעט' מאליה ואין אנו צריכין למעטה ולבטול ההקש הוצרכו לב' ג"ש אבל שאר עבירות שנרצה למעט הם עבירות שחייב עליה' כרת דדמו לטומא׳ מקדש בזה וגם דקרא דלכל טומאתו הוה דרשינן בה ולזה אם מצד היות עונשם כרת או מצד קרא היינו מרבים אותם ולזה הוצרך הבנין אב ואחר זה הקשו התוספות דמפ' בתרא דמכות משמע דמג"ש דטומאתו לענין קדש נמי דרשינן להו א"כ מג"ש דטומאתו דרשינן קודש ומקדש ול"ל ג"ש דרבי וזה לשונם בזה ומיהו תימא וכו' ולא השיבו לתמיהתם כלל ולדעתי התמיה אינה תמיה כלל כי בקשתי במסכ' מכו' מה שאמרו בזה ומצאתי דרבי יוחנן דריש אזהרה לטמא שאכל קדש מג"ש דטומאתו טומאתו כתי' בטמא שאכל קדש וטומאתו עליו וכתיב להלן בפרשת פרה עוד טומאתו בו מה להלן והוא במשכן יש בו עונש ואזהרה אף כאן ואם תראה בזה לא למדו מכאן אלא במקום דכתי' טומאתו רמז עונש ואזהרה אבל לא שמדבר בקדש שזה א"א שאינו מדבר אלא במשכן יי׳ טמא אלא הלמוד הוא דמה במקדש שאמר וטומאתו יש בו עונש ואזהרה אף בקדש שנאמר בו טומאתו יש בו עונש ואזהרה אבל כשנרצה ללמוד ולהעתיק הנושא בעצמו שבו מדבר התם לכאן לא נעתיק אלא הנושא שבו מדבר שהוא המקדש שקדש מנא לי ששם לא נזכר וא"כ ג"ש זו אינו אלא למקדש והוצרכו ג"ש דרבי לקדש ומאי דקשה לי בזה שלא מצאתי לו בקוצר דעתי תירוץ הוא הקושיא הראשונ' שהקשו התוספות בריש דיבורא והוא שהרי בתרומה גם כן כתיב לכל טומאתו ולמה לא דרשינן ג"ש דטומאתו טומאתו לג"ש מטומאתו דכתיב בתרומה וטומאתו דכתי' גבי קרבן עולה ויורד מה טומאתו דהתם תרומה אף טומאתו דעולה ויורד תרומה והתוספות תירצו לזה דשמא טומאתו דגבי תרומה אתא לדרשא אחריתא והוא תירוץ דחוק חדא דאין תירץ בשמא והשני שגם שנודע שדרשו בו דרשה אחרית' עדיין נוכל למידן מיניה ג"ש ותהיה ג"ש בלתי מופנה דהא גם ג"ש דדרשינן מטומאתו דהכא אינה מופנ' דבעינן טומאתו לזבים וזבות וכו' וכן נמי התם בפ' פרה וא"כ אמאי לא נדרוש ג"כ ג"ש דטומאתו טומאתו מתרומה ונרבה כאן תרומה ומה שנראה לי לתרץ בזה הוא במה שכבר אמרנו למעלה בהבנ' כוונת הדיבור והיא כי הנה הבנין אב ממנו היה לנו למילף לג' דברי' והם למקדש ולקדש ולתרומה שכלם השוו במה שענש והזהיר בהם על הטומאה ואלו בעא רחמנא דנילף ג"ש דטומאתו לתרומה ולמקדש לא היה צריך לזה לג"ש כלל לא לג"ש דרבי ולא לג"ש דרבא דלשתוק מג״ש והרי מבנין אב רבינן תרומה ומקדש וקדש ואחר דלא רצה ללמוד מבנין אב אלא שמסר לנו ג"ש דבהמה וג"ש דטומאתו ע"כ נאמר דלא בעא דנילף ג"ש לכלם דאי לכלם הא הוו לן מבנין אב אלא בעא דנילף לאחד מהם ולאחד לא וכאשר נדרוש איזה ג"ש מהם נדרוש הדעת מחייב דנדרוש ג"ש דמקדש דהוא בכרת ולא נדרוש ג"ש דתרומה דאינה בכרת וא"כ אע"ג דאית לן ג"ש להאי ולהאי כיון דריבנו קדש בג"ש הראשונה בשנייה אע"ג דנוכל למדרש תרומה ומקדש כיון דתרוייהון לא נדרוש דא"כ בנין אב ל"ל ולזה לא נדרוש אלא חד מנהון מסתברא דנדרוש ממקדש דהוא דומה לקדש ולא תרומה וא"כ שניהם לא בעי דנדרוש דא"כ היינו בנין אב ובחד נדרוש המקדש שהוא בקדש בכרת והקרבן על הכרת הוא בא ולא התרומה עכ"ל וקשה לי על דבריו טובא חדא היאך אפשר לומר שהתוספת מפרשי' הבריית׳ דהאי דאמר לכל טומאתו אשר יטמא בה ירצה על כל שאר עבירות אשר בלשון טומאה נקראו אע"ג דאינם טומאה ממש כמו שרצינו לדרוש התם בקרא דוכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ולזה לשלול זה אמר מנין שאין הכתוב מדבר בשאר עבירות הנקראות טומאה שהם ע"ז וג"ע וש"ד אלא בטומאת מקדש לחוד וכו' ואל זה כוונו התוספו' באמרם ונקט בנין אב לאפוקי משאר עבירו' דהיינו ע"ז וג"ע וש"ד דא"כ קשה מהיכא תיתי לן לרבות שאר עבירות ע"ז וג"ע וש"ד דהוצרך בנין אב למעטם שהרי מקרא מלא כתוב בפ' שלח לך דעל שגגת ע"ז מביא קרבן קבוע דהיינו שעירה וא"אל דבעי למימר דתרוייהו בעינן קרבן עולה ויורד וגם קרבן קבוע וזה בלא זה לא יועיל דהא ליתא שהרי התוספו' גופייהו כתבו בהדיא בדבור במזיד ולא אתרו ביה כו' וז"ל דב׳ קרבנות ודאי אין סברה שיבואו לכפר על דבר א' כו' ע"ש ועוד דא"כ א"א דהוו שתקי התוספו' מלומר בפי' שהם חולקי' על רש״י ומפרשי' הברית' באופן אחר כמנהגם ועוד מדנקט בברית' אחר גבי וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל וגו' יש לי בענין זה להביא ג' טומאות כו' ולא נקט לשון זה כאן על הקרא לכל טומאתו אשר יטמא בה משמע דכאן א"א להביא ג' טומאות כו' מטעם שכתבתי שכבר מפורש בקרא דעל שגגת ע״ז מביא קרבן קבוע ולא עול׳ ויורד ואולי דמפני כך דקדק בבריתא דלעיל לומר בענין זה כו' דאתי' למעוטי בענין זה יש לי להביא ג' טומאות לאפוקי בקרא לכל טומאתו אשר יטמא בה אין לי להביא ג׳ טומאו' ע"כ נ"ל הא דנקטו התו' דנקט בנין אב לאפוקי משאר עבירות ר"ל טמא ששימש כמ"ש התוספות בדבור אימא תרומה כו' וה"נ דה"מ למיפרך אימא טמא ששימש כו' ואע"פ שסיימו התוס' אלא משום דהיא גופה גמר מתרומה להכי נקט תרומה וכו' מ"מ לא באו לשלול דלא אצטריך מעוט על טמא ששימש כן נ"ל:

יג

רש"י להשוות קלין לחמורין לכבשה ושעירה אם השיגה ידם כו' הקשה הרא"ם ז"ל וא"ת בלאו האי קרא דאשר יטמא מאחת מאלה הא כתי' קרא אחריתא לעיל מיניה והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה וגו׳ אלמא הושוו בה הקלי' לחמורי' ותירץ י"ל דאי מההיא קרא ה"א דאח' מאלה האמור בככשה אוהתודה לחודיה קאי שאם יאשם בשום א' מן הג' חטאו' צריך להתוודת אבל קרא דהביא את אשמו ליי' על חטאתו אשר חטא נקבה וגו' אחטאתו חמורה בטומאת מקדש לחודיה קאי שמפני שהוא חטא חמור יותר מכל הג' חטאו' יביא כפרה גדולה יותר לזה הוצרך לומר בכפרה מאחת מאלה לומ׳ שגם בכפרה הם שווים עכ"ל ובודאי שלא ראה נסחת הת"כ שאלו ראהו היה רואה שלשניהם הוא צריך דה"ג בת"כ ת"ל מאחת מאלו מאחת מאלה להשוות קלים לחמורים בחד מהם והוא במה שאמר בכבשה ולהשות החמורים לקלים (בב') [כו'] וא"כ באמרו מאחת מאלה בכבשה השוה הקלים לחמורים לומר שגם הם אם השיגה ידם צריכים להבי' כשבה או שעירה אבל עדיין הייתי אומר שלא ישוו החמורים לקלים בעשירית האפה דכפרה חמורה על עון קל יתכן שיהיה אבל כפרה קלה על עון חמור לא לזה חזר ואמר מאחת מאלה בכפרה הקלה לומר שגם בעון החמור יספיק לדל עשירית האפה ומיהו עדיין קשה דה"לל זה בעשירית האפה ודי דאי נשוה עון החמור לקל בעשירית האפה כ"ש שנשוה הקל לחמור בכבשה וי"ל דאלו אמר זה בעשירית האפה בבחינה אחרת הייתי אומר שדין הוא שישוה החמור לקל אבל לא קל לחמור מפני שהייתי אומר דהתורה להקל עליו באה לא להחמיר וא"כ אלו לא אמרה אלא מאחת מאלה בעשירית האפה הייתי אומר דהקל עליו והשוה החמור לקל אם אין לו אבל לא יחמור עליו ויצריך העון הקל (כסבור) [כשבה] גם אם יהיה עשיר ולזה נצטרכו שניהם זה פי' הברייתא כפי הגירסא שלפנינו.

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה