צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
דברים · כד
א
רש"י כי מצא בה ערות דבר מצוה לגרשה כו' גם פה הולך רש"י אחר מנהגו לפרש המקרא לפי פשוטו אף על פי שאינו כן הלכה דתנן ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה [דבר ערוה שנאמר כי מצא בה] ערות דבר דדרשינן ליה לקרא כפשטיה אם לא תמצא חן בעיניו לפי שמצא בה ערות דבר וב"ה סברי אפילו הקדיחה תבשילו דדרשינן לקרא הכי כי מצא בה ערות דבר או ערוה או דבר אחר שפשעה כנגדו ורבי עקיבא סבר אפילו מצא אחרת נאה הימנה דדריש לקרא הכי והיה אם לא תמצא חן בעיניו פי' חן של נוי או שמצא בה ערות דבר והלכה כב"ה ולפי דפשוטו של מקרא הוי כב"ש לכן פי' כב"ש ולכך הוכרח גם כן להמשיך ביאור לאיש אחר אין זה בן זוגו של ראשון כו' אליבא דב"ש ודו"ק כן נראה לי.
ו
רש"י לא יחבול אם בא למשכנו על חובו בבית דין לא ימשכננו כו׳ רש"י האריך לומר אם בא למשכנו על חובו בב"ד כדי להורות לנו שלא נאמר לאו זה דלא יחבול אלא דוקא בממשכנו שלא בשעת הלואה על ידי שליח בית דין אבל בשעת הלואה הכל מותר שיקח הוא בעצמו את המשכון מביתו אפילו שעושין בו אוכל נפש וז"ש רש"י אם בא למשכנו על חובו כלומר שכבר הלוה לו ולאפוקי מדעת הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות מלוה ולוה שכתב דאף בשעת הלואה איירי וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל והסכימו כל הפוסקים איש לא נעדר עם הראב"ד והוא דעת רש"י ז"ל שבכאן כן נ"ל.
ח
רש"י השמר בנגע צרעת שלא תתלוש סימני טומאה ולא תקוץ את הבהרת כו' כתב הרא״ם וז"ל אבל הרמב"ם כתב ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו שלא יתלוש או שיקוץ והוא תמוה מאד כי כבר הזהיר על התלישה והקציצה במאמר השמר בנגע הצרעת ומה צורך להזהיר במאמר תשמרו לעשות עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין מאן יימר ליה דמ"ש הרמ"בם שלא יתלוש או שיקוץ קאי על תשמרו לעשות דלמא קאי על רישא דקרא השמר בנגע צרעת ומוכרח הוא דאם לא כן קשה עליו הלא אמרינן בפרק ר"א דמילה האי עשה ול"ת הוא ופרש"י השמר ל"ת הוא ולעשות היינו עשה וצריך שתדע דאמרינן בס״פ הקומץ השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה כו' ופרש"י השמר דלאו לאו כגון השמר בנגע צרעת דמשמע שלא יקוץ בהרתו וכן השמר לך פן תכרות ברית וגו׳ הוי לאו גמור ללקות עליו אבל השמר דעשה כגון ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה דמשמע לעשות תפילין עשה היא ואין לוקין עליו וכן פרש"י לעיל בפרשת ראה בפסוק תשמרון לעשות שאין לוקין על השמר של עשה ועיין מ״ש הרא"ם לעיל בפסוק מוצא שפתיך שפרש"י ליתן עשה על לא תעשה:
י
רש"י משאת מאומה חוב של כלום כתב הרא"ם וז"ל וחוב של כלום הוא שכר שכיר והקפת החנות כדתניא בספרי כי תשה ברעיך אין לי אלא מלוה מנין לרבות שכר שכיר והקפות החנות ת"ל משאת מאומ' עכ"ל ואשתומם כשעה חדא היאך שבק רש"י הברייתא שהביא הגמרא דידן בסוף פרק המקבל האומרת להיפך ממש ותפש עיקר להברייתא דספרי שלא זכרום הפוסקים כלל ועיקר ובלי ספק שהוא מטעם שהיה קים להו להפוסקים ז"ל שהברייתא דספרי משבשת' היא ולכך פסקו כולם פה אחד כמו הברייתא דס"פ המקבל האומרת להיפך ממש וז"ל לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף לשכר חמור לשכר פונדק לשכר דיוקנאות יכול אפי' זקפן עליו במלוה ת"ל משאת מאומה כו' עכ״ל וכן פסקו הרמ"בם ושאר פוסקים וז"ל מי שיש לו שכר אצל חבירו בין שכר מלאכתו בין שכר בהמתו וכליו בין שכר ביתו ה"ז מות' למשכנו שלא ע"פ ב"ד ונכנ' לביתו נוטל המשכון בשכרו ואם זקוף עליו השכר במלוה אסור שנ' כי תשה ברעך משאת מאומה כו' עכ"ל ואי אפשר לומר דמ"ש הבריית׳ דספרי מנין לרבות שכר שכיר והקפות החנות איירי כשזקפן עליו במלוה דאם כן לא נקרא שכר שכיר אלא מלוה ועוד דאם כן עיקר חסר מן הספר לכן נ"ל הא דפרש"י חוב של כלום ר"ל אפי׳ פרוטה ודייק זה ממלת מאומה ולא איירי אלא דוקא בחוב של הלואה כן נ"ל:
יז
רש"י לא תחבול שלא בשעת הלואה כתב הרא"ם וז"ל אף על גב דמתני' דפרק המקבל סתמא קתני אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה ומשמע בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה מכל מקום מדברי ר"ש דקתני בברייתא עשירה ממשכנין אותה ענייה אין ממשכנין אותה מפני שאתה חייב להחזיר לה ואת' משיאה שם רע בשכנותיה למדנו שאינו אלא שלא בשעת הלואה שאם היה אפילו בשעת הלואה היאך יאמר ר"ש מפני שאתה חייב להחזיר לה והלא הממשכן בשעת הלואה אינו חיי' להחזיר כדתניא בפרק המקבל המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו ואם לא החזיר לו עובר בכל השמות הללו בד"א שממשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו ופרש"י אינו חייב להחזיר לו דקרא בחובלו לאחר הלואה כתיב אבל היכא דאתייא ניהלה לאו חובלו הוא ומדר"ש שלא בשעת הלואה ש"מ דת"ק נמי דפליג עליה ואמר אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שלא בשעת הלואה קאמר דאם לא כן כי היכא דתני פלוגתייהו באלמנה דלת"ק בין ענייה בין עשירה ולר"ש דוקא בענייה הוה ליה למתני נמי פלוגתייהו במשכון דלתנא קמא בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה ולר' שמעון דוקא שלא בשעת הלואה אלא ודאי לד"ה בשעת הלואה מותר ולא נחלקו אלא בעשירה שלא בשעת הלואה כו' עכ"ל כל זה כתבוהו הרא"ש בסוף פרק המקבל והרב בעל מגיד משנה בפרק ג' מהלכות מלוה ולוה ותמה אני למה לא כתב הדבר בשם אמרו: