אור ברסלב
צידה לדרך דברים › לב

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

דברים · לב

לא

פרשת האזינו

א

רש״י וכן ותשמע הארץ וכו' כת' הרא"ם וז"ל ומפני שהשמים הם יותר נכבדים מהארץ לא רצה לכללם בדבור אחד לומ׳ האזינו השמים והארץ ואדברה אלא ייחד זה לבדו וזה לבדו ופירושו האזינו אתם השמי' מה שאני מתר' בה' וגם הארץ תשמ' התראתי וכו׳ עכ"ל ולפי פירושו אינו מתורץ למה שינה קרא בלשונו דגבי שמים כתב לשון האזנה וגבי הארץ כת' לשון שמיעה אבל לפי מה שתרצו רז"ל בספרי שינוי הלשון לפי שהיה מרע"ה קרוב לשמים כלומר שהיה קרוב למיתה והיתה נשמתו עתה דביקה למעלה וכשאדם עומד קרוב לחבירו א"ל האזין ולכך אמר האזינו אבל היה רחוק מן הארץ לכך שייך בה לשון שמיעה וכו' בזה נמי מתורץ קושיא הרא"ם דלעיל דמ"ה לא כלל אותם כאחד לומ׳ האזינו השמים והארץ והא דנקט דיבור כלפי השמים ואמירה כלפי הארץ כבר תירץ מהרא"י וז"ל משום דשמים רומזים לזכרים שרובעים ומולידים את הארץ והארץ מתעברת ויולדת כנקבה כדאיתא פ"ק דתענית ודיבור לשון קשה הוא כדפרש"י בכמה דוכתין ואמירה פי' לשון רכה ואשכחן גבי מתן תורה לשון קשה גבי זכרים ולשון רכה גבי נקבות כדכתי' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל כדפרש״י שם ול"נ דלפ"ד חכמי הקבלה הדיבור הוא מדריגה עליונה וחשובה יותר מאמירה יתיישב שפיר למה נקט דבור כלפי השמים ואמירה כלפי הארץ כי לכל אחד נקט לשון השייך אליו והבן כנ"ל

רש"י עדי' שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו כו' כת' הרב הגדול ר"א שי׳ וז"ל לספרים דגרסינן שהם קיימי' לעולם ועד כו' א"כ הכל חד טעמא אבל לספרי׳ דגרסי׳ ועוד שאם יזכו א"כ הוא ב' טעמים וקשה לטעם ראשון וכי השמים והארץ יש להם פה להעיד ואין לומר שודאי אין שם אומר ודברים זולת מתוך שיתנו השמים טל ומטר והאדמה תתן יבולה כשעושים רצונו של מקום ולא יתנו כשאין עושי' רצונו זה מופת שקבלו ישראל הברית א"כ מהו שאמר ועוד שאם יזכו כו' היינו הך של טעם הראשון ונראה ליישב גיר' זו לפי שארז״ל יום הששי ה"א בששי לומר שכולם תלויין ועומדי' עד יום ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לא יחזור העולם לתוהו ובוהו וא"כ מאחר שאנו רואי' בהיו' השמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שקבלו ישראל התורה וז"ש ע״כ העיד בהם שמים וארץ ומהו העדות שיעידו שהם קיימים לעולם כי קיומם נותן עדות יי' נאמנה שכבר קבלו ישראל התורה דא"לכ לא היו קיימים ועומדים אלא היו חוזרים כבר לתוהו ובוהו כו' עכ"ל וק״ל על דבריו טובא חדא היאך נתן מקום לספרים דגרסינן שהם קיימים לעולם ועד כו' א"כ הכל חד טעמא שהרי רש"י לא מפי עצמו אמר דברים הללו אלא לקחן מספרי ושם מבואר באר היטב שהוא ב' טעמים ע"ש וע"ק היאך אפשר לפרש אפי׳ דרך הלצה או דרך דרש הא דקאמר רש"י שהם קיימים לעולם ר"ל זהו גוף העדות שיעידו שהרי אין הלשון סובל כלל פי׳ זה מכמה טעמים חדא דא"כ מלת עדים ל"ל דלא הל"ל אלא לפיכך העיד בהם שמים וארץ שהם קיימי' לעולם אלא ודאי מדקאמר עדי' שהם קיימי' לעולם משמע שכל עצמו לא בא אלא ליישב למה העיד בהם שמים וארץ ולא בני אדם ומתרץ לפי שאין בני אדם קיימי' לעולם ולכך העיד בהם שמים וארץ מפני שהם עדים שהן קיימי' לעולם וכן משמע בהדיא בספרי וז"ל משה העיד בישראל ב' עדים שהם קיימי' לעולם ולעולמי עולמים א"ל אני ב"ו למחר אני מת אם ירצו לומ' לא קבלנו את התורה מי בא ומכחישם לפיכך העיד עליהם ב' עדים שהם קיימי' לעולם ולעולמי עולמים והמקום העיד בהם את השירה שנ' למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל אמר שירה תעיד בהם למטן ואני למעלן כו' ועוד דא"כ מה הכריחו לרש"י לומר אח"כ שאם יזכו יבואו העדים כו' בשלמא לפי פירושו לק"מ משום שקשה לרש"י למה לא לקח לעדות הרים וגבעות שהן ג"כ קיימי' לעולם ולכך הוצרך ליתן עוד ט"א שאם יזכו יבואו העדים כו' ועוד דא"כ היאך פרש״י אח"כ יערוף כמטר לקחי זו היא העדו' שתעידו כו' שהרי לפי פירושו לא ביקש מהם עדו' שיעידו זולת במה שהם קיימים לעולם זו היא העדות גופה שיעידו שזה מופת חותך שקבלו ישראל התורה ומה שהקשה הרב וכי השמים והארץ יש להם פה להעיד וכו' כבר הרגישו בזה רז"ל באלה דברים רבה וז"ל ד"א האזינו השמים א"ר יהושע דסכנין מכאן אתה למד שיש לשמים פה ולב ואוזן פה מנין דכתי' השמים מספרים כבוד אל לב מנין דכתיב וההר בוער באש עד לב השמים ואזן מנין דכתיב האזינו ועדיין נשאר לדקדק למה הוצרך לעדו' השמי' והארץ וגם לעדות השירה הזאת כמ"ש למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל וגומר ולמה לא סגי בחד מינייהו או השמים וארץ או השירה הזאת לענין התראה לפי מה שפירש רש"י האזינו השמים שאני מתרה בהם בישראל ותהיו עדים בדבר וכן פירש לעיל על וענתה השירה הזאת לפניו לעד שהתרתי בו בתוכה על כל המוצאות אותם א"כ כולם יהיו רק עידי התראה לא עדי עבירה כי עדיין לא חטאו ושי"ל שהשמים והארץ היו עדים שתהא השירה להם לעד על כל המוצאות אותם ולא עשה להיפך מפני שהשמים והארץ קבועים במקומם וא"צ לחפש אחריהם לאפוקי השירה אע"פ שהובטחו ישראל שלא תשכח מ"מ צריך לחפש אחריה איה מקום כבודה כי יוכל להיו' שהיא תשכח במדינה אחת ובמדינ' אחרת יודעים את השירה א"נ י"ל שהשמים והארץ היו עדי התראה על עונשם בסתם שלא הזכי׳ בפניהם פרטי העונשים שיבואו על ישראל כשלא יקיימו התורה לאפוקי השירה הזאת היתה עד על כל פרטי העונשים כמו שדייק לשון המקרא באמרו והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד וגו' ולפ"ד לזה כיון הרא"ם ז"ל מ״ש לעיל וענתה השירה הזאת לפניו לעד שהתרתי בו בתוכה על כל המוצאות וז"ל פי' אין העדות של השירה הזאת על עדות השמים והארץ שהם עדי' שיעידו איך התרה בהם בכל זאת אבל השירה הזאת כתוב בה בפירוש שהתרה בהם באומרו הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליה' ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם אספה עלימו רעות חצי אכלה בם וגו' ולמחר כשיכחישו ההתראה ויאמרו לא התרה בנו על אלה הרעות יקראו השירה הזאת שכתוב בה בפירוש ההתראה שהתרה בם על כל אלו הרעות ואז יוכחשו על מה שאמרו שלא התרה בהם על אלו הצרות וזהו שרמז הרב בלשונו באומרו שהתרתי בו בתוכה כן נ"ל:

ב

רש"י יערוף לשון יטיף וכן יערפו דשן יערפו טל כו' מלת יערפו ט"ס הוא וצריך להגיה (יערפון) [ירעפון] כי כן כתוב בתילים מזמור ס"ה שוב מצאתי מי שכת' וז"ל רש"י שהביא לדמיון יערפו דשן ט"ס הוא שהמלה היא (יערפון) [ירעפון] דשן ושרשו רעף אף כי פירושו נזילה כמי שמלה ושלמה כבש וכשב עכ"ל ואין דבריו צריכים חזוק כי הרד"ק ז"ל בשורש ערף לא הביא ריע במקרא ליערוף כמטר לקחי זולת אף שמיו יערפו טל אבל בשרש רעף הביא (יערפון) [ירעפון] דשן כמו ושחקים (יערפו) [ירעפו] טל וגו' ענין הזלה.

ג

רש"י מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש כת' הרא"ם וז"ל אמר במקדש מפני שבגבולין אינן צריכים לענות אלא אמן שהוא קיום דברים בעלמא שמאמין דברי המברך אבל הגדלה והתרוממו' ליכא ואין זה בכלל הבו גודל לאלדינו אבל במקדש שאינן עונין אמן כדתניא בפ' סדר תעניות כו' עד לפיכך כתב רש"י מכאן שעונין בש"כמ אחר הברכה שבמקדש דוקא אבל בגבולין לא אבל בספרי שנו ומנין שעונין אמן אחר המברך ת"ל הבו גודל לאלדינו וצ"ע עכ"ל ואני אומר אחר אלף מחילות לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שהרי בפ' מי שמתו אמרינן א"ר יהודא מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנ' כי שם יי' אקרא הבו גודל לאלדינו וכו' ופרש"י כי שם יי' אקרא כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן כי שם יי' אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלדינו אמן הכי מפרשי לה במסכ' יומא עכ"ל הרי קמן מבואר באר היטב שעניות אמן הוא בכלל הבו גודל לאלדינו דא"לכ היאך יליף לברכת התורה לפניה מן התורה מן הפסוק כי שם יי' אקרא הבו גודל לאלדינו הלא לא קאי הבו גודל לאלדינו אלא דוקא במקדש לפי מה שכת' הרא"ם וז"ל לפיכך כת' רש"י מכאן שעונין בשכמ"לו אחר הברכה שבמקדש דוקא אבל בגבולין לא וכו' ועוד שהרי סיים רש"י הכי מפרשי לה במסכת יומא ואני חפשתי בכל מסכת יומא ולא מצאתי כלום אלא זה מצאתי בפ"ג דיומא על המשנה דקתני והן עונין אחריו בשכמ"לו וז"ל תניא רבי אומר כי שם יי' אקרא הבו גודל לאלדינו אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל וכו' ע"כ (ואתה) [ועתה] אתה ברוך יי' השקיפה ממעון עיונך היאך פרש"י הכי מפרשי לה במסכ' יומא הלא במסכ' יומא לא זכר ולא פקד כלל עניית אמן על כי שם יי' אקרא וגו' רק על עניית בשכמ"לו אחר ברכה שבמקדש אלא ע"כ צ"ל דרש"י ס"ל דעניית אמן אחר הברכה בגבולין רמוז בפסוק הבו גודל לאלדינו כמו בשכמ״לו אחר הברכה שבמקדש דתרווייהו שוין לפי שגם בעניית אמן איכא הגדלה והתרוממות כדאמרינן בחלק מאי אמן אמר רב (חסדא) [חנינא] אל מלך נאמן ולכך ארז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך ועוד שהרי כת' בהדיא הרמ"בן ז"ל בספר המצות שלו מצוה ט"ו וכ"כ בקרית ספר דעניי' אמן אחר ברכת המזון ואח' ברכ' התורה לפניה הוא מ"ע מן התורה שנ' כי שם יי' אקרא הבו גודל לאלדינו ע"ש והא דנקט רש"י מכאן שעונין בשכמ"לו אחר ברכה שבמקדש לא בא למעוטי עניית אמן אחר הברכה בגבולים אלא חדא מינייהו נקט כן נ"ל.

ו

הליי' תגמלו זאת וכו׳ הה"א רחוקה מן השם למה שהיא סיום חתימתו של משה קח ר"ת של פסוקים עד ה"א מהליי׳ כגון ה׳ מהאזינו וי׳ מיערוף כ' מכי שם יי' אקרא ה' מהצור ש׳ משחת לו ה' מהליי' ותמצא שהכל עולה בגי' כמנין משה וזוהי חתימתו של משה כאדם שמסיים ספרו וחותם את שמו בסיום ספרו ולכך הה"א רחוקה מן השם עכ"ל תנחומא.

מ

כי אשא אל שמים ידי וגו׳ כת' הרא"ם וז"ל לא ידעתי פירושה של מלת כי כי אינה סובלת שום אחת מד' לשונות של כי אי דלמא אלא דהא עכ"ל ואנכי לא ידעתי למה עשה עצמו כאינו יודע הלא כל רז לא אנס ליה כי אפשר לומר דה"פ כיון שאין המנהג שנשבעין אא"כ שמבטיח לאדם ליתן או לעשות שום דבר כמו ששנינו בבועז חי יי' שכבי וגו' והוא נשבע לקיים דברו וההבטחה שהבטיח אותה הדבר שדבר לעשות לכן יהיה ה"פ כיון שהמנהג הוא לישבע על אשר הוא רוצה לעשות גם אנכי בשביל החרון אף שבדעתי ליחרות באומות אשא אל שמים ידי לשבע אשר שנותי ברק חרבי וכו' ויהיה פי' כי דהכא כמו דהא:

מא

רש"י ותאחז במשפט ידי להניח מדת רחמים באויבי שהרעו לכם אשר אני (קפצתי) [קצפתי] מעט כו' כת' מורי הגאון מהר"ם יפה וז"ל על הלשון הראשון פי' הרא"ם וז"ל פי' ותאחז ידי במדת המשפט להחזיק בה כדי לנקום נקמתי מאויבי ולהניח מדת הרחמים פי' לא אשתמש בו עמהס כו' עכ"ל וקשה אכ"ה פי׳ הלשון הראשון היינו הוא פי' הד"א ממש ועל מה אמר רש"י ד"א ותאחז ידי את מדת המשפט כו' ומפני קושיא זו מחק הרג"א הד"א ודבק בה מה שאחריו למעלה לו המה עזרו לרעה ע"ש ונראה שלא כוונו יפה דעת רש"י וא"צ למחוק הד"א דנ"ל שרש"י ז"ל עשה ג' פירושים על מלת במשפט ונמשך אחר פירושו שפי' בפ' תצוה וז"ל שהמשפט משמש ג׳ לשונות דברי טענות הדיינים וגמר הדין ועונש הדין אם עונש מיתה אם עונש מכות אם עונש ממון עכ"ל ומעתה יתבארו לנו דברי רש"י ז"ל על בוריים ופשוטם רק תחלה אומר לך דלדידי אין פי' להניח מדת הרחמים כו' כמו שפירשו הם שהם פירשו מלת להניח בפ"תח תחת הה"א שהוא לשון הנחה ועזבון שמניחו והולך לו כמו וינחהו מחוץ לעיר ואני אומר שהוא להניח בקמ"ץ תחת הה"א שהוא לשון מנוחה ונחת כמו להניח תפילים ולהניח ברכה בביתך וה"פ דעת רש"י ז"ל בתחלה פי' לשון משפט שהוא דברי טענו' הדיין ואמר אם שנותי ברק חרבי כלומר שאשנן להם חרבי להיו' לה ברק להיותה מוכן לנקום נקמה מהם ר"ל מן האויבים ואח"כ תאחז במשפט ידי להניח מדת הרחמים באויבי ר"ל קודם שאנקום מהם במעשה תנוח מדת רחמי עליהם לטעון עוד בעדם על מה שהרעו לכם אולי אמצא להם זכות בטענה שלא לעשו' נקמה בהם שמא בדין עשו מה שעשו אבל ידעתי כי לא אמצא להם זכות שהרי אני (קצבתי) [קצפתי] מעט והם עזרו לרעה הרי פי' לשון משפט שהו' דברי טענות הדיינים ואח"כ פי' במשפט שהוא לשון חיתוך הפסק דין ואומר ד"א ותאחז ידי מדת המשפט ר"ל הפסק דין להחזיק אותו ולנקום ואח"כ פי' במשפט שהוא לשון עונש הדין ואמר אשיב נקם וגו' למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאומר ותאחז במשפט ידי לא כמדת ב"ו מדת הקדוש ברוך הוא כו' עד והמשפט הזה לשון פורענות הוא עכ"ל הרי פי' שהוא מפרש לשון משפט שהוא עונש הדין וזה (וזה) ברור ונכון עכ"ל וי"מ שכתב וז"ל אם אשנן פי' תמיד יהיה חרבי מלוכלך בדם לא אשנן ואמרק אותו (מלוכלכו) [מלכלוכו] ואם תאחוז במשפט ידי להניח מדת רחמי באויבי רק אוחז במדת רחמי ואניח המשפט להשתמש באויבי והוא ההפך מן הד"א ולכל הפרושי' מלת כמו טעות הוא וכן מצאתי בספרים ובספר מזרחי ולפ"ז למען היות לו ברק לשון רש"י הוא ולספרים דגרסי כמו הוא מביא ראיה ללשון ברק ומביא פסוק למען היה לו ברק והוא ביחזקאל סי' כ"א ומ"ש רש"י בסוף הפרשה אם שנותי הרבה אם יש שאינם תלויין שאשנן ברק חרבי כמו שפרשתי למעלה אינו קאי אאם שאינו תלוי כמו שחש' מהרא"ם דאין סברא דלעיל לא פי' כלום אם הוא תלוי או לאו ואח"כ פי׳ בהדיא וכתב כמו שפירשתי למעלה ואדרבה אם כוונת רש"י פה שאשנן ה"ל לפרושי הרבה אם יש שאינם תלוי' כמ"ש בסוף הפרש' ובסוף הפ' ה"ל לקצר ולומר אם שנותי כמו שפרשתי למעלה אלא הכא הוא אם כמשמעו תלוי ובסוף הפרש' פירושו אשנן ומ"ש כמו שפירשתי למעלה היינו כמו שפרשתי למעלה מהו שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי דלא פי' לקמן בזה כלום ולפי' דלקמ' צריכי' לפרש ותאחז במשפט ידי פירושו של הד"א ולא הפי' הראשון כפי מה שפירשתי כך הוא פירושו לספרי' דכתי׳ בהו ד"א אבל ביש ספרי' לא כתי' ד"א אז ה"פ אם אשנן מלכלוך כדפרשתי ותאחז במשפט ידי אינו שב על אם אלא אומר ותאחז במשפט ידי להניח מדת הרחמים שלא אשתמש בה עמהם כו' כדפרשתי בשם הרא"ם אבל אם שנותי עכ"פ אם זה תלוי הוא:

מב

רש"י מדם חלל ושביה זאת תהיה להם מעון דם חללי ישראל כו' הרא"ם ז"ל הביא גרסא אחרת והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בספר לבוש האורה שחיבר מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל כי הוא האריך מאד בפירושה ע"ש:

מח

רש"י בשלשה מקומו' נאמ' בעצם היו' הזה נאמר בנח בעצם היום הזה כו׳ אף כאן במיתתו של משה נאמ' בעצם היו' הזה כו' כתב הרב הגדול בעל אמרי שפר וז"ל לא ידעתי למה אינו מוצ' אלא רק שלשה מקומו' הללו והלא גם באברה' נאמ' בעצם היו' הזה ופי' שם רש"י ז"ל בו ביום שנצטוה ביום ולא בלילה לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הליצנים ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרי' אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול לקיים מצותו של מקום ע"כ וצ"ע עכ"ל אבל שאר המחברי' תרצוהו יפה דהא דכתי' גבי אברהם בעצם היום הזה איכא למימר כמו שפרש"י דאתא לאשמעינן דביום שנצטווה נימול לכן לא נקט רש"י אלא ג׳ מקומות ועי"ל דהא דנקט רש"י ג׳ מקומו' כלומ' בג' מקומו' צוה הק"בה שיהי' בעצם היום והנה אלו ג' שמביא רש״י הם היו ע"פ הק"בה לאפוקי עצם היום דכתי' גבי אברהם אינו מפי הק"בה אלא אברהם מדעתו עשה זה ובעצם היו' הזה דגבי נח ג"כ ע"י הק"בה היה שהמים דחקוהו.

נא

רש"י על אשר מריתם את פי גרמתם למרות את פי כו' י"מ שכת' וז"ל ה"ג על אשר מעלתם בי גרמתם למעול בי וכו' וכן הוא בספרי׳ מדוייקי' ופי' אתם גרמתם לעם שיהיו ממרים את פי וכו' לא שמשה ואהרן מעלו אלא שגרמו לישראל למעול בהק"בה אבל מורי הגאון מהר"ם יפה כת' וז"ל יש רוצי' להגיה בכאן מעלתם בי במקו' מריתם פי מפני שקשה להם למה פרש"י כאן פסוק זה והוא כתוב לעיל בפ' חקת גבי מיתת אהרן וכאן לא כתי' על אשר מריתם פי רק על אשר מעלתם בי ונ"ל שאין להגיה כלום ואין לשבש כל הספרים שבכל הדפוסי' נמצאת הגרסא כן ובודאי בכוונה עשה רש"י כן שמה שלא פי' זה למעלה על פסוק זה במקומו בפ' חקת היינו משום דלעיל י"ל שעיקר עונש חטאם היה שימותו במדבר שאע"פ שעדיין לא הגיע זמן מיתה הטבעי' שלהם ענש אותם שימותו קודם זמנם מחמת שחטאו לפניו ית' וה"ק לו הק"בה למשה שיאסף אהרן אל עמיו וגומר על אשר אתם בעצמכם מריתם פי ולא קיימתם צווי שאמרתי ודברתם אל הסלע וגומר אבל כאן שהוצרך לפרש על כאשר מת אהרן אחיך שלשון כאשר משמע באותה מיתה שראית וחמדת אותה כו' ר"ל מפני שראית שאהרן מת מיתת נשיקה שקלה כ"כ בלא שום צער מיתה עד שחמדת אותה לכך תמות ג"כ באותה מיתת נשיקה וקלה קשה לרש"י אם היתה המית' שלהם בכלל עונשם על חטאם שימותו קודם זמנם אין הדעת נותן שמיתת עונש תהיה בנשיקה כל כך קלה וא"כ למה אמר למעלה על אש' מריתם פי דמשמע שיאסף על אש׳ מריתם פי לכך מפרש דפירש על אשר מריתם פי אינו רצה לומר שהם בעצמ' מרו ועצבו את רוח קדשו במ' שעברו על ציוויו ומחמ' זה נקנ' עליה' מית' דודאי חטא' ששינו בציווי ודברת' וגו' והם הכוהו לא הי' ראוי לעונ' גדול כ"כ שימותו בלא זמנ' כי טעו' ושגג' הי' ביד' שהרי הם דברו אל סלע אחר ולא הוציא מים אז אמרו שצריך להכותו כו' כמו שפרש"י בפ' חקת והמיתה לא היתה בכלל העונש כמו שפירשתי לעיל בפ' פנחס גבי מה שהביא רש"י פסוק על אשר לא קדשתם שם ופרשו שם שלא במקומו שהרי מקומו הוא בכאן ומוכח שם שלא מתו אהרן ומשה קודם זמנם אלא מיתת טבעם מתו ולא בעונש חטא מתו כמו שפרשתי שם וכיון שמיתתם הית' טבעי' ולא בעונש חטא א"ש שלגודל מעלתם וחסידות' מתו מיתת נשיקה וקלה כ"כ לכך חזר רש"י לפרש כאן פסוק דעל אשר מריתם דמשמע שמיתתם היתה מחמת שהם מרו ועצבו את רוח קדשו ית' ומפרש שאין פי' אשר מריתם פי שהם עצמם מרו פיו אלא שגרמתם למרות פי וכן פי' על אשר לא קדשתם גרמתם לי שלא אתקדש כו' ולא שהם עצמם מרו כו' ועל חטא הגרם לא היה העונש שלהם עונש מיתה רק שלא יביאו את ישראל לארץ בתורת מנהיגים כמו שאבאר בסוף דברי׳ אלו בע"ה רק צריך אני לפרש לך תחלה למה לא פרש"י ג"כ כאן פסוק דעל אשר מעלת' בי שפירושו שגרמתם למעול פי ואומר אני דאדרבה נ"ל שזהו סיוע לכל מה שאמרתי וזהו שכב' ידעת שאין עיקר לשון מעילה נופל אלא על שוגג כמ"ש בפ' ויקרא נפש כי תמעול מעל וחטא׳ בשגגה וגו' ופרש"י שם אין מעילה בכל מקום אלא שינוי ע"כ ולשון מרי נופל על הממרה במזיד ובכוונתו להקניט כענין שנ' ממרים הייתם וגו' לפיכך כאן שאמ' הכתוב כאשר מת אהרן אחיך וגו' ורמז שמת מיתה קלה בנשיקה ס"ל לרש״י דעל אשר מעלתם בי אינו נתינת טעם למיתתם שמיתתם ודאי היתה מיתה טבעי' ועל אשר מעלתם יהיה נתינת טעם למה שמתו מיתת נשיקה בלא צער ואמר שמה שעברתם על הציווי של ודברתם אל הסלע אינו חטא גמור אלא מעילה בעלמא בשוגג וטעו' ואין ראוי שתסבלו מחמת זה צער מיתה רק עונש אחר וזה פשוט בעיני רש"י וא"צ לפרש ואח"כ אמ' על אשר לא קדשתם גרמתם לי שלא אתקדש כו' ר"ל שהוא נתינת טעם למ' שלא הוסיף ימי' על ימיהם כדי שיהיו עוד מנהיגים ויביאו את בני ישראל לא"י שזה ודאי משום עונש הוא לכך פי' על אשר גרמתם לי שלא אתקדש כו' כמו שפי' על אשר מריתם פי שהוא ג"כ טעם לשלא יביאו את הקהל אל הארץ וגו' מעתה נתבאר בפירוש שלא היתה מיתת משה ואהרן עונש בחטא מי מריבה אלא העונש היה שלא יביאו בני ישראל בתורת מנהיגות ומעתה יהיה פי' הפסוק בפ' חקת שאמ' יאסף אהרן אל עמיו וגו׳ על אשר מריתם פי וגו' האי על אשר מריתם פי אינו נתינת טעם ליאסף אהרן אל עמיו רק הוא נתינת טעם לכי לא יבא וגו' למה לא יבא על אשר מריתם פי אבל יאסף אהרן אל עמיו באנפי נפשיה קאי וה"פ יאסף אהרן אל עמיו ר"ל הגיע זמנו הטבעי שיאסף אל עמיו וכי לא יבא וגו' הוא דבק עם על אשר מריתם פי וגו׳ ויראה לי שזה הוא מדה כנגד מדה ממש שמפני שהם היו מנהיגיהם ומלמדיה' של ישראל להועיל מוטל עליהם שילמדום ליראה את הש״י ולקדש שמו ית' ועתה שהיו הם הסבה שימרו ישראל את פי השם ולא יקדשו שמו מכאן והלאה ראויי' הם לעונש זה שהם לא יהיו עוד מנהיגי' ואע"פ שגם גרם הזה היה ע"י טעותן ושגג' כמו שאמרתי גבי עונש המיתה לא דמי דשאני עונש חלול השם משאר עונשי' כיון שגרמו למרות את פי הש"י ושלא לקדש שמו ית' יביא זה ג"כ לידי חילול השם וכבר אחז"ל אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם כלומ' דגבי חלול השי' דין השוגג והמזיד דין אחד להם ואין להקשות לפי מה שאמרתי שעונשם לא היה אלא שלא יהיו עוד מנהיגיהם ומיתתם היתה מיתה טבעית ומצד זכותם היו ראויין להוסיף להם ימים על ימיהם למה לא הועיל כל תפלותיו והפצרותיו של משה שיבא אל הארץ ויראה אותה ושיקיים המצות שנוהגים בארץ למה לא נתן מנהיג אחר לישראל ומשה ישאר בחיים ויבא אל הארץ כאחד משאר העם מישראל או יהיה נשיא לשבט לוי יראה לי שזה תלוי בזה שהש"י שהוא היוצר כל והוא ית' צופ' כל הנסתרים והוא חפץ ביקרו של משה טבע האנושי וידוע דאע"ג שמשה התפלל על זה לכשיראה משה מנהיג אחר לישראל שהוא יהיה אחד מתלמדיו ולא הגיע לחצי מדרגתו של משה והוא ישב בתוך עמו כאחד מהם כפוף לאותו מנהיג ודאי יצטער בלבו על זה לא מצד קנאתו בו רק שטבע האנושי נותן כן ואם יניחהו בחיים ולא יבא אל הארץ כ"ש שיהיה צערו גדול יותר מזה לכך אמ׳ הש"י דטבא ליה עבדי ליה כי טוב לו מותו וימו' בנשיקה כ"כ בלא צער מיתה כלל ויתענג בתענוג הגדול שאין לו שיעור הצפון לו בע"ה מכל חיי העה"ז כי שכרו הרבה מאד ואינו צריך לשכר קיום מצו׳ א״י ואף גם זאת אעשה לו למלאות רצונו שיראה את הארץ ואמ׳ לו כי מנגד תראה את הארץ וגו' נ"ל עכ"ל וק"ל על דבריו טובא חדא למ' לא פרש"י כן בפ׳ פנחס על הפסוק כאשר מריתם פי וגו' גרמתם למרות את פי הלא שם ג"כ כתוב כאשר נאסף אהרן אחיך ופרש"י שם כדפי' כאן מכאן שנתאוה משה למיתתו של אהרן ולא היה צריך רש״י להביא לעיל הפסוק על אשר לא קדשתם לפי פירושו וע"ק איך הביא סיוע לדבריו ממה שלא פרש"י ג"כ כאן פסוק דעל אשר מעלתם בי שפירושו שגרמתם למעול בי משום שאמר כאן הכתו' כאשד מת אהרן אחיך וגו׳ ורמז שמת מיתה קלה בנשיקה ס"ל לרש"י דעל אשר מעלתם בי אינו נתינת טעם למיתתם אלא יהיה נתינת טעם למה שמתו מיתת נשיקה בלא צער וכו' באמת כי נוראו׳ נפלאתי הפלא ופלא פה קדוש יאמ' דבר זה הלא כמ׳ תשוב' בדב׳ שא"א לומ׳ כן בשו׳ פני׳ חדא שהרי רש״י גופיה לעיל בפ׳ פנחס בפסוק כאשר נאסף אהרן אחיך אחר שפי׳ מכאן שנתאוה משה למיתתו של אהרן פי' ד"א אין אתה טוב ממנו ע"כ אלמא דלא ברור וקים ליה לרש״י פי' ראשון לבד אלא י"ל שפירושו כמו הד"א א"כ איך יעלה על הדעת שהפסוק על אשר מעלתם בי יהיה נתינת טעם למה שמתו מיתת נשיקה בלא צער דא"כ לא ה"ל לקרא לסתום אלא לפרש מאחר שהפסוק כאשר מת אהרן אחיך סובל ד"א אין אתה טוב ממנו ועוד מה צריך הכתוב ליתן טעם למ' שמתו מיתת נשיקה בלא צער וכי בשביל שחטאו במי מריב' יהיו גרועי' יות׳ ממרי' ושאר צדיקי' שמתו בנשיקה ועוד שהרי בספרי תני׳ בהדיא כאן על אשר מעלתם בי אתם גרמתם למעול בי א"כ מה יאמ' הרב ז"ל על זה הרי כשל עוזר ונפל עזור וכבר שדיתי נרגא גם במ"ש לעיל בפ' פנחס למה הביא רש"י שם הפסוק על אשר לא קדשת' ואין צורך להכפיל הדברי' ע"ש לכן אומ' אני כשם שהביא רש"י לעיל בפ' פנחס הפסוק על אשר לא קדשתם ופירשו הא אם קדשתם עדיין לא הגיע זמנכם להפטר כו' מטעם שנמשך רש"י אחר סוגיי' ספרי שקבע שם פסוק זה על אשר לא קדשתם ודרש עליו הא אם קדשתם עדיין לא הגיע זמנכם להפטר כו' אחר שפי' כאשר נאסף אהרן אחיך מכאן שנתאוה משה למיתתו של אהרן ובדרך זה הלך רש"י כמנהגו ה"נ הביא רש"י פסוק זה על אשר מריתם פי ופירשו גרמתם למרות את פי מפני שנמשך אחר סוגיית ספרי שהביא כאן פסוק כאשר מריתם פי ודרש עליו אתם גרמתם למרו' את פי ובדרך זה הלך רש"י כמנהגו אך טעו' דלוג סופר יש כאן ברש״י וצריך להגיה כמ"ש בספרי אשר יסודו של רש"י בנוי עליו על אשר מעלתם בי אתם גרמתם למעול בי על אשר מריתם את פי גרמתם למרות את פי וכו' כן נ"ל.

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה