צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
ויקרא · ב
א
רש"י ואין מנחה פחותה מעשרון שנא' ועשרון סולת למנחה עשרון לכל מנחה כתב הרא"ם ז"ל שצריך לגרוס ועשירית האיפה סולת למנחה במקום ועשרון סולת למנחה כי אין בשום מקום ועשרון סולת למנחה כו' עכ"ל ואני תמה מאד איך אפשר לומר שטעות נפל בספרי רש"י שהרי גם הסמ"ג הביא לשון רש"י בעינו בלתי שום שנוי כלל וכן בקרית ספר וכבר כתב הרא"ם גופיה לקמן גבי ושנינו במנחות כל המנחות האפוייות לפני קמיצתן כו' וז"ל א"א לומר שטעות נפל בספרי רש"י שבפי' החומש שהרי גם הסמ"ג הביא לשון רש"י בעינו בלתי שום שינוי כו' וצל"ע:
רש"י ויצק ונתן והביאה מלמד שיציקה ובלילה כשרין בזר כו' הרא"ם ז"ל האריך בזה מאד ובכלל דבריו כתב וז"ל ועוד את"ל דממעט נמי למנחת הסולת ה"מ למתן שמן בכלי שכן א"צ כלי אבל מבלילה ויציקה לא עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין איך אפשר לומר כן והלא מנחת העומר גם כן אינו נעשית בכלי ואפילו הכי תנן בפרק רבי ישמעאל באו לו לעשרון נתן עליו שמנו ולבונתו יצק ובלל כו' הרי במנחות העומר הג' מתנות וכמו שפירשו שם רש"י והתוספות וצל"ע:
ב
[רש"י מקמיצה ואילך מצות כהונה כתבו התוספות בפ"ק דמנחות וז"ל הגשה ותנופה נמי בעי כהונה שאין זר קרב אצל המזבח אלא הכא בד' עבודות שבמנחה איירי שמתחילין משעת קמיצה ומיהא בלאו הכי ניחא דליכא תנופה אלא במנחת עומר וקנאות כדתנן בפ' כל המנחות באות מצה ובמנחות קנאות אין יציקה ובלילה דלית בה שמן ובמנחות העומר אף על גב דטעונה שמן לא כתב בה וקמץ הכהן:]
רש"י הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פס ידו כו'. כתב הרא"ם ז"ל בת"כ כו' נ״ל דקאי מלת בת"כ דוקא על תחלת דברי רש"י מלא קמצו יכול מבורץ כו' אבל אי אפשר לומר שכוון הרא״ם באומרו בת"כ על זה שפרש"י הא כיצד חופה שלש אצבעותיו כו' שהרי מלת שלש אצבעותיו לא היה ולא נברא בת"כ אלא ה"ג שם הא כיצד חופה את פס ידו דמשמע באצבעותיו כלם והיינו כדאמר רב פפא בגמרא פשיטא לי מלא קמצו כדקמצי אינשי דהיינו בכל אצבעותיו והרמב״ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מעשה הקרבנות פסק כרב פפא דהא ברייתא דת"כ דלעיל מסייע ליה ובזה נסתלקה תמיהת הר"י קורקוס ז"ל שהביא הכסף משנה שם כן נראה לי:
רש"י וזהו קומץ במשמע לשון העברי כתב עליו רבינו בחיי ז"ל ופירש הדבר כי מלת וקמץ הוא תרגום של חור וחור הוא לשון עברי תרגום וימלא טרף חוריו בקמיצא וא״כ מלת וקמץ מבוארת שעקר המצוה בקמיצ' והוא מה שבתוך החור עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין איך יסבול לשון רש"י הפי׳ הזה דלפי דבריו מלת וקמץ אינו לשון עברי אלא לשון תרגום ואם כן איך קאמר רש"י וזהו קומץ במשמע לשון העברי ועוד דא"כ לא ה"ל לרש"י לסתום אלא לפרש כי מי יחפש בחור זה למצא פירושו כי חור מאן דכר שמיה ועו' איך יפול כאן שעיקר המצוה בקמיצה והוא מה שבתוך החור הלא פסול אם הותיר משהו חוץ מן החור כדתנן הקומץ (התירו) [היתר] והחסר פסול ואיזהו (התירו) [היתר] שקמצו (מכויץ) [מבורץ] כו' וכבר היה אפשר לפר' כוונ׳ רש"י באמרו וזהו קומץ במשמע לשון העברי שהוא ענין קיבוץ ואסיפ׳ כמו ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצי׳ וכן פירש הר"דק ז"ל בשורש קמץ אמנם לי נראה שכוונת רש"י ליתן טעם לשבח מהיכן למדו רז"ל שהקמיצה היא בג' אצבעו' וכבר השתדל הראב"ד בפירושו בת"כ ליתן בזה כמה טעמים ובסוף מסיק שאין דעתו נוחה בכל אותן טעמים ואפשר כי הלכה למשה מסיני היה להם זה ורש"י ימאן זה דאם איתא שהיה הלכה למשה מסיני לא היה רב פפא חולק על זה ואמר פשיטא לי מלא קמצו כדקמצי אינשי דמשמע בכל אצבעותיו כדכתבתי לעיל הלכך בחר רש"י ליתן ט"א מדקורין לאצבע שאצל האצבע קטן קמיצה ואין הטעם אלא מפני שמשם מתחילין הקמיצ' כמו שקורין לאצבע קטנה זרת מפני שממנו מתחילין הזרת ולאצבע שאצל הקמיצה אמה מפני שממנו מודדין כל אמו׳ הבנין והכלים שהוא הארוך מכולן וא"כ לשון העברי שהסכים לקרוא לאצבע שאצל הקטנה קמיצה הראה שהקומץ משם מתחיל ולא באצבע קטנה שהוא בזרת ולא נשאר א״כ אלא ג׳ אצבעו' דגודל אינו מן הקומץ אלא האצבעו' שכנגד הפס וא"כ זהו טעם של רז"ל שאמרו שהקמיצה היא בג׳ אצבעות ועקר יסודו של רש"י בנוי על תלמוד ערוך ברור מללו בפ"ק דמנחות וז"ל א"ל אביי לרבא כיצד קומצין א"ל כדקמצי אינשי איתביה זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זו גודל אלא להשוות כו' הרי אתה רואה מפורש שמקריאת אצבע זה קמיצה למדו שהקמיצה היא בג' אצבעות כן נ"ל:
רש"י הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה תימה רבתה בעיני למה השמיט רש"י צרור כמו ששנינו בפ"ק דמנחות וכן בת"כ וז"ל קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסול כו' ובגמרא פריך כל הני ל"ל ותירץ צריכא דאי תנא צרור משום דלאו בת הקרבה היא אבל מלח דבת הקרבה היא אימא תכשר ואי תנא מלח משום דלא איקבע בהדי מנחה מעיקרא כו' אבל לבונה דמקבע בהדי מנחה מעיקרא אימא תכשר קמ"ל ורש"י הקשה לישמעינן לבונה וכ"ש צרו' ומלח ותירץ אי תנא לבונה ברישא ה"נ דלא מיבעי ליה למתני צרור ומלח אלא הואיל ונקט צרור ברישא תנא לבונה ומלח עכ"ל ולא הרוה צמאוני בזה התירוץ כי אכתי קשה היא גופא טעמא מאי למה באמת לא קתני המשנה לבונה ברישא ותו לא הוה אצטריך למיתני צרור ומלח לכן יותר נכון לתרץ כמו שתירץ הרא"ם ז"ל שהמשנה לא זו אף זו קתני כמנהג המשנה לא זו צרור דלאו בת הקרבה היא אלא אפי׳ מלח דבת הקרבה היא ולא זו מלח דלא איקבע בהדי מנחה מעיקרא אלא אפי' לבונה דאיקבע בהדי מנחה מעיקרא אימא תכשר קמ"ל כן נ"ל:
ג
רש"י כ"ג נוטל חלק בראש שלא במחלוקת כו' מכאן קשה לי על מה שפרש"י בנדרים פרק קונם יין על הא דקאמר וקדשתו לכל דבר שבקדושה כו' ליטול מנה יפה ראשון וז"ל וליטול מנה יפה ראשון כשחולק עם אחיו הכהני׳ בלחם הפנים עכ"ל מדקאמ' כשחולק עם אחיו הכהני' משמע שגם הכ"ג נוטל במחלוקת רק לאחר שיעשו החלוקה ביניהם אז נוטל הכ"ג המנה יפה שבחלקים וכבר הארכתי הרבה בזה בתו' בפ' בתרא דהוריות גבי וליטול מנה יפה ראשון ע"ש:
ד
רש"י וחלות בלולות והרקיקים משוחים כתב הרא"ם ז"ל דאם שינה ועשה משיחה בחלות ובלולה ברקיקין פסל וכתב שם וא"ת ודלמא הא דכתב בחלות בלולה וברקיקים משיחה אינו אלא למצוה אבל לעכובא לא דהא דרשינן ק"ו כבר תירצו בזה בפרק אלו מנחות אמר רבא לא לשתמיט קרא דלכתוב חלות משוחות ורקיקים בלולה אלא עכ"ל דלעכובא הוא חלות בבלילה ולא במשיחה ורקיקים במשיחה ולא בבלילה ע"כ ומפני כן תמה דאמאי לא מנה לה תנא בפ"ק דחולין ולימא כשר ברקיקים פסול בחלות וכן בהפך ולא ידעתי מנ"ל להרב לפרש כן בדברי הגמר' בפ' אלו מנחות דמ"ש שם מאי גמרא אמר רבא לא לשתמיט וכו' אין פירושו כדברי הרב ז"ל דרש"י ז"ל [לא] כתב שם כן אלא הכי כתב מאי גמרא דהללו בלולין ולא אלו אימא דבלולות אתרווייהו והכי משמע משוחין ושניהם משוחין ע"כ כלומ' דקרא קאמר שניה' יהיו בלולות ושניה' יהיו משוחין ובין חלות ובין רקיקי' בעו תרווייהו ותירץ הגמרא לא לשתמיט וכו' אבל לעכובא ודאי דאינו מעכב דהא אמרינן לא בלל לא יצק ולא משח כו' אינו מעכב ומתני' היא בהקומץ וכ"ת לא אמרו שם אלא אם לא בלל או לא משח אבל אם שנה מבלולה למשיחה לעולם דמעכב מנ"ל להרב ז"ל הא עד שיקש' מה שהקש' מפ"ק דחולין
רש"י מה ת"ל בשמן בשמן שני פעמים להכשיר שמן שני כו' כתב הרא"ם ז"ל קשיא לי טובא חדא דבשמן בשמן ב' פעמים מצריך צריכי להו כדי להפסיק בין חלות לרקיקי' לומר שאין שניהם באין כאחת וא"ר שמעון שלא תאמר דוקא מחצה חלות ומחצה רקיקי' אבל הני לחודייהו והני לחודייהו לא כדלעיל ועוד בלאו קרא דבשמן בשמן ב' פעמים תיפוק ליה מקרא דלמאור דתניא בפ' כל הקרבנו' יכול יהא כתוש פסול למנחו' ת"ל ועשרון סולת כתית רביעי' ההין אם כן מה ת"ל למאור להכשיר שני למנחות ופרש"י יכול יהא כתוש פסול במנחות הואיל וכתיב כתית למאור ולא למנחות ת"ל כתית רביעית ההין וא"כ דאף למנחות כשר מה ת"ל למאור לומר לך למאור יהא כתוש אבל למנחות אפילו טחון בריחים כשר ושמא יש לומר דרבי יהודא ורבי שמעון לית להו לא דת"ק דר"א בן יעקב דדריש קרא דבשמן בשמן שני פעמים להכשיר שני ושלישי במנחות ולא דר"אבי דדריש קרא דבשמן בשמן שני פעמים לאין רבוי אחר רבוי אלא למעט לומר שאינו מושח את הרקיקים אלא כמין כ"י ומלמאור נמי ל"ק דאיכא למימר דההוא להכשיר שני ושלישי במנחות ונסכים הוא דאתא שהרי לא נכתב כתית כדי שלא תאמר למאור לפסול כתית במנחות אלא במנחת נסכים אבל במנחות לעצמן אימא דומיא דמאור מה שמן דמאור ראשון אין שני לא אף שמן דמנחות ראשון אין שני לא ת"ל בשמן בשמן להכשיר שני ושלישי אף במנחות שהן לעצמן עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין איך אפשר לומר דרבי יהודא ורבי שמעון לית להו דראב"י דדריש קרא דבשמן בשמן שני פעמי' לאין רבוי אחר רבוי אלא למעט לומר שאינו מושח את הרקיקי׳ אלא כמין כ"י דא"כ קשיא דר״ש אדר' שמעון שהרי הוא אמר הך סברא כמין כ"י בפרק אלו מנחות וז"ל ר"ש בן יהודא אומר משום ר' שמעון מושחן כמין כ"י ושאר השמן נאכל לכהנים עכ"ל ואי טעמא דר' שמעון הוי משום דבשמן בשמן ריבה ב' פעמים והוי למעט היכי דרש להאי קרא בסוף פ׳ כל המנחות באות מצה לדרשה אחריתא לכן בהכרח צריך אתה לומר דהגמ' סובר דאין טעמו של ר"ש בהך סברא כמין כ"י משום קרא דבשמן בשמן אלא טעמא אחרינא אית ליה א"נ דס"ל דתרתי שמעינן מקר׳ דבשמן בשמן הך סברא כמין כ"י וגם הך דרשה בס"פ כל המנחות באות מצה ותדע דאל"כ קשה על רש"י איך מביא האי מת"ל בשמן ב' פעמים כו' אחר שפי' וי"א מושחין כמין כ"י שהרי מאן דאית ליה כמין כ"י לא דריש קרא אלא לאין רבוי אחר רבוי אלא למעט ודוחק לומ' דמ״ש רש"י ומת"ל בשמן בשמן כו׳ לא קאי אדסמיך ליה אלא על תחלת דבריו דקאמר מושחן וחוזר ומושחן עד שכלה השמן שבלוג כו׳ אבל במה שכתבתי יתיישב הכל על נכון שיש לומר דתרווייהו דרשינן מהאי קרא דרשה דכמין כ"י וגם דרשה דלהכשיר שמן שני או שמא דרשה דכמין כ"י דריש ליה מקרא אחרינא אבל אכתי איכא למידק דאם רבוי אחר רבוי בא למעט ברקיקי' שתהיה המשיחה כמין כ"י למה לא נאמרו הב' מיעוטי' ברקיקים אלא חד בחלות וחד ברקיקי' ועק״ל שאחר ההנחה שרבוי אחר רבוי למעט למה ימעט מן המשיחה ולא נאמר שימעט מן השמן שלא יביא עם הרקיקים כ"כ שמן כמו שיביא בחלות אלא פחות ממנו ומה שנ"ל בזה הוא דלכך לא כתב הב׳ רבויי' ברקיקי' דאי הוו כתיבי תרוויהו ברקיקים היינו אומרי' שהמיעוט הוא במד' שמנן לזה השים רבוי אחד בחלות ורבוי א' ברקיקי׳ להשוות במדת השמן ולזה המיעוט יהיה במשיחה וירצה שלא יהיה המשיחה בכל השמן כמו שהוא בבלילה שאלו רצה שיהיה שוה הל"ל משוחים וכבר אמ' במה יהיו משוחים והוסיף לומר בשמן לומר שימעט במשיחת שמן זה:
ו
רש"י אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקים כו' מדברי רש"י בפ' אלו מנחות נקמצות לכאורה נראה דלאו דוקא אוציא את החלות דה"נ אוציא את הרקיקי' ולא החלות אלא הכוונה לומר אחר שבמאפה תנור יש ב' מינים והמיעוט אחד מוציא מין אחד לחוד ונקט החלות שהם ראשונה וה"ה לרקיקים ואביא החלות וזה נראה שרצה רש"י ז"ל לפרש דפירש ולא אוציא את הרקיקי' דלא ממעט קרא אלא חד מהני תרתי מינין שבה אחר שאין שם אלא מיעו' אחד ת"ל היא שהוא מיעוט אחר למעט הרקיקי' מהיציקה זה נראה לכאורה ואחר העיון נקט דוקא חלות משום דאיכא טעמא למעט החלות ולא הרקיקים והוא שאלו לא היה אלא מעוט א' הסברה מחייבת שאוציא ממנו החלות שהם טעוני' בלילה ולא משיחה לבד ולזה היציקה מותר בהם שהרי יש בהם שמן רב ולא אוצי' הרקיקין שאין בהם שמן ולזה דין הוא שיצוק עליה' שמן אחר לזה בא מיעוט אחר ובודאי דלזה כוון רש"י באומרו במתק לשונו וקצור דבריו ולא אוציא הרקיקין שיהיו הרקיקי' טעוני' יציקה שנראה שעוות עלינו את הלשון כי באומרו ולא אוציא הרקיקי' היה ראוי שיאמר מהיציקה ומאי שיהיו הרקיקי' טעונין יציקה אלא ודאי כוון למ"ש שהוא טעם למה לא אוציא את הרקיקי׳ שמן הסברה יהיו המה טעונין יציקה וכפי זה מה שחזר רש"י ז"ל לומר שלא מיעט קרא אלא חד מהני תרתי בהכרח לומ' זה להשיב על מה שיקשה שאחר שהם קרבן אחד למה ימעט קצתו וקצתו לא ולזה אמר שהמקשה חשב שב' מינין חלוקים הן ולז"א שממעוט אחד לא הוציא הכתוב אלא חד מהם ולזה הוצרך למיעוט אחר להוציא המין האחר והרא"בד ז"ל פירש אוציא את החלות דהא בחלות איירינן וחלות דכוותייהו ממעטינן אבל רקיקי' לא נמעט אותם מיציקה ואע"ג דאינם נבללים משמע מדבריו דמשום דאינם נבללי' ה"ל למעט אותם מהיציקה ולא נרא' אלא אם נאמר שאחר שחשש הכתו' למעט את השמן מהם איך נאמר דנרבה להם יציקה ואלו היה כך לא הל"ל שלא יוציא אותם עכ"ל הרב הגדול ר"א שי':
יד
רש"י ואם תקריב הרי אם משמש בלשון כי שהרי אין זה רשות כו' כתב הרא"ם ז"ל רש"י ז"ל לא כוון פה רק להעתי' מלת אם למלת כי להשיב הפרטי כללי שאז יוכל לפרשו לחובה כו' וזהו ע"פ ההנחה שהניח לעיל מיני' שמלת אם אינה משמשת בלשון כאשר אלא באמצעות מלת כי כו' ואני שמעתי ולא אבין היאך תלי תניא בלא תניא שהרי לעיל בפסוק ואם מזבח אבנים פרש"י כל אם ואם שבתורה רשו' חוץ מג' וזה אחד מהן ובלשון כאשר הם משמשים ולא זכר ולא פקד כלל שהם משמשי׳ בל' כי וכן בפסו' אם כסף תלוה את עמי לא הזכי' רש"י כלום ממה שכתו' כאן הרי אם משמש בל' כי ואעיקרא דדינא פירכ' על מה שהניח הנחה שמלת אם אינה משמשת בל' כאשר אלא באמצעות מלת כי כו' קשה לי מאי אולמיה דהאי מהאי ואדרבה איפכא מסתברא שמלת כי אינה משמשת בלשון כאשר אלא באמצעות מלת אם שהרי במלת כי על הרוב הוא רשות ולא חובה כדפרש"י בתחלת הפרשה גבי אדם כי יקריב מכם וכבר הבאתי לעיל שבת"כ אמרו נמי הכי גבי ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו' וכאלה רבי' אין מספ' דלא ילפי דמיירי בנדבה ולא חובה אלא מן מלת כי ולולא שקשה בעיני לשבש הספרים הייתי אומר שטעות נפל בספרי רש"י וצריך להגיה כאשר במקו' כי ועוד כתב הרא"ם על מה שסיים רש"י וכן ואם יהיה היובל שפי' גם זה בלשון כאש' כדי שלא יצטרך למדרשו של ר' יהודא שהוא רחוק מדרך הפשט שירמוז על הפסקו בזמן החורבן כו' ואני תמה מאד דא"כ למה פי׳ רש"י לקמן במקומו מדרשו של ר"י הלא רש"י בורח בכל מקום מלפרש מה שהוא רחוק מדרך הפשט וטפי יש לתמוה על מ"ש הרא"ם ז"ל ואע"פ שיש לטעון על שפי׳ מלת ואם תקריב בלשון כאשר שאינו לא כר׳ יהודא ולא כרבי שמעון דלשניהם תלויה היא כו' ואני אומר אחר אלף מחילות לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה כי בודאי ליכא מאן דפליג בזה דואם תקריב מנחת בכורים במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה ולא רשות וא"כ בהכרח צא"ל דבין לר"י ובין לר"ש מלת ואם תקריב משמש בלשון כאשר כדפרש"י אלא שר"י ור"ש כל אחד מהם בא ליתן טעם בפני עצמו למה כתבה התורה החיוב בלשון ואם כן נ"ל
רש"י באבוב של (קלעים) [קלאים] כו' פי' כלי של נחשת והא דפרש"י כרמל בעוד הכר מלא כו' במנחות פ' ר' ישמעאל פרש"י וז"ל כר מלא האי כר לשון כרים וכסתות שיהא הזוג של קליפה מלא בגרעין שיהא הגרעין מבושל כל צרכו ור"ל כמו הכר שהוא מלא נוצה כך הדגן מלא בראש השיבולת: