צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
דברים · ה
יב
רש"י שמור ובראשונות הוא אומר זכור שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת נאמרו כו' הרא"ם ז"ל האריך מאד כאן וגם לעיל בפ' יתרו למה הקפידו רז"ל בזה טפי מבשאר הלשונות שנתחלפו בהם לומר בדבור אחד נאמרו ומסיק בחתימת דבריו וז"ל דרש"י ז"ל מפרש דשמור לא קאי אלקדשו דסמיך ליה אלא אכאשר צוך דסיפא דקרא כאלו כתוב שמור את יום השבת כאשר צוך יי' אלקיך ולקדשו שפירושו שמור את יום השבת מלעבור על מה שצוך יי' אלדיך במרה בעבור השבת וגם שתקדשנו בקדוש היום כו' עכ"ל וק"ל על דבריו הלא הוא גופיה כת' לעיל בריש פ׳ בלק וז"ל וליכא למימר שחסר וי"ו מן כי רב הוא כאלו אמר וכי רב הוא דא"ה ה"ל לפרש זה כמו שפי' גבי כי הוציא יי' את ישראל ממצרים שכת' וכי הוציא במקום כי הוציא להורות על חסרון הוי״ו כו' עכ"ל א"כ איך כתב כאן לדעת רש"י שחסר וי"ו מן לקדשו כאלו אמר ולקדשו ולא עוד אלא שהוא מסרס המקרא ובכל זאת שתק רש"י ולא פי' כלום וזה ודאי דבר זר מאד לשמוע.
טו
וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך וגו' על כן צוך את יום השבת תימא אמאי הזכיר פדייה במצוה זו יותר מבשאר וי"ל משום דידע דהוקשה עליהם מאד לקבל שביתת מלאכה כדאשכחן גבי מעשה דפורים שהוה נס חביב מאד ואמר במסכת מגילה שמרדכי ואסתר כתבו לקבל עליהם את ימי הפורים לי"ט ומיאנו ולא רצו לקבלם אלא לימי משתה ושמחה והכי מוכיחים קרא בהדיא וכ"ש שביתת שבת דחמירי טפי ולכך הזכיר (ליי') [ביאורי מהרא"י: להם] העבודת כלומר מי שפודה העבד מן השבי כל מלאכתו שלו ואם יאמר לו הרב לעבד תשבות ממלאכ' מן הדין הוא שישמע לו שהרי אינו משועבד לעשות מלאכה כי אם לו עכ"ל מהר"אי ז"ל וק"ל לפי טעם זה יותר היה ראוי להזכיר פדייה גבי שביתת י"ט ממלאכה כיון שאין שייך גבייהו הטעם המפורש לעיל בדברו' ראשונו' גבי שבת כי ששת ימים עשה יי׳ וגו' לכן נ"ל יותר עיקר מ"ש הרמב"ן ז״ל בישוב תימא זו שהקשה מהרא"י ז"ל וז"ל ואנו אומרים בקדוש היו' כי יום השבת תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים כאשר נאמר בו זכר למעשה בראשות כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול ע"כ אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי זכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית וזה טעם על כן צוך יי' אלדיך לעשות את יום השבת והנה לא פי' כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה יי' וגו' שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה עכ"ל והחזקוני כתב תירוצים אחרי' נכונים מאד וז"ל וזכרת כי עבד היית פי׳ הכתוב כאן הטעם מפני מה שובתים עבד ואמה שעי"כ שאתה והם עובדים כל ששת ימי המעשה ובשביעי נוחים תזכור כי היית עבד כמוהו במצרים ויפדך אבל בדברות הראשונות לא פי' הטעם שלא רצה להזכיר את גנות' בשמחתם ואע"ג דכתיב בהן בראשונות אשר הוצאתיך מארץ מצרים מ"מ דרך כבוד הזכירו ד"א וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך הק"בה משם למנוחה לכך ינוח עבדך ואמתך כמוך כי עבד היית במצרים ובדברות הראשונות כתי' כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו' לכן תקנו רז"ל בקדוש שבת על הכוס זכר למעשה בראשית כמ"ש בדברות שניות אבל זמנים שלא נקבעו לזכר בראשית אין אומרים בהם אלא זכר ליציאת מצרים.
יז
רש"י ולא תנאף אין לשון ניאוף אלא בא"א כו' כת' מורי הגאון מהר"ם יפה וז"ל אע"ג שגם זה פירשו כבר בדברות הראשונות חזר ופירשו כאן שנית מפני דהכא מוכח טפי דבא"א מדבר הכתוב דלעיל בראשונות לא הוכיח רש"י שמדבר בא"א אלא מבניין אב של לשון הנואף ונואפת דמיירי בא"א אבל איכא למפרך דשמא לשון ניאוף הוא שם כולל של זנות וכולל בין פנוייה בין אשת איש לכך חזר ומפרשו כאן להחזיק פירושו שלמעלה דבכאן קשה לו הוי"ו למה כתב כאן בדברות אלו ולא תנאף בוי"ו מש״כ בדברות ראשונות שהוא בלא וי"ו ומתרץ ואומר שבא להורות לנו בכאן שאין ניאוף אלא בא"א ר"ל דבעיטוף הוי״ו משמע שהוא דומיא דלא תרצח מה לא תרצח מדבר במיתת ב"ד אף לא תנאף מדבר במיתת ב"ד והוא ניאוף של א"א ועל זה נאמר למעלה שפי' לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר כו' שהוא הדבר הלמד מעניינו כו' דלא תרצח ולא תנאוף פשוט לו שם שמדברים במיתת ב"ד ובלא תנאף אין הפשיטות כל כך אלא מהכא דכתיב בוי"ו וה"ה דשאר הווי"ן דלא תגנוב ולא תענה מורין כן אלא שאין צריך לפרש כיון שאמר פירושו למעלה ממדה שבמדות התורה נדרשת בהן והוא לימוד גמור עכ"ל אבל שא' מפרשי' תרצו בענין אח׳ וז"ל רמ"מ ז"ל אין לשון ניאוף אלא בא"א פי' זה כאן ולא בפ' יתרו משום דה"א דלא תנאף ע"כ בשאר עריות דאי בא"א הרי הזהיר הכתוב אפי' שלא יחמוד אותה בלב כ"ש שלא יהיה מזנה עמה וה״א דלא תחמוד היא בא"א ולא תנאף בשאר עריות אבל בפ' יתרו לא הוצרך לפרש דכלל שם לא תחמוד אשת רעך עם עבדו ואמתו ואין פירושו שלא לזנות עמהם אלא שהוא חומד אותם שיהיה שלו לגמרי אף אשת רעהו שהוא חומד אותה שתהיה שלו אבל החמודה לזנות עמה לא הוזכר וא"כ שפיר אתי לא תנאף שלא יזנה עמה אבל בדברות אלו שינה הכתוב וכתב לא תחמוד אשת רעך בדבור בפני עצמו ולא כלל אותם עם עבדו ואמתו ה"א דאזהרת לא תחמוד אשת רעך כאן ר"ל שלא יחמוד אותה לזנות עמה וא"כ אין לפרש לא תנאף בא"א רק בשאר עריות או בפנויה והזהיר החמדה בא"א והניאוף בשאר עריות או בפנויה הוצרך לומר דודאי לא תנאף בא"א ולא תחמוד היינו שלא יחמוד אותו שתהיה אשתו אע"ג דחלקינהו הכתוב מעבדו ואמתו מ"מ הפי' אחד ונראה כי החמדה ב' דברים האחד חומד דבר מפני שחסר ממנו אותו דבר וחומד אותו למלאות חסרונו כמי שאין לו בית ואשה וחומד אותם ומי שאין לו בית ואשה חומד בית קודם ואח"כ חומד אשה כי אחר שאין לו בית (להכין) [להיכן] יכנס אשה וכדאמרינן בסוטה יבנה בית ואח"כ ישא אשה וכן התורה אמרה כי תבנה בית חדש ואח"כ אמר כי יקח איש אשה חדשה ויש מי שחומד מפני שיצרו מתגבר עליו אע"ג שאינו חסר בית ואשה חומד לתוספת תאוה ובודאי היצר מתגבר וקודם לתאות אשה ואח״כ לבית לפיכך בדברות האחרונות נאמר לא תחמוד אשת רעך ואח"כ לא תתאוה בית רעך ומזה הטעם נראה שלא נכתב שדהו בדברות ראשונות שאין השדה משלים חסרון האדם שאין משתמש בשדה עצמו רק ע"י חרישה וזריעה ונטיעה ולא נקרא זה השלמת חסרונו כיון שאינו משלים בעצמו רק התבואה והפירות משלימים אבל בדברו' האחרונו' שמדברו' מה שיצרו תאב ויצרו תואב כל מה אש' יתאו' לכך והוסיף שדהו וגם כתב לא תתאו' מזה הטעם שכיון שהחמדה מדברות שניות הוא בשביל יצרו מלבד האשה שייך בה לשון חמדה מפני שהיא אשה בעלת חן ונחמדה למראה לכך כתי' בה לשון חמדה אבל גבי בית ושאר דברים כתיב לא תתאוה שהוא מן הנפש המתאוה ולכך ג"כ חלקם ובדברות הראשונות שר"ל שהוא חומד מפני שהוא רוצה להשלים עצמו מה שחסר ובכל דבר שישלים עצמו שייך חמדה שהאדם חומד לדברים המשלימי' אותו כ"כ חכם גדול בדורינו אכן בכל דפוסי לוע"ז פרש"י ג"כ הכא בפ' יתרו למה חזר ופי' פה יותר משאר הדברו' אלא י"ל דה"א דוקא התם מיירי בא״א כפי סברת החכם הנ"ל וק״ל:
יח
רש"י אף הוא לשון חמד' כמו נחמד למראה כו' לאפוקי מהרמב"ם שכתב שכל אחד לאו בפני עצמו הוא כי ב' עניינים הם וז"ל כל החומד עבדו או אמתו או ביתו או כליו של חבירו או כל דבר שאפשר שיקנהו ממנו והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו הרי זה עובר בלא תחמוד כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בזה כיון שחשב בלבו איך יקנה דבר זה ונפתה בלבד בדבר עבר בלא תעש׳ של לא תתאוה ואין תאו' אלא בלב בלבד התאו' מביאה לידי חמוד והחמוד מביא לידי גזל שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל שנ' וחמדו בתים וגזלו ואם עמדו הבעלים לפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול יבא לידי שפיכת דמים צא ולמד ממעשה אחאב ונבות הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים עובר בב׳ לאוין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה ואם גזל עבר בג' לאוין עכ"ל וכל הפוסקים הביאו דבריו לפסק הלכה זולת הסמ"ג השיג עליו וכת' וז"ל ולא יתכן לומר כן כי כ"כ בדברו' לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך ולפי דבריו החמיר יותר בבית מבאשת איש אלא החמוד והתאוה הכל אחד וכן פירשו אונקלוס לא תרוג וכן ונחמ' למרא' מתרגמינן דמרגג למחזי וכן פרש״י כי הכל אחד עכ"ל מ"ש ולפי דבריו החמיר כו' ביאור דבריו לפי שאוסר בבית רעך אפי' תאוה גרידא שהיא בלב ובא"א כת' לא תחמוד ולא אסר אלא חימוד דהיינו דוקא שעשה מעשה וק"ל טובא על דבריו חדא שהרי הרמב"ם לא מפי עצמו אמר כן אלא מפי המכילתא לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמה כמ"ש המגיד משנה שם וכבר ביאר הרמב"ן ז"ל דינין אלו בס"ה במצות ר"ס ורס"א והביא הברייתות הנאמרות על זה ע"ש וכ"כ בספר החינוך וז"ל המכילתא לא תחמוד בית רעך ולהלן הוא אומר לא תתאוה לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמה וכו' א"כ אין השגתו על הרמב"ם כי אם על המכילתא ואפי׳ את"ל שלא היה כתוב זה במכילתא שלפניו כאשר לא נמצא גם במכילתא שלפני אכתי קשה איך לא השגיח הסמ"ג על מ"ש הרמב״ם כל המתאוה ביתו או אשתו כו' אע"ג דבאשתו לא כתי' לאו דלא תתאוה אלא לא תחמוד וכו' ולמה כתב הרמב"ם כל המתאוה אשתו כו' אלא ע"כ צ"ל שהרמב"ם ז"ל סבר כיון דכתיב גבי ולא תתאוה וכל אשר לרעך הכל בכלל אפי' אשתו ועי"ל דמ"ש לא תחמוד גבי א"א ולא תתאוה גבי ממון הכל לרבותא כי בא״א אסר אפי' המעשה וכ"ש הרהור הלב שהרי בהדיא ארז"ל גבי אשה הרהורי עבירה קשים מעבירה וגבי ממון אסר אפי' התאוה שבלב וכ"ש חמדה של גזילה והראשון עיקר כן נ"ל:
כב
רש"י ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול יי' אלדינו עוד ומתנו וגו' מה יפה ומה נעים מ"ש בזה הרב הגדול ר"מ אלמשנוני וז"ל שמעתי אומרים מפי הר"י בי רב ז"ל שהיו ישראל אומרים למר"עה כי מאחר שהשיגו בחייהם מה שהיו מקוים להשיג אחר המות א"כ מעתה לא היה להם צורך במיתה וזה אמרו ועתה למה נמות כלומר אחר שכבר השגנו בחיותינו מה שהיה לנו להשיג אחר המות א"כ מה צורך עוד שנמות הנה אם היינו מוספים השגה אחר המות יותר ממה שהשגנו עתה אז היה ראוי שנמות אמנם אם אין אנחנו מוסיפים למה נמות וז"א אם יוסיפים אנחנו לשמוע בקול יי' אלדינו עוד נוסף על השגתינו זאת ומתנו אמנם אם אין אנחנו מוסיפים שכבר השגנו בחיים תכלית מה שאפשר להשיג אחר המות א"כ למה נמות כו' והקשה הרב הנז' על פי' זה כי מ"ט להעדר המיתה למה שראו פעם אחת מה שאפשר להשיג אחר המות כי אם היו מתמידים תמיד בהשגה ההיא היה שאלתם ראויה אמנם אם ההשגה ההיא פסקה הרי היו צריכים למיתה לחזור להשיגה ואדרבה איפכא מסתברא שלהיות שהשיגו אותם וטעמו את טעמה הרי ראוי שיקוו עוד המות להשיג בשלימו׳ ובהתמדה מה שכבר התחילו לטעום כאמור אשר ע"כ פי' הרב ר"מ הנז' פי' אחר ואמר שכוונת הרב עם שלא ביררו כוונתו השומעים מפיו שהיא שבקש' העם למר"עה היתה שלא ימותו רק אחר זמן מה שיהיה להם זמן להשלים עוד עצמם שהם השיגו במראה ההיא שכפי גודל שלימותם היתה מדרגת השגת' ובאו לפני מרע"ה בטענה חזקה על שאין ראוי שתהיה מיתתן אז והוא אמרם ועתה למה נמות והוא כאילו אמר למה נמות עתה [תפלה למשה: כעת כי תאכלנו האש הגדולה הזאת בשלמא אם אפשר לנו להשיג] בעת אחר המות יות' ממה שהשגנו עתה החרשנו שטובה תהיה המיתה אמנם כעת אף אם נמות א"א לנו להשיג יותר ממה שהשגנו להיות שלא נתוספת מדרגת שלמותינו על כן ראוי שלא נמו׳ עתה רק אחר זמן השלמתינו וז"א אם יוספים אנחנו לשמוע בקול י"י אלהינו עוד ומתנו ירצה אם היינו מוסיפים לשמוע בקול י"י אלהינו עוד על מה שהשגנו כעת הנה בזה הית' המיתה ראויה עתה אמנ' אם אין אנחנו מוסיפים יותר א"כ למה נמות על כן אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה כו' ובזה יתיישב הפסוק כפי אמיתת העניין על נכון.
כד
רש"י התשתם את כחי כנקבה כו' הקשו המפרשים הלא לא היו יכולים לשמוע מפי הגבורה כמו שאמרו אם יוספי' אנחנו לשמוע את יי' אלדינו עוד ומתנו ועוד הלא בעיני יי' הטיבו כל אשר דברו ולמה בעיני משה רע ועוד במאמר הש"י מי יתן והיה לבבם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כו׳ למען ייטב להם ולבניהם לעולם קשה אם עושים מיראה אז מהו למען ייטב להם שהוא שכר ותרצו כי עבודת הש"י נחלקה על ג' פנים הראשונה עבודת הש"י מאהבה והיא העבודה הטובה והמעולה שהעבודה מאהבה לא ישוב מפני כל ואף כי תאכלנו האש הגדולה וע"כ נקרא אברהם אוהבי ולמטה ממנה היא העובד מיראה והוא ג"כ טוב אך לא כעובד מאהבה כי העובד מיראה אם רבו מטריח עליו מניחו כמו שפרש"י לקמ' בפסוק ואהבת ולמטה מכולם העובד ע"מ לקבל פרס וע״ז אמר הנביא מדוע באתי ואין איש פי׳ אין שעובד מאהבה או מיראה או משכר אי"ש ר"ת "אהבה "יראה "שכר והנה משה אמר תששתם את כחי כנקבה שלא עבדתם מאהבה כמו שפרש"י שאינכם חרידים להתקרב מאהבה דאלו הייתם חרדים להתקרב מאהבה לא הייתם מונעים מפחד האש אלא עבדתם מיראה ואם רבו מטריח עליו מניחו וישמע יי' את קול דבריכם וגומר ואמר אתה מתרעם בדבר שלא היו חרדים להתקרב מאהבה רק מיראה מי יתן והיה לבבם זה ליראה כל הימים כי ידעתי כי גם מיראה אינם עושים רק למען ייטב להם ולבניהם לעולם וכו'.
כה
וישמע יי' את קול דבריכם וגו׳ עיין בילקוט בקהלת בפסוק כי עוף השמים יוליך את הקול וגו'.