על דתיים ומתחזים
יש הטוענים כי קיים מעצור המפריע להם להתחזק בשמירת המצוות, על אף הכרתם ואמונתם העמוק במציאות הבורא ומתן תורה. והוא התדמית הלא חיובית אשר הם חשים בקרבם כלפי ציבור שומרי המצוות. כראיה לדבריהם הם יודעים לצטט קטעי עיתונים ומאמרי תקשורת המדווחים כי "חובש כיפה נתפס ב...", "דתי חשוד/נאשם ב..." וכו'. ואם אלו הדתיים, מפני מה אהיה כמותם?
מבלי להכנס כאן לבדיקת מידת האמת של הנתונים התקשורתיים אודות הדתיים, והיקפם, הטיעון לכשעצמו תמוה. אדם המשוכנע באמת המוחלטת, יודע הוא שיש בורא לעולם אשר נתן את התורה, ושתורה זו נפלאה, זכה וטהורה, מה לו לאדם זה להביט ולפזול לצדדים ולעצור את עלייתו הרוחנית רק בשל מחדלי בני- אדם? אם זו האמת יהא הוא נאמן לה! וינהגו האחרים כאשר ינהגו.
אך לא נוכל להתעלם מפרט חשוב שיש לדעתו. אין זה סוד כי האוייב הגדול של התקשורת המשודרת והכתובה, במתכונתה הנוכחית, הוא ציבור שומרי המצוות. מטבע הדברים השידורים והכתבות מעוצבים בהתאם לאורח חייהם, השקפתם ודעותיהם, של צוות הכתבים, העורכים, והמגישים. והרי אורחות חייהם של אלו, לעת עתה, עומדים כידוע בסתירה מוחלטת למהות הדת ועיקרי היהדות. חלום הבלהות של כל אחד מאנשים אלו הוא היום שבו רוב העם יחזור בתשובה. שהרי אז השידורים והשדרנים דהיום המאופיינים בריקנות, בהוללות, ובקלות ראש, יוחלפו בשידורים ושדרנים המאופיינים בתכנים עֵרְכִּיִים, בשמחת חיים, ובתחושת אחריות. בבחינת האמור בפסוק: "תחת הנעצוץ יעלה ברוש, ותחת הסרפד יעלה הדס" (ישעיה נה, יג).
ומכיון שרבים חוזרים בתשובה, הרי יש סיכוי שחלום הבלהות לדידם, יתגשם. ומה טבעי יותר במצב זה לנצל את הכח האדיר שבידיהם, כח המאפשר כניסה לכל בית ללא נקישה על הדלת, ושיחה חופשית עם כל אדם המאזין וקורא מבלי שתהיה בידו היכולת להציג שאלות ולבקש הוכחות והוספת פרטים שהושמטו, - ולפטמו בסיפורים שלא פעם יש בהם רק מעט אמת והרבה ניפוח. והרי מאדם המדווח מתוך נגיעה אישית, אין מקבלים דברים ככתבם וכלשונם, - כידוע לכל בר דעת.
מספר דוגמאות למגמתיות המאפיינת כתבות עיתונאיות רבות כאשר הן עוסקות בחברה החרדית, ניתן לראות להלן בפרק "התקשורת והחרדים".
ולגופה של שאלה, הכיצד יתכן שדתי ינהג שלא כראוי?
ובכן, קיימות שתי אפשרויות אשר המרחק ביניהן הוא רב ועצום. יש להבדיל בין "דתי" העובר בקביעות במודע ובשאט-נפש על איסור הלכתי או איסורים הלכתיים, לבין דתי המקפיד על שמירת המצוות, אלא שלעתים קורה שהוא מוֹעֵד.
הראשון איננו עובד אמיתי של האלקים. ובמילים שונות: איננו דתי אמיתי. הוא אמנם לבוש כדתי, ואורחות חייו ומוסכמותיו החברתיות הרגילוהו לנהוג בחלק ממנהגי הדת, אך כלום אנו מחוייבים להסביר את מעשיו ולהתנצל על מעשיו של חילוני המחופש לדתי? והרי לענין זה אחד הוא החילוני הגמור המחופש לדתי, והחצי חילוני וחצי דתי המחופש לדתי בחציו החילוני.
לא כן היא ההתייחסות לשומר המצוות המקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות. אלא שמכיון שגם בקרבו שוכנים יצרים ודחפים טבעיים המבקשים להסירו מעבודת ה', קורה שהוא מוֹעֵד. אך מיד הוא מצטער על אשר קרה ומחפש דרכי התחזקות וגדרים לבל יכשל שנית. ולאחר שהצליח להתבסס בדרגה זו ולהפיל חלל את היצר של אותו ענין, הרי הוא מעפיל בעבודת האלקים ומתרומם לדרגה גבוהה יותר, ומתמודד שם עם יצרים השייכים לדרגתו החדשה. וגם שם לעיתים הוא מוֹעֵד, אך שוב נאבק, מצליח ומתרומם. "שבע יפול צדיק וקם". (משלי כד, טז) הוא הרי נופל, אך כבר מוגדר צדיק. משום שהקו המנחה ושאיפת חייו היא עבודת האלקים. והמעידות, - טבעיות הן לחלוטין, שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כא).
הריני מרשה לעצמי לקבוע: לא גישה אובייקטיבית מנחה את המתלונן על איכות דתיות הדתי. אלא הצורך הנפשי בסם הרגעה עצמי. כל היודע ומכיר אפילו מעט מיופיה של תורת ישראל, גם אם לא זכה להכנס אל פאר אולמות ארמונותיה, ולהתענג ממש ממעדניה כציבור שומרי המצוות, - לפחות מריח הוא שכאן נמצא סוד האושר, הסיפוק ושמחת החיים. והרי הוא חש בפנימיות נשמתו, כי מדובר באמת טהורה כובשת. ומכיון שבתחושה עמומה זו טמון כח המסוגל לדחוף לבירור האמת ולהוביל לשמירת מצוות התורה -דבר המצריך שליטה עצמית ואישיות מעוצבת ומוצקה- הרי הפשוט והקל ביותר הוא להפעיל את התשובה הקולנית: "להיות דתי? הרי זה להיות גנב, נוכל, וכו'". ולהמשיך בחיי החולין והמתירנות. אולם מבקש האמת באמת, אין ספק שיגיע אליה.
הבה נבין. כאשר באולם בית-המשפט נוכחים שופט ועורך-דין, גם אם שומעים שניהם את אותן העובדות, עורך-הדין יגן בכל מקרה על לקוחו, בעוד שהשופט אמור להכריע על פי האמת.
מדוע?
משום שעורך-הדין המקבל תשלום מלקוחו נוגע בדבר הוא ואין הכרעתו נובעת משיקולים אובייקטיביים. לעומת זאת, השופט, אמור לדון לגופו של ענין באובייקטיביות, ולהסיק את המסקנה הנכונה באמת כפי שהיא.
כאשר אנו ניגשים לדון ולהכריע ביישום המטרה אשר לשמה נבראנו, הרי התאוות והיצרים החומריים עלולים מאד להתערב במחשבותינו ולהפריע למסקנה השכלית להיות מוכרעת על-פי האמת האובייקטיבית הטהורה. וכשיש נגיעות אישיות, הרי כל טענה רעשנית עלולה להיות קבילה אף-על-פי שאיננה נכונה ואין בה שום טעם. ברור מאד אם-כן, כי עלינו לדון כשופטים, ולא כעורכי דין.