צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
דברים · כג
ב
רש"י פצוע דכא שנפצעו או נדכאו בצי׳ שלו וכרות שפכה שנכרת הגיד כו' כל זה מיירי דוקא כשלא היה בידי שמים כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא בצי׳ או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן ה"ז כשר לבא בקהל שכל אלו בידי שמים כמ"ש הרמ"בם ז"ל בפי"ו מהלכות איסורי ביאה ע"ש.
ג
רש"י לא יבא ממזר בקהל יי' לא ישא ישראלית כת' הרא"ם וז"ל תקן בזה ב' עניינים האחד שהביאה הזאת אינה לשון ביאה ממש כמשמעה אלא לשון נשואין והאחר שקהל יי' אינו אלא קהל כהנים או קהל לוים או קהל ישראלים כדתניא בספרי אליבא דחכמים דאמרי אין כאן כ"א ג' קהלות ולא כר"י דאמר ד׳ קהלות הן אלו הג' וקהל גרי' וז"ש רש״י שלא ישא ישראלי' לאפוקי גיורת דקהל גרי׳ לא אקרי קהל ומותר בגיורת עכ"ל והנה מ"ש שהביאה הזאת אינה לשון ביאה ממש כמשמעה נ"ל שר״ל להיות אסור לו לכנוס בכל מקומות מושבותיהם של ישראל ולישא וליתן עמהם אלא הוא לשון נשואין וק"ל על דבריו מהיכא תיתי לאסוקי אדעתין שיהי' אסור לממזר לכנס בכל מקומות מושבותיהם של ישראל ולישא וליתן עמהם עד שהוצרך להשמר מזה הלא הלכה רווחה בישראל שאפי׳ ממזר ת״ח קודם לכ"ג ע"ה שנ' יקרה היא מפנינים לכן נ"ל דכוונת רש"י ז"ל שלא תאמר דבביאה לחודה בלא נשואים עובר ולוקי' עליו כדעת הרא״בד והרמ״בם ז״ל וסייעתם לכ"פ לא ישא ישראלית כלומר שאינו עובר אלא דוקא בביאה אחר נשואים מפני שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קדושים אלא כ"ג באלמנה לבד כדעת הרמב"ם ז"ל בפי"ט מהלכות אסורי ביאה ואולי גם הרא"ם ז"ל נתכוון לזה כן נ"ל שוב ראיתי מי שכת' וז"ל לא יבא ממזר בקהל יי' לא ישא ישראלי' וא"ת למ' לא פרש"י זה לעיל גבי פצוע דכא וי"ל דרש"י לא בא לפרש מאי בקהל יי' דמילתא דפשיטא הוא דקהל יי' הוא שלא ישא ישראלי' אלא דקשה לרש"י למ' כת' דממזר לא יבא בקהל יי' והא ק"ו הוא ומה פצוע דכא שלא נוצר בעבירה אסור לבא בקהל ממזר שנוצר בעבירה לכ״ש שלא יבא בקהל ופי' לא ישא ישראלי' כלומר אפי׳ אם נשאה כופין אותו להוציא ובפצוע דכא אם נשאה לא יוציא ולהכי לא מצי למילף ק"ו דנימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון והא דפי' גבי עמוני ומואבי לא ישא ישראלי' והא כבר פי' לעיל גבי לא יבא ממזר בקהל יי' י"ל כיון דעמון ומואב זכרי' אסורי' לבא בקהל ונקבות מותרות לבא בקהל הוצרך לפרש שהזכר לא ישא ישראלי׳ אבל הנקבה מותרת בישראל וגם קרא הוצרך לכתוב גבי עמוני ומואבי לא יבא בקהל יי׳ מטעם זה וק"ל עכ״ל והנה מ"ש בפצוע דכא אם נשאה לא יוציא טעות נפל בפיו ושבוש גמור הוא שהרי בהדיא פסק הטור א״ע בסי' קי"ו דפצוע דכא שנשא ישראלי׳ אין לה מזונות בחייו לא מבעיא בעודו לפנינו דהא בעמוד והוצא קאי וכו' וכן פסק בהדיא בסי׳ קנ"ד כל הנושא אשה בעבירה אפי׳ באיסור דרבנן כגון שניות כופין אותו להוציא ע"ש ותלמוד ערוך הוא בס"פ המדיר כמ"ש ב"י שם ועוד כתב על מה שפרש"י לא תתעב אדומי לגמרי וכו' לא תתעב מצרי מכל וכל כו' וז"ל העולם מקשה למה משנה רש"י הלשון לעיל נקט לגמרי וכאן נקט מכל וכל ומתרצים דרש״י רוצה לתרץ בזה שאל תקשה מהיכא תיתי לתעבו ומתרץ מכל וכל ר"ל משום שנ' כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון ואע"פ שזרקו זכורכם ליאור אפ"ה אל תתעבו מ"ט שהיו כו' וזהו שנקט רש"י מכל וכל ונרא' לתרץ ע"ד הפלפול דקשה לרש"י למ' לא כלל מצרי ואדומי בלאו אחד דהא שניהם שוים בדין לבא בקהל אע"פ שחלוקים הם בטעמם ומתרץ להכי חלקו לשני לאווין ללמד דאדומי ומצרי מותרין לבא בקהל מכל וכל כלומ' אפי' דור ראשון מות' לבא בקהל והא כיצד שיהיו הנקבו' כשרו' מיד לבא בקהל דדרשינן נמי אדומי ולא אדומי' מצרי ולא מצרית כמו שדורשים עמוני ולא עמונית ומ"ה לא כללן הכתוב מצרי ואדומי בלאו אחד דאי הוה כללן בלאו אחד לא הוה מצי למדרש אדומי ולא אדומית כו' דהא דדרשינן עמוני ולא עמונית משום דה"ל לכתוב לא יבא עמון ומואב וגו' ומדכת׳ עמוני וכו' דרשינן ולא עמונית אבל גבי אדומי לא הוה דרשינן הכי דהא דלא כתי' לא תתעב אדום ונימא ע"כ לדרשא אתי אדומי ולא אדומית כמו גבי עמוני וכו' י"ל דמ"ה כתב קרא אדומי איידי דכתב מצרי כתב נמי אדומי ואין להקשות למה נקט קרא מצרי ולא כתב מצרים אלא ודאי לדרשא אתי מצרי ולא מצרי' י"ל דמ"ה נקט קרא מצרי משום דאינו רוצה להאריך בלשונו ולכתוב מצרים מ"ה כתב מצרי ואגב מצרי כתב אדומי כיון שהם כלולי' בלאו אחד אבל עכשיו שחלקם לשני לאוין דאין שייך לומ' איידי כיון שחלקו הכתוב לשני לאווין דרשינן נמי אדומי ולא אדומית וה"ה מצרי ולא מצרית דאין סברא לחלק מטעמא דר"ש דאמ' בגמ' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וכו' כדאית' ביבמו' פ׳ הערל דף ע"ז ומ"ה חלקן הכתוב לב' לאוין כדי ללמוד דנקבות מותרו' מיד בין של אדומי בין של מצרי כדפרש"י ומ"ה שינה רש"י בלשונו כדי להורות כל זה ודוק נ"ל עכ"ל ועכשיו הנני יוסיף להפלא הפלא ופלא איך כתב במונח קיים ובפשיטות דנקבו' מותר' מיד בין של אדומי בין של מצרי ואין זה אמת שהרי הלכה כחכמים שאמרו בפ' הערל מצרי ואדומי אסורי' עד ג' דורות אחד זכרים ואחד נקבות וכן פסקו כל הפוסקים וכ"ת שלא כת׳ כן לפי האמת רק ע"ד פלפול קשה מה לנו בחריפו' של הבל וכבר מצינו שהקשו התו׳ כה"ג בספ״ק דסנהדרין על הא דאמרינן שם אין מושיבין בסנהדרי' אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה כו' וז"ל וקשה לר"ת דמה לנו בחריפות של הבל לטהר שרץ שהתורה טימאתו כו' וטרחו התוס' ליישב בכמה אנפי שאין ר"ל לטהר את השרץ לגמרי כנגד הדין אלא במקצת כפי האמת והיושר.
ד
לא יבא עמוני ומואבי בקהל יי׳ וגו' כת' הרמ"בן ז"ל הרחיק הכתוב ב' האחי' האלה שהיו גמולי חסד אברה' שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי ובזכותו שלחם הש"י מתוך ההפכה והם חייבין לעשות טובה עם ישראל ועשו עמהם רעה האחד ששכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים והב' שלא קדם אותם בלחם ובמים והנה עמון הרשיע בזה יותר כי המואבים ובני עשו כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בם הוציאו להם לחם ומים ועמון לא אבה לעשו' כן וזה טעם אשר לא קדמו שלא יצאו לקראתם בלחם ובמי׳ כאשר עשו האחרים ולכך הקדים הכתוב עמון והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו ואח"כ הזכיר מואב וחטאתו זהו ואשר שכר עליך עכ"ל נראה מדבריו דטעמא דעל דבר אשר לא קדמו לא קאי אלא אעמוני וטעמא דאשר שכר עליך קאי אמואבי וגם הסמ"ג במצות לא יבא עמוני ומואבי בקהל יי' כתב דהאי קרא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים קאי על עמון בלבד כי מתוך המקרא משמע כי מואבי' קדמו כמו בני עשו שנ' אוכל בכסף תשבירני וגו' כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער כו' וכן משמע מדברי רש"י לעיל שפי' כאשר עשו לי בני עשו לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומי' כו' וק״ל איך אפשר לומ' כן שהרי בהדיא אמרינן בפ' חלק גדולה לגימה שהרחיקה ב' משפחות מישראל וכו' ש"מ בהדיא דהאי קרא על דבר אשר לא קדמו וגו׳ קאי גם על מואב וכן ביבמו' פ' הערל אמרינן גבי מואבי ולא מואבית איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם ופריך מ"מ הוה להו לאקדומי אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים אלמא קרא דאשר לא קדמו אתכם אף אמואבים קאי והרא"ם ז"ל רצה ליישב זה וכת׳ ושמא יש לחלק בין קדמו להשבירו שהמואבים שלא קדמו אתכם בלחם ובמים מ"מ השבירו להם אוכל בכסף ונתנו להם מים בכסף אבל לא קדמו דקדמו בלא כסף משמע וישוב זה כבר הזכירו החכם ראב"ע ז"ל בחומש ולא נהירא לי דא"כ גם בני עשו היה ראוי להיות אסור לבא בקהל יי' על דבר אשר לא קדמו בלא כסף וגם מה שרצה מהרא"י ז"ל ליישב דברי רש"י דלא קאמר לענין מכר אוכל ומי' אלא גבי בני עשו בלבד אבל מואבים דכתיב בקרא רמז דכשם שמיאנו אדום להעבירו בארצו אף המואבי׳ כן כדפירש"י ז"ל בשופטי' בפסוק וגם אל מלך מואב שלח וגו׳ לא נהירא לי כלל שהרי דברי השליחות אל סיחון הם ואיך יתכן לומר אבל מואבים דכתיב בקרא רמז וכו' והנכון בעיני כדפירש החכ' הראב"ע ורבינו בחיי ז"ל כאשר עשו לי בני עשו והמואבים ר"ל שהניחום לעבור וקאי על הדרך והכי קאמר כאשר עשו לי בני עשו שנתנו לי דרך לעבור שסבבנו הר שעיר בדרך כענין שכתו' אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו' כי בני עשו רצו בדבר הזה שיעברו דרך ארצם גם המלך שלהם מלך אדום היה רוצה בכך אבל לא הניחם לעבו' דרך מדינתו שהוא היה דרך הקרוב לא"י וזהו לשון המלך שאמר לא תעבור בי כלומר בדרך מדינתי אבל ארצם לא היתה מניעה לא מצד המלך ולא מצד העם.
יח
רש"י לא תהיה קדשה מופקרת מקודשת ומזומנת לזנות כתב הרא"ם וז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהלכות אישות קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצתה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך וזו היא הנקראת קדשה משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנ' לא תהיה קדשה לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה לפי שבעל קדשה הרי שפי' הלאו הזה בין לאותה המופקרת ומזומנת לכל בין לאותה שבעל לשם זנות בלא קידושין אף על פי שאינה מופקרת לכל מאחר שבא עליה בלא קידושין עכ"ל הן אמת שגם הראב״ד ז"ל בהשגותיו הבין כן מדברי הרמב"ם הללו שהבא על הפנויה באקראי בעלמא לוקה משום לא תהיה קדשה ולכך הקשה עליו ממפותה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה לפי דבריו משום לא תהיה קדשה כמ"ש הרב בעל מגיד משנה בשמו וגם המ"מ הבין כך דברי הרמב"ם והביא ראיות לדבריו ע"ש ואני נפלאתי הפלא ופלא על שלשת הרועים האלה איך לא הרגישו שדברי הרמב״ם עצמו סותרין זה את זה לפי מה שהבינו הם בדברי הרמ"בס הנזכר שהרי בפרק ב' מהלכות נערה כתב בהדיא דאינו לוקה משום לא תהיה קדשה אלא דוקא אם היא מוכנת לזנות לכל אדם אבל לא כשאירע הדבר במקרה ולא עוד אלא שהרמב"ם גופיה תירץ בזה קושית הראב"ד ז"ל למה חייבה התורה לאונס ולמפתה ממון ולא מלקות וז"ל אני אומר שזה שנאמר בתורה אל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה התורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצה או אניח זה לבא עליה בחנם שיש לו לאדם למחול ממונו לכל מי שירצה לכך נאמ' אל תחלל את בתך שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון ולא מלקות כשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבא עליה גורם שתמלא הארץ זמה ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו שאם תתעבר ותלד לא ידע בן מי הוא והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה עכ"ל וכבר הרגיש בקושיא זו הרב בעל כסף משנה וכתב שסמך הרמב״ם ז"ל בפ"א מהלכות אישות על מ"ש בפ"ב מהלכו' נערה ואני אוסיף נופך משלי לחזק דבריו מדכתב ג"כ בפי"ח מהלכות איסורי ביאה וז"ל וכן הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל אף על פי שהיא במלקות לא נעשית זונה ולא נפסלת מן הכהונה כו' עכ"ל הרי בהדיא משמע מדבריו שאין קדשה אלא דוקא כשהפקירה עצמה לכל וזהו כדעת רש"י כאן ולא כאשר חשב הרא"ם ז"ל שהרמ"בם ז״ל חולק על רש"י כן נ"ל.
יט
רש"י גם שניהם לרבות שנוייהם כגון חטים ועשאן סלת הקשה הרא"ם ז״ל היאך שבק רש"י דברי ב"ה שאמרו הם ולא שינוייהם ומפרש כב"ש דדרשו גם לרבות שנוייהם ותירץ כיון דקאמר בגמרא גם לב"ה קשיא מ"ה פי' אליבא דב"ש ואין זה מספיק שהרי רש"י גופיה מאשר ומקיים קבלת הגאונים ז"ל דכל היכא דאמרינן קשיא לא נדחו דברי אותו פלוני שבאה עליו הקשיא לענין הלכה רק שהיא צ"ע ליישב אבל כל היכא דאמרינן תיובתא נדחו לגמרי דברי אותו פלוני לענין הלכה ולכך פסקו הרמב"ם והסמ"ג כב"ה וצ"ל שרש"י ז"ל הולך אחר מנהגו שלא קפיד לפרש אליבא דהלכתא רק לפי פשוטו ולפי שרש"י ז"ל סבר שדברי ב"ש הם לפי פשוטו
טפי מדברי ב"ה הלכך פי' כדברי ב"ש כן נ"ל.
כא
רש"י לעבור עליו בשני לאוין ועשה כו' י"מ שכתב וז"ל בשני לאוין הם לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך ואין להקשות והא הוי ג' לאוין דכתיב ולפני עור לא תתן מכשול י"ל דהאי לאו הוי לאו שבכללות דהא דרשינן ביה מי שהוא עור בדבר כלומר לא תתן לו עצה שאינה הגונה לו ואין לוקין על לאו שבכללות כו' עכ״ל ולא דק שהרי אין לוקין על שום לאו של רבית משום שניתן להישבון כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק ד מהלכות מלוה ולוה ז"ל אף על פי שהמלוה ברבית עובר בו' לאוין והלוה עובר בב' אין לוקין עליו מפני שניתן להישבון כו' לכן דברי הרא"ם ז"ל עיקר שפי' עובר בב' לאוין לאו דלא תשיך ולאו דלפני עור לא תתן מכשול כן נ"ל:
כד
רש"י מוצא שפתיך תשמור ליתן עשה על לא תעשה כתב הרא"ם ז"ל כדתניא בספרי ומייתי לה בפרק קמא דר"ה מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה ופרש"י מוצא שפתיך זו מצות עשה דמסתמא הכי קאמר קרא מוצא שפתיך קיים ופירשו התוספות דכתיב והיוצא מפיכם תעשו תשמור זו מצות לא תעשה כדרבי אבין אמר ר׳ אלעזר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וא"ת הא אמרינן בפרק בתרא דיומא גבי הא דאמר ריש לקיש מפני מה לא נאמר אזהרה בענוי משום דלא אפשר דהיכי נימא ופריך לימא השמר בענוי ומשני השמר דעשה עשה ואם כן הכא נמי השמר דעשה הוא וכאלו אמר תשמור לשלם והוי עשה ותירצו התוספות דתשמור דהכא על לא תאחר דלעיל מיניה קאי כאילו אמר תשמור שלא תאחר אבל רש"י כתב בפרשת ראה בפסוק תשמרו לעשות ליתן לא תעשה על עשה האמור בפרשה שכל השמר לשון לא תעש' הוא אלא שאין לוקין על השמר של עשה ואם כן פי' השמר דעשה עשה אינו אלא לעניין שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לעולם לא תעשה הוא עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין למה לא קאמר רש"י להפך ליתן לא תעש' על עשה שהרי מוצא שפתיך נכתב תחלה שהוא העשה ואחר כך נכתב תשמור שהוא לא תעשה לכן נ"ל שאין כוונת רש״י לפרש זה הפסוק כאשר חשב הרא"ם ז"ל שהוא כמו שדרשו בספרי הנזכר מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה מפני שהמדר' הזה הוא רחוק מפשוטו של מקרא לחלק מלות זה הפסוק ולשום כל מלה ממנו לענין מצות עשה ולא תעשה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בספר מצות שלו במניין מצות עשה סימן צ"ד וכן כתב הסמ"ג בסימן קכ"ד ע"ש לכן נ"ל דהא דקאמר רש"י ליתן עשה על לא תעש' רצונו לתרץ הא כתי' לעיל לא תאחר לשלמו ש"מ שצריך לקיימו שוב מצאתי שכן פירשו בהדיא הרב הגדול בעל אמרי שפר ובעל מנחת יהודה ע"ש.
כה
רש"י כי תבא בכרם רעיך בפועל הכתו' מדבר וכו' כתב הרא"ם ז"ל דנפקא לן הכי מדתני' בספרי כי תבא בכרם רעיך יכול לעולם תלמוד לומר ואל כליך לא תתן בשעה שהוא נותן לתוך כליו של בעל הבית דהיינו פועל בבציר לאפוקי פועל בעדור או בקסקוס עכ"ל ואני אומר דלא דק דהא דק״ל דכי תבא בכרם רעיך בפועל הכתוב מדבר לאו מואל כליך לא תתן נפקא אלא מג"ש דביאה ביא' כדתניא בפ׳ הפועלים כי תבא נאמר כאן ביאה ונאמר להלן לא תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר הרי לך בהדיא דסבירא ליה לתלמודא דידן דהא דאמרינן בפועל הכתוב מדבר לא מקרא דואל כליך לא תתן הוא דנפקא לן אלא מגזרה שוה דביאה ביאה וזאת הברייתא הביאוה הרי"ף והרא"ש ורבינו בחיי ושאר מפרשים ז"ל וההיא דספרי לא פליג כלל דלא נשנית אלא ללמוד שלא דברה תורה אלא בשעת בציר בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית אבל שכרו לעדור ולקשקש לא והכי קאמר כי תבא בכרם רעיך יכול לעולם כלומר יכול לעולם ואפילו שוכרו לעדר ולקשקש ת"ל ואל כליך לא תתן וכו' וכמו שכתב רש"י ז"ל לקמן והכא נמי אמרינן בהדיא שם בפרק הפועלים כן כתב הרב המופלא בעל אמרי שפר וא"ת למה לי קרא למילף מיניה דההוא קרא בפועל הכתוב מדבר והיאך תסיק אדעתין דבביאת כל אדם הכתוב מדבר דאם כן לא שבקת חי לכל בריה וי"ל דאתא לאפוקי מדאיסי בן יהודא דאמר כי תבא בכרם רעיך בביאת כל אדם הכתוב מדבר ומוקי לה רב כהנא בעושין בסעודה דעבדו ואכלו ואשמעינן האי תנא דלא אמרינן הכי משום דניחא ליה לאיניש לאוגיר אגורי ונקטפוה לפרדסיה ולא ניתו כ״ע ואכלי ליה כדאמרי' התם בפ' הפועלים: