אור ברסלב
צידה לדרך בראשית › כח

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

בראשית · כח

כז

ה

רש"י אם יעקב ועשו איני יודע מה מלמדנו אבל החזקוני פירש וז"ל הוצרך לכתוב שלא תתמה איך יצא רשע (עכשו) [חזקוני: כעשו] משני צדיקים כמו יצחק ורבקה לכך נאמר אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו להגיד לך כדאמרינן בעלמא רוב בני' דומי' לאחי האם עשו דומ׳ אל לבן אחי אמו עכ"ל ואני אומר רש"י לא רצה לפרש כן מפני שאין כאן מקומו דבר זה לכן יותר נכון בעיני מה שפירש ר"מ אלשיך ז"ל ושאר מפרשים אחרונים שבא לומר אל תתמה על יצחק איך שלח את יעקב להתחתן עם לבן בן בתואל רשע בן רשע כי תשובתו בצדו הלא אחי רבקה הוא וראוית הבנות להדמות לאחות אביהם כשם שהבנים דומים לאחי האם וכשם שרבקה אחות אביהם היא צדקת וזה נודע ומפורסם ממה שהיא אם יעקב ועשו ולא עשו ויעקב כך ראויות הבנות של לבן להיות צדקת:

פרשת ויצא

י

רש"י ע"י שבשביל שרעות בני כנען כו' כתב עליו החזקוני וז"ל פירוש לפירושו ע"י שהפסיק ענין עשו פרשתו של יעקב שכתוב וירא עשו כי ברך וגו' ולמה הפסיק. תשובה לדבר שבשביל שרעות בנות כנען כו' ומשגמר עניינו של עשו חוזר לענין הראשון דהיינו עניינו של יעקב עכ"ל. ואני אומר עדיין צריכין אנו פירוש לפירושו וכבר פירשו יפה מהר"אי ורא"ם ז"ל ומורי הגאון מה"רם יפה ז"ל נלאתי להעתיק דבריהם כי האריכות שנאה נפשי לאויב הוא לי והמחוור שבכולם הוא מה שפירש הרא"ם ז"ל עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע:

רש"י הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה. לא לחנם נקט ג' לשונות ונ"ל שהם כנגד שלשה חלקי השלימות הראוים להמצא בצדיק להתלמד ממנו בני העיר והם שלימת העיון וחכמתו הכוללת ושלימת המעשה ושלמות הנהגת וסדור מדיני כמו שאמרו ונהנין ממנו עצה ותושיה כו' ואלה שלשה חלקים נרמזים ונכללים בדברי הרא"ם ז"ל שפירש שכל זמן שהצדיק בעיר כל העם מתביישין מפניו ומכבדין זה לזה ונמשכין אחר מעשיו הטובים ודיניו והוראותיו וזהו זיו העיר והודה והדרה אבל כשיצא הצדיק משם אז איש כל הישר בעיניו יעשה ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד כו' ותעלולים ימשלו בם וזהו פינה זיוה והודה והדרה:

רש"י וכן ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות כו' כתב מורי הגאון מהר"ם יפה וז"ל שמעתי מקשין ומתמיהין על רש"י שבכאן מביא ראייה מן ותצא מן המקום משמע דשם הוא פשוט יותר לפרש דקאי על הודה וזיוה כו' ולכך מביא ראייה מהתם על הכא ושם גבי ותצא מן המקום פירש ג״כ כמו שפרש"י כאן וסיים דבריו וכן ויצא יעקב מבאר שבע משמע דהכא הוא פשוט יותר ומביא ראייה מהכא להתם. ואני אומר שאין זה קושיא כלל כי כן הוא דרכו של רש״י בכל העניינים והמלו' שהם זרים בעיניו לחפש ולמצוא לו חבר וכשימצא לו חבר תנוח דעתו בו וכמו שעשה רש"י בסמוך בפרשה זו עצמה במלת ויפגע שהיה קשה לו שעיקר הנחתו על עניין הפגישה ובכאן אי אפשר לומר כן כמו שאכתוב בסמוך בפרשה זו עצמה בע"ה וכשמצא לו חבר במקרא ופגע בדבשת שהוא דוגמתו נחה דעתו וכן בפרשת וישב במלת אלומים מביא נושא אלומותיו ודומות למרובות והנם למשא עון. אך המתמיהים בנו על קושיא זו מגדלי' גבוהים הפורחים באויר ואין להם יסוד בעפר ולא שום קיום בעולם לפי דעתי על כן אענה חלקי אף אני לפי דעתם המפולפלת ואומר שאם היו מדקדקים בדברי רש"י לא נפלו לתימא הגדול הזה וזה שהרי רש"י אומר וז"ל וכן ותצא מן המקום האמו' בנעמי ורות ויש לתמוה איך אמר דמלת ותצא שם קאי ג"כ על רות דהא לא קאי אלא על נעמי לבדה ולא על רות דהא כתיב אחריו מיד ושתי כלותיה עמה והם רות וערפה א"כ כך היה לו לרש״י לומר וכן ותצא מן המקום האמור בנעמי לא בנעמי ורות דמשמע דאמר נמי על רות לכך נ"ל דהכי הוא כוונת רש"י הכא שאח' שפירש ויצא יעקב על יציאת ההוד וההדר מכח קושיית שלא היה צריך לכתוב אלא וילך חרנה שהיציאה כלולה בו יש לתמוה עליו איך שייך לומר' לשון יציאה על ענין ההוד וההדר שהוא דבר שאין בו ממש גופני רק שכלי מה יציאה שייך בו ואע"פ שמצינו ג"כ שאמר הכתוב ויצא מן בת ציון כל הדרה. הדר דהתם אינו דומה להדר דהכא דהדר דהתם ר"ל בתים הדורים ונאים והנהגת שררה הדורה שהיתה שם כדכתיב אחריו היו שריה כאילים שזה כולה הדר המורגש לעינים ויצא משם שהכל ראו אותה בחוש העין שנתרשלו ושייך לומר עליו לשון יציאה אבל הפנה ביציאת הצדיק אינו אלא בשכל שכל זמן שהצדיק בעיר כל העם מתביישין מפניו ומכבדין זה לזה ונמשכין אחר הוראותיו פנה הצדיק משם אז איש כל הישר בעיניו יעש' ירהבו הנער בזקן כו' וזהו הדר שכלי ואין הכל מרגישים בו ולא נופל עליו לשון יציאה ומפני קושייא זו היינו יכולין לפרש על ויצא יעקב שום פירוש אחר שהוא יציאה גופני כגון שנאמר למעט בא יעקב יצא לבדו ולא יצא שום אדם עמו ולומר שלא היה לו לוייה מיצחק אביו מחמת שיצחק היה כלוא בבית וכה"ג לכן מביא ראייה מן הפסוק ותצא מן המקו' דהתם על כרחך צריכין אנו לפרש כן שפינה זיווה והוד' כו' מדכתיב בתריה מיד ושתי כלותיה עמה שיש לדקדק שם למה האריך הפסוק כל כך אלא היה לו לכלול כולן במלת ותצא וגו' והיה לו לומר ותצאנה מן המקום אשר היו שמה ותלכנה וגו' שהרי שלשתן כבר הזכרו שם בפסוק שקודם זה שנ' ותקם היא וכלותיה ותשב וגו' והוה פיר' מלת ותצאנה כולן שלשתן הנזכרות למעלה ובפסוק הקודם אין להקשות למה לא כללן במלת ותקם ולומר ותקומנה שכלותיה לא הוזכרו מקודם לומר עליהן ותקומנה וזה דוחק לומר מפני שהיא היתה עיקרית דמשום כך לא היה לו לכתוב להאריך כל כך בלשונו אלא ע"כ כיון שחלק הכתוב יציאותיהן אתא לאשמעינן שלא היתה יצאותיהן שוות כי יציאת נעמי שהיתה צדקת הייתה יציאה גופניית ויציאה שכלית הודה והדרה כו' ויציאת הכלותיה לא היתה רק יציאה גופניות ולא שכלית כי ערפה הרי חזרה לסורה ורות ג״כ אע"פ שנתגיירה אח"כ עכשיו עדיין לא היתה צדקת כמו נעמי ולא עשתה רושם של הוד והדר כמוה ביציאתה ולפיכך כיון שראה רש"י שלא נוכל למצא שום הפרש בין יציאת נעמי ליציאת כלותיה רק ההוד וההדר מביא ראייה משם לכאן דשייך לומר לשון יציאה על יציאת שכלית בהוד והדר על כן הוא אומר שפירש דויצא יעקב גם הכי פירושו ולא הפירש האחר שהזכרתי שהוא רחוק מפשוטו לדעתי וזהו כוונת רש"י שהאריך כאן בלשונו לומר האמור בנעמי ורות ולא הזכיר נעמי לבדה לעורר על ההבדל שיש בין יציאת נעמי ויציאת רות שזהו מה שצריך לו כאן והתם במגילת רות שהביא רש"י וכן ויצא יעקב שם מביאו על ענין אחר והוא זה ששם מקשה רש״י על ותצא מן המקום למה נאמר ר"ל מן המקום אשר היתה שמה היה לו לומר בלשון קצר ותצא משדה מואב שהרי כבר נאמר ותשב משדה מואב ומהיכן תשוב אם לא תצא מן המקום שהיתה שם והוא שדה מואב וא"כ ותצא משדה מואב ה"לל אשר היה שמה למה נאמר ומתרץ אלא מגיד שיציאת צדיק כו' עושה רושם כו' והכוונה שהכתוב בא להורות לנו עוד יציאת אחרת שעושה רושם מה שלא היתה ביציאתם משדה מואב והיא זאת שכשיצא הצדיק מן המקום אע"פ שמניח צדיקים אחרים בעיר כמו שהיה בנעמי ביציאת הראשונה כשיצאת מבית לחם שבלי ספק היו שם כמה צדיקים שהרי החשובים שבכל משפחת יהודא היה שם וזהו הנרמז בפסוק ותצא מן המקום אשר היתה שמה ולא כתיב ותצא משדה מואב כמו שאמר ותשב משדה מואב אלא המקום אשר היתה ר"ל אפילו בית לחם שהיתה שם כבר והיו כולם צדיקים היתה יציאתה ניכרת ועושה רושם. ועל זה מביא ראייה מויצא יעקב מבאר שבע שעשתה יציאתו רושם אע״פ שיצחק נשאר שם ואמרו טעמא ב"בר מפני שאינו דומה זכותו של צדיק אחד לזכותן של שני צדיקים ה"נ הכא גבי נעמי זהו הנ"ל כונת רש"י לפי פלפול אבל לפי האמת נ"ל כי איננו צריך לו כמו שכתבתי עכ"ל. ואני תמיה מאד על מורי ז"ל למה כתב שאין זו קושיא כלל הלא כבר נתעורר הרא"ם ז"ל בקושיא כזו לעיל בפרשת חיי שרה על מה שפרש"י גבי ויצא יצחק לשוח בשדה וז"ל לשוח לשון תפילה כמו ישפוך שיחו עכ״ל וקשה דעל ישפוך שיחו פירש לשון תפילה כמו לשוח בשדה והכל תלמוד ערוך הוא וכבר נתעוררו התוספות בקושיא זו בר"פ תפלת השחר ותרצו כי כן סוגיית הגמרא שהרי מצינו בפ״ק דמגילה גבי אסתר שמביא ראייה שהיא צדקת מדכתיב ויהי אומן את הדסה וכתיב והוא צג בין ההדסים מה התם צדיקים אף כאן וכו' ובפרק חלק מביא ראייה להיפך על צג בין ההדסים מאסתר דכתיב גבה ויהי אומן את הדסה וגו' ע"כ אבל בפ"ק דע"ז תירצו באופן אחר וז"ל ואין שיחה אלא תפילה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה תימא דבפרק תפלת השחר אמרינן יצחק קבע תפילת מנחה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפלה דכתיב אשפוך לפניו שיחי י"ל דתרווייהו אצטריך דתרווייהו מלמדים זה את זה דאי מקרא דיצחק ה"א שיצא בשדה לדבר עם שום אדם ולא לתפלה ת"ל אשפוך שיחי אלמא לשון תפלה הוא ואי מאשפוך שיחי ה"א דלשון תפלה הוא אכן אינו תפלה קבוע ת"ל קרא דיצחק דכתיב ביה לפנות ערב ולפנות משמע שכן היה דרכו בכל ערב והיינו תפלת מנחה עכ"ל והרב הגדול מה״רשל ז"ל תירץ באופן אחר וז"ל ונ"ל דתרווייהו צריכי דאי מהתם ה"א ישפוך שיחו פירושו דבורו ולא תפלה דהא לעיל כתיב תפילה לעני אבל לשוח בשדה עם מי דבר אלא ע"כ תפלת קבע. ואי מהכא ה"א לשוח הוי מלשון בנות שוח כלומר שהלך לטייל בין האילנות שבשדה משום הכי מביא ראייה מישפוך שיחו עכ"ל דברי פי חכם חן.

יא

רש"י ולמדנו מכאן שתיקן תפלת ערבית וכו' תימא למה לא הזכיר רש"י ג"כ לעיל בקרא וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם וגו' שלמדנו מכאן שתיקן

תפלת שחרית ובפסוק ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וגו' שלמדנו מכאן שתיקן תפלת המנחה הלא בגמ' בר"פ תפלת השחר קא יליף תיקון ג' תפלות הללו מן הפסוקי' הנזכרים ומביא ראייה על כל פסוק שהוא לשון תפלה ודע שכתבו התוס' בפרק ערבי פסחים דף ק"ז ע"א וז"ל תימא אמאי קרי ליה תפלת המנחה דאי משום דמנחה היתה קריבה לבין הערביים הלא גם בשחר קריבה מנחת חביתין ומנחת תמיד וי"ל בשחר יש שם אחר תפילת שחרית ועוד דאמרינן בפ"ק דברכות הוי זהיר בתפלת מנחה שאף אליהו לא נענה אלא בתפלת מנחה ושמא בשעת הקרבת מנחה נענה ולכך קרי לה תפלת מנחה שאז היה שעת רצון עכ״ל התוספות בפרק ערבי פסחים דף ק"ז ע"א ואני שמעתי ולא אבין תירוץ ראשון שהרי היה אפשר לקרות לתפלת מנחה תפלת בין הערביים כשם שקורין תפלת ערבית מה שמתפללין בערב וצל"ע.

רש"י התחילו מריבות זו עם זו זאת אומרת כו' לעיל בפרשת בראשית בפסוק עץ פרי שפר"שי והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי לא העץ פרי לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה כתב עליו בעל תולדות יצחק איני מבין זה המאמר וכי הארץ בעלת שכל לתת לה שכר ועונש. ועוד הלא אין לארץ בחירה ורצון לעשות ושלא לעשות אלא מה שהק״בה נתן בטבעה תעשה לכן אמרתי שהוא דרש ואין משיבין על הדרש או יש לזה המאמר צורה עכ"ל ותמהני עליו למה לא הרגיש ג"כ בזה המאמר התחילו מריבות זו עם זו זאת אומרת עלי כו' וכי האבנים הם בעלי שכל ויש להם בחירה ורצון לומר עלי יניח הצדיק את ראשו וכבר סתר הרמב"ן ז"ל דעת רש"י בפרשת חקת בענין החטא במי מריבה שלא היה החטא על שלא דברו אל הסלע מפני שהשם ית' לא יצוה אלא לבעל שכל ואין הסלע בעל שכל שיבאוהו ציווי השם לתת מימיו אמנם לפי האמת לא קשיא מידי כמו שכתב הרב בעל העיקרים בפרק ך"ב מהמאמר הרביעי על סתירת הרמ״בן הנ"ל שאינו ראייה וז"ל שהחומר לא יתפעל מעצמו אלא ממניע יניעהו (ויבינהו) [ספר העקרים: ויכינהו] לקבל הצורה וכשיצוה השם על החומר שיקבל צורה מה או שישתנה שינוי מה באמרו תוצא הארץ נפש חיה וגו' ישרצו המים נפש חיה וגו' וכיוצא בו אין הציווי ההוא אל החומר אלא אל המניע שיכין החומר לקבל הצורה ההיא או השינוי ההוא והנה הציווי שהוא על המניע הוא אל בעל שכל בלי ספק עכ"ל ואין דבריו צריכין חזוק כי כבר גילו לנו רז"ל דברים הנאמרים באמת אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל למעלה ברקיע ומכה אותו ואמר לו לגדל כו׳ ובזה נתיישב ג"כ המאמר שכתב רש"י בפרשת בראשית בפסוק ותוצא הארץ וגו' אע"פ שלא נאמר למינהו בדשאין בציוויהן שמעו שנצטוו האילנות על כך ונשאו ק"ו בעצמן כו' כדאיתא בפרק אלו טרפות ולפי קושיית הרמ"בן ובעל תולדות יצחק הנ"ל יקשה גם כאן וכי הדשאים הם בעלי שכל ובעלי בחירה ורצון לעשות ק"ו בעצמן אבל לפי דברי בעל העקרי' הנ"ל לא קשיא מידי כדאמרן מפני שאף אם הדשאים בעצמן אינן בעלי שכל ואין להם בחירה ורצון ודאי לא נשאו הק"ו הזה בעצמן אלא המניע שלהם שהוא בעל שכל הוא שנשא ק"ו הזה בעצמו גם מה שאמרו שהארץ לא עשתה ציוי הק"בה על המניע נאמר שלא עשה ציווי הקדוש ברוך הוא ואם תאמר למה שינה המניע ציווי השי"ת מאחר שהקדוש ברוך הוא צווהו והלא המלאכים והמזלות לא ישנו את תפקידם כבר תירץ יפה החזקוני שיש לומר כי לטובה נתכוון לפי שכמה אילנות יחסרו באכילה אם העץ עצמו כפירי ואע"פכ נחשב לעונש לעץ כי בהדי כבשיה דרחמנא למה ליה כו' וכן מצינו במדרש בפסוק למה תרצדון ההרים כו' בשעת מתן תורה התחילו ההרים מריבות זו את זו זאת אומרת

עלי יתן התורה כו' והכל עולה אל מקום אחד.

טו

רש"י לך הבטחתיו ולא לעשו שלא אמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע כו' ולכך כתיב אברהם אביך ואלהי יצחק וגו' ולא אמר יצחק אביך לפי שאברהם עשה לו כאב שלא רצה לברך את יצחק מפני שראה שיצא ממנו עשו אבל יצחק לא עשה לו כאב שרצה לברך עשו כך מצאתי:

יז

רש"י וכלפי שאמרו רבותינו כו' כתב הרא״ם וז"ל פי' שתי קושיות יש כאן האחד דמההיא דפרק גיד הנשה שאמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה שבית מלונו של הקב"ה אינו אלא ב"ה נראה שהמקום שלן בו היתה ירושלים שבה ב"ה של מטה ומהכתוב שאמר ויקרא שם המקו' ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה נראה שהמקום שלן בו היה לוז ומפני שיש לחשוב שלוז היא ירושלים ויש לה ב' שמות הוצרך לומר ועוד אמרו שזה המקום הנקרא לוז. לוז היא ולא ירושלים כדברי ר' יהודה ב"ר סימון. והשנית היא מהיכן למדו רז"ל לומר שלוז אינו ירושלים והשיב אני אומר שנעקר הר המוריה ובא בלוז כדמשמע מויפגע כאדם הפוגע בחבירו הבא לקראתו אף כאן כשנזכר שעבר מהר המוריה שהתפלל בו אבותיו ולא התפלל ורצה לחזור נעקר הר המורי' ובא לקראתו עד לוז ונמצא שנעשו שני המקומות אחד והתפללו בהם וקראם בית אל כי שם יהיה בית אלהים שהוא בית המקדש המכוון כנגד בית המקדש של מעלה דהשתא לא קשיא לא קושיא קמייתא משום דירושלי' ולוז נתחברו על ידי הקפיצה ונהיו שניהם אחד ומה שנקרא לוז בית אל הוא אחר הקפיצה ולא קשיא בתרייתא דמאחר שנעקר הר המורי' שהיא ירושלים ובא בלוז למדנו שלוז אינה ירושלים עכ"ל. וכל המחברים אחרונים ז״ל סתרו פירושו וקימו וקבלו הפיר' שכתב הרב הגדול מהררש"ל ז"ל וכלפי שאמרו רז"ל שאמר הב"ה צדיק בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה ובית מלונו של הקב"ה היינו ירושלים וכאן משמע שלן בבית אל ועוד אמרו יעקב קראו לירושלים בית אל וזו לוז היא כדכתיב ואולם לוז שם העיר לראשונה ואפילו אם תהא יכול לתרץ הפסוק שתוכל לומר לוז היא ירושלים עדיין קשה ומהיכן למדו לומר כן אני אומר שנעקר הר המוריה כו' ואז קראו לוז שהיא שם העיר לראשונ' וירושלים שקפץ לשם קראם ביחד בית אל:

רש"י אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי כו' בתוספות פרק חלק כתבתי וז״ל פירש רש"י התפללו בו אבותי אברהם ויצחק אברהם דכתיב ויעתק משם וגו' יצחק אין מקרא בידי משמע מדבריו שבית אל זו הוא בית אל הסמוכה לעי ומכאן יצא ליה לחזקוני מה שפירש בפרשת ויצא וז"ל מה שפרש"י אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי כו׳ לא על הר המוריה אמר כן שהרי בהר המורי' התפלל כמה פעמי' כמו שאמרו רז"ל אין אדם יודע לשער כמה נסוכים נסך יעקב אבינו בהר המוריה. אלא על בית אל אמר כן שהרי אברה' התפלל שם ובנה בו מזבח כדכתיב בפרשת לך לך ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח ומה שנקרא שם המקום בית אל על העתיד נקרא כן שהרי לוז שם העיר לראשונה ויצחק כמו כן התפלל על אותו המזבח שבנה שם אברהם אבינו ואע"פ שאין בידינו כתב וראייה על זה אבל יעקב לא היה שם ולא התפלל שם מקודם לכן כו' אבל מהררש"ל ז"ל מחק זה שכתב בדברי רש"י אברהם דכתיב ויעתק משם וגו' יצחק אין מקרא בידי וטעמא וראייה לא הגיד למה מחק. ונ"ל שטעמו משום שרש"י גופיה פירש בהדיא בפרק גיד הנשה על מאמר זה אפשר שעברתי על מקום (שהתפלו) [שהתפללו] בו אבותי דהאי בית אל לא הסמוכה לעי היא אלא ירושלים ועל שם יהיה בית אלהים קראו בית אל והוא הר המורי' שהתפלל בו אברה׳ והוא שדה שהתפלל בו יצחק דכתיב לשוח בשדה והביא ראיה חזקה לדבריו שאין להשיב עליה מהא דאמרינן בסוטה אל הר יי' ואל בית אלהי יעקב מאי שנא יעקב אלא לא כאברהם שקראו הר דכתיב בהר יי׳ ולא כיצחק שקראו שדה דכתיב לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית:

כא

רש"י שלא אלמד מדרכי לבן כתב הרב הגדול מהררש"ל וז״ל וא"ת מנ"ל לרש"י זה. וי"ל מדכתיב ושבתי ולא כתיב והשבות אלא ודאי שהוא על דרך הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים לכן אמר ושבתי כלומר מעצמי שלא אלמוד מדרכי לבן כלומר כך אמר יעקב מתי יתקיימו בי הבטחות הללו כשלא אלמוד מדרכי לבן כי אין הערוד ממית עכ"ל. וגם הרג"א ז"ל הקשה כן וז"ל אך קשה למה לא תלה יעקב השבח הזאת בהב"ה והל"ל והשבני בשלום ויש לתרץ דאין דרך כבוד שיאמר האדם והשבתני שיהיה הוא ית' מתעסק בהשבה שלו לכן לא רצה יעקב לומר והשבתני ואמ' ושבתי והוצרך להוסיף בשלום ועו' כי השם ית' לא בא להגיד רק פעולתו אשר יפעל והפעולה הזאת היא ההשבה אל האדמה כי כל לשון הפעיל הוא מתחיל בפעולה שכאשר יאמר ראובן האכיל שמעון היינו שנתן בפיו האוכל ושמעון גמר האכילה ואין שלימות הפעולה ע"י ראובן ומפני שיעקב בא להזכיר גמר וסוף דבר שכבר נשלם הפעל שהוא ההשבה שבשביל זה חייב לקיים הנדר כאשר נגמר ההשבה ולפיכך אמר ושבתי בשלום אל בית אבי ולא תלה גמר ותכלי' ההשבה בפועל כי אין גמר ותכלי' ההשבה הוא מפעולת הפועל כדלעיל רק שהוא ית' המסייע והאדם גומר ולפיכך אמר ושבתי והוצרך להוסיף בשלום עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין הלא הקושיא מעיקרא ליתא כיון שיעקב הוסיף השלום מה שלא זכר ולא פקד הקב"ה כלל א"כ לא היה לו לומר והשבני בשלום לכן נ"ל יותר נכון כמ"ש שאר מפרשים ז"ל דהוקשה לרש"י למה אמר בשלום ולמה לא אמר לשלום הלא אמרינן הנפטר מן החי יאמר לו לך לשלום הנפטר מן המת יאמר לך בשלום וכו' והטעם משום דכל זמן שאדם חי הוא הולך להוסיף שלימות על שלימותו ולאפוקי כשאדם מת נעשה חפשי מן המצות וכמו שדר״זל היום לעשותם ולא למחר לעשותם הלכך פרש"י מדקאמר בשלום שלום מן החטא כנ״ל:

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה