צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
בראשית · יח
פרשת וירא
א
וירא
רש"י וירא אליו לבקר את החולה. פירוש הרב הגדול מהרר"של ז״ל דנפקא ליה מלשון אליו דלשון אליו משמע שהראיה היתה אליו לבד כלומר שלא כדרך שאר הראיות שכתב בהו ולזרעך אתן אבל כאן היה לגופו כלומר לא בא רק אליו והיינו לבקרו ע"כ וי"מ דנפקא ליה מדכתיב וירא אליו יי' ולא כתיב וירא יי' אליו כמנהגו בשאר מקומות וכל זה איננו שוה לי שהרי גבי יצחק נמי כתיב וירא אליו יי' ב' פעמי' בפ' תולדות יצחק ואין פירושו לבקר את החולה לכן נ"ל עיקר כדפי' הרא"ם ז"ל דנפקא ליה מדכתיב וירא אליו בכינוי דמשמע דאדלעיל מינה קאי דאם לא כן וירא יי' אל אברהם מיבעי ליה והחזקוני מפרש דנפקא ליה מדלא הוזכר בזאת המראה שום דבור והרא"ם ז״ל דחה פי' זה:
רש"י יום שלישי למילתו היה כו' הקשה הרא"ם דאדרבה סכנת דביום ג' פחותה מסכנת ב' ימים הראשונים כדתניא בפ' ר"א דמילה מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה ביום ראשון כדרכן וביום ג' שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד ראב"ע אומר מרחיצין את הקטן ביום ג' שחל להיות בשבת שנ' ויהי ביום השלישי בהיות' כואבי' אלמא בראשון איכא סכנה טובא ומ"ה כ"ע מודין דרוחצין בו כדרכן אבל ביום ג' דליכא סכנה כולי האי מ"ה פליגי בה ת"ק ור"א דת"ק סבר ליכא סכנה כולי האי לכן מזלפין עליו ביד ואין מרחיצין ור"א סבר ביום ג' נמי איכא סכנה מ"ה מרחיצין כדרכן ולפי זה אין טעם לדברי ר' חמא בר חנינא שאם מפני סכנה הלא יש יותר סכנה בב' ימים הראשונים מביום ג' וכו' עד אבל לפרש"י דאמר דלא פליג ר"א אלא איום ג' דקאמר ת"ק מזלפין קשיא דא"כ בב' ימים הראשונים כ"ע לא פליגי דאיכא סכנה ולא פליגי אלא אג' דלמר ליכא סכנה ולמר איכא א"כ מנ"ל לרבי חמא בר חנינא שיום ג' למילתו היה דלמא ביום ב' היה נהי דביום ראשון לא היה מפני שהיה טרוד במילתו ובמילת עבדיו אבל מ"מ דלמא ביום ב' היה וכו׳ ומסיק ושמא י"ל דרש"י ז"ל סובר דהא דר' חמא גמרא היא ולא מסברא דנפשיה קאמר לה וכו' עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין מה צריך לדוחק גדול זה הלא הרא"ם גופיה חילק מעיקרא בין מילת קטן למילת גדול וז"ל אע"פ שאמרו שם אע״פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ה"מ לקטן דגדול לא סליק בישרא הייא וקטן סליק בשרא הייא ופרש״י דגדול אין מכה שבבשרו מעלה ארוכה מהרה אבל קטן מתרפא מידי סכנתו בב' ימים אבל גבי אברהם דגדול הוה ראייה גמורה היא עכ״ל א"כ הקושיא מעיקרא ליתה מפני שי"ל דע"כ לא פליגי אלא במילת קטן ואין ה"נ דבמילת קטן יום ראשון וב' יותר הם בסכנה מיום ג' ס"ל לת"ק דבשר של קטן סליק הייא ור"א אינו מחלק ומביא ראייה מן המקרא אע"פ שאין כ"כ ראייה לדבר זכר לדבר אבל במילת גדול כ״ע לא פליגי דביום ג׳ הוא יותר סכנה מיום א' וב' וכמו שהעיד הכתוב ויהי ביום ג' וגו' ותרגום אונקלס בדתקיפו להון כיביהון וכדפי' הרמב"ם כי הליחות ניגרות ויורדות ומתהוה מהן חבורה וירבו המכאובות ואפשר דזה לא שייך בקטן שאין בו ליחות כ"כ אך סכנה דיליה היא המכה עצמה ומ"ה יום ג' ליכא סכנה כולי האי כיון דסליק בשרו הייא משא״כ בגדול דמתחל' אינן מתגברין ויורדין הליחו' והמכה עצמה אין בה סכנה כיון שהוא בעל כח ויכול לסבול מכת חרב. ועו' נ״ל ליישב דאע"פ שסכנת יום ב׳ גדולה מג' אפ"ה ביום ג' היו חלושין ביותר ולא היו יכולין לברוח ולהלחם אבל ביום ב׳ עדיין לא תשש כחם ויום ראשון יוכיח שלא נגעו בהם לפי שעדיין כחם עליהם אע"פ שהם מסוכנים יותר ולכן א"ר חמא יום ג' למילתו היה שאז היה יותר חלוש אע"פ שלא היה מסוכן כ"כ כמו ביום ב' כן נ"ל:
רש"י הוא שנתן לו עצה על המילה כו'. כתב הרא"ם ז"ל י"מ על מקום המילה (כלומר שהיא באותו מקום כי מצינו במדרש שהיה אברהם מסופק מהיכן ימול אם מן הפה או מן האוזן או מן הלב כו' ודרשו רז"ל מנין למילה שהיא באותו מקום. נאמרה ערלה באילנות ונאמרה ערלה כאן מה להלן מקום שעושה פירות אף המילה מקום שעושה פירות. ובב"ר דריש מדכתיב וערל זכר כאן למד שהמילה באותו מקום שהוא מבדיל בין זכר לנקבה) משום דקשי' להו לומר שאברה' אבינו ביקש עצה על המילה שצוהו הבורא ית' ולא היא דהא בב"ר אמרו בהדיא למה נקרא שמו ממרא רבי עזריא בשם ר' יהושע אמר מפני שהמרא פנים באברהם שכשאמר לו הקב"ה למול הלך ונמלך בג׳ אוהביו א"ל ענר אתה כבר בן ק' שנה ותצער נפשך א״ל אשכול למה אתה ממאיס עצמך בין שונאיך א"ל ממרא אי כאן לא עמד לך אלהיך בכבשן האש ברעבון במלכים והדבר הזה שאומר לך אין אתה שומע לו. א"ל הקב"ה אתה נתת לו עצה למול חייך איני נגלה אליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכל אלא בפלטין שלך הה"ד וירא אליו יי׳ באלוני ממרא. אלא ה"פ שהלך ונמלך כדי לנסותם אם הם יראי יי' כפי מה שהם מראים עצמם ויבטח בהם שיהיו בעלי בריתו כבתחילה או אינם יריאים את השם אלא בפיהם ושוב לא יבטח בהם א"נ אדרבה מפני שידע שהם לא יתנו לו עצה למול בקש להמלך עמהם כדי שימנעוהו ועכ"ז לא ישמע אליהם ובזה יתקדש השם יותר ויותר על ידו עכ"ל ואין דבריו צריכין חיזוק שהרי אתה רואה מפורש שדברי רש"י הם לקוחין מדברי ב"ר הנז' ומכח סתיר׳ זו שכת' הרא"ם ז"ל על פי' י"מ הנ"ל נתבטלו ג"כ דברי מהר"אי ז"ל בבאוריו שהקשה ג״כ וז"ל וכי צדיק גמור כאברהם אבינו שעמד בי' נסיונות נצטרך לעצה לקיים מצותו של מקום. וי״ל שנתן לו עצה למול בפרהסיא לפי שהיה אברהם בוש לגלות ערותו ורצה לימול בצנעה והשיאו ממרא עצה למול בפרהסיא להראות שאינו בוש מן הליצנים ושלא יאמרו אוהביו ואנשי דורו אלו ראיניהו לא הנחנוהו כדפרש"י על בעצם היום הזה נימול אברהם ולפי שנתן עצה לגלות ולפרסם קיום מצות המקום לפיכך נגלה הקב"ה בחלקו עכ"ל וכן נתבטל ג"כ התירוץ אשר אני אמרתי בימי חורפי שאברהם אבינו לא נטל עצה מן ממרא אחר שנצטווה למול עצמו אלא קודם שנצטווה הלך ונמלך עם ממרא אם יש לו להמתין שלא ימול עצמו עד שיהיה מצווה מפי הב"ה משום דיודע היה שעתיד להצטוות עליה ואז יהיה מצווה ועושה שהוא גדול ממי שאינו מצווה ועושה או לא ימתין אלא יקיים מצוה זו תכף כשם שהוא קיים כל התורה כולה ואמר לו ממרא מוטב שתמתין כדי שתהיה מצווה ועושה וכ"ת למה לקח עצה יותר על מצו' המילה משאר מצות שבכל התור' כולה. י"ל דבשלמא שאר מצות שבכל התורה כולה לא היה צריך ליטול עצה אם יש לו להמתין עד שיהיה מצווה מפי הב"ה מפני שיודע היה שלא יהיה מצווה מפי הקב"ה על שום מצוה אחרת. א"נ מפני שאף אם יהיה מצווה אח"כ מפי הקב"ה על איזה מצוה אפ"ה לא נמנע שלא לקיים אותה מקודם שנצטווה שהרי הוא יכול לחזור לקיים אותה מצוה אחר שיהיה מצווה ויהיה מצווה ועושה משא"כ במצות מילה שאם נימול פעם אחד שוב אינו יכול לחזור ולמול עצמו פעם שנית. שוב שמעתי שתירוץ זה כתב בספר משפטי שמואל. אבל נקוט מיהא בידך תירוץ שלי דלא תקשה למה לא קיים מצות מילה עד שנצטווה בה הלא קיים כל התורה כולה מעצמו אפילו ע"ת כדאית' ביומא והוא משום דיודע היה שעתיד להצטוות עליה ואז יהיה מצווה ועושה שהוא גדול ממי שאינו מצווה ועושה. ועוד שאז יהיה קידוש השם בקיום המצוה הזאת יותר ממה שהיה מקיים אותה מעצמו מפני שאם הצווי נודע לכל העולם שכדי לקיים צוויו ית' מל את עצמו ולא חש מכל ליצני הדור שהיו מלעיגין עליו לומר ראו זקן זה שהוא בן ק׳ שנה רוצה לחתוך את ערלתו מפני צווי הש' ולא חש לצערו ולא לבושתו ואלו היה מל את עצמו שלא בצווי ית' היו אומרים עליו שע"פ הרפואה עשה מה שעשה כי אולי חולי היה באותו מקום ורפואתו אינו אלא בחתיכת בשר ערלתו:
רש"י ואתה סי' לבניך כו' נ"ל משום דקשה לרש"י הלא אמרינן בסוף מ"ק לכל אומרים שב חוץ מלאבל ולחולה דמשמ' שב באבלות שלך שב בחולי שלך ובכאן בא הב"ה לבקר את החולה ולמה אמר ליה שב. לכן פיר׳ ואתה סי׳ לבניך כו' אחר זמן רב שאמרתי זה לחברים המקשיבים לקולי נדפס ספר הואל משה ומצאתיו שם ושמחתי שכוונתי לדעת הגדולים וי"מ משום דקשה לרש"י הלא אמרינן כל המונע תלמידו מלשמשו כו' לכן פירש ואתה סימן לבניך כו' ועיין בספר לבוש האורה שחיבר מורי ז"ל:
ב
רש״י תדע לך שכן כל הפרשה וכו' הקשה מהרר"של והרי זה תדע מן הקשיא דדלמא מלאך אחד עושה שתי שליחות ולמה כתב גבי כל מעשה ומעשה חד וקבלתי מאמ"ז שה"ק דלמא לעולם לאו משום שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות אלא משום שג' היו נזקקין לשליחות אחד וע״ז אמר תדע וכו' עכ"ל דברי פי חכם חן:
רש"י בב"מ כתיב נצבים עליו וכו' יש מקשים לפי מדר' אגדה שעמדו אצלו ואח"כ פירשו ממנו והלכו להם לפי פי' זה היה לכתוב בקרא וירץ אחריהם. וי"ל דבביתו של אברהם היו ד' פתחים וכיון שהלכו לדרכם היה רץ אברהם מפתח זה שהיו עומדים אצלו אל פתח שהיתה ברוח צפונית או דרומית לעכב אותם לכך כתיב לקראתם וק"ל. ועי"ל כי מדרך המוסר כשנפטר אדם מאדם חשוב אזי פוסע לאחוריו להראות לו פנים ולא אחור וכשהיו המלאכי׳ נפטרים מאברה׳ היו פוסעים לאחוריה' ואברהם מתחלה לא ראה אותם שנפטרים ממנו וכל זמן שלא ראה אותם לא פנו לו המלאכים ערפם והיו פוסעים לאחוריה' וכשהגביה אברהם את עיניו וראה אותם נפטרים ממנו והיו רחוקים ממנו כמו ד' או ה' אמות מיד וירץ לקראתם מצאתי:
ד
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם כו' יש מקשים למה אמר יוקח נא מעט מים וכי כ"כ היה מדקדק אברה' על המים שאמר יוקח מעט. ומתרצים ע"ד הלציי כי פסח היה ומים שלנו היה ע"כ היה צריך לקמץ. ול"נ שהקושיא מעיקרא ליתה מפני שי"ל שאמר יוקח מעט משום שכן דרך המזמין אורחים לומר מעט על כל דבר. דרך מוסר ודרך ארץ כדי להקטין הטורח או ההוצאה בעיני האורחים כשם שאמר מהאי טעמא ואקחה פת לחם לא אמר ואקחה לחם אלא פת לחם שהוא דבר מועט. ועי"ל כדי שלא ירגישו שחשדם שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליה' כו' ולכן לא אמר יוקח נא מים רק מעט מים לתת מים קרים על נפש עיפה כן נ"ל:
ז
רש"י כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל. י"מ שכתב וז"ל מ"ש בחרדל לפי שחרדל לשון חרד ואברה' היה חרד וממה' לתקן המאכל. ועי"ל דכתיב בקרא וימהר לעשות אותו ל"ל אלא ודאי שבישל המאכל בדבר הממהר בישולו דהיינו חרדל שממה' בישול המאכל אע"פ דפשוטו של מקרא קאי וימהר וגומר על ישמעאל אבל י״ל דקאי נמי על המאכל עכ״ל. ואיני יודע מה חסר לו בפרש״י שפי' בפ' השוכר את הפועלים דלכך האכילן בחרדל דמעדן מלכים ושרים הוא וכמו שאמרו חז"ל בפ' הזרוע שצריך הכהן לאכול מתנות כהונה בחרדל. ועוד מאן יימר ליה שר"ל שבישל הלשונות בחרדל. ואני לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב אלא י"ל שעש' להם טיבול בחרדל שקורין בלע"ז שול"ש וזה נ"ל ברור ופשוט:
ט
רש"י נקוד על איו כו' י"מ שכתב וז"ל ק' א"כ ינקוד הלמ"ד לבדה ויהיה נדרש הכתב. ושערי תרוצים לא ננעלו וא' מן האשכנזים השיבני שאם ינקוד הלמ"ד ישחית הזקף קטן שעל הלמ״ד בטעם. ואני השיבותיו שאין לתשובתו ריח וטעם עכ"ל ואני אומר שרי ליה מאריה ואישתמיטתיה מיניה שרבינו בחיי ז״ל כתב תירוץ זה ויש לתשובתו ריח וטעם אע"ג דלא כתו' ניקוד הטעמים בס״ת ובמה יתערב הניקוד של הלמ"ד אפ"ה לא רצה לנקוד הלמ"ד כיון שניקוד הטעמים מצינו מפורש בפסוק בספר עזרא כדאי' בפ"ק דמגילה ובנדרים פ' אין בין המודר ויבינו במקרא אלו פסקי טעמי' כו' ופרש"י פסקי הטעמי' הנגינות קרויין טעמי' ע"כ ובסוף מסכ' מגילה אר"י הקורא בלא נעימה עליו הכתו' או' וגם אני נתתי להם חקי' לא טובי' כו' ופרש"י בלא נעימה כגון טעמי המקראו׳ ע״כ וכבר תרצו יפה לקושיא הנזכ' בפנים אחרים נימוקי יוסף בפ' השוכר את הפועלים והחזקוני ושאר מפרשים יעויין בדבריהם:
רש"י ולאשה על האיש כו' הרא"ם ז"ל כתב דלא גרסי' לה שזה אינו דרן ארץ אלא אדרבה אפי' איסורא איכא משום קול באשה ערו' ודוקא גבי מלאכי' הותרה שאין להם יצר הרע ואני שמעתי ולא אבין שהרי ר' יונה ז"ל כת' בהדיא בפ' מי שמתו על הא דאמר שמואל קול באשה ערוה דה"מ בשעה שמנגנת אבל בשעה שמדבר' כדרכ' מותר ע"כ ואין דבריו צריכין חיזוק כי כן דייק הלשון קול באשה ערוה לא אמר דבור באשה אלא קול. וכן מוכח בהדיא מתוך הראיה שהביא על קול באשה ערוה שנא' קולך ערב ומראיך נאוה ופרש"י קולך ערב מדאשבח לה קרא בגוה ש״מ תאו' היא והא ודאי דלא שייך לומר קולך ערב אלא דוק' בשעה שמנגנת כמו ויש לו נעימה וקולו ערב גבי ש״צ בפ"ב דתענית. ועוד שהרי גם הפוסקים כתבו ואסור לשמוע קול ערוה ולא אשתמיט חד מינייהו לומר שאסור לדבר עם האשה אלא אדרבה שנו חכמים בלשון המשנה ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו כו' הרי לא הרחיקו אלא ריבוי שיחה לא לגמרי. וכן מצינו לנביאים ותנאים ואמוראים וחסידים ואנשי מעשה שדברו עם נשים כל צרכם אם כן למה יהיה שאסור שישאל לאשה על האיש איה בעלך טפי מהדבור עם האשה במילי דעלמא שהרי לאו אורח ארעא להשיב בקול שיר וזמר. הנה בעלי במקום פלוני ואל תשיבני מהא דאמרינן פרק עשרה יוחסין שרב נחמן אמר לר"י נשדר לה מר שלמא לילתא אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה כי ע"כ צריך אתה לומר שמנהגם היה באותו זמן להשיב שלום הניגון בקול בשיר וזמר דשייך לומ' בה קול באשה ערוה דאם לא כן קשה מכאן קושיא חזקה על ר' יונה ז"ל הנ"ל היאך כתב על קול באשה ערוה דה"מ בשעה שמנגנת אבל בשעה שמדברת כדרכה מותר ובלאו הכי צריכין אנו לחלק ולומר דשאלת שלום שבימיהם אינו דומה לשאלת שלום שאנו נוהגין לענין אבל כמ"ש רמ״א ז"ל בהגהתו בש"ע בי"ד סימן שפ"ה לכן נראה לי דאין לשבש
ולמחוק הספרים:
טז
רש"י לשלחם ללותם כסבור אורחים הם. כתב עליו החכם המופלא ר' אלעזר אשכנזי ז"ל וזה הפך המדרש שהביא אמר רבי חמא לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים עכ"ל ולי נראה ליישב דברי רש"י על דרך שפירש לקמן בפרשת שמות היליכי נתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה הי שליכי כו׳ וכה"ג כתב מורי הגאון מהר"ר מרדכי יפה ז"ל לקמן בפרשת יתרו גבי יתרו לכשנתגייר וקיים המצות הוסיפו לו אות אחת:
כ
זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כו' ר' משה אלשיך ושאר מפרשים ז"ל פירשו דלפעמים יקרה לא יהיו כ"כ חטאת החוטאים כצעקת שצועקים עליהם אך בזה נהפוך היא כי אם הזעקה רבה החטאת כבדה מאוד על הזעקה וקשה לי על דבריהם דאם כן לא הל"ל הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה רק הכחטאתם עשה וגומ' שהרי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות לכן נראה לי לפרש זעקת סדום ועמורה כי רבה היינו העבירות שבינם לבריות שהבריות זועקים עליהם אל הקדוש ברוך הוא וחטאתם כי כבדה מאד דהיינו העבירות שבינו ית' לבינם אני רוצה לוותר להם ולא ארד ואראה רק על שכצעקתה הבאה אלי דהיינו על זעקת סדום ועמורה כי רבה כענין שנא' כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני כנ"ל:
כב
רש"י אלא תיקון סופרים הוא זה שהפכוהו רז"ל לכתוב כן כתב הרא"ם ז"ל ופי' תקון סופרים בכל מקום אין הכוונה בו חלילה שהוסיפו על מה שכתב בתורה או ששינו ממה שכתוב בתורה אלא שהם דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם שעקר הכוונה לא היתה כמו שנראה ממה שכתוב בספר אלא צד כוונה אחרת ולא היה לו לכתוב כן אלא כן אלא שכנה הכתוב ולא קראה תיקון סופרים אלא שהם דקדקו ופירשו שהם כנויי' לשון הרשב"א אבל רש"י הוסיף ואמר תיקון סופרים הוא זה שהפכוהו רבותינו לכתו' כן עכ"ל ואני תמה מאד על (הר"ם) [הרא"ם] ז"ל שהוא נאמן ביתו של רש"י ומנהגו לייפות את דבריו בכל יכלתו והיאך נהפך עכשיו לאיש אחר לחשוד לרש"י שהוסיף ואמר שהפכוהו רז"ל לכתוב כן ואין זה התוספות אלא גרעון ואין ראוי לקרותו תיקון סופרי' אלא קלקול סופרים שהרי הוא נגד מה שהשרישו רז"ל בפרק חלק כל האומר אפילו על אות אחת של תורה אינה מן השמים דבר יי׳ בזה וגו' ובמגלה פ"ג אמרו כל פסוק דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה. ועוד שהרי במכילתא בפרשת בשלח בפסוק תהרוס קמיך אמר על כל פסוק ופסוק של תיקון סופרי' אלא שכנה הכתוב דמשמע בהדיא כדברי הרש"בא שהביא הרא"ם וכן כתב בעל העקרים במאמר ג׳ פ׳ כ"ב. ועוד שהרי בב"ר אשר יסודו של רש"י בנוי עליו ליתא לשון זה (אי נמי) [אם כן] מה לו לרשי למשכן נפשו להוסיף לשון זה. על כן לבי אומר וגומר שזה הלשון שהפכוהו רז"ל לכתוב כן אינו מלשון רש"י גופיה אלא מלשון איזה תלמיד טועה שכתב כן בגליון מבחוץ וטעו המדפיסים וכתבוהו בפנים והא ראייה דבהרבה נוסחאות של רש"י לא נמצא כלל לשון זה ולפי דעתי יצא הטעות לההוא (תלמוד) [תלמיד] טועה ממה שראה במדרש תנחומא על הכתוב תהרוס קמיך אשר נזכר שם כל פסוק שאמרו עליו תקון סופרים הוא זה וז"ל אלא שכינו פסוקים אלו אנשי כנסת הגדולה ולכך נקראו סופרים שהיו סופרים האותיות שבתורה ודורשים אותם וכן הנם שולחים הזמורה אל אפי והם תקנו אל אפם כו' עכ"ל אבל לא ראה ההוא (התלמו') [התלמי'] טועה ספרי התנחומ' ישנים דווקני שאין בם מאומה מן המאמר ההוא אלא כמ"ש במכילתא הנזכר ותו לא מידי:
ואין דבר חדש שנתוסף בפר"שי דברים שאינם מן החבור כלל שהרי אפילו בגמרא מצינו שנתוספו בה דברים מן האחרונים ז"ל כמ"ש הרמב"ס ז"ל על מה שמצינו בגמרא דפ"ק דנדה שפירש מדף מלשון עלה נדף ומ' שדברים אילו אינם דברי הגמרא אלא שכתבוהו בגליות סביב הגליון לפרש מלת מדף וכתבו המעתיק בתוך הדברים ולזה פי' הוא שהוא נגזר מנדף מלשון ריחו נודף וכו' ע"ש וכן תמצא בפרק תפלת השחר גבי של ר"ח בערבית כו' ובפרק כיצד מברכין גבי והלכתא כמר בר רב אשי כו' שכתבו הפוסקים שכל זה הוא מהלכות גדולות ואינו מעיקר הגמרא וכאלה רבים לאין מספר וכמ״ש רש"י והתוספות על הרבה גרסות בגמרא דלא גרסינן להו כי אינם מדברי הגמרא אלא מדברי איזה תלמיד טועה שכתב כן בגליון והמפורסמות אין צריכין ראייה: