צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
בראשית · מא
פרשת מקץ
א
רש"י ויהי מקץ כתרגומו מסוף כו' נתחבטו המפרשים ז"ל למה פירש כאן יותר מלת מקץ מבכל המקומות שעברו ותרצו מה שתרצו ול"נ שאין זו קושיא שהרי הא דפר"שי לעיל בפסוק וישכחהו מפני שתלה בו יוסף לזוכרו הוזקק להיות אסור ב' שנים כו' לא מפי עצמו אמר כן אלא הוא לקוח מדברי ב"ר ושם בב"ר לא יליף ליה אלא מהכא דכתי׳ ויהי מקץ שנתים ימים כו' ע"כ הוצרך רש"י לפרש פה יותר מבשאר מקומות כדי להשלים פירושו ואל זה כוון מורי הגאון מה"רם יפה ז"ל בביאוריו דוק ותשכח
ה
והנה שבע שבלים עולים בקנה אחד כתב מהרא"י ז"ל מה שעלו בקנה אחד היה רמז שיהיו השנים רצופות ולא מפוזרים נסתפקתי אם ראיתי כתוב כך עכ"ל ואני ראיתי שהרמ״בן ז"ל כתב כן.
ז
ותבלענה השבלים כתב החזקוני י"מ גדלו למעלה וכיסו הראשונים עד שלא נראו לשון כבלע את הקודש ואין לפרשו לשון בליעה ממש שהרי אין מראים לאדם דבר שאי אפשר יכול להיות כגון פילא דליעול בקופא דמחטא ע"כ ועוד כתב וייקץ פרעה והנה חלום לפי שכל זמן שאדם ישן כמדומה לו על החלום שהוא מעשה ודבר אמת וכשמקיץ מתבונן שהוא חלום שנ' והיה כאשר יחלם הצמא והנה שותה והקיץ והנה נפשו שוקקה ואף בחלום הפרות הנ״ל כן אלא המתין עד שגמר דבריו וי"מ גבי פרות לא כתי' והנה חלום לפי שפעמים שייך אוכלות זו את זו אבל בשבלים לא שייך לומר כן לפיכך כתב בהן והנה חלום ודאי מראה זו אינו אלא חלום ורש"י הרגיש ג"כ למה כתוב והנה חלום יותר ביקיצה שניה מביקיצה ראשונה לכן פי' והנה נשלם חלום שלם לפניו והוצרך לפותרים וכמ"ש הרא"ם דבריו וז"ל לא כמו ביקיצה הראשונה שעדיין היה משתדל לישן אולי ישלים חלומו כי עכשיו ביקיצה השנית שהיתה סמוך לבקר ונתייאש כבר מהשינה שפט שכבר נשלם החלום והוצרך לפותרים.
ח
רש"י לפי שהיו שם שתי פעימות שכחת החלום והעלמת פתרונו כו' וא"ת ולמה נשתנה באמת כאן מהתם כבר נתן טעם לשבח התולדות יצחק דהתם היה הפתרון לזמן רחוק ואלו היה התם רק שכחה אחת לא היה דניאל עולה לגדולה בשביל זה משום שהיה אומר נבוכד נאצר הרוצה לשקר ירחיק עדיו וכן אם היה כאן ב' שכחות לא היה שר המשקים זוכר את יוסף דמה שפתר את חלומו היה רק שכחה אחת ודילמא ב' שכחות לא ידע.
ט
את חטאי אני מזכיר היום בב"ר א"ל ב' חטאים יש בידי אחת שלא עשיתי ליוסף טובה והזכרתיו לפניך ואחת שראיתיך מצטער על פתרונו של חלום ולא גיליתי לך עליו שהוא יודע פתרונו וקשה לי מה לו להזכיר לפני פרעה החטא שעשה ליוסף שלא זכ' אותו לפניו וי"ל כדי להראות לפרע' שלא לאהבת יוסף להגדילו ולהחשיבו בודה כך מלבו לאמר כך עליו לכן פתח תחלה להזכיר לפני פרעה החטא שעשה ליוסף שלא זכר אותו לפניו ואלו היה אוהב אותו לא היה שוכח מלהזכירו ונ"ל דאע"פ שדרז"ל את חטאי על ב' חטאים הנ"ל לא כיוונו להוציא בשביל כך המקרא מידי פשוטו דמיירי בחטא של המשקים שעליו היה נאסר בבית האסורין כדמוכח מהפסוק הבא אחריו דאזיל ומפרש דבריו מהו את חטאי היינו פרעה קצף על עבדיו כו' אלא כיון שאותו חטא שעליו נאסר היה אחד ומלת חטאי הוא לשון רבים ע"כ כללו גם ב' חטאים הנ"ל באומרו את חטאי ומ"ש רז"ל א"ל ב' חטאים יש בידי ר"ל ב' חטאים נוסף על החטא המפורסם שעשיתי שעליו הייתי נאסר בבית האסורין וא"עג דפשוט הוא כתבתי להוציא מלבו של חכם אחד.
יב
רש"י ארורים הרשעים שאין טובתן שלימה הזכירו בלשון בזיון כו' כתב עליו התולדות יצחק כל דבריה' אמת אבל דרך הפשט כל דברי שר המשקי' היו להגדיל ידיעתו ושלא היה חכם לבד אלא ג"כ רוח הקודש שורה עליו ויתן אותי במשמר אותי ואת שר האופים כפל מלת אותי לפי שא"ת שמה שפתר לי טוב ולשר האופים תליה הוא לפי שראה שבית האסורים שלו קשה משלי וברזל באה נפשו יותר ממני אינו כן אלא אותי ואת שר האופי' בשוה וא"ת לפי שהוא חלם בלילה שמושל מאדים ואני חלמתי בלילה שמושל צדק אינו כן אלא בלילה אחד חלמנו וא"ת לפי שחלומו מבולבל ושלי מסודר ולזה ראה שחלומו רע אינו כן איש כפתרון חלומו פי' חלום הראוי לפתרון לא חלום בלתי מסודר שא"א לפותרו וא״ת שהוא זקן ולמד חכמה אינו כן אלא נער וא"ת הוא מכשף עברי הוא וא"ת שהוא בן חורין ולמד חכמה וזוכר אותה עבד הוא ואם למד שכח שלבו טרוד בעבדו' וא"ת אדוניו חכם ולמד ממנו אינו כן שהוא עבד לשר הטבחי' ששרים כאלו אין בהם חכמה ובמלאכתם עוסקים וא"כ אינו חכם אלא נביא ולזה האמינו ולז"א הנמצא כזה איש אשר רוח אלדים בו ואמר אחרי הודיע אלדים אותך את כל זאת אמר כל לכלול גם לחלומות שר המשקים ושר האופים עכ"ל דברי פי חכם חן: והחזקוני כתב וז"ל נער עבד עברי ירא היה פן יכניסוהו לגדולה וישנאהו על אשר לא הזכירו כמו שביקש ממנו לפיכך הוציא עליו דבה ד"א שלא יכעוס עליו המלך שלא הגיד לו עד עכשיו שיש חכם גדול כזה בארץ ולכך ביזהו.
יג
רש"י פרעה הנז' למעלה כו׳ כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל שהוצרך לפרש פרעה הנז' שלא נטעה בפי' הפסוק לומר שהנסתר של השיב קאי על הנער עברי שהוא יוסף כו' וכמו ה׳ ו' פעמי׳ כתב בלשון הזה לטעות על פי׳ של השיב דקאי על יוסף ובמחילה מכ"ת אשתמיטתיה מיניה המדרש שארז"ל שמלת השיב קאי על יוסף לפי שהחלומות הולכים אחר הפה וכן פי׳ ר"מ אלשיך ז"ל ולכן לא היה לו לקרוא לפי' זה טעות.
יד
רש"י מן בית הסוהר שהוא עשוי כמין גומא כו' כתב הרא"ם ז"ל אבל גבי כי שמו אותי בבור לא הוצרך לפרש זה משום דהתם מצינו לפרושי ששמוהו בבור קודם ששמוהו בבית הסוהר עמהם כו׳ ע"ש ולא היה צריך לכל זה כי י"ל שקשה לר"שי דהל"ל וימשכוהו מן הבור כמ"ש לעיל בפ' וישב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור כו׳ לכן פי׳ כאן שהוא בית הסוהר כמין גומא אבל היה שוה לארץ לכן שפיר שייך לומר עליו וירצהו מן הבור.
כג
רש"י ותרגומו לשון נצן לקיין וכו' כתב הרב הגדול מהרש"ל ז"ל וקשה למה מביא התרגום והלא הביא התרגום של יבש כסלע. לכן נ"ל דקשה ליה לרש"י שפרעה אמר ליוסף שהשבלים צנומות ויוסף לא פי' ע"ז כלום אלא על רעות ורקות וגם בחלומו לעיל לא אמר צנומות אלא ע"כ צריך אתה לומר שפרעה היה רוצה לבדוק את יוסף אם הוא אמת יפתור או לא ואמר ליה דבר שלא ראה מעולם ואמר אם הוא יבין את זה יבין החלום לפתור ויוסף הבין את הדבר ולא פתר לו כלום ע"ז כך צריך אתה לפרש פשוטו של קרא וקשה לרש"י על זה מהיכן ידע יוסף את זה וכי נביא היה לכך מביא התרגום הראשון של צנומות שהוא יבש כסלע ויוסף היה מבין זה מכח סברא שזה הדבר לא היה בחלומו כי אם היה זה לא היה קיום לעולם שיהיה קללה כל כך שיהיה יבש כסלע אלא צ"ל שיהיה לו לחלוחית מעט ועדיין קשה מנלן שצנומות הוא לשון סלע דלמא הוא לשון נצן לקיין ל"פ שבזה התרגום ג"כ משמע שאין בו לחלוחית כי נצן היא לשון שאין בו אלא נץ.
כז
[יהיו שבע שני רעב כו׳ כתב בעל צרור המור הא דהתחיל לפתור בשני הרעב וראוי היה להתחיל לפתור בשני השובע כמו שהתחיל בחלום אבל הכוונה להפחידו ולהחרידו כדי שישמע לדבריו כי השובע איננו ראייה גמורה לדבריו ואינו חידוש בפרט במצרים שנילוס עולה ומשקה אבל בשני הרעב ניכר הדבר כי כלם יראים וחרדים ולכן אמר להלן ותחילנה שבע שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף לפי שאז ניכרת חכמתו ולא אמר כן בשובע וכן אמר בכאן אשר הראה את פרעה כאלו הוא רואה בעיניו ולכן קיצר בשני השובע והאריך בשני הרעב כדי שלא נאמר אחר עבור ז' שנים יהיה מה שיהיה לכן אמר וקמו כאלו קמו בחזקה ולא אמר ובאו וכדי שלא להם יראה זרות בפתרונו כי מאחר שעיקר פתרון הוא על הרעב א"כ לתועלת מה הראוהו בחלום השובע ע"כ אמר ועתה ירא פרעה כלומר לכן הוגד לך כל זה והגאון מהר"אי ז"ל כתב דמ"ש יהיו שני הרעב לא היה אומר זה דרך פתרון אלא דרך תפילה ובקשה לפי שר"זל אמרו נבואה שהיא לטובה אינה חוזרת כלל אפי' ע"י חטא אבל נבואה שהיא לרעה אפשר שתהא חוזרת ע"י תשובה כדאשכחן גבי נינוה וחלום זה נבואה ממש היה כדכתיב אשר האלדים עושה הגיד לפרעה וידע יוסף דע״י פתרונו יבואו שני שוב׳ בוודאי ושבע שני הרעב היה ירא שלא יבאו כי היה ירא אולי יתבטלו ע"י תשוב' וא"כ לא הוזקקו אביו ואחיו לבא אליו מצרים ולכן אמ' דרך תפלה ובקש שיהיו שני הרעב והיה בטוח שיתקיי' מאמרו דכתי' בהו בצדיקי' ותגזור אומר ויקם לך ולכך כתב אחר ותחילנה שבע שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף ולא כן גבי שני השבע משום דאלו שני הרעב באו ע"י אמירתו של יוסף מלשון ותגזור אומר ולכך לא כתיב נמי כאשר פתר יוסף כמו כאשר פתר לנו כן היה]
לב
רש"י נכון מזומן כתב הרב הגדול מהר"של ז"ל וז"ל וקשה מנ"ל לרש"י דילמא נכון פי' מכוון וי"ל לפי ש"קל למה פתר יוסף בתחלה על שני הרעב כמ"ש ושבע שבלים הרקות כו' שבע שני הרעב כו' היה לו לפתור תחלה על השובע כדי להשיב על ראשון כו' וגם בחלומו ראה פרעה את הבריאו' תחילה כמו שמבואר למעלה אלא י"ל שיוסף היה מתיירא שמא אביו יהפך בתפילתו ממדת הדין למדת הרחמים שלא יהא רעב לפיכך הקדים תפילתו לתפילת אביו כדי שיהיה רעב בודאי ואז אם יהיה הרעב בכל הארצות ובכאן יהיה דגן יבאו אחיו לכאן לקנות תבואה ומתוך כך הם יודעים שאני עדיין חי ויודע גם לאבי שאני חי ויבא אצלי ואראה אותו בטרם ימות ולפי זה ג"כ מיושב מה שפתר על הרעב תחילה כי אמר כל החלומות הולכים אחר הפה לכך אמר זה תחילה כדי שיהא זה עיקר הפתרון ובודאי יבא ומ״ה פרש"י ג"כ לשון מזומן כי היה מתפלל יהי רצון שיהא שנת רעבון מזומן לבא ובזה ג"כ מתורץ הקושיא היאך תלה הקושיא שבתחילה בשני השבע נאמר הגיד וכו' כי בלא זה לא היה קשה מידי כי בשני השבע אמר הגיד כי בודאי יהיה לפי שמדה טובה אינה נהפכת לרעה ובשני הרעב אמר הראה לפי שאינה בודאי ואינו אלא ראייה בעלמא אבל השתא שפי׳ שעשה תפילה שבודאי יבואו שני הרעב א"כ קשה למה אמר הראה ודוק:
(יהיו שבע שני רעב כו׳ כתב בעל צרור המור הא דהתחיל לפתור בשני הרעב וראוי היה להתחיל לפתור בשני השובע כמו שהתחיל בחלום אבל הכוונה להפחידו ולהחרידו כדי שישמע לדבריו כי השובע איננו ראייה גמורה לדבריו ואינו חידוש בפרט במצרים שנילוס עולה ומשקה אבל בשני הרעב ניכר הדבר כי כלם יראים וחרדים ולכן אמר להלן ותחילנה שבע שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף לפי שאז ניכרת חכמתו ולא אמר כן בשובע וכן אמר בכאן אשר הראה את פרעה כאלו הוא רואה בעיניו ולכן קיצר בשני השובע והאריך בשני הרעב כדי שלא נאמר אחר עבור ז' שנים יהיה מה שיהיה לכן אמר וקמו כאלו קמו בחזקה ולא אמר ובאו וכדי שלא להם יראה זרות בפתרונו כי מאחר שעיקר פתרון הוא על הרעב א"כ לתועלת מה הראוהו בחלום השובע ע"כ אמר ועתה ירא פרעה כלומר לכן הוגד לך כל זה והגאון מהר"אי ז"ל כתב דמ"ש יהיו שני הרעב לא היה אומר זה דרך פתרון אלא דרך תפילה ובקשה לפי שר"זל אמרו נבואה שהיא לטובה אינה חוזרת כלל אפי' ע"י חטא אבל נבואה שהיא לרעה אפשר שתהא חוזרת ע"י תשובה כדאשכחן גבי נינוה וחלום זה נבואה ממש היה כדכתיב אשר האלדים עושה הגיד לפרעה וידע יוסף דע״י פתרונו יבואו שני שוב׳ בוודאי ושבע שני הרעב היה ירא שלא יבאו כי היה ירא אולי יתבטלו ע"י תשוב' וא"כ לא הוזקקו אביו ואחיו לבא אליו מצרים ולכן אמ' דרך תפלה ובקש שיהיו שני הרעב והיה בטוח שיתקיי' מאמרו דכתי' בהו בצדיקי' ותגזור אומר ויקם לך ולכך כתב אחר ותחילנה שבע שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף ולא כן גבי שני השבע משום דאלו שני הרעב באו ע"י אמירתו של יוסף מלשון ותגזור אומר ולכך לא כתיב נמי כאשר פתר יוסף כמו כאשר פתר לנו כן היה)
ועל השנות החלום כו' וא"ת והלא חלומותיו של יוסף עצמו נשנו ולא נתקיימו עד לאחר כ"ב שנה אלא י"ל שחלום זה היה בלילה אחד ושל יוסף בכמה לילות כ"כ החזקוני.
לג
ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם כו' ר"מ אלשיך ז"ל הפליא לעשות פי׳ יפה כאלו הנבואה דברה בו תראנו שם:
לח
רש"י הנשכח כהדין וכו' כתב הרב הגדול מהרש"ל ז"ל וז"ל וקשה מה הביא מן התרגום יותר מן המקרא וי"ל דלהכי מביא התרגום לפרש הנמצא כזה ר"ל עתה אם נמצא כזה ולא שיהיה פירושו מעולם שזה אינו אמת שהרי היה אברהם יצחק ויעקב לכך צריך לפרש עתה וזה מבואר בתרגום יותר מבקרא דבתרגום אם בא לומר אם נמצא כבר הל"ל אם אשתכח כדין אבל המקרא אין חילוק בין לשון כבר בין לשון עתיד שהוא מלת הנמצא וכו' והתרגום מדקדק ג"כ מן הקרא שזה אינו לשון עבר מדכתי׳ הנמצא כזה וגו' הל"ל הנמצא איש אשר רוח אלהים בו כזה אלא מ"ה אמר כזה בתחילה כדי שיהא מוסב איש אשר רוח אלדים על כזה כלומר שאין איש כזה ברוח אלדיס וכל זה כדי להורות לנו שקאי על נלך ונבקשנו עתה ודוק.
מ
רש"י ישק יתזן יתפרנס כל צרכי עמי כו' אבל החכם ר"א אשכנזי ז"ל פי' שהוא לשון נשיקה שהמנהג מלכים שכל עבדיו ושריו באים ונושקים ידו לכבוד המלכות ואין לאחד מן השרים רשות לישק ידו של מלך אם לא ברשות המשנה ולכך נאמר שעל פיו וברשותו של יוסף יהיו נושקים כל עמו יד המלך ע"כ והחזקוני פי' שהוא לשון נושקי רומי קשת ור"ל על פיך יריקו את חניתם למלחמה.
מב
ויתן אותה על יד יוסף כו' אמר פרעה שמא דבריו של זה אינם כנים ולא אמר כך אלא כדי לפטור את עצמו ממני אנסנו בדברים אתן לו הממשלה אם הוא מקבלה ודאי דבריו כנים שלא יהא חצוף ליכנס בגדולה ואין סופו לעמוד בה כ"כ החזקוני.
מה
רש"י ונקרא פוטיפרע על שנסתרס מאליו לפי שחמד את יוסף. כתב עליו החזקוני פרע לשון פריעה יש סריס חמה שאינו יכול ליזקק לזכר רק לנקיבה ופוטיפר סריס חמה היה דאי לא תימא הכי מהיכא תיתא ליה בת ועוד הרי כתי' כדברים האלה עשה לי עבדך ופרש"י בשעת תשמיש אמרה לו כן כו' ענייני תשמיש כאלה עכ"ל ולפי זה אין אנו צריכין לדחוק ולפרש הא דכתב רש"י ענייני תשמיש לא התשמיש עצמו קאמר אלא חיבוק ונישוק וכיוצא בהם כדפי' הרא"ם ז"ל אלא התשמיש עצמו כמשמעו כי לא נסתרס אלא ממשכב זכור אבל לא ממשכב אשה (ומהא) [ומיהא] אין דברי החזקוני מוכרחים כי מ"ש דאי לא תימא הכי מהיכא תיתי ליה בת אין זה הכרח כלל כי י"ל שהיה לו בת קודם קחתו את יוסף ולא נסתרס פוטיפרע רק אחר קחתו את יוסף אבל הרב הגדול מהרש"ל ז"ל כתב על דברי החזקוני דלעיל ולא נהירא אלא שלכל דבר היה מסורס אלא שבאותה שעה ריפא אותו הק"בה כדי שתהא היא אומרת לו בשעת תשמיש כזה והוא יעשה רצונה ויתפוס אותו וכל זה שבסבה זו יפתור חלומות ועל ידם יעשה מלך ומתוך כך יבא יעקב למצרים ויתקיים כי גר יהיה זרעך וגו' כי בכל פעם עושה הקב"ה איזה נס בשביל סיבה שצריכה להיות עכ"ל וכתב עוד החזקוני ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע ולקחה יוסף לו לאשה שאם יקח אחרת אפי' גדולה ממנה הרי מתירא שמא יאמר פוטיפרע עבדי הוא שהרי קניתיו לי לעבד אבל כשנשא בתו לא היה מביישו ולא בני ביתו: ד"א לקחה כדי לפרסם שלא שכב את אמה וי"א ע"י שגדלה בביתו נקראת בתו כמו שמצינו במשה רבינו דכתי' אלה בני בתיה בת פרעה לפי שגדלתו נקרא על שמה כדאית' במדר' בת דינה משכם היתה ובקשו להרגה בני יעקב בא יעקב אבינו ותלה לה קמיע בצוארה וגירשה מביתו והחביאה עצמ' בין הקוצים ובין הברקנים וע"ש הסנה נקראת אסנת ובא גבריאל והביאה למצרים לפני אשת פוטיפר וגדלתה וכשבא [חזקוני: יוסף] למצרים (יצא) [חזקוני: יצאו] כל הנשים לראותו מחמת יפיו שנ' בנות צעדה עלי שור וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט וזו לא היה לה מה לזרוק וזרקה לו הקמיע שבצוארה ונסתכל בו יוסף שהיתה בת בתו של יעקב ונשאה לו לאשה עכ"ל אך אכתי קשה למה קראו כאן כהן און ולעיל קראו שר הטבחים לכן פי' הרמ"בן ז"ל כאשר נסתרס בגופו והכירו בו וקראהו פוטיפרע נתבייש בדבר ופירש משררתו והכניס עצמו בבית ע"ז ונעשה כומר לע"ז כי כן מנהג הנכבדים ואיפשר שהיה און שם לאלדיו וכן כהן מדין כומר כמ"ש ביתרו שהיה מפטים עגלים לע"ז.
מח
רש"י ונותנין בתבואה מעפר המקום ומעמיד כו' כתב מורי הגאון מה״רם יפה ז"ל עליו וז"ל כן נמצאת הגירסא בכל ספרי רש"י שלנו ואיני יודע מאין לקח רש"י מן הפסוק שנותנין מן העפר בתבואה כו' ומסיק וכתב וז״ל לכך נ"ל שטעות נפל בכל ספרי רש"י והכי נ"ל לגרוס שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה ונותנין התבואה בעפר המקום ומעמיד את התבואה מלרקוב ע״כ ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל אשתמיטתיה מיניה דברי ב"ר אשר משם לקח רש"י דברים האלה מראש ועד סוף ובחנם מחק הספרי' וז"ל ב"ר אוכל שדי העי׳ אש' סביבותי' נתן בתוכה נתן מה שבתחו' טברי' בטברי' ומה שבתחום ציפורי בציפורי מפני שכל ארץ וארץ מעמידה פירותיה ר' נחמיה אמר נתן בהם עפר וקטמיות דברים שהן מעמידין הפירות ע"כ ונ"ל דה"פ לפי שקשה לו לת"ק למה לא הביאו תכף כל האוכל במקום אשר יוסף עומד שם אחר שהיה הוא המשביר לכלם כדכתי' ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ אבל היו צריכים להוציאו מהמקו' שהיה צבור להביאו ליוסף ומתרץ מפני שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה ור' נחמיה פליג על ת"ק וסובר דאה"נ שהיו מוליכין תכף כל האוכל למצרים במקום אשר יוסף עומד שם והא דכתי' אוכל שדה העיר וכו׳ ה"פ אותה שדה שגדל שם האוכל היו נותנים שם מעפרה כדי שתתקיים התבואה מלרקוב והיו מוליכין אותו תכף למצרים במקום אשר יוסף עומד שם ומעתה הא דפר"שי מתחלה שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה הוא פי׳ אחד והם דברי ת"ק והא דפי׳ אח"כ ונותנין בתבואה מעפר המקום כו' הוא פי' אחר והם דברי ר' נחמיה ואל תתמה איך פר"שי ב' פירושים דתרי תנאי ולא כתב ד"א כי זה מנהגו כמו שפירשתי לעיל בפ' נח בפסוק מהעוף למינהו שפרש"י ומאליהם באו וכל שהתיבה קולטתו כו' כנ"ל.
נ
רש"י מכאן שאדם אסור לשמש מטתו בשני רעבון הקשו התוספו' בפ"ק דתענית ממה שדרז"ל בפסוק אשר ילדה אותה ללוי במצרים לידתה במצרים ואין הורתה במצרים איך שימש לוי את מטתו בשני הרעב והלא כשירדו למצרים כבר עברו שנתיים משני הרעב שנ' כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ותירצו דכ"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שמשו ע"כ וק"ל טובא על דבריהם חדא מדקאמר בגמרא אסור לאדם לשמש כו' סתם משמע אסור מן הדין ולא ממדת חסידות בלבד וכן כל הפוסקים סתמו וכתבו לאסור ולא אישתמיט חד מינייהו לומר שהוא ממדת חסידות בלבד ושמא י"ל דמ"ש התוספות דלכ"ע לא הוה אסור אלא כו' ר"ל בזה הסגנון שהיה יוסף חסוך בנים קודם שנולדו לו אפרים ומנשה לכ"ע לא הוה אסור אלא למי שרוצה כו' יוסף לא שימש אע"ג שהיה חסוך בנים לפי שרצה לנהוג עצמו בחסידות אבל שאר בני אדם שמשו כאש' היו חסוכי בנים והא דקאמר בגמרא מכאן שאסו' לאדם לשמש כו' ר"ל כיון שהיה יוסף חסוך בנים קודם שנולדו לו אפרים ומנשה ואפ"ה מדקאמר הפסוק בטרם תבא שנת הרעב דמשמע הא אלו היו באין שנת הרעב לא היו נולדין אפילו אפרים ומנשה בתוך שנת הרעב מפני שרצה לנהוג עצמו בחסידות מכאן שאסור מן הדין לאדם שאינו חסוך בנים לשמש מטתו כו' אבל אכתי קשה אטו לוי לא רצה לנהוג עצמו בחסידות הלא לא היה חסיד יותר כמוהו והר"ן תירץ דאסור תשמיש המטה בשני רעבון אינו אלא משום שישראל שרויין בצער ויורדי מצרים היו יודעי' בעצמן שהם שבעים ויוסף נמי היו יודעים בו שהוא שרוי בריוח אבל יוסף היה סבור שהן שרויין בצער ולפיכך לא שימש עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין מ"ש ויוסף נמי יודעים היו בו שהוא שרוי בריוח איך אפשר לומר שהיו יודעים כן לומר ט' חדשים או ז' קודם ירידתם למצרים שהרי מפשטי הכתובי׳ נראה שלא ידעו ממנו אם חי אם מת עד שנתודע להם שאמר אני יוסף וגו׳ ותכף ירדו למצרים ואז נולדה יוכבד ונמצא ששימש לוי ט' חדשים או ז' קודם לכן וכן אמרו בהדיא בב"ר וז"ל יסגור על איש ולא יפתח אלו עשרת השבטים שהיו נכנסין ויוצאין למצרים ולא היו יודעים שיוסף קיים כו' וע"ק מה הוצרך ר"ן לכנוס במבוי זו כלל לומר ויוסף נמי היו יודעים בו שהוא שרוי בריוח הלא אפי' אם לא היו יודעים בו שהוא שרוי בריוח לא היה להם שום חשש אסור לשמש המטה בשביל צרת יוסף וכי תעלה על דעתך שיהיה אסור לכל לשמש מטתו בשביל צרת יחיד יהיה מי שיהיה ואין לחלק בזה בין אחים לשאר בני אדם ואבל יוכיח שאסור לו לשמש מטתו ואפ"ה מותר לאחיו לשמש המטה וה"ה כל כיוצא בזה שוב מצאתי בחזקוני שכתב בהדיא כדברי ממש ושמחתי שכוונתי לדעת הגדולים וז"ל בטרם תבא שנת הרעב פרש"י שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון וא"ת הרי לוי שמש מטתו בשנת הרעבון שארז"ל זו יוכבד שנולדה בין החומות אלא י"ל דיוסף היה לו לפרוש מתשמיש המטה לפי (שבניו) [חזקוני: שאביו] ואחיו שרויין בצער אבל לוי שהיה יודע שאין מחסור לאביו לא היה לו לפרוש ואם בשביל יוסף לא אסרו הדבר בשביל יחיד עכ"ל והרא"ם ז"ל הקשה ג"כ קושיית התוספו' דלעיל ותירץ וז"ל ושמא י"ל כיון שאי אפשר לבטל מפריה ורביה אא"כ יש לו נקבה בכלל בניו ובפ״ק דתענית שנינו חסוכי בנים מותר כדי שלא לבטל מפריה ורביה הותר לו ללוי לשמש מטתו אף בשני רעבון מאחר שעדיין לא נולדה לו בת ע״כ. וכתב עליו ב"י בטור א״ח בסי' תקע"ד וז"ל וק״ל דא"כ גם יוסף היה מותר לשמש מטתו שלא היה לו בת דא"כ היה מונה אותה הכתוב בשבעים נפש עכ"ל. ואני אומר שאין זה קושיא די"ל דמתה בת של יוסף קודם שבא יעקב למצרים אבל עכשיו עדיין היתה חיה אבל לכל התירוצים הנ"ל אכתי קשה קושיא חזקה שהקשה מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל בפשט הגמרא גופה היכי דייק ליה מייתורא דבטרם תבא שנת הרעב דאחר שבא שנת הרעב אסור לשמש דמשמע דה"פ בטרם תבא שנת הרעב ילדו לו אפרים ומנשה הא אלו היו באין שנת הרעב לא היו נולדין אפי' אפרים ומנשה בתוך שני הרעב מפני שהיה אסור לשמש מטתו וקשה והרי לא מצינו ליוסף בני' אחרים אם כן לא היה אסור לשמש מטתו אפי' בתוך שני הרעב כיון שהיה יוסף חסוך בנים קודם שנולדו לו ב' בנים ואם כן היכי מייתי מיניה והכא אין לומר שהיו לו בנים ומתו שאם היו לו בנים היתה התורה מספרת מהם אע"פ שמתו כמו שספרה מעשה דער (ועונן) [ואונן] אע"פ שלא ירדו למצרים ועוד ע"פ המדרש שדרשו על פסוק ויפוזו זרועי ידיו שיצא לו זרעו (מי"א) [מי'] אצבעותיו ולא נשארו לו אלא שנים כי היו ראוי להוליד י"ב בנים כמו יעקב אביו א"א לומר שהיו לו בני' יותר מאלו ב' ומכח קושיא חזקה זו כתב מורי מהר"ר מרדכי יפה ז"ל וז"ל לכן נ"ל שאין כוונת הפסוק לומר בטרם תבא שנת הרעב נולדו אבל אם היה בא שנת הרעב לא נולדו בתוך שני הרעב מפני שהיה אסור לשמש מטתו דודאי אף אם לא נולדו קודם שני הרעב היו נולדים בתוך שני הרעב מפני שלא היה אסור לו לשמש מטתו שהרי היה חסוך בנים אלא ה"פ דקרא בטרם תבא שנת הרעב ילדה לו אסנת ואחר בא שנת הרעב לא ילדה לו מפני שפירש ממנה ברעב וז"ש הכתוב מיד אשר ילדה לו אסנת וגו' דאל"כ אשר ילדה לו אסנת ל"ל ממי יוליד אם לא מאשתו וכתיב למעלה שאסנת היתה אשתו אשר נתן לו פרעה ולא מצינו שהיתה לו אשה אחרת אלא ודאי בא לומר שאחר כך לא ילדה מפני שפירש ממנה משום שאסור לשמש מטתו בשני הרעבון. ואי קשיא למה פירש ממנה שהרי עדיין לא היה לו בת י"ל שבאותו פעם היתה לו ומתה א"נ יודע היה יוסף שלא יהיו לו עוד בנים יותר לא בן ולא בת שגם הוא ידע שהיה ראוי להוליד י"ב בנים כאביו וכשם שאביו לא היה לו בת רק י"ב בנים וכו׳ ואע"פ שאביו היתה לו דינה לא נולדה דינה אלא ע"י תפלת לאה בעבור רחל ולולא זה לא נולדה דינה ולפי שידע שיצא לו זרע של י' בנים מי' אצבעותיו במעשה אשת פוטיפר ועכשיו היו לו עוד ב׳ בנים ידע שלא יהיו לו יותר ולכך פירש מאשתו בסבת הרעבון עכ"ל. וק"ל הלא דבריו סותרים זה את זה כי הוא כתב ואחר בא שנת הרעב לא ילדה לו מפני שפירש ממנה ברעב כו' דמשמע מדבריו הא אם לא היה פירש ממנה ברעב ילדה לו עוד בנים. ואחר כך כתב יודע היה יוסף שלא יהיו לו עוד בנים יותר לא בן ולא בת כו' א"כ גם אם לא היה פורש ממנה ברעב לא היתה יולדת לו עוד בנים ולא עוד אלא שמורי ז"ל גופיה לא פי' כן הפשט בהבנת הגמרא כוונת הפסוק בטרם תבא שנת הרעב כו' בספרו לבוש החור בסי׳ תקע"ד סעיף ד' שהרי כתב וז"ל אלא ה"ק קרא בטרם תבא שנת הרעב נולדו אבל בשנת הרעב לא היו נולדים שאסור בתשמיש המטה עכ"ל מדקאמר אבל בשנת הרעב לא היו נולדים משמע שר"ל אפילו אפרים ומנשה ומ"ש ועוד ע"פ הדרש שדרשו על פסוק ויפוזו זרועי ידיו שיצא לו זרעו מי' אצבעותיו כו' א"א לומר שהיה לו בנים יותר מאלו הב' לפום ריהטא נ"ל לדקדק אפכא שהיו לו בנים יותר מאלו הב' מדקאמ' המדר' ראוי יוסף היה לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו שנא' אלה תולדות יעקב יוסף אלא שיצאת ש"ז מבין צפרניו כו' מדקאמר כדרך שיצאו מיעקב משמע שיהיו שבטים בפני עצמם אם כן מוכח שלא הוגרע כחו רק שלא יצאו ממנו כדרך שיצאו מיעקב דהיינו שיהיו שבטים בפני עצמם אבל בנים מיהא יצאו ממנו רק שהם נטפלים לאחיהם וכ"כ בהדיא ר"מ אלשיך ז"ל לקמן בפרש' ויחי וגם הרמב"ן ז"ל כת' לקמן בפ' ויחי מ"ש כאן הפסוק וליוסף יולד שני בנים טרם תבא שנת הרעב כי אחרי הרעב נולדו לו עוד בנים אחרים והכתוב לא יזכיר אותם כי אין בהם צורך ונתן טעם לדבריו כי הנביא אמ' ומולדתך אשר הולדת אחריה' לך יהיו ודבריו לא יהיה לריק אבל הוליד אחר כך בנים כדעת אונקלוס שאמר ובנין דתוליד בתריהון כו' אכן מפי גמרא ערוכה ברור מללו בסוטה פרק אלו נאמרים משמע בהדיא כמ"ש מורי ז"ל שלא היו לו בנים יותר מאלו הב' מדסיים שם ואע"פכ יצאו מבנימין אחיו וכולן נקראו על שמו של יוסף שנא' ובני בנימין בלע ובכר וכו' ופרש"י ואע"פכ יצאו מבנימן אחיו אותם י' שפחתו מיוסף בי' אצבעות עכ"ל. הרי כתב בהדיא אותם עשרה שפיחתו מיוסף כו' ומכאן הוכחש הפירש של ר' משה אלשיך ז"ל הנ"ל: וי"מ דיוסף היה לו לפרוש מתשמיש המטה בשנת הרעב אף על פי שהיה חסוך בני' כיון שהוא היה משביר לכל הארץ וראה לפניו כל יום צער הרבים ולא נהירא לי דאם כן קשה היכי מייתי הגמר' מיניה ראייה שאסור לכל אדם לשמש מטתו אם אינו חסוך בנים דלמא דוקא יוסף היה אסור לשמש מטתו מטעם שנתבאר. ועוד קשה דלא מסתבר לומר שיבטל יוסף ולא שום אדם בעולם מפריה ורביה אפי' אם אינו חסוך בנים בשביל גוים שיש להם רעב אם לא בשביל ישראל דוקא וכמ"ש בהדיא הר"ן שהבאתי לעיל ולכן אין ריח וטעם בטעם הזה של י"מ הנ"ל. וב"י בסי' תקע"ד כתב תירוץ אחר לקושיית התוספות דלעיל וז"ל ולי נרא' שקודם מתן תורה לא הוה מתסר לשמש בשני רעבון. והא דמייתי מן וליוסף יולד שני בנים וכו' אסמכת' בעלמא היא וללמד דאחר שבא שנת הרעב אסור לשמש אחר שנתנה התורה עכ"ל. וכל זה איננו שוה לי דזיל בתר טעמא דטעמא מאי אסרו לשמש מטתו בימי הרעב כדי שלא יהא כל העולם שרוי בצער והוא במנוחה א"כ אין שייך לחלק בזה בין קודם מתן תורה לאחר מ"ת הלכך מחוורתא בעיני כדכתב החזקוני והרא"ם ז"ל שהבאתי לעיל כן נראה לי.
כך כתבתי במהדורא קמא ועכשיו במהדורא בתרא בא לידי ספר אמרי שפר ומצאתי שהביא גם הוא כל הנ"ל וסיים וכתב על דברי ב"י הנ"ל וז"ל ואני תמה על דבריו כי ממה שכת׳ ולי נראה שקודם מתן תורה לא הוה מתסר לשמש כו' נראה שבא לחדש תירוץ זה מעצמו נוסף על מה שתירצו בזה התוספות והר"ן והרא"ם ז"ל שהזכיר בדבריו קודם לכן ואין אני רואה בדבריו שום חידוש שהרי על כרחינו לומר שגם התוספות נתכוונו לומ' שקודם מתן תורה לא היה מיתסר לשמש בשני רעבון כו' דאם לא כן יש להקשות על מה שכתבו דלכ"ע לא הוה אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ושאר בני אדם שמשו ובגמרא קא פסיק ותני בהדיא אמ' ריש לקיש אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון כו' דמשמע שהוא איסור גמור אף לסתם בני אדם שאינו רוצ' לנהוג עצמו בחסידו' וכמו שסתמו וכתבו כל הפוסקי' אסור לשמש בשני רעבון ולא חילקו בין חסיד לשאר בני אדם וכי האי גונא פריך תלמודא בפ"ק דב"ק תנא תני ישלם ואת אמרת מידות חסידות שנו כאן אלא על כרחינו לומר שזה שכתבו דלכ"ע לא הוה אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות כו' היינו דוקא קודם מתן תורה דאז לא הוה אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף שהיה צדיק גמור וחסיד לא שמש אבל שאר בני אדם שמשו והא דאמ' ריש לקיש אסור לשמש מטתו בשני רעבון ומייתי מוליוסף יולד שני בנים כו׳ אסמכתא בעלמא הוא ומייתורא דבטרם תבוא שנת הרעב דייק לה דאחר שבא שנת הרעב אסור לשמש אחר שנתנה תורה וכמו שכתב הרב ז"ל וכן דייק בהדיא לישנא דתוספו' דאם לא כן היה להם לכתוב דלכולי עלמא לא אסור כו' ושאר בני אדם מותר לשמש לשון הוה ומדכתבו לא הוה אסור כו' ושאר בני אדם שמשו לשון עבר משמע שלא כתבו כן אלא דוקא להם שהיו קודם מתן תורה:
נה
רש"י לפי שהיה יוסף אומ' להם שימולו כו' מהר"אי פי' דנפקא ליה מדלא כתי' כאשר יצוה לכם תעשו שהוא לשון ממשלה אלא רמז הכתוב בלשון אמירה למילה דכתיב שש אנכי על אמרתיך. והרא"ם ז"ל הביא סמך אחר מדכתיב בפרשת ויגש החייתנו ודר"זל חייתינו אין כתיב כאן אלא החייתנו נתת לנו חיים בעולם הזה וחיים בעולם הבא והמילה נקראת חיים כמו שדר"זל גבי בדמייך חיי. וי"מ הביאו סמך אחר מדכתי' תעשו ע"ד ואת הנפ' אשר עשו בחרן אבל שום אח׳ מכל אלה המפרשים לא שת לבו לדקדק מה היתה כוונת יוסף שאמר להם שימולו הלא לא נתגיירו בשביל כך. ור"מ אלשיך ז"ל פי׳ ע"ד הנסתר כדי להכניע ולהחליש כח השר של מעלה על מצרים הנקראת ערות הארץ מחמת חלאת טומאתה ע"כ צוה להכרית ערלת ערות עמו. והרב הגדול ר"א שי' פירש טעם אחר לפי שחשב יוסף לתקן בזה רקיבת התבואה הבאה אל מצרים מאחר שהם שטופי זמה על דרך שאר"זל כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לח'. וכבר ידוע שהמילה באה לתקן חמדת עריות ואולי טעמו של דבר שבשני רעבון שאין פרי האדמה מתברך גם פרי הבטן לא מתברך כי הם תלויין זה בזה שנאמר וברך פרי בטנך ופרי אדמתך:
נו
רש"י מי הם פני הארץ אלו העשירים כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל מקשין מאי דוחקיה דרש"י להוציא הכתו' מפשוטו ונ"ל שרש"י הוציא זה מדכתי' על כל פני הארץ ולא כתי' על פני כל הארץ משמע דפני קאי על מלת הארץ ולא על מלת כל לפיכך הקשה רש״י מי הם פני הארץ כו'. ואני תמה מאד היאך עזב דיוקו של בעל הדברים שהוא התנחומא אשר רש"י לקח ממנו דברים האלה והולך ומבקש דיוק אחר וז״ל התנחומא והרעב היה על פני הארץ ראוי היה למקרא לומר על הארץ מה תלמוד לומר על פני הארץ אמר ר' שמואל בר נחמן ללמדך שלא התחיל הרעב אלא בעשירים שאין פני הארץ אלא עשירים כו' הרי יליף ליה מכח דמלת פני הוא מיותר לגמרי ולא מחמת קדימה ואחור: