צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
דברים · יב
ד
רש"י וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות כו' אין להקשו' שהרי מצינו מקרא מלא את מזבחתיך הרסו וגו' דכבר פרש"י שם דההוא מיירי בבמות יחיד הנעשו' לשם שמים שהרי מזבח בית הבחירה בירושלים היה וכו' ולא קאמר ר' ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות אלא דוקא על מזבח בית הבחירה כדמוכח הקרא כי אם אל המקום אשר יבחר יי' וגו' כן נ"ל ומיהו אכתי קשה דלפי דברי ר"י שאמר וכי תעלה על דעתך וכו' (היכן) [הרי] מצינו שהזהירה התורה בנוקב שם יי' שהוא ענין יותר מכוער מנתיצת המזבחות וי"ל כיון שמצינו מעשה שהיה כן כדכתיב ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל וגו' ולכך שפיר הוצרך להזהיר על נוקב שם יי' ועי"ל דהא דק"ל לר' ישמעאל טפי הכא וכי תעלה על דעתך וכו' משום דכאן הזהיר על כלל ישראל ולכן אמר וכי תעלה על דעתך שהכלל ישראל יהיו נותצין את המזבחות כו' כן נ"ל.
ה
רש"י לשכנו תדרשו זה משכן שילה כו' כת' הרא"ם וז"ל ופי' לשכנו ולשכנו וכו' מכאן קשה לי על מ"ש הרא"ם ז"ל לעיל ריש פ' בלק וז"ל וליכא למימר שחסר וי"ו מן כי רב הוא כאלו אמר וכי רב הוא שפירושו ועוד מפני שרב הוא דא"כ ה"ל לפרש זה כמו שפי' גבי כי הוציא יי' את ישראל ממצרים שכתב וכי הוציא במקום כי הוציא להורו' על חסרון הוי"ו עכ"ל שהרי כאן צ"ל דפי' לשכנו כמו ולשכנו וא"עפ שלא זכר ולא פקד כלל חסרון הוי"ו.
ו
רש"י זבחיכם שלמים של חובה אבל בספרי שנו זבחיכם שלמי יחיד ושלמי צבור וכן גבי עולותיכם עולת יחיד ועולת צבור והרב לא הביא בפירושו רק גבי זבחיכם ולא ידעתי למה אבל מ"ש זבחיכם שלמים של חובה ובספרי שנו שלמי יחיד ושלמי צבור שכולל של חובה ושל נדבה הוא מפני שהמקרא הזה של והבאתם שמה למעוטי במות אינן מתמעטין אלא מקרבנו' חובה אבל לא מהבאין בנדר ובנדב' כדלקמן ולפיכך פירש וזבחיכם שלמים של חובה שאלה הם מתמעטים ולא בבמות אבל בספרי שנו שלמי חובה ושלמי נדבה פי' ששניהם יחד באים שמה ולא בבמות ופרש"י שהמתמעטים הם שלמים של חובה עכ"ל ולא ידעתי מנין לו זה שהבין שלמי יחיד הם שלמי נדבה הלא שלמי נזיר הם שלמי יחיד ובאין חובה שוב מצאתי מי שכתב כדברי וז"ל ונראה דרש"י לא בא להודיע דמ"ש עולתיכם וזבחיכם דאיירי דוקא בקרבנו' חובה דזה מילתא דפשיטא הוא דהא לא נתמעטה הבמה מלהקריב אלא קרבנו' חובה ולא נדרים ונדבות כמו שפרש"י בסמוך אלא דעת רש"י בפי׳ זה דלא נטעה לומ' דהא דכתי' זבחיכם כולל גם חטאות ואשמות כיון דלא נזכרו בקרא לכן פי' זבחיכם הם שלמי חובה כי בכל התורה כלה כתי' זבחי שלמים בפ׳ נשא זבח שלמים גבי שלמי נזיר וכן בשאר מקומות וחטאות ואשמות הם רמוזו' במלת בקרכם וצאנכם כמו שהביא הרא"ם בשם ספרי והא דשנו בספרי שלמי יחיד ושלמי צבור ורש"י לא נקט אלא שלמי חובה סתם וי"ל דרש"י תפס הקיצור ואמר שלמי חובה ודעתו על שלמי יחיד ושלמי צבור שכולם הם שלמי חובה כגון שלמי נזיר שהם שלמי יחיד ובאין חובה וכן שלמי שמחה דכתיב לקמ' (ונתת הכסף) [רק] בכל אות נפשך וגומר ולא כדעת הרא"ם שהבין שלמי יחיד הן שלמי נדבה ע"ש ודו"ק נ"ל.
י
רש"י שיהא כל אחד מכיר את חלקו ואת שבתו כו' כת' הרא"ם וז"ל וא"ת מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש הישיבה הזאת בישיבה שאחר חלוק וכבוש שכל אחד מכיר את חלקו ולא בישיבה שאחר הכבוש מיד אם מפני שכבר קדם הדבור בי"ד שנה של חלוק וכבוש ועל כרח׳ לומ' שזאת הישיבה היא אח׳ החלוק שכל אחד מכיר את חלקו הרי כבר הפסיק הענין של כבוש וחלוק ומתחיל מזמן העברת הירדן וה"ל לפרש וישבתם בארץ בשבע שנים של חלוק שאחר הז׳ שני' של כבוש מיד י"ל דאע"ג דמפסיק הענין של כבוש וחלוק והתחיל מזמן ראשון מכל אויביכם מסביב לא מצי לפרושי ליה לקרא דועברתם את הירדן אלא בהעברת הירדן פי' אותו כמשמעו ומסיים והולך עד והניח לו שהוא בימי דוד אבל גבי וישבתם דמצי לפרושי נמי במכיר ישיבתו שהוא אחר כבוש וחלוק ניחא ליה טפי לפרושי הכי מלפרושי ליה בזמן החלוק ויצטרך לומ' שחזר והתחיל הענין מזמן עברת הירדן עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין את דבריו על בוריים כי יש לי לגמגם עליה' הרבה מאד וגם לא ידעתי מה דוחקיה לכנס בדוחק הזה הלא י"ל שהוכרח רש"י לפרש כן מדכתי׳ אשר י"י אלדיכם מנחיל אתכ' ולשון נחלה אינו נופל לומר אלא דוקא בשכל אחד מכיר את חלקו כן נ"ל.
יד
רש"י באחד שבטיך בחלקו של בנימין וכו׳ כת׳ הרא"ם וז"ל היינו אליבא דמ"ד ירושלים נתחלקה לשבטים אבל למ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים צ"ל באחד שבטיך זו שילה עכ"ל ול"נ אפי׳ מ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים מודה דב"ה היה בחלקו של בנימין כדכתי' ובין כתפיו שכן כנ"ל.
טז
רש"י אע"פ שאמרתי שאין לך בו זריקת דם במזבח כו' כת' הרא"ם וז"ל ויש לתמוה ל"ל האי קרא תיפוק ליה מפ' אחרי מות דכתי׳ אשר יאכל כל דם ופרש"י כל דם לפי שכ׳ בנפש יכפר יכול לא יהא חייב אלא על המוקדשים ת"ל כל דם ושמא י"ל כתי׳ בהאי וכתי' בהאי עכ"ל אבל מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל תירץ בענין אחר יות׳ מרווח וז"ל רש"י אע"פ שאמרתי שאין לך בו זריקת דם במזבח לא תאכלנו ע"כ מקשין שגם זה פשיטא שהרי כבר למדנו מקראי בפ' אחרי מות שאפי' דם מבהמה של חולין אסור לאכול אע"פ שאין בה זריקת דם למזבח וא"כ קרא גבי פסולי המוקדשים ל"ל לא גרע מבהמת חולין ונ"ל שאינו קושי' דמצרך צריכי דאי כת' גבי חולין ה"א דדוקא גבי חולין אסור דם משום שראוי להקדיש ליקרב ע"ג מזבח אבל קדשים שנפדו שהם בעלי מומין שוב לא היו ראויין לבא לידי זריקת דמן למזבח ה"א דשרי קמ"ל ואי כתב קדשי' בעלי מומין ה"א דוקא קדשי' בעלי מומין שהיה כבר שם הקדש עליהם ליקרב לגבי מזבח ונאסר לפיכך אע"פ שנעשה בעל מום לא פקע איסור אכילת דם מיניה אבל חולין שלא הוקדשו מעולם לא יאסר דמו קמ"ל וא"ל א"כ בעלי מומין חולין יהא דמן מותר באכילה דהא אינן ראויין להקדיש וגם לא היה שם קדשים עליהם מעולם דאדרבה נילף אותם במה הצד דכי פרכת מה לחולין תמימים שראויין להקדיש ולכן דמן אסור תאמר בעלי מומין כו' נימא קדשים בעלי מומין יוכיחו שאינ' ראויי' להקדיש ודמן אסור אף אני אביא בעלי מומין חולין וכי פרכת מה לקדשים בעלי מומין שהיה עליהם שם הקדש תאמר בעלי מומין כו' נימא חולין תמימים יוכיחו שלא היה שם הקדש עליהם מעולם אף אני אביא בעלי מומין וחזר הדין כו' לא ראי זה כראי זה כו' הצד השוה שבהם שצריכים זביחה ונזבחים בכל מקום אף אני אביא חולין בעלי מומין כו'.
רש"י תשפכנו כמים לומר לך שאין צריך כסוי כת' הרא"ם וז"ל לא שמעתי פירושו דבשלמא להכשיר את הזרעים אצטריך דלא תימא וכי יותן מים כתי׳ ולא דם אלא לפוטרו מן הכסוי ל"ל והלא אין הכסוי נוהג אלא בחיה ועוף כדכתי' אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר חיה ועוף אין בהמה לא ושי"ל דס"דא כיון דאקשיה רחמנא לצבי ואיל לבעי כסוי כוותייהו קמ"ל עכ"ל ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו אשתמטתיה מיניה תלמוד ערוך ברור מללו בפ' כסוי הדם וז"ל א"ל יעקב מינאה לרבא קי"ל חיה בכלל בהמה לסימנין אימר נמי בהמה בכלל חיה לכסוי א"ל עליך אמר קרא על הארץ תשפכנו כמי' מה מים לא בעי כסוי אף האי נמי לא בעי כסוי עכ"ל הרי אתה רואה מפורש דלא ילפינן שאין דם בהמה טעונה בכסוי אלא מהאי קרא דהכא.
יט
רש"י על אדמתך אבל בגולה אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל בספרי וכה"ג אית' בירושלמי דסוף הוריות על המשנה דקתני שם כהן קודם ללוי לוי לישראל וכו' וז"ל הירושלמי לוי קודם לישראל לוי לאו ישראל הוא א"ר אבין בשעת הדוכן שנינו וכו' ע"כ משמע דהשתא דליכא דוכן אינו קודם לישראל אבל בגמר' דידן לא חילק בין זמן לזמן וכן נראה דעת כל הפוסקים שלא חלקו ואפשר לומר שהבריית' דספרי אינה חולקת על המשנה שלימה דבסוף הוריות דלעיל כי בספרי לא אמרו רק על אדמתך ולא בגולה ויכול להיות שר"ל דוקא לענין חיוב מעשר השייך ביחוד ללוים דבהכי מיירי קרא אבל מענין קדימה לוי לישראל בנתינת צדקה לא מיירי כלל וגם הם ס"ל דלוי קודם לישראל אבל דברי רש"י קשה להולמם ליישבם עם המשנה שלימה ודעת כל הפוסקים ודוק נ"ל ותמה אני מאד שלא הרגיש בזה הרא"ם ולא שום אחד מהמפרשי' דברי רש"י ז"ל.
כ
רש"י בכל אות נפשך אבל במדבר נאסר להם בשר חולין אא"כ מקדישה ומקריבה שלמים כו' כת' הרא"ם וז"ל וזהו דבר תימה לרש"י ז"ל דמתחלה פי' ההרחבה בהרחבת ידים ואיך חזר ופי' אותו בהרחבת גבולם ועוד מאחר שפי׳ קרא דבכל אות נפשך אליבא דר' ישמעאל דמפרש ההרחבה בהרחבת גבולם איך אפשר עוד שיפרש קרא דכי ירחיק בהרחבת גבולם עכ"ל וי"מ שתירץ קושי' זו וז"ל ול"נ דר"א לא פליג אר"י בזה דפי' דקרא דבכל אות נפשך דלא הותר להם בשר תאוה במדבר מדכתי' בתריה כי ירחק ממך וגו' וזבח' מבקרך ומצאנך ומפר' קרא דכי ירחיק מהרחב' מקו' ולא כר"י דדריש קרא בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום שאין שוחטין חולין בעזרה וקרא דכי ירחיב דריש שלא יאכל בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר וס"ל כר"י בחדא ופליג עליה בחדא.
כב
רש"י אי מה צבי ואיל חלבן מותר אף חולין חלבן מותר ת"ל אך כת' מהרא"י וז"ל אין להקשו' א"כ לא לכתוב כלל כאשר יאכל הצבי דלמאי הלכתא אתקיש הכא בשר תאוה לצבי ואיל דאדרבה חלוקים הם בזרוע והלחיים והקיבה דבשר תאוה חייב וזה פטור וי"ל דאתי לאורויי דבמדבר אע"ג דנאסר להם בשר תאוה צבי ואיל אשתרו דדוקא בהמה דחזי לקרבן איתסר להו וה"פ המקרא כאשר יאכל עתה במדבר צבי ואיל בתאוה כך תאכלו הבהמה כשתכנסו לארץ כך מפרש בפ"ק דחולין ובפרש"י שם והשתא א"ש דלעיל דאתקשו פסולי המוקדשים לצבי ואיל לא כתי' מיעוטא דחלבי' אסור אע"ג דלא מצינן למילף מינייהו דמה לחולין שכן חייב במתנות מ"מ כיון דאית לן לאקושי למילת' אחריתא למתנו' לא פלגינן להו לפסולי המוקדשים מחולין אבל הכא דלית לה שום היקש אחרינא אפי' אי לא כתב מיעוטי לעיל גבי פסולי המוקדשי' הוה דרשינן גבי חולין היקשא.
כד - כה
רש"י לא תאכלנו אזהרה לדם התמצית לא תאכלנו אזהרה לדם האברים כו' הקשה הרא"ם ז״ל שהרי בפ' כל הבשר מוקי לה רבי להאי קרא דלא תאכלנו אזהרה לבשר בחלב שאסור באכילה ורש"י גופיה הביאו בפ"ק דכריתו׳ והניח הדבר בקושי' ואני תמה מאד הלא הקושיא מעיקרא ליתה כי כבר גילה רש"י דעתו מבוארת ומבוררת בפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו בפ' משפטים ובפר' כי תשא דילפינן אזהרת אכילת בשר בחלב מדכתיב ג' פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו וחדא מינייהו לאסור אכילה ולפי שדרשת רבי דמוקי ליה להאי קרא דלא תאכלנו לאזהרת אכילת בשר בחלב רחוק מפשוטו של מקרא לכך לא בחר רש"י בדרשה שלו ופי' שהוא אזהרה לדם האברים שהוא פשוטו של מקרא בעיני רש"י כן נ"ל.
לא
רש"י אני ראיתי נכרי שכפתו לאביו לפני כלבו ואכלו י"מ לפני כלבו ממש וטעו' הוא דא"כ מאי ראי' היא זו דלמא עשה כן לשנאת אביו להנקם ממנו אלא ודאי לפני כלבו ר"ל לפני ע"ז שלו העשוייה בצורת כלב כמו שיש עוד היום לאומה אורמע"ניר א"נ שמכנה לע"ז בשם כלב לגנאי והא דקאמר אכלו ר"ל שרפו באש והשתא שפיר מייתי ראיה למה שפי' מקודם כן נ"ל.