אור ברסלב
צידה לדרך ויקרא › א

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

ויקרא · א

ויקרא

א

רש"י לכל הדברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה כו' כתב הרא״ם ז"ל מדקאמר רש"י סתם לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה משמע דס"ל דברייתא דת"כ דדבר וידבר לאמ' דהשוה דברות ואמירות לצווים שבכלן קדמה קריאה בכלהו קמיירי בין אותן שנאמרו באהל מועד בין אותן שנאמרו חוץ מאהל מועד קשיא דא"כ דסיני וסנה למה נאמרו והלא כבר למדנו מקראי דדבר וידבר לאמר שכל הדברות והאמירות והצוויים הכתובים בכל התורה כולה בכלן קדמה קריאה ושמא יש לומר שרש"י ז"ל נמי סובר דברייתא דדבר וידבר לאמר דהשוה דברות ואמירות וצוויים שבכלן קדמה קריאה אינו אלא באמירו' ודברו' וצוויים של אהל מועד אלא שבמה הצד דאהל מועד וסיני חזר ולמד שאר האמירות והדברות והצוויים של כל התורה כלה כדלעיל ולפיכך כתב סתם כל הדברו' והאמירו' והצוויי' לכלול הכל ולא מברייתא דקתני יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד מנין אף לאמירות ואף לצווים ת"ל דבר וידבר לאמר לרבות אף לאמירות ואף לצוויין כתב פה סתם לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הצווים קדמה קריא' דמשמ' בין אותן האמירו' והדברו' והצוויי' בין שנאמרו באהל מועד בין אותן שלא נאמרו באהל מועד כמו שחשבו רוב המעיינים דאם כן ויקרא דכתיב בסנה וסיני למה לי תיפוק ליה מדבר וידבר לאמר שלמדנו מהם שכל הדברות והאמירות והצוויים של כל התורה כלה בכלן קדמה קריאה נהי דויקרא דסנה אצטריך למילף מיניה שכל הקריאות היו משה משה אלא דסיני ל"ל ועו' היאך תיסק אדעתין לומר שדבר וידבר לאמר דכתיבי באהל מועד שיורו על כל הדברו' והאמירו' והצוויים דכל התורה כלה בין אותן שנאמרו באהל מועד בין אותן שלא נאמרו באהל מועד קאי באהל מועד מרבה דאהל מועד אלא קאי באהל מועד ומרבה דאינן באהל מיעד אלא עכ"ל דמרבוייא דדבר וידבר לאמר דכתיבי באהל מועד לא קא מתרבו אלא דברות ואמירות וצוויים שנאמרו באהל מועד אבל שאר הדברות והאמירו' והצוויים ילפי מינייהו במה הצד השו' דאהל מוע' וסיני דליכא למיפרך ביה מידי עכ"ל וכת' עליו הרב הגדו' ר"א שי׳ ואין דבריו נראין בעיני דא"כ למ' הוצר' קרא ללמדנו לשא' דברו' וצווין שבאהל מוע' ולמה לא ילמדו הם ג"כ במה הצד מדבו' זה דאהל מועד ודברות סיני וסנה אחר שכלם הושוו בהיותם דברו' מפי קדש למשה וא״כ אומרו מאוהל מועד וגם וי"ו דוידבר דדריש בת"כ בפסקא שאחר זה כלהו יתירי שאין אנו צריכין להם ולזה נראה לי בפי' הברייתא שלכל הדברות שבתורה למד כמו שנראה מאמרו ומנין לכל הדברות שבתורה ואמרו ת"ל מאהל מועד ירצה אם ממה שהיא יתר או ממה שהוא שלא במקומו ירצה לפרש המ"ם שמורה על המשך הזמן ופירוש הפסוק ויקרא וידבר כל הדברות שהיו מזמן אהל מועד ואילך בכל מקום שהיו בין באהל מועד ובין חוץ לאהל מוע' ומעתה ליכא לאקשוי׳ מה שהקש' הרא"ם ז"ל דהיאך יליף מאהל מוע' דקאי באהל מועד ומרבה דאין באהל מוע' דלפי דרכינו לא קאי באהל מוע׳ דהמ"ם מורה על המשך הזמן לא על המשך המקום וא"כ אמרו מאהל מוע' ירבה מזמן אהל מוע' ומרבה לכל הזמנים שאחר זה בכל מקום שיהיה וגם לא יקשה עלינו מה שהקשה דא"כ קרא דסנה וסיני יתורי אחר שהכתוב כאן לא רבה אלא מה שהוא מאהל מוע' ואילך וסנה וסיני שקדמו לא דבר בהם וזה לפי שאהל מועד לא יוכל ללמו' מסנה וסיני שהיו באש ולזה הוצרך ללמדנו על אהל מוע׳ שלא היה באש ואלו לא אמר אלא זה לא היינו יכולים ללמו׳ מסנה וסיני לשאר הדברות שאינם באש ולזה הוצרך לומר לרבות כל הדברות שבתורה מאהל מוע׳ ואילך ולא יקשה לך דמסיני ואהל מוע' נוכל ללמוד זה שאין למפרך מה להצד השוה שהיה אש שהרי אהל מועד לא היה אש וא"כ הצד השוה הוא שהם דבור ומפי קדש למשה אף כל הדברות שהם כך דא"כ נקשה ג"כ להרא"ם ז"ל ונימא ליה ולטעמיך ולמה הוצרך קרא דמאהל מוע' לשאר דברו' שבאה' מוע׳ אחר שגם הם דבור ומפי קדש למש' אלא ודאי שצ"ל דאהל מוע' עם סנה או אהל מוע׳ עם סיני לא יתחברו לעשו' מהן צד השו' לפי שאינ' שוים בדבו' שדבו' כל א׳ מאלו הוה באש ודבור אהל מוע' לא היה באש ואיך נאמ׳ הצד השו' שבהם שהם דבור ומפי קדש ואין הדבורי' שוים שאין דבור עם האש שוה לדבור גרידא מבלי אש ולזה לא מצינו למילף לכל הדברו' לא מסנה ואהל מועד ולא מסני ואהל מוע' ולזה הוצרך ללמו' זה מקרא דמאהל מוע' כמו שאמרנו ומה שהקשה הרא"ם על הת"כ לשתוק מקראי דסנה וסיני וליתו כלהו מאהל מועד ותירץ דמאהל מוע' לא מצי למילף דאיכא למפרך מה לאהל מוע' שכן שכן עליו הענן ולא יכול מש' לבא ולזה הוצר' לקרוא כמו שדר"זל שאמר הב"ה אינו דין ודרך כבוד שמשה שנצטער במשכן והוה עומ' בחוץ אלא הרי אני קורא אותו תאמר בשאר הדברו׳ שאינם כן לפיכך הוצרכו כל הג' מקומות ומשלשתם יליף לכל הדברות ולא הוזכר זה כאן לפי שאין כוונת התנא אלא להודיע למה הוצרך הכתוב ללמד שקדמה קריאה לדבור באהל מועד ולמה לא למד זה מסיני ומסנה או משניהם במה הצד אבל לא בא להודיע צריכותו' בכולהי קראי ולזה לא אמר למה לא למדו סנה וסיני מאהל מוע' ולע"דנ דהא דלא ילפי כלהו מאהל מוע׳ הוא מפני שאין הדבר מוכרח באהל מועד שאלו לא מצינו בסנה וסני שהקדים קריא' לדבור אע"ג דאמר הכא ויקרא לא היינו אומרים שהקריאה לדיבור אחר שיש לנו לפרש ולומ' שהקריא' לא היתה אלא לתת לו רשות ליכנס לפי שלא היה יכול לבא ויכריחנו לומר זה מה שקדם לומר בסוף הפרש' הקודם ולא יכול משה וגו' וסמיך ליה ויקרא נהי דיקשה לן אומרו ויקרא וידבר על האופני' שביארנו אבל עם כל זה אחר שבכל הדברו' לא היינו מוצאים קריאה לדבור היינו אומרים דויקרא אל משה סמוך אל מ"ש למעלה ולא יכול ואומרו וידבר הוא תחלת דבור ולזה לא אמר דליתו כלהו מאהל מועד וזו היא הסיבה שהוצרך קודם שיאמר הקדים קריאה לדבור לומר ולהכריח זה מאומרו ויקרא וידבר לפי שלא נאמר שהקריאה סמוכה לקרא דולא יכול ועדיין צריכין אנו למודעי למה לא הוצרך הכתוב לכתוב בפירוש לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים שקדמה קריא' הוא מפני כי הדבור הוא סבה מחייבת לקריאה מכמה טעמים האחד שהגדול אשר ירצה לדבר לקטן ממנו קודם שידבר אליו צריך לקראת אותו שאם ידבר דבריו ולא יקראנו לא יטה אזנו אליו לשמוע כי לא יאמין כי ישמע קולו כי יחשוב שא"א שיהיה הדבור עמו כי אין ראוי לגדול לדבר עם הקטן ולזה צריך לקרא' אותו קוד' כדי שיכוון עצמו לשמוע וידע שעמו מדבר ונמצא שהדבו' הוא סיבת הקריאה והב' שבקריאה הוא נותן לו הכנה לשמוע הדבור האלהי שאם לא יתלוה אליו עזר אלהי לזה לא יספי' הכנתו ושלימותו האנושי להשיג זה וא"כ הדבור האלהי יחייב ויסבב הקריאה ובהיות הסיבה בהכרח ימצא המסובב ולא צריך קרא לאומרו עכ״ל ואני אומר אדרבה שאין דבריו נראין בעיני כי כבר הרגיש הרא"ם ז"ל בעומק חכמתו מה שהקשה עליו ונרמז היישוב בתוך דבריו דוק ותשכח ומתוך מה שכתבנו יתבאר לך שבטל הפי' של מי שכתב וז"ל ויקרא אל משה ק"ל דהל"ל ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר וגו' דהוי משמע שהקריא' באה מאהל מועד אלא ודאי קדמה הקריאה בכל פעם לכן פי' לכל דברות ולכל אמירות כו׳ א"כ ניחא דלא כתב מהיכן הקריאה בא כי בכל פעם היה הקריאה והוה כאלו היה ויקרא אל משה הנאמר כאן מלתא באפיה נפשיה וקאי אכל הקריאות ואח"כ מתחיל וידבר משה הדבור היה מאהל מועד כו':

רש"י לשון חיבה לשון שמלאכי השר' משתמשין בו כו' כתב הרא"ם ז"ל רש״י ז"ל פתח בלשון ת"כ ואמר לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה שפירושו קריאת משה משה שהוא לשון חבה וסיים בלשון ויקרא רבה ואמר קריאה לשון חבה לשון שמלאכי שרת משתמשין בו ושמא י״ל דס"ל לרש"י דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דבין לשון קריאה בין כפל השמות תרווייהו לשון חבה הוו ומשום קריאה דקרא פי' שהקריאה היא לשון חבה עכ"ל ולא שת אל לבו ליישב למה השמיט רש"י לשון זרוז שהוזכר בת"כ ועוד למה פי' בת"כ ב׳ פירושים לשון חיבה ולשון זרוז וההפרש שביניהם הוא זה כמ"ש הרב הגדול ר"א שי' שכבר ידעת שפי׳ לשון חבה לפי שהאוהב את האדם ומחבב אותו ימתק שמו בפיו עד שכאשר יקראנו לא ישבע מהזכיר אותו ולזה יקראנו פעם אחר פעם מגודל אהבתו עמו ואהבת שמו שחביב עליו לשון זרוז שכאשר ירצה האדם לזרז למי שיקרא על מה שיצוונו יקראנו פעם אחר פעם כמזרז וממהר אותו לעשות הפעולה כי בכל פעם ופע' שיקראנו הוא זירוז אחד וצווי אחד והנה אמר ב' דברים חבה וזרוז לפי שהקריאות לפעמי' קורא אדם לחבירו לצוות אותו על שום דבר ולפעמי׳ יהיה להודיע שום דבר לזה פי' בו ב' פירושים שאם הוא להודעה שאין שם צווי יהיה כפל הקריאה מרוב אהבה וחבה ואם יהיה לצוותו יהיה מלשון זרוז:

רש"י אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון ארעי ובלשון טומאה כו' וא"ת הלא לעיל בפרשת שמות כתיב ואמרתם אליו י"י אלהי העבריים (נקרא) [נקרה] עלינו ופרש"י (נקרא) [נקרה] לשון מקרה וכן ויקר אלהים אל בלעם הרי לך שלשון זה הנאמר בבלעם מצינו ג"כ בישראל כבר תירצוה המחברים שזה שאמרו פה שלנביאי ישראל נגלה עליהן בלשון חבה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו ה"מ היכא שהכתוב מספר ענייניהם כגון הכא שהכתוב מספר שהקדוש ברוך הוא נגלה על משה בלשון חבה אבל התם שהזקנים ומשה אמרו על עצמם י"י אלהי העבריים נקרא עלינו אינו מדרך המוסר שיאמרו על עצמם שהקדוש ברוך הוא נגלה עליהם בלשון חבה אלא אדרבה ממעיטין את עצמם לומר שאין הקב"ה נגלה עליהם אלא בלשון עראי וטומאה ועוד יש לומר כי לשם היו מדברים עם פרעה כמו שכתו' ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו י"י אלקי העבריים (נקרא) [נקרה] עלינו ולפי' דברו עמו לפי הרגלם ודרכם של האומות שאין הקב"ה נגלה לנביאיהם אלא בלשון עראי וטומאה ועוד יש לומר שבשעה שאמרו משה והזקנים י"י אלהי העבריים נקרה עלינו היו ישראל עדיין בארץ מצרים ובעת ההיא לא היה בידם שום מצוה וכבר היו (מוטעים) [מוטבעים] בטיט היון עד שנתערבו בהם ולמדו ממעשיהם ולכן באה אותה הנבואה איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו וגומ' ולזה לא היה ראוי אז להקדוש ברוך הוא להיות נגלה עליהם בלשון חבה:

רש"י הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין כו' משו' דהוה אמרינן שהיו שומעין הקול אחר שבזה מצאנום שנשתתפו עם משה בעשרת הדברים שבקול דברים היו שומעים ולזה באמרו ויקרא אל משה שהוא קול הקריאה הוה אמרינן שגם ישראל שומעין אותו לזה אמר שהקול היה נכנס באזניו של משה כמין סילון ולא היה ישראל שומעין אמנם במעוט אליו שהוא על הדבור אמרו שאהרן לא היה שומע דבכל אחד מהם אנו ממעטין מי שיש לחשוב בו שהיה בכלל ואע״פ שלא נמצאת דרשה זו דאל ישראל כתב דרשה זו רש"י ז"ל ממה שמצא בת"כ שדרשו מיעוטא דאליו אשר הוא בדבור למעט את אהרן שנרא' שמפני שמצינו אותו שנשתתף בדבור עם משה לזה צריך מיעוט למעטו מהדבור המיוחד מזה ראה שגם בקול אשר שמעו אותה ישראל בעשרת דברות עם משה צריך למעט אותם מהקול המיוח' למשה והכא בת"כ סמכו דמדדרשו אליו למע' את אהרן שנדרוש ג"כ מיעו' ישראל מהקול ממיעוט אל משה ועו' נאמר בזה תירוץ אחר והוא במה שנודע שב' מיני דבורים היו הא' קול הקריאה כשהיה האל ית' קורא למשה ואמ' משה משה והב' קול הדבור כשהיה מדבר עמו והנה הקול פעמים היה יוצא מבין ב' כרובים ומתפשט באהל לבד וזה כאש' היה משה באהל מוע' ופעמי' היה מתפשט ויוצא מאהל מועד לאזניו של משה והוא כאשר היה משה חוץ מאהל מועד במחנה עם ישראל כי לא היה משה תמיד באהל מועד ומצפה מתי ידבר עמו האל ית' אלא ודאי שבכל פעם שהיה רוצה הש"י לדבר עמו ולא היה משה באהל מוע' מסתמא היה קוראו מהמקו' אשר היה שם שיבא לאהל מועד ואם היה חוץ לאהל היה הקול מגיע אליו שם חוץ לאהל והדבור השני הוא קול הדבור בעצמו שהיא המצוה שהיה אומר אליו והנה זה לא היה יוצא מאהל מועד כי בעת הדבור היה משה באהל מועד תמיד והיה שם מדבר עמו ובזה נכון דברי הברייתא וגם דברי רש"י ז"ל וזה שהבריית' דדריש תיבת אליו דכתי' גבי דבור לא יכול למעט אלא את אהרן שהיה רגיל ליכנס עם משה לתוך האהל ולזה צריך הכתוב למעטו שלא היה שומע קול המצוה שהיה משה שומע בתוך האהל אבל לישראל א"צ למעטם מזה הקול שהם לא היו נכנסי' לאהל מועד כדגרסינן לקמן לך היתה יעידה ולא לישר' שפירושו שהיו ישראל עומדי' חוץ מאהל כשהיה משה נכנס לאהל מוע' א"כ למה יצטרך הכתו' למע' את ישראל מהדבור שלא היה יוצא חוץ לאהל אמנם באומרו ויקרא אל משה שהוא קול הקריא' שהיה יוצא לפעמי' אל המחנה כשהיה משה שם מזה הקול אנו צריכין למעט את ישראל ולזה דריש רש"י ז"ל מיעוטא דאל משה ודריש ליה למעט את ישראל מזה הקול ולזה אמר שהיה הקול יוצא ומגיע לאזניו של משה וכל ישראל לא היו שומעין והנה דייק זה מאמרו אל משה ולא ממלת אל דאמרו אל משה הכל יתר אחר שאמר ויקרא ולא אמר מי הוא הקורא משום דסמך על האמור למעלה הל"ל ויקרא לו ויסמוך על משה הנזכר למעלה ואם כן אל משה יתר הוא ולזה דריש ליה למיעוטא ותנא דת"כ לא בא אלא לדרוש מעוט אהרן לחוד ולזה לא דריש אלא מיעוט' וידבר אליו דהל"ל לו ואמר אליו למעט את אהרן ובזה לדעתי לא דייק הרא"ם ז"ל כי הוא ראה דברי רש"י ז"ל שאמר מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ מאהל מועד וכך דרשוהו לקמן וחשב שהקול הזה הוא קול הקריאה גם כן שהיה נפסק ולא היה יוצא ולא הבדיל בין הדבור ובין קול הקריאה שכן אמרו בהדיא בדבו' מא"מ למדנו מכאן שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל ואם היה משה חוץ לאהל לא היה הקול מגיע לאזניו ובדעתו זה היה סבה שלא מצא ידיו בדברי חז"ל שנרא' מהם שמשה שמע את הקול בהיותו חוץ לאהל שאמרו במד' תנחומ' שכאשר שכן הענן על המשכן ולא היה יכול משה לבא אל אהל מועד מיראתו עד שקראו השם לבא אל אהל מועד וקשה שאם היה הקול נפסק ולא יצא חוץ לאהל א"כ היאך שמעו משה ולז"א הוא שמדרשים חלוקים הם ולדעת תנא דת"כ לא נקרא משה עד שנסתלק הענן וכן אמרו כתוב אחד אומר ולא יכול משה וכו' וסליק אמור מעתה כל זמן שהיה הענן על המשכן לא יכול משה לבא נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו וכל זה הדוחק לפי שחשב שלא היה יוצא הקול של הקריאה מהאהל ולא תקן דבר באמרו שמדרשים חלוקים הם שגם בת"כ כשאמ' נסתלק הענן היה נכנס ירצה היה נככס בלא קריאה אבל כשהיה הענן לא היה יכול להכנס מעצמו אבל היה נכנס על ידי קריאה כמו שפירש למעלה וגם לזה נדחק במה שהקשה שאם לא היה הקול יוצא חוץ מאהל וישראל היו עומדין חוץ לאהל ולא היו יכולין ליכנס עם משה תוך האהל א"כ למה הוצרך הכתוב למעט את ישראל מכל הדברות לומר שישראל לא היו שומעין כי מאין יעלה על הדעת שהיו שומעין והקול לא היה יוצא ולא מצא תשובה לזה אלא בדברי הראב"ד ז"ל שנראה לו להר"אם שזה דעתו כי הוא הקשה הקושיא לקמן באמרו שהיה הקול נפסק וז"ל קשיא לי כיון שלא היה הקול יוצא חוץ לאהל וכבר נתמעטו כולם מן היעידה באהל אם כן למה הוצרך הכתוב למעט את ישראל מן הדברות והשיב שאף מן הדברו' שנאמרו למשה קודם הקמת המשכן מהם נתמעטו ובזה השיב הרב לקושייתו ואמר ונכון הוא ובודאי שקושיא זו אינה אלא על מה שמיעטן מן הדברות כי הדבור לא היה יוצא חוץ לאהל ולזה אין להשיב זולתי מה שהשיב הראב"ד ז"ל אבל לקול הקריאה שמיעטן רש"י ז"ל אין קושיא כי במה שאמרנו היא מתורצת עכ״ל הרב הגדול ר"א שי׳ וכבר קדמהו בכל דבריו האלה מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל ואין ספק שכל דבריהם נאמרין באמת ובצדק אבל שקשה לי על מ"ש מורי ז"ל דק"ל לרש"י דה"ל למיכתב ויקרא את משה שכן מלת את נופל על הקריאה להורות על הפעול שהוא הקרוא וכן כתיב ויקרא את עשו בנו ויאמר אליו וגו' ויקרא את יוסף וגו' לכך דורש רש״י במלת אל דהכא למיעוט׳ למעט כל ישראל כו' עכ"ל שהרי מצינו גם כן ויקרא [ה'] אלהים [אל] האדם וגו׳ וכן ויקרא מלאך יי' אל אברהם וגו' וכן ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב וגו' וכן ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגו' וכאלה רבים ש״מ אין קפידא בכך לכן נ״ל עיקר כמו שפירוש אחר כך וז"ל א"נ מאל משה הוא דמפיק ליה כי נראה לי דמלת משה כולו מיותר כו':

רש"י יכול ישמעו את קול הקריאה ת"ל קול לו כו' הקשה הרא"ם ז"ל בת"כ לא אמרו זה אלא בדבור של מצוה והיאך הבי' הבריית' הזאת שהיא שנויי' בדבו' של מצוה בקריא' משה משה שאינם אלא קריאה בעלמא דלמא דוקא על הברת הדיבור של מצוה לא היו שומעי' אבל קול הברת קריאת משה משה היו שומעים ועוד למה לא כתב זה במקומו מיד אחר המאמר הקול הולך כו' וכתב דטעות נפל בספרים וצ"ל במקום את קול הקריאה את קול הדיבור וקאי על קול הברת הדבור על וידבר אליו למעט את אהרן הסמוך לו לומר שאהרן לא היה שומע את הקול והקול אליו מורה שאף הברת הדבור לא היה שומע וי"א דאין צריך להגיה דקול הקריא׳ דקאמר היינו קול הדבור נקרא קול הקריאה שכך נקרא קול הדבור כמו קול קורא במדבר שפירושו קול מדבר במדבר והא דלא אמר קול הדבור בפירוש לישנא דת"כ נקט ומה שפרש״י ת"ל קול לו קול אליו פי' דכתיב וישמע את הקול מדבר אליו דה״ל למכתב קול לו למעוטי דאפילו קול הברה לא היו שומעין ופירושו דקול לו קול אליו כתב השר רבי יודא חיוגא ז"ל כי אותיו׳ הנשימה ג' והן או"י ונקראו אותיו' הנשימה כי לא נוכל לעשות שום תנועה בלעדיהם ואלו הג' אותיות נחלקו בכוחם משאר האותיות כי כל האותיות מלבד אלו אין להם נח נסתר אמנם הנח נראה כמו ב' אחרונה ממלת אב שהיא נחה פי' שאין שום מלה פחותה משלש אותיו' וא"כ שרשה אבב וכן פת בג המלך שרשה בגג במלאכת הדקדוק אמנם נחותה נרגש ונראה במוצא השפתיים וכן הג' במלת בג היא נחה אמנם נחותה נרגש במוצא החיך ועל דרך זה תמצא האותיו' כולם זולת או"י אמנם הה"א דומה בזה לאו"י אבל לא נמנית בכללן לענין יאריך סיפורו ולאו"י ב' מיני נחיה נח נראה ונח נסתר הנה הנסתר בוי"ו לו הנח הנראה בוי"ו אליו ואתה הראיתה לדעת שוי"ו לו וי״ו אליו מייחדת הדבור לזכר הנזכר אמנם ביניהם הפרש כי וי"ו לו מייחדת הדבור בדרך נסתר ואולם וי"ו אליו מייחדת הדבור בדרך מורגש נרא' ודעת רבותי׳ ז"ל שכל זמן שהאות מייחדת מורגשת יות' בד"ת על יחיד יותר חזק ולזה דרשו שאלו אמ' הכתוב וידבר לו לא היה מורה על יחיד שלו והיה אפשר שהיו ישראל שומעים עם היות הדבור נמשך למשה לפי שאין האות המייחדת הדבור מורגשת במוצא השפתים אבל באמרו אליו שאות המייחדת מורגשת במבטא מורה יחיד יותר וזהו שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו:

רש״י מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל כו' הקשה הרא"ם ז"ל דהיאך יליף זה מאמרו מאהל מועד דהמ"ם תור' על מה שממנו הקול לא על מה שאליו הקול והדרשה היא הוראת מה שאין יוצא הקול אליו ולזה השיב הוא דלאו ממלת מאהל מועד קיליף ליה אלא מסמיכת מאהל מועד למלת אליו הוא דקא דייק דמדה"ל למכתב ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר יי' אליו וסמך אליו לאהל מועד בא לומ' שלא הי' הקול אלא מאהל לאזניו שהיה בתוך האהל ולמדנו מכאן שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל ואלו היה משה חוץ לאהל לא היה הקול מגיע לאזניו ע"כ דברי הרא"ם. וקשה לי בהם טובא חדא דאלו היה כך היה מן הראוי שיבארו דבריהם ויאמרו מאהל מועד אליו מלמד וכו' ולקמן הל"ל ולמה נאמר מאהל מועד אליו ועוד דגם אם סמך מלת אליו למאהל מועד עדיין לא נלמד שהיה הקול נפסק כי לא יאמר הכתוב בזה שלא היה הקול בא אלא לאזניו אבל מה שיאמר הוא שמאהל מועד היה בא הקול לאזניו שהיה באהל מועד ומי יאמר לנו שאלו היה חוץ לאהל מועד שלא יבא שם הקול אליו והוא חשב לתרץ זה באומרו שלא היה אלא מהאהל לאזניו שהיה בתוך אהל מועד שרצה בזה שבאומרו שאליו שהיה באהל היה בא משמע שלמי שלא יהיה באהל לא יבא אליו הקול וצריך אם כן בזה לפרש הפסוק אליו שהיה באהל היה הקול מאהל מועד והוא דוחק שהעיקר חסר מן הספר אלא א"כ נפרש לפי דעתו אליו מסיבת היותו באהל מועד שמכאן שאלו לא היה באהל לא היה בא אליו וכל זה דוחק ולזה נ"ל שאין הקושיא קושיא שאחר העיון מה שרצה ללמוד הוא מה שממנו בא הקול לא מה שאליו וזה שאלו היה הקול יוצא לחוץ היה בא הקול למשה מכל מקום אשר בו יתפשט הקול לא מאהל מועד ביחוד כי בשלמא אלו היה ב"ו מדבר שהוא במקום מיוחד ואינו אז במקום זולתו אז כאשר יהיה מדבר במקום אחד נאמר שבאותו המקום יוצא הדבור אחר ששם הוא המדבר אמנם האל ית' מלא כל הארץ כבודו והוא בכל מקום וא"כ קול הנברא ממנו ית' אלו היה מתפשט לחוץ לא ייוחד אליו מקום מיוחד כי בכל מקום הוא מדבר ובאומרו מאהל מועד שנראה שלא היה מדבר ויוצא לו הקול אלא מאהל מועד מזה נלמוד שלא היה הקול אלא באהל לבד ולא חוצה לו ופי' הפסוק וידבר יי' אליו עם היות קולו ודבורו בכל מקום מאהל מועד לבד כי לא היה קולו נשמע אלא בזה המקו' לבד ועוד הוקש' להרא"בד ולהר״אם שכיון שהי' הקול נפסק ולא היה יוצ' חוץ לאהל למה א"כ הוצרך הכתוב למעט את ישראל מהדברות שהם לא היו נכנסים לאהל ומהיכא תיתי לי שיהיו שומעין הקול שאינו יוצא לחוץ אשר בו היו יושבים הם ותירץ לזה הראב"ד ז"ל דלא אצטריך המיעוט אלא לדברות שהיו קודם אהל מועד וקשה לי בזה דהא מיעוט שמיעת הדיבור לישראל הוא מקרא דודברתי אתך וזה אינו מדבר אלא בדבור אהל מועד שעליו אמר ונועדתי לך שמה ודברתי אתך ואיך א"כ נאמר שבא למעט דברות אשר היו קודם אהל מועד ולזה נשיב ראשונה ונאמר דנהי שהקול לא היה יוצא חוץ לאהל מועד אבל פתח אהל מועד היה נשמע ואלו לא מיעט קרא את ישראל משמיעת הדבור היינו אומרים שהמטי' אזנם לפתח האהל היו שומעי' הדבור ולזה צריך למעט אותם או נאמר שהוצרך המיעוט לומר שעם היות שיהיה שם הקול לא היו שומעי' אותו וזה שאלולי המיעוט והיינו ממעטים אותו מפני שהקול היה נפסק עדיין יקשה לנו ונאמר ולמה לא היה יוצא וישמעו אותו ישראל לזה הוצרך הכתוב למעט את ישראל מהשמיעה ואמר אח"כ שהקול היה נפסק לומר שהיה נפסק מפני שאף שיצא לא היו ישראל שומעים אותו ועוד הוקשה להרא"ם שאחר שהיה קול נפסק ולא היה יוצא חוץ איך א"כ כשהיה משה חוץ לאהל ולא יכול לבא אל האהל מפני הענן וקראו האל ית' איך שמע הקול בחוץ ונדחק להשיב ולומר שלדעת זה המדרש אשר אמר שלא נכנס משה עד שנקרא ירצה שהיה הקול יצא לחוץ ופליג על זה התנא דהכא דאמר שהיה נפסק עכ"ל וקשה בעיני דאלו היה חולק על מאי דאמר הכא שהיה הקול נפסק למה א"כ לא הביא החולק כאן ולא יאמר סתם שהיה הקול נפסק ומ"ש שת"כ סברי כאידך דרשא שכל זמן שהיה הענן לא היה משה נכנס וכאשר נסתלק הענן היה נכנס גם שנודה לו זה עם כל זה עדיין יצטרך לקריאה דהרי תנא דהתם סבר דבכל מקום מקדים קריאה לדבור וכאן אמר ויקרא וידבר וא"כ מי יתן ונדע כשקורא אותו והוא מחוץ לאהל איך היה שומע וכ"ש שאין הדבר כמ"ש דאליבא דכ"ע גם כשהיה הענן שם היה נכנס אלא ההפרש היה שבלא ענן היה נכנס (בכלי) [בלי] קריאה שאהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא כי הוא בן בית ונכנס בכל פעם שירצה וכשהיה שם הענן לא היה נכנס עד שיקרא וא"כ אליבא דכ"ע כשהיה הענן שם היה נקרא ונכנס ועדיין הקושי' במקומה מאין היה שומע קול הקריאה אם לא היה הקול יוצא לחוץ וכבר ביארנו למעלה מה שנוכל לתרץ בזה במה ששמנו הפרש בין קול הקריאה וקול הדבור אמנם עכשיו נאמר על אופן אחר והוא זה הנה הקול היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל מפני שקול זה הוא קול נברא דרך נס והוא ידוע שהנס לא יהיה אלא בעת שיצטרך אליו וגם במקו' אשר יצטרכו אליו ולא יתפשט למקום אחר וא"כ אחר שקול זה היה נברא ולא היה אלא למשה לבד אשר היה יכול לשמוע אותו אלו היה מתפשט חוץ היה הקול נברא בחוץ מבלי צורך אליו כלל אחר שאין בחוץ מי שישמע אותו כלל ולזה היה נפסק ולא היה יוצא ואחר שזה ידוע בודאי כי כאשך היה צריך לצאת חוץ לאזן משה והוא כאשר היה משה חוץ שהיה יוצא לחוץ אבל לא לכל אלא לאזן משה לחוד וזה כאשר יקרא אותו שיכנס ודייקא נמי דלא כתי' ויקרא אליו מאהל מועד אלא וידבר אליו מאהל מועד שהדבור אשר היה בהיות משה באהל מועד היה אליו מאהל מועד כי לא היה יוצא לחוץ אמנם כאשר היה קורא אותו בהיותו חוץ היה בא אליו מהמקום אשר היה בו הן אמת שלא היה שומע זה אלא משה לבד ולזה מעטו את ישראל מקול הדברות עם היות שהיה נפסק ולא היה יוצא מפני שאחר שהקול נברא דרך נס אלו היו ישראל שומעין אותו היה יוצא ולא היה נפסק ולזה הביאו ראיה קודם שלא היו שומעין אותו ולזה דרשו שהיה נפסק כי אין צורך לנס במקום אשר לא יצטרכו אליו עכ"ל הרב הגדול ר"א שי' וגם פה כבר קדמהו מורי הגאון מהר"מ יפה ז"ל דוק ותשכח.

רש"י לאמר צא ואמר להם דברי כבושין בשבילכם נדבר עמי כו' לפי שישראל יצטערו בראותם שעליהם היה טורח המשכן נדבתו וגם מלאכתו והתועלת מהשוכן בו היה למשה לבד שמכלם לא קרא הדבו' אלא למשה ואין לומר שהוא היה יותר מוכן מהם כי התורה העידה שגם הוא לא היה יכול להכנס עד שקראו האל ית' ועזר אותו לזה אמר לו הקב"ה שיאמר להם דברי פיוסין לפייס אותם על זה ומהפיוס אתה למד זה שאמר שיאמר להם בשבילכם נדבר עמי שירצה שעם היות הוא הנקרא הם הסבה אליה ובבחינה זו הם נקראים אחר שאינו מדבר עמו בשביל עצמו אלא לצרכן של ישראל ותועלתם וא"כ התועלת מן המשכן ומן השוכן בו אינו אלא לכם אחר שאתם הסבה שיקראנו האל ית' וידבר עמו.

רש"י שכן מצינו שכל ל"ח שנה כו' כתב הרא"ם ז"ל דהאי שכן מצינו דקאמר אינם דברי משה עתה לישראל אלא הם דברי התנא דת"כ לפרש דברי כבושין מה הם ואמר כדברים הללו שהן ממשיכין לבם ומקרבן לאהבתו ית' כו' וקשה לי שהרי לשון דברי כבושין בכל מקום אינם אלא דברי מוסר ותוכחה כמו הזקן שבהם אומר לפניהם דברי כבושין אחינו לא נאמר באנשי נינוה וירא האלדים את שקם ואת תעניתם וגו' ברפ"ב דתענית וכאן אינו אלא דברי פיוס ושמא י"ל שכיון שמדבריו האלה ימשך שלא יהיה הדבור עמו אלא בשביל ישראל בהיותם זכאי' ואהובי' לפני השי"ת אבל לא כשהם חוטאי' ממילא הם דברי מוסר ותוכחה שלא יהיו חוטאים

ויגרמו שלא יתייחד עמו הדבור.

רש"י לא נתייחד הדבור עם משה כו׳ לקמן בפ' דברים בפסוק וידבר יי' אלי לאמר פרש"י ג"כ וז"ל אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה וידבר אלא ויאמר ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופי' לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים ויישוב ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל והקשה שם הרא"ם ז"ל שזה סותר למ"ש הוא גבי ותדבר מרים דכתב אין דבור בכל מקום אלא לשון קושי ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים והניח הקושיא בצ״ע ולדעתי אין כאן סתירה כלל שמ"ש כאן הוא בנוי ומיוסד על מ"ש שם והוא כי הדבור הוא לשון קושי וכאשר האדם מצוה את חבירו שיעשה דבר מה וידבר אליו בלשון חזק ובקושי הנה זה הוראת חבה ואהבה לפי שאינו מצוהו על זה האופן אלא כשהוא בטוח באהבתו עמו וקשר האהבה ביניהם ואז מדבר לו מה שמדבר פנים אל פנים כי לא יבוש ממנו מלשאול ולצוות מה שירצה אמנם כאשר ידבר אליו ויצוהו על דבר מה בלשון תחנונים ואמירה רכה אין זה אלא שאינו בטוח באהבתו ואין קשר האהבה ביניהם חזק כי לכך צריך להתחנן אליו ולזה אינו מדבר עמו פנים אל פנים אלא ישוב פניו ממנו כי יבוש מלשאול ממנו להיותו רחוק ובלתי נאהב ממנו והכלל כי למי שהוא אוהב האדם ישאל ממנו רצונו בקושי וחוזק ופנים אל פנים מבלי בושה ואת מי שאינו אוהב ישאל ממנו רצונו בתחינה ובקשה ולא יראה לו פנים כי יבוש מלשאול ולז"א רש"י שחז"ל דייקו זה מאומר וידבר יי׳ כאן ומתחלת הסדר משהתחיל בשלוח המרגלים אמר ויאמר לז"א שעד כאן שהיו נזופי' לא היה הוא במדריגת האהבה שלימה עמו ית' כי היה גם הוא נזוף ממנו ולזה לא היה מצוהו בדבור ובחוזק שהוא לשון חיבה ופנים אל פנים אלא בלשון תחנוני' שמורה העדר החבה ולזה לא יהיה פנים אל פנים אבל כאשר תמו אז וידבר יי׳ אלי. או נאמר בזה במה שנקדים להבין ההבדל שיש בין אמירה לדבור רצוני מהו ההפרש אשר יש בין אם נאמר אמר פלוני דבר זה או דבר פלוני ולדעתי הוא זה כי הדבור הוא מורה על חתוך האותיות והוצאתם בפה והאמירה היא מורה על אמירת הענין לא על חתוך האותי' אשר בהם נאמרו ואם נאמר דבר פלוני כזה אנו מראים על הדבור שיצא מפיו לאמור זה הענין וכשנאמר אמר פלוני מורה על הענין הנאמר לא על הדבור אשר בו נאמר ולזה הדבור הוא פנים אל פנים לפי שהוא נאמר על עצם הדבור היוצא מפיו ולזה כשנאמר דבר פלוני לפלוני הוא מורה על שדבר אליו פנים אל פני' אחר שנאמר שהוציא דבריו וחתכם אליו אבל האמירה שהוא רומז על הענין הנאמר לא על הדבור שבו נאמר לא יורה על היותו נאמר פני' אל פני' כי ההוראה היא שאמר לו הענין ויתכן ע"י אמצעי או מבלי שיראה לו פניו אחר שאינו רומז על עצם הדבור היוצא מפיו ובזה נכון אמרו במשה וידבר יי' אל משה לאמר שירצה חתוך הדברים והוציאם מפיו אל משה לאמר אליו הענין וזהו פה אל פה וגם פני' אל פנים וגם זו כוונת אומרו ודבר יי' אל משה פנים אל פנים וא"כ הן אמת שהדבור יורה קושי והאמירה תחנוני' אבל בבחינה אחרת הדבור מור' חבה אחר שיורה על הדבור הנחתך מהפה שהוא פני' אל פני' והאמירה לא יורה זה אחר שיורה על הענין הנאמר ויוכל להאמר במבלי הוראת פנים אחר שלא יורה על הוצאתו מהפה כי אז יהיה מראה פני' או נאמר באופן אחר כי כל דבר הנשאל לקושי הנה יורה על היות הדבר לתועלת הנשאל לא מתועלת השואל או הוא מיהא לתועלת שניהם ולזה אין צריך להתחנן אליו ולזה לא יבוש לשאול ופניו לא יחוורו ולזה מדבר פני' אל פני' וגם יורה חבה אחר שלתועלתו הוא מבקש אמנם דבר הנשאל בלשון רכה ותחנוני' יורה על היות הדבר הנשאל לתועלת השואל לחוד ולזה לא יורה חבה ולא יאמר אלא בהשבת פני' כי יבוש מלשאול וגם אינו דבר קבוע אחר שהוא נשאל בתחינה ולזה אמר משה שלא דבר אליו יי' בדבור כל ל"ח שנה עד אשר תמו שאז וידבר והרא"בד מוסיף על דברי רש"י ואמר ואע"פ שיש בתורה כמה וידבר משלוח מרגלים ואילך אפשר כשכתב התורה בסוף המ' שנה החזיר אותו ללשון דבור אבל הוא מעיד על עצמו שלא היה עמו בדבור קבוע וחזק עד אשר תמו למות עכ"ל ובודאי כי לא ראה בדברי הרב שאמר משלוח המרגלים לא נכתב בפרשה ושלא אמר לא נכתב בתורה ולזה אין קושיא בדברי רש"י כי לא דבר על התורה אלא על הסדר ופ׳ אלה הדברים שמשהזכיר שלוח המרגלים כל מה שאמר שאמר לו הש"י אמרם בלשון ויאמר ולא אמר וידבר עד כאשר תמו וגו' ולזה אין אנו צריכין לומר שהוא החזיר אותם ללשון דבור שא"כ למה לא החזיר כלם ובמה שכתבתי יתיישב עכ"ל הרב הגדול ר"א שי׳ ואין אנו צריכין לכל דבריו כי כבר כתב רבינו בחיי ז"ל בפ' בא בפסוק וידבר יי' אל משה וז"ל כבר ידעת כי הדבור פנימי יותר מן האמירה כי הדבור הוא התורה שבכתב והאמירה היא התורה שבע"פ וזה ידוע לחכמי הקבלה כו' ומאריך ע"ש ומ"ש דמה שהקשה הראבד ז"ל אין קושיא בדברי רש"י כי לא דבר על התורה אלא על הסדר ופ' אלה הדברים כו' אינו אמת כי תלמוד ערוך ברור מללו בסוף תענית קאמר וז"ל עד שלא כלו מתי מדב' לא היה דבור עם משה שנ' ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר יי׳ אלי אלי היה הדבור כו' ע"כ הרי בהדיא משמע דקאי על כל ימי משך הזמן מתי מדבר דהיינו משלוח המרגלים ואילך הנז' בפ' שלח לך ולא עוד אלא שרש"י גופיה הקשה שם זאת הקושיא של הראב״ד ז"ל אלא שתרצה בענין אחר וז"ל ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר א"ד לא היו פה אל פה אלא בחזיון לילה וגמגום עכ"ל ואין ספק דלכך כתב רש"י וגמגום לפי שגם הוא ס"ל כמ"ש רבינו בחיי ז"ל שהבאתי לעיל כי הדבור פנימי יותר מן האמירה כו׳ וא"כ בכל מקום שנז' דבור היה פה אל פה כן נ"ל:

ב

רש"י בקרבנות נדבה דבר הענין כו' כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל דנפקא ליה מייתורא דמלת מכם וכ"ש שסמכו למלת יקריב שאמר אדם כי יקריב מכם ולא אמר אדם מכם כי יקריב משמע כשהקריב תהי' מכם ר"ל מרצונכם ומעצמכ' ולא משום חובה המוטל' עליכ' ממני מחמ' איזה חטא ואע"ג שהרבה מדרשי' נדרשי' במלת מכם ס"ל לרש"י שזה משמעו׳ פשוטו של כתוב וכן משמע מלשונו של רש"י שכתב בפ"ב דביצה שהביא הרא"ם שאמר רש"י דכתי' אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה כו' משמע דעל מלת מכם סמך עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר לומר דעל מלת מכם סמך שהרי רש"י לא מפי עצמו אמר כן אלא מת"כ והרי בת"כ דרשו מלת מכם להוציא המומר ואח"כ דרשו מה שפרש"י בקרבנות נדבה דבר הענין ולא זכר ולא פקד כלל לגבי הך מלת מכם ועוד שהרי בת"כ אמרו כה"ג ממש גבי ונפש כי תקריב וגו' יכול גזר' ת"ל כי תקריב אינ' אלא רשות כו' וכן אמרו גבי וכי תקריב קרבן מנחה כו' וא"כ הקושיא של הרא"ם ז"ל על הת"כ ורש"י עדיין במקומה עומדת לכן נ"ל עיקר כמו שתירץ הראם ז"ל ע"ש:

רש"י להוציא את הרובע ואת הנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד כו׳ הרא"ם ז"ל הביא כל סוגיית הגמרא דתמורה פ׳ כל האסורין למה אנו צריכין מיעוט לכל אחד ואחד בפני עצמו ולא ילפינן זה מזה ועוד למה ממעטין ממיעוט זה רובע וממיעוט זה נעבוד דילמא להפך ע״ש שהאריך מאד וכן כל המפרשי׳ שעל ת"כ אבל שום אחד מהם לא שת אל לבו לדקדק הלא אמרינן בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והיכי אמר הכא שכל אלו ממעטין וי"ל ה"מ היכא דליכא אלא תרי מיעוטין אבל הכא דאיכא ג' מיעוטין בזה אחר זה בחד קרא כלהו אתו למעט וכה"ג ממש הקש' ותירץ בירושלמי ריש הוריות גבי אלו מיעוטין כו' ונ"ל הטע' דכיון דליכ' למימ' על מעוט השלישי מיעוט לאח' מעוט הוא דהא שני לאו מיעו' הוא אלא ריבויי דאתרבו ליה ממיעו' אח' מעו׳ הלכך אין אנו אומרי' על ב' מיעוטי' קמאי אין מיעו' אחר מיעוט אלא לרבות אלא כלהו אתו למעט אבל קשה לי שהרי בפ"ק דסנהדרין אמרינן הקרקעות ט' וכהן מה"מ אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה חד לגופיה הנך הוו מיעוט אח' מיעוט ואין מיעוט אח' מיעוט אלא לרבו' דאפי' ט' ישראל' וא' כהן מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן אימא ה' כהני' וה' ישראל קשיא ש"מ בהדיא דאליבא דכ"ע בין לשמואל בין לרב הונא לא אמרינן היכא דאיכא ג' מיעוטין בזה אחר זה כולהו אתו למעט אלא אדרבה כולהו אתו לרבות אליבא דשמואל ואפי' לרב הונא ב' מיעוטי קמאי אתו לרבות והא ודאי שאין לחלק בין ג׳ מיעוטי בזה אחר זה ובין עשרה מיעוטין בזה אח׳ זה וע"ק אעיקרא דדינא היאך אמרינן בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דא"כ לישתוק מינייהו לגמרי ומהיכא תיתי למעוטי דאצטריך מיעוט אח' מיעוט לרבו' ומיהו בהא איכא למימ' דשמא הוה ממעטין מכח שום דרשה או ק"ו או בניין אב להכי אצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבו' ושמא י"ל דלא אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אלא דוקא היכא דלא אשכחן מה למעט במיעוט אבל אם אשכחן מה למעט אפי' מיעוטי' רבים כלהו דרשינן למיעוט וצל"ע.

רש"י להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח כו׳ לא כפי ההזדמן ובמקרה נקט המיעוטין על זה הסדר רובע ונרבע ונעבד ומוקצה (ונובח) [ונוגח] וטרפה אלא ע"ד לא זו אף זו סדר אותן כמ"ש הרב הגדול ר"א שי׳ ולזה המיעוט הראשון דרש על רובע ונרבע לפי שהוא יותר מאוס וחמור לפי שהעבירה נעשית בעצמותו בהיותו רובע או נרבע והמיעוט השני בנעבד שהוא למטה ממנו במה שהנעבד נהי דנעשית העברה אבל לא בעצמו ממש שהוא אינו נהנה מעבירה עם היות שמצד אחר אלולי דמצינו גבי רביעה בהמה וגבי ע״ז בקר היינו מהפכין הדרשות לפי שע"ז חמורה שהעובד אותה כופר בכל התורה כולה והמיעוט הג' דרשנוהו במוקצה שהוא למט׳ מהם לפי שעדיין לא נעשי' עבירה לא בו ולא ע"י זולתו במחשבת המוקצה אשר הקצהו והמיעוט הד׳ וה' דרשנום בטרפה ובנוגח ששניה' אין החסרון בא ע"י עבירה כלל אלא שחשובי' כמתים ומשום הקרבהו נא לפחתך אלא שהקדים הנוגח לפי שבצד מה עשו בעליו עביר' על ידו במה שלא שמרוהו ואחר זה אמר הטרפה שאין בו עבירה כלל אלא חטא ממית.

ג

רש"י מהו אומר יקריב יקריב אפי׳ נתערבה עולת ראובן כו' הקשה מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל הלא כבר פרש"י אל פתח אהל מועד מטפל בהבאתו עד העזרה ופי׳ יקריבנו מענין קורבה כאלו אמר יביאנו אל פתח אהל מועד וא"כ אין הקרבות כפולות כיון שאין פירושם שוה דפירושו של יקריבנו הוא מענין קורבה ופירושו של יקריב אותו הוא לשון קרבן ר"ל הקרבה ע"ג המזבח ותירץ דיקרבנו תרתי משמע הבאה והקרבה ע"ש שהאריך ולי נראה שרש"י ס"ל דלעולם יקריבנו הוא למזבח והא דפי' לעיל מטפל בהבאתו עד עזרה לא מחמת דפי' יקריבנו מענין קורבה כאלו אמר יביאנו כו' כדפי' הרא"ם ז"ל אלא ממאי דכתי' אל פתח אהל מוע' דייק דאי להקרבה ה״לל בפתח אהל מועד מלבד שאינו נקרב בפתח של אהל מועד ועוד דיקריבנו חוזר לאדם אשר יקריב ואם הוא להקרבה אינו הוא המקריב לכן פי' שהוא מטפל בהבאתו עד העזרה כדי להקריבו וא"כ שתי ההקרבות למזבח ולכך אמר שפיר מהו אומר יקריב יקריב כו' כן נ"ל:

רש"י יכול אפי' נתערבה בפסולין או בשאינה מינה ת״ל יקריבנו כו׳ כתב הרא"ם ז"ל וא״ת מה ראית לרבות מיקריב עירוב עולה בעול׳ או עול' בחולין ולמעט מיקריבנו עירוב עולה בפסולין או בשאינן מינה אימא איפכא כבר תירצו זה בת"כ כו' עכ"ל וכתב עליו הרב הגדול ר"א שי׳ וז"ל ולא נהירא לי אחר שעירוב עולה בפסולין ובכל האחרי' הרי ביאר טעמו במה שמיעטן כי כלן יש הבדל גדול ביניהם כמו שאמרנו ופשיט׳ שהכתוב לא יבא למעט אלא אלו אחר שהשכל הוא ממעט אות' וגם התנא לא הוצרך למיעוט קרא לאלו כמו שאמרנו ולא דריש קרא אלא באשם לחוד ועל זה בעו ומה ראית וירצ' ומה ראי' לרבו׳ מהריבוי עול' בעולה ועולה בתמור' ועול' בחולין ולמעט מהמיעוט עול' באש' אח' דאם מפני שינוי השם הרי גם עול׳ בחולין ובתמור' יש שינוי השם וע"ז השי' עול' בעולה שהוא שם אחד ירצה כמו שעולה בעולה בודאי נרבה אותה לפי שאין בה אפי׳ שינוי השם שכלם עולה ושנוי בעלים לא איכפת לן שכל אחד תקרב לשם בעלים כך עולה בתמורה אין בהם אפי׳ שינוי השם דתמורה קרבה עולה וחולין נהי דשם חולין עליה' אבל הם מוכני' להקרא שם עולה אחר שהם בלי שם משמות הקדשים וזה שיכול להקדישה לשם עולה וא"כ אם אין בהם שם עול׳ בפועל הרי הוא בהם בכח אבל האשם אינו כן לפי שיש לו שם אשם ולא נוכל להעתיקו לשם עולה כלל ולזה מרבינן מהריבוי עול׳ בעולה ועולה בתמורה ועולה בחולין שכלם עולה בעולה ומעטנו מהמעוט עולה באשם שהם מב' שמות יראה כי ביאר טעם המתרבי' ולא ביאר טעם הנמעטין וגם המקשה כאשר הקשה ומה ראית לא הקשה על האשם הנמעט כי טעמו מבואר הוא אח' שיש שינוי ביניהם בשם וגם במהות הסבה שלא על מה שעולה באה אשם בא ולזה לא שאל אלא מה ראית לומר ר"ל לרבות ברבוי אלו שרבית ולא על העולה בעי אלא על התמורה והחולין שנראה שהם גם הם יש ביניהם שנוי השם לז"א שכשם שעולה בעולה שם עול׳ להם כן עולה בתמורה ועולה בחולין כמו שאמרנו ולזה לא אמר טעם הנמעטין כי טעמו מבואר ולא שאל לו עליהם וכפי זה נוכל לפרש הפסוק על זה האופן אם עולה קרבנו ירצה אם כאש' יקרה ערוב מה שעדיין שם עול' על קרבנו יקריב מכל מקום ואם לא יקריבנו לזה לבדו ולא אם נתערב עם אחר.

רש"י יקריב אותו מלמד שכופין אותו כו׳ כתב הרא"ם ז"ל ולא מייתורא דיקריב הוא דמפיק לה דההיא לרבויי נתערבה עולה בעולה או עולה בחולין הוא דאתא כדלעיל אלא מייתור' דאותו הוא דמפיק לה דדריש אותו יתירא בבעל הזבח שהב"ד יכריחו אותו שיקריב הקרבן שנדר ויהיה יקריב פועל יוצא לשלישי אבל כנוי יקריבנו שפירושו יקריב קרבן שהוא למעט את שנתערבה בפסולין או שלא במינו וא"ת איך אפש' שיפורש יקריב לשני ושלישי דלעיל דריש ליה לשני לרבוי אותה שנתערבה בכשרין והכא דריש ליה לשלישי לאכפויי לבעל הזבח להקריבה וי"ל מדה"ל למכתב יקריב וכו׳ יקריב אותו קרי ביה יקריב יקריב אותו דומיא דנער נערה הנערה חד לנתערבה וחד לאכפוייה ורש"י שפי' בפ"ק דר"ה יקריב אותו קרא יתירא הוא דהא כתו' ברישא דקרא יקריבנו הכי פירושו אותו קרא יתירא הוא דהא כתי' ברישיה יקריבנו שפירושו יקריב אותו עכ"ל וקשה לי על דבריו שהרי רש"בם פי' בחזקת הבתי׳ וז"ל יקריב אותו קרא יתירא הוא דהא כתי' לעיל זכר תמי' יקריבנו ומצי למכתב יקריבנו אל פתח אהל מועד לרצונו לפני יי' עכ״ל הרי אתה רואה מפורש דתרווייהו מלת יקריבו וגם מלת אותו אייתר ליה וסתם דברי רשב"ם הם מרש"י רבו וזקנו וכן משמע פשטא דלישנ' של רש"י בפ"ק דר"ה הנז' דתרוייהו מלת יקריב וגם מלת אותו אייתרו ליה דא"לכ לא ה"ל לסתו' אלא לפר׳ והרב הגדול ר"א שי' כת׳ על דברי הרא"ם ז"ל וקשה לי בהם דהוא אמ' דיתור מלת אותו הוא מפני שכבר כתב יקריבנו שירצ' יקריב אותו וכמו שדר' יקריב יקריב דרש אותו אותו וקש' דהרי כנוי יקריבנו דרשנו אותו כבר למיעוט עירוב בפסולין ומה שאינו מינו וא"כ מה שהוקשה לו במלת יקריב דחד אצטריך לגופיה וחד כבר דרש אותו היה ראוי שיקשה לו ג"כ במלת אותו דחד אצטריך לגופי' וחד כבר דרש אותו למעט עירוב העולה בפסולין ועוד שהוא דוחק לומר שמל' אותו היתירה תוליד מלת יקריב שני' בקרא שאין דומ' זה כלל לדרשת נער הנער הנער' דהתם בכלל הנער' אתנהו כולהו אמנם מלת יקריב אינה עם מלת אותו אמנם מה שנ"ל בפי' הברייתא הוא בזה האופן ונפרש הפסקא הקודמת על האופן אחר ממה שפי' והוא כי באמרו מהו אומ׳ יקריב יקריב תרי יקריב אייתרו ליה ובזה יתיישב היטב אומר' מהו יקריב יקריב דאי לחד יקריב לחוד דריש קשה דבויקריב הל"ל מת"ל ופשיטא דירצה בזה דהוא יתר אחר דאמ' יקריבנו וכן דרכו של מחב' בת"כ ועוד דאיך יבא המיעוט קוד' הריבוי דהמיעוט ביקריבנו הראשון הוא והרבוי ביקריבנו השני וכפי זה יהיה מיעט וריב' דריב' הכל אלא ודאי דבאומ' יקריב יקריב ל"ל תרוייהו אייתרו ליה וכן הוא האמ' דבאמרו אד' כי יקריב אם עולה קרבנו זכר תמי׳ אל פתח אהל מועד אמו' ההקרב' ואצ"ל לא יקריבנו ולא יקריב ולזה דרש בראשונה מלת יקריבנו דהוא יתר ואלו אמר יקריב יתר יאמרו אותו שבכנוי יתר וא"כ נדרוש יקריב וכנוי נ"ו ויקריב הוא לרבו' עולה במינ׳ אם נתערבה ומיעוט הכינוי הוא למעט כשנתערב' בשאינ' מינ' וא"כ אייתר לך עכשיו יקריב השני והוא אש' רצה לדרו' אותו עכשיו כמו שנבאר ואם יקש' אליך לומר דלא אצטריך שום יקריבו לגופיה הנה נאמ' דמאי דדריש בראשונ' לרבוי ומיעוט הוא יקריבנו ונשא' יקריב אותו לגופיה הוא לומ' שיקריב מה שנד' אל פתח אהל מועד וא"כ יקריב השני לא ידרש אלא מה שדורש הוא הסתיר' דמשמע ממה שיובן ממנו עם מה שיובן במלת לרצונו שיקריב אותו נראה צווי ואזהר' שירצה יקריב אותו שנדר ומה שהוא צווי כופין אותו עליו ובאומרו לרצונו נראה שעזר זה לרצונו אם יקרי' ואם לא ירצה לא יקריב וא"כ הרי זה סות' זה וזהו מאי דדדי' הסכמ' ב׳ דברי' אלו שהם סותרי' זה כפי הנשמע מפשטם וז"ש יקריב אותו מלמד שכופין אותו אח' שהוא צווי ומצות עשה שזה נרא' מאמרו יקריב דמשמע שגוז׳ עליו שיקריב יכול ע"כ לפי שהכפיה היא שיעש' דבר עם היות שלא ירצה לעשותו באופן שיכול אני לומר דהאי דכופין אותו הוא כדי שיעשנו ע"כ ושלא ברצונו.

רש"י לפני יי' וסמך אין סמיכ' בבמה כתב הרא"ם ז"ל דמקרא נדרש לפניו ולאחריו לפניו וסמך ידו על ראש העולה ולאחריו לפני יי' וסמך פי' לפני יי' דהיינו באהל מועד ששם הארון והשכינ' שרויה בו וסמך אבל בבמה שאין שם ארון ושכינ' אינ' שרויה שם אין שם וסמך עכ"ל אבל לא שת אל לבו לפרש מי הכריח לרז"ל לומ' דמקרא נדרש לאחריו לפני יי' וסמך כו' וי"ל ב' טעמי' האח' כי מלת לפני יי' שלא במקומה כי ה"לל אל פתח אהל מועד לפני יי' יקריב אותו וגו' וא"ת שהם ב' מקומו' משוני' זה מזה ורצה להבדילם א"כ היה ראוי שיאמר יקריב אותו לפני יי' לרצונו שאחר ההקרב' יבא המקום אשר אליו יקריב ואח' זה התכלי' אש' בעבורו יקריב או האופן אשר בו יקריב או אם נדייק בזה יות' נמצא שה"לל לרצונו לפני יי' יקריב אותו שהרצון קוד׳ לכל ואח׳ זה הסיב' לרצון שהו׳ לפני יי' ואח' זה המעש' שהוא ההקרבה וא"כ מ"מ מלת לפני יי׳ אי הדרא איקריב אותו אינה במקומה לז"א שאינ' אלא סמוכה למלת וסמך וירצ' לפני יי' וסמך ורצה לפני יי' צריך שיסמוך והטעם הב' לזה משו' דמלת יקריב הדר לנוד' ואין הנוד' מקריב אלא עד פתח אהל מועד שעל זה אמר יקריבנו אל פתח אהל מועד אבל לא לפני יי' וא"כ א"א שנאמ׳ דהדר לפני יי' לאמרו יקריב לזה אמר שהוא דבוק וסמיך לתיב' וסמך וכוונ' הכתוב לומר שכאשר יקריב אותו לפני יי' והוא המזב' אשר יבחר בו יי' והוא לפני יי' תמיד אז וסמך כי הוא מחויי' לסמוך אבל אם יקריב אותו על במה אין טעון סמיכה וקרא לאהל מועד ולבית עולמים לפני יי' לפי ששם ארון ושכינה ובבמת יחיד קאמ' דאלו בבמת צבור לא והכי מוכח בזבחים פ' בתרא.

ד

רש"י הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שניתק לעשה כו׳ בת"כ והרמ"בן ז"ל תמה על דבריהם אלו כי אמר שהקרבנות כפרתם ורצויים אינו על המזיד אלא על השוגג וא"כ עונש המפורש לחייבי מיתות ומלקות הוא על זדונם ולמה לא נאמ' דעולה זו היא מרצה על שוגג אלו ובזה נאמ' שתכפר עולה זו על מי שזדונ' מיתת ב"ד או מיתת בידי שמים או מלקו' אם עשו כל זה בשוגג כשם שהחטאת מכפרת על חייבי כריתו' שוגגין והשיב לזה כי הכתוב פירש עונש המזיד ועונש השוגג אבל בחייבי מיתת ב"ד ובד"ש או מלקיו' פי' עונ׳ המזיד ולא פי' בהם שום עונש בשוגג לזה נראה להם לרז"ל שכל עונ' שלהם פרשו הכתוב כי למה יפרש עונש חייבי כריתות במזיד ובשוגג ובאחרים יפרש עונש המזיד בלבד ואילו היה להם עונש ג"כ בשוגג אמ' שהוא להביא עולה ולכך ראו שאין בחייבי מיתה בב"ד ובד"ש וחייבי מלקיו' אלא ענשן המפורש בהם למזיד אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאת חטא ואין צריכין רצוי כלל וזהו פי' אמרם הרי ענשן אמו' ר"ל כל העונש אשר רצה הכתו׳ להטיל עליה' כבר הוא אמור ואלו היה להם עונש אחר בשוגג ה"לל אבל על עשה ועל ל"ת הניתק לעש׳ המזידין שלא הוזכר בהם שום עונש וא"א שלא יענש בהם בזה אמרו שירצ' העולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו עכ"ל והרא"ם ז"ל כתב עליהם ונכון הוא והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל ואחר שאלת המחיל' לפי דעתי לא נכונו הדברי' אלו בעיני וזה מפני דקשה לי בהם טובא וזה דטעמא מאי אמר הרב שלא נוכל לומר דהעולה זו תרצה שגגת חייבי מיתה וחייבי מלקו׳ מפני שלא פירשה בהם התור׳ עונש שנר' שאין להם עונש ואם אין עונש לא יצטרכו לרצוי ולמה לא נאמ' זה ג"כ במזיד עשה ול"ת הניתק לעשה דאלו היה בהם עונ' היה מן הראוי' שיפרש אותו הכתוב ויאמ' שיביא עולה עליהם וא"כ כמו שלא נוכל לומר שצווי זה בא על שוגגי חייבי מיתות וחייבי מלקו' מפני שלא פירש' בהם התור׳ שום עונש כך לא נוכל לומ' שצווי זה בא על חייבי מצו' עשה שלא פירשה תורתנו הקדושה בהם עונש כלל הן אמת שנוכל להליץ בעד הרמ"בן ז"ל בשנאמ' שבחייבי מית' ומלקות ירד הכתוב לפרש בהם עונש וכיון דירד הכתוב לפרש ה"ל לפרש כלו עונש המזיד ועונש השוגג אלו היה להם עונש בשוגג כמו שעשה בחייבי כריתות אבל במצות עשה לא ירד הכתוב לבאר עונש כלל כמו שאמרנו ולזה נוכל לומ' שהרצוי הזה הוא עליה' אחר שא״א למזיד שיהיה בלא עונש כלל והוא מ"ש הרי ענשן אמו׳ ר"ל הרי ירד הכתוב לומר ולפרש עונשן ואלו היה להם עונש אחר על השוגג ה"לל אותו אלא על (מצוה) [מה] המקום רוצה על המזיד מ״ע שאין עונש אמור בהם ולזה לא נשאל למה לא פי' העונש זה נ"ל ועדיין הדבר דחוק כי עדיין נאמר כי לא פירש מפני שאין בהם עונש כלל ועוד דקשה לפירושו דלא אמ' התנא הכא שהוא מחוייב להביא קרבן על מ"ע אלא שאם הביא תרצה לו ולזה ליכא למימ' דמפני שלא פירש העונש בשוגגי מיתה ומלקו׳ שלזה לא ירצה עליה' עולה זו דנימא שלא פירש מפני שאינו מחוייב להביאו ולא ענשו הכתוב בזה אבל הכתוב אמר שאם הוא בנדבת נפשו הביא עולה שירצה לו על זה וגם בזה נוכל להליץ בעד הרב שאין רצוי אלא במקו׳ דאיכא עונש ואם אין עונש לא שייך לומ' רצוי אלא שעדיין קשה איך ירצו על מזידי מ"ע ולא נתבאר בהם עונש וגם הרמ"בן ז"ל בעצמו לא נכונו בעיניו דברים אלו כי הוא בקש תשוב' אחרת וט"א ואמר ויתכן שבעבור שלא זכר בקרבנות הנדבה לכפר על שגגתו כאש׳ אמר בקרבנו' החטא מפני זה הבינו רז"ל בזה שיכפר על המזיד ולא על השוגג כי הם אשר אינ' רצויי' לפניו ית' כי השוגג אע"פ שחטא רצוי הוא וא"כ הרצוי הוא למי שלא הי' רצוי והו' המזי' ובמזי' חייבי מית' וכו' א"א שענשן אמו׳ א"כ אין זה אלא במזיד מ"ע שאינ' רצוי' לפניו שעברו על מצותו ובמה יתרצו אל אדוניהם אם לא בקרבן נדבה אשר יתנדבו ברצון נפשם וכלל דבריו בזה הוא כי א"א לפרש הרצוי אלא בחוטא במזיד כי אשר חטא בשוגג רצוי הוא ואח' שבהכרח נפרש זה על המזי' ע"ז עש' התנא החלוקו׳ לידע באיזה מזיד יהיה זה ואמר שא"א שיהיה בזדון חייבי מיתה ומלקו' וא"כ אינו אלא בחייבי מ"ע ולאו הניתק לעש' ודבריו נכוחי' בזה אלא שעדיין קשה לן בהם פורתא והוא כי מי יתן ונדע למה חייבי כריתות נקרא חוטא וצריך כפרה גם השוגג שנראה שאינו רצוי ולמה יהיה רצוי השוגג בדבר שחייבים על זדונו מיתה מלקות ולא יהיה רצוי השוגג בדבר שחייבין עליו על זדונו כרת ועוד שאחר העיון בודאי כי הרצוי הוא יותר מהכפרה כי הכפרה היא כפרת העונש והסרת השנאה אשר בינו למקום והוא בגדר שלו' שהשנאה תוסר ואינו שנוא אבל עדיין אינו מרוצה ונאהב אמנם המרוצה הוא הנאהב ואיך א"כ יאמר הרב שהחוטא בשוגג הוא רצוי לפניו ית' ומצינו שקראו הכתוב חוטא והוצרך לכפרה ואם אינו מכופ' הוא שנוא ואיך א"כ הוא רצוי ולזה נ"ל לפרש בזאת ההקדמה ולתרץ הקושיא וזה כי הדבר ידוע שהמזידין בדבר שמחייבין עליו מיתת ב"ד הוא עון יותר חמור מהמזיד בדב' שחייב עליו מיתה ב"ש והמזיד בדבר שחייבין עליו מיתה ב"ש הוא יותר חמור מהמזיד בדב' שחייבין עליו כרת וזה נדין (מית') [אותה] מהעונש שכפי גדול העונש הוא גודל וחומר העון והוא ידוע שמיתה בידי ב"ד יותר חמור' ממיתה ב"ש ומיתה ב"ש יותר חמורה ממיתת כרת וא"כ לא נוכל לומר שרצוי זה בא על שוגג זדון חייבי מיתת ב"ד ומיתה ב"ש לפי שאמר ונרצה לו והרצוי הוא אהבה גמורה לא הסרת השנאה ואין תאמר שבחייבי כריתות אין מספיק הקרבן הבא עליהם אלא לכפרה לבד בהיות העון יותר קל ובחייבי מיתות שהוא חמור יהיה הקרבן מרצה שהוא אהבה ורצוי וא״כ לא נוכל לומר שרצוי זה יהיה לשוגגי חייבי מיתות אחר שאלו היה זה היה אומר שיכופר לו כמ"ש בחטאות שוגגי דבר שחייבין על זדונו כרת ובזה נבאר דברי הבריית' א"ת דברים שחייבין עליהם מיתה הרי ענשן אמור והעונש מכפר ואחר שענשן גדול בזה א"א שיהא הרצוי די לו שיבא לכפר השוגגים בו וא"כ אינו אלא על מזידי מ"ע שאלו אין בהם עונש כלל ואחר שאין עונש לכפר לז"א שיסבב רצוי או נאמר והוא יותר נכון ומתיישב והוא אחר שנודע שמצות ל"ת נתנו להסי' הרחוק ממנו מאתו ית' לפי שהעושה דברים אלו מטמא עצמו ומתרחק מקדושת האל ית' הנפלאה ומ"ע נתנו להשיג הדבוק והתקרבות כי מצות ל"ת הם מרוק וזכוך לנפש ומ"ע הם קשוט אליה ולזה [העושה] מצות ל"ת הוא מתרחק ממנו ית' אבל הבלתי עושה מ"ע אינו מתרחק אלא שאינו מתקרב ובזה נדון ונאמ' כי תקון העביר' במצות ל"ת הוא אינו מתקרב בזה אלא שמסיר הרחוק וזה יקרא כפרה שהוא זכוך ומרוק והתיקון למי שלא עשה מ"ע הוא הבא' הדבוק והתקרבו' כי הוא קשוט וזה מחוייב מפני כי מה שמסבב העביר' מתקן התיקון ועביר' מל"ת מסבבים הרחוק וזה מתקן התקון שהוא הסרת הרחוק ומה שיסבב העביר' בבלתי עשות מ"ע הוא העדר ההתקרבות וזה מתקן התיקון שהוא הבאת ההתקרבות ולזה א״א שנאמר שאמרו ונרצה שמר' על האהבה והתקרבו' נאמר על מל"ת כלל לא על המזיד ולא על השוגג שלא יתיישב עם זה הרצוי כי מל"ת מסבבים הריחוק והתיקון הוא כפרה לא רצוי ולזה א"א לפרש זה אלא במ"ע שהעובר עליהם מסיר התקרוב׳ והתקון בזה יהיה הבאת התקרוב׳ והוא הרצוי ודוק בזה אומרו בת"כ ועל מה המקו' רוצה לו ר"ל על איזה דבר יאמ' שהמקו׳ רוצה לו שהוא מדרג' גדולה מהכפר' וכו' אותן הדברי' שחייבין וכו' שאם מל"ת זה א"א שהרי ענשן (גמור) [אמור] והעונ' מכפ' ומיני׳ שגם לא יתכן שיהיה על השוגגי' בזה אחר שעונש המזיד הוא דחיית הרחוק והשנא' ואיך יתכן שבשוגג שהוא מזה הסוג המתקן יתקן שיהיה המקום רוצה לו וא"כ אין זה אלא במ"ע שאין בהם עונש כלל אלא העדר ההתקרבות ולזה כאשר יביא קרבן עולה בנדבת נפשו גורם הקרוב (והצוי) [והרצוי] ויתכן לומ' באופן אחר והוא כי אין חלוקה לומר שיהיה הרצוי הזה על שוגגי' בדבר שחייבין עליה' מיתה בב"ד או ב"ש או חייבי מלקות משום שבמשמעו' אמרו ונרצה לו ירצה נרצה לו מה שנקרא עליו חוטא בתור' ולא מצינו שקוראה התורה חוטא לאלו החוטאי׳ בשוגג לאו או מיתה ב"ש ולזה לא נשארו אלא החלוקות שנקרא עליהם חוטא ולז"א שאם הוא על מזיד לאו ומיתה בידי שמי' א"א שכב' ענשו מפורש וא"כ אינו אלא על מזיד עשה שנכתב חטאן והאזהרה עליה' מפורש והרג"א פי' בזה דראה התנא שא"א לומ' שהעולה תבא לכפר על שוגג מלקות או מיתה בידי שמים לפי שבודאי זאת השגגה קלה משגגת כרת והעולה היא חמורה ולמה תאמ' התורה שהעולה החמור' שכלה כליל תכפ' על שוגג זה שהוא קל ועל שגגת כרת שהוא יות׳ חמורה אמר שהחטא׳ הוא המכפר והלא מסתב' שעל חטא יות' חמו׳ יביא קרבן חמו' ולמה יביא קרבן שהוא כליל על חטא קל אלא בודאי שאין כפרה זו אלא על מזיד ועל מל"ת א"א שכבר ענשן מפורש לזה נאמר שמכפ' על מ"ע זהו תורף דבריו ולדעתי ההקדמה שעליה יסד אותם אינה אמתית כי בודאי שגגת מיתה בידי ב"ד ובידי שמים הוא יותר חמורה משגגת כרת כמ"ש שמה שאמ׳ הוא שא"כ למה לא קבע׳ התור' קרבן בשוגג הזה היא הנותנת והמורה היותה חמורה כי לא הספיק קרבן לכפ' על שוגג זה וא"כ למה לא נאמר שהעולה החמורה תכפר על זה וא"כ יותר נכון שנאמ' שאחר שהתור' לא נתנה תקנה לזה ע"י קרבן נראה שהוא דבר חמור ואין לו תקנה בקרבן ולזה לא יכלו רז"ל לומ' שרצוי זה יהיה על שוגג זה ובחרו לומ' שהוא על מזיד מ"ע מפני שהתור' לא הענישה עליה' ואין לומ' שלחומר' לא העני׳ כי ודאי שמל"ת יות' חמורי' וגם אין לומ׳ שאח׳ שלא אמ' שיביא קרבן עליהם שנרא' שאין לו תקנה ע"י קרבן כי אין קרבן בא בחיוב על מזיד כלל ולז"א שהבאה ברצון נפשו יספיק לו לרצות אותו וזה תירוץ נכון ומתיישב ולבד מ"ש כבר בזה.

ה

רש"י והקריבו זו קבלה ומשמעות׳ לשון הולכ' כו' כתב הרא"ם ז"ל נ"ל שכך פירושו שמפי הקבל' שמענו שמל' והקריב היא קבלת הדם אבל משמעותה היא שיקריבו הדם אל המזבח שהיא ההולכה ולכן למדנו שהקבלה וההולכה שתיהן יחד הן בבני אהרן האחד מהקבלה והאחרת ממשמעותה אבל בקצת נוסחאות כתוב והקריבו זו קבלה שהיא הראשונה ומשמעה לשון הולכה למדנו שתיהן ופירושה אע"פ שמלת והקריבו מורה על ההולכה מ"מ כיון שקבלת הדם קודמת להולכת' והיא ראשונה שאחר השחיטה על כרחינו לפרש אותה על הקבלה ומזה למדנו גם ההולכה שהיא אחריה במכ"ש גם יתכן לפרש שאע"פ שמצד שהקבלה היא הראשונה שאחר השחיטה ראוי לפרש מלת והקריבו על הקבלה מ"מ מאחר שכתבו הכתוב בלשון שמשמעותו לשון הולכה ראוי לדרוש בה קבלה והולכה אבל הרמ"בן ז"ל כתב ואינו נכון מפני שהיה סובר שפירושו שממשמעותה המורה על ההולכה למדנו גם הקבלה ולפיכך אמר שאינו נכון דדילמא דוקא ההולכה שממשמעותה המור' עליה תהיה בבני אהרן אבל הקודמת לה אפשר שתהיה כמו השחיטה הקודמת לה אבל בת"כ שנו והקריבו אליו זו קבלת הדם יכול זריקה כשהוא אומר וזרקו הרי זריקה אמורה הא אינו אמר כאן והקריבו אלא זו קבלת הדם שלא תהא אלא בכהן משמע שמ"ש והקריבו זו קבל' הדם אינו לא ע"פ קבלתם ולא מפני שהיא הראשונ' שאח' השחיטה אלא מפני שא"א לומ' שהיא זריקת הדם שכבר הוא אמור אך לא ידעתי מי הכריח לרז"ל לומר שוהקריבו היא הקבלה ולא ההולכ׳ הקודמ' לזריקה ותהיה קבלת הדם כמו שחיטה שהיא כשרה בזרים ושמא י"ל שפי' והקריבו הוא כדפי' הרמב"ן ז"ל שיעשה מן הדם קרבן שקרבן הדם אינו אלא קבלתו או זריקתו ואחר שא"א לפרש והקריבו על זריקתו שכבר הוא אמו׳ ע"כ לומ׳ שזו היא קבלתו אבל לא ידעתי מי הגיד לו להרמ"בן ז"ל שקרבן הדם היא קבלתו או זריקתו ולא הולכתו עכ"ל ואני נפלאתי הפלא ופלא על חכמתם הגדולה של ב' מלכים אדירי' האלה הרמ"בן והרא"ם ז"ל מה מקום יש לכל דבריהם לטעון על רש"י שום דבר הלא לפי נוסחת לשון רש"י שהזכירו הרמב"ן ז"ל והרא"ם ז"ל לא מפי עצמו אמר רש"י דברים הללו כ"א מפי תלמוד ערוך ברור מללו בפ"ק דחגיגה וז"ל דתניא והקריבו זו קבלת הדם ואפקה רחמנא בלשון הולכה דכתי' והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה ואמר מר זו הולכת איברים לכבש למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה ע"כ וכבר הרגיש רש"י גופיה שם בקושית הרא"ם ז"ל דלעיל באומרו אך לא ידעתי מי הכריח לרז"ל לומר שוהקריבו הוא הקבלה ולא ההולכה הקודמ' לזריקה כו' וז"ל רש"י והקריבו זו קבלת הדם אע"פ שהוא לשון הולכה אינה אלא קבלה שהרי לאחר שחיטה נכתבה ואין הולכה אלא א"כ קיבל הדם עכ"ל ובפ"ק דזבחים תירץ בענין אחר דלא ניחא ליה לאוקמי קרא בהולכה לפי שאינה עבודה חשובה שאפשר לבטלה כגון השוחט בצד המזבח דלא בעי להוליך ותו לא קשיא מידי.

רש"י בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים כתב הרא"ם ז"ל וא"ת א"כ לשתוק מבני אהרן כב' תרצו שם בת"כ אוציא חללים ולא אוציא בעלי מומין ת"ל בני אהרן מה אהרן כשר אף בניו כשרי' יצאו חללי' וב"מ אבל בפ' אמו' שנו שם בני אהרן יכול חללי' ת"ל הכהני׳ יצאו חללי׳ ומנין לרבות ב"מ ת"ל בני אהרן אף ב"מ משו׳ דהת' גלי קרא בהדי' איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב וגו' מן הקדש יאכל אלמא כהני' מיקרו ולא נכתב בני אהרן אלא לדרו' בני ולא בנו' שאין הבנות מוזהרו' על לאו דלא יטמא אך ק' א"כ היכי קתני בלאו דלא יטמא ומנין לרבו' אף ב"מ ת"ל בני אהרן אף ב"מ במשמ' ועוד מאי האי דקתני התם בני אהרן יכול חללי' והלא מבני אהרן משמ' שיהיו בנים כשרי׳ כאהרן לאפוקי ב"מ וכ"ש חללי' ושמא י"ל דהא דקתני התם בני אהרן אף בעלי מומין במשמ׳ לאו מבני אהרן קא דייק לה אלא מהכהני' כל מי שהוא בכלל כהן שאף הב"מ שם כהן עליו ומה שאמרו ת"ל בני אהרן אף ב"מ במשמ' ה"פ שאין בני אהרן ממעטין הב"מ אלא גם הם במשמע ולא בא אלא למעט בנות אבל גבי קרבן דכתי' ביה והקריבו בני אהרן הכהנים שפירושו הכהנים הראויי' להקרבה אין לרבו' בעלי מומין ממלת כהנים מכיון דלאו בני הקרב' נינהו אלא אדרב' למעטן כיון דלאו בני הקרבה נינהו לא מיקרו כהני' כסתם כהני׳ דהקרב' ומה שאמרו ת״ל בני אהרן מה אהרן כשר אף בניו כשרים יצאו בעלי מומין פי' שאין בני אהרן מרב' הבעלי מומין הפך המובן מהכהני' משו' דאיכא לפרושי בני אהרן שיהיו בניו כאהרן אביה' מה אהרן כשר בלי מום אף בניו כך אך קשה א"כ בני אהרן ל"ל לפיכך נ"ל דה"נ למעוטי בנות מקבלת הדם הוא דאתא כמו שמיעטן הכתוב מסמיכה כדתניא בפ' בתרא דר"ה דב' אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ולא הזכרנוהו פה משום שהזכירוהו בלאו דלא יטמא עכ"ל וקש׳ לי על דבריו טוב' חדא מאי הקשה ממאי ששנו בת"כ בפ' אמור עדיפא מיניה ה"ל להקשו' כאן בת"כ מיני' וביה דאי מבני אהרן את' מוצי' החללי׳ ובעלי מומין שפירושו דומין לאהרן א"כ הכהנים ל"ל ועוד היאך את' אומ' בני אהרן יכול חללים שנראה דבני אהרן יש בכללם חללים והדר אמר׳ דבני אהרן אין בכללם לא חללי' ולא בעלי מומין והרב הגדול ר"א שי׳ הקש' עליו קושיו' אחרו' וז״ל חדא דאין דרכנו לפרש ת"ל וכו' ע"ז האופן שפי' הרא"ם דקרא אתא ללמדנו דב' אח' ולא אותו הדב' שאנו מבקשי' וגם לא יתכן לפרש זה דא״כ מה ענינו לכאן הל"ל מה שרוצה לדרוש בבני אהרן שהוא ולא בנו׳ אהרן ובזה לא נדרוש בו דבר אחר ועוד שמי יתן ונדע למה התם נשמע מאומרו הכהני׳ כל כהנים אף שיהיו בעל מומין ולא יהיו כשרי' בכל שמפני זה נאמר שבני אהרן לא בא למעט ב"מ אלא גם ב"מ במשמע והכ' נדין בהפך ממלת הכהני' שפי' הכהני' הראוים להקרב' ונמעט ממנו ב"מ ונאמ' דבני אהרן לא (לא) [בא] לרבו׳ ב"מ אלא לדרשא אחריתא וב"מ לא ואין טעם לזה שנאמר שהוא מפני שכאן משתעי בהקרב' ולזה לא יובן ממלת הכהני' אלא הראוי להקרבה והתם משתעי במניעת הטומא׳ ולזה שם כל כהני׳ במשמע דא"כ אין הלימוד מהמלו׳ כלל אלא כ"ד לפי עניינו ומה לנו א"כ להשתמש מן המלות ועוד דרש' זאת שאמ' שנדרו' בבני אהרן דהכ' למעט הנשים מהקבלה אין אנו צריכין אליה דהא אמעיטו מכל עבוד' וגם רז"ל לא זכרוהו כלל לכן נ"ל לפרש דבני אהרן אין ספק אלא שהוא רבוי וכל מין כהן בין כשר בין חלל בין בעלי מומין בכלל שכלם מזרע אהרן הם ומלת הכהנים הוא מיעוט גמור מפני שלא יובן ממנו אלא הכהני' הכשרי' בכל הכשרות ובתמימו' אלא התם דאמ' הכהני' בראשונ' ואח"כ אמ' בני אהרן אמרינן דהכהני' לא ימעט מבני אהרן כל משמעותו שאלו רצה הכתוב למעט הכל ה"לל בני אהרן בראשונה ואח"כ יאמ׳ הכהני' ואז נאמ' דבני אהרן הכל במשמעו ואין לך למעט לא חלל ולא ב"מ ואתא הכהנים וממעט הכל חללי' וב״מ אמנם כאש׳ אמר רבוי בני אהרן אחר הכהני' בזה כיוון שלא נמעט הכל ממשמעו׳ הכהני' אלא שתשאר מלת בני אהרן ברבוייו אבל לא בכל ולזה נאמ' דהכהני' ממעט החללי' ובבני אהרן אף ב"מ במשמע ואין לומ' ומה ראי' למעט חללי' ולרבו׳ ב"מ מפני שנאמ' אח' שמעט הכתו' רבה ממעט אני החללי' דאינ' אוכלי' בקדשי' ומרב' אני ב"מ שאוכלי' בקדשי' ובזה נשאר בני אהרן והכהני' במשמעות' אלא שרבוי בני אהרן החליש ממעו' הכהני' ומעוט הכהני' החלי' מרבוי בני אהרן ואין לומ' דיאמ' הכהני' ולא בני אהרן לפי שאלו אמ' כך היינו ממעטי' גם ב"מ וגם אין לומ' שיאמ' בני אהרן ולא יאמר הכהני' שאלו אמר כך היינו מרבי' גם החללי' ופירשה הברית' שם בני אהרן כלומר אלו אמ' בני אהרן ותו לא היינו אומרי' חללי׳ כלומ׳ אף חללי' ומכ"ש ב"מ דבבני אהרן הכל בכלל לזה הוצרך לומ׳ הכהני' שבז' יצאו חללי' וגם ב"מ אלא שאם אמר הכהני' לחוד היינו ממעטין גם ב"מ ולרבות ב"מ אמר בני אהרן אחר אמרו הכהני׳ כמו שאמרנו אבל הכא אמר קרא בראשונה בני אהרן ובזה רבי הכל דבני אהרן יכול אני לומר אף חללי' וכשאמר אח"כ הכהני' הוא מיעוט כל מה שיובן ממלת בני אהרן שלא יפול עליו שם כהונה לפי שבא המיעוט אחר הרבוי ומיעט הכל וא"כ נשאר הכהנים במשמעות' שהם כהני' כשרי' בכל ולזה נדרוש בני אהרן שלא בא לומר המקור שממנו נמשכו אלא להראות ששבו ונדמו אל מקור' ופי' הבריית׳ ע"ז האופן בני אהרן כלומר אלו אמר בני אהרן ותו לא יכול חללי' כלומר אף חללי' דבני אהרן מרבה הכל בהבנתו הראשונה והיותר קרובה והוא שהוא הוראה על המקור אשר ממנה חוצבו ובזה חללים וב"מ הכל במשמע ולז"א הכהני' למעט חללי' וב"מ אלא שאלו אמר הכהני' לחוד הייתי אומר שאחר שהכהנים ב"מ אוכלים בקדשים לא אוציא אותם מהקרבתם ולזה אוציא חללי' ולא אוציא ב"מ ת"ל בני אהרן כלומר ולז"א בני אהרן קוד' אומרו הכהני' כדי שיהיו הכהני' מעו' אח' הרבוי ונתמעט כל מה שיובן מבני אהרן שהם החללי' וב"מ ואם יקשה לך באור המלה שלא תסבול זה ה״פ בני אהרן הדומי' לאהרן מה אהרן כשר אף הם כשרי׳ ובזה הוראת המלה הוא על שובם למקורם לדמות אליו לא על המשכם ממנו ואין לומר דנימא א"כ בני אהרן ולא יאמר הכהנים לפי שלא הכריחנו לומר פי' זה בבני אהרן אלא מלת הכהני' הבא' אחריו שממעט הכל ומהכהני' לחוד ג"כ לא נוכל לומר זה לפי שאוציא החללי' שאין להם חלק בכהונה כלל שאינם אוכלי' בקדשי׳ ולא אוציא הב"מ שיש להם חלק בכהונה שהם אוכלי' בקדשי' ולא הכריחנו למעט הכל ממנו אלא מפני שראה אחר רבוי בני אהרן כמו הפרט הבא אחר הכלל והכלל הוא סבה לשנמעט כל הדברים מהפרט ולא נרבה הדומי' אליו א"נ התם דאקדי' קרא למלת הכהני' אין אנו יכולין לומר שיהיה אומרו בני אהרן אח"כ לענין הכהונה לומר שיהיו דומי׳ לאהרן אחר שכבר הורה זה במלת הכהני' וא"כ אומרו בני אהרן הוא לענין הקריאה לבד שיקראו בני אהרן לא באיכו' ודמוי הכהונה ובחללי' א"א לפרש זה דאין שם כהונה עליהם ואמעיטו מהכהני' ל"נ שאמר זה לענין הב"מ לומ׳ שדי להם שהם נקראי' בני אהרן ולז' אתא לרבו׳ הב"מ אבל הכא דכתי' בני אהרן שהו' מורה על הקריאה ופי' זה באומרו אח"כ הכהני׳ הנה בזה הראה שפי' בני אהרן אינו לענין הקריאה אלא לענין הכהונה שיהיו דומים לאהרן ולזה אמעיטו הב"מ ג"כ עם החללי׳:

רש"י מ"תל דם דם להביא שנתערב במינו או בשאינו מינו כו' כתב הרא"ם ז"ל ויש לתמוה מ"ש עירוב בעלי חיים דקדשים מעירוב דמן דאלו בעירוב ב"ח אמרו דמיעוט דיקריבנו הוא למעט עולה שנתערבה בפסולין ואף בכשרי' בשאינן מינן כגון בבכור או במעשר או בפסח וכיוצא בהם ואלו בעירוב דמי' אמרו דמיעוטא דדמו לא בא למעט אלא דם עול' שנתערב בדם פסולין אבל לא כשנתערב בשאינו מינו שהן הבכור והמעשר והפסח וכיוצא בו ועוד שבת״כ אמרו שטעם הפסלות של עירוב העולה עם אלו אינו אלא מפני זריקת חלוף דמן שדם העולה במתן ד' דמן של אלו במתנה אחת ואם הוה ערוב דם העולה (אם) [עם] ערוב דמן של אלו נזרק במתנה א' ואין בכך כלום למה פסול ערוב העולה עם אלו ושמא י"ל שזה שאמרו שאם נתערב מי שדמו טעון מתנה א' עם מי שדמו טעון ב' מתנו׳ שהן ד' שנתנין הכל במתנה א' אינו אלא בדיעבד כדתנן כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה א' כיפר אבל לכתחילה צריך לזרוק כל אחד לפי עניינו ולפיכך כשנתערב דם מי שניתן במתנה א' עם דם מי שניתן בב' מתנות שהן ד' שאין לו שום תקנה לעשו' זה לעצמו וזה לעצמו נתנין הכל במתנ' א׳ מפני שהוא כמו דיעבד אבל כשנתערבו הב"ח מי שדמו במתנה א' עם מי שדמו בב' מתנות שהן ד' שיש להם תקנה ע"י שירעו עד שיסתאבו אע"פ שהוא תקנה רחוקה אין זה כמו דיעבד וצריך לזרוק דם כל אחד לעצמו זה לעצמו וזה לעצמו וא"א זה אלא ע"י שירעו עד שיסתאבו ואז ימכר כ״א מהם לבדו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו ואז יזרוק דם כ"א לפי מה שהוא עכ״ל ותמהני מאד עליו למה ייחס זאת הקושיי' והתירוץ לעצמו הלא רש"י גופיה הקשה ותירץ כך בזבחי' בפ' התערובות וז"ל ואע"ג שנתערבו מחיים לא קרבי התם משום דאית להו תקנתא ברעייה כו' עכ"ל ואין ספק שעם קיצו' דבריו האלה כיוון לכל אריכות דברי הרא"ם דלעיל והרב הגדול ר"א שי' כתב עוד תירוץ אחר וז"ל כי בתערובת החיים כאשר נתערבה עולה עם קרבן שאינה ממינה אינו מן הדין שיקרבו מעורבות לפי שאין עבודה מהעבודות שנעשה בשום אחד מהם לשם מה שהוא לזה דין הוא שירעו וכו' כדי שיקריב כ"א מהם לשם מה שהוא אבל בתערובות הדמי' הרי שחט וקבל הדם וגם יקריב הבשר כ"א לשם מה שהוא ולזה לא ידחו מפני הזריקה לחוד לזה דין הוא שיקרבו אחר שיש לו תקנה במה שיזרוק הדם באופן שלא יוסיף ולא יגרע והוא במתנ' א' וגם הכתובי' בעצמם יכריחו לחלוף הדרשות האלו חדא דהכא כתי׳ דם דם והם ב' ריבויי׳ כמו שאמרנו ולזה בהכרח נאמר דחד אתא למינו וחד לשאינו מינו ולא נשאר למעט במיעוט אלא מה שהוא פסול לחוד אבל התם לית לן אלא חד רבוי וחד מנהון אצטריך לגופיה ולזה לא ירבה אלא במינו והמיעוט ימעט מה שאינו מינו וכ"ש הפסולי' א"נ דהתם הוי דריש מלת יקריבנו ודריש יקריב וכנויו באופן דבחד מלה הריבוי והמיעו' כמ"ש למעלה ולז"א שבא למעוט מהרבוי בעצמו שהרבוי הוא לתערובו' במינו ואינו מינו והמיעוט מיעט הכל ולא רבה אלא במינו אח' שהמיעו' כיון שהו׳ סמך אליו מעו' מהמובן מהרבוי אמנם כאן בתערובת הדם כתי' הרבוי והמעוט לא כתבו עד קרבן הצאן ולז"א שלא מעט כ"כ מהרבוי ולזה לא מעטנו אלא מפסולי׳ לחוד ובזה תבין למה דרשו למעלה המעוט מכנוי יקריבנו ולא ממלת אותו דכתי' יקריב אותו.

ו

רש"י והפשיט מת"ל העולה לרבות כל העולות להפשט ונתוח כתב הרא"ם ז"ל והא דקתני בת"כ יכול אף הפסולה תהא טעונ' הפשט ונתוח ת"ל אותה אינו ר"ל דמאות' נתמעטו שניהם אלא ה"פ יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט ונתוח או דוקא הפשט כמו שלמדנו מה"א העולה אבל נתוח לא ת"ל אותה למעט הפסולה אף מן הנתוח עכ"ל והרב הגדול ר"א שי׳ כתב עליו וז"ל ולא הבנתי דבריו דאיך יכול לומר שתהא טעונה נתוח עם הפשט והוא כבר אמר דאינה טעונה הפשט וגם אמרו או דוקא הפשט כמו שלמדנו ואנו לא למדנו שטעונה הפשט אלא שאינה טעונה הפשט ודבריו בלתי מובנים ושמא טעות נפל בספרי'.

ט

רש"י עולה לשם עולה יקטירנו אשה כשישחטנו שוחטו לשם האש כו׳ כתב מורי הגאון מהר"מ יפה ז"ל הרא"ם תמה על רש"י למה כתב גבי עולה לשם עולה יקטירנו וגבי אשה כתב לשם האש ישחטנו למה לא כתב בשניהם שוה או שניהם על ההקטרה או שניהם על השחיטה ואני תמה עליו מאד על תמיהתו זו דיראה שאין כאן קושיא כלל דהא בפירוש קאי מלת עולה על הקטרה דכתי' והקטיר הכהן הכל המזבחה עולה הרי בפירו' דקאי עולה על והקטיר ומשמעותו לשם עולה ואשה ע"כ לא קאי אלא על השחיטה שישחטנו לשם לשורפו על האש דאין לפרשו ג"כ והקטירנו לשם האש שהרי ההקטרה היא השרפה ומה שייך לומר ישרפנו לשם שרפה וכ"כ הרג"א והאמת אתו שמשמעו׳ פשט הכתוב כן הוא עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין שהרי גם הרא"ם גופיה כתב דמלת עולה כתי' גבי הקטרה וקושייתו עדיין במקומה עומדת שהרי בזבחי' פי׳ גבי עולה לשם עולה אע"ג דלאו בשחיטה כתי׳ עולה אלא בהקטרה אשכחן ליה בשלמי' גבי זביחה כו׳ ומשמע דס"ל שפי' שישחטנו לשם עולה ומוכרח הוא שהרי שם קאי על המשנה בפ' בית שמאי דקתני לשם ו' דברים הזבח נזבח לשם זבח כו'.

י

רש"י ולמה הפסיק ליתן ריוח למשה להתבונן כו' כתב הרא"ם ז"ל ויש להקשות טעמא דכתב ואם מן הצאן וי"ו מוסיף לענין ראשון דהוו להו ב' פרשיו' הללו כפרשה חדא ומ"ה קשיא להו לרז"ל למה הפסיק הא אי הוה כתב אם מן הצאן בלא וי"ו לא הוי קשיא להו לרז"ל למה הפסיק והא בת"כ שנו והביאו רש״י ז"ל לעיל לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה יכול אף להפסקות קדמה קריאה ת"ל וידבר לדבור היתה הקריאה ולא להפסקו' א"כ מה היו הפסקו' משמשו' ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה אלמא אפי׳ בלא וי"ו מוסיף לענין ראשון א"כ למה היו הפסקו' משמשות ושמא י"ל דלרבותא בעלמא הוא דקאמר דכיון דכתי' בה בהא פרשתא ואם מן הצאן וי"ו מוסיף על ענין ראשון לומר שב' פרשיות הללו כחדא פרש' הוו ילמוד עליון מתחתון לא ה"ל להפסיק ביניהן עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל ולא הבנתי מאי רבותא היא זאת אדרבה הוא גריעותא דאם בלא עירוב פרשיות הוקשה לי על ההפסקו' כ"ש שיקשה בערובן ולי נראה דמאי דמקשה הכא הוא מפני שחשב שלא תספיק התשוב' שהשיבו על מה שהקשה בהפסקו׳ בפרשיות הבלתי מעורבו' דסד"א בשלמא בב' פרשיות אשר לא יהיה בהם הערוב ולא ילמד פרשה מפר׳ אע"ג דהוקשה ליה למה הפסיק ניחא ליה לומר שהוא להבדיל בין פרשה וכו' אבל בפרשיות אלו שהם פרשה א' אחר שהוי"ו מחברת למה יפסיק ולזה השיב לו שגם באלו ההפסק ליתן ריוח הוא ואפי' שהם מעורבות צריך ליתן לב להבין מה בין פרשה לפרש' ונמצא שמה שחזר והקשה זה כאן אינו מפני הקושי' עד שנאמר שכבר הקשה זה אלא מפני חסרון התשובה בעיניו אשר חשב שלא תספיק תשובה זו כאן ועוד נראה לי שהקושיא אינה קושיא כלל לפי שמב' טעמי' אין לו להפסיק האחד אם יהיה הדבוד אחד בלי פירוד וקריאה אח"כ אלא שבהיותו מדבר עמו הפסיק עד שחזר לדבר ובזה גם אם יהיו הענינים שנים נבדלים זה מזה עם כל זה י״ל כי למה הפסיק הדבור כיון שלא נפרד ממנו ואח' שלא הוצרך לקוראו פעם אחרת והיא הקושיא שבראש הספר כי אחר שלמד שלא היה קריאה להפסקות לפי שלא נפרד ממנו לזה שאל דא"כ למה הפסיק והקושיא השניי' היא כאשר יהיה העניין אחד כלו' שבזה תגדל הקושיא כי אח׳ שהוא ענין אחד למה יפסיק אחר שהוא דיבור אחד מבלי הפסק וענין אחר ולז"א שלא דק בתשובה שאמר בה ב' דברים הא' ליתן ריוח בין פרשה לפרשה וזה כאשר יהיה הענין אחד נאמר בהפסק והשני ליתן ריוח בין ענין לענין כאשר יהיו ב' ענייני':

רש"י הרי אלו מעוטין פרט לזקן ולחולה כו' נקט הרי אלו כו' כלומר אע"ג דאמרינן בעלמא אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות אפ"ה כאן אינו כן אלא הרי אלו מעוטין והטעם כתבתי לעיל גבי מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא הנעבד כו'.

יד

רש"י תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופו' כו' כתב הרא"ם וא"ת מנ"ל לרז"ל לומר שעוף בעל מום כל זמן שלא נחסר ממנו אבר כשר אי משום דכתי' תמות וזכרות בבהמה ולא בעוף סמיכה והפשט ונתוח נמי דכתיבי בבקר ולא בצאן נימא הכי סמיכה והפשט ונתוח בבקר ואין סמיכ' והפשט וניתוח בצאן וכן צפון נמי דכתי׳ בצאן ולא בבק' נימא צפון בצאן ואין צפון בבקר וכ"ת וי"ו ומן הצאן מוסיף לענין ראשון וילמוד עליון מתחתון ותחתון מעליון ה"נ נימא וי"ו דואם מן העוף מוסיף לענין ראשון וילמוד תחתון מעליון מה צאן זכר תמים אף עוף זכר תמי' י"ל א"כ לשתוק קרא מזכר תמים דבן צאן וילמוד בן צאן מבן בקר מה בן בקר זכר תמים אף בן צאן זכר תמים והדר יליף עוף מצאן מה כאן זכר תמים אף עוף זכר תמים השתא דכתי' זכר תמי' בבקר וגם בצאן למדנו דדוקא בבקר וצאן איכא תמות וזכרו' אבל לא בעוף וה"נ מסתברא מדקתני בת"כ לפי שנ' זכר תמים בבקר ובכבשים ובעזים ולא קתני לפי שנ' זכר תמים בבהמה ואפי' בסיפא דבריית' כיילינהו לכלהו וקתני להו בלשון בהמה ואמר תמות וזכרות בבהמה ש"מ מדכתי' זכר תמי' בשניהם יחד והיה די באחד [הוא] דקדייק לה ולא מדכתי' זכר תמי׳ בבהמה ולא בעוף עכ"ל ומורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל כתב וז"ל הא דנקט רש"י וכן בת"כ בכל מקום נקטי תמות וזכרו' כו' גבי הדדי היינו משום דבכל מקום הוקש להדדי דבכל מקום כתיבי זכר תמים גבי הדדי אבל עיקר המיעוט דתמות וזכרו' בבהמה כו׳ אינו אלא מתמי' בפ' זו ולא מתמי' זכר בבקר בכבשי׳ ובעזים דבפ׳ אמור א"נ מזכר דפ' אמור ממעטינן זכרות דעוף דזכר דהתם מיותר הוא ואתא למעוטי עוף אבל תמים דהתם אינו מיותר דהא עיקר פרשה דהתם לא נכתבה אלא משום מומין לפרש איזה נקרא מום הפוסל בקדשי' ולא סגי דלא לכתוב התם לרצונכם תמים וגו' לומר אחריו כל אשר בו מום לא תקריבו וגו' וכל הפ' המדברת בהלכו׳ מומין נופל עליו נ"ל עכ"ל ואני נפלאתי הפלא ופלא על שני המאורו' הגדולי' האלה איך לא ראו מה שפרש"י בהדיא בפ"ק דקידושין שלא כדבריהם גבי תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופו' וז"ל ואין תמות וזכרו׳ בעופות האי קרא דריש הנאמר בכל כלל הקרבנות איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו' לרצונכם תמים זכר בבקר ובכבשי' ובעזים מדלא כתיב לרצונכם זכר תמים ולשתוק למדך שאין מקפיד על תמות וזכרו׳ אלא על אלו עכ"ל הרי רש"י גופיה פי' דמהאי קרא דאמור מפקינן ולא מהכא וכתבו התוספו' בפ"ק דחולין וז"ל וא"ת ל"ל קרא דאין תמות וזכרו' בעופו׳ מדאצטריך מן העוף לאסו' מחוס' אבר ידעינן דאין מום פוסל בעוף דאי פוסל ל"ל מן העוף וי"ל דאי לאו קרא דאין תמו' וזכרו׳ בעופו' ה"א דמום פוסל בעוף ומן העוף אתא לאסו' אפי' הנך מומין דשרו בבהמ' דקרא דמן העוף לאסור אתא ולא להתיר ואין להקשות נמי מדאצטריך מן התורים לנרבע ונעבד שמעינן שפיר דאין מום פוסל בעופו' דאיכא למימר דאצטריך מן התורי' משום דס"ד כיון דעופות ליתנהו ברובע ליתנהו נמי בנרבע.

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה